הלכות לשון הרע כלל י – יז – ספר חפץ חיים

אִם נַעֲשָׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וּבָא רְאוּבֵן ((מב)) וְשָׁאַל לְשִׁמְעוֹן: מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁרְאוּבֵן חוֹשְׁדוֹ בָּזֶה, אָסוּר לוֹ לְגַלּוֹת, מִי שֶׁעָשָׂה אֶת הַדָּבָר, אֲפִלּוּ אִם רָאָה בְּעַצְמוֹ, רַק ((מג)) יָשִׁיב: אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר, (אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיָה שׁוֹאֲלוֹ וְלֹא הָיָה חוֹשְׁדוֹ כְּלָל בָּזֶה, הָיָה גַּם כֵּן צָרִיךְ לְסַפֵּר לוֹ, כְּגוֹן, אִם דָּבָר זֶה הוּא מֵעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְנִשְׁלְמוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים שֶׁבִּכְלָל זֶה, אוֹ אִם הוּא מֵהָעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַמָקוֹם, וְנִשְׁלְמוּ בּוֹ הַדְּבָרִים, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ה', ז', ח', עַיֵּן שָׁם). וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא מִצַד הַדִּין, אֲבָל רָאוּי לְבַעַל נֶפֶשׁ, שֶׁיַּעֲשֶׂה לְפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלֹא יַשְׁמִיט אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה, בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁיִּתְוַדַּע לְהַשּׁוֹאֵל, וְיִתְבַּיֵּשׁ פְּלוֹנִי עַל יְדֵי זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּסַנְהֶדְרִין {דף י"א} בְּכַמָה תַּנָּאִים, שֶׁהִטִילוּ עַל עַצְמָם הָאַשְׁמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְוַדַּע מִי הוּא הַחוֹטֵא, וְכֵן אִיתָא {כתוב} בְּ"סֵפֶר חֲסִידִים" סִימָן כ"ב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאִםֹ הוּא בַּחֲבוּרַת בְּנֵי אָדָם וְנַעֲשָׂה דָּבָר אֶחָד שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְלֹא נוֹדַע מִי הַחוֹטֵא, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָטָא כוּ', עַיֵּן שָׁם.

(מב) ושאל לשמעון וכו' שראובן חושדו וכו'. דמפני שאלת ראובן ודאי לא נשתנה הדין וכמ"ש לעיל בכלל א' בסעיף ה' ובכלל זה בסעיף ד', ומפני שחשדו ג"כ לא נשתנה הדין, כדמוכח בב"ב (דף קס"ד ע"ב) בשטר מקושר דאתא לקמיה דרבי וכו' חזא ביה רבי בבישות וע"ש ברשב"ם דהבישות היה מפני שהיה סבור רבי שר' שמעון עשה אותו א"ל לאו אנא כתבתיה יהודא חייטא כתביה אמר ליה כלך מלשון הרע הזה ופירש הרשב"ם לא היה לך להטיל האשמה עליו היה לך לומר לא כתבתיו ועיין עוד מה שכתבנו לעיל בס"ק ל"א מענין זה.

(מג) ישיב אני לא עשיתי. וכל זה אם ע"י תשובתו זו לא ידע עדיין השואל מי עשה את הדבר. אבל אם עי"ז ממילא יוודע לו העושה, כגון שלא היה לו הספק כי אם על שניהם, תלוי בזה, אם הוא באמת דבר שאינו הגון נראה דמותר לדחות זה מעל עצמו אף שממילא יתגלגל הדבר על חבירו. אבל אם באמת דבר זה איננו עולה, רק להשואל נראה שהדבר זה הוא עולה צריך עיון אם מותר להשיב לו אפילו בלשון אני לא עשיתי את הדבר כיון שעי"ז ממילא יתגנדר הדבר על חבירו.

ונראה שדבר זה תלוי במה שמבואר בח"מ בסימן שפ"ח [סו"ס ב'] בהגה"ה, היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שעי"ז גורם היזק לאחר, ועי' בסמ"ע שם שכתב דאם כבר בא עליו אסור לסלק ממנו בזה, ומשמע מביאור הגר"א שם שהוא מסכים להסמ"ע, והכא נמי אם הוא רואה שנחלט לעת עתה חשדא אצל השואל עליו, אסור לו לגלות כדי להסירה מעליו ולתתה על חבירו, ועי' בביאור הגר"א שם, ואם אינו בגדר זה, מותר. ואעפ"כ דבר זה אינו מבורר אצלי היטב למעשה.

ודע דכל זה הסעיף איירי בענין לשה"ר, דהיינו שדבר זה איננו נוגע בעצם לשואל, רק שרוצה סתם לידע מי עשה את הדבר הזה. ואם הדבר הזה נוגע לו, יבואר אי"ה לקמן בהלכות רכילות כלל ט' סי"ד ט"ו עם ציור המצוי בענין זה.

לזכות נשמת רבנו ישראל מאיר הכהן בן דובורושה זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ולזכות כל ישראל החיים ומתים..

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מו"ל ששמו שמור במערכת תורת אמת

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5