——–
ובכן הדרך היחידה עליה נועצו יחדיו, היא כאמור בדרך השרצת תרבות – ככל הגויים בית ישראל.
ונבאר בזה את יסוד מלחמתם עמנו:
ב' מצוות ישנם במצות האמונה:
א. להאמין בחידוש העולם, וכי נברא הוא יש מאין מכוחו הגדול של הא-ל הגבור והנורא.
ב. גם לאחר שברא את עולמו, השגחתו הפרטית על עולמו מתמדת בכל רגע ורגע, קיום העולם תלוי בהמשכת חיות מהבורא לעולמו, וכמו כן הנהגת כל ארועי העולם על כל פרטיהם ופרטי פרטיהם נפעלים כל פעם מחדש בגזירת א-ל עליון במשפט צדק ויושר לפי הנהגת "מידה כנגד מידה".
אמונה ראשונה הינה אף אמונת כל הגויים ואינה יחודית לעם ישראל, לפי שהינה שכלית, וחכמה בגויים – תאמין, כולם מהללים ומפארים לשמו הגדול על כוחו וגבורתו בבריאת עולמו – "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' רם על כל גויים ה"'. אולם אמונה שניה להאמין בהשגחתו הפרטית, זו אמונה יחודית לנו, והיא בבחינת "השגה" ולא בבחינת "שכל", ורק אנו נתייחדנו ביחודיות זו להתקשר עם הקדוש ברוך הוא בכל רגע, ולהיות תלויים בו בכל ארועינו, והיא מצות "הביטחון".
מצות הביטחון היא להיות האדם שליו ורגוע בהיותו דבוק בבוראו ומאמין כי כל הנהגתו הוא בידו יתברך, וככל אשר ינהגהו ה' זהו לטובה כפי מעשיו מידה כנגד מידה. כי כל השתדלותנו אינו אלא מעשה חיצוני גרידא, אולם מונהגים אנו אך ורק כפי מעשינו, וכנאמר: "והיה עקב תשמעון וכו"', "אם בחוקותי תלכו וכו"', וכנאמר עוד (איכה ג, לח): "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", ודרשו (דברים רבה פ' ראה): אמר רבי אלעזר מיום שאמר הקב"ה: "ראה אנכי נותן לפניכם, ובחרת בחיים" – מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה על עושי הטובה. ואם כן יחודיותנו וסגולתנו היא בכך שאין מוטל עלינו שום עמל וטורח עולם הזה, אלא לילך בדרכי ה', וממילא יחולו עלינו כל הברכות, ולא עוד אלא באם נלך בדרכי ה' ונבטח בו על כל ענייני צרכינו, יקוים בנו (ישעיה סא, א): "ועמדו זרים ורעו צאנכם", כך שאמונתנו מזכה אותנו ברוגע ושלווה, כי אפשר לנו להשיג הכל מבלי לטרוח ומבלי לדאוג.
שלוותנו זו מוציאה את הגויים משלוותם, לא יוכלו המה לראות שהמה צריכים ומחוייבים לעבוד לצרכיהם בעולם הזה בעשר אצבעות, ומבלי זה לא ישיגו כלום, חייבים המה ליכנס לתוך טירוף של חיים יום ולילה לרוץ מבלי שקט ושלווה, היפך יהודי המאמין, שכל המוטל עליו הוא לכל היותר להשתדל לקיומו כדי להלביש את השגחתו יתברך עמו בדרך טבע, כי כך גזרה חכמתו יתברך לאחר חטא אדם הראשון, אולם באמיתיות ההנהגה עם האדם היא מעל הטבע – ניסית לגמרי.
לא עשה כן לכל גוי – כי מהם נעלמה אמונה זו, אמונתם היא בהנהגת הטבע – כוחי ועוצם ידי, כל דאלים גבר. ובכדי לבסס את עצמם ולהבטיח את קיומם, פועלים המה בדרכים הטבעיים, עוסקים בעבודתם בזעת אפם, אצים ורצים לכל אשר יביא להם רווח, אוצרים ביגיעה ועמל אוצר שיבטיח את עתידם ועתיד ילדיהם בדרך טבעית, מתוך אמונה שזו הדרך היחידה לקיום האדם.
וידעו עוד, כי מושג של "ברכה" לא קיים אצלם, וכמו "וציויתי את ברכתי לשלש השנים", או כמו "ברכך בכל מעשה ידיך", זהו מהות חייו של האיש היהודי, וכמו שקינאו הפלשתים ביצחק כשראו שזרע ומצא "מאה שערים", זה היה בשבילם חידוש גדול היאך יתכן מציאות כזו, ולכך "ויקנאו בו פלשתים", הבינו שב' הנהגות יש לו להאלקים, "הנהגה טבעית" והיא הנהגת הגוי, ו"הנהגה ניסית" והיא ההנהגה המיועדת לאיש היהודי, והנהגה ניסית זו שיונהג בה האיש היהודי תתבטא על חשבון הגוי, שהוא בזיעת אפיו ובעמל ויגיע כפיו ימציא לאיש יהודי את כל צורכו, ובכך יתבטא הנס אצל היהודי, שיהא הגוי מנוצל לספק ליהודי את ניסו, שזו הרי הבטחת התורה באם נשמור מצוות ה' שיהיו הגויים עבדים ומשמשים לנו, וכמו שכן יהיה לעתיד ביתר שאת.
ומה עוד שהיוונים היו אז גאוותם של האומות בחכמתם ובהמצאותיהם החדשניות בקדימת תרבות העולם, וכל האומות הסתכלו עליהם כאל חכמים וגבורים, אולם כמו שאמר המן הרשע בראותו את מרדכי היהודי יושב בשער המלך ואינו כורע ואינו משתחווה – "וכל זה איננו שווה לי", כלומר, הבין המן שישנו יהודי שהוא מרדכי, המבטל כעפרא ממש את כל גדלותו של המן, ואינו נחשב אצלו למאומה כל חשיבותו, ואכן חי הוא בהרגשות עליונות על המן, והינו ברמה אחרת לגמרי גבוהה הרבה יותר מהמן, והבין שיש למרדכי עוצמה פנימית בעלת כח רוחני גבוהה מאד, וזו אינה סתם עקשנות של איזה אחד שאינו רוצה לכרוע.
וכמו כן הבינו היוונים דבר פשוט, הלא היהודי ואפילו "העמך" הפשוט ביותר שבעם היהודי, בשמחה ובמחיאת כפים בכל יום מברך "שלא עשני גוי", ובשמחה עצומה בכל יום מודה ומשבח לבוראו על שלא עשהו כגויי הארצות וכמשפחות האדמה, ואינו מתקנא בגוי ולו המוצלח ביותר, והבינו שאין זה נובע סתם מרברבנות ושחצנות חסרת טעם, אלא זוהי הכרה פנימית של כל יהודי ולו הפשוט ביותר, אשר פסוק אחד בחומש או כמה שורות בגמרא, ואפילו עניית אמן אחת, שווה לו את כל עולם הזה על כל אלפי זהב וכסף שבו, ואם כן הרי שהעם היהודי חי ברמת חיים שמכוחה בז הוא לכל אומה ולשון, והדבר נובע מקשרם האמיץ והחזק עם האלקים. כן היתה הרגשת היוונים בראותם את עם ישראל שאינו סוגד וכורע לגאונותם ולחכמתם, וככלום המה בעיניהם, ועל כך קנאתם בערה בהם מאד, וכמו כן קנאתם של היוונים היתה באמונתנו היחודית המבטיחה רוגע ושלווה בהנהגתו הניסית של הבורא עמנו, והבינו שעם זה הינו ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מהם, והעובדה שהינם בזים ומהבילים את כל היקר ליוונים וככלום נחשב בעיניהם, אם כן משמע שבהכרח יש להם משהו נעלה יותר, אחרת מנין להם רוגע ושלווה נפלא שכזה, וכמו כן ביטול גמור לכל ההתקדמות והנאורות של הגויים, ובודאי נובע זה מכריתת הברית שכרת עמם האלקים לייחדם ולסגלם מכל האומות, ולכן ניסו לנתקנו מברית זו ולהסב ליבנו לדרך אמונתם, דהיינו להסתפק בידיעת חידוש העולם ולהתנתק מאמונת השגחה פרטית שאצלם היא ניסית ואצלנו הינה טבעית.
ועוד ידעו היוונים, כי כח אמונת ישראל בהשגחה פרטית שהיא בבחינת "השגה" ולא בחינת "שכל" – מותנית היא רק באם ילכו ישראל במצוותיו וישמרו בריתו, ויפרשו מענייני חומריות העולם וישתמשו בו רק לצורך עבודתו, ולא יתפתו להנות ממנו ולהתענג בתענוגיו, וכפי שאכן כן הוא האמת גבי כל יהודי, שלא כולם זוכים להשיג השגה זו של הרגשת "אין עוד מלבדו" במדריגה שווה, והכל תלוי כפי בחינת התנתקותו של האדם מחיי החומר, אלא שלגבי עם ישראל בכללות קיים ניתוק מהחומר אצל כל אחד ואחד כפי מצוות התורה לשמור את אשר אסרה עלינו תורה ממאכלות אסורות וייתר דיני טהרה, מה שאין כן אומות העולם שהנם דבוקים בחומר ללא תורה וחוק שיגבילם, ולכך רחוקים המה מקרבת ה', ובפרט מהשגה זו של הרגשת אלוקות להתענג על ה' ולהרגיש את טובו ואדנותו, שאלו הם הרגשות פנימיות שרק לאחר זַכּוּת החומר אפשר להרגישם.
וכאמור זאת ידעו היוונים, שעם כל התפתחות והתקדמות חיי החומר שפיתחו המה בעולם, וכביכול המה התרבותיים והחכמים שבאומות, הרי שאצל עם ישראל אינם נחשבים למאומה, ובזים להם עם ישראל בלבם, ואין להם שום התייחסות של כבוד והערכה להתקדמותם, כי במה נחשבים אצלם כל החומריות לגבי השגתם כי טוב ה', ויודעים המה כאמור שבשביל כל איש מישראל אין שווה להם כל הון שבעולם בשביל דיבור אחד של תורה – וכל חפציך לא ישוו בה. ועל כן קנאתם בערה בהם עד להשחית, מבלתי יכולת בהם לראות עם שכזה, המרגיש עצמו מיוחס ביותר ומורם מכל העמים, ובז לכל מיני תרבויות להחשיבם ככלום, וחי לו בשאננות וברגיעה כבני מלכים, ובהרגשה שהם ורק הם הנכנסים ובאים אצל מלך העולם והשאר הינם כעבדים, ואם כן גם עולם-הזה יש להם יותר מהם, שהרי הרגשתם כבר בעולם-הזה הרגשה של אושר ושלימות, ואם גם עולם-הזה יש להם יותר מהם, אם כן במה נחשבים הם אחר שיש אחרים שחיים ברמת חיים גבוהה מהם.
וכמו שהתבטא פעם הרב מצאנז בענוותנותו ואמר: עולם הבא איני יודע אם יהיה לי, אולם עולם הזה בודאי יש לי! כך מרגיש המאמין השלם את עולמו ואושרו כבר בעולם הזה. ובדומה לזה פעם התבטא בפני בעל תשובה אחד שזכה להיות במדריגה נפלאה בעבודת ה', וכך אמר לי: עכשיו שחזרתי בתשובה רואה אני שכדאי היה הדבר רק בשביל חיי העולם הזה שלי. והסביר, שכאן בעולם הזה חי הוא חיי שלווה ורוגע – מרגיש הוא את ה', אוהבו, מתרחק הוא מהקנאה והתחרות מתוך אמונה ברורה שהכל בידי שמים וכיוצא.
ועוד ידעו היוונים, שקשר זה שיש להם עם הבורא הוא חזק, אלא שהוא תלוי רק בזה שהם מצידם ישמרו על קשר זה והוא בכך שידבקו בחיי הרוח וימאסו בחיי החומר, ואז מובטחים המה כי השגת קדושה תלווה אותם, ובמילא הניסים יהיו מנת חלקם כבדרך הטבע ממש, להמשיך להם שפע וברכה ללא עמל ויגיעה, ובהשתדלות מועטת ישיגו שפע רב, ושפע רב זה יבוא מדרך הגויים שהמה ירעו צאנם ויעשו את כל מלאכתם.
כדי ליטול מאיתנו אמונה זו ובזה לכרות את הקשר היחודי והמיוחס שיש לנו עם הבורא, ובמילא ליטול גם את תוצאותיו – נקטו בדרך של "להשכיחם תורתך", כי ידעו שבכך שתוגבר חומריותם ויתגשמו בחומר התאוות והחשקים שהמציאו היוונים, יאבדו את קדושתם שבה תלויה הצלחתם הניסית.
היות ולאמונה ראשונה – בעצם חידוש העולם די בשכל בלבד, אולם לאמונה שניה לחיות מתוך דביקות בבורא ולהרגיש את הגעגועים והכיסופים לה' ולהתענג עליו ולחיות בהרגשה שאין חסר לי כלום, וכשיש לי את הקדוש ברוך הוא יש לי הכל, וכל מחסורי עליו – הרגשה זו אינה שכלית ואינה אלא רק כתוצאה מקדושה, ואת זה רצו היוונים ליטול מעם ישראל בכך שירחיקום מן הקדושה, ובמילא ירחיקום מההשגה של אמונת היחוד וההשגחה.
וגם אם "איהו לא חזו" בבהירות את פני הדברים שנתבארו – "מזלייהו חזי" – בפנימיותם אולי הבלתי מודעת בבירור – ראו היטב את פני הדברים, והם שהובילו אותם לשנאה ולתחבולה זו.
אלא שלפי הנזכר יש להבין, דהרי שנאת האומות לעם ישראל הוא גם כאשר אנו נוטשים את התורה, ולכאורה דוקא אז במה יש לקנאות בנו אחר שאיבדנו את סגולתנו, ואם כן אין כבר במה לקנאות בנו, ולמה אם כן דוקא אז מתעוררת קנאתם ושנאתם של האומות עלינו להשמידנו.
אלא הביאור הוא כך, אדם שעולה לגדולה ומקבל שררה מכובדת על הציבור, הרי שיתכנו ב' מצבים כלפיו, האחד הוא שיהיו בני אדם שיחניפו לו ויכבדוהו מאהבה או מיראה, או בשביל אינטרס שיהא להם להיות קרובים אליו כדי להנות גם הם משהו מכבודו או מממונו של זה.
וכמו כן יתכן מצב אחר, והוא שימצאו בני אדם שיקנאו בו וישנאוהו ויראוהו כמתחרה עמהם ונוטל מכבודם.
אם כן המשותף אצל כולם, שאותו אדם הוא עליון מעליהם, אלא שההתייחסות תשתנה כלפיו, או בכך שיכבדוהו או שישנאוהו וירדו לחייו מתוך קנאה.
כן הוא כלפי עם ישראל, עם ישראל הוא עליון על כל גויים, דבר זה לא ניתן לשנותו, אלא כיצד תהא התייחסות הגויים כלפי עליונותינו עליהם זה תלוי במעשינו. דהיינו, תחילת הקנאה והשנאה החלה מיחודינו וסגולתינו להיות קרובים לה' יותר מהם כמבואר לעיל, ואת עליונותינו על כל האומות לא ניתן לשנות, כי זו מציאות שבכל אופן קיימת בין כשאנו עושים רצונו של מקום בין לא, אלא שבאם אנו עושים רצון ה' מובטחים אנו שיכנעו לנו ויפחדו מאתנו, ואף שמקנאים המה בנו מובטחים אנו שלא תהא להם שליטה עלינו, ולא עוד אלא גם אפילו יעריצו אותנו ויראו זכות לשמשינו ולהיות מקורבים במשהו אלינו, כדרך שיחפוץ העבד להדבק ברבו, וכשחוטאים אנו אזי בתורת עונש ישנאו אותנו ותוסר האימה מפנינו, וכמו שימצא כאמור באדם נכבד שעלה לגדולה ונתמנה לשר חשוב, שיתכן ובשביל כך יעריצוהו וישמשוהו, ויתכן שיקנאו בו ויתחרו עמו עד שיפילוהו.
ואם כן, כאשר אנו משתמשים בכבוד ובסגולה שלנו לשמור מצוות ה', וזוכרים אנו את כבודנו, אין צורך שנזכור את יחודינו דרך הגויים, ואז אימתנו מוטלת על כל הגויים, וכשאין אנו מנצלים את יחודיותינו הרי שאז הקב"ה מזכיר לנו את יחודינו על ידי הגויים ששונאים אותנו, ואז מתעוררים אנו מדוע שונאים המה אותנו הלא בודאי על כבודנו המיוחד, ואז שבים אנו בתשובה על שלא ניצלנו את כבודנו וקירבתנו לה', הרי שגם כשהגויים מייסרים אותנו כשסרים אנו ממצוות ה', ישנה תועלת גדולה לעם ישראל להזכירם את שורשם וכבודם לאחר ששכחוהו וניסו להידמות לגויים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5