——–
בנתיב זה נבאר ענין טהרת המקוה, המטהר את הנפש ומוסיפה בה כח להתחדש מחדש.
וכן מובא בספר "טהרת הקודש":
והנה דע, אחי, שיש בטבילה טהרה חיצונית וטהרה פנימית. כי ידוע שיש בחינת מקיפין דקדושה, וכן יש בסטרא אחרא, חס ושלום, בבחינת "סביב רשעים יתהלכון", שאלו נקראים נגעי בני אדם ורוח זנונים, רחמנא ליצלן, ועוד כתות חיצונים למאות ואלפים [שברא] בעוונותיו במחשבה, דיבור ומעשה, ועיקר שבעיקרין [מה שנבראו] מפגם הברית, שאלו נקראים בניו ממש, ואין מניחין אותו רגע, הן בחייו והן לאחר פטירתו, עד לאחר צרופים ויסורים רבים עד שיכלו, והלואי שיזכה לכלות כולם, כי רבו כמו רבו.
ובשעה שאדם טובל במים הכשרים לשם תשובה וטהרה, אז לפי שעה בורחים כולם ממנו אלו הסובבים אותו, וזה השעה שבורחים ממנו, גם כן טובה גדולה והתחזקות לנפש לפי שעה, אבל אחר כך אוחזים שוב בו. והנה, הגם ששוב אוחזין בו, אבל בכל טבילת המקוה שהיא לשם שמים דייקא, מכלה הרבה מינייהו בכח גבורת קדושת הנשמה שמתחזקת בזו השעה.
אבל יש במקוה טהרה פנימית שזהו עיקר שבעיקרין. כמו אדם שמנוגע מכף רגל ועד ראש, הגם כי יקח כל מיני משיחות וימשח על גופו, לא יועיל – רק לפי שעה, עד שיראה לשרש שורש המחלה מבפנים, ככה עיקר הוא הטהרה הפנימית, שהיא חולאת הנפש שנגרם על ידי היצר וכת דיליה וחולאת הרוח והנשמה, וטהרת נפש הבהמית, נפש היסודית, וטהרת היצר, שזה עיקר ביאת האדם להעולם וזו כל עבודתו. ואם אדם הולך במקוה טהרה בדעת ובשכל ובהכנה, אז גורם טהרה גדולה לנפש הפנימית על ידי שורש הנשמה העליונה שטובלין אותה ומטהרין אותה בנהר דינור, ומשם נמשך טהרה לחלק הנפש שבגוף, ונכנע כח הרע של היצר, ונטהר נפש היסודית על ידי המשכת קדושה גדולה ונוראה על נפשו.
וכל שכן אם המים קרים, אז נתקיים (משלי כה) "מים קרים על נפש עיפה", כי מים קרים מרפאים הנפש העייפה והחלושה ממכות היצר.
כי תדע, אחי, כי כמו שתצייר בשכלך שאתה רואה אחד מכה לחברו מכת רצח ופצע מוחו וגופו בחבורות ופצעים מכות אכזריות, ככה עוד בלי שיעור וחקר אשר אי אפשר לשער בשכלנו כלל, אשר בכל חטא ופשע של אדם היצר מכה ופוצע בנפש במכות אכזריות בזו השעה, רק שטחו מראות עינינו בלי לראות זאת, ואילו שמענו קולות הנפש מגודל צערה, לא היה ביכולתנו לסבול אפילו רגע. אם כן, נפש אשר חטאה ומעלה בה', דהיינו, שהניחה הנפש בחטאתיה להתפשט בה היצר וחלק הרע שבקרבו על ידי העוונות, אז היא מנוגעת מכף רגל ועד ראש.
וכמו [אדם] שהוא עייף ונחלש מאד ונכנס להקר [עצמו] במים קרים, שבה רוחו בקרבו, ככה תדע [הוא] טבילת מקוה טהרה, שהוא חיות הנפש ורפאותה ממכה וחלאתה, דהיינו חלק מהרפואה, לפי הזמן ולפי קדושת המחשבה ומסירת נפש של טהרת המקוה, וכל מה שמכוון יותר מכוונת המקוה לפני ה' – מקודש ומטוהר ביותר.
לכן דע, אחי חביבי, כשאתה הולך למקוה, אז אתה הולך לגרש חלק הרע וקליפות לאלפים ורבבות המסבבים אותך, ואתה הולך לעסוק בתיקונו של עולם לתקן ולטהר נפשך.
הרי שמקוה מלבד שהוא תיקון לנפש, עוד בו עצה להתחדשות, לקבל תנופה להתחיל מחדש בכך שלפחות זמנית מסתלקים מהאדם כוחות הטומאה, ויש באפשרותו להערך למלחמה לעוד פעם נוספת.
אולם החשוב ביותר הוא ליזהר שלא יצא שכרו בהפסדו בהליכתו למקוה, וכגון אלו שמשוחחים ערומים זה עם זה במקוה או במקלחות, ופוגמים את עיניהם כמובא בגמרא (סנהדרין צב ע"א) המסתכל בערוה – קשתו ננערת, ובודאי שהדבר מזיק פי כמה וכמה מהתועלת של המקוה, ובפרט בחורים צעירים הנפגשים זה עם זה במקואות ובמקלחות באם לא ישמרו עצמם מראיה ודיבור וכל שכן שחוק, ללא ספק שהמקוה נהפך להם סיבה לטומאה במקום לטהרה, והלואי שלא היו באים למקוה, ובכך היו חושכים מעצמם ראיות והרהורים אסורים.
לכן כל אדם ובפרט בחור יעשה בדעת לילך למקוה בזמנים שהמקוה פנוי מבני אדם, ובכך יש באפשרותו בצניעות יתרה לרחוץ ולטבול כמה טבילות ולצאת מיד.
וגם אם אי אפשר הדבר, ונצרך הוא לבוא בזמן שיש אנשים, ישתדל בכל כוחו לעשות מעשה רחיצתו וטבילתו בצניעות האפשרית.
וכמה מכוער הדבר שיש היום במקוואות שמהלך האדם ערום מתחילת החדר של מקום הלבישה ממקום שפשט שם את בגדיו עד המרחץ, ולמה לא לנהוג בבושה ולהישאר לפחות עם הלבנים הפנימיים ולפושטם עד סמוך למקוה, או לפחות לעטוף עצמו במגבת ולהלך עטוף עד הגיעו למרחץ.
ונצטט כאן כמה אזהרות חשובות להולך למקוה מהרב "טהרת הקודש" כדי שלא יצא שכרו בהפסדו.
ועכשיו נבאר עניני אזהרות ששיכות [להנהגות] המקוה, שבאם אינו נזהר בכל אלה, לא די שאינו מקבל תוספות קדושה בנפשו – רק ממשיך על עצמו זוהמא, וגורם, חס ולשום, לקצץ בנטיעות, ה' ישמרנו.
והנה, מן האזהרות [ההנהגה] במחשבה, דיבור ומעשה, ראשית כל צריך לזהר ולכבוש המחשבה שלא יהרהר בדברי תורה, רק במים, ששם מותר (כמבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן פ"ד עיין בט"ז, ובשולחן ערוך יורה דעה סימן ר' עיין שם). מה שאין כן במקום שפושטין המלבושין ועומדים ערומים, אסור להרהר בדברי קדושה, וכל שכן שיזהר, חס ושלום, מהרהור עברה, חס מלהזכיר.
ובענין הסתכלות כתבו בספרים, שאסור להסתכל באנשים הערומים, שזה אחד מפגמי היסוד, וכל שכן, חס ושלום, להסתכל בברית קודש, כאשר אמרו (סנהדרין צב.) המסתכל בערוה קשתו ננערת. וכל שכן בקשת חברו שהוא עוד יותר חמור, כמבואר במפרשים. ומי שאינו נזהר מלהסתכל באנשים ערומים, הוא נכשל גם כן בהסתכלות הקשת שלו ושל חברו. ואם אמרו רבותינו ז"ל קשתו ננערת חס ושלום, בודאי דבריהם לא יצאו לבטלה, אם כן [יצא לו עוד], שמהליכתו במקוה יפסיד הרבה יותר משירוויח.
ועוד יש פתאים מבוהלים יותר, אשר עומדים ערומים בלי בושה ומורא שמים עליהם, ומסיחים זה לזה ערום בלא לבוש בלי שום בושה, ומבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ב), שאסור להיות רגע בלי לבוש, וגם כשלובש חלוקו צריך [להיות] מכוסה שלא יעמוד רגע ערום בלי לבוש. והנה במקוה אי אפשר זאת, אבל על כל פנים, תיכף שיוכל ללבוש עצמו – ילבש, וכל שכן שחס ושלום לעמוד סתם ערום אפילו רגע, וכל שכן עוד להסיח עם חברו. הנה פתי כזה בוודאי ממשיך זוהמא גדולה על נפשו, ולא שירויח. וצריך כל ירא שמים קודם שהולך למקוה לבקש מה' שלא יכשל [בשום] איסור בפגם הראיה ובענייני דיבור.
ומובא בספר הקדוש "נוצר חסד" (מהקדוש מקאמרנא ז"ל פרק שישי), שצריך ליזהר מלדבר שום דבר במקוה, וזה לשונו: ישים לבו אל הדיבורים, כי האותיות יש להם כח גדול, ואחר כך בעמדו להתפלל וללמוד תורה, יעלו כל הדיבורים למעלה עם כל הניצוצין, ובלבד שיכוון לבו לשמים. ולכן יזהר מאד שלא לדבר שום אות שאינו הכרחי בבית המרחץ אף בחול, ומכל שכן בשבת קודש, כי הדיבורים האלו אי אפשר לעלות, והם דברים בטלים ממש, ועובר בעשה ומחלל שבת ונרגן מפריד אלוף ונידון בכף הקלע. ולכן יזהר כל ירא שמים לנפשו, ואור לו באור החיים, כי הדיבור הוא דבר השם יקר מאד. עד כאן לשונו.
והרי [תראה] אזהרת זה הצדיק שלא דיבר, חס ושלום, דיבורים [סתם] מעצמו אם לא היה מקבל זאת מרבותיו או מגילוי נשמות, שהיה גדול בזו המדרגה, כידוע.
לכן, לפעמים, אם לא אפשר מפני דרכי שלום, שחברו שואל ממנו [איזה דבר], אז יענה לו בקיצור ויראה להשתמט עצמו בכל מה שיוכל. כי מובא בסידור השל"ה הקדוש, שאם אדם מדבר בבית הכסא, נצמד אליו שד, רחמנא ליצלן, על ידי הדיבורים, וככה, חס ושלום, יכול להיות גם בדברו במרחץ, ולא עוד אלא שאין להדיבורים עליה.
ועוד בא דיבור ומבטל מחשבה, כי באם יטה אזנו לשמוע השטותים והבלים שמפטפטים שם הולכי בטל, וכל שכן שמסייע להם עם הדיבורים, אז ימשיך זוהמא על נפשו ויטמטם שכלו ולא יהא בכוחו עוד לכוון שום כוונה, כאשר גלוי וידוע ובדוק ומנוסה לכל בר דעת.
ועוד אזהרה לתלמידי וליתר עם הקודש, השם ישמרם ויחיים, בענין המעשה הגרוע, בעוונותינו הרבים, שנתפשט המנהג לרחוץ עצמם בבורית ערום זה כנגד זה, ויש רשעים, רחמנא ליצלן, אשר רוחצים את איבר הברית ופוגמים בנגיעת ידיהם, שחס ושלום לא הותרה זאת בשום אופן לרחוץ בידיהם מקום הברית או סביבו, הלא אמרו רבותינו ז"ל (נדה יג:) ישב לו קוץ בכריסו וכו' מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת, ולא יטול הקוץ. וכל שכן, חס ושלום, למשמש שם בידים לכתחילה. ואם כן, אתה, הירא שמים, האיך תעמוד אצל מנוול כזה ותרחוץ עצמך על ידו ותכשל עוד בכמה מכשולים, כגון ראיית הברית של חברו וכדומה, כמובן לכל בר דעת.
לכן הזהרתי לכל המקשיבים לקולי, וכן אבקש לכל ירא שמים, שירחמו על נפשם ולא ירחצו עצמם ברבים במקוה, וגלוי וידוע קמיה שמיא שלא לכבוד דידי אני כותב ומזהיר על כל זה – רק בשביל קידוש כבוד שמו יתברך.
וכן כשיצא לבית הכסא, אל יצא כשהוא ערום, כי אין זו דרך צניעות, שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כג:) שאסור לגלות עצמו כלל חוץ מה שנצרך להכנה, וכל שכן, חס ושלום, לילך לבית הכסא ערום לגמרי בלי לבוש ולפנות עצמו. ויראה כל אחד להזהר שלא יעשה זאת, כי זה גרוע ומגונה, וכל זה יבין כל בר דעת עד כמה גרוע ומזוהם הדבר.
וכל מי שיראת השם נוגעת בלבבו, יפשוט מלבושיו בצניעות כמו שנהגו קדושים צדיקים וחסידים, וקודם יפשוט המנעלים ומכנסים, ואחר כך ילך עם כתנתו, ואם רוצה בקדושה יתרה, ילך גם כן עם הטלית קטן עד סמוך למים, ושם יפשוט כתנתו (כמובא בשלחן ערוך של בעל התניא סימן ב סעיף ב וכן הוא בפרמ"ג עיין שם), וכן נהגו תמיד כל הצדיקים וחסידים יראי שמים אמיתיים, ולא יבוש מפי כסילים המלעיגים, כי מה הם ומה נחשבים נגד קורטוב של קדושה וצניעות, וככה הנהגתי, בעזרת ה', לכל התלמידים המקשיבים לקולי.
ויזהר מאד מלהסתכל באנשים ערומים, שזה פגם גדול מאד, כמובא בספרים הקדושים, וכל שכן שיבוא על ידי זה להסתכל בקשת חברו, אשר אמרו רבותינו ז"ל, המסתכל בערוה – קשתו ננערת, רחמנא ליצלן. וכבר הבאתי לעיל (מאמר קדושת העינים פרק ה) שמובא במפרשים שכל שכן בקשת חברו, שהוא חמור יותר.
וסיפר לי גיסי הרב החסיד רבי שמואל, ה' יקום דמו, מקדושים שבארץ המה, איך שעמד פעם אחת אצל אחד מגדולי צדיקים המפורסמים [הוא הגאון הקדוש מרן ר' יששכר דוב זי"ע אב בית דין בעלזא], והיה המדובר מאחד מאנשי חסידיו שצריך לעמוד לצבא, ואמר אחד ממשפחתו של אותו צדיק, הוא בטח יצא לחרות, שיש לו מום בגופו. ושאלו הצדיק מהיכן ידעת, והשיב לו, שראה אותו במקוה. והתחיל לצעוק זה הצדיק על קרובו, היתכן האיך עושים כזה להסתכל באיש ערום, וכי לא ידעת שזה פגם גדול מאד, והוכיחו זמן רב על זה, ומעשה רב.
ולפעמים זה הקדושת עינים [ששומר עצמו בבית המרחץ], הוא יותר תיקון מעצם טבילת המקוה, כי בכל סייג קדושה שאדם בר ישראל מקדש עצמו, כמו בשמירת עינים וכדומה, ובפרט בענין שהוא רק מחומרות היראים והחסידים, איקרי קדוש באותה שעה, ונמשך עליו ועל נשמתו קדושה גדולה מאד. והמקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה (יומא לט.).
ועוד עצה טובה, כשרוחץ עצמו טוב שיהא בעצימת עינים במשך הרחיצה, וזה אף כשרוחץ לבדו, וכמו כן טוב כשאפשר שבמקום שרוחץ שם יהא האור עמום ונוטה לחשוך, והוא מסייע מאד לקדושה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5