——–
א. פרישות סייג לעבירה
מפורסמת היא דעת הראב"ד בספרו "בעלי הנפש", שהפוסק באמצע אכילתו ושובר רצונו בשעת חום תאוותו וחשקו באכילה – נחשב לו הדבר לתענית.
והוא ממעלת ה"מקדש עצמו במותר לו", שבזה תלוי יסוד כל הנצחון את מלחמת היצר, והדבר הוא הן מצד הסברא והן מצד המציאות.
מצד הסברא, הוא כמבואר בדברי הראב"ד, שהפורש מן המותר אין לך גדר גדול מזה שמגדר הוא את עצמו מהחטא עצמו, כי אז יאמר לעצמו היאך אחטא בדבר האסור, אחר שאני אפילו בדברים המותרים מקדש עצמי מלהתענג בהם.
כך שבעצם זה שהינו מתקדש בדברים המותרים, זהו המוסר הגדול שנותן הוא לעצמו, דהיאך יעשה סתירה בנפשו: לאסור את המותר ולהתיר את האסור? ועוד היאך יסתור נפשו בנפשו לעשות מעשה שטות שכזה להתחסד במותר ולחטוא באסור, ועוד מחשבה תיכון בלבו לאמר: אם גבור אני כ"כ שגם במותר לי עוצר אני בנפשי לבלתי כלות תאוותי במה שמותר לי, וכי אין לי כח לעצור עצמי במה שאסור לי? הלא על מה שאסור ראוי שיהא לי יותר כח מצד שהדבר בעצם אסור, ובכך יאמין בכוחו להצליח והוא יסוד גדול לנצחון.
וכמו כן, מועילה עצה זו מצד המציאות, הרי המציאות מוכיחה שאדם המגשם עצמו, ואין מעצורים ובלמים לרצונותיו וחשקיו, ואינו מלומד לעצור בעד עצמו כאשר תאוותו מתלהטת בלבו, היאך יהא למוד לעצור עצמו בדבר איסור, הרי אחד שכזה אינו מסוגל לבלום עצמו, ומציאות נפשו נכפית ממש להשתעבד לרצונותיה מבלי כח להתנגד.
אי לכך העצה היעוצה היא ל"לוחם" להיגמל מיצר תאות התאוות, הוא "לשמור מרחק", כי מי גיבור שיוכל להגיע עד ה"קו האדום" ושם לעצור בעד עצמו, הלא לעולם לא יצליח אף אדם בכך לנצח את יצרו.
וצא ובדוק, הראית מימיך צדיק שניצח את יצרו מצד אחד, ומאידך בדברים המותרים כאכילה ושתיה נהג ברעבתנות, או ביתר ענייני החומר שהרבה מהם למלאות תאוותו? לעולם לא היה ולא יהיה צדיק כזה.
ונאריך בענין זה מעט ממה שהבאנו בספרנו "בים דרך" (מאמר נט, ויקרא קדושים א'), כי ממנו יסוד וממנו פינה לכבוש את היצר.
ב. קדש עצמך במותר לך – עצה יחידה להינצל מאיסור
כאן בתורתנו הקדושה מצאנו שהקדימה תרופה כיצד להחלץ ממידות ותאוות רעות, והוא הנאמר בתחילת הפרשה קדושים תהיו – פרושים תהיו, שזו עצה מקדימה על מנת לקיים את כל הנאמר בהמשך הפרשה, וכדפירש הרמב"ן, שכאן כוונת התורה לצוות לקדש האדם עצמו במותר לו.
לנו נדמה שקל יותר לאדם לשמור עצמו מהאיסור עצמו בלבד, ואילו כל ענייני גדרים וסייגים שמסביב לאיסור אינם אלא למעמסה ואינם אלא נחלת חסידים, אמנם טעות נוראה היא, הרבה יותר קל לאדם להתגבר על מידותיו ותאוותיו באם יגדור עצמו בגדרים וסייגים שהמה בבחינת "היתר" – קודם שיגיע לאיסור, מאשר יחליט לגדור עצמו מהאיסור עצמו בלבד מבלי לסייג עצמו בגדרים המותרים.
וזו העצה "לכל עדת בני ישראל" כמבואר בפסוק, דזו עצת העצות לדברים החמורים המובאים בפרשה, ובעצם נראה כמה הוא פשוט.
ג. קדש עצמך במותר לך היא עצה להקל מעלינו ולא להחמיר עלינו
התורה אסרה עריות, כמה יקשה על האדם לפרוש מעריות אם לא יגדור עצמו מלראות ולהרהר בעריות, דאומנם בעריות גם ההרהור הוא גופא איסור, ואינו בגדר קדש עצמך במותר לך, אולם מכאן נלמוד כל ענייני הגדרים היאך הם בעצם מקילים על האדם שלא להגיע לגוף החטא, שהרי לו יהרהר אדם בעבירה ויביט בכל אשר יחפוץ לבו, וכי יוכל לעמוד ולעצור בעצמו בשעת נסיון העבירה, הרי קושי ההתגברות יהא עליו קשה מנשוא ולא יוכל עמוד בו, ורק אם יפנה לבו ומחשבתו מדברי הבאי לדברי תורה וישמור עיניו ומחשבתו, רק אז יצליח בנקל לעמוד בנסיון דעריות.
ואין הכי נמי, גם בשביל להינצל מהרהורי עבירה חייב לקדש עצמו במותר לו בענין זה גופא, להתנהג בצניעות בתוך ביתו, וגם בחדרי חדרים ינהוג בקדושה יתירה.
וכן מובא ברמב"ם מדברי סופרים אסור לנזיר להלך סביב הכרם, והיה הגאון הרב שך זצוק"ל מעורר מאד פעמים רבות מדברי הרמב"ם אלו ואומר: אם נזיר שאין נפשו כל כך מחמדת היין, מוזהר "מדברי סופרים" לא להלך סביב הכרם, על אחת כמה וכמה יש לנו "מדברי סופרים" להזהר מלהלך ברחובות של פריצות וטומאה המכשילים לדברים שנפשו של אדם מחמדתן.
ושיהא האדם קרוב עד לאיסור ואז יחליט לפרוש ממנו, הרי שזהו קושי של "שבור החבית ושמור את יינה", להיות קרוב וכנוס בתוך האיסור ועם כל זה לפרוש מלחטוא, היתכן?!
אם כן מכאן נלמד לכל העניינים – קדושה והרחקה במותר אינם להחמיר על האדם אלא להקל מעליו את העבודה, ומה שלבני אדם נראית זו חומרה הוא הטעיית היצר המדמה שקדושת המותר היא חסידות וחומרה, אולם בעצם זו קולא המקלה את חומר העבודה המוטלת עלינו.
ומסיבה נוספת עצת "קדש עצמך במותר לך" זו עצה המקילה ביותר על האדם מלחטוא, שהרי מדבר המותר קל לאדם לפרוש, שהרי הכתוב אומר: "מים גנובים ימתקו", האיסור והגנוב הוא המתוק ביותר, ואם כן מהאיסור והגנוב קשה מאד לפרוש, אולם מהמותר אחר שיש לאדם פת בסלו מאותו היתר יכול יותר בנקל לקצץ האדם לעצמו מלהנות ממנו עד הסוף, ובכך שגם בהיתר הינו פורש ואינו ממצה את תאוותו מההיתר עד תומו, מצליח לפרוש מהאיסור מב' סיבות:
ראשונה, הוא ענין של חשבון פשוט, שאומר האדם לעצמו אם מהמותר פרוש אני ואיני מרשה לעצמי לעשות כלבבי, איך אעלה בדעתי לעשות האיסור, ומחשבה זו הינה מדברי הראב"ד כנודע.
ושנית, זוכה הוא לסייעתא דשמיא מסיבה מוצדקת, אחר שמשתדל הוא לעשות אשר בכוחו – מגיעו בדין שיסייעוהו מן השמים, והרי כל כוחנו הוא מהסייעתא דשמיא, שהרי אמרו בגמרא (קידושין ל' ע"ב) בכל יום יצרו של אדם מתחדש עליו ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, זה שגדר עצמו ופרש מן ההיתר מפחד ויראה פן יכשל באיסור, אין לך הצדקה גדולה מזו לזכותו בסייעתא דשמיא.
ד. הסתכנות בעבירה – פשע
ובזה ניחא המובא ברשב"ם (בבא בתרא נז ע"ב) דאי איכא דרכא אחרינא רשע הוא, דההולך במקום שנשים מצויות אף שאינו מסתכל בהם נחשב רשע על שהלך במקום שיכל לחטוא, דלכאורה תמוה הוא, דלמה יחשב רשע אחר שאינו מסתכל, והטעם הוא דכיון דלא חש להזהר מסכנת החטא וקירב עצמו עד החטא, הרי שבקלות יכל יצרו להפילו לעבירה, אחר שאין לו את ב' הטעמים שהזכרנו לעיל, והם: האחד, ההרחקה בשכל מהעבירה, והשנית, הסייעתא דשמיא שישנה לירא ופוחד מהחטא, כי זה שסיכן עצמו לעבירה והרשיע באי זהירותו אין מגיע לו סייעתא דשמיא להנצל, שהרי מורה הוא על עצמו שאין איכפת לו כל כך מהעבירה, דאם היה איכפת לו וחמור הדבר בעיניו, היה בורח גם מהחשש של שמא.
ובפרט על פי דברי הרמב"ם שהזכרנו "דמדברי סופרים" אסור לנזיר להלך סביב הכרם, אם כן כל שכן שאסור מדברי סופרים להלך בדרכא דנשים מצויות שם, והעובר על דברי סופרים נקרא רשע.
ה. נזיר ויושב בתענית נקרא "קדוש" או "חוטא"
וכן גבי נזיר היושב בתענית, דפעם חזינן דנקרא "קדוש" ומאידך חזינן דנקרא "חוטא", דתלוי מה כוונתו של היושב בתענית, אם כוונתו להוסיף איסורים על עצמו, זהו חוטא, כלשון הגמרא: לא דייך מה שאסרה עליך תורה עוד אתה מוסיף איסורים על עצמך. אולם אם כוונתו לפרוש בהיתר כדי להתרחק מהאיסור, אין זה נחשב מוסיף איסורים על עצמו, דאין כוונתו להוסיף איסורים בלבד, אלא פורש הוא מההיתר כדי לגדור עצמו ולשמור על הקיים שלא יכשל באיסורי תורה עצמם, אם כן אין זה "מוסיף" ולכך נקרא "קדוש".
ו. קדושת האכילה יסוד קנין התורה
ובפרט בענייני ממון ואכילה שמצד אחד מסובכים המה לפרוש מהם יותר מהעריות, שהרי מהעריות יכול אדם להחליט פורש אני מכל נסיון, מפנה את לבו לחכמה ומסיח דעתו לגמרי מאיסור זה, אולם אכילה וממון יד האדם בהכרח ממשמשת בהם, וכי יכול האדם לפרוש לגמרי מאכילה או ממשא ומתן כל שהוא לצורך פרנסתו, לכך בדברים אלה יש צורך גדול לנהוג בהם בפרישות במותר כדי שלא לבוא לאיסור.
וראה מה שכתב הגאון חיד"א בספרו "שמחת הרגל" (לימוד ג' "מצה")
וזה עיקר גדול שלא להתענג באכילה ושתיה, כי אין יצר הרע מצוי אלא מתוך אכילה ושתיה, ואמרו רז"ל והביאוהו התוספות פ' הנושא: "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". והוא פלא, אמנם נראה דהטעם דכיון דהמעדנים הן הם מהסיטרא אחרא כמו שכתוב בזוהר הקדוש, וגם אמרו רז"ל דבקבר כריסו נבקעת ואומרים לו טול מה שבחרת. וכבר כתוב בס' המגיד, דמרן ז"ל שתה מים יותר מהרגלו ואמר לו המגיד שהירבה היצר הרע, עיין שם, ואוי לאזניים שכך שומעות, אם על שתיית מים יותר מהרגלו הירבה היצר הרע, מה יעשה הממלא גרונו יין ומעדני מלך.
ובודאי אם אין אדם מכלכל דבריו כדי לעשות כלכו"ל – אותם המעדנים אשר אתם זונים הם מהסיטרא אחרא, ונעשו אבריו ממש, והוא נמנע שיכנסו דברי תורה בגוף בנוי מהסיטרא אחרא. והוו תרתי דסתרן, כי התורה נקראת לחם מן השמים לחם קדש, ואילו הוא מלי כריסיה לחם הקלוקל מהסיטרא אחרא, ולזה אין מקום ליכנס לחם קדש בגוף שנעשה ונגמר מלחם מגואל, ומשו"ה אמרו שקודם שיתפלל שתכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, והיה כראותו שגופו טהור כלי מחזיק התורה, יתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו.
ובזוהר הקדוש קראו שם למצה "מיכלא", וזהו רמז בתיבת מצה שתהיה אכילתו מיכלא דאסוותא לרפואת גופו וקיום הנפש כדי שלא ליתן מבוא ויצר הרע וגונדא דילה, כי הסיטרא אחרא וחלקיה בכלכל"ה מתחילין, והיה האיש אשר יסבור סברת הכרס ויעש בעשר אצבעותיו שתי ידות לכר"ס, קופרא טבא לפומא, כסא טבא לפומיה, שם ינוחו הסיטרא אחרא והיצר הרע כי הוא חלקם, ויבן לו בית – בתי הנפש באבנים המנוגעות ומי המרים. וזה רמז הכתוב: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם", הכוונה "כל הולך על גחון" – כי הולך הוא אחר בטנו זה סימן רע, כי מזה יבוא לניאוף דמאחר דאבריו נעשו מהסיטרא אחרא, מאכילה אסורה זו – יכנס לפני ולפנים לעריות המכונות בשם אכילה, וזה שנאמר "עד כל מרבה רגלים" כינוי כמו שכתוב "רד לביתך ורחוץ רגלך" וזה מרבה רגלים רבים.
ואני שמעתי מפי מגידי אמת, שבזמן הרב הגדול – קדוש יאמר לו – מלומד בנסים כמהר"ר יוסף קובו זצ"ל כשבתו על כסא מלכותו בשלוניקי, היה שם איש אחד צנוע שאמרו שהיה לו מגיד ומגלה רזין, והלכו אצלו מגדולי ישראל רבני העיר, המה ראו כן תמהו שהיה אומר סודות ונסתרות, והן קדם לא הוה בר הכי כלל, והגיע השמועה להרב הגדול הנזכר מפום רבנן, ששאלוהו האם להידרש לאיש הזה ולדרוש ממנו נסתרות או לא? וכה ענם: צאו וראו כיצד איש זה מתנהג באכילה ושתיה, והשיבהו, ידענו שהוא אוכל הרבה יותר משאר בני אדם, והשיב הרב הגדול הנזכר: אם כן אין צריך בדיקה וחיפוש, פומיה מחכים עלוהי כי הוא מהסיטרא אחרא, דהקדושה אינו שורה באדם שאוכל הרבה, ואני גוזר ששום אחד לא ילך אצלו, וכך היה דפירשו ממנו, ונתגלה דהיה מהסיטרא אחרא, ומאחר עלות כל הדברים אשר ראו עיניך, ודאי נאמר לבעל תשובה למעט באכילתו, ואף אותו המעט לא יקפיד עליו שיהיה עולה על שולחן מלכים כי אם הלחם אשר הוא אוכל לקיום הנפש, כי צדיק אוכל לשובע נפשו. ע"כ.
ז. "ראיתי בני עליה והם מועטין"
ועל זה נאמר "ראיתי בני עליה, והם מועטין", ובזה יש לדייק למה נקט "בני עליה", ולא אמר ראיתי מעולים והם מועטים? ונקדים ענין הידוע, שבני אדם נקראים "מהלכים" והמלאכים נקראים "עומדים", לפי שהמלאכים מדריגתם אינה ניתנת לשינוי וכפי שנבראו כך מתמדת הווייתם לעולם, ולא שייך אצלם לא עליה ולא ירידה, ואילו אצל בני האדם הוא ממש להפך, כמובא ב"חובות הלבבות" שאין מצב של עמידה, אלא או שהאדם במצב של עליה ביראת ה' ועבודתו, ואם אינו בעליה הרי שהוא בירידה, כי זה כל תכלית ומעלת האדם להשיג שלימות מיום ליום ומרגע לרגע, וכל עמידה אצלו הוי ירידה מזה גופא שאינו מנצל זמנו לעליה.
אם כן, הרי שמעלת האדם השלם בהיותו עולה וממריא רק למעלה מעלה. וזה לשון הגמרא ראיתי "בני עליה", דהוא לשון הווה, שעולים ועולים ללא מעצור לדרכם, ולכך מכונים בני עליה, על שם שכל יום ויום הם במצב של עליה אחר עליה, ועל שם מקצועם להיותם מקצוענים ומאומנים בכך שתהא עלייתם מעלה מעלה באופן מתמיד קרויים "בני עליה", ובני עליה כאלו מועטים, לפי דרוב בני אדם משתמשים במידת ה"הסתפקות" בעניינים רוחניים ההפך מן הראוי, דמידת ההסתפקות מידה טובה לענייני עולם הזה, אבל לענייני רוחניות אסור להשתמש במידה זו, אלא כמובא בתנא דבי אליהו (כ"ה) לפיכך הייתי אומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, הרי שלגבי רוחניות יש לאדם לשאוף ולהתאוות לגדולות ולנפלאות, ולצפות רק להיות עולה ועולה.
וכמו שראיתי ב"אור החיים" הקדוש באחד המקומות, דזהו כל מפלת בני אדם שאינם עולים, אלא עולים ויורדים, וממילא נשארים לעולם פחות או יותר באותה מדריגה, לפי שבראות האדם עצמו שהולך לירד תיכף מתחזק ומתעלה, וכשכבר התעלה מסתפק הוא במה שהשיג ואינו משתדל לעלות עוד, וממילא יורד, דבבני אדם אי אפשר לעמוד כאמור, וממילא שוב יורד, ושוב חוזר חלילה כשיורד – תיכף מתחזק לעלות, ושוב יורד למדריגתו הקודמת, כך שלעולם נשארים פחות או יותר על אותן שליבות של הסולם, וכתב שם: "שבזה נתפסים תלמידי חכמים ונופלים".
ח. סיבת תכיפות תמורות העליות והירידות בעבודת ה' הוא העדר קדושה בדברים המותרים
ורבים תמהים ומצטערים על עצמם, על מה עשה אלקים להם ככה ליפול ממדריגתם, ולהיות נענשים בכף הקלע להיות יורדים ועולים כבר בעולם הזה, ונזרקים מהקדושה והעליה לירידה ונפילה ושוב חוזר חלילה, והתמדת העליה מהם והלאה, והבני העליה המתמידים בעלייתם מועטים המה מאד?
והתשובה לכך מפורשת היא בדברי רבותינו במקומות רבים, אשר כל סיבת ירידת בני האדם מהקדושה, היא מפסיחה על מצות "קדושים תהיו", וכמו שפירש הרמב"ן "קדש עצמך במותר לך", האכילה ושתיה, מותרת היא לאדם, אולם ריבוי האכילה יותר מהצורך, או אכילת תענוגים ומעדנים המיותרים, מלבד אשר מזיקים לגוף, יותר ויותר מזיקים המה לנפש, וכן גם אופן האכילה כשהיא בדרך רעבתנות וגרגרנות, ללא הכנה בקדושה כראוי, הן הנה היו לבני ישראל לצרות הנפש להיות יורדים ועולים ללא מנוח, וזהו בלא יודעים אשר עבודת האכילה שמה עבודה, ו"בכל דרכיך דעהו" כתיב, שנצטווינו לעבוד ה' גם במעשינו הגופניים, לכווין בהם לשם ה', ובפרט ענין האכילה אשר ממנו נעשה דמו של האדם והדם הוא הנפש. ומאכלות אסורות יוכיחו אשר נאמר בהם: "ונטמאתם בם", אל תקרי "ונטמאתם" אלא וניטמטם בם, וכידוע שאין לך מטמטם לבו ומוחו של אדם כמאכלות אסורות. אלא שמאכלות אסורות בכוחם להדיח את האדם לגמרי מהקדושה לסיטרא אחרא, וכמו שכתב האר"י בענין יוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, שהוא משום מאכל אסור שאכל. ממנו נלמד על מאכלות המותרים אלא שאוכלם ברעבתנות וביותר מכדי צורכו ובריאותו, אזי, גם אם לא יודח בגללם לסיטרא אחרא, אבל לכל הפחות ודאי ישפיעו עליו להיותו קר מעבודת ה'.
ט. קדושה במותר – תנאי מוחלט לעליה
ומתוך המאמרים הרבים המפוזרים בספרי המוסר ולקטתים בספר מיוחד הנקרא "קדושת ישראל", אעתיק מאמר אחד מדברי הרב "באר מים חיים" על התורה. (פרשת ויחי על פסוק "המלאך הגואל")
העניין בעבודת בני ישראל הוא כן, כי נודע אשר עיקר גירוי היצר הרע ושליטת הקליפות באדם, הוא בדברים הגופניים שמה הרגיעה שידה, גדלה ותעשה פרי, בהיות האדם עוסק בהן, ונדמה לו מה עושה בזה הלא דבר היתר הוא, והוא הולך וממלא תאוותו מהן בכל אוות נפשו, ומרבה תאוותו בהן אף שכבר היה אפשר לו לפרוש מהן, הנה הוא מתאווה תאווה, פירוש שרוצה שיהיה לו תאווה לזה, ומרבה תאוותו ומגרה יצר הרע בנפשיה לאכול עוד ולשתות עוד ולבעול עוד וכו', ובכל אלה לא ימצא לו בלבו שום עוול בנפשו, כי יאמר התורה התירתו, והוא הוא לו תכלית סם המוות ואובדן גופו ונפשו משני העולמות וכו', וכבר דיברנו מזה כמה פעמים אשר כל בחינת התאווה המה שורש הקליפות הרעים, וכשאדם ממלא תאוותו מהן ברצונו, הרי הוא מושלך ומוטל תחת יד כל הקליפות ושוב אין לבו ברשותו, כי שוב לא יוכל לעבור על תאוותו גם בעבירה גמורה לרוב הרגלו והמשכתו אחרי התאווה, ומזה יבוא בלאט לתכלית הרשעות והרעות וכו'.
ותדע נאמנה, כי אפילו אם לא יבוא לעולם לשום עבירה מזה, רק זה לבד במה שממלא תאוותו בדברים הגופניים ברצון נפשו, ומרבה חמדת נפשו בהן, וחומד אחריהן גם כשאינם לפניו, די לו והותר להיות חס ושלום לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים, כי כל התאוות שורש הקליפות הן, והנמשך אחריהן אי אפשר לו לזכות באור פני מלך חיים אם לא אחר הזיכוך הרבה והרבה – בעולם הזה או בגיהנום, כך האדם צריך לייחד לבו ומחשבתו וכל איבריו וגידיו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו, שיהיה הכל ביחוד למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ותמיד בעת עוסקו בהן צריך שתהיה אמיתיות כוונתו לשם ה' וכו', וכן בזיווג מקצר בדבר ומאריך, והכל כדי לשבר תאוותו כפי אשר ידע לאן תאוותו נוטה, אם לקצר או להאריך הוא עושה בהיפך וכו'. בזה יושלך ויופל כל בחינת הגשמיות שהיא בחינת הקליפה אשר בדבר הזה, וכח ה' שבו הוא מתעלה ומתקלס למעלה.
הרי נתבאר, שאף אם לא יוסת מההיתר אל האיסור אלא יימשך אחר ההיתר ללא הגבלה, די בזה ש"לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים", וכבר זה יספיק סיבה לדחותו מכל מדריגות הקדושה.
וכמו שראיתי באחד הספרים, שדבר זה ייבחן אצל כל עין רואה – כיצד האדם מעבה את חומריותו באכילה יתירה, ומכביד את גופו כעופרת מלרוץ לעבודת ה'.
וכמו שראיתי ששאלו לאחד מגדולי ישראל: מדוע מדרכן של בני אדם לכווין בעמידה ואילו בברכת המזון מזלזלים? וענה: לפי שהתפילה היא קודם האכילה, וברכת המזון היא אחר האכילה…
י. אכילה ברעבתנות מונעת השגת תורה וקדושה
וכמו ששמעתי מהרב שלמה ברעודא שליט"א, אשר דרכו בשיחות רבות לזעוק על ריבוי התאוות והלוקסוס, וכן מרבה לדבר על תאוות אכילה, אשר ידוע לו מה"חזון איש" שעל זה צריך ליתן לב הרבה, ואף לבחורים וצעירים חל החיוב להתקדש בענין אכילה, כי זה מפתח לתורה ולקדושה ויראת שמים.
יכול אדם לבדוק ענין זה בחוש, שהנה מצוי הוא לקום בבוקר להתפלל בכוונה גדולה ולטעום משהו פת שחרית, ולילך לישיבה ללמוד בהתמדה, ובבואו הביתה לארוחת הצהריים, וממלא כרסו ברעבתנות ובמנה כפולה ומשולשת "ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו" מנה ועוד מנה, ולבסוף מנה אחרונה וכו' וכו', יראה ויתבונן תיכף איך שכל הקדושה שספג בשעות הבוקר פגה וברחה ממנו, ואחר הצהריים כבר הולך ללמוד ללא חשק וכו', תפילת מנחה וערבית אצלו ללא כוונה, והוא בדוק ופשוט.
ובפרט כשהאכילה דרך רעבתנות וללא הכנה דקדושה, הרי שהברכות נחטפות ונבלעות יחד עם המאכל, ואמירת הברכות לא מבעיא שנאמרות ללא כוונה אלא אף בבליעת מילים ואותיות, והרי כל תיקון הנפש וקדושתו של האדם תלוי בתפילותיו ובברכותיו, ובפרט ברכות הנהנין שהזהיר האר"י מאד לאמרם בכוונה, וממש סכנה הוא לנפש האומרם ללא כוונה, ועוד שם מביא מהרח"ו, שאמר לו מורו האר"י שכל עיקר עליית האדם והשגותיו במדריגות הקדושה תלוי באמירת ברכות הנהנין בכוונה.
ובזה אמרתי רמז, "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא וגו' בפיך ובלבבך לעשותו", הקדושה ומעלותיה לא ניתן להשיגם בשמים, דהיינו שרוצה להשיגם דרך תפילות בכוונה ובהתלהבות בלבד, ולא מעבר לים היא – כמו כן לא ניתן להשיגם על ידי תורה בלבד שנמשלה למים, אלא את מדריגות הקדושה ישיג על ידי "בפיך ובלבבך" – שישמר פיו ממאכלות אסורות ומיותרות, ואת לבבו מתאוות העולם הזה, ואזי יזכה להיות מבני עלייה להיות עולה ועולה בית אל, ואז התורה והתפילה יפעילו בו התלהבות וקדושה, ומבלי זה יאטם לבו מלחפוץ בתורה ותפילה המקרבים לה'.
ומובא בספר "מקום מקדש" להגר"ח סינואני זצוק"ל:
"שבירת הסיטרא אחרא בזמן הזה על השולחן, שהוא כמזבח, הוא על דרך מה שכתבו הספרי יראים, כי מי שמפסיק באמצע אכילה בעודו בתגבורת התאווה לאכול, וכובש תאוותו וכוונתו לשם שמים, נחשב לו כאילו התענה יום שלם, כי זוהי שבירת הסיטרא אחרא בעיקר, ועל ידי כן היא נכנעת ונשברת, והקדושה מתגברת. ועשייה זו עוונות מכפרת, ומגדלין דסיטרא אחרא הורסת ועוקרת, וניצוצין קדישין מלקטת ובוררת, וכל העולמות כולם מקשרת וחוברת, ואת הנשמה מקדשת ומטהרת, זאת חקרנוה כן היא מידה נבחרת".
יא. דברי החזו"א בענין קדושת האכילה
כתב ה"חזון איש" בקובץ איגרות:
"ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג. ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב הטומאה ויש אבי אבות הטומאה, בטומאת הנפש של מילוי התאווה באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה (כל אחד לפי עמקות נפשו בתאווה). דבר זה הוא מן השפלים מאד ומעכבים את לימודו, כדאמרו במדרש והובא בתוספות כתובות (קד, א) עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו (גיטין ע, א) סעודתך שהנאתך הימנה – משוך ידך הימנה. עד כאן.
יב. כמה עצות מעשיות והנהגות טובות לקדושת האכילה
ונבאר כאן בקיצור כמה עצות להתקדשות במותר בענייני אכילה המובאות בספרים, והחכם יבין מזה לשאר עניינים.
א. לאכול במתינות – זהו יסוד גדול לשבירת התאווה, כי האכילה במהירות ובהלעטה היא יסוד ההתגשמות שבאכילה, וכידוע דרכו של החפץ חיים כשהיה נוטל דבר מאכל או משקה, היה אוחזו בידו זמן ממושך קודם שיברך עליו, ואחר כך היה מברך במתינות ואוכלו באיטיות. והגר"י לוינשטיין זצ"ל היה מנהגו שלאחר התענית שהגוף דורש אוכל בתאווה, היה אוכל דגים עם הרבה עצמות שבהכרח יהא עליו להיות מתון באכילה.
ב. לאחֵר קצת לאכילה מהזמן שנועד, ואפילו בכמה דקות.
ג. לדעת הראב"ד בספר "בעלי הנפש", מי שמפסיק באמצע אכילתו ושובר תאוותו ולומד דבר מה, כגון משנה או הלכה או מוסר, נחשב לו אכילתו כתענית, ואף שאחר כך ממשיך את אכילתו. (שומר אמונים).
ד. לשייר סוג מאכל ממיני המאכלים שלא לאוכלו.>
ה. לא לבקש תוספות ולהסתפק במנה שהוגשה מתחילה.
הכלל למעט בתענוגים מיותרים, במשקאות מתוקים למיניהם, ומיני ממתקים שאינם אלא לעונג בלבד, אלא אם כן זקוק לכך כדי לשמח עצמו אם מרגיש עצבות וכדומה, שאז כוונתו לשם שמים, ורק יזהר בזה הרבה מתרמית היצר.
ואף בשבת שהותר להתענג, אין ספק שאין הכוונה למלאות כרסו עד שיכבד עליו התורה והתפילה מכובד ראשו ובטנו מריבוי האכילה, שהרי שבת זמן של התעלות הוא, ורק ניתן לנו ציווי לענג את הגוף כדי שנוכל לשמח עצמנו, ומתוך כך להתרומם התרוממות הנפש בבחינת "החיצוניות מעוררת את הפנימיות".
יג. מעשה שהיה
וראיתי באחד המקומות בדברי הגר"ח פלאג'י, שאין לך חרפה ושיפלות גדולה מזו כמו כשהאדם רב מתקוטט ומקפיד על מאכלו שיהא כתיקונו ובזמנו, לבוא עד למריבה על ענייני הגוף – זה מוכיח על התקשרות ואדיקות האדם לחומר.
וכאן נזכר אני מעשה שהיה באחד מחסידי וצדיקי ירושלים, הצדיק רבי אברהם אהרונוביץ זצ"ל שזכיתי להכירו, והיה דבר פלא דכשהיו באים אצלו מבקרים להתברך ולהתחזק, היה אומר: מדוע אתם באים אלי והלא אני איש פשוט שאוהב מאכל מסויים (ואיני זוכר איזה סוג מאכל היה תמיד מזכיר), ולא הבנו למה כוונתו, ומדוע תמיד משפיל עצמו דוקא בזה שאוהב הוא מאכל שהיה מזכיר.
ופעם נזדמן לנו לשאול את בנו על כך, ואמר לנו שאביו מזכיר זאת מפני מעשה שהיה, מיד לאחר נישואיו שאלתו אשתו: איזה מאכל להכין לו כשיבוא מהישיבה, וענה: שאוהב הוא מאכל זה שהיה מזכיר, וכששב אותו יום מהישיבה משום מה לא הכינה לו אשתו אותו מאכל שביקש, והוא – חלילה לא אמר לה כלום על כך, אלא שהיה לו קצת הקפדה בלב על כך, וכשהתבונן על הקפדתו בדבר זה נתחרט מאד היאך מלאו לבו להקפיד על מאכל, ומיד קבל עליו שמאותו יום לא יבוא מאכל זה לפיו יותר כל ימי חייו, ולא עוד אלא קיים גם "וחטאתי נגדי תמיד", להזכיר שיפלותו לבני אדם עד עת זקנותו בכך שאוהב הוא מאכל מסויים זה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5