——–
ללא "אמונת התיקון", דהיינו להאמין שיש אפשרות לתקן את הקלקול שבחטא, ולהתחיל כל פעם מחדש ממש, יפול לב הלוחם להמשיך במלחמתו, "אמונת התיקון" מחוייבת להיות צמודה ללוחם, על מנת להמשיך במלחמתו בהיותו יודע, שלעולם לא נאבד כלום ממה שנצחתי, ואילו במה שנכשלתי יש לכך תיקון מידי בתשובה, ולאחר התשובה הנני כבריה חדשה, ואין כח בשום עוון לחסום בפני את הזכות להילחם מחדש, היות ובתשובה נתנתקתי מאותו חטא, ומעתה הנני כאיש אחר.
ובביאור ענין זה נאריך בנתיב זה.
א. קטנות אמונה מיוחדת ישנה במיוחד על מצות התשובה
נמצאים אנו בכניסה לחודש אלול, חודש שהוקבע בחסדי ה' לעת רצון ולקירבת ה' – "אני לדודי ודודי לי", חודש זה הוקבע כבר מזמן שעלה משה למרום בפעם הג' מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, והיו ימים אלו ימי רצון לאחר שנתפייס הקב"ה מעוון העגל, ונתקבלנו כבעלי תשובה לפני ה', ומני אז מסוגל חודש זה במיוחד לחדש את עוצמתה של התשובה בקרב השבים.
ובפרט שחודש זה הינו סמוך ליום הדין – ראש השנה, כך שעלינו בחודש זה לנצל את העת רצון שבו, ולהתרצות בו לפני ה' בתיקון המידות והתאוות.
ובעצם מה שעלינו לאמץ בחודש זה וכן עד יום הכיפורים, הוא את האפשרות היחידה שיש לנו להינצל שהיא מצות "התשובה". כי רק בדרך זו של חזרה בתשובה נוכל להציל עצמנו מיום הדין, כי בכח התשובה למחוק את העבר ולהתחיל בחשבון חדש.
במצות התשובה ישנם מדריגות זו למעלה מזו, והדבר תלוי בגודל החרטה והקבלה, יש מי שמתחרט על חטאו כמו אחד שמתחרט על איבוד סכום קטן מממונו מהעדר וחידלון שמירתו כראוי, ויש המתחרט על חטאו כמי שמתחרט על איבוד סכום גדול יותר, כל אחד כפי גודל העמקתו בהפסד שנפסד בחטאו, כן יגדלו אצלו יגונו ואנחתו כמובא ברבנו יונה בספר שערי תשובה. אולם התשובה מתחלת אף מדריגה נמוכה שאינה דורשת מחיר יקר, שכן הרואה ברמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א שעיקרי התשובה המה: חרטה, וידוי, ועזיבת החטא ותו לא, והמקיימם – אפילו עשה תשובה ביומו האחרון – אין מזכירין לו מעוונותיו כלום, כנזכר ברמב"ם שם.
אכן למי שהורגל בחטא ימים ושנים, בודאי שעזיבת החטא בפועל לגמרי קשה עליו, אולם אפשרות התשובה הינה בהישג יד גם לאחד שכזה שהורגל בעבירה, והוא לעשות תשובה כל פעם מחדש, ולא להמנע עתה מהתשובה מחוסר ההבטחה שלא ישוב לחטא זה לעולם, וגם אם בכך התשובה לא תהא גמורה באופן "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה עוד", שזו תשובה גמורה במעלה העליונה, מכל מקום תהא זו תשובה ברמה נמוכה יותר, וזאת יש באפשרות כל אחד לעשות, וכפי שכך חילק הרמב"ם שם במדריגות התשובה.
וכן מובא בהמבי"ט בספרו "בית אלקים" (שער התשובה פי"ב), דמצות התשובה אינה כשאר מצוות, וכגון בציצית לא יועיל לשים ג' ציציות במקום ד', וכן ג' פרשיות בתפילין במקום ד', אולם במצות התשובה תועיל חרטה גם כשעדיין אינו יכול לעזוב החטא, וכן עזיבת החטא גם כשאין בלבו חרטה גמורה מהעבר. ועיין שם שהביא ראיות לכך.
ומשום מה רואים אנו שאיננו מנצלים את מצות התשובה כדבעי, לא מבעיא בשאר ימות השנה, ואף שמצות התשובה זמנה כל השנה, אלא אף בימי אלול אין אנו שמים דגש על מצות "התשובה", ואף שמרבים אנו בתורה ומצוות בחודש זה, מכל מקום שוכחים אנו לשים דגש בקיום מצות "התשובה", שהיא מצות עשה כשלעצמה כמבואר ברמב"ם (שם), ורבים לא נותנים את הלב לקיום מצוה זו דייקא בחרטה ווידוי וקבלה על העתיד, ומסתפקים בריבוי מצוות ומעשים טובים.
המושג של "תשובה" לא נתפס אצלנו כל כך, ובפרט היום שנתרבו "בעלי תשובה", נדמה כאילו ומצות התשובה שייכת לאנשים אלו בלבד, ואינה שייכת אצל שומרי תורה ומצוות או אצל כאלו שכבר חזרו בתשובה מזה זמן רב.
והנראה לומר הוא, שישנה קטנות אמונה במיוחד על מצות התשובה. ונביא כמה ראיות לכך.
ב. ראיה ראשונה – מדברי תורה
נאמר בפרשת ניצבים (ל, יא-יד) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה… ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשתו".
"כי המצווה הזאת" – איזו מצוה? על איזו מצוה מתכוונת התורה לזרזנו שאינה לא בשמים ולא מעבר לים אלא קרובה היא אלינו עד הפה והלב?
"הרמב"ן" "הספורנו" וכמו כן "בעל הטורים", מבארים פסוק זה על מצות התשובה, וסמכו דבריהם על הנאמר בסמוך בפסוק הקודם: "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
וכאן יש להבין, מדוע דווקא על מצות התשובה הוצרכה התורה להבהיר ולשכנע שאינה בשמים ואינה מעבר לים אלא הינה קרובה אלינו בפינו ובלבבנו?
משמע מכאן שראתה חכמתו יתברך כי בני האדם יהיו קטני אמונה במתנת התשובה מאיזו סיבה, ודווקא למצות התשובה יתייחסו בחוסר אמונה כמצוה שהיא בשמים או מעבר לים ואינה אקטואלית כל כך, כי אם התורה מדגישה שמצות התשובה אינה בשמים וכו' משמע שהיה מקום אכן לבני אדם לומר שכן היא בשמים או מעבר לים, והדבר טעון בירור, מדוע דוקא במצות התשובה היה מקום לטעות בכך?
ונראה עוד ראיות נוספות מן המקרא ומן הסברא, שחשש הקב"ה לקטנות אמונה במיוחד על מצות התשובה.
ג. ראיה שניה – מדברי הנביאים
ביחזקאל (לג, יא) נאמר: "חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה", והוא פלא! לשם מה הוצרך הקב"ה להישבע שהינו חפץ בתשובה, וכי לא היה די לו לומר לנו זאת ביד נביאיו מבלי להישבע על כך? אלא כאמור צורך גדול ראה הקב"ה – עד כדי שבועה – כדי לשכנע את בניו כי חפץ הוא בתשובה, ולא הסתפק בהודעה גרידא. וכמבואר שם חששם של ישראל: "כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה", שלכך הוצרך הקב"ה להישבע להם שאכן יש תקנה לחטאותיהם, והשאלה כנ"ל מדוע דוקא במצוה זו של התשובה יהא קושי לעם ישראל מלהאמין באמיתותה.
ראיה נוספת הממחישה לנו את הצורך של הבורא בשכנוע תועלת התשובה:
ד. ראיה שלישית – מדברי התלמוד
(בעבודה זרה ד' ע"ב) אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי:
לא דוד היה ראוי לאותו מעשה – חטא בת שבע, ולא ישראל היו ראויים לאותו מעשה – העגל, אלא להורות תשובה, ופירש"י שם: גיבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי שישלוט יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היתה לשלוט יצרם עליהם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא: לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: ראה ולמד ממעשה דדוד וממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.
ובגמ' שם עושה צריכותא מדוע הוצרך הקב"ה ללמד תוקפה של תשובה גם אצל יחיד כדוד המלך ע"ה וגם אצל ציבור במעשה העגל.
והרי גמרא זאת מבהילה כל רעיון, רשב"י אומר ומגלה לנו טעם חטא דוד המלך בבת שבע, והוא מבלי להצטרך לומר שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, אלא יש ללמוד כפשוטו שאכן חטא דוד בבת שבע, וכפשט דברי נתן הנביא בתוכחתו אליו במשל כבשת הרש, וכמו כן את חטאם של ישראל בעגל יש להסבירו לדעת רשב"י כפשוטו שחטאו ממש ישראל בע"ז, ואם תאמר היאך נכשל מלכנו משיחנו בחטא חמור כזה? וכן דור המדבר – דור מקבלי התורה דור דעה ששמעו דברות ה': אנכי, ולא יהיה לך אלהים אחרים, ולמחר עשו עגל? אלא באמת שליטים ביצרם היו, אלא שגזר עליהם א-ל עליון לחטוא – השליט את יצרם עליהם – ואם כן אין לימוד זכות עליהם יותר גדול מזה.
נתבונן, לקח הקב"ה את האישיות החשובה ביותר בעם ישראל והוא משיחנו משיח ה', "נשבע ה' לדוד אמת" וכו' שהוא יהיה משיחו לנצח, והכשילו בחטא החמור ביותר שבגילוי עריות, והוא אשת איש, וכמו כן לקח הקב"ה את הדור המעולה שבדורות שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו עד שיבוא מלך המשיח כמובא בזוהר על דור זה, והכשילם בחטא החמור ביותר – ע"ז, וכל זה למה? כדי שיהא לנו אימון בו ית' שהוא מקבל בתשובה.
לא הסתפק הקב"ה לא במאמרו בתורה כנ"ל "כי המצוה הזאת לא בשמים" וכו', וכמו כן לא הסתפק בשבועה שנשבע לנו כמובא ביחזקאל, אלא אף עשה מעשה נורא להכשיל את משיחו משיח ה' בג"ע, ואת הדור של משה רבנו בחטא ע"ז, על מנת שנרכוש אימון בו שהינו מקבל בתשובה.
ופליאה היא, מה כל החרדה הזאת שחרדה חוכמתו ית' כביכול עד שהוצרך להבהיר לנו ולחזק את אמונתנו כל כך בדבר ה' שכן נאמן הוא לקיים דברו בקבלת התשובה, ולעשות כל הנאמר למען נאמין לו שמועילה תשובה שהיא מצוה ככל המצוות.
ה. הטעם לחששת חכמתו יתברך מקטנות אמונה במצות התשובה
ונראה לבאר הטעם לחששו של הבורא על קטנות אמונה מצידנו – במיוחד על מצות התשובה, היות בעצם התשובה אינה מצד ההיגיון, שהרי נתאר לעצמנו, אדם שחטא ועבר עבירת חוק במדינתו, וכשהובא אל השופט והודה באשמתו, מבקש הוא על נפשו לאמור: מודה אני באשמתי ועם כל זה מבקש הנני לפוטרני מן העונש, ומדוע? היות ומבטיח הנני שלא אשוב פעם נוספת על עבירתי. תשובה שכזו תתקבל?! בוודאי שלא.
ואילו לגבי מצות התשובה, נראה את המובא בגמרא (ירושלמי מכות ב, ו, ז)
שאלו לחכמה: מה משפט החוטא? וענתה: "חטאים תרדוף רעה", [הרי שהחכמה קובעת מיתה לחוטא]. ועוד שם: שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות", שאלו להקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר להן: "יעשה תשובה ויתכפר לו", והיינו דכתיב: "על כן יורה חטאים בדרך" – יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.
וכי איפה שמענו ששופט פטר אדם מעונש בשביל ההבטחה שעוד פעם לא ישוב לכסלו, ואילו אצל הקב"ה תופסת ומועילה הבטחה שכזו למחול ולהעביר פשע ולכלה חטאת.
והוא המובא ברבנו יונה בתחילת ספר "שערי תשובה": "מן הטובות אשר היטיב ה' עם ברואיו שהמציא להם מנוס לנוס מפח פשעיהם". הרי שהגדיר את התשובה בגדר "טובה וחסד", וברור הוא שבמושגים שלנו למחול למבטיח שלא ישוב לחטאו זהו נקרא "וויתור", והרי גבי הקב"ה ליכא וויתור, שהרי אמרו חז"ל (בב"ק נ, א) כל האומר הקב"ה וותרן וכו' ח"ו, א"כ הוי אומר שהקב"ה ברוב חסדו רואה את השב – בתשובתו בלבד – כאחד שריצה את עונשו בפועל וכאילו בא על עונשו ופרע חובו בפועל ממש, מה שלא שייך כלל אצל משפט בשר ודם להמלט מבלי לרצות את העונש בפועל, דאחרת יחשב זה לוויתור ממש.
ו. התשובה מתקבלת אצל ה' כהתנדבות ולא כפריעת חוב
והוא המובא במבי"ט בספרו "בית אלקים" פרק א' על פסוק (הושע יד, ה) "ארפא משובתם אוהבם נדבה", דהיינו, הקב"ה לא די שמרפא את משובבות השובבים השבים אליו, אלא גם אוהבם כמי שבא לנדוב, והרי אינו דומה קבלת פני הבא לפרוע חובו כמי שבא לנדב, שזה האחרון מתקבל בחגיגיות ובסבר פנים יפות כראוי לנדבן, וכך מקבל הקב"ה את החוטא, ואף שהחוטא פחות הוא מפורע חוב, שהרי בתשובה אין האדם פורע בפועל אלא מביע חרטה ותו לא, הרי שהאדם בא בתשובה בלבד – שבכך אינו אף כפורע חוב – ונחשב לו כאילו התנדב נדבה! הרי בודאי שאין זה הגיוני לשכלם של בני אדם, אם כן זהו חוק בהנהגה, והוא פלא, דאמנם מצינו חוקים במצוות ה' כשעטנז בשר וחלב וכדומה, אכן אלו חוקים במצוותיו ית', אולם הנהגתו עם בריותיו היא שכלית, והיא הנהגתו המפורסמת הנהגת "מידה כנגד מידה", וכמו שאמרו חז"ל (דברים רבה פ' ראה) אמר רבי אלעזר: מיום שאמר הקב"ה "ובחרת בחיים" – "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח,), אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה על עושי הטובה, הרי שמיום שניתנה תורה הנהגת "מידה כנגד מידה" היא ההנהגה החותכת את הרע ואת הטוב, העושה טוב מקבל טוב והעושה רע מקבל להיפך. והנה בהבעת חרטה ווידוי מסלק אדם מעליו את דין מידה כנגד מידה ונפטר מהעונש, א"כ בהכרח שהתשובה היא אינה הנהגה שכלית אלא חסד גמור של הקב"ה, וכרגיל, לבני אדם קשה לסבול דבר שאינו שכלי ובפרט כשהוא בהנהגה, דמילא מצוה חוקית עוד מקבלים בני אדם, אולם "הנהגה" חוקית קשה מאד לבני אדם לקבל.
ז. מדוע הוצרכה התשובה להברא קודם שנברא העולם
ואפשר שלכך אמרו חז"ל (פסחים נ"ד) תשובה נבראת קודם שנברא העולם. ולכאורה למה הוצרך לברוא את התשובה קודם שנברא העולם? אלא הטעם הוא, היות שהקב"ה ברא את עולמו בהנהגת "מידה כנגד מידה," והיינו אדם שעשה רע יקבל רע, ומבלי זה לא יכון תפקוד העולם, שהרי הקב"ה מלך אוהב צדקה ומשפט, וכנאמר: "אני ה' אהב משפט". אם כן הרי שלאחר שברא הקב"ה את עולמו חקק חוקים לקיום העולם, ואחד מהם הוא כאמור מידה כנגד מידה, וא"כ לפי"ז התשובה הינה עקיפת החוק, שהרי החוק מחייב שירצה החוטא את עונשו, ומבלי ריצוי העונש לא נתקן החטא, והנה באה מצות התשובה שמשמעותה בקשת חנינה מעונש מידה כנגד מידה, ובסך הכול מכוח "הבטחה" – הבטחת עזיבת החטא גרידא.
לכן הוצרך הקב"ה לברוא את התשובה קודם בריאת העולם, שאז טרם הוחקו חוקי הבריאה, וכל חוקי הבריאה כפופים לתנאי קודם שנברא העולם שהוא תנאי התשובה שרק עם התשובה ייברא העולם, ואלמלי היה בורא הקב"ה את התשובה קודם בריאת העולם – נבצר היה מלברואה אחר כך שהרי יש בה משום עקיפת החוק. וממילא כל תוקף חוקי הבריאה לאחר שנבראה הוא אך ורק למי שלא עשה תשובה.
ח. עוצמת כוחה של התשובה הגורם לאי סבילת הדעת להשתכנע בכח התשובה
אולם כל הנ"ל עדיין לא מספיק להיות בנותן טעם מדוע הוצרכה חכמתו יתברך לשכנענו כ"כ על התשובה, דאמנם אין זה ענין שכלי, אבל הרי זה "חוק" שהוא לטובתנו ולנוחיותנו, ולמה א"כ שלא נקפוץ על חוק זה ונאמין בו אחר שבחוק זה אנו מבושרים על פרעון חוב עוונותינו? אלא אמנם מאמינים אנו במצות התשובה, אולם יש כאן פיתוי גדול המונענו מלהאמין בעוצמתה האמיתית של מתנה טובה זו, וכאשר נבאר.
כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ז ה"ד:
"ואל ידמה הבעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".
ועוד שם:
"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו' התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו', אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל, צועק ואינו נענה, ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו וכו', והיום הוא מודבק בשכינה וכו', צועק ונענה מיד, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה".
נתבונן בדברי הרמב"ם הנ"ל, היאך אדם שאמש היה שנאוי משוקץ ותועבה, והנה בין יום נהפך לאהוב קרוב ונחמד וידיד, וכי מה הספיק אותו חוטא לתקן מאמש להיום, ואפילו זמן לתענית לא היה לו, לא יום כיפור ולא יסורים עברו עליו, ואם כן היאך נהפך מצבו של זה תוך זמן כל כך קצר משנאוי ומשוקץ לאהוב וקרוב.
אלא הוא הדבר שנאמר בתורה, שהתשובה לא בשמים ולא מעבר לים, אלא בפיך ובלבבך לעשותו, הבעת חרטה על העבר וקבלה אמיתית על העתיד הופכת את מציאות האדם לגמרי.
וכמו כן איתא בגמרא בקידושין (מט ע"ב) המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף שהוא רשע גמור – מקודשת, מספק שמא הרהר תשובה בלבו, כלומר שאנו מסופקים שמא הרהר תשובה, משמע שאילו ברור לנו שהרהר תשובה – הרי שהיא בודאי מקודשת גמורה, כי בודאי נהפך לצדיק גמור.
לבני אדם קשה מאד לסבול להבין ולהאמין בהנהגה שכזו, שהרי בין בני אדם – אדם שהיה משוקץ ומתועב לחבירו, וכי יכול להפוך מצב זה בין רגע להיות אהוב וקרוב נחמד וידיד לחבירו?! בודאי לא, לפחות צריך שיקח זמן מה עד שתשתכח הצרה שעשה עמו, ואחר פיוס ומתנות כולי האי ואולי יחזור המצב לאיזושהי אהבה מינימלית. והנה נניח ונמצא אדם חכם גדול שהצליח להפוך ב' אנשים משונאים לאוהבים, מה יקרה לוּ למחר שוב תתעורר שנאה ביניהם, הלא בודאי יקשה עליו מאד להחזירם לשלום, וכל שכן שיקשה עליו להביאם למצב של קרובים וידידים, וברור שככל שיתרבו הסכסוכים ביניהם כן יותר יקשה – ואפילו יהא בלתי אפשרי – לעשות אפילו שלום קל ביניהם.
והנה אצל הקב"ה, בין רגע נהפך האדם משנאוי לאהוב.
ודבר זה יתכן כמה פעמים ביום, כגון אדם שחטא בביטול תורה שהינו שנאוי – כי דבר ה' בזה, ביטול תורה כנגד ע"ז ש"ד ג"ע, אם כן מסתמא שנאוי הוא, והנה שב בתשובה, התחרט, עשה ווידוי, וחזר ללימודו, נהפך לאהוב, ואם שוב פעם נכשל באותו יום באותו עוון של ביטול תורה, הרי ששוב נעשה שנאוי, וכששב נהפך לאהוב, ויתכן הדבר כך כמה פעמים ביום.
וכמו כן אדם הלך ברחוב והסתכל במראות אסורות, שבזה נחשב הוא לשנאוי, מיד התחרט והפך לאהוב, וכן כמה פעמים ביום, ורק שתהא חרטתו באמת. זו סגולתה ועוצמתה של מתנת התשובה, זהו "פטנט" של הקב"ה שהוא המציא את התשובה, נגד החכמה ונגד הנבואה.
וזו חובתנו להאמין ולהתחזק כל פעם מחדש, ולא להחלש בדעתנו, כי זו כוחה וסגולתה של מתנה זו הנקראת תשובה, ומחובתנו להאמין בכחה ואף שאין בה הגיון ושכל, וכמו שהארכנו עוד בזה לקמן (פרשת כי תצא – מאמר צז).
מאד קל לנו לראות את ה"שנאוי משוקץ" בשעת החטא, אולם כמה קשה לנו לראות את ה"קרוב ונחמד וידיד" מיד לאחר התשובה שנעשית בין רגע ממש – בפיך ובלבבך.
סיפר המשגיח דליקווד רבי נתן מאיר וואכטפויגל זצ"ל, בשיחתו קודם יום הכיפורים, שהרב מפונוביז' זצ"ל שאל את מרן החפץ חיים קודם שנסע לאפריקה, מה אפשר למסור ליהודים שם בשמו של הח"ח? אמר לו הח"ח: תגיד להם שזה קל לעשות תשובה, עושים חרטה וקבלה! אלא שהיצר מפתה את האדם שקשה לעשות תשובה. (ויעויין בספר "לקט רשימות" בענייני אלול וימים נוראים שהאריך שם עוד בענין זה, מובא בספר "מאיר עיני ישראל" ח"ד עמ' 393). ועוד שם בשם רבי שלום שכנא זאהן שליט"א שהיה אומר בשם הח"ח: "תשובה – איננה דוב", [תשובה – איז ניט קיין בער] ואין לפחד ממנה! חרטה על העבר וקבלה על העתיד אלו הם עיקרי התשובה לעיכובא, וכמבואר ברבנו יונה ב"שערי תשובה".
ואין להקשות ממה שמצינו גבי משה רבנו, דלאחר שסרחו ישראל שלוש פעמים וביקש עליהם רחמים, רפו ידיו מלבקש עליהם רחמים בפעם הרביעית שהיה חטא קרח, ולכאורה מדוע, והלא מתנת התשובה סגולתה ועוצמתה להביא לקרוב וידיד אפילו מאה פעמים?
אלא היינו דוקא כשהשב עצמו שב ומתחרט ומתחנן על נפשו, אולם כאן משה הוא שבקש רחמים עליהם, וכיון שלא באה התשובה מהם עצמם, רפו ידיו, וכמשל שמביא שם רש"י, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס אהובו של המלך את המלך על סרחון בנו, פעם שתים ושלש, וכשסרח פעם רביעית נתרשלו ידי האוהב, אמר: עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני. ע"כ.
והיינו כמבואר, רפו ידיו של משה להיותו שלוחן של ישראל לפייס להקב"ה על עוונם, אולם כשהחוטא עצמו שב מכל לבו, בודאי תקובל תשובתו ואפילו עד מאה פעמים.
ויש כאן לראות עד כמה עוצמת התשובה, אם החוטא שב מעצמו, מתקבלת תשובתו אפילו מאה פעמים באיזו מדריגה שהוא, ואם אינו שב מעצמו, גם אם יבוא משה רבנו לבקש סליחה עבורו לא יועיל.
ט. ההשלכות השליליות המתהוות מקטנות אמונה בעוצמת התשובה
כאמור קושי האמונה בעוצמת התשובה הוא בעוכרנו, וקשה עלינו האמונה בעוצמת התשובה ובמהפכתה את מצב האדם, מסיבת כל קשיי האמונה שאנו מסובכים בהם, והטעם, דכשם שאחיזת עינינו מוטעית ממקריות העולם, והיא המטשטשת לנו את ראיית "אין עוד מלבדו", אחר שרואים אנו עולם מסובב מקרים וטבע, כן מסיבה זו קשה עלינו האמונה בעוצמת התשובה שיש בכחה להפוך משנאוי לאהוב, היות ובייחסי אנוש בינינו לא נמצא כדוגמא לזה שבפיוס בלבד נהפך אדם משונא לאוהב, אולם כמו שחובתנו להאמין ב"אין עוד מלבדו", ולשקר ולהכחיש את אחיזת העיניים שלנו המוטעית והמשוחדת ממקרי העולם, כן מחובתנו להאמין באמונת התשובה ולחזקה בקרבנו, שהרי אמונה זו הינה סעיף מסעיפי "אין עוד מלבדו", שזהו יכולתו הבלעדית לחונן ולמחול להשבים אליו, ורק אמונה זו היא שתתן בנו את התקווה להתחדשות כל פעם מחדש, כי אם לא תהא אמונה זו ברורה אצלנו, ניתפס לחלישות הדעת ולמסקנת פשרות עם הרע שבנו.
ונתבונן כמה שולטת עלינו קטנות אמונה בתכלית מצות התשובה.
אדם מקבל עליו קבלה כל שהיא שמירת העיניים, שמירת הלשון, התגברות על הכעס וכדומה, מצליח להתגבר שבוע ולאחר מכן מועד מקבלתו ונכשל, עוד מצליח הוא לקום מנפילתו, וקם בשנית, הלא כאשר בשלישית ימעד – לגיבור ייחשב אם יצליח הוא להתגבר על חלישות דעתו מהנפילה להתחיל מחדש, אולם וכאשר יתמידו מעידותיו, הרי שיגיע למסקנא שעליו לרדת משאיפותיו ומהרמה שדרש מעצמו, שהרי לא עמד בקבלתו, ואם כן הרי שקשה היא מנשוא אצלו, וכך יורד הוא בשאיפותיו מדריגה למטה ממדריגה.
או הבטל מתורה בתחילת ה"סדר", נחלשת דעתו ותש כוחו להמשיך את יתר הזמן במרץ של לימוד, ובודאי שאינו יכול ללמוד במרץ כמו אילו היה מתחיל את לימודו בתחילת הסדר. וכן בתפילה כאשר לא כיוון בחצי תפילתו, אינו מסוגל להמשיך להתפלל כאילו ועתה מתחיל להתפלל בכוונה, וכתוצאה מכך מציע הוא לעצמו את המסוכן ביותר – לדחות את לימודו למחר או לזמן אחר, והסיבה היא מכיון שקשה לו להאמין בכחה של התשובה שבעצם ברגע אחד מחזירתו למעמדו הקודם ממש.
קשה לנו מאד לצייר לעצמנו היאך לאחר שבשעת החטא היינו שנואים, שהנה ובין רגע נהפכנו לאהובים ומקובלים מעשינו ברצון לה'. לו היתה אמונה זו ברורה לנו, היינו משתמשים בחסד של התשובה, מתחרטים כראוי, ומאמינים שבכך כאילו והתחלנו עם התחלה טובה.
וכן מובא בספר "חומת אנך" להחיד"א (פרשת אמור), בשם הר"ר חיון ז"ל, שנסתפק במי שחטא ונתחרט ושב בתשובה ועשה תיקון הראוי לעוונו, ואחר כך חזר לחטאו שוב, האם נאמר דבזה אגלאי מילתא שתשובתו לא היתה כראוי ונצרך הוא לתקן גם את פגמו הראשון להיותו חוזר לסורו, או לא. והכריע דזה תלוי בחוטא, אם כששב בתשובה היתה בלבו החלטה טובה לתקן חטאו, אלא שנכשל שוב בחטא, בודאי שלא אמרינן חוזר ונעור, ואין נצרך שיתקן רק את חטאו השני, והראשון כיון שנתכפר נתכפר, ורק אם תוהה על תשובתו הראשונה אז חוזר ונעור, הא בלא"ה לא. וכן אותה תשובה מובאת בספר "בית אלקים" להמבי"ט בפרק ו' . הרי לנו לראות, שבכל פעם מתחדש האדם מחדש לפני בוראו כאהוב ונחמד וידיד המקובל בסבר פנים יפות אצל בוראו, וכן הוא בכל פעם מחדש, על ידי התשובה הופך את מציאותו כלפי בוראו משנאוי לאהוב.
לו היתה אמונת עוצמת התשובה ברורה לנו, הרי שמעולם לא היינו נשברים ויורדים משאיפותינו, שהרי למה הדבר דומה? לאדם התופר בגד ובמהלך התפירה נקרע לו חוט התפירה, ובכן מחליט הוא אחר שנקרע לו חוט התפירה להשליך את כל הבגד לאשפה, והלא הבר דעת מבין, שכשנקרע חוט קושרים אותו וממשיכים לתפור, התשובה מאחה קרעים, לו היתה אמונתנו פשוטה וברורה שבתשובה אפשר לאחות קרעים תיכף ומיד, הרי שלא היינו נשברים מקטיעת הרצף בעבודה, שהרי הרצף מצד עצמו מהווה תמריץ להמשכיות, ובפרט בימינו שאנו חלושי וכהי החושים, ואהבת ה' ועריגה וכיסופים לא מצויים אצלנו כראוי, הרי שכל האחיזה שלנו בעבודת ה' היא מכח הרצף וההרגל שהורגלנו לעובדו. הקוטע את הרצף שהוא בעצם הגורם לשבור לנו את חשק ההמשכיות – המה המעידות הקוטעות את הרצף. לו היה ברור לנו שאת קטיעות וקרעים אלו אפשר לאחות מיד בהבעת חרטה על העבר וקבלה על העתיד, לא היינו נשברים, אלא שבעינינו קשה להאמין שכל כך מהר אפשר לאחות קרעים, הרגשתנו לאחר הקרע היא שאבדנו את התקווה להתרצות ולהתפייס שוב עם הבורא, ולחזור בין רגע למצב שכאילו ולא נקטע הרצף מעולם, וזאת בעצם פועלת התשובה, ומחולשת אמונתנו בזה משהים אנו את התשובה ל"הזדמנות" אחרת שמי יודע אם נזכה לה אי פעם.
י. ראיה מוחצת שחולשת הדעת אצל עובד ה' אינה מעצם החטא אלא מקטנות אמונה בתיקון החטא
ונראה כי ברור הדבר שמעידותינו אינן מכובד התאווה אלא מחוסר אמונת התשובה. וראיה מוחצת ישנה לכך שהתפשרות האדם מקבלותיו אינה מסיבת חוזק התאווה אלא מיאוש, שהרי אדם שמעד ונכשל בתאוותו, הרי שבא בזה על סיפוקו, ונרגע רגיעת חום הדם מתאוותו לאחר שכבר עשה תאוותו, ומצד התאווה העתידה אינו מתפתה שהרי אינה כעת מול עיניו ואין חום יצרו עתה על התאווה שיתאווהו יצרו לעתיד, א"כ למה האדם לא חוזר לעצמו והלא אין מה שיפתהו יותר, שהרי מהתאווה שעברה – נרגע, ומהעתידה אינו מתאווה לה כרגע, אלא ודאי כל שבירתו היא מחמת שנחלשה דעתו ונתייאש לשוב לעצמו ונשבר הוא בלבו, ונחשב לעצמו כדחוי ומאוס שאין להקב"ה חפץ בו, ולו היתה אמונת התשובה חזקה בלבו הרי שמחמת שאין התאווה עתה לנגד עיניו בנקל היה חוזר לעצמו מיד, ומאמין שהינו אהוב ונחמד בדיוק כמו קודם הנפילה, ובכח זה היה ממשיך.
יא. השב הינו צדיק גמור מיד, ואין צריך להמתין ליום כיפור וליסורים
ואין קושיא מהא דמובא בגמרא (יומא פז, א), דיש עבירות שתשובה תולה ויוה"כ מכפר, או מחייבי כריתות דיוה"כ תולה ויסורים ממרקים, ואם כן היאך העושה תשובה נהפך לאהוב וידיד הלא טרם השלים התשובה ביוה"כ ויסורים? דאין זה מעכב מלהחשב צדיק גמור מיד, כיון שהחוטא מצידו עשה המוטל עליו בכך ששב והתחרט וקבל על להבא, וכל מה שנצרך יוה"כ או יסורים זו כבר פעולה מצד הקב"ה כלפי החוטא למרקו לגמרי, אולם מצד החוטא כלפי הקב"ה, סיים את תשובתו בחרטה וקבלה. והראיה כאמור שנחשב לצדיק גמור מיד, וקידושיו – באומר על מנת שאני צדיק גמור – קידושין. וכן הוא כמבואר בלשון הרמב"ם: "אמש היה שנאוי והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד", ואף שלא עבר כיפור ויסורים על אותו חוטא. למה הדבר דומה? לנשפט אצל השופט על גניבה ודינו היה שיבואו לעכל את תשמישיו לטובת הניזק, הרי שהוא מצידו גמר את משפטו, הלאה זו עבודת השופט לשלוח ולעכל את מטלטליו. כן הוא האדם ששב התחרט וקיבל עליו להבא לעזוב חטאיו, מצידו עשה הוא הכל, כיפור ויסורים אלו פעולות שיעשם הקב"ה לטהרו מעוונו. או יתכן גם שלא יבואו עליו, ע"י שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, ובכך ינצל מהיסורים כפי שיראה למשפטו של ה'. אולם החוטא מצידו גמר פעולתו.
יב. מעשה שנבע מחוסר אמונת התשובה
וכדי להמחיש יותר את קטנות אמונתנו בעוצמת כוח התשובה, אביא מעשה אמיתי. נזדמן לי פעם לדבר עם חוזר בתשובה שבור ומיואש, ושאלתיהו: הכיצד התחילה אצלו סיבת היאוש? וענה לי: שהלך הוא בדרך התשובה בהצלחה, אולם באחד הימים התעצל מאוד ולא קם לתפילה בבוקר, ועבר זמן קריאת שמע ותפילה, ואת הנחת התפילין דחה באותו יום משעה לשעה עד ששכח ולא הניח תפילין באותו יום, וכשנזכר בערב שאותו יום לא הניח תפילין, נשבר לגמרי, ובעקבות משבר זה עוד כמה שבועות אחר כך לא הניח תפילין ממשברו ויאושו. אכן זהו מקרה קיצוני, אולם העיקרון שבמעשה הוא, לראות היאך חוסר אמונה בעוצמת התשובה מביאה ליאוש ושברון.
ותופעה כזו כאמור מצויה הרבה, לא רק אצל השבים בתשובה, אלא כמו כן אצל בני התורה המועדים במהלך גדרים וקבלות שקיבלו על עצמם, ומסיקים מסקנא לרדת בשאיפותיהם ולהתפשר עם השטן, בחושבם שבכך שירדו מהרמה לה שאפו, יסתדרו עם יצרם ויחיו עמו בשלום ללא מלחמה, ושכחו שאותו שטן אינו בר פשרה, אלא ברצונו להאביד את האדם לגמרי ורק ניגש הוא בדרך פשרה, אולם לא זו כוונתו אלא כפשוטו של מקרא: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", להמיתו ורק להמיתו, להמיתו לגמרי ולא לחצאין ולשליש.
אבל לו חכמו ישכילו זאת לדברי הגמרא (יומא פו ע"א) אמר רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה: שמעת חילוקי כפרה? אמר לו: עבר אדם על מצוות עשה – לא זז משם עד שמוחלים לו, הרי אותו חוזר בתשובה שמעד ולא קרא קריאת שמע ולא תפילה ולא תפילין, אם באותו יום היה עושה תשובה ומאמין לדברי הגמרא ב"יומא" שלא זז משם עד שמוחלין על ביטול מצוות עשה אלו שלא קיימם, מיד היה מתעודד וממשיך את הרצף. אולם בגלל קטנות אמונתו בעוצמת התשובה, החליט שאין באפשרותו לאחות את הקרע, ולדעתו כדאי לזרוק הכל, כאותו שזרק את הבגד בשביל קריעת חוט התפירה.
וכמו כן כאמור אף במצוות לא תעשה וחייבי כריתות – למחילה יזכה לאחר היסורים, אולם להחשב צדיק ואהוב ונחמד זהו מיד כששב, ואפילו כמה פעמים באותו יום, כאמור זו סגולתה של התשובה.
ואכן כן, להאמין בהחלט לדברי הרמב"ם שהחוטא "שנאוי משוקץ ומתועב", זהו בוודאי טוב להאמין כן קודם העבירה כדי שלא לחטוא, אולם לאחר החטא, חייבים אנו להאמין למשפטו השני של הרמב"ם – שהשב בתשובה נחשב הוא ל"אהוב קרוב נחמד וידיד", אלא שיצרנו הרע מלמדנו להיפך, קודם החטא מעודד הוא אותנו לחטוא שהרי אפשר לשוב ולהיחשב לאהוב קרוב וידיד, אולם לאחר החטא מראה לנו את ה"שנאוי משוקץ ומתועב", ומרחיק מלבנו את אמונת עוצמת התשובה המקרבת לידידות ואהבה את החוטא.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5