——–
בנתיב הקודם הארכנו בסכנה של המביא עצמו לידי נסיון ועימות עם יצרו, מענין לענין באותו ענין נבאר בפרק זה הסכנה הגדולה למפלפל עם יצרו ודן עמו במשא ובמתן באסור ובמותר, ואינו יודע שהגרירה שגוררו היצר לפלפול היא סכנה עצומה ובנקל יפילהו היצר בטענות שיהיו "מצודקות" בעיניו, אחר ששוחד התאוה יעוור ויסלף את הדברים המצודקים, ויצדיק לו את השקרים הטפשיים והנתעבים ביותר, ולפחות ילמד זכות על עצמו במחדליו, ויגיע לגרוע ביותר – שהוא התפשרות עם כח הרע וישלים עם מצבו מבלי שינקפנו מצפונו, וכל אלו תקראנה אותו מההתמהמהות של המשא ומתן עם יצרו.
בנתיב זה נבאר את סכנת הפלפול עם היצר והכיצד סוד הנצחון אותו הוא לא רק שלא להתמהמה ואפילו לא לרגע במקום העבירה, אלא גם שלא להתמהמה במחשבה של היסוס או של שקלא וטריא, כי ברגע עלול הוא מיד להשחיל לך איזה שהיא מחשבת "היתר" או "קולא", כי ידיו רב לו בחכמת הפלפול להטעות אף חכמים כאדם הראשון וכשלמה המלך, אזי בידו האחת יפלפל עמך לערער ולספק לך את וודאותך, ובהצטרף זה שבידו השנית מנפנף הוא לך בשוחד העבירה ומטעימה למול עיניך – בנקל אתה ניצוד בידו, ובכן הנצחון תלוי בתקיפות הדעת לבלתי שמוע שום צד הסוטה מדרך התורה.
ולהלן קטעים מסכנת המשא ומתן עם היצר.
השכל והרגש
"ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל וגו"' (ג' ו')
א. מחטא אדם הראשון ניתן ללמוד דרכים בהתמודדות עם היצר
במאמר זה נבאר ונברר במה הטביע הקב"ה כח חזק יותר – בשכלו של האדם או ברגשותיו? ובלשון ה"שערי קדושה" שער א' חלק א' – בנפשו השכלית או בנפשו היסודית?
מצד אחד רואים אנו ששכל האדם חזק מאד, שהרי לא יאכל אדם דברים מורעלים, ואף שהינו רעב מאד ורגשות תאוותיו דוחקים לאכול, וכמו כן לא יעשה אדם מעשה ואף שחושק הוא מאד לעשותו כגון לגזול או להזיק, בהיותו יודע שלבסוף יתפס ויענש. אם כן השכל חזק מן הרגש; ומאידך אדם לא נמנע מלחטוא ואף שמאמין הוא שיענש, הכיצד?!
ידוע ומפורסם כי ענין חטא אדם הראשון עמוק ונסתר הוא, הרמב"ן בריש בראשית כתב שאין לנו הבנה בחטאו, ואף מלאכי השרת שאלו להקב"ה: מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר (שבת נה, ב), וכן איתא באד"ז שביקש אדה"ר מרשב"י שלא יפרסם חטאו אלא רק למארי דרזין. אולם אחר שתורתנו הקדושה ניתנה לנו כהוראה למעשה, ולא לשם סיפורים בלבד, וכמו כן תורתנו ניתנה על מנת ללמוד ממנה דרכי עבודת ה' למגדול ועד קטן, רשאים אנו לעיין בפשט הפסוקים ללמוד לקחים לעבודת ה'. וכמו שכן למדו מכאן ה"אור החיים" וה"כלי יקר" יסודות בהתמודדות עם היצר, וברור שאופן פיתוי הנחש לאדם וחוה היה לפי גדולתם, שהרי היצר הבא לאנשים גדולים הוא באופן אחר משבא הוא לייתר ההמון, מכל מקום יסוד החטא והכשלון שווה בכולם וכמו שנבאר.
ב. התמיהה בחטאה של חוה
יש להתבונן בחטאה של חוה, מהיכן נכנס הנחש להחטיאה?
אמרו חז"ל (יומא לט, ע"א) "עבירה מטמטמת מוחו ולבו של אדם", ויש להבין אכן, אחר שעבר אדם עבירה נטמטם, אולם הכיצד ובאיזה דרך הובילו יצרו לעבירה, הרי קודם העבירה היו לבו ומוחו עירניים שהרי עדיין לא שלט בו הטמטום. וגם אם נענה על כך דהטמטום שבאדם בא מקטנותו בהיותו שואף ורודף מחוסר דעת אחר הבלי עולם וזה מיום הוולדו, ואולי זה שיצר בקרבו לאט לאט טמטום עד שבא לידי עבירה בגדלותו, עדיין השאלה בעוצמתה, דזה אמנם שייך גבי כל אדם, אולם גבי חוה הלא פלא הוא היאך נתפתתה חוה לאכול מעץ הדעת אחר ששומעת מפורש מהקב"ה "מות תמות", והרי זה כמו לאכול מאכל מורעל. וזאת עוד מבלי שיקדם להם טמטום של הרגל מקטנות, שהרי חטאם היה כבר ביום הראשון ליצירתם?
נקדים דברי הרמח"ל בענין זה של חטא אדם הראשון בספרו "דעת תבונות" עמ' כג:
הן אמת שהיו יכולים בני אדם להיות זוכים במעשיהם ומכירים האמת ועוזבים אורחות השקר של העוה"ז ברצותם להתקרב אל בוראם, וזה בהיותם יודעים ומבינים כבר שכל מה שהוא היפך מן הדרך אשר צוה ה' אינו אלא מכלל סוג הרע שרצה בו הרצון העליון ובראו בהסתר פני הטוב, ועל כן ימאסו בתרמית עיניהם זה, ויבחרו באור הגנוז והצפון אור פני מלך חיים.
ואם היו עושים כן, הנה היה יחודו יתברך מתגלה עליהם מצד עצמם, ונמצא מקרבים להם הישועה, ולא היה צריך הקב"ה להראות להם בדרך קושי הגלות ואורכו.
ואמנם אדם הראשון באמת חכם גדול היה, והיה לו לחקור בחכמתו ע"ז כראוי, ואם היה עומד באמונתו ולא היה מתפנה אחר היצר הרע אלא אדרבא היתה מתחזקת בלבו האמונה הזאת, ואז היה נקרא שהשיג היחוד העליון" – ע"כ.
מגלה לנו הרמח"ל, שכל יסוד הכשלון הוא מחמת שהשכל לא בהיר אצל האדם להאמין ולהבין שכל מה שאסר ה' זהו מוות ורע, לראות את העבירה כמו רעל שממית מיד זוהי מלחמה קשה, לפי שנצרך כאן להכחיש את אשר תראה העין, וכאילו והעין מראה צבע שחור, והשכל צריך להילחם עם העין ולהשתכנע שזהו צבע לבן.
אלא שעדיין התמיהה כמעט בעינה, שהרי סוף סוף לאדם וחוה נאמר מפי הגבורה: "ביום אכלך ממנו מות תמות", וזה נאמר להם לא על ידי שליח, ולא על ידי נביא, אלא מפי הקב"ה שבראם, אם כן עדיין יש להתבונן מה הביאם לכשלון זה. אולם בדברי הרמח"ל שהזכרנו אכן מונחת התשובה על כך, באם נעמיק יותר בדבריו.
ג. סכנת הפלפול בציווי ה'
בגמ' סנהדרין (סג ע"ב) נאמר: יודעין ישראל בע"ז שאין בה ממש, ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.
נתבונן, עם ישראל עם חכם ונבון עומד ורואה עולם מלא עובד ע"ז, יודעים עם ישראל שע"ז זו שעובדים אומות העולם, אין בה ממש – עץ ואבן שלא ישמעון ולא יראון – הבל הבלים, ובכל זאת מתפתין לעובדה בשביל להתיר לעצמם עריות, וכי בשופטני עסקינן המרמים את עצמם, היש טפשות גדולה מזו שאדם סוגר עיניו ומתוך כך מזיק לעצמו בנופלו בבורות ומצטדק בטענת "לא ראיתי"?! אתמהא.
ועוד, מה יועיל להם לעבוד ע"ז כדי להתיר להם עריות, וכן מהו ענין "בפרהסיא".
ראשית תחבולת היצר להפיל את האדם הבריא בדעתו שאמונתו והכרתו חזקה, היא לגוררו לפלפול בטעמי האיסור, ובמיוחד לגוררו למשא ומתן בעיקרי יסודות הדת, היות כי אף שרואה האדם תאוות וחמודי העולם ולבו נמשך להם ומתאווה להם, אולם אחר שהכרתו חזקה מבין הוא שחמודות אלו סכנה הם לנפשו, וכמו שמבין האדם הנמשך לממון שאינו שלו, כי על אף שחשקו ותאוותו לגזול ממון חבירו אין זה כדאי לו שהרי לבסוף יתפס ומרה תהא אחריתו, כן הבריא בדעתו ובאמונתו יירא ויפחד מעשות רע.
לכך תחבולת כח הרע ראשית – לגרור לפלפול, וכשמסכים האדם להיגרר לפלפול עם יצרו, כאן נופל בסכנה עצומה, כי גם אם לא יצליח היצר בויכוחו ובפלפולו עמו להפילו לגמרי, הרי שלכל הפחות יספק לאדם את האמת שהיתה ברורה לו עד כה, או יקל מעליו את חומר הענין שהיה מאיים עליו עד כה, ומעתה יראה את הברור לו לאיסור כדבר מסופק וקל, וכמו כן עלול להצליח היצר בפלפולו להוריד לו חלק מיסודות האמונה שהיו ברורים ומיוסדים אצלו עד כה. ובצירוף השוחד המסנוור שסינוור את האדם גם לפני הפלפול, אלא שהאדם הצליח לבטלו ממנו מאימת האמת שהיתה ברורה לו – הרי שמעתה כשנתפתה האדם להתפלפל בציווי ה' ונסתפקה אצלו החלטיות האיסור – יחזור ויהא ניעור אותו חשק ותאווה, אחר שמסך האימה הוסר מלחוסמו, ואז יטעם מהאיסור, ומטעימה זו יבוא לטמטום עד שלא ירגיש בעבירה, ויאמר לאסור מותר.
ויאירו לנו בזה ביותר דברי הגר"א על הפסוק "לפתח חטאת רובץ": "תשוקתו של היצר אליך, שתתחיל אתה לפתוח לו, אבל בלעדי סיבת פתיחתך, יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב באהליך ולא תגור ממנו" עכ"ל. ועוד שם מדברי הגר"א: "כי הספק הוא פתח ומבוא ליצר הרע שיבוא".
הרי כאמור שכל תחילת מפלתו של אדם בכך שפותח פתח ליצרו בכך שמסתפק באמת ואינה החלטית היא אצלו.
ד. הצלחת הנחש – בפיתויו לגרור את חוה לפלפול בציווי ה'
זאת ראינו בפרשתנו, חוה שמעה ציווי ה' מהאדם, והרי בודאי שהכרתה היתה ברורה וחזקה בציווי ה', ידע הנחש שבדרך תאווה לא יוכל לפעול אצלה, ובא בדרך הגרירה לפלפול, גררה וסחבה למשא ומתן כמבואר בפסוקים (ג' א'-ה'), וכשהסכימה לבוא אתו למשא ומתן, הצליח הוא בפלפולו לספק לה את אמיתותה.
והנה נתבונן בראשית דברי הנחש אל האשה, לאחר שאמרה לו אזהרת ה' "פן תמותון", עונה לה הנחש: "לא מות תמותון כי יודע אלקים וכו"', כלומר מה שאמר האלקים "תמותון" הוא מפני שרצה להרחיקם מן העבירה בלבד ולא למעשה, והוא משום "כי יודע אלקים וכו"'. אותה אימרה של הנחש "לא מות תמותון" פיעמה בתוכה והאמינתו, וסמכה על תירוצו של הנחש שכל מה שאמר ה' מות תמותון הינו משום: "כי יודע אלקים וכו"', ואינו אלא איום בעלמא, וזהו כל כוחו של השטן לצעוק "לא מות תמותון"!
בני אדם מחללים שבת, באיזה אומץ? וכי טפשים הם, והלא התורה קנסה סקילה על חילול שבת. התשובה, מצלצל להם השטן יפה באוזנם "לא מות תמותון"! הראיה הנה פלוני לא מת, או תירוץ אחר שמא אנוסים הם, או עונשי התורה לאו דוקא ח"ו ולא נאמרו אלא להרחיק מן העבירה וכדומה, ומכאן האומץ שלהם לעבור על ד"ת, וכאמור לו היה ברור להם ללא ספק וללא שום תירוץ שכל עבירה גוררת מוות ורע, כל גזל של פרוטה מביא קללה ועונש, כל מילה של לשה"ר גורמת אסון, כל ראיה של איסור היא מוות ממש, ולא היו מתפלפלים בדברי ה' ומסתפקים בהם – היו נוצחים.
עד שהשמיע לה דברי אפיקורסות, כמובא ברש"י מהמדרש באומרו לה: "כל אומן שונא בן אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם", ומבואר ברש"י בפסוק ו': ותרא האשה – ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר). והיינו כמבואר שהאמינתו לנחש לאחר שראתה דבריו, והיאך ראתה דבריו נגד דברי ה'? אלא מתחילה הסביר לה שאין בדברי ה' שאמר "מות תמותון" אלא הרחקה בעלמא, וכמבואר עוד ברש"י שדחפה לעץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו', וגררה למשא ומתן עד הגיעו אותה למינות ואפיקורסות.
והנה עוד מדברי הגר"א (דברי אליהו)
במד"ר פר' חוקת: אמר רבי שמואל בר נחמני, אמרו לנחש מפני מה את מצוי בין הגדירות, אמר אני פרצתי גדרו של עולם, פירוש, הנחש הוא היצר הרע, ושואלים אותו למה אתה מפתה את האדם בתחילת הפיתוי בסייג ובגדר ולא בעצם העבירה, והשיב על זה, אני שפרצתי גדרו של עולם, כשפיתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלתה בידי, עד שפיתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי בין הגדירות, עכ"ל.
הראנו לדעת, דגם לאחר שמנציץ ומבריק לעיני האדם את חמודותיו ועונגיו, עדיין לא יצליח בכך להתגבר על האדם, אלא בכך שבא הוא ומספק לאדם את אמיתותו בכך שגוררו לפלפול, ונושא ונותן עמו עד שמקעקע אצלו את יסודות האמונה, כי הלא ידיו רב לו במלחמתה של אמונה, ובצירוף השוחד שמנפנף הוא בידו השניה, נופל האדם בידיו לעבירה ממש.
ה. סכנת היגררות לויכוח ולפלפול עם הרע – להביא לאימות השקר ולהיות אדוק בו
וזהו "יודעים ישראל בע"ז שאין בה ממש", ופירש"י שם: שלא היה יצרן תוקפן לע"ז, אלא עבדוהו על מנת לפרוק עול כדי שלא יוכיחום על העריות שעליהן היה יצרן תוקפן. ועדיין לכאורה תמוה, היאך פרקו עול מלכות שמים והחליפוהו בע"ז כשיודעין שהוא שקר? אלא הכוונה שדחקו עצמם להכנס למשא ומתן על אמיתותה, ואף שידעו שע"ז הינה שקר, אולם ידעו שהשטן ידיו רב לו בויכוח, ויכול לשכנע עד כדי לאמת את השקר, ועכ"ז לא נמנעו מלבקש ולדון באמיתות העבודה זרה, ולא חששו מלהסתכן בויכוח עמו אלא אדרבא, היו מעוניינים לבוא לערעור האמת אצלם, וזאת כדי להרויח בסופו של דבר את העריות שהיתה נפשם מחמדתם, כי ידעו שבמצבם של עתה – שע"ז אינה ממש בעיניהם – לא יהיו מסוגלים לחטוא בעריות, לפי שמסך אימת החטא חוסמת בפניהם מלעשות זאת, ולכך דחקו עצמם לדון באמיתותה, ובכך שהרשיעו להיגרר ולדון על אמיתותה, פשעו בנפשם, ביודעם שבכך תסתפק להם אמונתם, אולם עשו זאת מחמת שוחד המעוור שהוא הביאם לראשית הכשלון, להיגרר לפלפול, והוא שהביאם שבמהלך הפלפול יסכימו עמו, וינעמו להם דבריו של השטן אחר שמשוחדים המה ברצון לעריות.
ומגלים לנו חז"ל, שעשו זאת בכוונה תחילה מפני תאוות העריות שנחסמה בפניהם עד עתה, ורצו לעשותה בפרהסיא דהיינו במצפון נקי, ללא שייסר אותם מצפונם מעונשי העבירה ומהבושה מהבורא.
ויתכן גם שלא נתכוונו ישראל להדיא שכך יהא סופן של דברים שיודו בע"ז, ולא היה ברור וגלוי בדעתם כלל מפני מה יצרם דוחקם להיכנס לשטות זו של ע"ז, אולם מגלים לנו חז"ל שבפנימיותם זהו המהלך שהילך בקרבם, וזהו מה שהסתתר תחת מודעותם, גם בלא היוודע להם בבירור סופה של הסכנה. ובאו להורות לנו בזה להזהר מלבוא עם השטן בדין ודברים, כי גם האדם אינו יורד לסוף דעתו של עצמו, ואינו מודע עד היכן תאוותיו ויצריו יכולים להוביל אותו מבלי שירגיש, ומבלי שיבין שסופו לשאול בכך שיאמת את השקר הגדול ביותר, ובעינים עצומות יאמין בו עד שיהא אדוק אחריו. והורו לנו חז"ל, שיכול השקר להתפתח אצל האדם עד כדי שיעבוד לע"ז בהיותו יודע שאין בה ממש, ועל אחת כמה וכמה שיתכן שלפחות תתערער אצלו אמונת שכר ועונש, ויקל בחומר העונש – לפחות לגביו – מסיבות שיראו לו מחמת תאוותו לעבירה, ויחשוב שהינו בגדר אנוס וכדומה בכל מיני לימוד זכות אחרים שילמד על עצמו.
וכמו כן עלול הוא לסמוך על התשובה שיעשה לאחר החטא, ועל כן חמור עונשו של האומר אחטא ואשוב, שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, להיות שהגיע לחטא מחמת פלפול, דהיינו חטאו לא נעשה בשברון לב ובהכנעה כגנב במחתרת, אלא חוטא הוא בכיסוי מראש על חטאו על סמך שיעשה תשובה, ובפלפולו זה הגיע לטעות עד כדי וכאילו יש איזשהו הסדר עם הבורא קודם החטא, ובמילא חטאו נעשה בלב בוטח, ועל כן קצף ה' עליו ביותר.
והוא בדוק, דכאשר מתמהמה האדם במקום ובזמן העבירה ואינו בורח משם תיכף, מיד צצים במוחו במהירות כל מיני מחשבות המקילות על חומר האיסור עם כל מיני לימוד זכות על עצמו, ולפעמים אף יתכן ויתפס בתוך שניות של התמהמהות למהלך של פלפול המסכן את נצחונו.
ו. רק אור התורה מגן ומציל לבל יגרר אדם למשא ומתן הַמְסַכֵּן את האמת
ומה יציל את האדם מפני המחשבות הדוחקות בו לספק את אמיתותו, שהרי זה יצר כשלעצמו להחשיק את האדם להיגרר לפלפול עם יצרו, וזה מחמת הרצון לתאווה, העצה לכך היא רק התורה, דהיינו, כאשר יקבע לעצמו ללמוד תורה אזהרותיה וציווייה, ושהתורה תהא מורה דרכו, ובאופן מוחלט יחליט לבל יסטה ימין ושמאל ממנה, והדברי מפורשים בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ה')
ובאמת היצר הרע הוא חזק ותקיף באדם מאד צ הרי שב' כוחות ישנם ביצר, האחד שהינו חזק מצד עצמו ובא להתקיף את האדם בכח, בהיותו מחזק בו את התאוות ומכניס חמדה עצומה בלב לחמוד את האסור.
ומוסיף המסילת ישרים, שביצר ישנה תכונה נוספת ומלבד כח הפיזי שבו להחשיק את העבירה בלב באדם – עוד בו כח פסיכולוגי: ומבלי ידיעתו של אדם הולך הוא ומתגבר עליו ושולט בו, הרי שמלבד שהינו חזק מאד הינו גם ערמומי, ומסיים שם המסילת ישרים: דמי שיניח התורה לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות ותאבד נשמתו – אלו תוצאות הפלפול עם היצר.
ויותר מכך כותב הוא עוד שם: שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדריגה אחר מדריגה, והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. ולכאורה היאך לא ירגיש, והלא יביט היאך חוטא הוא ונופל ברשת יצרו, שהרי הרב עצמו אמר קודם שמבלי תורה יגבר עליו יצרו והיינו שיפול בחטא?
אלא כאמור מבלי התורה יש בכח היצר לגרור את האדם לפלפול, ובכח פלפולו יערבב לו את האמת בשקר, והגם שיפול בחטא יצדיק עצמו בכל מיני הצטדקות, ולא יבין שחוטא הוא, ועל כך תועיל התורה, והטעם, היות והתורה משמשת כאורה המאירה את החשיכה ופוקחת עין לאדם שמיד יבחין האדם בעומד ממולו, הלנו הוא או לצרינו, העוסק בתורה רגישותו והבחנתו בין רע לטוב חדה היא, כי בהיותו לומד ומשנן אזהרותיה וציווייה, שכרן של עושי המצוות, ועונשן של עוברי עבירה, ומעמיק בכוונת כל מצוה ומצוה לדקדק בה כראוי, זהו שיחכימהו להיזהר מפלפול היצר ולהבין בשקריו ותרמיותיו.
וזאת יש לדעת, כי גם זה העוסק בתורה צריך ליזהר שלא להסתכן ולברוח מלבוא למצב של משא ומתן עם יצרו, כי זאת העצה היחידה להחליט מיד ללא שהיות וללא משא ומתן לברוח מהעבירה, כי אם לא יעשה כן השקר של העולם ימשוך אותו לאמת את השקר, ומתוך חולשתו באמונת דברי ה' יפול ויכשל, אלא שהעוסק בתורה יותר מחוסן מלהתפתות לפלפול, אולם גם הוא מחוייב להזהר מהפלפול.
והיאך מגיע האדם לחולשת האמונה בדבר ה'? מחוסר תמימות בדבר ה' – ההיגררות לפלפול בציווי ה' היא הסכנה הגדולה. ואומר הרמח"ל, דזה מה שקרה אצל אדם הראשון, וברור הוא, לאנשי מעלה כאדם הראשון בא היצר באופן אחר מאשר לייתר בני אדם, וכמובא בדברי האר"י הק' שאדם הראשון רצה לזרז את תיקון העולם והיו לו במעשיו כוונות עליונות, אולם בסופו של דבר היה עליו לדעת שמה שאסר ה' זהו מוות ורע עם כל הכוונות הטובות, וכמו שנבאר להלן גבי שלמה וחזקיהו, וזו העצה לברוח מהפלפול היא מחוייבת גם לעוסק בתורה כאמור, אלא שהעוסק בתורה יצליח להימנע ולהינצל מסכנת הפלפול, והבטל מהתורה לא יצליח להינצל מכך, וכדברי ה"מסילת ישרים".
ז. הבורא ברא בטבע האדם ששכלו יהא חזק מרגשותיו
נמצא, באם לא יתקלקל השכל מישרותו יהא חזק נגד הלב, דאף שיראה בעיניו דברים החומדים את הלב – מראה העין, לא ישפיע עליו להטותו מהדרך מבלי שקודם יתקלקל שכלו, וכמו כן מאידך מבלי שמציג היצר את חמודותיו ועונגיו גם יתכן ויהיה השכל מנצח – להיותו בלתי משוחד, אולם הסכנה היא כשמצטרפים שני הדברים – המשא ומתן עם השטן, יחד עם השוחד שלו, אז בודאי שהאדם בסכנה עצומה, להיותו לוחם בשכלו הדל נגד השטן המשחד בשוחד המעוור עיני חכמים.
והנה עובדה, דברים שהיזקם לגוף האדם הוא מידי – לא יעשה האדם אותם, חולה סכרת לא יאכל מתוק, חולה בדלקת ריאות לא ישכב בטחב, אולם לעשן קשה לאנשים מלפרוש, היות ואין הסכנה ברורה להם, ממילא שכלם לא השתכנע להבין שיש סכנה בדבר, ואף כשהרופא אומר להם שמסוכן לעשן אינם משתכנעים, שהרי הרופא עצמו מעשן, או שמתרצים המעשנים לעצמם: הנה אנשים רבים מעשנים ומאריכים ימים, אולם בדבר שברור לשכל בבירור שהפורענות תבוא, מיד פורשים.
ונצטט קטע נפלא שראיתיו אחר עריכתי מאמר זה, התואם ממש לענייננו, מהגה"צ ר' אייזיק שר זצ"ל, מספר "לקט שיחות" עמ' כו-כז פרק "ואתה תמשול בו":
ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. יש להבין, מה חידוש יש בדברים אלו. ואמר האדמו"ר זצ"ל (הסבא מסלבודקא) דבר עמוק, ידוע שהיצר הרע הוא חזק מאד, אבל יש לו גם חולשה גדולה מאד: שהוא צריך תמיד את עזרתו של השכל. והואיל והשכל הוא היצר הטוב שבאדם, והואיל ובלעדיו אין האדם יכול לעשות כלום, הרי שגם עבירות לא ניתן לעשות בלי השכל, ועל כן עמל היצר הרע בכל כחו להתגבר על השכל שיהיה כפוף תחתיו וישמש אותו.
וידוע שהאדם חפשי בדמיונו (הוא היצר הרע), ואסור במושכלו (שהוא היצר הטוב), ומכיון שעיקר מעשי האדם הם על פי השכל ואף היצר הרע נצרך לו בפיתויו, הרי שאם האדם יתגבר וישליט על עצמו את שכלו ויחיה רק לפיו, ויבחון את פיתויי היצר הרע לאור השכל, אז יראה שכל עבודתו היא כמגדל הפורח באויר, חלומות רבים שאין בהם ממש. וכשישליט את שכלו על כל פעליו, יסור ממנו היצר הרע וינצח אותו כי כל כחו משאות שוא ומדוחים.
ובזה אפשר להבין מקרא זה: ואליך תשוקתו, ביאר הקב"ה לפני קין את חולשתו של היצה"ר, שהוא נצרך תמיד לעזרת השכל, שהוא עצם האדם, והיצר הרע משתוקק שהשכל יעזור לו לשלוט עליך. ומגופו של אותו טעם אתה תמשול בו, משום שלכשעצמו חלש הוא באמת, ואם אך תרצה לחיות חיי שכל ולא חיי דמיון, בנקל תמשול בו ולא תמלא את תשוקתו, ולא זו בלבד שלא תגרר אחריו, אלא תמשול בו לכופו לשכל והיה הוא השמש לשכל, כי הוא הצריך לשכל ולא להפך. ואל יבהילך במלחמותיו, כי כל רצונו לכבוש את שכלך, ובידך לחסום את דרכו ולבקרה בשכלך, ולשלוט בו על ידו.
ונצטט עוד קטע מדבריו שדברינו לעיל מכוונים לזה:
ולכאורה היה נראה, שפרשה זו נכתבה כדי ללמדנו עד כמה יש להזהר מליפול ברשתו של היצר הרע האורב אף לאדם הגדול ביותר ומבקש להמיתו (כמ"ש בקידושין ל"ב), ועל האדם לעמוד על המשמר ללא רגע של הסחת הדעת (שבכך נכשל אדם הראשון, וכמ"ש (בב"ר פכ"א) על שדה איש עצל עברתי – זה אדה"ר). אבל כשנתבונן בדבר נראה, שלא זו היתה התביעה עליו, שהרי קשה ללחום כנגד היצר הרע כאשר אין מכירים אותו, וכשאין יודעים מה הם דרכיו. בראש ובראשונה יש להכיר את היצר היכן הוא טמון, ואז יש לדעת איך ללחום בו. ואם כן, לא על הנפילה במכמורת היצר נתבע, ולא עליה נענש.
התביעה כנגד אדם הראשון היתה אחרת, והתורה העמידתה בראש דבריה. התביעה היתה על כך, שהאדם סמך על שיקול דעתו כנגד צו שמים. התביעה היתה על כך שנשמע לסברת שכלו אף כי היה זה שכל אלקי, שהכתוב מעיד עליו שהאלקים עשה את האדם ישר, אבל בו ברגע שהמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט), וסמך על שכלו וישרותו כנגד צו הבורא, נטרד מן העולם. כי צו האלקים חייב להיות לאדם כעמוד ברזל. והעברה – כשמה כן היא, התביעה בה היא על עצם העברה על דבר ה'. כי אילו היה דבר ה' בעיניו כחוק ולא יעבור, הרי כל רוחות שבעולם לא היו מזיזים אותו ממקומו (וכמ"ש באבות פ"ג מכ"ב על מי שמעשיו מרובים מחכמתו), וכל פיתויי הנחש והטעיות השכל לא היה בכחם להטותו.
וזהו לימוד עצום עבורנו, שכאשר יש לפנינו צו שמים יש לקבלו כחוק אלקי, ולדעת שהוא בתכלית ההבנה והשכל, ואין לאדם לבא אחר המלך את אשר כבר עשהו ולהשכיל סברות שכליות נגד הציווי האלקי, ועלינו ללמוד קל וחומר, ומה אם השלמים הללו, האדם ואשתו, שהיו מנוטלים מיצר הרע, הגיעו לטעות כזו, ונטרדו מעולמם, מה יעשה החסר שבחסרים, שיצר סוכן בקרבו ומסיתו לעשות רע, ולוחץ עליו מבפנים ומבחוץ, ואין עצה כנגדו זולת ההתחזקות לשמור את צו ה' כעמוד ברזל בל ימוט, בלא שום חשבונות.
ח. כשנחלש השכל גובר הרגש
ובזה נבין מה שנאמר בפסוק ו' לאחר הויכוח של הנחש עם האשה: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", וכי קודם לא קרץ לעיניה נחמדות העץ להתאוות אליו, והלא ראתהו גם קודם לכן כשהזהירו ה' עליה שלא לאכלו, אלא דמתחילה כשהיה השכל ישר וחזק, בנקל גבר השכל על רגשות תאוות הלב, ורגשות תאוות הלב לא העזו להרים ראשן ורצונם כנגד השכל החזק, אולם לאחר שגררה הנחש לויכוח, תוצאותיו של הויכוח גרמו לקילקול השכל ולחולשתו, וכנאמר: "ותרא האשה" – "ראתה דבריו והנאו לה והאמינתו", אם כן בזה נתקלקל השכל ונחלש, ולכך "ותקח מפריו ותאכל" – גבר כח הרגש עד כדי אכילה מפרי שציוה ה' שלא לאוכלו.
והדברים מדוייקים ברש"י, דבפירושו על פסוק: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעינים וכו"', פירש שלא כפשוטו, שחמדה בלבה את הצד החיצוני שבפרי, אלא הוא המשך לפיתויו של הנחש שראתה דבריו, ופירש"י כי טוב העץ – להיות כאלקים, תאווה הוא לעינים – כמו שאמר לה הנחש ונפקחו עיניכם, ונחמד העץ להשכיל – כמו שאמר לה יודעי טוב ורע, הרי שפירש את הפסוק בביאור המבאר את טעותה וכשלונה מצד השכלי ולא מצד התאוותני.
והוא מה שנאמר בתורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם" – זו מינות, ואחר כך "ואחרי עיניכם" – זו זנות. המינות, שהמה הספיקות באמיתות ציווי ה', הם שיביאו לבסוף לעבירה.
ובזה תתורץ הקושיא הידועה, דהרי עין רואה ואחר כך הלב חומד, ולמה הקדים "לבבכם" לפני "עיניכם"? התשובה, לכך פירשו "לבבכם" זו מינות, דלא יזנה האדם בעיניו כאשר ידע שזה מוות גמור, אלא מקודם המינות מספקת לו את אמיתות העבירה ואת חומרתה, ורק אז נכשל. והא דאמרו עין רואה ולב חומד, היינו בתרווייהו בזנות, דהיינו דאחר שנתפתה האדם לזנות, קודם זונה בעיניו, דאימתי הלב חומד לזנות רק כאשר העין רואה קודם, אולם היאך יגיע האדם לפיתוי זה לזנות ולא לירא מה', זה מתחיל ממינות, לכך פירשו כאן ד"לבבכם" הכוונה למינות, והוא קודם לעין, דמבלי המינות והספקנות בעבירה על מצוות ה', לא יבוא האדם לזנות בעיניו.
ברור שצריך האדם לעצום עיניו מראות ברע גם כששכלו בריא ויודע חומר האיסור, אבל הוא משום שמא יפול בשכלו ויחלש מוחו מלהבין גודל חומרת אחריותו מחמת שוחד התאווה, אולם לעולם הנפילה לתאווה באה לאחר שהשכל נתקלקל במינות, ונסמו עיני השכל מלראות את הנכון והישר, ואז התאווה נהיית בעלת הבית על האדם.
ט. כוחו הכביר של השכל על הרגש מתבטא במידת "הבושה"
הלב משכן הדמיונות, התאוות, החמדות והרגשות – פחד וחרדה וכדומה, המוח משכן השכל למנוע ולעצור את רגשות ודמיונות הלב בעשותו חשבון של הפסד כנגד שכר, והארכנו לבאר שכח המוח משכן השכל חזק הוא מן הלב משכן הדמיון.
ונראה עוד ראיה פשוטה לכך, הרי אדם נמנע מעשיית תאוותיו ורצונותיו מחמת הבושה. שהרי כמה בני אדם יש שמצד תאוותם נמשכים לגזל ולעריות ורק מכח הבושה נמנעים הם, והרי הבושה היא השכל, כמובא ב"אורחות צדיקים" שער השלישי שער הבושה: אמרו חכמים, השכל הוא הבושה והבושה הוא השכל, ולכן בעלי חיים שנבראו עם כח המתאווה ומבלי שכל – אין להם בושה, ועוד שם: וראיה – שלא ראיתי ביישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה.
אם כן הבושה שהיא השכל בקלות גוברת על כח המתאווה שבאדם מלעשות מעשים שיחשוק בהם, שהרי אדם יאכל מאכלו בפני בני אדם כמו בחתונה – בעדינות ובצניעות, ואף כשתרעב נפשו למאוד יתאפק לאכול בפני מכובדים, כי אם במתינות הרבה יותר מכפי שיאכל עם בני משפחתו או לבדו, וכשם שהבושה הנובעת מהשכל עוצרת מהרבה חשקים ורצונות – כי כך השכל מורה שיש להיות מקובל בחברה ורצוי בין בני אדם, כמו כן כשקובע האדם בשכלו שיש להיות רצוי בעיני ה', וכמו כן ברור לו בשכלו שכל מה שאסר ה' הוא מוות וסכנה, השכל הזה יחייבהו להמנע מתאוותיו, ויצליח לשכנע עצמו שכל התאוות למיניהם אינם אמיתיים בעצם אלא בדמיון, ואף שלא השיג האדם הרגשת המוות והסכנה שבעבירה כאדם השותה ארס נחש, אלא הדבר רק בשכלו – השכל חזק הוא, אולם זהו כל זמן שלא נתקלקל השכל ולא נתערער מהוודאות שבידיעה, כי אילו נתקלקל השכל ובא לחוסר בירור, הרי שבנקל יגבר כח המדמה בצירוף כח המתאווה על כח החושב.
י. החוטא מתוך "פלפול" קשה מהחוטא במזיד ומידיעה
סכנת הפלפול עם היצר סכנה עצומה היא, אדם שנפל בעבירה מתוך חמדה ותאווה, קל לו לשוב אחר שנוקפו לבו על מעשהו, אולם החוטא מתוך פלפול עם יצרו, מגיע הוא למסקנות "היתר", ואינו מודה בחטאו וקשה הוא מלשוב, והיא שגרמה לנפילתו של שלמה המלך החכם והדעתן מכל האדם אשר על פני האדמה, והוא בהיות שנגרר לפלפול עם השטן ודרש טעמא דקרא – כמובא בגמרא סנהדרין כ"א ע"ב: שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב: "לא ירבה לו נשים" שלא יטו את לבבו, אמר: אני ארבה נשים ולא יטו לבבי, ולבסוף נאמר (מ"א, יא, ד) "נשיו הטו את לבבו", וכן בענין השני של לא ירבה לו סוסים, עד כדי שנאמר (מ"א, יא, ו) "ויעש שלמה הרע בעיני ה"', ולבסוף גם הודה שאין להתחכם עם התורה, עד שאמר (קהלת ז, כג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", דהיינו חשבתי שאני חכם! אולם נוכחתי לדעת שהחכמה רחוקה ממני, וסמכתי על חכמתי להיגרר לויכוח עם השטן ובזה הכשילני.
הנה שלמה שחטא מתוך פלפולו בציווי ה', לא עזבו היצר, והחזיק בו עד שנכשל באלף נשים, וכאמור לעיל בודאי שהיצר שבא לשלמה אינו באופן שבא לייתר בני אדם, וכידוע מהסה"ק ששלמה כיוון בזה שלקח אלף נשים לכוונות עליונות ונשגבות, אולם לא עמד לו כלום כאשר בסופו של דבר עבר על ציווי ה'. ה"לא מות תמותון" מצלצל לכל אחד כפי מדריגתו, זוהי הליצנות של הנחש לבא לכל אחד כפי מדריגתו ולנגן לו "לא מות תמותון", ואף שהתורה אסרה וענשה מוות לחוטא – יש לו תירוץ לכל אחד לפי גודלו ומעלתו, לאדם הראשון היה זה "כי יודע אלקים" וכו', ולכל אחד יש לו נתינת טעם אחר, אולם הצד השווה שבכשלון הוא החוסר יציבות וברירות שכל מה שאסרה תורה הוא מן הרע הגמור, ולא יועילו על כך שום תשובות שבעולם, כמבואר ברמח"ל שהזכרנו לעיל.
יא. פלפול שגרם כמעט לאיבוד עולם הבא
וכן חזקיהו המלך נכנס לדין ודברים בדבר מצות פריה ורביה, (כמובא בגמ' ברכות י'), ופלפל לומר דהרי כל המצוה לשאת אשה בשביל להביא בנים, וכיון שראה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים, התחכם להמנע מתוך היתר מהמצוה, וכמעט שאיבד עולם הזה ועולם הבא, וכמו שהוכיחו ישעיה ואמר לו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? באלו נסתרות של הקב"ה מה אתה נכנס? מאי דמפקדת אבעי לך למיעבד, ומאי דניחא ליה לקוב"ה – למיעבד, דהיינו אמר לו ישעיה מה שאתה מצווה עליך לעשות ומה שנוח להקב"ה הוא יעשה.
הנה לנו כמו כן לראות, שהחוטא מחמת פלפול מחזיק בטעותו ואינו נכנע, ועד שלא בא ישעיהו בדבר ה' אליו לא היה שב מטעותו. ויתכן שיבוא היצר גם בכח רוח הקודש להביא ראיות לעבור על ציווי ה', וזה יצרם של אנשים גדולים – כל הגדול מחבירו וכו', אולם – כמבואר ברמח"ל לעיל שעם כל זה נתבעים: מדוע עברת על ציווי ה'.
יב. פלפולו של שאול איבד לו את המלוכה
וכן גבי שאול המלך שנאמר בו (שמואל א' טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן", ופירש שם המלבי"ם, דיש הבדל בין "חמלה" ל"רחמנות", רחמנות היינו שאדם כואב לו לראות באובדן אחרים, ואף שאמנם מצדיק הוא את דין איבודם, עם כל זה מרחמנות חש צער בנפשו, אולם חמלה היינו שדן ושופט הוא בעצמו כי ראוי מצד הצדק והיושר לחנון ולחמול על השני, וגם כשאין הדבר נוגע לצער נפשו – דן הוא בדעתו, ואינו מצדיק את איבודו של הנידון, ואצל שאול נאמר "ויחמול", דהיינו שחשב שאין מן היושר להשחיתם, ושלא בצדק ציווהו הנביא דבר זה, והוא עוון פלילי וכו', עיי"ש בדבריו. הרי שנכשל בדבר על ידי שדן בעצמו אם דברי הנביא אמת או לא אמת.
וזה עיקר כעסו של הקב"ה על האדם, כאשר נכנס לפלפול עם יצרו ומורה היתרים למעשהו. וכנאמר (ירמיה ב, לה) "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", וכמה נוראה הקללה של האומר: שלום יהיה לי "כי בשרירות לבי אלך", ומסתמא מתוך היתרים שלמד על עצמו. הרי שאז: לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו וגו'. וכמבואר לעיל, שאפילו על פלפול כמו "אחטא ואשוב" נענש האדם ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ואף שמודה שחוטא הוא, אלא מכיון שמקל על עצמו את החטא מכח שנסמך הוא על התשובה – נענש על ההתחכמות בציווי ה'.
יג. סוד נצחונו של יוסף הצדיק את יצרו – בריחה מהפלפול
ובזה היה סוד נצחונו של יוסף בנסיון אשת פוטיפר (מובא ב"דברי יחזקאל" פרשת וישב), דשם נאמר (בראשית לט, ז) "ויהי אחר הדברים ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי, וימאן – ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני" וגו', דתיבת "וימאן" לכאורה מיותרת, דברור הוא שמיאן מהמשך הפסוקים. אלא הביאור הוא, דקודם החליט לעצמו למאן מבלי סיבות וטעמים, ואחר כך מה שמבואר בפסוק שנימק את סירובו, בטענה שיש כאן חוסר נאמנות לאדונו שהפקידו על ביתו ולא מנע ממנו כי אם את אשתו – נימוק זה היה עבור אשת פוטיפר, ולא שאז עלה בלבו נימוק זה לעצמו, ובשביל נימוק זה פירש מן העבירה, כי ידע שאם היה מתחיל בטעמים ובנימוקים על סירובו מבלי החלטה לְמָאֵן – עלול הוא להיגרר מפלפול זה עד לעבירה ממש, כי ידע בבירור גודל הסכנה של ההתמהמהות בשעת העבירה ובמקום העבירה, כי הרבה מקטרגים של ספיקות והיתרים פתאום יכולים להתנוצץ בלב המתנסה להתיר לו את העבירה, או לפחות להקל את חומרתה, ובפרט כששוחד העבירה מתנוצץ מול עיניו.
יד. סכנת הפלפול חמורה בתוצאותיה פי כמה כאשר היא ביסודות האמונה
וזה סוד קבלת התורה "נעשה ונשמע", דקודם "נעשה", דהיינו מבלי לפלפל בטעמים של האיסור, ורק לאחר שישנה החלטה לעשות ציווי ה', בין כשנבין בין כשלא, אז הותר לשמוע ולברר הטעמים, שאז בירור טעמי המצוות הוא בשביל לדרוש ולקבל שכר ולא חלילה שתהא דרישת הטעם סיבה לקיום המצוות.
ואם סכנת הפלפול עם היצר הוא בטעמי המצוות בלבד – סכנה גדולה היא, על אחת כמה וכמה הפלפול ביסודות האמונה – מציאות ויחוד ה' – מסוכן הוא למאוד, ומצוה לעיין בספרי ה"חובות הלבבות" שמובא בהם הקדמת הרב "פתחי לב" שהאריך במערכת נפלאה של גדולי ישראל, מכללם: שו"ת הריב"ש, משנת חכמים למהר"ם חגיז, שכולם מדברים בגנות לימוד האמונה על דרך החקירה, ובשו"ת "חות יאיר" כתב שהחקירה תועבה. "הגאון" כתב (מובא בסידור הגר"א), שממקום שמסתיימת הפילוסופיא על כל עמקותה – משם מתחלת חכמת הקבלה, כך שאין לפילוסופיא שום ידיעה מהאמת, וכן גינה את החקירה והפלפול באמונה. ובשו"ת "נודע ביהודה" גילה דעתו לדלג "שער היחוד" מספר "חובת הלבבות". וראה שם עוד עשרות של גדולי וקדושי ישראל שהשתמשו בלשון חריפה מאד על ההולכים בדרך החקירה, וקבעו שהיא סכנה עצומה ורבים נפלו ולא קמו. ומסקנתם, שאין לנו אלא לאחוז באמונה פשוטה ללא טעמים כלל, ובפרט בדור חלוש בנפשו כמותנו היום, שבנקל יכולים אנו להאחז בבלבול האמת ולבוא למינות רח"ל.
וכמו שכן מסופר על החפץ חיים, שראה פעם את בנו קורא בספר "מורה נבוכים" וגער בו, וכששאלו בנו: והלא זהו ספר שחיברו הרמב"ם, ענה לו: הרמב"ם לא חיבר ספר זה אלא לנבוכים שבדורו, ואתה למה לך להיות נבוך בשאלות ולהכנס לשאלות ואח"כ לבוא ולתרצם. והסביר לו, שהלא אמונתנו ברורה לנו מהיסטוריה מוצקה ומבוססת שאין כמוה, וכי לא מספיק דור יוצאי מצרים על כל הניסים שראו? לא מספיק סיפור מיליוני העדים במחזה מתן תורה? לא מספיק מיליוני אנשים שהלכו בתקופה ארוכה של 40 שנה במערכת מופלאה של ניסים, ענני כבוד, מן, באר, לא מספיק כיבוש יהושע ל"א מלכים בניסים ונפלאות ועוד ועוד, וא"כ למה לך להגרר למשא ומתן?
ועל אחת כמה וכמה מסוכן הדבר להתווכח עם קטני אמנה ולהשיב להם על שאלות באמונה, שמוחם מבולבל בהם, וכבר הכרתי כאלו שחשבו עצמם חזקים ונכנסו בעומק החקירה של כל מיני שאלות באמונה, וניזוקו מאד.
והנזק הוא ודאי, לא מבעיא אם לא ירד לעומק יישוב קושיותיו של השואל, שאז נשאר גם הוא עם שאלה ללא תשובה, אלא גם אם מיישב הוא קושיות באמונה ואפילו מיד – מקרירות באמונה בודאי שלא נמלט.
וכבר היה מעשה בהגה"ק רבי אהרן ראטה זצ"ל, שניגש אליו אדם ושאלהו שאלה באמונה, וענהו הרב תשובה מלאה ומספקת, וראו פני הרב שהינם בעצב, ושאלוהו: מה קרהו? ענה: פלוני ציננני באמונה, אמרו לו: אבל שמענו את היישוב שישבת לו והיה מספיק לשאלתו. ענה: "מצב האמונה אצל האדם אחר התשובה אינו כמו קודם השאלה".
טו. האמונה מחזקת את השכל לגבור על הרגש, וככל שהאמונה ברורה יותר כן השכל חזק יותר
ככל שהאמונה ברורה יותר השכל חזק יותר, כי חייב להיות השכל משולב עם האמונה, והדבר יועיל הן להציל מנטיות הלב לתאוות וחמדות שרק האמונה תחייב את השכל להבין שזה רע ומוות, והוא פשוט, מבלי אמונה מדוע שיראה את מה שאסרה תורה כמוות ורע?! וכמו כן תועיל ותציל האמונה מייתר הנטיות שבלב, כגון החרדות ודאגות מפני הבאות, עצב ודאגות שבכאן לכאורה גם השכל מחייבם, שהרי מקרי העולם בפורעניות – מתרגשים ובאים, כאן צריכה האמונה לחדד את השכל, והיינו שמאחר כי "אין עוד מלבדו", והקב"ה מנהיג את העולם, וכשרוצה הקב"ה להציל אדם מצילו לבדו, ואף שכל אלה שמסביבו נאבדים – כנח בתיבה, הרי שהאמונה משרה רוגע ושלוה על הרגשות הסוערים, מסלקת את החששות והדאגות, מפני שהמאמין משליך את קורותיו העכשויים והעתידיים לאשר יחפוץ ה', ומחליט בדעתו לסמוך על הנהגת ה' בידיעה ברורה שהבורא עושה את הטוב ביותר עבורו.
האדם מצליח להגביר שכלו על רגשותיו, אחר שהאמונה ברורה ומצוחצחת אצלו לראות כבחוש ממש שהינו בידיו של הבורא, ומבין הוא שיש לו פשוט להתייאש מלשמור על עצמו, ואמנם עושה הוא את ההשתדלות המחוייבת בלבד, אולם מעבר לכך להחליט להשליך עצמו על הליכות הגוזר, כי במילא אין הוא יכול לשנות כלום ממה שנגזר, מה שיכול לשנות הוא רק מצוות ומעשים טובים, ואז ינוח מרוגזו ומעצבון ידו מלדאוג ומלהעצב, ואדרבא את דאגתו יעתיק על מחדלו מקיום תורה ומצוות, ובכך ירבה יראת ה' בלבבו.
וכמו שרואים אנו בחוש, שהחולה ישמר מלאכול דבר שאסר עליו הרופא ובנקל יגביר שכלו על רגשו, אולם בתנאי שיאמין לרופא באמונה שלימה שאכן מה שאסר עליו – מזיק לו, כי אילו יפקפק באימונו של הרופא, ויחשוב שהרופא מגזים ואינו מדייק בחומרותיו עליו, הרי שמיד יקל מעליו את אשר אסר עליו, אם כן מוכרח שהאמונה הוא המודד לכח השכל על הרגש, ככל שהאמונה ברורה יותר כן השכל חזק ביותר.
וזו עבודתנו ובפרט בעקבתא דמשיחא – זמן שבא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", לחדד את אמונתנו.
כי דרגות רבות ישנם באמונה, ישנה אמונה במוח, דהיינו שאדם יודע מבין ומאמין. דרגה יותר גבוהה ישנה – אמונה בלב, דהיינו שהצליח האדם שידיעתו שבמוח תהא כ"כ ברורה לו עד שמצליח הוא לכפות את לבו לשעבדו מכל תאוותיו וחשקיו לרצון ה'.
וישנה מדריגה גבוהה יותר, והיא אמונת האברים, דהיינו שאף חיצוניות אבריו כפופים לאמונתו.
וכדי שנבין אמונה זאת של המדריגה הגבוהה ביותר, נביא סיפור המסופר על הסבא מנובהרדוק:
בשנה האחרונה של חייו בשנות החרום, כשהמלחמה היתה מתלקחת בכל תוקפה, מלחמת האזרחים עם הבולשביקים הפולשים, והסבא ז"ל עמד פעם במוצאי ש"ק וכוס הבדלה בידו, וידיו אמונה לאחוז הכוס יין המלא מבלי שיזוע וינוד הכוס מידו, ואף טיפת יין לא נשרה מהכוס המלא, בו בזמן שהיו השודדים מפציצים ויורים בחצרו ממש, וכל התלמידים שמסביבו מתייראים ונעים אנה ואנה, והביטו בו תלמידיו בחרדת קודש לראות היאך בטחונו של רבם חזק עד שלא נע ולא זע ולא ניתר ממקומו בשום תזוזה, וברוגע ובשלוה הבדיל על הכוס.
זוהי אמונה ברורה ונקיה עד כדי שגם האברים החיצוניים לא מתייראים ולא נעים משום פחד שבעולם.
טז. השלכות חטא אדם וחוה לדורות הבאים אחריהם – תערובת טוב ורע
וכיון שחטאם של אדם וחוה היה מהיגררות לפלפולו של הנחש, הרי שגרמו כי מאז זו תהיה מלחמתנו. ונבאר את הדבר בהרחבה.
מבואר ב"שערי קדושה" לרבנו חיים וויטל זצוק"ל (שער א' חלק א') מיום שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, אין לך דבר שאינו מעורב מטוב ורע, ואפילו התורה הקדושה שאין יותר "טוב" ממנה, גם בה יכול האדם ליפול לרע, וכמו שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה…
יז. התערובת הינה מורכבת מב' מרכיבים בלבד – טוב ורע מבלי עוד מרכיב שלישי נטראלי
הדברים מבוארים בספר חובת הלבבות (שער הפרישות פ"ה) שאין לך בתורה אלא ב' גדרים בלבד או של מצוה או של עבירה – אין גדר של "רשות", בכל פעולה ופעולה שעושה האדם אף שהיא נראית פעולת הרשות כאכילה שינה טיול וכדומה, יפול בו מציאות או של מצוה או של עבירה, דהיינו אם מכוין בו לשם ה' להברות גופו וליישב את דעתו, או בדיעבד – גם בלא שנתכוין לכך מתחילה – נשתמש במאכל זה או בשינה זו לעבודת ה', הרי שהוא בגדר מצוה ויקבל שכר לא רק על המצוה אלא גם על האכילה ושינה שמכוחן עשה את המצוה. ואם נשתמש באכילה זו לעבירה, הרי שזו האכילה של היתר תחשב לו לעבירה, ואף שמצד המעשה עצמו אינו אלא אכילה ושתיה, אין גדר שלישי הנקרא רשות, אלא כאמור או טוב או רע.
יח. כיצד יבחין האדם: מהו טוב באמת ומהו רע
ולפי זה ירווח לנו מאוד לגלות מערומי היצר, דהרי פעמים רבות מסתפק האדם במעשהו: הרצוי הוא או לא, האם רצון ה' שאעשה כך או כך. ראשית יתבונן דאין צד ג', אלא או שמעשה זה טוב או שהוא רע, ואל יעלה בדעתו שאין לו מה להפסיד דהעיקר זה לא עבירה – זה אינו נכון.
וייתר על כן, גם אם מסתפק בעצם המעשה הטוב הוא אם לאו – יראה מה הדוחף אותו לעשותו, צד הטוב שבו או צד הרע שבו, שהרי מבואר בגמ' (ברכות סא ע"ב) צדיקים יצה"ט שופטן כלומר מנהיגן, רשעים יצה"ר שופטן, בינוניים זה וזה שופטן, א"כ יראה האדם: מעשה זה שרוצה הוא לעשותו, מהיכן בא לו הדחף והזריזות לעשותו, ובפרט כשהמדובר לסגור את הגמרא וליבטל מתורה, הלא יחשוש שמא יצה"ר שופטו, דרק צדיקים גמורים יכולים להיות בטוחים שהדוחף אותם לעשות מעשיהם הוא יצה"ט, אולם אנן בודאי רחוקים מזה כל זמן שרואים אנו שהרע שולט בנו ומנהיגנו ברוב דרכינו, א"כ מאחר וליכא צד שלישי הנקרא "היתר" אלא רק רע או טוב, יבין שהצד הדוחפו להמנע מהמצוה מפני היתר מסויים הוא הרע, ואחר שרואה הוא ומכיר בעצמו שהרע עדיין שולט בו ודוחפו פעמים רבות לחטוא, יבין שכמו כן עתה הוא "בעל הדעה" למצוא לו היתר כזה או כזה.
וכן כשאין ביכולת האדם לחוש למחמירים בדבר מסויים וסומך הוא על המתירים, גם בזה יתבונן דאין מושג של "מותר" או "רשות", ולכן גם כשסומך על המתירים צריך שיהא זה בכוונה לשם שמים, ולכן אף שלמעשה ינהג כמתיר – יעשה היתר זה לשם שמים ככל דברי הרשות, שאם מכווין בהם לשם שמים, דהיינו להברות גופו או ליישב דעתו לעבודת ה', זו מצוה, ואם מכווין להנאתו זהו פגם.
ולכן יראה גם הסומך על המתירים, אם זה נובע מתאוותו ורצונו לפרוק עול, הרי שזה מצד הרע שבו, ואם אכן סומך הוא על המתירים ונוהג באותו היתר בכוונה לשם שמים, למצוה תחשב לו.
יט. תערובת טוב ורע הינה בכל פרטי חיי היום יום
וזו התערובת של טוב ורע נמצאת בכל פעולה ממש, אדם קונה משקפיים, חליפה וכדומה, הרי שמיד משתתפים בפעולתו זו צד הרע שבו לעומת צד הטוב, ועליו להתבונן מדוע רוצה הוא דוקא בזה ולא בזה, אזי אם יש בכוחו להתגבר ליקח דוקא מה שאין לו לבו חושקו ביותר, כדי למעט בהתבלטות יתרה ולהסתפק בנאה והצנוע – בודאי ניצח את יצרו, וגם אם לא יוכל עשות זאת, עליו לכווין לשם שמים גם ב"היתר" שבחר לו, וכגון לשמח עצמו כדי שעבודת ה' תהא אצלו בשמחה, כענין עונג הגוף בשבת וכדומה, ובזה ינצל לפחות מפניות אסורות, כי אחרת יכנס זה בגדר איסור אחר שאין לנו גדר שלישי של רשות, אלא או של איסור או של מצוה.
והטעם הוא, היות האדם תכלית הבריאה, והינו תכליתי בכל רגע מימי חייו, דאם נאמר שישנם פעולות של "רשות" שבהם האדם לא פועל מאומה, הרי שהאדם מבוזבז בתכליתו באותם זמנים, והקב"ה לא ברא שום דבר לבטלה ואפילו שטות ועכביש כמובא במדרש, על אחת כמה וכמה האדם שהינו תכלית הבריאה, בודאי לא נברא לבטלה, ואפילו לא בחלק קטן מזמנו שהוא העיקר והיקר שבאדם, דמה יש יקר יותר מ"זמן", ובמילא חייב שיהא זמנו שהוא חייו – מנוצל בתכלית ללא בזבוז רגע, ולכך האמת היא שהאדם יכול לעבוד ה' בכל רגע ממש באכילתו ושינתו וכו' כשמחשב דרכיו לשם שמים, שאז שכרו אתו לא רק על המצוה שעשה אלא גם על השינה והאכילה שהכשירתו למצוה וללמוד התורה, וכמו כן להיפך כאשר האדם ישן ואוכל, ובכח האכילה והשינה חוטא, נחשב לו לחטא גם אכילתו ושינתו שהכשירוהו לחטא.
וזהו שנאמר (דברים ל, יט) "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה – ובחרת בחיים". דהוא קשה וכמו שהקשו המפרשים, דאחר שהקב"ה מציע חיים וטוב לעומת מוות ורע, מה צריך לצוות לנו "ובחרת בחיים", וכי מי יבחר במוות?
אולם לדברינו מובן, דאין מושג צד שלישי, אלא או חיים שהם תוצאת הטוב, או מוות שהוא תוצאת הרע, אלא שאומרת התורה בכל דבר תבחר ב"חיים" שבדבר, ולא במוות שבו, ולא מבעיא בדברים האסורים להדיא דבוודאי אין צורך לומר שתבחר במותר ולא באסור שהוא מוות בטוח, אלא גם בדברים הנחשבים מותרים, כאכילה, שינה טיול, קניית הצרכים, שהם לכאורה "רשות" – ובחרת בחיים, דהיינו בחר בצד החיים שבדבר, כי אין לך דבר שאין בו מוות וחיים רע וטוב, ולכן גם אם אתה עושה מעשה הרשות, עשהו על צד החיים שבו ולא על צד המוות שבו, כי יתכן שנים שיעשו אותו מעשה ממש לאחד יחשב לטוב ויביא לו חיים, ולשני יחשב כרע ויביא לו מוות, כי אחר הכוונה הולכים המעשים, וזהו ובחרת בחיים ובטוב שבאותו מעשה, כי אין צד שלישי.
וייתר על כן, אפילו במעשים שהם מצוות גם בהם יש מוות וחיים, כי אם עושה אותם לשם השם הם חיים, ואם עושה אותם לשם הכבוד והממון זהו חלק המוות שנצמד למצוה, אם כן מצות ובחרת בחיים, היינו שנצטווינו לבחור בצד ה"חיים" שבמעשה ולהישמר מצד ה"מוות" שבו, שנצמד לכל דבר שבקדושה.
ועוד ייתר על כן, אפילו התורה הקדושה שכולה שמותיו של הקב"ה, גם אליה נצמד המוות, וכאומרם: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו"'.
כ. עצה טובה להתייעץ עם אחר שהוא מחוץ לנסיון שלך
ולכן עצה טובה, כאשר הנך מסתפק בדבר מהיכן נובע מקור רצון זה אצלך מצד הטוב או להיפך, להתייעץ עם רב, או אפילו עם חבר ירא שמים, דמאחר ששאלה זו נוגעת לגביך ולא לגבי חברך א"כ חברך אינו משוחד כמוך, ואין לו משלו יצר רע בזה להנהיגו, ואצלו השכל חזק יותר משכלך אחר שהרגש שולט בך ולא בו, וכמו כן אנו מתפללים בכל יום "ותקננו בעצה טובה מלפניך, והסר שטן מלפנינו ומאחרינו", ויש הרבה לכווין בזה שלא יצליח השטן להטעותנו, אחר שהטוב והרע מעורב בבלבול גדול.
כא. החטא גרם שנצטרך לחזק את השכל שנפגם באופנים מעשיים
ובהמשך נאמר:
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (ג', ז').
מפשט הכתוב משמע, שכתוצאה מן החטא נגרם קילקול זה שנפקחו עיניהם לדעת כי עירומים הם.
ויש להבין מה הריעותא שנוצרה כאן מחטאם בהיוודעם כי עירומים הם וביקשו לכסות את בשרם?
ואפשר לומר, דקודם החטא היה השכל שהוא הבושה והיראה אצלם מהבורא, בטבע נפשם, ללא צורך בהתעוררות החיצוניות, ולאחר החטא נצרכו למאמץ חיצוני בדרך של פעולות מעשיות, על מנת לעורר את הבושה מהבורא. ונסביר דברינו.
בשולחן ערוך נפסק להלכה דאסור לאדם לגלות מבשרו המכוסה, וכמו כן להצטנע בבית הכסא ואפילו בחדרי חדרים, "ואל יאמר מי רואני שמלוא כל הארץ כבודו". והרי כלפי שמיא מה נפקא מינה אדם ערום או לבוש, אלא ברור שציווי זה הוא מצדנו, לחנכנו בכבוד שמים ובבושה ויראה מה' יתברך. (וכן מובא בנפש החיים שער ב' פ"ו ענין מלוא כל הארץ כבודו כלפי מקומות המטונפים, דאין הענין רק מצדנו ולא מצדו ית' עיי"ש).
ובכך שבחיצוניותנו ננהג בבושה ובעטיפה המצנעת את מערומינו, תיקבע אצלנו מידת הבושה להתבייש מהבורא, מה שאין כן אם נלך בחציפות ובפריצות הרי שאז כמו כן פנימיותנו תהא חצופה ועזת פנים.
אדם הראשון קודם החטא לא הוצרך לגורמים חיצוניים ולפעולות שונות כדי להביאו לבושה ויראה מהבורא, כי היה זה אצלו בטבע בנפשו גם בהיותו ערום, אולם לאחר החטא ירד ממדריגתו, והיראה והבושה סרה ממנו, והיה צריך לחזקה באמצעים חיצוניים.
וזו תוצאת טמטום העבירה, שהרי מאמינים אנו באמונה שלמה במלוא כל הארץ כבודו, וכי עיניו יתברך משוטטות בכל הארץ, ועם כל זה חזינן כמה עוברים אנו על רצון ה' במזיד בביטול תורה, בלשון הרע, בליצנות, וכל זה יתכן עוד תוך כדי עבודתנו אותו בתורה ותפילה, היתכן?! אלא זו תוצאת טמטום העבירה. ולכן נגזר עלינו לאחר חטא אדם הראשון, להיות עובדים קשה ובפרך להשיג מעט יראת שמים, מעט אמונה, והכל בעמל ויגיעה.
ובפרט שמצטרף אצלנו מלבד חטאו של אדם הראשון חטאו של כל יחיד ויחיד שקלקל הוא בעצמו, שיצטרך לעמול ולהתייגע במאוד מאוד על כל טיפת רוחניות, ובמהלך עבודתו ייתכן שקוץ ודרדר יוצמח לו – עליות וירידות, ובזיעת אפו יאכל לחם – לחמה של תורה, וזו כל עבודתנו ועמלנו עדי נשיב נשמתנו למקור מחצבתה.
כב. מהי תקנתו של החוטא לצאת מטמטום העבירה
העולה מכל האמור, הרוצה לשמור על אמונתו לבל תתערער, ראשית – להתרחק מהיגררות למשא ומתן על אמיתותה, ולא מחמת פחד שמא תנוצח האמת, שהרי "קושטא קאים, שקרא לא קאים", אלא הסכנה היא מכך שהלא השקר מנפנף את שוחדו בידו ואינו בא לבדו למשא ומתן, ועוצמת השוחד להטות את הדין ולסלף את האמת הברורה ביותר בשקר הברור ביותר, ובקלות יווצר מצב שהטעימה בפועל מהשוחד תביא לידי "טמטום".
והסכנה הגדולה היא שהאדם בטוח בעצמו ומאמין שיצא מנצח, וביארנו שגדולי עולם נלכדו ונסתכנו בהתחכמות על דברי תורה.
למרות הכל גם זה שהינו במצב שלאחר לקיחת השוחד, וכבר נוצר אצלו מצב של "טמטום", ישנה עצה לחזור למצב הקודם, וכמו שיבואר להלן.
"ויצא קין מלפני ה"', איתא במדרש רבה (פרשה כב אות כ"ח) מהיכן יצא? ר' חמא בשם ר' חנינא בר יצחק אמר יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי (מלשון הפשרה – נתקררה ונחה ממני רתיחת מידת הדין, מתנות כהונה). התחיל אדם הראשון טופח על פניו, אמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת".
אדם הראשון פגשו לקין, וידע שמצב הטמטום שלאחר העבירה נוצר אצל קין, והעובדא שהתחבא בגן מפני ה' כאדם המתחבא מחבירו, שהרי כמו כן הכחיש קין מהקדוש ברוך הוא את ידיעתו מהריגת הבל כאדם המכחיש לחבירו, וכפר בעיקר באמרו: "השומר אחי אנוכי", והכי יש טמטום גדול מזה, וראהו אדם הראשון יוצא שמח בכוח התשובה.
הרי שזו כוחה של תשובה, ובעצם זו מטרתה להשיב את הטהרה כבראשונה ולסלק את הטמטום שנוצר, וזו "סגולת" התשובה נגד ההגיון, שהרי חטא והטמטום הנוצר ממנו זו מציאות, והיאך ניתן להסירו בחרטה גרידא, אלא זו עוצמתה של תשובה שניתנה לנו בגדר מתנה וחסד, כלשון רבנו יונה בתחילת ספרו "שערי תשובה", ולכך נבראה התשובה קודם שנברא העולם כדי לתת "פתרון עקיף" לחוק "מידה כנגד מידה" הסותר את התשובה, ובהיותה נבראת קודם העולם וקודם יצירת חוק מידה כנגד מידה, הרי שהיא כתנאי קודם לחוק מידה כנגד מידה, ובידינו לעקפו, (והארכנו בזה לקמן בפרשת "שופטים"), ובכך להחזיר לעצמנו את מצבנו שקודם החטא.
ומה שאמר אדם "מזמור שיר ליום השבת", יבואר ע"פ אור החיים הקדוש (בראשית א, ג), דהשבת שישראל מקיימים ושומרים מחיה את הבריאה בכל שבוע – לעוד שבוע נוסף, כי ממנה מתקיימין ומתברכין כל שיתא יומין, הרי דבשבת יש כח להתחדשות הבריאה מחדש דוקא בדרך של ביטול מלאכה, והיא היא המחיה את קיום העולם, ודוקא "השב ואל תעשה מלאכה" הוא ההויה של המלאכה עצמה, והוא כענין התשובה ה"שב ואל תעשה" את אותו חטא שעשה החוטא עד כה, הוא עצמו הבונה מחדש את הריסות החטא שחטא בו בחטאו, והרי שבשניהם בשבת ובתשובה מתקיימת הווית מציאות בדרך שביתה, בתשובה – נמחקת מציאות הרע בדרך השביתה מהעבירה, וכמו כן בשבת מתקיימת מציאות הבריאה בדרך השביתה ממלאכה, ולכך נזכר אדם הראשון כשראה "בנין בדרך שביתה" במעשה התשובה, לזמר על מצות השבת שהינה כמו כן בנין בדרך שביתה.
כג. סיכום
השכל שנטע הבורא באדם הינו חזק הרבה מרגשותיו, אלא שכוחו וחוזקו של השכל הוא בהתאם לברירות ידיעתו והכרתו באור לעומת החושך, ובטוב לעומת הרע, וברירות השכל תלויה באמונתו, כמה שהאמונה חזקה יותר השכל חזק יותר.
והאדם נתבע להשתמש בשכלו, זה שלא משתמש בשכלו אינו אך ורק טיפש אלא אף רשע, וכמו שמצינו בהגדה של פסח גבי ד' בנים, האחד חכם והאחד רשע וכו', ולא נאמר האחד חכם והאחד טיפש שהוא לכאורה הופכו של החכם, אלא רשע, כי האמת שההיפך ממי שהולך בחכמה הוא רשע ולא רק טיפש.
וככל שיחזק האדם את אמונתו, כן יתחזק שכלו ויגבר בנקל על חשקיו ורצונותיו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5