——–
(פרק זה הועתק מספרנו "עין טובה" שיש בו מענין התפלה כמו שמבואר בסופו)
"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא)
ופרש רש"י: לא הביט – הקדוש ברוך הוא – און שביעקב. שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [לשון און] שלהם, ובעמלן [לשון עברה] שהם עוברים על דתו. ה' אלקיו עמו – אפלו הן מכעיסין וממרין לפניו, אינו זז מתוכן. ותרועת מלך בו – לשון חבה ורעות.
ויש להבין, הלא ידוע דהאמת שאין שום ותור, וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן – יותרו מעיו, ומעקר יסודות האמונה – שהאדם נדון על כל פרט ופרט ממעשיו, ומהו, אם כן, "אינו מדקדק אחריהן להתבונן באון שלהם ובעמלן"?
נניח קשיא זו, ונעבר להנאמר בהפטרה (מיכה ו)
"שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח, עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? ענה בי ! כי העלתיך מארץ מצרים, ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי ! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה ".
גם בהפטרה זו יש להבין מהו שאומר הקדוש ברוך הוא לעמו – "מה הלאתיך", דהינו מה הטרחתי אותך ואיזה על הטלתי עליך, והוא פלא ! על תורה לאו על הוא?! כמה קשה עמלה של תורה, הלא אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. התורה נקנית במעוט תענוג במעוט שנה, פת במלח מים במשורה וכו' וכו'.
ועוד, עבודת התפלה לא עבודת טרח היא?! והלא "ולעבדו בכל לבבכם" דרשו חז"ל: איזוהי עבודה שבלב – זו תפלה, וזו עבודה לא קלה.
תקון המדות – גאוה, כעס, שקר, נדיבות, מוחל על עלבונו וכו' – וכי עבודה קלה היא?! הצדיקים הלא מועטים המה. מי ומי יכול לעמד כראוי בעמל התורה ומצוותיה?
ועוד, גם המשתדלים בכל כחם לעבד את בוראם, כמה נפילות, עליות וירידות, עוברים המה במהלך עבודתם. היש עמל גדול מזה להשתדל להתעלות, ושוב לפל, להתאמץ לקום ושוב לפל? הלא היא עבודת פרך ממש, שהרי מצינו במצרים שעבדו ישראל בפרך, ואמרו במדרש למה נקראת עבודת פרך, לפי שהיו מחיבים את ישראל לבנות את פתום ואת רעמסס, והיו ישראל בונים והמצרים מחריבים והורסים את בניתם. אם כן, כזו עבודת פרך היא נחלת כל עובד ה' בנפילותיו וקימותיו.
ובכלל יש להבין, מה תועלת יש בנפילות הרבות שעובר אדם במהלך עבודתו, מדוע לא מתאפשר לאדם לעבד את ה' בנחת לאחר שהחליט בכח בחירתו להיות עושה רצון קונו, מדוע גם לאחר בחירתו בטוב נוחל הוא מפחי נפש גדולים וקשיים רבים, נסיונות, פתויים, כדי לבטלו מעבודתו?
ועוד יש להבין, מה ענין הגליות הרבות שגלו ישראל, מה תועלתן? ואדרבה, אם נתבונן, נראה, שהמטרה הצפויה מהגלות לא רק שלא השגה אלא השגה ההפך לגמרי; בגלות מצרים נשתעבדו ישראל בכור הברזל – מצרים – לצאת משם מזככים ונקיים מכל חמריות וגשמיות לכשיהיו ראויים למתן תורה, והנה, בעקבות גלות מצרים נשקעו שם עד הגיעם למ"ט שערי טמאה, וכנאמר: "ואת ערום ועריה" – שהיו ערמים מן המצוות.
ועוד מצינו ביתר הגליות, כגון גלות שבעים שנה שבין בית ראשון לשני, העבירה את ישראל על דתם לגמרי, וחזרו עמי הארץ גמורים, ושכחו את כל התורה כלה. ומה נאמר על ההתבוללות הנוראה שנגרמה בעקבות הגלות עד ימינו אנו, וכנאמר: "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", הרי שהנפילות שנגרמו בעקבות הגלות הביאו למטרה הפוכה מהנרצית.
בעזרת השם, נראה לישב את כל הנצרך הבנה שהזכרנו למעלה, בהשכילנו על דבר אחד.
ונקדים בשני משלים:
משל ראשון.
קבלן בנין החליט לבנות בנין בעל עשר קומות, החל בקומה הראשונה, חפר יסודות, עד הגיעו ליציקת התקרה של הקומה הראשונה, לאכזבתו – קרסה התקרה, החל שוב אותו קבלן בבניתה מחדש, פנה את ההריסות, חזק את היסודות, העמיד קומה ויצק את גגה – ושוב קרסה לו התקרה. ברב צער ויגון התעקש לנסות פעם שלישית להקימה מחדש – והנה שוב קרסה לו התקרה.
משל שני.
קבלן בנין החליט לבנות בנין בעל עשר קומות. החל בקומה הראשונה, חפר יסודות, עד הגיעו ליציקת התקרה של הקומה הראשונה. לאכזבתו – קרסה התקרה. החל שוב אותו קבלן בבנינה מחדש. פנה את ההריסות, חזק את היסודות, העמיד קומה ויצק את גגה, והפעם החזיקה מעמד. החל הוא בבנית הקומה השניה, יצק גגה ולאכזבתו קרסה תקרת הקומה השניה, החל שוב לבנותה ושוב לא נפלה עוד. החל הוא בבנית הקומה השלישית יצק את גגה – נפלה וקרסה. החליט להעמידה שוב, ועמדה על עמדה, וכן הלאה המשיך בקומה הרביעית, ובעצם בכל קומה וקומה חקר ודרש סבת הקריסה, וכל פעם גלה סבה חדשה שטרם גלה אותה, ולבסוף, כשכבר נתקבצו לו כל סבות הקריסה שיתכנו, החל בונה ובונה ללא קריסות כלל.
מה בין שני הקבלנים?
קבלן ראשון – לא נשאר לו אלא להתיאש מאותו מבנה, ולחסר דעת יחשב אלו ימשיך שוב ושוב לנסות את מזלו באותו בנין.
קבלן שני – אמנם לא הולך לו בנקל, שהרי בכל קומה רואה הוא קדם בנפילתה ורק לאחר מכן בקיומה, אבל מתעודד הוא, שהרי סוף סוף מתקדם הוא מקומה לקומה ורואה ברכה בעמלו.
אדם העובד את בוראו, בהחלט לא יבצר שבמהלך עבודתו ינחל נפילות רבות, חלישות הדעת, נסיונות מביכים, ובאמת רבים רבים נפלו וקרסו תחת עמס הנפילות וקצרה נפשם בעמל הטרח של התמורות הרבות והחלופים התכופים שעוברים עליהם. פעמים – יעלו שמים – עולים ומתעלים ומרגישים נפלא, קרבת ה', ופתאום – ירדו תהומות – נפילה, מעידה, נסיגה לאחור, מבלי לדעת אפלו מה היא הסבה לאותה הרחקה ודחיה שכביכול נדחו ממחצתו יתברך כמנדים ומקצים. פתאום אין לב להרגיש קרבת ה'. הלב אטום, התפלה יבשה, התורה יבשה, ירידה במדות – כעס, גאוה. התאוות פתאום מתעוררות להם, חשקים ורצונות שונים ומשנים שאינו יודע מאיפה צצו לו במחו, וממש – ותבלענה שבע הפרות הכחושות והרזות את שבע הפרות הבריאות ולא נודע כי באו אל קרבנה. נעלמים כל הימים היפים, ימי האהבה, ותמורתם באו להם ימי השנאה והדחיה. כמה קרסו ונדחו מתמורות חולפות אלו, רבים חללים נפלו, ועצומים המה ההרוגים שנפלו ומצאו את מותם בחייהם במפח הנפש של עמל העבודה, עד אשר קצו בה וגעלו מלקרב אליה שוב.
והדברים אמורים למגדול ועד קטן, דהינו, לאו דוקא דברנו לחוזרים בתשובה שהתחילו בתשובה לשמר שבת, טהרה, ולבסוף נפלו ושוב קמו, נפלו וקמו, עד שקצו בתשובה וחזרו לסורם, אלא גם בבני התורה – מקבלים על עצמם דבר מסים, כשמירת העינים, שמירת ברית קדש, שמירת הלשון, התמדה בתורה, כונה בתפלה, אבל העבודה מלוית בירידות ועליות, ובכן לאחר כמה עליות וירידות החליטו: זהו, זה לא בשבילי ! עבודה זו קשה מנשוא לאדם כמוני, יש להשאיר אותה לרעי הטובים ממני, ואני די לי בקב חרובין.
לו היה אמת ויציב, ברור ונכון, אצל כל הרוצה ומתדפק בדלתות בית ה', שהנו דומה בעמלו למשל השני שהזכרנו למעלה ולא למשל הראשון, הרי שהחדלון הנובע מחלישות הדעת מעולם לא היה פוגע בו.
כח הרע מדמה לאדם שעלה ונתעלה ולאחר מכן נפל ממדרגתו, הרי שטרח לריק ויגע לבהלה, וכשמתאמץ לקום ומצליח ושוב נפל – מבין הוא שעליו להתחיל מאפס, מהיסודות, לא עשיתי כלום, וכששוב קם – במסירות נפש ממש – ולאחר מכן נופל, חושב: די, זו לי כבר פעם שלישית שהתחלתי, באתי לקראת ה' ונדחיתי, אם כן, שלשה פעמים זו חזקה שאינני רצוי ואינני כדאי – הקדוש ברוך הוא אינו חפץ לא בי ולא בעבודתי, ואם כן, אם רואה אני שקץ בי הבורא, מה לי עוד לטרח לחרש ולזרע כשלבסוף כל תבואתי נשרפת באש ואין לי ממנה כלום.
לו היה מאמין האדם, שעד כאן הם דברי היצר הרע שאין לו מלאכה אחרת אלא זו – ליאש, להרפות ולהחליש את האדם, ואלו הן דברי כח הרע – היה מתחדש מחדש ללא לאות.
ומה באמת האמת? הלא הסבה לחלישות הדעת בעצמתה, היש הצדקה גדולה מזו מלהתרפות ולהתחדש – אחר שרואה אדם שיגיעתו לריק, כמה כבר אפשר להתחיל מחדש?! הלא כל בעל מלאכה שבתכניתו ליצר דבר מסים, אם יכשל ביצירתו פעמים ושלש, יקוץ בה ויברח למלאכה אחרת. אלא עבודתנו משולה למשל השני שהבאנו לעיל, ונבאר את הדברים:
נאמר בפסוק: "שבע יפל צדיק וקם". אומר הגאון ה"פחד יצחק", הגר"י הוטנר זצ"ל, הטפשים חושבים שמעלת הצדיק היא שאף שהוא נופל הנו קם, וזו מעלתו על פני הרשע שאינו קם מנפילתו, ואינם מבינים שבעצם הנפילות והמעידות של הצדיק הם הם שעשאוהו לצדיק ובזכותם זכה הוא לתאר צדיק.
ובאור הדברים:
לכל היותר, אדם שקורא פסוק זה "שבע יפל צדיק וקם", מפרשו כך – וגם מחדש בו – ההבדל בין צדיק למי שאינו צדיק הוא לא שהאינו צדיק נכשל והצדיק לא נכשל, אלא החדוש הוא שגם הצדיק נכשל, וההבדל הוא – שהצדיק מצליח לקום מהנפילה והאינו צדיק נשאר נופל. זה אמנם גם חדוש לשמע שהצדיק גם נופל, גם יש לו מעידות ונפילות, אלא שמכל מקום צדיק הוא, כיון שסוף סוף קם הוא בנפילותיו.
ה"פחד יצחק" אומר לנו שזהו חדוש של הטפשים של אלו שאינם מבינים את כונת הפסוק, אולם האמת היא יותר עמקה. אין הפסוק בא כאן לספר ממעלת הצדיק שעל אף שנופל הנו קם, אלא ממהות הצדיק, כיצד נוצרה ונבנתה מהותו – מנפילותיו.
והכיצד?
פשוט, עלינו להסביר מה תועלת הנפילות, ומכך נבין כיצד על ידן דוקא נוצר ונבנה האדם השלם.
תועלת א' – הנפילות – תמונת מצב:
"יאר ה' פניו אליך" – יתן ה' לך פנים שוחקות, רש"י. הכיצד? אדם בא לתפלה, מרגיש נעם ומתיקות, ואור ה' נגה עליו, מרגיש הוא את פניו השוחקות של הקדוש ברוך הוא – כמובן אין ענג גדול מזה. כל מלה מתוקה לו מדבש, ומתענג הוא על כל אמרה על כל ברכה, מרגיש ערבות נפלאה גם כשתפלתו נמשכת זמן רב, ובפרט אם לאחר מכן עוד לומד כמה שעות בחשק רב ובהתלהבות, ומה גם כשדבר זה נמשך לא יום ולא יומים.
באפן טבעי, מהי הרגשת האדם לאחר תופעה כזו?
מה חסר לי ! ברוך ה', אני צועד במעלות צדיקים וקדושים, הולך אני בדרך המלך, הקדוש ברוך הוא מרצה ממני, שבע רצון ממני, אין הוא דורש ממני מאומה. הכל קל. הכל הולך כרצוני ורצון קוני.
שוכח הוא דבר אחד. ישנו משג עקירת הרע וישנו משג כפית הרע. יתכן ואדם עדין ברצונות וחשקים רעים ומתעבים, אלא שהוא כופה אותם, וזה יתכן מיראת בני אדם ובושתו מעשות מעשים מכערים, אבל לעקר את הרע משרשו, זוהי עבודה קשה מאד. חבויה היא עמק וסבוכה בנפש האדם, ויכול האדם בהחלט לטעות ולחשב כאלו והיא אינה. וכיצד מתגלית אותה פנימיות החבויה? בשעת נסיון. כשהכל בסדר, קשה לגלות את הרע הפנימי שבאדם, אולם אדם נכר בכוסו בכיסו ובכעסו, בשעת כעס. ובכן, בא אדם זה לביתו לאחר יום של תפלה ותורה כראוי, ובני מעיו ששים מרב הצלחה, והרגשתו כמלאך ה' ממש. מגיע הוא לביתו, אשתו מקניטתו בדברים, ויתכן שגם מחרפתו, והנה יוצא הוא מכליו – פושט צורה ולובש צורה – "ויפתח ה' את פי האתון" – ממלאך נהפך לאתון, פוער פיו בכעס, בהשמצה, בהשפלה, וכך שעה ארכה של כעס וקצף על דברים של מה בכך.
לאחר מכן עושה הוא "חושבין": רגע ! מה קורה אתי? איך התהפכתי לכעסן וקפדן ולמלבין פני אדם? הלא חשבתי שהנני מלאך ה', והנה רואה אני שטעיתי, ואיני אלא אולי מלאך חבלה.
נתבונן !
מי גלה לאדם זה את מצבו האמתי, מי הציל את חייו של אותו אדם, למי הזכות על שלא נתן לאותו אדם לטעות כל ימיו, אם לא אותה מעידה ונפילה שנפל לכעס ולשפלות, והיא שהראתה לו מה תמונת מצבו, וכל אחד מקבל את תמונת מצבו לפי מה שהוא באמת. כשאדם כבר מתקדם ונצח את יצרו בדברים הגסים והמפרסמים, הרי שלא יפילו אותו שוב לאותם דברים, לאחר שכבר עמד בנסיונות אלו, ומעידותיו בעניני מדות וכדומה. כשאדם בתחלת דרכו ורק עכשו נתק עצמו מעברות המפרסמות, הרי שיצטרך לפל להם, כדי שיבין שעדין יש עליו לעבד להתנתק מהם.
הלא אדם זה יכל היה לחיות כל ימיו בטעות ובגאוה, ולחשב עצמו כמלאך ה' צבאות. ולאחר 120 שנה שהיה בא לעולם האמת, ורק אז היו מראים לו ומוכיחים לו מה תאר נשמתו באמת – היש אכזריות גדולה מזו, הלא גם בין בני אדם לנולות תחשב כשאדם מראה לחברו פנים של אוהב, פנים של שביעות רצון, ובקרבו מחשיבו לנבל ומשחת ועוד בדעתו לנקם ממנו נקמות גדולות, היש נולות גדולה מזו בין חברת בני אדם?! ואם בין חברת בני אדם פשע הוא לנהג בהנהגה כזו, היתכן שהבורא הרחמן כך ינהג עם האדם להראות לו פנים שוחקות – "יאר ה' פניו אליך" – וכאלו והוא מלאך קדוש, ולבסוף לאחר מותו יוכיחו על פניו בענשי הגיהנום הנוראים?! חלילה לשופט כל הארץ מלעשות כזאת !
ולכך, מה יש חסד גדול מזה שמתחסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, מראה הוא לו, לאדם, בשעת נסיון כיצד הוא נראה באמת, או אפלו לא בשעת נסיון, יתכן ומתרפה אדם מעבודתו בתפלה בתורה, בקדשת עצמו וכדומה. עדיף לו להקדוש ברוך הוא שיכשל אדם ויחיה עם האמת ולא שילך לו בקל ובצדקות ויחיה בשקר במחשבות יהרא.
האלקים חשבה לטובה והאדם חשבה לרעה: על מה עשה לי אלקים כזאת? מה חטאי ומה פשעי להקשות עלי את העבודה בנסיונות ומעידות ולפל לחלישות הדעת? למה הרעות לי? למה לא עוזרני ה' להשאר במעמד הנפלא שהייתי בו? כלי נכסף ונערג לאל חי, למה להפיל אותי ולראות את עצמי בשפלותי? אבל האלקים חשבה לטובה להצילך מנצחון מדמה, לגלות אזנך שאמנם אתה בשלבי עליה, אבל עדין המלחמה לפניך וזו תמונת מצבך. ובכן, האדם הנבון מבין: לא יגעתי לריק, התקדמתי, אלא שאין זה מספיק. חיב אני להשתלם בהשתלמות נוספת. והטפש חושב: אם ככה, הרי שלא התחלתי, ועל מה אתחיל שוב? הלא יודע אני שאמעד פעם נוספת. ואינו מבין שככל שיתקדם יותר, המעידות יהיו פחות תלולות, ומעט מעט יגרש את הרע מקרבו.
תועלת ב' – הוכחת אמונה כנה ונאמנת:
במה תוכח אמונת האדם האם היא כנה ואמתית או אינטרסנטית? הלא עבור קיום מצוות מבטח הרבה שכר וענג בעולם הזה ובעולם הבא, ולעמת זאת – הרבה ענשים קשים לממרה את פי ה'. במה, אם כן, יוכיח כנות האמונה של האדם בבוראו? הלא כאשר עבודתו של האדם מצליחה, תורתו ותפלתו מברכת וכן הארת פני ה' אליו, מהי הסבה שלא יאמין בו ויהא נאמן לו. אולם מתי נבחן הבן כאוהב ונאמן אמתי וכנה, כאשר אביו דוחהו ומרחקו, והוא הבן נאמן שוב דוחק עצמו לבוא לקראת אביו, ומתעקש להאמין: אבא זה אבא ! אבא תמיד אוהב ! אבא אף פעם לא בוגד ! יש לי אמון מלא באבי. ולכן, מתוך אמון מלא זה, חוזר אליו, על אף שנדחה מפניו. מבין, יש לאבי סבות על מעשה זה בדחותו אותי, וגם אם אני יורד לסוף דעתו זו או לא, אין בכך כל סבה להתכחש באמון שיש לי לתלות בו לעולם.
אדם שנדחה כביכול בנפילות ומעידות בעבודת ה', ושוב מתחיל התחלות חדשות, מראה את אמונתו בבוראו, אמונה תמימה ופשוטה, זה אלקי שבראני, אב הרחמן מלא רחמים, הוא לעולם לא יבגד בי, וזה בעצם חיוב מצות "הבטחון" – לבטח בה' ולסמך עליו בכל מקרה שאכן הוא רוצה את הכי טוב בשבילי, והתנאים שהוא מנהיג אותי ואני מקף ומסבב בהם – הם הכי טובים בשבילי, ואינו מתיאש גם אם מאה פעמים מנסים לדחותו, שוב חוזר ומתרפס לשוב לחיק אביו שבשמים.
נתבונן !
היש ילד שעשועים יותר מאדם כזה?! היש לך שעשועים להקדוש ברוך הוא יותר מאדם כזה?! אדם כזה הוא תכלית ונזר הבריאה. וכי הקדוש ברוך הוא ברא עולמו למלאכים שאין להם נסיונות ללא דחיות ומעידות? העולם הלא נברא לאדם ילוד אשה, קרוץ מחמר, חלש אפי, מקף בכחות רשע וטמאה לאין סוף, ובכל זאת עקשן בדעתו: יש לי אבא – אחזתיו ולא ארפנו, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וגם אם נפלתי, מעדתי, הרי זה לא היה בכונה להכעיסו, ועדין חביבותה גבן, הוא נשאר אבי, ואני נשארתי בנו. לעולם אשוב אליו, וגם אם צריך אני לקבל גיהנום על חטאי, מה בכך להיות סבה לכרת את הקשר בין נשמתי שחצבה מתחת כסא כבודו – ממקורה.
כאן מפגין האדם אמונה תמימה ופשוטה המשעשעת את הבורא יותר מהכל. ועל זה היה אומר ר' זושא, אחיו של ר' אלימלך מליזנסק זצוק"ל (מובא ב"שומר אמונים") מצפה אני לחיי העולם הבא ואקוה שאגיע לזה, ולצפיה וקווי זה מחכה אני לא בזכות הימים הטובים שעבדתי את ה' במחין דגדלות, לאחר שידעתי את כבודו יתברך כפי כחי, אלא מהימים הראשונים של מחין דקטנות, שהיו לי דחיות רבות, מעידות רבות, חלישות דעת גדול, וחשבתי שאני נדחה ומקצה, טעם מיתה היה לי בתפלה, טעם מיתה בתורה, ובכל זאת התעקשתי להיות נאמן לבורא. מימים אלו מצפה אני לזכות לחיי עולם הבא, כי הימים שלאחר מכן – מחין דגדלות – שהרגשתי נעם וכלות הנפש בתפלתי, זהו שכרי בעולם הזה מעין עולם הבא – על זה אני צריך עוד לשכר בעולם הבא? הלא ענג כזה כל הון שבעולם לא ישוה לו ולא ידמה לו. העל זה אבקש שכר עוד?! אם כן, האדם הנבון מנצל את הנפילות להפגנת אמונה, ושמח על ההזדמנות שנזדמנה לו לשוב לאבא שבשמים, לשעשעו בהראותו לו את אמונו בו ובטחונו השלם שאכן אביו לא יבגד בו. ודומה לחיל שנפצע במלחמה למען מלכו, ובכל זאת מתאושש מיד וממשיך בחרוף נפש לקום מפצעיו ולחבשם בדרך עראית ולהמשיך להלחם, וכמה שמשכנעים אותו: לך להבראה, נטש את כלי נשקך מעליך – אינו שומע, וכאומר: למען מלכי אלחם עד טפת דם אחרונה. לזה דומה הקם מנפילתו ומתאבק לקום קימה חדשה למען מלכו ואלקיו, היש נאמנות גדולה מזו?!
תועלת ג' – הנפילות מוציאות מהסטנדרט:
הסתפקות במועט עבודה גדולה היא – אולם לא ברוחניות. אסור לאדם להסתפק בשגרה במצות אנשים מלמדה ולעבד מתוך הרגל. קצת תורה, פה שומעים שעור תורה, שם שומעים איזו קלטת, פעם כן פעם לא, פעם מתפללים טוב, פעם ככה – איך שבא, פעמים מתגברים על המדות פעמים שלא, ככה נראית עבודת האדם טרם ספג את הנפילה. מתי יתעורר אדם ויבין שמצבו מסכן, וצועד הוא בכוון לבאר שחת ואין להקדוש ברוך הוא נחת ממנו, ומקפיד הוא עליו על היותו חסר לב וכלו חיצוניות בלבד, הלא רק כשימעד ויפל גם מהסטנדרט שלו, רק אז יבין שעם עבודת ה' סטנדרטית אי אפשר להיות בטוח מיצר הרע, ועבודה כזו אינה בר קימא, וחיבים להתאמץ ולגדר גדרים וסיגים, ולהיות יותר רציני.
תועלת ד' – הנפילה – למוד להכנעה ולענוה:
בעצם, ההתמרדות של האדם בשעת נפילה והיותו קץ בעבודתו עקב מעידה, אינה אלא גאוה, ואינו אלא כאומר: לי היתה מגיעה נפילה כזו?! לאיש אשר כמוני שהגיע למדרגה, מגיעה סטירת לחי כזו מן השמים לדחותני מעל פניו?! הלא לאיש אשר כמוני לא מתאים כלל להכשל, זהו לא לכבודי, זה מתאים לאנשים השפלים והירודים ממני, לא לאיש במעלה כמוני.
בחסדי ה', על אותו עובד ה', שיתכן שעובד ה' באמת מכל לבו ובכל כחו, ואינו נצרך למעידות בשביל ללמדו לצאת מהסטנדרט לפי שעובד את ה' באמת, ולא נצרכה לו מעידה להפגין אמונה וכנות, לפי שאכן אמונתו תמימה פשוטה וכנה, ולא נצרכה לו מעידה להראות לו את תמונת מצבו הגרועה לפי שאינו גרוע כלל. אולם בשביל הרהורי יהרא שצצים בקרבו להחשיב עצמו מעל כלם, מתחסד ה' עמו להפילו כדי שיבין שאם הגיע למה שהגיע, זהו רק בסיעתא דשמיא, ולא בכחות עצמו בלבד, וכשרק הסיעתא דשמיא מתרפה ממנו – אינו שוה כלום.
ועוד נשוב ונתבונן, הלא נאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ראה הקדוש ברוך הוא שהצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור. מראש ידע הקדוש ברוך הוא יצרנו, זכור כי עפר אנחנו. מראש המציא לנו את רוחת והצלת "התשובה" שנבראת קדם שנברא העולם, כי ידע הבורא, לא יתכן שאדם יצליח לעמד במלחמה הקשה מבלי מעידות ונפילות. ללא ספק לקח הקדוש ברוך הוא בחשבון, שגם הצדיק הגדול ביותר פעמים שיאכזב בתוצאות הלחימה – "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
אם כן, השאלה נשאלת !
מה נדרש מהאדם שלא לפל לעולם?! תמיד תמיד לנצח ללא פספוס אחד?! הרי זה לא יתכן, ואם זה לא יתכן מאחר והכשלון במערכת המלחמה מחיב המציאות, הרי שהוא לא נדרש. ואם כן, מה הנדרש? בהכרח עלינו לומר, שהנדרש הוא להלחם בלבד. להשתדל כפי האפשריות שישנן ביד האדם ולנצלן בכל כחו, וגם אם התרפה וגבר עליו יצרו ונכשל, הרי שזה צפוי היה מראש ללא שום ספק. נכון, הבחירה ביד האדם, אבל האדם עם כל עזרות בחירתו, לא יתכן שתמיד ינצח, ולכן אמנם יתבע על חטאו, אבל זהו כדי לנקותו ולחטאתו מכתם החטא, אבל בשום אפן לא יעלה על הדעת שבשביל כשלונו – אבדו שכרו וסכוייו ונחתם עליו "שובו בנים שובבים חוץ ממנו", חס ושלום. כי הלא היה צפוי שיחטא, והנדרש ממנו זהו שוב לקום ולהתחיל מחדש.
לאחר הראנו האלקים את כל זאת, נשכיל להבין שאין בעצם משג של הליכה אחורה. למי שבאמת לא נופל ברוח ואף שנופל בכשלון המעשה, לעולם הוא במצב של התקדמות והרצה לקראת השלמות, ודומה הוא למשל השני שהמשלנו למעלה; בונה הוא קומה אחת, אמנם קורסת לו – ארעה לו נפילה – בקימתו ממנה עושה שתי פעלות יחד: א. בונה את הריסותיו. ב. מכין הוא תשתית לקומה החדשה, ובהגיעו לפסגת הקומה החדשה אמנם קורסת היא לו, אולם זו נפילה של הקומה השניה – לא של הראשונה. הראשונה כדקימא – קימא. שוב קם הוא מנפילה שניה, משקם את הריסותיה. בכך עשה שתי פעלות: א. שקם את הריסות הקומה השניה. ב. הכין תשתית לקומה השלישית. ובהגיעו לפסגת הקומה השלישית – ביציקת גגה – אכן קורסת לו, אולם זו נפילה בקומה השלישית – לא בראשונה ולא בשניה. אלו כבר בכיסו עומדים לנצח ואין שום יד שתוכל לגעת בהם. וכן על זה הדרך.
והסבה לכך – לפי שהוא מתחסן בכל נפילה וקימה, וכל קימה מהנפילה היא יצירה חדשה לגמרי, כמבאר לעיל מתועלות הנפילות, ובכל קימה הרי שהוא:
א. מכיר את מצבו האמתי ומחפש דרך להשתלמות יתרה, ומבין שככל שהוא נצרך לעלות יותר ולהשתלם, יותר נצרך הוא שוב לנסיון חדש וקשה מקודמו, ואין זה גורע ממעמדו הקדם כלל, אלא להפך – בכך שיקום ולא יחלש בדעתו, מתקדם הוא הלאה.
ב. בכל קימה מפגין הוא נאמנות כנה ואמתית לבורא, דבר שיזכה אותו למעלה עליונה יותר, ונמצא שבקימה זו זכאי הוא להעפיל לקומה נוספת.
ג. ברור שבקימה זו יוצא מהסטנדרט המבאר לעיל בתועלת ג'.
ד. וכן בכך למוד הוא למדת הענוה וההכנעה, שהמה התנאי היחיד להארת פני ה', ומבלי זה כל עבודתו תועבה – "תועבת ה' כל גבה לב".
כך שרק אם יתחזק שלא לפל ויקום להתחלה חדשה – כל הרוח שלו, כי בזה הפך את נפילותיו לתועלות, ומחשבת הרע והרשע להרחיקו נהפכה עליהם על ראשם, כי המה חשבו לרעה והוא הפכם לטובה, וכמו כן עשה את המטל עליו שהוא להלחם ולא לנצח. ובמלחמתו הרי שהוא ממשיך בנדרש ממנו והנו בדרך המובילה בית אל, והענש באמת הוא על המשך הנפילות שנבעו מתוך היאוש, נפילה ראשונה לא היתה מתוך יאוש אלא מתוך העליה, והיא דוקא שיכלה להביאו לתועלות הנזכרות. אולם משלא נצלה לתועלת, אלא פגה רוחו וקץ בעבודתו – על זאת יענש, ואז יחשיבו לו לחובה גם את הנפילה הראשונה כיון שלא יצא ממנה שום תועלת.
ולכן אין מה להעניש אדם על עברה ראשונה שנפל לה מתוך עליתו, לפי שאם ידע לנצלה, תהא זו ירידה לצרך עליה, ורק אם יתפתה לכח הרע ותחלש דעתו בגללה ולא יבין מהתועלות הנזכרות שבה, הרי הוא המתחיב בנפשו.
וכך הוא בדרך כלל. אין שום קשי לקום מצד הנפילה עצמה, רק הקשי מחלישות הדעת שנצמחה בעקבותיה, ולזה צריך אמונה פשוטה, ועל זה יענש אדם, כיון שמילא, נפילה ראשונה היתה מכח יצר תאותו וחשקו לרע שעדין בתקפו. אולם מנפילה שניה ואילך, זהו כבר לא מחמת תאותו ותשוקתו, שהרי כבר מלא ספוקו בנפילה הראשונה, ואם כן, היה עליו לקום תכף ממנה בקלות. אלא הסבה שהמשיך להתחזק ברע ולפל שוב, זהו מחמת שברון רוחו שנבע מחסר אמונה פשוטה כנזכר למעלה, ועל כך אין שום הצדקה.
ומעתה נבוא לישוב כל הקשיות שהקשינו בראשית דברינו:
"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באון שלהם. צפוי וגלוי להקדוש ברוך הוא שיתאכזב כביכול מהאדסי גלוי וידוע לפניו שאכן יכשל וימעד, אולם אין בזה עמל להקדוש ברוך הוא ואינו מדקדק להתבונן בנפילתו אחר שיודע לנצלה לתועלת, וכמו שבארנו למעלה ארבע תועלות הנפילות, שהרי בעצם קימתו מנפילתו משלים הוא את הנפילה, ובנוסף לכך בונה תשתית לקומה הבאה, ורק מתקדם הוא כלפי מעלה, ולכן אין הקדוש ברוך הוא מדקדק עמו, כיון שעם עצם הנפילות משתמש בהם המשכיל להבנות ולהשתלם.
וכן טענת הקדוש ברוך הוא לישראל: "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך", מה עיפתי אותך ומה הטרחתי אותך. ואם תאמר, בודאי טרחה עצומה היא זו שאדם צריך להתמודד על דבר אחד פעמים רבות לקום ולפל, לקום ולפל, ושוב לקום – על כך טוען הקדוש ברוך הוא, מה עיפתיך בכך, הלא בכל נפילה וקימה אתה עובד בכתה גבוהה יותר, ואם קדם טרחת בכתה א', עכשו שנפלת וקמת – זוהי בנית קומה ב', שהיא בעצם כתה ב', רמה אחרת לגמרי. ומה ששוב תפל ותקום, זוהי קימה ובניה לצרך קומה ג', שהיא כתה ג', וכן הלאה. ואם כן, אומר הקדוש ברוך הוא, אם אני כביכול לא נלאה מעבודתך ורואה אני את התקדמותך הלאה, למה אתה נלאה ומתעיף, צא לך מטעותך מלחשב שהנך הורס ובונה באותה קומה. הבן ודע שהנך בכל פעם טורח בקומה גבוהה יותר, ואין בכך שום לאות, לפי שהעבודה תכליתית ואיננה פרך.
וכמו כן תכלית הגליות היא התועלת שיוצאת מהם בסופו של דבר ולכן, הגם שהמה רצופים בלווי של כשלונות רבים, התקון נעשה, כיון שהכשלונות לא להכעיס המה, וסבל הגלות, הרדיפות, ההשמדות, עושים ופועלים את תקונם בעם ישראל, והעבדה – שעם ישראל תקן בגלות מצרים, ועם כל מה שנשקעו במ"ט שערי טמאה – תוך מ"ט יום יצאו למ"ט שערי קדשה, ועצם פגמיהם שהיו להם במצרים הלכו כענן כלה, ונשאר להם בידם התקון בלבד, ודין היחיד כדין הרבים. גם יחיד שנסבות סבלו גרמו לו לפל ולבסוף שב הוא ומתקן את פגמיו – חוזר כל סבלו להיות לו לתקון, ונותר לו בידו רק טוב ותקון, והרע שהיה הלך לו (וראה באריכות לעיל פרשת שמות גלות וגאולה)
ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפלה – "מעביר ראשון ראשון", עברה ראשונה שנפל לה אדם, הרי שהיא מתוך קימה שהיה בה קדם לכן, ומדוע אם כן נפל לה מעמדתו הטובה – גבר על יצרו וחשקו לרע, ושמע לו, נתפתה, והרגיע את יצריו, אבל שוב, למה נפל לאחריו עוד נפילה, הרי לאחר שספק את יצריו היה צריך תכף לרגז על יצרו שהכשילו ולקום מחדש? אלא נפילה שניה היתה כבר מתוך יאוש, לא מתוך חשק ורצון הרע שעדין בקרבו. נמצא עברה ראשונה שבאה מתוך מצבו הטוב, שהרי ראשונה היא לאחר שהיה במצב קימה, בזה אין הקדוש ברוך הוא מדקדק באון של ישראל, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, וכמו כן ישנן תועלות בנפילות, אולם זאת בתנאי שינצלם לקום מחדש ולא לפל שוב מחלישות הדעת. נמצא, נפילה שניה הסמוכה לראשונה ללא הבדל קימה באמצע, זו נפילה מחמת יאוש, וזה חמור יותר.
ואין הכי נמי, אם לאחר הנפילה הראשונה אכן יקום מיד ויתחדש ושוב יפל, נחשבת נפילה זו נפילה ראשונה, כיון שראשונה היא לאחר הקימה ולא קדמה לה נפילה שתחשב לשניה. וגם עליה יש לדונו לזכות ולראות תועלת בנפילה זו.
וזהו מעביר ראשון ראשון. מתי מעביר הקדוש ברוך הוא על עוונותיהם של ישראל? כשהם בבחינת ראשון ראשון. דהינו שלאחר כל נפילה קם מחדש, שנפילה שכזו הסמוכה לקימה נחשבת לראשונה, על זאת מעביר, אולם כשהנפילות סמוכות, הרי זה לא מתחיל מחמת חשק העברה, שהרי ספק יצריו בעכרה ראשונה והיה לו לקום ממנה, ומה שנפל עוד, זה לסבת יאושו וחסר אמונתו ובטחונו בבוראו, ובכך שנתיאש ממנו, נכשל, ועל זה אין הקדוש ברוך הוא מעביר ואינד נקראת ראשונה, כיון שלא הפסיקה קימה באמצע.
וזהו גם מה שאמרו חז"ל ביומא פ"ו: כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהתר. עברה ראשונה שנכשל בה אדם לאחר קימתו זהו מחמת תשוקתו לעברה, וזה חמור בעיניו ולבו דוה עליה, אולם נפילה שניה הרי היא מתוך יאוש שכבר נכשל בראשונה, ויאוש נחשב להתרה לו. שהרי מה כח היאוש אומר לאדם. זה לא בשבילך, זה למעלה מהשגתך, ואפשר לא יתבעו ממך זאת בשמים, ומראה לו כהתר את הדבר.
הדברים הנ"ל מאד מעודדים לראות רחמנות הבורא וחסדיו אתנו, היאך לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ולעולם ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו.
אולם מאידך, מחיב הדבר מאד, לפי שבזה נסתמו כל ההצטדקיות של האדם: נסיתי השתדלתי ולא הלך לי, נפלתי, התיאשתי וכו', כיון שכאן מגלה הוא חסר אמונה ברחמי ה' לקבל כל אחד, חסר אמונה שהנפילות בעצם גם מהשמים למען התועלות שבהם, ועולה על הכל הגאוה שביאוש, שהרי המתיאש מתיאש הוא מכיון שאינו רואה שיאות לאיש כמוהו לפל, ואם בכל זאת נפל, הרי שאין לו תקנה, חס ושלום. אלא חיבים להבין שתרמית היצר היא, והיא התרמית המצלחת ביותר, ואדם שהוא בר דעה נתבע על היותו בן שלא השכיל להבין מלכודות כחות הטמאה הרוצים לדחותו מאלקיו, ועליו – כבן נאמן – להיות איתן בבטחונו על אלקיו ולראותו כנאמן ואמתי לישראל בניו.
ומה, באמת, הפעלה הנדרשת לאחר הנפילה?
פעלת התגמול הראשונה לאחר הנחתת מכת האויב, היא התפלה. מיד לאחר המעידה והכשלון אין להתחיל בשום פעלה אחרת, אלא רק עבודת התפלה. לגשת מיד להתחנן על נפשו בחרטה על העבר ובזעקה על העתיד לבל ימט שוב. זו הפעלה היחידה הנדרשת לאחר מצב הירידה, ובזה כבר קצצת תכף את כנפי האויב אשר בא עליך כאשר ידאה הנשר, כיון שמיד מפנים הנך לעצמך: נכשלתי? זה לא סוף העולם ! את הקשר עם בוראי לא אבדתי ולא אאבד לעולם ! שוב הקשרים התחדשו ! והזהר לעשות זאת בהקדם, כי כמה שיהא זה בהקדם, אזי הפער בין היאוש להתאוששות יהא קטן. ולכן, כדי שלא להקשות על עצמך בטרח ובעמל לקרב את עצמך מיאוש להתאוששות, הרי שבתפלה קצרת את הפער, כי מיד שבת לבוראך ללא שהיות. כל פסק זמן יכול להיות רק לרועץ, כי בכך תתן אפשרות החדרת מחשבות יאוש וחלשת הדעת למחך. אל תתן זמן למחשבת האויב להשיג את מטרתו, שהוא היאוש. שוב תכף לאלקיך האוהבך תמיד, כי כל פסק זמן מהוה סכנה שמא תשכנע מכח המפתה שיוכיח לך בראיות ברורות וחזקות שאבדה תקותך ולשוא עמלך, כי זו מגמת כח הרע בהחטאתו את האדם – לא בעצם החטא מסתפק היצר, כי הלא על עצם החטא אפשר לשוב. לעסקה מצלחת יותר מצפה היצר, והיא – להאבידך לגמרי במחשבות יאוש.
לכן עשה זאת אפוא, בני, והנצל !
שוב יום אחד לפני מיתתך. שוב מהר לבוראך לפני מיתתך – לפני שימיתך היצר במחשבות מרמה. קדם אתה אותו, ובכך תשיב לו גמולו בראשו והיית רק למעלה. ועצה זו נאמרה לנו מפי רבנו האר"י הקדוש ביד תלמידו מוהרח"ו. וכה הם דבריו ב"פרי עץ חיים" על הפסוק "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון": בדורות האחרונים, הגם שיהיו במצב "ערער" – רע-רע, בדיוטא התחתונה – מבטח להם שיפנה האלקים לתפלתם ולא יבזה לה.
מסר חשוב זה ראה הפסוק לבשר דוקא ל"דור אחרון", שהכשלונות יתרבו אצלם ויהיו בבחינת "רע-רע", וטבעי הדבר שהיאוש יצמח בלבותם, ועליהם לאחז בענף ההצלחה היחיד – תפלה, בהבטחת בשורה שלא תבזה תפלתם.
עלינו ללמד היטב להיות מלמדי מלחמה, כיצד לתפש בקשת ובחרב עד טפת דם האחרונה ולהדף את האויב, גם כשהנו מנפנף בחרבו במחשבה לתת את מכת החסול – מכת היאוש ההרסנית, ועם דבריהם של רבותינו נקום על עמדנו, נלחמה בעד אלקינו ובעד תורתנו, ובכך ננציח את נשמותינו לחיי עד במחצתן של כל גבורי הרוח של עמנו שעברו את מלחמתם בנצחון ולשלום, כי זאת בחר וברר האלקים לנו לעבדו בתקופת עקבתא דמשיחא, מתוך חסר ספוק דוקא, מתוך עגמת נפש דוקא, לקום ולעבדו בכל לבבנו עם המעט שנשאר בנו – כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני.
ובזאת נבחן !
בזאת נבחן אם כנים אנחנו ונאמנים לבוראנו בכל מצב.
ואם מאבותינו בקשו לעמד בסוג מבחן זה מעט, עלינו הטל לעמד בסוג מבחן זה דוקא הרבה, ועלינו לראות במבחן זה כעקר ונסיון דורנו, צו השעה, לקום בשארית הכח ולעשות את מה שנשאר לעשות, ובזאת צדיקים וחסידים אנחנו, כי את המטל עלינו עשינו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5