וורט על פרשת אמור

——–

מצויים אנו בין פסח לעצרת, בין זמן חירותנו לזמן מתן תורתנו. שבעה שבועות הקרויים ימי ספירת העומר, בהם אנו סופרים את הימים שבין שני המועדים האלו, יום יום. מנהג ישראל לציין את המנין של אותו יום בראש כל האיגרות שאנו שולחים לידידנו, או לחברנו. בכל איגרת כותבים תאריך – י' אייר, י"א אייר – (כיום כבר לא כותבים איגרות, כיום כבר טלפונים, פקסים…). מנהג ישראל שליד התאריך העברי מוסיפים את מנין הספירה של אותו יום, זה לא מצוה דאורייתא, אבל זה מנהג ישראל. ואיך כותבים זאת? כ"ב למטמונים, כ"ה למטמונים, ל"ג למטמונים וכו'. מה זה "למטמונים"? איזה מטמון? "למטמונים" זה נוטריקון – למ"ט מונים = מטמונים. עם ישראל לא מסתפק בספירה שהוא סופר מידי ערב, אלא הוא חי ונושם את הספירה, הוא מציין זאת גם באיגרותיו, גם בעיתונות החרדית, בכל פירסום דתי, חרדי מציינים בצד התאריך את מנין היום. מצות הספירה מובאת בתורה הקדושה, בפרשת השבוע – פרשת אמור, זוהי הפרשה וזהו נושא שיחתנו. (אני מקווה שיהיו גם דברים חדשים, כי אין בית מדרש ללא חידוש. גם לי יש דברים חדשים)

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו).

וכך אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – שימו לב, "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" התורה מציינת שבת, ולא ממחרת הפסח (ועל זה כבר היו מאבקים גדולים בין הצדוקים והבייתוסים לעם ישראל ,אבל לא נכנס לזה) נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה" – שוב שבתות, לא שבועות! "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" – שוב "הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" – "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'" (שם שם טז) – מפסח, זמן חירותינו עד זמן תורתנו.

נפתח בדברים הידועים של בעל ספר החינוך, במצוה ש"ו – ספירת העומר (דברים אלה מאוד אקטואלים וכדאי לשנן אותם ולהפנים אותם ואז נבין מהי יהדות, מהו עם ישראל) כותב אחד מרבותינו הראשונים לפני 700 שנה: "סוד הספירה לפי שכל עיקרן של כל ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה הקדושה, נבראו שמים וארץ, שנאמר: "אִם-לֹא בְרִיתִי חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה)" – "בְרִיתִי" זו התורה – "יוֹמָם וָלָיְלָה" – לא פחות מזה, עם ישראל צריך להוציא מעצמו תורה, תורת ה', יומם ולילה! ממשיך ספר החינוך ואומר: "והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים" – זוהי הסיבה והתכלית של בריאת העולם והיא הסיבה שנגאלו אבותינו ממצרים מבית עבדים כדי שיקבלו התורה ויקיימוה, לא מספיק הקפות שניות בכיכר רבין… אלא שיקבלו אותה, ינשקו אותה ויקיימוה! – "ובעבורה" – בעבור קבלת התורה – "עלו ישראל לכל הגדולה" – הפכו להיות עם נבחר – ממשיך ספר החינוך ואומר: "ומשום כך, נצטוונו למנות ממחרת יום טוב של פסח" – שבתורה זה נקרא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – "עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו" – להפנים פנימה אל תוך נפשנו, אל תוך מהותנו – "החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו" – הספירה היא ביטוי להראות לעצמנו את החפץ הגדול, את החשק הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו – "כעבד ישאף צל" – כמו שהעבד העובד תחת שמש יוקדת שואף לטיפת מנוחה וצל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף שייצא לחירות, הספירה היא ביטוי לתשוקה, לערגה מתי יבוא היום, מתי נגיע אל היום הגדול שנצא בו לחירות, ויצאנו! יצאנו בפסח שזהו זמן חירותינו, לא!! זמן חירותינו הוא חג השבועות שהוא גם זמן מתן תורתנו. מסיים ספר החינוך ואומר: "כי המנין מראה כי כל אישנו וכל חפצנו להגיע אל הזמן ההוא" – עוד יום עבר, עוד יום עבר, עוד מעט, נעבור את ל"ג בעומר ונגיע לזמן מתן תורתנו!!! זה סוד הספירה על פי הפשט.

נמצא כי אמנם פסח נקרא זמן חירותינו, אבל זה מתייחס רק אל התחלת החירות, אל שלב החירות הפיזי, החומרי, ואולם החירות עצמה, תכלית החירות האמיתית, אינה אלא קבלת התורה, עד שהפכנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שאז הפכנו להיות עם נבחר!!!

החירות היהודית כאמור, היא לא היציאה מבית עבדים, לא השחרור הלאומי, לא הרמת הדגל, לא שירת ההימנון ולא המצעד, לא!!! החירות היהודית היא קבלת התורה, החירות האמיתית היא הרגע שהכרזנו כולנו פה אחד: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), הרגע בו קיבלנו על עצמנו עול מלכות שמים. זוהי התכלית של היציאה מבית עבדים. יצאנו מבית עבדים להיות עבדים למקום ברוך הוא.

אין מושגי האומות – חירות, חופש, ריבונות, עצמאות, מולדת – תופסים בעם ישראל, אלה לא מושגים קבילים בעם ישראל, אין אומתנו אומה כשאר האומות, אין אומתנו אומה אלא בתורתה, קבלת התורה מעניקה לעם ישראל את החירות, את העצמאות, את הריבונות, ___ רק בקבלת דגל התורה הופך להיות עם ישראל עם בן חורין, וכפי שכבר אמר אחד מגדולי שונאי ישראל: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד" (אסתר ג, ח), עם אחד ואין בלתו!! איננו דומים לשאר העמים וזאת אנחנו אומרים מידי מוצאי שבת: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה" – זה ארבעה אלמנטים (מרכיבים) המאפיינים את עם ישראל – "הַמַּבְדִּיל" – נבדלות, לא עוד עם, לא עוד אומה, לא עוד יום העצמאות, לא חמישי ביולי… אלא יום מתן תורה, גם לא היום שאנחנו אומרים זמן חירותנו, כי זו רק התחלה.

וכך כותב הרב הירש זצ"ל שנכתבו לפני 150 שנה בערך, (התרגום העברי ע"י אחד מנכדיו): "הנה כבר חגותיהם את חג חירותכם" – פסח, זמן חירותינו – "וכבר הזכרתם לפני ה' את עצמאותכם הפיזי, את ריבונותיכם על הארץ הטובה, ארץ אבות, בשיבתכם בארצכם ובאוכלכם מלחם הארץ לשובע המהוים בד"כ את מטרת כל השאיפות הלאומיות של כל עמי העולם, אך לא אצלכם" – יש ארץ, יש דגן ותירוש, יש כלכלה בריאה, יש בימינו מדע מפותח, יש ויש, יש חירות, יש עצמאות, אך זה לא שייך לכם, כי אתם עם נבדל מכל האומות, אין המושגים האלו תופסים אצלכם, ממשיך הרב הירש ואומר: "עליכם להראות בעצמכם כי אינכם אלא בראשית ייעודכם הלאומית" – אתם עדיין בראשית הדרך, אפילו שיש כבר ארץ ויש עצמאות ואין שלטון מנדטורי, אנחנו בני חורין, ועם הכל אתם הינכם נמצאים רק בשלב ההכנה בלבד. וזה נאמר על יציאת מצרים, זהו שלב ההכנה בלבד – ממשיך הרב הירש: "ותחלו למנות הימים לקראת השגת הייעוד, התכלית והמטרה" – ספירת העומר – "לספור עד זמן מתן תורתנו ובלעדי זה אין אנו בני חורין, אין אנו עצמאים, אין אנו ריבוניים, לא השגנו מאומה, אין אנו זוכים למנוחה ולנחלה" – אין אנו השליטים בארץ הזו.

לנוורווגיה יש עצמאות, לשוויץ יש עצמאות וזהו זה. להם יש חירות, דגל, הימנון, שפה, פרלמנט, אבל אצלנו העצמאות זה רק השלב הפיזי, ההתחלתי, מכאן מתחילים למנות שבעה שבועות להגיע אל העצמאות האמיתית, אל התכלית שבלעדיה לא נהיה בני חורין והימים מדברים בקול רם (-הפיצוצים), לא הגיענו אל המנוחה והנחלה, יש לנו הכל – צבא חזק, נשק, __, מדינה מפותחת, ממשלה חדשה – יש הכל, אבל בלעדי זה אנחנו חוגגים את זמן חירותנו, את יציאתנו מעול האומות, בו בזמן שאין אנו סופרים את ספירת העומר, את הספירה לתכלית, לחירות האמיתית שלנו, זמן מתן תורתנו.

אנחנו מקבלים תכתיבים. הנה, בעוד שבועיים ראש הממשלה מוזמן לשריף בארה"ב בטכסס… והוא ייתן לו הנחיות איך "מתכנסים" רחמנא ליצלן, ולא איך הולכים לבית הכנסת… כשלא סופרים את ספירת העומר, כשרואים ביציאה לחירות, בזמן חירותנו, את בבואת הכל, אז אין עצמאות אמיתית, אין! רחמנא ליצלן! מתי נפקח את העיניים ונראה שאין אומתינו אומה, אלא בתורתה כדברי רבינו סעדיה גאון?! מתי נפקח את העיניים ונראה שאנחנו נבדלים מכל האומות? מתי נבין שאנחנו עם של ספירה?!

מסיים הרב הירש: "במקום שאחרים" – אומות העולם – "חדלו לספור" – כי יש להם כבר חירות – "נחֵל אנו את ספירתנו" – (איזה יופי של משפט!!!)

יצאנו מבית עבדים, תקופת זוהר, ניסים ונפלאות, אבל זה כלום, מתחילים לספור את ספירת העומר כדברי ספר החינוך (אומר הרב הירש) לבטא את הערגה, את התשוקה, את החשק להגיע לתכלס שהוא סוף הספירה, זמן מתן תורתנו.

שואל אחד מהצדיקים הגדולים בדור הקודם (דברים אלו חשובים לבניית קומת האדם שלנו): "אדם שחי את השואה, שאיבד את הכל וגם את התקומה כביכול" – הוא אומנם נפטר לפני עשרות שנים, אבל הוא חי את תקומת העם היהודי אחרי השואה – ממשיך אותו צדיק ושואל: "בספירת העומר אנחנו אומרים "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", וכי אנו סופרים חמישים יום?! איננו סופרים אלא 49 יום, אם כן מהו שנאמר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"?! – זה לא נכון! מה פירוש הפסוק? אי אפשר ללמוד אותו כך כפשוטו. והוא משיב בלשונו הקדוש והטהור: "אומנם אנחנו סופרים רק 49 יום, ואולם כל הימים לא נמנו, אלא כהכנה וצפייה וערגה ותשוקה להגיע אל העיקר, אל התכלס והתכלס זה ה-50 יום, יום קבלת התורה" – תכליתה של הספירה, זה לא הספירה, אלא להגיע ליום ה-50. אומנם כתוב בפסוק "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", אך זה לא פירוש הפסוק, כל מה שתספרו זה בשביל יום ה-50 – וזהו הביטוי לערגה, הצפייה והתשוקה ליום מתן תורה.

ונשאלות השאלות:

1. למה כתבה התורה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", ולא ממחרת הפסח? (למה נתנו פתחון פה לצדוקים ולבייטוסים ולשומרונים?!)

2. למה כתוב "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" ולא עד זמן מתן תורתינו? למה נקט "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת…עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"?

3. למה השבת מופיעה כאן כאלמנט מרכזי של התחלה וסוף? למה לא מוזכר כאן פסח ושבועות?

ומשיב נכדו הצדיק של בעל "אבני נזר" מסוכצ'וב: "שבת, לפי שע"י כך" – ע"י מתן תורה, ע"י הספירה, ע"י ההגעה למתן תורה ומה ההדגש כאן משבת ועד שבת? – "שלפי שע"י כך זכתה הבריאה להשלים את תפקידה, בבחינת שבת מנוחה" וכפי שאומר "אור החיים" הקדוש בספר בראשית: עד מתן תורה העולם היה מתנדנד, רעוע ורפוי. מתי הוא קיבל את הקבע שלו? מתי הוא נעמד והוצק (ככתוב: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב))? מזמן מתן תורתנו – חג שבועות.

עד זמן מתן תורתנו העולם לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, עולם רעוע, עולם על תנאי. רק ביום הזה, הוא נקבע כקבוע, כעולם שהגיע אל התכלית שלו ואם כן, שבת, הספירה היא כדי להגיע למנוחה ולנחלה

מוסיף בעל "מעגלי צדק", צדיק קדמון יותר: "ספירה זו נועדה להזכיר ליהודי את התכלית שידע שהעולם הזה הוא פרוזדור, התכלית היא הטרקלין, העולם הזה הוא עולם של טלטלות, העולם הזה הוא עולם של דאגות, עולם של הכנה, עולם פרוזדורי, התכלס זה להגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (כפי שאנו אומרים בתפילה).

על האדם להזכיר לעצמו את ספירת העומר, דע לך שהספירה היא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת…עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – ז"א שציר החיים היהודי היא השבת שהיא במרכזיותה של האמונה היהודית, במרכזה של התורה הקדושה. דע לך, שמשבת עד שבת, התכלס זה להגיע אל הטרקלין ליום שהוא כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

תכלית הספירה היא להזכיר ליהודי את קדושת הבריאה וקדושת האדם וקדושת השבת. (העולם הוא לא פיצוץ, הוא לא אקראי, יש בורא עולם, יש תכלית לבריאה) ואת זה קיבלנו בהר סיני – "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט) – נהיית לעם נבחר!

כאמור: ביטוי לתשוקה, לערגה לזכות לעצמאות אמיתית והביטוי צריך להיעשות מידי יום ביומו, כל ערב בברכה, בעמידה, בקומה זקופה. הלכה היא שאנחנו חייבים לספור בקומה זקופה את ספירת העומר "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים טז, ט).

ומשמעות רמזית ל"בקומה זקופה": אנחנו עומדים בספירה, כמו שאנחנו עומדים מול אדם גדול שמגיע אל קרבנו, בקומה זקופה שזה מבטא משהו בתשוקה, אנחנו לא יושבים ונחים, אלא כמו אדם שמצפה לקרובו שיגיע אחרי 50 שנה מאחורי מסך הברזל, הוא עומד, הוא מביט וצופה ומקווה.ברכת הספירה האומרת כולה ערגה, חייבת להיות בקומה זקופה, בעמידה!!

מובא בספרים רמז לברכת ספירת העומר שהיא בעמידה על כל ביטוייה ורמזיה, מחכמי הרמז: בפסוקי דזמרה אנחנו אומרים "עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמוֹד" – וזה נוטריקון: עומר, ציצית תפילין: ציצית – הלבוש היהודי, מזכיר לנו את תרי"ג המצוות, התפילין – "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) – אות התפילין. ועומר הוא ביטוי לאמונה היהודית להגיע אל התכלס, אל התורה, בזה אנחנו בני חורין, שלושת האלמנטים הללו – עומר, ציצית ותפילין מתקיימים בעמידה זקופה: עומר – ברכת העומר, ציצית – התעטפות בטלית, תפילין – הנחת תפילין (תפילין של ראש), בעמידה בקומה זקופה וזהו – "עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמוֹד" – עמידה, קומה, ציפייה, כבוד, ערגה, תשוקה, ואנחנו לא אומרים את זה כלאחר יד, כי העומר יעיד על מיוחדותינו, על זקיפות קומתנו.

הלכה: "אם יחסיר האדם ספירה של יום אחד, שוב אינו סופר יותר בברכה", ז"א אם אדם שכח יום אחד לספור, שוב אינו סופר בברכה. ונכניס כאן איזה משהו משעשע מן הפולקלור היהודי: רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין המעטירה יצא פעם אחת לערוך מגבית עבור ישיבתו בארה"ב. היה זה בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותם ימים בני התורה בארה"ב היו מעטים מאוד בלשון המעטה. רוב היהודים לא ידעו ספר ושוב בלשון המעטה. יום אחד ניגש לרבי מאיר שפירא שהיה אדם פיקח וחכם, יהודי וביקש להתפאר בדתיותו שהוא יהודי שומר תורה ומצוות. אמר לו היהודי: "נכון שבחג השבועות נוהגים ישראל לאכול מאכלי חלב?" השיב לו הרב: "נכון". המשיך ושאל היהודי: "נכון שספירת העומר היא הכנה לחג השבועות?" ושוב השיב לו הרב: "נכון, אתה צודק". ואז אמר היהודי: "לכן המנהג במשפחתנו שמידי יום אחרי הספירה, שהיא הכנה לחג השבועות, אנו אוכלים בלינצ'ס ממולאים בגבינה, כהכנה לחג השבועות" – איזה מנהג ישראל יפה… שאל אותו הרב שפירא, ככה בחיוך בזוית הפה: "ומה קורה אם ח"ו שכחת פעם אחת לספור?" ענה היהודי: "פשוט אין בעיות, אז למחרת אני סופר ללא ברכה, כדת וכדין, וגם אוכל את הבלינצ'ס ללא ברכה…" – אוי, נבך, נבך, נבק – איזו מסכנות יהודית!!!

וכאן שואלים חכמינו שאלה: למה מפרידים ארבעים ותשעה יום בין זמן יציאת מצרים לזמן מתן תורתנו? אמרנו שספירה היא ערגה, אז למה 49 יום? ואם היה 30, או 40, או אפילו ח"י ימים, או כח ימים, או י"ג ימים כמנין אהבה, או עשרה ימים כמנין שלימות, זה לא טוב?! למה לא היה די בספירת שבוע ימים מיד אחרי קריעת ים סוף? הרי התורה היא התכלס, אז למה ה' יתברך לא נתן את התורה כמה שיותר סמוך ליציאת מצרים? למה ההמתנה היא כה גדולה בין היציאה – זמן מתן חירותנו, לתכלס – זמן מתן תורתנו?

ושאלה נוספת: למה אין הספירה מתחילה כבר ביום הראשון של פסח שבו יצאנו ממצרים? למה דווקא ממחרת הפסח, מוצאי ראשון?!

כל השאלות האלו מובאות ב"אור החיים" הקדוש, גם בפרשת יתרו וגם בפרשת השבוע אמור, וזהו כאן מימד נוסף על הספירה שכותב: "מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת לארוסתו זאת התורה" – ארוסתו זהו עם ישראל ככתוב: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב, כא), והתורה היא התכלס, היא הטבעת.

אתם יודעים שרבנו משה קורדובירו, המקובל האלוקי (בזמן האר"י הקדוש) כתב ספר כתובה ואנחנו קוראים זאת בליל שבועות, (מי שקורא), שזהו שטר ההתחייבות של הבעל לאשתו ומהי ההתחייבות של הורי הכלה שזוהי התורה, השבת לבין החתן – כנסת ישראל. וההתחייבות היא להלביש אותה בגדים נאים, כל הדברים ואיך זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים בין עם ישראל, אבי הכלה, לחתן – עם ישראל?

אומר "אור החיים" הקדוש: "מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת לארוסתו זאת התורה, למה נתעכב מתת התורה עד החודש השלישי?" אומנם בספרים כתוב שהתורה ניתנה בחודש השלישי, מזל תאומים, עשרת הדיברות, שלימות, חמש חמש: חמש מצד אחד בין אדם למקום, חמש מצד שני בין אדם לחבירו – תאומים, אי אפשר להיות יהודי טוב רק בבין אדם למקום, אי אפשר להיות יהודי טוב רק בבין אדם לחבירו, זוהי שלימות, (אגב: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ" שייך לבין אדם למקום) ובכן, "למה נתעכב מתת התורה עד החודש השלישי? שהרי מסימני האהבה שלא יתעכב החושק מלבוא אל חשוקתו" – הקב"ה שהוא החושק לבוא אל חשוקתו – עם ישראל העם הנבחר שהוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אם כן, שואל "אור החיים": מהו העיכוב הזה של 49 יום? ועונה: "כי לא מיעוט החשק מצד החושק הוא הסובב זאת, אלא לצד הכשרת החתן" – החתן עדיין לא הכין עצמו, אין לו חליפות, הוא עדיין לא התגלח והתרחץ, עדיין לא עשה טיפול (מניקור, פדיקור…), הורי הכלה כבר הכינו אותה (בד"כ הכלה צריכה יותר זמן) אבל התורה נבראה עוד לפני בריאת העולם, הקב"ה כבר ייעד והכין אותה עוד הרבה לפני כן, ממשיך "אור החיים" ואומר: "כי לא היו ישראל, אֵם החתן, ראויים עדיין להכנס לחופה, לפי שהיו בטומאת מצרים" – מ"ט שערי טומאה – "ורצה הקב"ה כביכול להזדווג לאומה זו כמשפטי הטהרה" – מה זה משפטי הטהרה? מתי הכלה נפגשת עם החתן? אחרי ספירת שבעה ימי טהרה, וגם הקב"ה נהג עם עם ישראל שבעה ימי טהרה אבל טהרת החתן, הכלה (התורה) כבר היתה טהורה, מזמן לפני בריאת העולם, החתן לא היה מוכשר, כי מאין הוא בא? הוא בא מבית כרם מצרי, צריך קצת לעלות במשקל, הוא עדיין "שחיף" מבחינה רוחנית, הוא צריך קצת מינרליים וויטמינים רוחניים, על כך אומר "אור החיים": שבעה ימים לנקות ולמרק את עצמו ואגב ימי הטהרה מוכרים לנו כשבעה ימים וכאן 49 שזה 7 בריבוע, מדוע? כי זה לצד הפלגת הטומאה, הם היו כ"כ טמאים מ"ט יום, שהם היו צריכים יום לשבוע יטהר. כל יום, צריך שבוע של מירוק, "כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן" (אסתר י, יב) ומוסיף "אור החיים": שבטומאת היחיד שבעה ימים, אבל כאן אנחנו עוסקים בטומאת הנפש, זוהמת מצרים, תועבות מצרים שדבקו בעם ישראל 210 שנים, זה לא טומאת הגוף, אלא על טומאת הנפש, זו איננה טומאת הפרט, אלא טומאת הכלל האומה שיצאה ממצרים, העם במהותו מזוהם, טמא. וממשיך ואומר "אור החיים": "טומאה נוגעת לנפש האומה ולמהותה שיהיה תמים דעים" – זה שציוה אותנו שיהיה "תְּמִימת תִּהְיֶינָה" – "שיהיה רק תמים דעים, כי כן משפטם שבעה שבועות לטומאת הנפש הכלל יהודית"

ושואל "אור החיים": כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" המילה "לָכֶם" מיותרת, כי הרי כתוב "וּסְפַרְתֶּם" ואם כן ברור שזה אתם ספרתם, מה זה "לָכֶם"? והפירוש שסיבת הספירה (שמדוע לספור 49 ימים, למה לא לתת את התורה מיד) היא "לָכֶם", בגללכם, בסיבתכם, לטהרתכם, ולכן כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" בגללכם, אתם מלוכלכים עדיין, אתם מזוהמים, כי זולת זה, היה נותן להם מיד את התורה"

ושאלנו: למה הספירה מתחילה ממוצאי ראשון של חג הפסח ולא מהיום הראשון? (שהרי מתי הם יצאו? בחצות הלילה) הוי אומר שבחלק קטן, כמה שעות מהיום הראשון ליציאה הם עדיין היו בטומאת מצרים, ומהם משפטי הטהרה? שבעה ימים נקיים! אם היא ראתה בתחילת היום טיפת טומאה, היום הזה הלך, צריך להתחיל מחדש. א"כ, כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כי הספירה הזו היא ספירת הנקיות, ספירת הטהרה. ועל כך אומר "אור החיים" הקדוש: "ולצד שביום הראשון של פסח היו עוד כמה שעות במצרים עד צאתם, הרי אי אפשר להתחיל ספירת הנקיים אלא ממחרת".

ממשיך ואומר "אור החיים": "ספירת העומר היא ספירת הטהרה – יום, שבוע, שבעה שבועות, היא ספירת הניקוי העצמי, היא ספירת ה"קְדשִׁים תִּהְיוּ", שכן העצמאות היהודית, החירות היהודית, היא מתן תורה, זקוקה לטהרה ונקיות האדם.

(ליום העצמאות יש כבר פטישים, זיקוקים מופעי ראווה ובימות רחמנא ליצלן, אבל לא זה אנחנו צריכים, אנחנו זקוקים לנקיות ולטהרה)

את השחרור מבית העבדים, מצרים, קבלנו בהיותנו מזוהמים במ"ט שערי טומאה, את עצמאותנו השגנו בזכות היותנו עם קדוש, עם טהור, אחרי הספירה, את ארצנו נחלנו בזכות היותה ארץ קדושה.

לפסח אנו מנקים את החמץ החומרי – 30 יום, לשבועות אנו מנקים את החמץ הנפשי -49 יום, ניקוי הנפש. (פעם מישהו אמר ניקוי ראש, תעזבו את זה, ה"ניקוי ראש" שלהם זה ליכלוך וזיהום רחמנא ליצלן)

וכך היה אומר הצדיק ר' אהרון מז'יטומר (רוסיה) בעל "תולדות אהרן": כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" לא כתוב ומניתם – מנין, אם כן, מהו הביטוי "ספירת העומר"? ועונה: הספירה מתפרשת בשלושה מובנים: 1. מנין, למנות, 2. תספורת – להתגלח להסתפר (הסרת גידולי פרא) 3. לראות הארה, זכות, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י). הוי אומר שסגולת המנין של ספירת העומר היא להסיר את גידולי הפרא שדבקו בנפשנו ולהתבהר, להיות זכים ובהירים – טהרה, נקיון, כי יצאנו ממצרים מזוהמים. ולכן נאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" – מנין, תספורת רוחנית ובהירות.

אומר ר' אברהם יהושע אשל ממזרוץ' בספרו "אור יהושע": עוד משמעות ל"וּסְפַרְתֶּם" – מלשון סְפַר (יישוב סְפַר – יישוב על הגדר, על הגבול) תכלית הספירה להגיע אל "קְדשִׁים תִּהְיוּ" – נבדלים, פרושים, גדורים, ככתוב: "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" (אבות א, א), היא לא יכולה להיות ככה חופשי, חופשי ב- , לא!!! תכלית החיים שלנו זה לא כתכלית הגויים – "על הכיף כיפאק", "כיף החיים" "כיף התקוה הטובה" – לא!! תכלית הספירה היא לפרוש מן המותרות, לצמצם את כל ה"בא לי", את כל ה"מתחשק לי" כי זה לא אורח חיים יהודי, להגביל את צורכנו הגשמיים – עין רואה ולב חומד?! – לא!!! לא כל מה שעין רואה הלב צריך לחמוד, זה לא שייך לנו, להגביל את עצמנו – ספירה, סייג, סְפַר, "כדי שנוכל להדגיש את עיקר מירצנו, זמננו ויכולתנו להשגת אור התורה, לצמצם בתאוות החומר, החול ולהרבות בהשגת הרוח, כי הא בהא תליא".

רוח וחומר לא יכולים לדור בסביבה אחת, כי זה שני דברים נוגדים זה את זה. כתוב "קְדשִׁים תִּהְיוּ" כי עלינו להגיע לקדושה וזו הספירה. ומהי קדושה? אומר הרמב"ם: קדשו עצמכם במותר. התורה הקדושה שהיא התכלית שלנו זקוקה לסייגים, לגדרים, לגבולות לחוטי תיל סביבה. ישראל הם כשושנה בן החוחים, השושנה יש לה חוחים. מה זה חוחים? קוצים, דוקרנים, הם זקוקים לגדרות ולדוקרנים על מנת שלא יוכל כל רוחש רע (ברחש, עוקץ) להתקרב אליהם.

יסוד בנין קומת האדם היהודי היא בפרישה. זהו מהות אב קדוש, אין קדושה וכל המותרות החיים יכולים להתקיים בכפיפה אחת. ובכן ספירת העומר היא לספור מלשון סְפַר, להרגיל את עצמנו להיות יושבים על הגדר ואז אנחנו בני חורין, שום מחבל, שום חמסניק לא ינסה לחתוך את הגדר המקיפה את ארצנו הקדושה, לא יהיה, "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", אנחנו על הגדר, גדר שומרת "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ" (תהילים צא, יא) – אם אנחנו נשמור על עצמנו.

הנה לא בכדי, התפילה שרבים נוהגים לאומרה (אני ומשפחתי גם אומרים אותה) אחרי ספירת העומר והיא מבטאת את כל מהות הספירה עפ"י "אור החיים" הקדוש: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ…שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי…וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה. וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם. וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה. אָמֵן סֶלָה". וכאמור זוהי הספירה כדי להשיג את הנר מצוה ותורה אור צריך טהרה, עצמאות דורשת טהרה, כי עצמאות היא תורה ותורה זקוקה לטהרה.

והנה לא בכדי, אחרי הספירה ואחינו בני עדות המזרח – הספרדים, מכירים את זה יותר מהאשכנזים, יש הנוהגים לומר את מזמור ס"ז בתהילים: "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינת מִזְמוֹר שִׁיר. אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" וכו', ומדוע אומרים את הפרק הזה אחרי ספירת העומר? כי דוד המלך כתב את הפרק הזה כנגד המנורה הטהורה. שמתם לב שתמיד שאנחנו מזכירים "מנורה", מתווספת לה מילה לואי: מנורה טהורה?! המנורה היא טהורה, אור טהור, שמן זית זך, לא מסכסך, לא קופץ, נקי, כתית למאור, ומשום כך יש האומרים את הפרק הזה לפי צורת המנורה (7 קנים), כי יש בפרק הזה מ"ט תיבות כמנין ימי הספירה והספירה כאמור היא טהרה (7 פעמים 7), כי כמה תיבות במזמור זה מחוברות לאחת במסורה ע"י מקו ביניהם, כמו: "בְּכָל-גּוֹיִם", "כִּי-תִשְׁפּט", "כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ". וכן נוהגים בתפילות שאחרי הספירה לכוון כל יום מלבד שאומרים את כל הפרק הזה לכוון כל יום באחת ממ"ט מילותיה.

מביא רבינו דוד אבודרהם, בעל "ליקוטי מהרי"ץ" עמ' קכד: "כל האומר מזמור זה בכל יום כאילו הדליק את המנורה בבית המקדש". הפרק הזה נכתב כנגד המנורה ומה מקביל את המנורה לפרק זה? כי תמצא בפרק זה ז' (7) פסוקים, כנגד 7 קני מנורה, וכן בפרק זה מ"ט תיבות כנגד המנורה שמרכיביה מ"ט חלקים (=כ"ב גביעים, ט' פרחים, י"א כפתורים, ו-ז נרות =מ"ט), אע"פ שהיא היתה מקשה אחת. ובפסוק הראשון יש 4 תיבות: "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינת מִזְמוֹר שִׁיר" כנגד 2 מלקחיה ו-2 מחתותיה יחד 4, נמצא כי מ"ט ימי הספירה תכליתם להגיע לטהרה (יסוד 7 פעמים 7) יסוד המנורה הטהורה, יסוד קבלת התורה, ספירת העומר.

אמרו חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים, ואכן המנורה הטהורה מקומה היה בדרום, מה זה דרום? מה קשר של הדרום לחוכמה? אומרים חז"ל: דרום הוא הצד של האור, שכן השמש מצויה בו רוב היום, היא מתחילה במזרח רוב היום היא נמצאת בדרום (=דרה ברום שמים – דר-רום) ושוקעת במערב – בים).

השמש בדרום, הרוצה להחכים ידרים, המנורה בדרום העזרה, אומר רש"י בקוהלת: 7 פעמים אתה מוצא בקהלת את המילה שמש שמסמל את התורה, דוגמא: "וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אבל מעל השמש יש יתרון. אומר רש"י: שמש זו תורה, תחת זה במקום, תמורת, וכך זה מתפרש: "וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – "וְאֵין יִתְרוֹן" – אין תחליף – "תַּחַת" במקום "הַשָּׁמֶשׁ" התורה בזה העולם, שום דבר, או למשל: "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג) אומר רש"י: מה יתרון לאדם בכל עמלו בעולם הזה, שיעמול במקום התורה, א"כ, אור התורה מקביל לאור המנורה ואור המנורה בדרום מקביל לאור הטהרה והכל קשור בשמש – אור! כשאנחנו רוצים לומר שאדם נמצא במצב רוח טוב, אנחנו אומרים: השמש מלטפת את פניו, וההפך מאור זה חושך, עצבות, תוגה.

וזוהי ההקבלה בין המנורה לתורה הקדושה: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) והנה מדרש פליאה, דוד המלך אומר: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" (תהילים קיט, קל) "ואתיא כמאן דאמר י"ז טפחים גובהה של מנורה". ע"כ. שואל בעל "דברי נועם", הצדיק משדידובקה מגדולי החסידות: "לְמה התכוון דוד המלך במלים "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר"? מהו "דְּבָרֶיךָ"? דברי ה' שזו התורה – 5 חומשי תורה שעליהם יש את התלמוד (התורה שבע"פ) ומהו "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ"? הפתח של כל אחד מחמישה חומשי תורה מאיר (=יָאִיר) במקביל למנורה, ז"א: המנורה היתה עשויה מ-7 קנים, היו בה 9 פרחים, 11 כפתורים, 22 גביעים, יחד זה 49 שהוא סוד הטהרה. המספרים האלו מרמזים על הפסוקים הראשונים של חמישה חומשי תורה: בפסוק הראשון של חומש בראשית יש 7 תיבות ככתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" כנגד 7 קנים, בפסוק הראשון של ספר שמות יש 11 תיבות כנגד 11 כפתורים שנאמר: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ", בפסוק הראשון של ספר ויקרא יש 9 מילים כנגד 9 פרחים, בפסוק הראשון של ספר במדבר 17 מילים כנגד גובהה של המנורה, הפסוק הראשון של ספר דברים 22 מילים כנגד 22 גביעים – הרי לך, "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר", "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", 49 מול 49, מקביל לטהרה, מותאם לספירה, ז"א המילים "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" כוונתם שתחילתם של 5 חומשי תורה מאירים במקביל לחלקי המנורה. ובכן ספירת המ"ט, היא ספירת הטהרה, הספירה להגיע אל האור האמיתי.

הספירה שאנחנו סופרים מידי יום מנתקת את היהודי מחשכת העולם, מחשכת מצרים, מהחושך שדבק בעם ישראל בהיותו במצרים 210 שנים. מרוב התעתועים שבעולם, כל האורות שבו הם פסיכודליים – אורות הדיסקוטקים, פאבים, האורות שמתחת לאדמה שהם אורות מסנוורים, ג'וקרים, אורות מסכסכים – אלו הם האורות של עולם השקר והחושך והספירה כאמור באה לנתק את היהודי מחשכת העולם, מחזיונות השווא שהוא מקרין להמונים, מפוטו מונטאז' של העולם הזה, זו הספירה, כי ממצרים יצאנו עם אור תעתועים – אור שוא וחושך, והתכלית של הספירה להביא אותנו אל הטרקלין הנברשות המאירות, הקריסטלים – "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" ואין אור בלתה.

המשיל הגאון הצדיק רב ליב חסמן המשגיח של ישיבת חברון, מורו ורבו של הרב שלום שבדרון, (ספריו בין השאר זה "אור יהל" על התורה 2 חלקים) משל: מעשה בכפרי אחד שהגיע לראשונה בחייו לכרך הגדול, לעיר הגדולה הסואנת הרוחשת חיים, הכפרי הזה התרשם מהבניינים הרבים ומגורדי השחקים ומה"תאומים" (של רמת גן התכוונתי), מהתנועה ההומה, מהרמזורים, מהדוכנים והחנויות השופעים כל טוב. ביקש הלה להביא משהו אל הכפר שיוכל ליהנות ממנו (בעברית אומרים: להשוויץ: מאיפה יש לך את זה?! הייתי בעיר הגדולה) ראה בגדי משי ובגדי שיריים ואמר: מה אני אקנה את זה? זה לא מתאים לכפר, אצלנו הולכים חאקי, כובעי טמבל, נעליים גבוהות, נכנסים לרפתות, ללולים – זה לא מתאים. ראה כלי חרסינה עדינים ואמר: אצלנו לא משתמשים בכלים כאלה, אצלנו אוכלים בכלי חרס, אלומיניום – זה לא בשבילנו. ראה נברשות יקרות מקריסטל אמר: זה נהדר, אבל בכפר אין חשמל, אז מה אני אביא את זה הביתה?! לפתע פתאום הוא מגלה פנס כיס גדול, הניזון מבטריות גדולות, שאל את המוכר: מה זה? אמר לו: עם זה מאירים את החושך, אם יש הפסקת חשמל, אז זה נורת בטחון. אצלכם הכל חשוך – עץ נראה כאדם, אדם נראה כעץ, כל צללית מפחידה, אמר לו המוכר: זה טוב בשבילך, אתה כפרי ואין חשמל ברחובות, לא?! קנה לך את הפנס הגדול הזה, במקום שתלך עם קופסת שימורים פתוחה עם נר בפנים, ותאיר את דרכך בדרכי הכפר החשוכים. והכפרי הרגיש: מציאה!!! קנה זאת והמשיך בדרכו מבסוט. הלך והלך במדרכה, וראה אנשים מתגודדים וצרים ליד אשנב צר עם סורגים. שאל: מה מוכרים פה? ענו לו: כאן מוכרים כרטיסים לסינימה. (קולנוע), שאל הכפרי: מה זה סינימה? צחקו כל העירוניים לבורותו של הכפרי הזה והוא החליט שיקנה גם הוא כרטיס ואז הוא יכנס ויעמוד על טיבו של הסינימה. נכנס לאולם גדול, חשוך, אדם אחד הדריך אותו אל מקומו הממוספר, והוא התיישב בחושך והוא אינו רואה כלום, תפס יאוש ולפתע אור האיר על המסך הלבן שממולו והוציאו עליו: מראות, דמויות, נופים, צ'פלינים, קובויים, אינדיאנים, מכוניות – שמח על המסך… בחיים שלו הוא לא ראה מחזה כזה, התפעל הכפרי ואמר לעצמו: אוי, חבל שהאולם חשוך ואפל, אם כך רואים בחושך, בודאי שאם היה אור באולם היו נהנים בכפל כפליים, אז למה עושים חושך? וכנראה שאין להם חשמל ומיד הוא נזכר בפנס הכיס שקנה, שלף אותו מכיסו וכיוונו לעבר המסך, כדי שתהיה הנאתו שלמה יותר, והאיר את המסך בפנס האדיר שלו ולפתע הכל נמוג, הכל טושטש והתמונות לא נראו. מכל העברים נשמעו צעקות: "הלו, כבה את האור!" (כבר שכחו את הרעש של הגרעינים והבוטנים שאוכלים בקולנוע…) תמה היה האיש: מה קרה?! מה הצעקות? רק רציתי לראות טוב יותר… אמרו לו אנשים: שוטה, טיפש האינך מבין שבסינימה רואים רק בחושך?! רואים רק מתוך החושך?!

ועל כך אומר רב ליב חסמן את הנמשל: כל תאוות העולם הזה, כל פיתויי היצר הרע, כולם: סינימה, סינימה בלש – כולם דמיון, חזיון תעתועים, העולם הוא מסך ועליו מככבים איזה שמן ורזה אחד (צ'ירלי וצ'פלין) כל תאוות העולם הזה, כל פיתויי היצר הרע, כל מה שבוחר לנו היצר הרע באשנב שלו, בדלפק שלו – כולם דמיונות, חזיון תעתועים, מראות כוזבות! הם אינם אמיתיים, וכל אחד מאיתנו יודע איך מסריטים סרט? משחקים, זה משחק (מעמידים, פוזות..)!!! זה לא אמיתי! זה מה שבוחר לנו עולם השקר!!!

את הסינימה בלש שמרגיע את האדם, שמרתק את האדם, שנותן איזה עונג שקרי לאדם, את זה אין יכולים לראות בעולם השקר, אלא מתוך החושך, כי זה צללים ואת הצללים רואים רק באמצעות החושך.

שלמה המלך אומר: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז) עד שנזכה לאור יום ולא יליטו לנו את חלונות הסינימה בוילונות כחולים שחורים כדי להחשיך, אנחנו לא נראה מאומה, עד שיעלה האור האמיתי. רק כשיאיר השחר אורך ("יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ) אז תתגלה אפסיותם של כל הסינימה בלש, יחשף ניוונם עד כמה הם מנוונים את האדם, יראה שיקרם!

מעט מן האור (– פנס כיס קטן) מגרש הרבה מן החושך, אבל מגרש הרבה מחזיונות האור שאינם אלא חושך מצרים, תועבות ארץ כנען. והשקר הוא כה גדול שכאשר אתה מאיר קצת את האור, להאיר את נתיבותיך, נתיבות עולם, אתה שומע צעקות מכל עבר: "כבה את האור, אנחנו רוצים חושך, כי רק בחושך אנחנו יכולים ליהנות מתענוגות העולם הזה" – גוולאט!!!

ועוד אמר פעם מישהו (תסלחו לי שאני יודע): יפים הלילות בכנען… כן! נדמה להם שיפים הלילות בכנען (לא בישראל) זה לא הלילה היפה, כי לא נברא לילה, אלא לתורה, לאור, או שפעם מישהו שר: אין כמו יפו בלילות… – זוהמה, תועבה!!!

ספירת העומר אמורה להביא אותנו אל האור האמיתי, אל מציאות החיים הנכונה, לשחרר אותנו מאורות מצרים, מהאורות המאפילים, ה"כאילו" מאירים, להוציא אותנו ממחזות הנראות ע"י פנס הקסם, פעם קראו לזה ראי נועם, מקיסמי השווא, התעתועים והבלוף של העולם הזה, ועד כדי כך שאם אני מנסה להאיר את חשכת העולם – האולם, כולם צועקים: "כבה את האור, לא רוצים אור, רוצים שקר… רוצים הוקוס פוקוס…", "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" קוסם לא תחיה, אל תתן חיוּת לקסמי השווא והתעתועים, לעולם הסמים והדמיונות, לעולם שהוא מסטולי לחלוטין.

ולסיום:

ספירת העֹמר – ע', מ', ר. מספרו 310. להביא אותנו אל ש"י העולמות, אל ה"יש", 310, להוציא אותנו מהאפסיות ומהחידלון המואר באורות לא אמיתיים. לבנות את ה"איש" (=יש עם הכולל) שבנו. עֹמר, להביא אותנו אל עולם אמיתי, היפך מעולם השקר, מעורמה. זוהי מטרת הספירה.

שהקב"ה יעזור לנו שנזכה לנצל את ימי הספירה ונזכה לאור הגנוז, האור המוכן לנו, אור של עם נבחר, עם מקדשי שביעי, אור המנורה הטהורה, אור התורה, אור הטהרה, אור 49 יום, שנזכה להגיע אל מחוז חפצנו בשלום, בשלימות – "תְּמִימת תִּהְיֶינָה" – ספירה תמימה, בכוונה רבה, בערגה ובתשוקה ונזכה לכל מילי דמיטב.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5