הלכות רכילות כלל ט – יא – ספר חפץ חיים

וְכָל זֶה אִם הוּא רוֹצֶה לְהַזְהִירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי אוֹנָאָה. אֲבָל אִם כְּבָר לָקַח מֵאֶחָד סְחוֹרָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁרִמָהוּ, אוֹ בְּשִׁווּי הַמְקָח אוֹ בִּשְׁאָר חֶסְרוֹנוֹת, תָּלוּי בָּזֶה, אִם עַל פִּי דִּין תּוֹרָה, אֵין לוֹ עַתָּה עַל הַמְאַנֶּה כְּלוּם, בֵּין מִפְּנֵי שֶׁהָאוֹנָאָה בְּשִׁוּוּי הַמְקָח הָיְתָה בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, וּבֵין מִפְּנֵי שֶׁעָבַר הַזְמַן, כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, אוֹ ((כט)) שְׁאָר סִבָּה שֶׁבִּגְלָלָה הִפְסִיד הַמִתְאַנֶּה, בְּוַדַּאי מִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְעוֹרֵר לְהַמִתְאַנֶּה וּמַרְאֵהוּ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי רִמָהוּ, עוֹבֵר עַל אִסוּר רְכִילוּת, כֵּיוָן דְּעַל פִּי דִּין תּוֹרָה, אֵין לוֹ עָלָיו עַתָּה כְּלוּם, שׁוּב לֹא הֲוֵי זֶה הַסִפּוּר, כִּי אִם דְּבָרִים בְּעָלְמָא, וְהוּא * כְּרוֹכֵל שֶׁנִּזְכָּר בְּכָל מָקוֹם, שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים ((ל)) מִזֶּה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הַמִתְאַנֶּה שׁוֹאֲלוֹ, גַּם כֵּן ((לא)) לֹא יֹאמַר לוֹ הָאֱמֶת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ יָכוֹל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ לָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, כְּגוֹן שֶׁיִּתְפְּסֶנּוּ, אוֹ שֶׁלֹּא יְשַׁלֵּם לוֹ יִתְרוֹן הַמָעוֹת, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ עֲדַיִן לָעֵסֶק הַזֶּה, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא לַמֵבִיא לָזֶה. אֲבָל אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה, יִהְיֶה הַדִּין עִמוֹ, (אוֹ שֶׁיְּהֵא יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מֵהַמְקָח הָרַע הַזֶּה, אוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הָאוֹנָאָה) וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ הַמִתְאַנֶּה, לֹא הָיָה מִתְרַצֶה לָזֶה, ((לב)) צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ הָאֱמֶת כַּאֲשֶׁר הוּא, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ אֶת אוֹנָאָתוֹ. אַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר בְּאֵלּוּ הָאֳפָנִים שֶׁאֶכְתֹּב, וְאֵלּוּ הֵן:

ועין לקמן בסוף סעיף קטן ל"ד, מה שכתבנו שם, באם שהוא משער בהקונה וכו', עין שם, והוא הדין כאן.

(כט) שאר סיבה. זה קאי גם על שאר חסרונות, אבל פחות משתות או יותר מכדי שיראה אין שייך בשאר חסרונות כי אם בשווי המקח, כמו שמבואר בחו"מ סימן רל"ב.

(ל) מזה לזה. דהלא אף בעד אחד שהולך ומעיד עליו בב"ד אם הוא יודע מתחלה שדבריו לא יתקבלו בב"ד אפילו לשבועה, ויצוייר זה בכמה גווני, אסור לו לילך ולהעיד. והמעיד עובר על לא יקום עד אחד באיש, כמו שמבואר בח"מ בסימן כ"ח בביאור הגר"א שם בשם הספרי, ובכלל לישנא בישא הוא כמו שמוכח להמעיין שם, וכבר הארכנו בזה לעיל.

(לא) לא יאמר לו. כמו שביארנו בכמה מקומות דאיסור רכילות הוא אפילו אם הוא דורשו ומבקש ממנו שיאמר לו אם עשה לי פלוני או דיבר עלי פלוני כל שאין בזה תועלת על להבא.

(לב) צריך לומר לו. וראיה מב"מ (נ"א ע"ב) לא שנו אלא לוקח וכו' מאי טעמא לוקח כל היכא דאזיל מחוי ליה, ואמרי ליה אי טעי אי לא טעה, אלמא דמותר לומר לו. ולא תקשה על דברינו הנ"ל בענין פחות משתות, דידוע דזו המימרא לא קאי רק לשתות או ליתר, דאילו לפחות משתות לאלתר הוי מחילה כמו שפירשו רש"י ותוספות שם (דף נ"א ע"ב) עי"ש.

ודע דכל היכי דמותר לומר, הוא אפילו אם אין שואלו, וכמו שכתבנו בתחלת הכלל עי"ש.

לזכות נשמת רבנו ישראל מאיר הכהן בן דובורושה זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ולזכות כל ישראל החיים ומתים..

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מו"ל ששמו שמור במערכת תורת אמת

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5