——–
"בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה", וכן כשנשלח משה לגאל את ישראל נצטוה לומר לפרעה: "שלח עמי ויעבדני" (שמות ו, טז).
ועוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה בקדושין על פסוק: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם", עבדי ולא עבדים לעבדים.
הרי לנו, שכל תכלית רצון ה' יתברך בקנין עמו ישראל לו לעם, לצרך שיקבלו עליהם "עבדות", וזו כל מטרתו בגאלת מצרים לפדותנו מבית עבדים, למען נהיה עבדים לו יתברך בלבד.
ומעתה נבא לבאר מה בין עבדות של בשר ודם לעבדותו יתברך.
עבד בשר ודם – מה שקנה עבד – קנה רבו, אין לו משלו כלום. אף אם מצא חפץ יקר ערך ברחוב, חיב להביאו לבעליו. כל טרחתו ועמלו במסחר והגדלת הרכוש הכל לאדונו, ואין לו אלא את הלחם אשר הוא אוכל ומטה שעליה ישן ותו לא.
אם כן, סך הכל העבד בונה וטורח רק לצרך תקון והגדלת אדונו, ולעצמו כלום.
ההפך הגמור היא העבדות שנצטוינו עליה וזכינו לה להקראות עבדי ה'.
"אם צדקת מה תתן לו וגו', הלה' תגמלו זאת" וגו', פסוקים אלו מבארים לנו, כי עבד ה' אינו נותן להקדוש ברוך הוא כלום, לא מחזקו ולא מגדלו, חס וחלילה, להפך – כל מה שעושה עובד ה' אינו עושה אלא לעצמו, בונה את עצמו, את עולם הזה שלו, את עולם הבא שלו, עתיד לקבל שכר וגמול נצחי על כל פרט ופרט, ואף על כל תנועה ותנועה שיעשה לכבוד ה'.
אם כן, סך הכל, עבד ה' – כל מה שעושה לעצמו, ולאדונו – כלום.
הרי שבעבדות זו שזכינו לה, היא חרותנו הגדולה ביותר, וכי יש לך בן חורין שאין שום אדון ושתף במעשה ידיו, הכל לעצמו להנאתו ולענוגו בעולם הזה, ובעולם הבא לנצח נצחים ולא רק זה, אלא אדונו שיש עליו אינו כדי לנצלו חס וחלילה, אלא אדרבא כדי לאפשר לעבד לזכות לעצמו יותר ויותר, ולכן גם נתן לנו עולם מלא אפשרויות לרכישת תורה ומצוות, הרי שאדנותו עלינו כדי לאפשר לנו זכיות לרב.
וזה מה שרצה הקדוש ברוך הוא ברב אהבתו לעמו, גאלנו ממצרים מבית עבדים, להיות לו לעבדים. כי בכך רצה את חרותינו, חרות שאין דומה לה, ואין חרות שתשוה לה. שהרי נתבונן, אפלו באדם הבן חורין הגדול ביותר בעולם כגון. מלך, שר, איש רם מעלה, שתחת ידו אלפי עבדים ומשרתים, וכי אפשר לקרא לו בן חורין? הלא משעבד הוא לעבדיו ולעמו, יש לו התחיביות שלא יתכן שיתחמק מהם, ואמנם מצד אחד יש לו עבדים רבים, אמנם מצד שני בעקיפין הוא גם עבד להתחיביות שיש לו כלפי עבדיו ועמו.
לא כן עם ישראל בעבדות שזכו לה, אין זר שמתערב בפרות היוצאים ממנה. ובזה נבא קצת לתת טעם לשעבוד מצרים.
עד זמן שעבוד מצרים היו ישראל יושבים שקטים ושאננים בארץ גשן, אוכלים מפריד ושבעים מטובה, ללא על בשר ודם, וכמו כן ללא על תורה ומצוות. ובזה ראה הקדוש ברוך הוא סכנה גדולה ועצומה היכולה לאבד את זרע אברהם יצחק ויעקב לגמרי, שהרי כפסע בינם לבין יום מחר להתבולל עם המצרים, אין מה שיעצר אותם, אין מה שיסגר אותם מלהתבולל, ובזה ידחה שם ישראל, חס וחלילה.
ומצד שני, לבא לתת להם תורה ומצוות תכף בארץ גשן ללא שעבוד מצרים – לא יתכן, קשה יהא להם לקבל על תורה מאחר שטוב להם ככה, ויתכן שימאנו לקבלה ואז אין תכלית לעולם, שהרי כל תכלית העולם הוא ישראל בשמירת התורה.
ולכן מה שעלה בחכמתו יתברך כביכול, הוא
לשעבדם שעבוד מפרך וקשה במצרים והוא לב' תועליות.
ראשית, שבזה שיגאלם ויפדם יהיו מחיבים מתוך הכרת הטוב, ושמחת גאלתם, לקבל כל אשר יאמר להם, וכמו שאכן השגה תועלת זו במלאה. כמו שנאמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות יט, ח)
תועלת ב' – כאן ירכשו ישראל תכונת "עבדות". ונסביר זאת:
"עבדות" היא תכונת כניעה, שהנפש נכנעת לאדונה ולמי שהוא גדול ממנה, ובפרט למי שמושיעה מצרתה. האדם מטבעו מתכחש לתכונת עבדות ומתמרד לה, ואין ברצון האדם להיות נכנע למישהו ולתת שלטון לאחר עליו.
וכאמור, עם ישראל חיו בארץ גושן ללא מפריע, ואם כן היה חשש שבכח בחירתם החפשית לא יעמדו בנסיון זה של קבלת עבדות ועל תורה ומצוות. כי אין זה בטבעם כלל, ולהפך – טבעם הפך העבדות והכנעה, שנוטה לחופש ונוחות.
כדי שירכשו תכונה זו, שהיא תכונה יקרה, הצרכו לשעבוד מצרים ולכניעה מחלטת והשפלה עצומה, וכדי שלבסוף יתבקשו להעביר את אותה תכונה שרכשו, שהיא תכונת "עבדות" לבורא יתברך, ויהיו נכנעים ממנו בלבד.
וכמו שמספר ספור נפלא, דומה לעניננו, בגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה: בשעת תפלת שמונה עשרה הוא נהג לעמד ללא זיע פרט לזמן ההשתחויה, כשהסביר זאת, ספר ר' משה כיצד הובא על ידי הקומוניסטים לחקירה ב"לובאן", הוא אלץ אז לעמד דום כחיל על משמרתו, מעולם לא הרגיש כה משפל, מאז ואילך החליט – הוא יפגין את הכנעתו כפי שהרגישה אז – לפני המושל האמתי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על ידי עמידה שכזו במשך כל פעם שיתפלל תפלת שמונה עשרה. הרי שלא קל ללמד האדם את עצמו להכנע, ובפרט שמעולם לא הרגיש אדם הרגשה כזו, לכן רצה הקדוש ברוך הוא שישראל יטעמו טעם הכנעה מה היא ויעתיקוה לאחר גאלתם – לעבודתו בכניעה שהיא עקר ותכלית המבקש מן האדם.
ובזה יובן נפלא הנאמר בדין עבד עברי, שלאחר שש שנים שדינו לצאת לחפשי, אם אומר: "אהבתי את אדוני את אשתי ובני לא אצא לחפשי", נאמר בתורה: "והגישו אדניו אל האלקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".
והגמרא שואלת, מדוע דוקא רוצעים את אזנו ולא אבר אחר? ועונה הגמרא: אזן ששמעה על הר סיני עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע.
פרושו, כל מטרת ה' יתברך בשעבוד מצרים שנים כה רבות, למען נעתיק את תכונת העבדות אליו, ובזאת רצה את חרותינו הגדולה ביותר, כי רצה שלא נרגיש שום אדנות מבלעדו, אלא יהא הוא אדוננו הבלעדי, ובזה נהיה בני חורין אמתיים, וכנזכר לעיל, שלא יהא מעבודתנו לזולתנו כלום, אלא הכל רכישה עצמית ללא השתעבדות ומשיכה לזרים.
ועכשיו, אותו עבד מזדמנת לו אפשרות להשתחרר מעבדות אדונו, ולהיות עבד למלכו, אשר זה רצון ה' מכל יהודי ויהודי, ובמקום להקדיש את תכונת ה"עבדות" למלכו, הולך ומרצונו נותן את תכונת העבדות שלו לבשר ודם ומתמכר לו, ונותן לו את תכונת הכניעה והעבדות שלו, במקום לנצל את אפשרות שחרורו להיות עבד מלכו של עולם.
ועל כן רוצעים את אזנו לאמר: אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כל מטרת הוצאתם ממצרים למען יעתיקו את עבודתם לה' יתברך, וזה הולך וקונה אדון לעצמו – תרצע.
לסכום: מה המטל עלינו כדי לזכות בחרות הגדולה ביותר הנקראת עבדות ה'?
כמה שיותר עבדות, כמה שיותר נקים עבדות וכניעה ונקח לנו לאדון רק את הבורא, כן יותר חרות תהיה לנו, כי בזה אנו משתחררים מכל אדנות אחרת.
עלינו להרבות בהרגשים כדי לקנות תכונת עבדות. והדבר איננו קל כלל, מקימים אנו הרבה מצוות יום יום, ציצית ותפלין, לומדים תורה ועוד ועוד, אולם אין פעלות אלו נעשות בהכנעה ובשימת לב על פעלתנו, ואינם כהרגשת עבד הפועל לאדונו.
ועל זה אומר הפסוק. "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה". מקימים אנו הרבה מצוות ועושים הרבה מעשים טובים, אולם הכל מתוך הרגל, ושוכחים להניח את הרגשת העבדות וההכנעה בתוך מעשינו. עלינו להבין שהפועל הפשוט ביותר מבין שהנו פועל בפעל עבור בעל הבית מעבידו, ועליו לתן דין וחשבון על פעלתו ופעלתו תעבר בקרת אם אכן נעשתה כראוי או לא. לא יתכן שאותו פועל יעשה מלאכתו בהתקנת מכונת כביסה או דבר אחר כפי אשר יעלה על רוחו מתוך מחשבה "מה שיהיה יהיה"… או: "כלם כך עושים". בידעו שכל פרנסת חייו, קיום מעמדו או פטורו תלויים באחריות עבודתו כפי שיבקשהו מעבידו.
ואם כן, למה יגרעו עבודת התפלה והברכות או שאר עבודות המצוות מלתן בהם קצת יראה, ולחשב הלא מעשה ותפלה אלו יעברו תחת השבט, או שירצו לה' או שיהיו פגול. וכדי להשיג את הרגשת העבדות, הדרך היא להשריש אהבה לה', ומתוך כך תנעם לנו העבדות.
ואם תאמר, והלא מדרגת האהבה מדרגה גדולה היא לאחר כל מדרגות היראה, ואם כן איך אנו באים לדבר על מדרגה כה גבוהה לפני שהשלמנו ביתר המעלות?
אלא דע ! כי יש בחינת אהבת ה' שקל יותר להשיגה מבחינת יראה, והוא על ידי התבוננות בהכרת הטוב כלפי מיטיבנו כל יכול, ה' יתברך.
והדברים מבארים בספר "שפתי חיים" להרב הצדיק חיים פרידלנדר זכר צדיק וקדוש לברכה (מועדים א', עמ' שמ"ב) יש וקל יותר לאדם להגיע לתשובה מאהבה מאשר לתשובה מיראה, וזאת על ידי התבוננות במדת הכרת הטוב, וכן מובא ב"כוכבי אור": (עמ' קמז) שהגר"א גרודזנסקי, ה' ינקם דמו, שאל את הגר"י בלאזר זכרונו לברכה, מדוע מרבה לדבר בשיחותיו על תשובה מתוך הכרת הטוב להקדוש ברוך הוא על חסדיו הגדולים בקבלת התשובה וכפרת העון, כי כשמעינים ומכירים את חמר העבירות – חסדי ה' בקבלת התשובה היא עד אין קץ, ולא כדרך רבו הגר"י סלנטר זכרונו לברכה שבמכתביו ושיחותיו עורר לתשובה מתוך יראת הענש, כמה גדול הענש ורעת הממרה את פיו? והשיב. שהגאון רבי ישראל סלנטר זכרונו לברכה הגיע למדרגת השלמות ביראה [מי שלא ראה את הגרי' ס בימי אלול, לא ראה יראה מימיו], ולכן היה ביכלתו להשפיע לתשובה מיראה, ועל ידה יקימו גם מצוה עקרית של יראה, אבל אנחנו שלא הגענו למדרגה שלמה זו, ואף אם אמנם נוכל להגיע לתשובה חלקית ביראה, אך טוב יותר שנגיע לאיזו בחינה של תשובה מאהבה, כי לזה מגיעים על ידי התבוננות בהכרת הטוב, דרך קלה יותר היא לאדם להתבונן בהכרת הטוב ומתוך כך להגיע לתשובה מאהבה ויהפכו העוונות לזכיות, מאשר להגיע לתשובה בהתבוננות ביראת ה'.
ובמה מתבטאת העבדות? בב' נקדות: א). דקדוק ההלכה. ב). על אף שקשה.
ונבאר את הדברים: א). דקדוק ההלכה.
בהלכות רבות יש את המשג לכתחלה ובדיעבד, בתפלין בציצית, בתפלה, בברכות, בשבת ועוד ועוד, יש לדעת שהקדוש ברוך הוא אשר הוא בוחן לבות וכליות, כל רצונו הוא הלב, רחמנא לבא בעי, וכיצד מתבטא הלב הטהור של האדם? במעשיו, לב אוהב לב חרד הרי שהוא מוסר נפש על כל פעלה נוספת שביכלתו לעשות למען אהבת קונו, המשתמש בהתרים ומחטט אחר קלות וספקות הרי שאומר הוא מה שבלבו, והינו שאך חפץ הוא לצאת ידי חובה אבל אין מחפש הוא קרבת אלקים כלל, אלא כל מגמתו להבטיח את עצמו שלא יענש, ויתכן אמנם שלא יענש, אבל כמה תהא הרגשתו עלובה בראותו לעתיד את הבדל היחס הנתן לו לבין הנתן לחבריו החרדים לדבר ה', המדקדקים לצאת ידי דעות לכתחלה שהמה עבדים נאמנים, הלא אין שום יחס ביניהם לעתיד.
וגם אם אינו במדרגת העובד מאהבה, גם העובד מיראה יש לו לדקדק בהלכה, שהרי בדברים שקל לקימן והאדם מתרשל מלקימן נענש, וכמובא במנחות מההוא מלאך שאמר לרב ברונא דבעידן רתחא מענישים על בטול עשה אף שאין חיב בה, כיון שבקל יכל לקימה. ב). על אף שקשה:
הגדרת עבד הנו כניעה לאדון גם כשקשה לו. ישנם בני אדם הקמים לכבוד ה' לתפלה בנץ החמה, קובעים עתים לתורה, אבל רק בתנאי: לאחר שישן כל צרכו, אכל כל צרכו, אין לו דאגות וטרדות, ועוד תנאים כיוצא באלו, ורק כשישלמו אותם תנאים וכל השערים פתוחים לפניהם לתפלה ולתורה, אזי באים לבית ה', אבל כשקצת טרדה מטרידתם – מסבבתם כבר לפתחים אחרים לבקש מפלט או מרגוע בשדות זרים ובוגדים בנאמנותם למצוות ה', ובטענת – אנוס רחמנא פטרי !
"עבד" פרושו אין דבר כזה: עכשו קשה לי, לא ישנתי מספיק, לא אכלתי מספיק, כואב לי קצת הראש או הבטן. תרוצים כאלו לא קימים אצל עבד הנאמן לאדונו.
ודבר נפלא מגלה הגה"ק בעל "באר מים חיים" על התורה, וזהו תכן דבריו:
יש אדם שעובד את בוראו בדרך טבע, למשל צריך להוציא ממון על תפלין מהדרות, ציצית, סכה, לולב וכדומה, אזי אם יש לו מספיק כסף באפן שלא יצטרך לצמצם בהוצאותיו אכן מוציא. אולם אם יצטרך על ידי זה להצטמצם, נמנע ואינו מתאמץ מעל כחו. וכמו כן, רגיל הוא לקום בהשכמה לעבודת בוראו, אולם אם ישן אמש בשעה מאחרת, אינו משכים קום באותו יום, לפי שבאפן טבעי יחלש ויארע לו חלשה, חסר ממון וכדומה. אולם יש אדם שעובד את ה' מעל כחותיו הטבעיים, מוציא ממונו לצדקה ולמצוות על אף שבדרך הטבע יחסר לו, קם בהשכמה כדרכו על אף שמצד הטבע יהיה עיף באותו יום וכדומה.
ובכן אומר הגה"ק בעל "באר מים חיים":
משפטן של אותן בני אדם שונה אצל השם יתברך, שכן אם יבוא קטרוג עליהם ויצטרך לבוא עליהם פרענות, חלי או חסר ממון חס ושלום. אזי הראשון שהיה עובד ה' רק בדרך טבע – גם אם יתרבו סנגוריו לבטול הגזרה, אכן יצילו ה' רק בדרך הטבע, ואם לא יהא אפשר בדרך טבע אלא רק בדרך נס, אין הוא זכאי לכך שהרי גם עבודתו את ה' בדרך טבע, ולכן הנהגת ה' עמו בדרך טבע בלבד.
אולם השני, העובד ה' למעלה מהטבע, כשיצטרך לישועה שלא בדרך הטבע יזכה לה בדרך נס, ותהא הנהגת ה' עמו שלא בדרך הטבע, מדה כנגד מדה, שכן עבודתו את אלקיו למעלה מדרך הטבע.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5