——–
א. היראה – מודד האמונה
הלא חידה סתומה היא, הכיצד יתכן שיחטא האדם לבוראו, הכי בשופטני או ברשיעי עסקינן, והלא יהודים מאמינים אנו, אמונת שכר ועונש מיסודות האמונה היא אצלנו, והיאך מעיז אדם לחטוא מול עיני המעניש, והלא אם יהא אדם מאויים מאיזשהו אדם אלים, יפחד וימנע מעשות מעשהו, על אחת כמה וכמה היאך לא ירא ממ"ה הקב"ה.
ואמנם כבר הרגישו בזה חז"ל ורמזו זאת בדבריהם שאמרו (ילקוט במדבר פרק ה') אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. אולם יש לבאר מה כחה של רוח שטות זו, והלא גם הגנב התאב ביותר לממון לא יעיז לגנוב מול עיני בני אדם פן יתפס ויענש, וכמו כן לא ילך אדם ערום וכיוצא מחמת בושתו מבני אדם, וגם בדברים שיהא מוכרח מאד לעשותם יבוש ויכלם מלעשותם לעיני בני אדם מחמת הבושה, ואף שיסבול מכך צער גדול, למשל הנצרך לעשות צרכיו הלא בודאי יתאפק ויעצור עצמו מלעשותם בגלוי ויחפש מקום מוצנע ואף שמצטער טובא, והטעם כי היראה והבושת מבני אדם הינה טבעית בטבע האדם, ואין צריך האדם לעבוד על עצמו להתבייש מבני אדם.
ואם כן תמיהה גדולה היא היאך יעיז אדם המאמין בשכר ועונש לקום מול עיני הבורא שבידו נפש כל חי להמית ולהחיות, למחוץ או לרפאות, להעני או להעשיר, ויעשה בחוצפה ללא בושה מול עיני המקום ברוך הוא כאשר יתאווה לבו, ולמה לא תהא הבושה והמורא מה' בטבע האדם?
העולם גורס לנקוט לקרוא לאדם החוטא בשם: אינו ירא שמים, אולם היא גופא, מאין לוקח החוטא אומץ כה עצום להיות אמיץ לב להסיר מורא שמים מעליו.
מה שכן אפשר לומר בזה, שהגורם הגדול לחטוא שממנו מתחיל מרד האדם בבורא, הוא חוסר בהירות באמונה הפשוטה, האמונה במלוא כל הארץ כבודו הינה שטחית, עמומה ומטושטשת.
והוא מה שמדוקדק בדברי הרמ"א (בסימן הראשון בשו"ע)
"שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבור במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה"', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.
הנה לנו מפורש בדבריו שמקורם מהרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פנ"ב), שהיראה היא תוצאה מתוך בהירות אמונה שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, ועומד על האדם ורואה במעשיו. ולאחר שיוברר להאדם אמיתות ענין זה בבירור אזי: מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.
ואם כן, הרוח שטות שקדמה לעבירה היא התעלמות מאמונת "מלוא כל הארץ כבודו", שהיא רוח שטות הנכנסת בלב החוטא המטשטשת לו מציאות זו.
הדרך להנצל מהחטא הוא להתמיד ולשנן בפשטות כי מלא כל הארץ כבודו
ועוד נפקא מינה לנו בידיעה זו להנצל מטעות גדולה שהעולם טועה.
לרוב בני אדם נדמה שיראת שמים נדרשת כאשר עומד אדם לפני נסיון של חטא, ואז דרוש יראת ה', שיגביר בלבו יראת ה' וימנע מלחטוא.
וזו טעות, יראת ה' נדרשת מהאדם תמיד, גם כאשר מדבר הוא עם חבריו, בשעת אכילתו והליכתו ויתר עסקיו, באופן מתמיד עליו להיות עם יראת ה' עליו בזכרונו שה' עומד עליו ורואה במעשיו, והעבודה על היראה צריך שתהא מתמדת, והדרך להתמדת היראה היא חיזוק האמונה ובהירותה במציאות ה' ועומדו עלינו תמיד, להתמיד בזכירה פשוטה זו שהננו עומדים לפני ה'.
ומתוך כך תצא לנו הארה נפלאה, דמאחר שאי אפשר להגיע להתמדת היראה אלא רק בהתמדת הזכרון במציאות ה', הרי שמי שלא ילך בדרך זו, כשיזדמן לו חטא לא תימצא לו היראה להמנע מהחטא, אחר שלא השתמש בדרך לקנותה, והוא בהירות האמונה ב"מלוא כל הארץ כבודו".
הרי שהסיבה לחטא, הוא מפני אי יכולת להגביר היראה בשעת הנסיון, וזה נובע מתוך שלא שינן האדם אמונה פשוטה זו של "מלוא כל הארץ כבודו". ולכך כשבא לידו נסיון לעבירה, נשכח ממנו מציאות ה' ומוראו ולכך נופל בחטא.
יכול האדם להתחרט על מעשיו, לבכות על כשלונו, והרי העיקר הוא עזיבת החטא, אולם מה הדרך לעזיבת החטא והלא שוב יבוא יצרו עליו ויחטיאהו? ובכן היאך יוכל האדם להבטיח לבוראו לפחות שהינו נוקט בדרך ואמצעי להנצל מהחטא, וכי בזה שהתחרט יש בזה הבטחה שלא ישוב לחטאו שוב, והלא עתה מתחרט הוא, אולם למחר ישוב לכסלו, וכי מה נתחדש אצלו היום מאתמול שמעתה יהא סיכוי גדול יותר שלא יחטא כפי שחטא אתמול? והלא יראה זה מושג רגשי, והיאך יחזק אדם רגש זה בקרבו?
אחר שביארנו שיסוד החטא נובע מחוסר יראת ה', וחסרון יראת ה' נובע מכך ששוכח אדם את אמונת "מלא כל הארץ כבודו", ובכן אם יחליט האדם לקיים סעיף ראשון זה שבשו"ע "שויתי ה' לנגדי תמיד", ויחזק לעצמו את האמונה במציאות ה' העומדת עליו, שהוא אינו ענין רגשי אלא שכלי ומציאותי, שבנקל יוכל האדם לשננו תמיד בכל מצב גם בשבתו בביתו במאכלו בדיבורו, אז יצליח שיראת ה' תעצרהו בשעת נסיון להרתע, אחר שהכין עצמו קודם הנסיון ליראת ה', מה שאין כן הממתין שיזכור יראת ה' רק בשעת הנסיון, קשה מאד שיוכל לקבל עליו עזיבת החטא שהוא עיקר התשובה.
הרי ש"סוד התשובה" מונח בחיזוק אמונת "אין עוד מלבדו", והבא לשוב בתשובה שלימה עליו לחזק את האמונה הפשוטה במציאות ה' ועומדו עליו תמיד, ומכאן צריך להתחיל את מצות התשובה, וכשיתחיל מהתחלה זו אז תיכון תשובתו ותהא בר קיימא להבטיחו שלא יוכל יצרו שנית להחטיאו, ולפחות פועל הוא בכיוון הנכון והמועיל לעזיבת החטא.
ג. היאך לרכוש התמדה ביראת ה' בדרך "עשה טוב"
ומה שנשאר לנו לבאר הוא – היא גופא – מה העצה לחזק את האמונה במלא כל הארץ כבודו, והלא מחשבת האדם פורחת לאשר ישאנה הרוח, ומי לא יודע כמה קשה להחזיק את המחשבה ואפילו לזמן מועט, מי לא רואה היאך קשה עליו להחזיק מחשבתו אפילו בברכה ראשונה של העמידה, כמה טורח ויגיעה צריך להתאמץ על ברכה אחת אפילו לכוונת פירוש המילות, ואם כן מה הועילו חכמים בעצה זו של "שויתי ה' לנגדי תמיד" אחר שאין האדם שליט ברוחו.
אולם יש לנו לדעת כלל גדול ובו תלוי כל ההצלחה, והוא דהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, וכלשון "החינוך" בכמה מקומות "אחר המעשים ימשכו הלבבות".
ובכן בב' דרכים ישיג האדם אמונת "מלא כל הארץ כבודו", חלק א' בדרך העשה טוב, והחלק השני בדרך הסור מרע.
בדרך העשה טוב הוא מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה מאה ברכות בכל יום, מאה הזדמנויות ביום נתנו לנו אנשי כנסת הגדולה להזכר באמונת ה', בכל מציאות שאנו בה בחיי היום יום יש לה ברכה משלה, מחיצוניות זו של אמירת הברכות ואפילו בכוונה פשוטה של ביאור המילות ובאמונה שלימה – פיו ולבו שווים, יבוא לאמונת "אין עוד מלבדו" שהוא יסוד אמונת מלוא כל הארץ כבודו.
וכמו כן לדבר תמיד מענין האמונה, כדמצינו ביוסף הצדיק שהיה מרגיל עצמו על כל שירות ושירות ששירת לאדונו להקדים תפילה, וכן להתרגל להודות לה' על כל פרט, וכמו כן שכל שיחו ושיגו יהא מעורב במשפטי אמונה, וכן לעסוק בספרים המחזקים באמונה ובהשגחה פרטית, אזי אף שעדיין הלב אינו מתרגש ומתפעל, וכל דיבוריו הינם בגדר חיצוניות – זהו שלב ראשון שיביאהו לאמונה בפנימיותו.
ד. בדרך ה"סור מרע", כמו כן ישיג האדם אמונה פשוטה זו של "אין עוד מלבדו"
בנקל לאדם להשתלט על מעשיו החיצונים מאשר על רוחו, דמי יוכל לכלוא את הרוח. ולכך כשאדם מתנהג בחיצוניותו דהיינו בדיבורו במאכלו ובכל עסקיו, בהנהגת מורא, דהיינו שמתרחק הוא מליצנות וקלות ראש, והנהגתו החיצונית היא הנהגת מורא, אף שבפנימיותו עדיין לא השיג היראה, אולם בחיצוניותו נוהג כאדם העומד לפני המלך, זו הדרך להביא המורא והבושה מה' גם בפנימיותו.
אולם זה הנוהג בחיצוניות בליצנות ובקלות ראש, והנהגתו החיצונית הינה ללא מורא – דוחה הוא בידים את המורא והבושה מה' מפנימיותו.
ה. נתחייבנו בצניעות הלבוש וההנהגה להשריש בנו מורא שמים
והוא אשר נצטווינו להתנהג בצניעות, שלא לגלות מבשרינו מה שרגיל להיות מכוסה, וכן נצטווינו לנהוג צניעות אף בבית הכסא שלא לגלות יותר מן הצורך, דלכאורה לשם מה נצטווינו לנהוג כך, וכי כלפי הקב"ה מה נפקא מינה בין נהיה ערומים או לבושים, והלא אדם הראשון ערום היה קודם החטא, אלא ציוונו חכמים לנהוג כך, כדי שבחיצוניות שבמעשינו זה שניזהר מלגלות בשרינו, ונהא צנועים בבית הכסא, נזכור שמלוא כל הארץ כבודו, והנהגה חיצונית זו תביא אותנו ליראה פנימית.
ועיין בנפש החיים (שער ג' פ"ו), שהיו כאלה משובשים שחשבו דמאחר ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי ממנו יתברך, אם כן אפשר להרהר בדברי תורה גם בבית הכסא, שהרי לא יתכן מקום פנוי ממנו. וכתב הרב שם, דאמת דמצד הקב"ה אין אתר פנוי ממנו, אולם מבחינתנו אין הדבר כן, ועיין שם בדבריו. אלא שאנו מוסיפים בדברינו כאן, דחכמים ציוונו בדרך זו שבחיצוניותנו ננהג בבושה ובמורא ובקדושה מלהזכיר דברי תורה במקומות המטונפים כו', להחדיר לעצמנו בושה ומורא מה', וזאת בכך שיהיו לנו הבדלי מקומות האסורים והמותרים בדברי תורה, ואף שלגבי הקב"ה אין שייך שום שינוי מקום, אולם אם לא שבחיצוניותנו יומחש הבדל שכזה הרי שישתכח מאתנו מורא ה' ובושתנו ממנו תמיד.
ובזה יובן מה שפירשתי לעיל בפרשת בראשית גבי אדם הראשון, שלאחר החטא בוש במערומיו מה שלא היה בוש במערומיו קודם החטא, דלכאורה בפשטות המבואר בתורה שהוא עונש לאחר החטא שידעו כי עירומים הם, מה שאין כן קודם החטא, ובכן מה עונש נענש בזה?
אלא הביאור הוא, דקודם החטא לא היה נצרך האדם למעשה חיצוני כדי לעורר את פנימיותו בבושה מה' אלא מטבעו היה האדם ירא ה' ובוש ממנו, אולם לאחר החטא שהסיר האדם מסווה הבושה מה', נענש, שיקשה עליו ההשגה לירוא מה' וליבוש ממנו, והוצרך שיפעל במעשים חיצונים כלבישת מלבושים כדי שבמעשה חיצוני זה תתעורר אצלו הבושה מה' בפנימיותו, ואם לא יעשה מעשים חיצונים ככסות מערומיו, יקשה עליו להשיג הבושה מה'.
וכאמור אין הדבר מבחינת הקב"ה, ועובדה שקודם החטא היו האדם וחוה במדריגות נפלאות בהשגות האלוקות ואף להיותם ערומים, אלא הדבר מבחינתנו, שכדי שאנו נחזק בעצמנו הבושה מה', מחוייבים אנו לעשות מעשים חיצונים שיעוררו לנו את הפנימיות לבוש מה'.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5