הלכות מתנות עניים – פרק רביעי – היד החזקה לרמב"ם

א אֵיזֶהוּ לֶקֶט זֶה הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ הַמַּגָּל בִּשְׁעַת קְצִירָה אוֹ הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ יָדוֹ כְּשֶׁמְּקַבֵּץ הַשִּׁבֳּלִים וְיִקְצֹר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹפֵל שִׁבּלֶת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. אֲבָל אִם נָפְלוּ שָׁלֹשׁ כְּאֶחָד הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה. וְהַנּוֹפֵל מֵאַחַר הַמַּגָּל אוֹ מֵאַחַר הַיָּד אֲפִלּוּ שִׁבּלֶת אַחַת אֵינָהּ לֶקֶט:

כסף משנה אי זהו לקט וכו'. משנה בפ"ד דפאה. ומ"ש והוא שיהיה הנופל שבולת אחת או שתים וכו'. משנה פ"ו דפאה וכב"ה. ומ"ש והנופל מאחר המגל או מאחר היד וכו'. משנה בפ"ד:

ב הָיָה קוֹצֵר בַּיָּד בְּלֹא מַגָּל הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ יָדוֹ אֵינוֹ לֶקֶט. אֲבָל הַתּוֹלֵשׁ דְּבָרִים הַתּוֹלְשִׁים אוֹתָם הַנּוֹפֵל מִתַּחַת יָדוֹ לֶקֶט. הָיָה קוֹצֵר אוֹ תּוֹלֵשׁ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתָּלֵשׁ וְאַחַר שֶׁקָּצַר מְלֹא זְרוֹעוֹ אוֹ תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ עַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:

כסף משנה היה קוצר ביד וכו'. ירושלמי שם ובגמ' דידן פ' ראשית הגז (דף קל"ז:). ומ"ש אבל התולש דברים התולשים אותם וכו' בפ' ראשית הגז: היה קוצר או תולש וכו'. פ"ד דפאה ובסיפרא מייתי לה מקרא:

ג הָיָה קוֹצֵר וְנִשְׁאֲרָה שִׁבּלֶת אַחַת שֶׁלֹּא נִקְצְרָה וְנִקְצַר כָּל שֶׁסְּבִיבוֹתֶיהָ. אִם הָיָה רֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה שֶׁבְּצִדָּהּ וִיכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים:

כסף משנה היה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכו'. משנה בפ"ה דפאה:

ד הָיוּ שְׁתֵּי שִׁבּוֹלוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. הַפְּנִימִית יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה וְהַחִיצוֹנָה יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַפְּנִימִית וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה. הַפְּנִימִית נִצֶּלֶת וּמַצֶּלֶת אֶת הַחִיצוֹנָה שֶׁהֲרֵי הִיא כְּנוֹפֶלֶת מִתּוֹךְ הַמַּגָּל וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְצְרָה. וְהַשִּׁבֳּלִים שֶׁבִּקֵּשׁ הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה:

כסף משנה ומ"ש היו שתי שבולות זו בצד זו וכו'. שם בירושלמי. ומה שכתב שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה קשה שהרי אפילו החיצונה אינה כנופלת מתוך המגל כיון שיכולה להקצר עם הפנימית והפנימית הרי היא כאילו היא מן הקמה שבצדה ועוד שנופלת מתוך המגל היא לקט וזו אמר שנצולת והיא לבעה"ב. וי"ל דקאי למה שכתב לעיל בסמוך היה קוצר ונשאר שבולת אחת וכו' ואם לאו הרי היא של עניים. ואם תאמר מה טעם והלא אין לקט אלא מה שנפל וזו לא נפלה לז"א שמאחר שנשארה היא לבדה הרי היא כנפלה וכולי עניינא חד הוא שע"י שאמר שאם יכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה הוסיף ואמר שלא את עצמה בלבד הציל אלא גם את הטפילה. ואפשר דקאי נמי לדין השני שאמר שהוא לבעל השדה לפי שהפנימית נקצרת עם הקמה אבל אילו לא היתה פנימית עם הקמה לא היתה מצלת עצמה ולא לזולתה. והטעם לפי שהרי היא כנופלת וכו'. ומה שכתב והשבלים שבקש הרי הם של בעל השדה. תוספתא פ"ב:

ה הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים וְנִתְעָרֵב קָצִיר שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה עִם הַלֶּקֶט אוֹמְדִין אֶת הַשָּׂדֶה כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר זֶה אַרְבָּעָה קַבִּין תְּבוּאָה לְכָל בֵּית כּוֹר:

כסף משנה הרוח שפיזרה את העמרים וכו'. משנה בפרק ה' דפאה שפיזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה ומשמע מדברי רבינו כאן דרשב"ג לא אתי לאפלוגי את"ק אלא לפרושי כמה לקט היא ראויה לעשות x וכן פירש"י פרק המקבל (דף ק"ה:). ומ"ש מפני שזה אונס שם בירושלמי מקשה xx (מ"ש דהכא תנן) אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות xxx (וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו תנן) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ומשני קנס קנסו בו שגדש ע"ג לקטן של עניים. ומ"ש וכמה הוא שיעור זה ד' קבין וכו'. שם בירושלמי ובגמ' דידן פ' המקבל:

ו לֶקֶט שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ וְלֹא לְקָטוּהוּ עֲנִיִּים וּבָא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִגְדִּישׁ אֶת הַקָּצִיר שֶׁלּוֹ עַל הָאָרֶץ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מְפַנֶּה הַגָּדִישׁ שֶׁלּוֹ כֻּלּוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְכָל הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ כֻּלָּן לָעֲנִיִּים. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זוֹ הִיא מֵהֶם שֶׁהָיְתָה לֶקֶט וּסְפֵק מַתְּנוֹת עֲנִיִּים לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'תַּעֲזֹב' הַנַּח לִפְנֵיהֶם מִשֶּׁלְּךָ:

כסף משנה לקט שנפל לארץ וכו'. משנה שם:

ז וְלָמָּה אֵין אוֹמְדִין אוֹתָהּ וְלִתֵּן לָעֲנִיִּים מַה שֶּׁרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת לֶקֶט. מִפְּנֵי שֶׁעָבַר וְהִגְדִּישׁ עַל הַלֶּקֶט קְנָסוּהוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג וַאֲפִלּוּ הָיָה הַלֶּקֶט שְׂעוֹרִים וְהִגְדִּישׁ עָלָיו חִטִּין. וַאֲפִלּוּ קָרָא לָעֲנִיִּים וְלֹא בָּאוּ אֲפִלּוּ הִגְדִּישׁוּהוּ אֲחֵרִים שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן לָעֲנִיִּים:

כסף משנה ומה שכתב ולמה אין אומדין אותה וכו' עד הרי הם לעניים. ירושלמי שם:

ח הַצָּרִיךְ לְרַבֵּץ אֶת שָׂדֵהוּ קֹדֶם שֶׁיִּלְקְטוּ הָעֲנִיִּים לֶקֶט שֶׁבָּהּ אִם הֶזֵּקוֹ מְרֻבֶּה עַל הֶפְסֵד הַלֶּקֶט מֻתָּר לְרַבֵּץ. וְאִם הֶפְסֵד הַלֶּקֶט מְרֻבֶּה עַל הֶפְסֵדוֹ אָסוּר לְרַבֵּץ. וְאִם קִבֵּץ אֶת כָּל הַלֶּקֶט וְהִנִּיחוֹ עַל הַגָּדֵר עַד שֶׁיָּבוֹא הֶעָנִי וְיִטְּלֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִדַּת חֲסִידוּת:

כסף משנה הצריך לרבץ שדהו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים ובתוספתא ספ"ב. ומה שכתב הרי זה מדת חסידות. כן משמע שם:

ט זְרָעִים הַנִּמְצָאִים בְּחוֹרֵי הַנְּמָלִים. אִם הָיוּ הַחוֹרִים בְּתוֹךְ הַקָּמָה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. שֶׁאֵין לָעֲנִיִּים מַתָּנָה בְּתוֹךְ הַקָּמָה. וְאִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְצַר הֲרֵי זֶה שֶׁל עֲנִיִּים שֶׁמָּא מִן הַלֶּקֶט גְּרָרוּהוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא שָׁחוֹר אֵין אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה שֶׁסְּפֵק הַלֶּקֶט לֶקֶט:

כסף משנה הזרעים הנמצאים בחורי וכו'. משנה בפרק ד' דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט כלקט ומשמע בירושלמי ובגמרא דידן פ' הזרוע (דף קל"ד) דהלכה כר"מ. ומה שכתב ואע"פ שנמצא שחור וכו'. שם בירושלמי x:

י שִׁבּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּגָדִישׁ הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ שְׁתֵּי שִׁבּוֹלוֹת וְאוֹמֵר עַל אַחַת מֵהֶן אִם הַלֶּקֶט הִיא זוֹ הֲרֵי הִיא לָעֲנִיִּים וְאִם אֵינָהּ לֶקֶט הֲרֵי הַמַּעַשְׂרוֹת (שֶׁהִיא) שֶׁחַיֶּבֶת בָּהֶן שִׁבּלֶת זוֹ קְבוּעִים בְּשִׁבּלֶת שְׁנִיָּה. וְחוֹזֵר וּמַתְנֶה כֵּן עַל שִׁבּלֶת שְׁנִיָּה וְנוֹתֵן אַחַת מֵהֶן לֶעָנִי וְהָאַחֶרֶת תִּהְיֶה מַעֲשֵׂר:

כסף משנה שבולת של לקט שנתערבה בגדיש וכו'. משנה (דף ו':) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו בירושלמי כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא ה"ז יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות (של) לקט היא א"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו אחת מהן. ונראה שרבינו גורס בדרבי יונה וחוזר ואומר על השניה אם זו של לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בו אי נמי שהוא מפרש דמאי דא"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר ה"ק אחר שהביא שתי שבלים כמו שקדם חוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה"ז יפה וכו' ומ"מ קשה מה הועיל בתקנתו הא אם אחת מהן של לקט לא נתקנה חברתה דהא תנן בפ"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ואם תרם אין תרומתו תרומה ונראה שקושיא זו היא שהקשה וחש לומר וכו' והיאך בא רבי יונה לתרצה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ורבינו שמשון פירש ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם זו לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונות קבועים על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועים ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא עכ"ל. אבל מדברי רבינו נראה שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד ויש לתמוה עליו שאם אותה שבולת שעיכב בעה"ב לעצמו היא של לקט לא נתקנה השבולת שנותן לעני וכן קשה איך יפרש הירושלמי שלא תיקן רבי יונה כלום לקושיא וחש לומר ויש לתמוה על הראב"ד שלא השיגו. והר"י קורקוס ז"ל כתב וז"ל לכך אני אומר מתוך הדוחק דחוזר ומתנה כן על שבולת שניה שכתב רבינו אינה הראשונה שהפריש תחלה אלא שחוזר ולוקח עוד שלישית מן הגדיש ומתנה גם עליה ואותה שקבע בה מעשרות הראשונה אין חוזר ומתנה עליה דבר אלא משום דאיכא למיחש שמא היא של לקט ונמצא שנתן לעני טבל כדברי הירושלמי לכך חוזר ולוקח אחרת ומתנה גם עליה ולכך קרא אותה שניה שהיא שניה לשל תנאי דמתנה עליה כאשר התנה על השניה שהניח וזהו חוזר ומתנה כן על שבולת שניה כלומר כאשר התנה על אותה שקבע בה המעשרות ומסתמא מן הגדיש יקח אותה ויאמר אם הראשונה לקט הרי יפה ואם היא טבל אם אותה האחרת גם כן היתה טבל הרי יפה כי כבר תקנתי עליה אותה הראשונה ואם היתה לקט מעשרות הראשונה קבועים בזאת השניה עכ"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שבתחילה קס"ד שלא היה אומר אם זו של לקט וכו' אלא פעם אחת אמר נותן לו את הראשונה וכן שנה ר' יונה ואמר שחוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה"ז יפה כמו שפירשתי שוב אין להקשות שמא אותה שקבע בה מעשרות של לקט היא דממילא משמע שאותה שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועים בה בעצמה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשניה בתורת מעשר. ומ"ש ונותן לו אחת מהן. ה"פ כשנותן לו שתיהן אחת מהן תהיה בתורת מתנות עניים של לקט והשניה תהיה בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין:

יא לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֵל עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. אֲבָל הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וְהַמּוֹכֵר קָמָתוֹ לַחֲבֵרוֹ לִקְצֹר יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. וְיֵשׁ לַפּוֹעֵל לְהָבִיא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לְלַקֵּט אַחֲרָיו. וַאֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ לִטּל חֲצִי הַקָּצִיר אוֹ שָׁלִישׁוֹ אוֹ רְבִיעוֹ בִּשְׂכָרוֹ:

כסף משנה לא ישכור אדם את הפועל וכו'. משנה פ"ה דפאה. ומ"ש אבל האריסין והחכירין. תוספתא פרק ג' דפאה האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור מלקט בנו אחריו. ומ"ש ויש לפועל להביא אשתו ובניו וכו' עד בשכרו. בפ' שנים אוחזין (דף י"ב) וכר"י דאיפסקא התם הלכתא כוותיה:

יב מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לְלַקֵּט אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶחָד וּמוֹנֵעַ אֶחָד אוֹ שֶׁמְּסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים:

כסף משנה מי שאינו מניח את העניים וכו' עד ה"ז גוזל את העניים. משנה בפ"ה דפאה:

יג וְאָסוּר לְאָדָם לְהַרְבִּיץ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעֲנִיִּים וְיִבְרְחוּ. הָיוּ שָׁם עֲנִיִּים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִטּל לֶקֶט אִם יָכוֹל בַּעַל הַבַּיִת לִמְחוֹת בְּיָדָן מְמַחֶה וְאִם לָאו מְנִיחָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

כסף משנה ואסור לאדם להרביץ וכו'. בפרק שנים אוחזין (דף י"ב): היו שם עניים וכו'. תוספתא דפאה פ"ג:

יד הַמַּפְקִיר אֶת הַלֶּקֶט עִם נְפִילַת רֻבּוֹ אֵינוֹ הֶפְקֵר מֵאַחֵר שֶׁנָּשַׁר רֻבּוֹ אֵין לוֹ בּוֹ רְשׁוּת:

כסף משנה המפקיר את הלקט וכו'. ברפ"ה דתמורה (דף כ"ח) ופירש רש"י עם נשירת רובו דבעי למהוי לקט (ואמר) דלהוי הפקר אפילו לעשירים:

טו אֵי זֶהוּ פֶּרֶט זֶה גַּרְגֵּר אֶחָד אוֹ שְׁנֵי גַּרְגְּרִים הַנִּפְרָטִים מִן הָאֶשְׁכּוֹל בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. נָפְלוּ שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּבַת אַחַת אֵינוֹ פֶּרֶט:

כסף משנה איזהו פרט וכו'. משנה פ"ו דפאה וכב"ה:

טז הָיָה בּוֹצֵר וְכָרַת אֶת הָאֶשְׁכּוֹל וְהֻסְבַּךְ בְּעָלָיו וְנָפַל לָאָרֶץ וְנִפְרַט אֵינוֹ פֶּרֶט. הָיָה בּוֹצֵר וּמַשְׁלִיךְ לָאָרֶץ כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאֶשְׁכּוֹלוֹת אֲפִלּוּ חֲצִי אֶשְׁכּוֹל הַנִּמְצָא שָׁם הֲרֵי הוּא פֶּרֶט (וְכֵן אֶשְׁכּוֹל שָׁלֵם שֶׁנִּפְרַט שָׁם הֲרֵי הוּא פֶּרֶט). וְהַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בּוֹצֵר הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א