הלכות לשון הרע כלל ד – י – ספר חפץ חיים

וְאַף עַל פִּי כֵן ((מא)) אִם רוֹאֶה אָדָם ((מב)) בְּאֶחָד מִדָּה מְגֻנָּה, כְּגוֹן: גַּאֲוָה אוֹ כַּעַס אוֹ שְׁאָרֵי מִדּוֹת רָעוֹת אוֹ שֶׁהוּא בַּטְלָן מִתּוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, נָכוֹן לוֹ לְסַפֵּר דָּבָר זֶה לִבְנוֹ אוֹ לְתַלְמִידָיו וּלְהַזְהִירָם, שֶׁלֹּא יִתְחַבְּרוּ עִמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַעֲשָׂיו, כִּי הָעִקָר מַה שֶּׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, הוּא אִם כַּוָּנָתוֹ לְבַזּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וְלִשְׂמֹחַ לִקְלוֹנוֹ, אֲבָל אִם כַּוָּנָתוֹ לִשְׁמֹר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַעֲשָׂיו ((מג)) פָּשׁוּט דְּמֻתָּר וּמִצְוָה נַמֵי אִיכָּא {גם כן יש}. אַךְ בְּאֹפֶן זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה נִרְאֶה, דְּמִצְוָה לְהַמְסַפֵּר לְבָאֵר הַטַעַם, לָמָה מְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֶה הַשּׁוֹמֵעַ לְהַתִּיר עַל יָדוֹ יוֹתֵר מִזֶּה, וְגַם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִתְמֹהַ עָלָיו, שֶׁהוּא סוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ, כִּי פַּעַם יֹאמַר לוֹ, שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָן בִּכְלָל ט', שֶׁמִצְוָה רַבָּה הִיא לְהַפְרִישׁ בָּנָיו הַקְטַנִּים מִזֶּה הֶעָוֹן, וְעַתָּה הוּא מְסַפֵּר בְּעַצְמוֹ, (וּבְהַאי גַּוְנָא אִיתָא {וכיוצא בזה כתוב} בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ יוֹרֶה דֵּעָה, אִם הוּא מַתִּיר דָּבָר, שֶׁיֵּשׁ פּוֹסְקִים לְאִסוּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה).

(מא) אם רואה. אין להביא ראיה לדין זה ממה שאמרו בערבי פסחים שצוה רבי לבניו אל תדורו בשכנציב משום דליצני נינהו ומשכי בליצנותא, דאפשר שזה היה מפורסם לעין הכל ובזה לא שייך לשון הרע. אבל יש להביא ראיה ברורה לזה ממה שמבואר לקמן דמותר להיות לפעמים רוכל אם הוא לסלק הנזקין, כגון לספר לו פלוני דיבר עליך שאתה גזלן כדי שעל ידי זה ישמור את שטרו וכל כהאי גוונא ומצוה נמי איכא, ועל אחת כמה וכמה היכא שיכול לבוא לידי טובה בחיי נפשות דמותר ומצוה נמי איכא, ואחר כך מצאתי כן בספר חסידים.

אך בעיני עצמו בודאי לא יחזיקו לרשע דמי יודע אם לא עשה תשובה וגם אולי אינו יודע את חומר איסורן וכנ"ל.

ולענין השמיעה הוא כך, אם המספר הזה הוא מהימן להם כדברי שני עדים מותרים השומעים להחליט זה בלבם, ועיין לקמן בכלל ז' מהו נקרא מהימן ליה כבי תרי * ואם לאו אינו מותר רק לחוש ולשמור עצמן ממנו וכמבואר לקמן בהלכות קבלת לשון הרע.

הגה"ה: וכל זה מדינא, אבל כבר נתבאר לקמן בחלק ב' כלל ו' סעיף ז' דהשתא לא שייך כלל מהימן כבי תרי, ורק לחוש מותר.

(מב) באחד. והוא הדין אם הוא רואה להרבה אנשים שמוחזקין במדות מגונות גם כן אין לו למנוע את עצמו מלהזהירם שלא יתערבו עמהם וכמו שצוה רבי לבניו על אנשי שכנציב וכנ"ל.

(מג) פשוט דמותר. ובכאן אין צריך הפרטים דלקמן בכלל י' כי הפרט הא' שנזכר שם דהיינו דוקא אם ראה בעצמו ולא אם שמע מאחרים, בכאן אפילו אם שמע מאחרים, הלא יש לקבל דבר זה לענין לחוש לעצמו ולאחרים וכמו שכתבנו לקמן בכלל ו' ס"י בבאר מים חיים בשם הרא"ש. ומכל מקום יש חילוק בזה, דאם ראה בעצמו מותר לו לספר בהחלטה. אבל אם לא ראה בעצמו רק שמע מאחרים, יש לו לומר להם בלשון זה: שמעתי אומרים עליו כך וכך על כן יש מאוד לחוש ולשמור ממנו. ולענין הפרט שלא יגדל העולה יותר ממה שהיא, אם יספר להם כאשר הוא לא יתרחקו מאתו ויכול לבוא מזה ריעותא, אפשר דמותר לגדל. וכן כל שאר הפרטים דלקמן אינו מצוי כאן, רק העיקר שבכולם שיכוין לכבוד השם דהיינו אם הוא רואה שיהיה מזה תועלת ולא מצד שנאה.

לזכות נשמת רבנו ישראל מאיר הכהן בן דובורושה זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ולזכות כל ישראל החיים ומתים..

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מו"ל ששמו שמור במערכת תורת אמת

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5