——–
בנתיב זה נתיב "ההתחדשות" נבוא להציל את הלוחם מטעות גדולה שיכולה כמעט לאבדו לגמרי, ובאם ילך בנתיבה זו ינצל!
חוסר אמונה או ברירות בזכות וחובת ההתחדשות לגבי כל אדם באשר הוא, הוא הגורם לעצור ואף להפיל את העובד לדיוטות תחתונות. ולרוב התועלת בידיעה זו והסכנה בהעדרה, כן הפתוי למניעת ההתחדשות הנו מסובך ומפותל, ונסביר זאת בדרך משל.
במדינה אחת היה איש גיבור חיל החזק וחכם בטכסיסי לחימה, בני מדינתו התפארו בגיבורם, והחליטו לפארו ולפרסמו, והועלתה הצעה לפרסם בכל המדינות הקרובות והרחוקות אם יש בקרבם איש גיבור חיל להאבק עם גיבורם, וזאת כדי לפרסם את כוחו של גיבורם שהנה והוא אלוף שאין כמוהו.
ובכן הביאו בני מדינה מסוימת גם הם את גיבורם להאבק עם אותו גיבור, על מנת ליטול את הגדולה לעצמם ולהתפאר בגיבור שלהם.
ההאבקות נערכה לעיני אלפים צופים מאוהבי גיבור מדינה זו, ומאוהבי גיבור המדינה האחרת ששלחו גיבורם לכאן, והנה אכן גיבור זה הבא מהמדינה האחרת לכאן היה חזק וטכסיסן פי כמה מגיבור מדינה זו של כאן, ובמהלך ההאבקות תוך דקות מספר הפיל את גיבור מדינה זו והכניעו בנצחון מוחץ.
גיבור מדינה זו לא השלים עם תבוסתו והחליט על "האבקות חוזרת", קבעו מועד להאבקות חוזרת והנה שוב נפל שדוד גם בפעם השנית. ובכן היעלה על הדעת שינסה גיבור זה להכריז על האבקות נוספת עם אותו גיבור שהביסו והכניעו זה פעמיים? בוודאי שלא, ועל אחת כמה וכמה באם יפילו בשלישית וברביעית, וככל שיפילו מספר פעמים יותר, ובוודאי טפשות ואוילות מצד גיבור זה להכריז על האבקות מחדש.
כך מדמה היצר לאדם את מצבו לאחר החטא, שהנה התאמץ והשתדל ועם כל זה הובס, וכמעשהו בראשון כן בשני ובשלישי – נפל בידי יצרו, כמה גיבור יחשב זה האדם אם יחליט להאבק עם יצרו ברביעית או בחמישית וכל שכן הלאה. הלא כמעט ואין שום שכל והגיון לתת אף סיכוי קל של הצלחה בנסיון להתמודדות נוספת.
ובאמת יש לעמוד כאן על ב' שאלות:
א. מה בעצם ההגיון לנסות להתמודד מחדש – שבע יפול צדיק וקם, הלא ההגיון והנסיון מהעבר מפיל ומחליש דעתו של הלוחם מלהכריז על מלחמה נוספת, ולכאורה בצדק?!
ב. מדוע זה קורה, שיצטרך האדם להתקלע בכף הקלע המפרך הזה, להיות נשלך ונזרק בכל פעם מעמדתו ולהערך בכל פעם למלחמה מחדש?תשובה לשאלה הראשונה מה העצה להתחדש, הדבר פשוט, יש לדעת כי המשל שהמשלנו למעלה הוא השקר הגדול שמציב היצר מול עיני האדם ולכך מיאשו מלהתחדש.
ותא שמע מה המשל הנכון הואמיתי ביחס לנפילות והמעידות שמועד האדם במהלך עבודתו.
במדינה אחת היה גיבור ואיש חיל החזק וערום בטכסיסי לחימה, בני מדינתו התפארו בגיבורם זה, וכדי לפאר את גיבורם הכריזו בני המדינה מי מבני המדינות שוכן בקרבו גיבור שיוכל להאבק עם גיבורם. אחת מבני המדינות שגם בקרבם היה גיבור מיוחד הציעו את גיבורם, והנה במהלך המאבק לאחר התעמתות קשה הובס אותו גיבור שבני מדינתו כל כך התפארו בו. אותו גיבור שהובס הודיע שמוכן הוא על מאבק חוזר, והנה אכן במאבק חזור זה הצליח בנצחון מוחץ והביס את יריבו, בני מדינתו שמחו על גיבורם וראו שהתפארותם בו לא היתה לחינם, וראו שאכן גיבור מדינתם הנו ראוי לשבח ששיבחוהו. וכדי לפאר את גיבורם ביותר תרו אחר גיבור מיוחד מבני המדינות האחרות שהנו גיבור וחזק יותר מהקודם כדי לפאר את גיבורם ביותר, ואכן נמצא גיבור מיוחד יותר מהקודם והוזמן להאבק עם גיבור זה המפואר אצל בני מדינתו, בהאבקות זו לדאבונם של המתפארים הוכרע גיבורם והובס, אולם גיבורם זה לא השלים עם תבוסתו והכריז על האבקות חוזרת, ואכן בהאבקות חוזרת זו ניצח את יריבו להכריעו בנצחון מוחץ, בני מדינתו המתפארת ששו ושמחו על גיבורם ביתר שאת ויתר עוז.
והנה כדי לפאר עוד את גיבורם בפאר וגדולה יתרה, תרו אחר גיבור בטכסיסי לחימה חזק וערום הרבה יותר מב' אלו שהובסו כבר, כי אחרת מה תפארת תהא להם בהאבקות נוספת, הלא רק בכך שיביאו גיבור שלישי שהינו גיבור מהשנים הקודמים.
וכן על זה הדרך אירע לזה הגיבור שהתפארו בו בני מדינתו, שלראשונה הובס בידי הגיבור השלישי ולבסוף הכריז על האבקות חוזרת, ואכן הצליח בשלישית להביס את יריבו השלישי ולהכניעו.
זהו המשל הנכון ללוחם עם יצרו, על הלוחם עם יצרו להבין, לאחר שניצחת את יצרך, והנה נפלת שוב, זה לא עם אותו יצר שניצחת זהו עם יצר אחר חזק יותר, וכשניצחתו, ניצחת יצר חזק יותר מהראשון, וכשלאחר מכן שוב נפלת, זה לא עם היצר השני שניצחתו, זה מלחמה חדשה עם היצר השלישי שבא בעצמה חזקה יותר, וכשתנצחנו, ניצחת יצר חזק יותר מהשני, וכאשר שוב נפלת זהו לא מעימות עם היצר מס' 3 אלא עם יצר מס' 4 שהנו חזק יותר, וכשתנצחנו, ניצחת יצר חזק יותר מהשלישי, וכן על זה הדרך.
והוא המדויק בדברי חז"ל (קידושין ל' ע"ב) בכל יום יצרו של אדם "מתחדש עליו", ופירש"י: שכל שעות היום רעתו מתחדשת.
במילא מה מקום יש לחלישות הדעת, הלא בכל פעם הנך מתקדם בהצטיינות גבורה בדרגה גבוהה יותר, ויתכן אף בכל שעה.
על פניו, מורה היצר לאדם את מציאות מלחמתו במשל הראשון שהזכרנו אולם זהו שקר, האמת היא כמשל השני, כך שבכל פעם הנך מתקדם לאותות הצטיינות בדרגה גבוהה יותר.
והסיבה היא כי כל התחדשות והערכות למלחמה מחדש, מעלה היא כשלעצמה המרוממת ומעלה את הלוחם לדרגה גבוהה יותר.
והוא פשוט, דלמה יעשה האלקים כה לעבדיו להטרידם ביצר שכבר נצחוהו, הכי אדם שעומד במבחן והצטיין בו, יצטרך למבחן חוזר על אותו חומר שהצטיין בו כבר. אלא ברור הוא שהמבחן הבא הוא על חומר קשה יותר על מנת להעלותו באות הצטיינות נעלית יותר, ע"כ התשובה לשאלה הראשונה.
התשובה לשאלה השנית, למה מוכרח שיקרה כזאת את הלוחם להטרידו במלחמות רבות הרצופות בכניעה ונצחון כניעה ונצחון וחוזר חלילה?
התשובה לכך כבר טמונה במה שאמרנו קודם, והוא כדי להעלות את רמת ההצטיינות של הלוחם לציון ותואר גבוה יותר ולכך בכל פעם נדרש ממנו ללחם עם חזק ממנו, ולא ראי האויב הראשון במלחמתו עם האדם כראי האויב השני, שהנו חזק מהראשון וכן הלאה.
אלא שתשובה זו עדיין אינה מספקת, דאמור יאמר הלוחם, לא הן ולא שכרן, איני חפץ בתואר ודרגה גבוהה יותר, ובוחר אני במנוחה ובשלוה באשר אני בדרגתי.
על כך תבוא תשובתו של הרבי צדוק מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" (אות קכח), דמקשה שם מדוע הבא ליטהר שמובטח הוא בסיעתא דשמיא שתלווהו לכל אורך דרכו, והנה במהלך דרכו נוחל הוא מפלות שאינן לפי כבודו, ועיי"ש שתירץ שהוא לפי שישנן קטרוגים על תשובתו של השב.
והכוונה בדבריו, אמת הוא שהשב בתשובה בא במסירות נפש בתחילה ומשנה דרכו במסירות נפש של ממש, אולם קם המקטרג בטענה שעדיין אין זה שווה בנזק שהזיק זה בחטאו מכבר זה ימים רבים, וטרם הוכחה כנותו ואמיתותו בתשובה זו. ובכן היאך יבחן האדם להוכיח את כנותו ואמיתותו, פתרון אחד לכך, והוא שיצטרך ליפול שוב מעמדתו, ובכן והיה אם תשובתו וחרטתו עמוקה מעומק הלב, הרי שלא יוותר בכשלונו זה על האוצר של התשובה תורה ויראה, ויחזור בשנית להילחם, ואם לא יקר בעיניו כל כך לשוב לה', ואם חרטתו אינה כל כך מעומק הלב הרי שבדחיה שיחוש שדחוהו מן השמים ישוב על עקבותיו, וכדוגמת רות וערפה, כשנעמי דחתם ממנה לשוב למולדתם, רות שהיתה חפצה בה' באמת דבקה בה, וערפה שלא היתה אמיתית והחלטית שבה לאחור.
ולה' הנסתרות לדעת עד כמה לבחון כל אחד, כמה תהא עוצמת הבחינה, וכמה פעמים ייבחן השב והלוחם מלחמת ה' כדי שתיוכח אמיתותו באמת, אין לנו להרהר אחר מדותיו ית', ועלינו להאמין בנאמר בפסוק (ישעיה נה, ח) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וגו' ועיי"ש במצודת דוד שפירש: אתם חושבים שאין תשובה מועיל כל עיקר, אבל מחשבותי שמועיל הרבה מאד.
וזהו ענין התשובה, לחזור על עומדו חוזר חלילה מבלי להרפות, ואדרבא, ככל שידחה האדם מספר פעמים יותר, ויתעקש לחזור על עומדו, בכאן מורה הוא על כנותו ואמיתותו בחרטתו, ובכאן ישתמע עוצמת נחישות דעתו להתקרב לה', ויהי מה!
וראה שם ברש"י על פסוק (ט) "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם": "אתם נותנים לב למרוד בי, ואני נותן לב להשיב אתכם", והדברים קל וחומר, ומה גם בשעה שאנו נותנים לב למרוד, עם כל זה לבו של הקב"ה להשיב, וכל מהלכי הנהגותיו עמנו – גם שאנו פושעים בו – רק להשיבנו אליו, קל וחומר כאשר נותן גם האדם לב לשוב, אלא שנופל במהלך תשובתו דבוודאי יהא מהלכו של הקב"ה רק להשיבו, ועם כל הדחיות והנפילות שנוחל הוא במהלך עבודתו חייב לדעת שאלו מהלכים כדי להשיבו.
ו"ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו", רצון ה' שקודם ירצה האדם דרכו לפני ה', והוא במלחמה שילחם עם יצרו ויעשה אשר ביכולתו, ואז ה' ישלים אויביו עמו לחדול מלנסותו, ואי אפשר אם כן שיהא להיפך כרצון האדם שקודם ישלים ה' אויביו ואח"כ ירצה הוא את דרכו לפני ה'.
ובפרט אנו דור עקבות משיחא עלינו להיות מלומדים בטכסיס ובידיעה זו שכל מהלכי הקב"ה אתנו כדי להשיבנו, והגם שעל פניו נראה שהנהגתו יתברך עמנו לדחותנו מעל פניו.
וזהו גוון עבודה המיועד לדור עקבות משיחא, להבחן על כנותם ואמיתותם בדרך זו דוקא, להיות נופלים, מיוסרים, מתנסים בנסיונות מסובכים שלא היו מעולם, ועל הכל בהסתר פנים החושך והערפל הכבד המכסה את אור פני ה' מאתנו להיותנו נטולי רגשות של ערבות ומתיקות בעבודת ה', עלינו נגזר להיות נבחנים בגון הזה יותר מכל הדורות הקודמים, דורות קודמים צדקו מאתנו ולא היו נצרכים למבחנים מגוון מפרך כזה, וכמו כן לא היה מגיע להם מפאת צדקותם לעבור מבחן בגוון שכזה, אנו דור עקבות משיחא, ראתה חכמתו יתברך שלנו יאה וצודק להבחן בגון זה של עבודה, ובזה שנשלים תפקידנו בגבורה, נשלים בגוון זה את כל גווני העבודה הנצרכות לגמר הכנת התיקון לקראת עולם במלכות שדי.
וזהו סוד ויסוד ההתחדשות, שהנו עיקר ויסוד גדול בהצלחת האדם במלחמתו הכבדה עם יצרו עלי אדמות, ועל אחת כמה וכמה היום בדורנו, שכאמור זו עיקר עבודתנו להיות מלומדים להתחדש בכל פעם מחדש, ולבל ניסוג אחור משום תבוסה ומפלה, הנדרש מאתנו הוא שגם לאחר המפלה הקשה ביותר לקום מחדש וכדוגמת הלבנה המתחדשת לאחר התמעטותה לאפס ולהעלמות גמורה, ומשם מתחדשת מחדש, ובזה גיבורים אהובים ומצודקים אנו לפני בוראנו, ובזאת דוקא נבוא על תיקוננו כי עבודה זו בחר לנו יוצרנו להיותו יודע יצרנו ולהיותו יודע מה עברו של כל אחד ואחד מאתנו בדור זה, והנה לכך קבצנו יחד בדור אחד, והטיל עלינו עבודה אחת ומיוחדת להתחדש ללא רתיעה משום מעידה ולו התלולה ביותר, ולבוא באמונה חזקה שמחשבותיו של הקב"ה לא כמחשבותינו, וכי הוא נותן לבו להשיבנו אליו, כך שכל מה שעובר על האדם הכל הוא ממחשבותיו של הקב"ה על מנת להשיבו אליו.
לסיכום העולה, דבאמת יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, לאדם נדמה שהוא אותו יצר, ועמו האדם נאבק חוזר ונשנה, פעם הוא מנצח ופעם מנוצח, ונדמה לאדם שהנה וטוחן הוא את אותו קמח, אולם אינו כן, אתה היום נצחת את יצרך, והנה למחר שוב בא יצרך ומתאבק עמך, זהו יצר חדש, זהו לא אותו יצר של אתמול, ואכן עליך להאבק עמו, וכשתנצחו ותצטרך להאבק שוב, זהו יצר אחר, וכל המבחנים הללו שמתחדשים על האדם מקדמים אותו לתכלית הנרצית.
כך שהאדם נצרך ללמוד להיות "מתחדש" בכל יום ובכל פעם מחדש, על כל תפילה עבודה חדשה, על כל סדר לימוד עבודה מחדש, על כל כבישת יצר תאוה או מידה רעה עליו להתחדש בכל פעם מחדש, האדם נרפה ממלחמתו כי חושב הוא מה בצע במלחמתי עם יצרי חוזר ונשנה ושוב חוזר ונשנה מה אני מתקדם בכך, הלא לעולם עומד אני על אותו מקום, אולם אין זה נכון, בכל פעם זהו מלחמה עם יצר מחודש, כך שאין להתעייף מהמלחמה, בכל פעם הנך בא לקראת עליה ומדרגה גבוהה יותר, ורק הבורא יוכל להחליט עד כמה תטרף במלחמות אלו.
ביד האדם למעט זמני התכיפות בהתחדשות, בכך שבכל פעם יאחז חזק במדרגתו, כי אז הפער שבין מאבק למאבק המצריך התחדשות מחדש יהא לזמן ארוך יותר. וכאמור הדבר תלוי במשך אריכות זמן שתחזיק בעמדתך לבלתי נפול ממנה, להתיחס ברצינות לעבודתך, ולעשותה ללא דחיות, כי הדחיות בעצם גורמות קטרוג על העבודה מה שמצריך "מבחן חוזר", וכנאמר בגמרא (יבמות נח) גרים מפני מה מיוסרין? מפני שמשהין גירותן, הרי שמתיסרין – שהוא מבחן חוזר על גירותן והוא על שהשהו גירותן, על אחת כמה וכמה יהודי הדוחה את יהדותו שמביאה לו עצלות זו קטרוג לבוחנו שוב ושוב.
וכמו כן הקדושה היא כח גדול להקל את ההתחדשות ולהוריד מעומס הקשה שבה, להיות האדם עם מרץ שתלוי בקדושת האדם הרבה.
בדרך כלל מצב האדם לאחר החטא נפול ומיואש, וכאן הסכנה בכפלים מעצם החטא עצמו, וכמו שהזכרנו לעיל שמטרת היצר בהחטיאו את האדם, הוא לא עצם החטא גרידא, לפי שעל עצם החטא יכול האדם לעשות תשובה ויתכפר לו, ומסתמא כל אדם בחזקת שיעשה תשובה על חטאו, ואם כן מה הרויח היצר בהכשילו את האדם, ומה נצחון יש לו כאן, אחר שהאדם מסתמא בוודאי ישוב בתשובה, וימחק בכך את חטאו, ואם יעשה תשובה מאהבה עוד יתהפך לו זדונו לזכותו.
אלא עיקר מטרת היצר בהחטיאו את האדם היא על מנת להביאו ליאוש, ולהכריז על כניעה ממלחמת היצר, ולפחות על התפשרות, אחר שיסיק מסקנא שאין לו מה להילחם על יצרו שהנה הוא חזק ממנו ומכשילו מידי פעם, וכמו כן יגיע למסקנא שאין עזר ה' עמו, והנה האלקים עזבו ואם כן מה תקוה יש לו להמשיך עם גדריו וסייגיו ועם אמצעי הלחימה שנקט בהם עד עתה אחר שלא הועילו לו ולא הצילוהו מיצרו התקיף.
ובכן, נתבונן.
אם ערנים ומעמיקים אנחנו בהבנת תכסיס היצר בפיתויו את האדם כאמור, שהוא לא עצם החטא אלא עיקר מטרת היצר לייאש ולהיכנע, נתפקח מיד להבין שעיקר הנצחון לנצחו הוא לא בעצם זה שאדם לא יחטא יותר, אלא שלא יכנע ולא יתייאש. שהרי לעולם תבוסתו של האויב לא תהא אלא בנקודת ריכוז כוחו ועוצמתו, ואם כל ריכוז כוחו ועוצמתו של היצר הוא לא בעצם זה שיחטיאו, אלא ביאוש שיצמיח לו, אם כן תבוסתו תהא בזה ש"אנחנו קמנו ונתעודד", ולא נישבר מנצחונו, לא ניכנע ונכריז מיד על מלחמה בשנית, בזה בלבד הבסנו הכנענו ואף מיגרנו את האוייב – יצרנו, וקלקלנו והשמצנו בכך את תוכניתו.
ובכן, במה יזכה נער את אורחו לשמור עצמו ולהנצל מנקודת המטרה אשר אויבו מצליף עליו דהיינו להביאו לכניעה או לפשרה.
העצה היעוצה – תיכף ומיד, ממש בסמוך לנפילה בחטא – ולו החמור ביותר – לא יתן לעצמו זמן, ובמילא לא יתן לאויבו זמן לקשקש בקרבו – מיד ירוץ לבורא ויכנע ויתוודה לפניו על חטאתו, ומיד יצהיר על נכונות לכוננות והערכות לקראת מלחמה מחדש נגד היצר.
כל פער זמן בין המכה להתאוששות סכנה גדולה היא, חייב הוא להסמיך את התאוששותו למכתו, ותיכף להתאושש מהמכה, ולהתכונן להשיב מלחמה שערה.
וסמיכות התאוששות למכה היאך תתבצע?
לאחר הכשלון תלך מיד לפינה, תתוודה, שבור לבך בקרבך על אשר עדיין ישנם קטרוגים על תשובתך ועדיין יש רשות ליצר להחטיאך, ויכנע לבך על כך. ומאידך תתמלא בשמחה ובטחון בה' שיעזור לך ולא יעזבך, ותתפלל לה' שיקבל תשובתך ויקצר את ימי עמלך ויגיעך ובעבודת פרך זו של עליות וירידות, ולאחר ווידוי וכניעה, תצהיר בפני הבורא, שאינך נכנע, וכה תאמר: רבונו של עולם, נפלתי נפצעתי, כואב לבי בקרבי, אולם אין לי מכך שום מסקנא להיכנע, בכל כוחי אשיב מלחמה שערה, אמשיך בגדריי וסייגיי לבלתי אחטא לך עוד.
כמה עונג ושעשוע יש לבורא מנאמנות כזו, להיות לו נאמן גם לאחר תבוסה קשה, ומבלי להיכנע להערך למלחמה מחדש.
ולאחר מכן, רוץ מיד לחדרי תורה לעסוק בה בכל כוחך בהתמדה וברצף, וכל זה תעשה מיד בסמוך לאלה ממש, וככל שתזרז ענין זה תרחק הסכנה מעליך, וככל שתעכב ענין זה תמשיך עליך סכנה גדולה, כי עיקר הסכנה אינה מהחטא, אלא לאחר החטא ממחשבת היאוש והכניעה.
ובזה דע לך לוחם יקר, לא נצחת בחמישים אחוז, וגם לא בתשעים אחוז, אלא במאה אחוז!
והסיבה כאמור, כי נגעת בנקודת כוחו ועוצמתו, ובה פגעת באופן ישיר, כי כל מטרתו לא היה החטא כמו לכבושך ביאוש וכניעה, ואם את זה הוא לא כבש והשיג מידך הרי שהוא לא כבש מידך כלום!
ולא רק שהוא לא הצליח לכבוש מידך כלום, אלא גם נחל מפלה ואכזבה, כי את החטא ניתן לתקן בתשובה, ובנוסף לכך הצטיינת בגבורה בכך שלא נתפסת ליאוש וכניעה, ונשארת נאמן לבוראך להלחם עבור אמונתך ודתך, ואף שנפצעת אנושות במלחמתך, עם כל זה לא הכרזת על כניעה אלא אדרבא, הכרזת מלחמה שנית, ואין לך מבחן כנות גדול מזה להעיד על כנותך ונאמנותך לבורא, שעל אף שברון הכשלון הינך קם שוב על רגלך להלחם בעד תורתך ואלוקיך.
ואם תשאלני, והלא מה ערך יש לתורה ולתפילה בזמן הזה, כשהטומאה רצוצה בקרבי, ובוקעת ועולה מעל ראשי, ומכל כוון עטוף אני בטומאת החטא, והיאך אבוא לקראת הבורא בתפילה, הלא מצח עזות פנים הוא זה? הלא עלי לבוש ולהיכלם, ולהתחבאות בחדרי חדרים, ולא לפצות פי בתורה ותפילה הקדושים, ואיך אעלה על דל שפתי דברי קדושה כאלה אחר שנחתתי למעמקי הטומאה ועליתי משם מזוהם שנואי מתועב ומשוקץ.
דע כי במחשבה זו האחרונה הגדיל יצרך להשתלט עליך מהראשונה, ואם סכנתך היתה בראשונה – למאד, הרי שבאחרונה היא למאד מאד, ואדרבא ואדרבא, היא הנותנת, אם תרחק עתה – במצב שהנך בו ירוד ושפל – מתורה ומצוות, הרי מיד יקפוץ ויפחז עליך יצרך שנית להכשילך. ומי ישמור עליך אם לא התורה ובקשת רחמים על נפשך, והיאך יעלה בדעתך שבאם תפרוש עתה מתורה ותפילה יגדלו סיכוייך לנצח, הלא נפול תפול לפניו, נפילה ללא תקומה חלילה במחשבה כזו.
ואם ישיאך יצרך בפיתוי ובראיה מהכתוב "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך", ואם כן כה יאמר לך: הנה מקרא מלא, שלרשע אמר אלקים שהינו מואס בתורתו ובתפילתו ואין חפץ ה' בפתיחת פיו.
דע כי שקר גדול ענה בך היצר, דכל זה נאמר ברשע שמחזיק ברשעו ואין לבו נוקפו, וחפץ הוא להמשיך ברשעו ולספר חוקי האלקים ותורותיו, לזה אין חפץ ה' בו, ומואס ה' בו אחר שלומד תורה ללא תשובה ואפילו ללא חרטה, אולם אתה, שהנך נשבר לבך בקרבך על חטאתך, וחם לבך בקרבך ובוער על יצרך לכלותו ולגרשו ממך, והינך מלא חרטה וכעס על עצמך, ומתוך כך ניגש אתה לתורה ותפילה, על מנת להתחיל התחלה חדשה, ולשם כך הינך מצטייד בנשק התורה והתפילה כדי להלחם מחדש עם יצרך ולהכניעו, הלא בכך יתפאר ה' בך, ובכמוך ישתבח הבורא להלל ולקלס את עוז רוחך ואומץ לבך, על עצם הערכותך הנחרצת למלחמה נוספת חזיתית עם אויבך, שהגם שניצחך מכבר, עם כל זה מעיז אתה פנים שוב נגדו לקום ולהכניעו, זהו הרי מורה על צעד אמיץ שראוי להקפיצך לדרגה גדולה, ולהצדיק לך סייעתא דשמיא יותר מהר, אחר שהנך מאמין גדול בסיעתא דשמיא, והעובדא שהנך נערך למלחמה מחדש, ובשביל זה יתבטלו כל הקטרוגים מעל תשובתך לקבלה במהרה, כמבואר לעיל בשם ה"צדקת הצדיק".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5