——–
ואדם המבקש סיוע מאת רעהו שיעזרו להעמיס את חבילתו על כתיפו, שלפי כובדה של החבילה אינו יכול להטעינה לבדו, מחוייב לסייעו משום מצות עשה דבר תורה, שנאמר הקם תקים עמו. ופרטי דיניהם מבוארים בשלחן ערוך (חו"מ סימן רעב).
{(((מצות פריקה וטעינה באדם)))
יב. א. כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רנב,רנז) שיש חיוב פריקה באדם ולא רק בבהמה. ואתי עלה בק"ו מחיוב בהמה. דסברת פריקת בהמה היא משום צער הבהמה אשר נפלה תחת משאה, ומשום חסרון כיס, מחשש שהבהמה תמות וכדומה. וניזיל בתר טעמא ואתי בק"ו שיש דין פריקה באדם שנפל תחת משאו, הן לסברת צער, דצער ישראל חמור מצער בהמה, והן מסברת חסרון כיס דחסרון גופו חמור מינה. והוא הדין בטעינה נמי יש חיוב אף באדם, הן לפי סברת צער, והן משום חסרון כיס, לפי שבטל מעסקיו וחיישינן שיבואו גנבים, וכל הסברות האלו נמצאות אף באדם.
ומאידך גיסא עמד הרב השואל בשו"ת הרשב"א (שם ס"ס רנז) ודחה ק"ו זה, דשאני אדם שהוא בן דעת, ולא היה לו להטעין עצמו במשא כבד. והרשב"א משיבו דהלא גם בבהמה הוא פושע בממונו, ולא היה לו להטעין יתר. וגם האדם בטעינת עצמו לא פשע, שכל אדם כתפיו יכולות לשאת יותר ממה שיכול לטעון עצמו לבדו. וגם מה נענה בנשא כפי כוחו, ובכל זאת נפל תחת משאו מחמת איזו סיבה. עכת"ד. ובשו"ת הרדב"ז (סי' תשכח) פליג ארשב"א, ומסכים עם הרב השואל, דאדם בעל דעת הינו, ועל כן אין בו חיובים אלו. ועל דחית הרשב"א דמה נענה בנשא כראוי לו ונפל, כתב להשיב, דאה"נ בזה מחוייב לסייעו, אך משום לא תעמוד על דם רעך, ולא משום פריקה וטעינה. וגם את"ל כרשב"א, א"כ למה הרמב"ם לא הזכיר מצוה זו באדם. עכת"ד הרדב"ז.
(((דעת הרמב"ם)))
ב. ומה שסיים הרדב"ז דגם הרמב"ם ס"ל שאין טעינה באדם, זה לכאורה אינו, דהלא מבואר ברמב"ם בכמה דוכתי דאף באדם יש טעינה. וכדכתב בספר המצוות (עשה רג) ו"זל, שצונו להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו וכו'. שאנחנו כמו שנצטוינו להורידו ממנו, כן נצטוינו לטענו עמו. וכ"כ עוד בספר המצוות (ל"ת ער) ו"זל, ונגביה עמו משאו, אם על גבו, או על בהמתו. וכן במשנה תורה (הלכות רוצח פי"ג הל' ט) תלה טעם טעינה ופריקה בצער ישראל, וכן הוא בש"ע (חו"מ סי' רעב סעיפים ח,ט) וניזיל בתר טעמא דאף באדם כן הוא, וכפי שלמדו ברמב"ם רבים וגם שלמים, וכדביארו הפרישה (סי' רעב) ועוד לו בסמ"ע (ס"ק יג) והבאר היטב (ס"ק ד) דס"ל לרמב"ם דלא גרע צער דישראל מצער דבעלי חיים דבהמה, וכמפורש לו בספר המצוות הנ"ל. וכן תמהו על הרדב"ז בספר מקנה אברהם (מע' צ סי' רפו) ועוד תמה כן על ספר מ"י (סימן ערב דמ"ג ע"ד) שכתב כרדב"ז ברמב"ם. ע"כ. וכן בסוף ספר גבול יאודה (אשכנזי בליקוטים שבסוף הספר דכ"ה סוע"ד) דחה כן לכנה"ג (חו"מ סי' רב הגה"ט אות א) שכתב כי מלשון הרמב"ם הנ"ל במשנה תורה שכתב דין זה בבהמה מוכח שאין דין טעינה ופריקה אלא בבהמה. ע"כ. והשיגו הרב גבול יאודה, וכן דחה את הכנה"ג בספר לב מרפא (ערך צער בע"ח) מהרמב"ם, והובא בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קכה אות ד) וכן בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' סד השני בהערה) דחה כאמור את הכנה"ג.
(((עוד פוסקים הסוברים שה"ה באדם)))
ג. וכ"כ כדברי הרמב"ם שה"ה שיש טעינה בישראל, גם בספר החינוך (מצוה תקמ) במצות פריקה ו"זל, או שהוא בעצמו (האדם) רובץ תחת משאו. וכן (מצוה תקמא) כתב, שנצטוינו וכו' לתת המשא על הבהמה או על האיש. וכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה כמצויין בציונים על ספר המצוות מהדו' פרנקל עשה רג). ועוד הביא בספר מקנה אברהם (מע' צ סי' רפו) דעומדים בשיטה זו גם בספר טעמי המצוות להרב מנחם בכמהר"ר משה בבלי (מע' סי' רכב) שעל הפסוק הקם תקים עמו, כתב, להקים משא לאדם או לבהמה, שנאמר הקם תקים עמו. וכ"כ עוד (שם מצות ל"ת סימן שיב) ו"זל, שלא להניח הבהמה או האיש נבוך תחת משאו, שנאמר לא תראה וכו', והתעלמת. יע"ש. ע"כ. וכ"כ בספר שארית יעקב (דף י ע"ב) והשיג על החות יאיר (שיובא בע"ה בסמוך) מדברי הרשב"א. וכ"כ בספר שארית יאודה (אשכנזי שאלוניקי תקנ"ג חו"מ סי' רעב) לדחות את החות יאיר מהרשב"א והרמב"ם. ושב והניף קסתו בספרו גבול יאודה (בליקוטים שבסוף הספר דף כה ע"ד). וכ"כ בשו"ת יחו"ד (ח"ה ס"ס סד בהערה) דיש חיוב טעינה ופריקה אף באדם, ושכן הראה בספר חזון יחזקאל (ב"מ פ"ב הלכה יב) כרמב"ם ממכילתא דרשב"י (משפטים) ו"זל, עזוב תעזוב עמו, לרבות משא על כתפו. ע"כ. ולהדיא דה"ה אדם.
(((הסוברים שדוקא בבהמה)))
ד. ואולם מלבד הרב השואל בשו"ת הרשב"א (ח"א סימנים רנו,רנז) ובשו"ת הרדב"ז דפליגי וס"ל דאין חיוב טעינה ופריקה באדם. כן מבואר נמי מדברי השיטה מקובצת (ב"ק דנ"ד ע"ב) בשם תלמידי רבנו פרץ, דכתב דמדרבנן יש חיוב פריקה באדם. ע"כ. הא מדאורייתא לא. וכך הוכיח בספר גבול יאודה (אשכנזי בסוף הספר דכ"ה סוע"ד) דפליג רבנו פרץ, ואין חיוב ד"ת פריקה באדם. [והובא השיטה מקובצת גם בספר גנזי חיים (פאלאג'י מע' ט אות כו) ובספר מקנה אברהם (מע' צ סי' רפו) ובעוד ספרים.]
(((דעת החות יאיר)))
וכ"כ בשו"ת חות יאיר (סי' קצא) דאין ללמוד היתר שבות בעת צער של אדם, מתוך שהתירו איסור דרבנן בצער בהמה. דיש לומר דהקפידה תורה על צער בעלי חיים, משום שחסרים דעת ונפש המשכלת לסבול, מה שאין כן זה האדם, איבעיא ליה ליתובי דעתיה, ולקבל מאהבה אשר ארע לו. ע"כ. [וע' באורך בספר אות היא לעולם (מע' ת אות קן דף קצח ע"ג) הערות על כל תשובת חות יאיר הנ"ל. וע"ע בספר אברהם אזכור (מע' צ אות יט) דיישב את הסתירה בחו"י בין סימן י לסימן קצא ששם נכתב שיש צער בעלי חיים באדם, שיש לחלק בין מה שיש ביכולתו לתקן, שבזה ליכא צעב"ח באדם, לבין להיות במקום קור וצינה ומחמתם יכול ליפול למשכב שיש צעב"ח באדם.] אולם שפיר יתכן שהחות יאיר יודה דיש חיוב פריקה באדם מדרבנן, וכמש"כ בשו"ת עמודי אש (איזנשטיין סי' כא אמצע אות כו) לבאר הכי את השיטמ"ק הנ"ל דכתב דיש פריקה מדרבנן, דס"ל צער בעלי חיים דרבנן, או דס"ל דהוי ד"ת, ברם באדם ליכא צער בע"ח, כחות יאיר, וממילא פריקה מדרבנן. [אך ברור שאי משום הא אינו מוכרח. וגם צריך עיון מנין יצא חיוב דרבנן של פריקה באדם, ולכאורה לא מצינו בשום מקום שח"זל אמרו כן.] ולהנ"ל אתי שפיר דברי הרב חיד"א בספרו ברית עולם המחובר על ספר חסידים (סי' מד) דכתב שם כי בספרו דברים אחדים (דרוש חי) העמיד את החות יאיר עם הרשב"א. ושמא כוונתו כנ"ל דהחות יאיר מודה על כל פנים דיש באדם מדרבנן. אך יותר נראה [היות ואי מדרבנן, הרי דפליג ארשב"א.] דכוונתו דאף שהחות יאיר כתב שאין מתירים שבות בצער אדם, היינו על האדם עצמו, משום שיש לו להתגבר על צערו, ולא נתיר לו שבות, בשונה מבהמה שאין לה דעת. ברם זהו לאדם עצמו כלפי עצמו, אך אדם אחר שרואה יהודי מצטער, כגון שרבוץ תחת משאו, בזה איהו מחוייב בתורת קל וחומר לעזור ולפרוק מרעהו משא, ואתי בקל וחומר מחיוב בהמה, דאע"פ שאין אנו מצווים להחיותה, וכמו שכתב ק"ו זה הרשב"א. ועוד עיין בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קכה אות ג). ועוד עיין לגבי חיוב פריקה וטעינה באדם בספר מקנה אברהם (מע' צער סימן רפו) ובספר גנזי חיים (מע' ט אות כו ומע' צ אות יד) ובשו"ת עמודי אש (סי' כא אמצע אות כו) וציין עוד לרב חיד"א בספרו עין זוכר (מערכת צ אות ג). וסוגיא זו קשורה לכך אי יש צער בעלי חיים באדם, ודין זה שנוי במחלוקת, עיין בזה בהערה*).
((( *) צער בעלי חיים באדם )))
מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רנו) דיש חיוב פריקה וטעינה באדם משום צערו של ישראל, ואתי בק"ו מצער בהמה, והרי שלשיטתו אתי בק"ו שיש צער בעלי חיים באדם מבהמה, וכאמור. וכן דרכו בשיטתו כמה וכמה ראשונים וכנזכר למעלה, וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה רג, ול"ת רע) הנ"ל דיש חיוב לטעון ולפרוק באדם. וביאר שיחתו במשנה תורה (הלכות רוצח יג,ט) לתלות חיוב פריקה וטעינה משום צער ישראל. וכן נקט כלשון הרמב"ם הנ"ל גם מרן בש"ע (חו"מ סימן רעב סעיפים ח,ט). וכן מבואר נמי בספר החינוך (סי' תקנ) דיש צער בע"ח באדם, דדיבר שם באיסור חרישה בשור וחמור יחדיו, וכתב ו"זל, וכל חכם לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד. שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל. כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם. וכן מבואר בספר חסידים (סי' תרנט) וע"ע לו (סי' תרסו) וגם (סימן מד) ובדברי הרחיד"א (שם סימן מד) בברית עולם. וע"ע לו בברכ"י (חו"מ סימן שעב). וכן הסמ"ג (עשין פז) כתב מקדימין מזון בהמה ועבדים. ומתוך שהוסיף דה"ה בעבדים, לאמור יוצא דיליף כאמור, דיש צער בע"ח באדם, ועל כן הקדים מזון העבדים, כהקדמת מזון הבהמות. ובספר היראה לרבינו יונה (לקראת סופו ד"ה השמר) כתב ו"זל, השמר מלצער בעלי חיים, הן בהמה, הן עוף, וכל שכן שלא לצער אדם, שהוא עשוי בצלם המקום. עכ"ל. וע"ע מטה אהרן (ח"ב ערך צער בעלי חיים דף רנד) ובספר שארית יעקב (על התורה פרשת צו). [וכיוצ"ב חזינן בכמה ראשונים דילפי חיוב תורה לרחם על ישראל, שכ"כ היראים (סי' רב, ובדפו"י סי' מט) מדכתיב (דברים טו,ז) לא תאמץ את לבבך. וכ"כ הסמ"ג (סי' רפט), ובספר שערי תשובה (שער ג סי' לו) וע"ע סמ"ק (מצוה כ) (וכ"כ חיוב רחמנות ד"ת, אך מוהלכת בדרכיו, בספר המספיק לעובדי השם (שער הרחמנות) וכ"כ כמה ראשונים לעיל דיש חיוב לרחם מואהבת לרעך). ואולם רוב הראשונים למדו מכאן חיוב צדקה ולא הוסיפו חיוב לרחם].
אולם בשו"ת הרדב"ז (סי' תשכח) פליג ארשב"א, דשאני אדם שיש לו דעת, ואין בו צער בעלי חיים. וכ"כ שו"ת חות יאיר (ס"ס קצא) שאין ללמוד שבצער מותר שבות דרבנן, כשם שהתירו משום צער בעלי חיים, די"ל דהקפידה תורה על צער בעלי חיים דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבור. איברא דהברכ"י (חו"מ סימן שעב אות ב) כתב שאף להרב השואל ברשב"א, וכן הרדב"ז דס"ל דליכא חיוב טעינה ופריקה באדם, היינו משום דאמרה הגמ' ב"ק (דף נד סוע"ב) להנחה הקשתים ולא לדבר אחר, אבל בעלמא יש צעב"ח באדם גם להם. ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קכה אותיות ח,ט) כתב דכל המחלוקת היא כשהאדם שרוי בצער, אי מחוייב לסלק צערו, אך לצער ישראל, לכו"ע איסור גמור הוא, ואפילו לצער עצמו אסור ע"ש. ומסיק להלכה דרוב הפוסקים סוברים דיש צעב"ח באדם, וכן עיקר, ואתי בק"ו מבהמה.
וע"ע בזה בסמ"ע (חו"מ סימן רעב ס"ק יג) ובספר מקנה אברהם (מערכת צער סימן רפו) ובספר טהרת המים (סאלוניקי מע' צ אות ב) מראה מקום ארוך. ובספר גנזי חיים (פאלאג'י מע' צ אות יד ד"ה ואי) מראה מקום גדול בזה. וע"ע בשו"ת דגל אפרים (סי' י סוף העוללות משה) ובשו"ת עמודי אש (אייזנשטין סימן כא אות כו) וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ד ס"ס סד בהערה), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סימן עח אות מה) ובספר שדי חמד (ח"ה דף 256 כלל ג, ודף 266 ע"ב) ע"ש. ובארעא דישראל (מע' צ אות ג) ושבדרשותיו כתב כדברי העין זוכר (מע' צ אות ג). ובאברהם אזכור (מע' צ אות יט).
והיות ורוב הראשונים סוברים דיש מצות פריקה וטעינה באדם, ועל צבאם הרמב"ם. ומה גם דעסקינן במילתא דאורייתא שספקו לחומרא. וכן דעת רוב האחרונים. על כן כן עיקר, דיש חיוב פריקה וטעינה באדם.
(((אף הסוברים שאינו באדם מ"מ יש חיוב תורה לפרוק ולטעון)))
ה. ומ"מ כתב שם הרדב"ז (סי' תשכח הנ"ל) שכל שהוא חולק ארשב"א שאין חיוב דבר תורה לפרוק ולטעון אדם, היינו משום חיוב דאורייתא של פריקה וטעינה, אך גם הוא מודה שיש חיוב לעזור לאדם לפרוק ולטעון משום חיוב ואהבת, וגמ"ח. וכ"כ בשו"ת עמודי אש (סי' כא אמצע אות כו) דאף החולק על הרשב"א מודה שיש חיוב לפרוק. וכנראה כוונתו משום ואהבת. וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ד ס"ס קכה) דלכו"ע חייב, ונחלקו אי משום פריקה וטעינה, או שהוא חיוב גמ"ח.
ולכן לכל הדעות אדם שנושא משא הכבד מכפי יכולתו, יש מצוה וחיוב לסייעו בנטילת המשא. ומה שאמרו סברא דאדם בעל שכל הינו, והיה לו לא להטעין עצמו יתר על המדה. היא סברא לחלק בין חיוב טעינה שנאמר בבהמה, שאי אפשר ללמוד את חיובה בבני אדם, כי סברא לחלק יש ביניהם. לא כן בחיוב ואהבת לרעך כמוך, שהיא נאמרה על בני אדם, וכמבואר לעיל גדריו, שבזה לכו"ע אין בסברא זו לפטור ממצוה זו, ועל כן חייב לסייע בנטילת משאו, אא"כ יש את הפטורים הנזכ"ל (סעיפים ד-יב) בחיוב ואהבת.
(((סיוע בנטילת רהיטים)))
ו. לאור האמור לעיל שיש חיוב טעינה ופריקה באדם, הרי שאם מבקש אדם מרעהו שיסייעו בנטילת רהיטיו אל דירתו, מחוייב לסייעו משום חיוב מצות עשה דאורייתא של טעינה, דכתיב הקם תקים עמו. איברא דזה אינו דלא עסקינן הכא בטעינה, שפירושה העמסת החפץ על גבו של האדם, והוא לבדו סוחב, אלא כאן בקשתו ששניהם ירימו יחדיו את הרהיטים, וא"כ ליכא למילף מהתם להכא.
(((חסד של טורח מרובה)))
אך מ"מ יש חיוב לעזור משום חסד דע' לעיל (סימן ג סעיף ג) שחיוב חסד הוא אף עם יש הפסד זמן, וטורח גדול. ולפי"ז מחוייב לסייע בידו כל עוד אין הפסד ממון או מניעת רווח, וכן שאין בזה מניעה מצורת חיים סבירה כפי שכן הוא בדרך כלל, וכאשר מבוארים דינים אלו לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).
(((חסד בדבר שבדרך כלל נוטלים עבורו שכר)))
איברא דבשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ סי' קי ענף ב) נשאל האם מחוייבים לעזור לאיש שביקש עזרה לשאת את רהיטיו מן הרחוב לביתו. וכתב שלא, וזאת בהשען על הדין דאבידתו קודמת, וכיון שמלאכה זו נקראת "עבודה", ודרך להשיג סבלים לצורך עשייתה, הרי שנחשב דבר זה אבידתו של העושה שהיא קודמת. שאם כל האנשים הזקוקים לעובד יבקשו את העוברים ושבים מדין חסד ועזרה, אין לך הפסד גדול מזה, וכל העולם יבא לידי עניות. ולכן אף בשכר פטור, דא"כ יהיה חייב בכל עת ובכל שעה לעבוד, וזה לא מסתבר כלל. עכ"ד. ואף לו יצוייר כדבריו, שיבא כל העולם לידי עניות, מה זה נוגע למציאות העכשיות, שאם הוא יעזור לא יבא לידי עניות, ולא יפסיד אפילו שוה פרוטה, וא"כ עכשיו אין לו כאן שום "אבידה", ומה יתיר לו לעבור על חיוב גמור דבר תורה, ותמהתי על עצמי איך אפשר להקל במילתא דאורייתא בלא ראיה מוכרחת. ובאמת לא יבואו כלל לידי עניות, שהרי חיוב חסד מותנה בכך שלא יפסיד ממון, ולא מניעת רווח, ושלא יופסדו צורת חיים סבירה, ושלא יחלה מחמת עבודה זו ועוד פרטים הנזכ"ל. הן לא אכחד שכן יוצא להקל גם לפי דברי הרה"ג אורי יונגרייז שליט"א דלעיל (סימן ג סעיף יב אות ו) שלא חייב כאן לסייע, לפי שהדרך בכה"ג לשכור פועלים, והרי שצורת החיים הרגילה לשכור פועלים, ואין חיוב לעזור לו בכך אחר שאינו מקום הפסד ואינו בבחינת "צדקה" ו"הנופל תחת משאו". אך ע"ש מה שהשבנו על דבריו.
(((פטור משום שזו מלאכה כבידה)))
ז. ונמצא א"כ דיש לחייב כאן משום חסד שהרי ואהבת לרעך כמוך כתיב, ועל כן בנידון הזה אם אין לו שום הפסד ממון בסיועו, וכן שאר פרטים הפוטרים מידי מצות חסד, מחוייב לסייעו בנטילת הרהיטים. אך יש לבא ולהקל מצד אחר דבפשטות מאחר ואינו רגיל במלאכה זו, הרי שבעוסקו בה למחרת יחוש כאבים בכל גופו, ולענ"ד משום הא פטור, דדמי לנוטל א' מששים מחולי חברו, שכל כה"ג פטור משום גמ"ח וכנזכ"ל (סימן ג סעיף ח) ורק בביקור חולים חייב אף אם נוטל. אך היתר זה הוא רק בנשיאת רהיטים רבים, ולא בשולחן או כסא בלבד, וכן על זה הדרך כל אחד לפי מה שהוא. וראה בספר ארח מישרים (פי"ז סעיף ב) דכתב וזה לשונו, אכן אם מגיע לו נזק על ידי גמ"ח נראה שפטור ממנה, חוץ ממצות ביקור חולים שאף אם יגיע לו נזק על ידי כך חייב בו. עד כאן. ויליף לה מדברי הגמרא במציעא (דף ל ע"א) דביקור חולים היינו גמ"ח, ולשם מה דרשה נפרדת לה, ומשני דאף על פי שנוטל א' מס' בחוליו חייב בביקור חולים. עכ"ד הגמרא. וא"כ דוקא בביקור חולים חייב בזה, לא כן בשאר גמ"ח, כל שניזוק פטור. עכ"ד. ודון מינה ואוקי באתרין לפוטרו מחמת כאבי הגב וזה כמבואר. וכה"ג חזינן בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' עט סוף אות כה) דבמצוות שבין אדם לחבירו באופן שיש לו צער בעשייתן, אפשר שלא חייבתו תורה להצטער כ"כ בשביל חבירו, ויליף לה מדין חייך קודמין, והובא לעיל (סימן ג סעיף ד סוף אות א). ועוד צ"ע בזה.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5