הלכות גרושין – וזה הוא נוסח הגט – היד החזקה לרמב"ם

יב בְּכָךְ בְּשַׁבָּת בְּכָךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי בְּשַׁבָּת כָּךְ וְכָךְ לַיְצִירָה אוֹ לַשְּׁטָרוֹת לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בָּהּ הָכָא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי דְּמִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם [ו] אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לִי וְלַאֲבָהָתִי וּלְאַתְרִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִי צָבִיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא וּפַטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי אַנְתְּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי דְּמִמָּתָא פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵיכִי וְלַאֲבָהָתִיכִי וּלְאַתְרִיכִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִיכִי דִּי הֲוִית אִנְתָּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא. וּכְדוֹ פַּטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי דְּיִתְהַוְיָין רַשָּׁאָה וְשַׁלְטָאָה בְּנַפְשִׁיכִי לִמְהָךְ לְהִתְנַסְבָּא לְכָל גְּבַר דְּיִתְצַבְיָין וְאִינַשׁ לֹא יִמְחֶה בְּיָדִיכִי ( מִן שְׁמִי) מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לֵיכִי מִנָּאִי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִגֶּרֶת שִׁבוּקִין כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. וְהָעֵדִים חוֹתְמִים לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד:

מגיד משנה (יא-יב) היה בו וכו'. זה שכתב רבינו במשמעות שני ענינים שהוא פסול הוא נמשך אחר מ"ש למטה בבא המתחלת הרי שכתוב בנוסח זה ולא האריך וכו' ושם יתבאר. ומ"ש אם היה בכתבו עיקום או בלבול זה פשוט וכפי מה שנתבאר בסמוך: כבר נהגו וכו'. גם בימי חכמי הגמרא נהגו כן כמו שיתבאר ובמשנה בפרק המגרש (דף פ"ה) שנינו גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודן די יהוי לכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין ובגמרא במאי קא מיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתיב לה ודן מוכיח מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתיב ביה ודן דמוכח מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה אבל לא כתיב ביה ודן אמרינן בדבור (בעלמא) גירשה ושטרא ראיה בעלמא הוא וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל דקי"ל כר' יהודה בהא והוכיחו כן ממ"ש פ"ק דנדרים (דף ה':) דרבא ס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ונחלקו המפרשים ז"ל כיון שכתוב בו למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין אם צריך לכתוב בו הרי את מותרת לכל אדם שיש מי שכתב שצריך שבכלל להתנסבא אינו אלא היתר נישואין אבל לא היתר זנות וה"ל כאומר חוץ מזנותיך שנתבאר פרק ח' שהיא ספק מגורשת. ויש מי שכתב שאין צורך שלא אמרו אלא באומר בפירוש חוץ מזנותיך אבל בסתם מותרת היא לכל דבר וכ"ש שכבר כתב בגט ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין שהוא דבר כולל. ויש במקצת נוסחי הגאון שאין כתוב בהן והרי את מותרת לכל אדם אבל רבינו ז"ל כתבו בנוסח שלו וכן עיקר ובהרבה מקומות נראה בגמרא שהיו רגילין לכתבו והרמב"ן ז"ל מן המחמירין וכתב אלא ודאי צריך למכתב והרי את מותרת לכל ואם לאו אסורה. וקרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט עכ"ל. ודע שיש קצת חלוף בנוסחי הגט בדברי הראשונים ז"ל ולדברי הכל הנוסח שכתב רבינו כשר גמור הוא:

כסף משנה והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד. לרווחא דמילתא כתב כן שא"צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (פ"ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ"ש רבינו בפ"א א"צ לכתוב עד:

יג כְּשֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וּבְנֹסַח זֶה לֹא יִכְתֹּב וְדֵין בְּיוּ"ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְדִין כְּלוֹמַר מִשְׁפָּט יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וְלֹא יִכְתֹּב וְאִגֶּרֶת בְּיוּ"ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְאִי גָרַת כְּלוֹמַר אִם זָנִית. לֹא יִכְתֹּב לִימְהָךְ בְּיוּ"ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא לִי מֵהַךְ [וְכֵן יַרְחִיק רֶגֶל הַהֵ"א מִגַּגָּהּ שֶׁמָּא יִקְרָא לִמְחַךְ] כְּלוֹמַר לִשְׂחוֹק. וְלֹא יִכְתֹּב תֶּהֱוְיָן וְתִצְבְּיָן בִּשְׁתֵּי יוּדִי"ן שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא תֶּהֱוְיָין וְתִצְבְּיָין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם [ז] שְׁתֵּי נָשִׁים וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ לָזוֹ אֶלָּא [ח] לִשְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי"ו דְּוּכְדוֹ שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ"ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָעוֹ וּכְדִי כְּלוֹמַר בִּתְנַאי זֶה אֶפְטֹר אוֹתָךְ. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי"ו דְּתֵרוּכִין וְשִׁבוּקִין שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ"ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁהִיא שָׁבְקָה וְגֵרְשָׁה אוֹתוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מַשְׁמַע שְׁתֵּי עִנְיָנוֹת:

מגיד משנה כשיכתוב הגט וכו'. שם (פ"ו:) אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין דמשמע דין אלא ודן וכו'. וכל אלו הדקדוקין שכתב רבינו מבוארים במימרא זו שם. ועוד שם לא ליכתוב למחך בחי"ת דמשמע כחוכא אלא למהך ולא ליכתוב לאיתנסבא באל"ף באמצע דמשמע לא יתנסבא אלא להתנסבא. ואפשר שלא הזכירו רבינו לפי שהם בשינוי האותיות מה' לח' ומה' לא' וכבר כתב רבינו למעלה מה שכולל זה: ומ"ש רבינו בהארכת הווי"ן כן הוא בגמ' וכתב הרשב"א ז"ל [לא] לאורכינהו [טפי] משאר ווי"ן קאמר אלא כשאר ווי"ן וכדי שלא יראו יודי"ן וכ"כ בתוס' והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הוא לעשות כן כדי שיזכירו ולא יבאו לידי קצור עכ"ל. אבל מדברי רבינו נראה שכל שמשמען ווי"ן לכל מי שיקרא כשר הוא:

לחם משנה כשיכתוב הגט בלשון הזה ובנוסח זה כו'. כתב ה"ה ואף מדברי רבינו נראה כן שכל שמשמען ווי"ן לא ידעתי מאין הוציאו זה דהרי רבינו הזכיר אריכת ווי"ן כדאמרו בגמרא משמע שיאריך דוקא: ולא יכתוב לימהך ביו"ד כו'. הרב ב"י ז"ל כתב דטעות נפל כאן. ואפשר ליישב הגי' דרבינו מפרש דמה שאמר בגמרא דמשמע לי מהך פירוש לי שחוק דנחליף הה"א לח' ונאמר שהוא שחוק כדרך אותיות אחה"ע שמתחלפות וזה הפירוש היינו מפני שא"א לפרש פירוש אחר כיון שהם שתי תיבות ולהכי רבינו לא הזכיר דלא יכתוב למחך בחי"ת דכל שכן דהוא משמע שחוק ובגמרא לא הזכירו כן לפ' לשון לי מהך דפירושו חוכא ולכך הזכירו בגמרא ולא לכתוב למחך מלשון כי חוכא, אבל רבינו שהזכיר דמשמע לי שחוק א"צ עוד: ואח"כ כתב דאפילו אמר לסופר לכתוב סתם כיון דאתי בעל ומערער סגי לפיסולא. ונ"ל לתרץ דמ"ש תחלה דבעינן תרתי היינו כדי שאם נשאת תצא אבל בחדא לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא וזהו שכתב לבסוף דבחדא לא תנשא לכתחלה כלומר ואם נשאת לא תצא וכן מבואר לקמן בדברי רבינו נסים דבתרתי אם נשאת תצא שכתב היכא שכתב הגט הבעל עצמו וניסת וערער הבעל תצא משמע דתרתי בעינן ובדברי רבינו האיי שהביא ה"ה לסיוע לא הוזכר אלא אחד דאיכא חדא לא תנשא לכתחלה ובדברי רבינו נסים הוזכר דהיכא דאיכא תרתי אם נשאת תצא באופן שעם דברי רב האיי והר"ן הביא ראיה לכל מה שאמרו רבוותא. עוד כתב ה"ה ז"ל ואם עדים מצויים כו' כלומר ולא יועיל אח"כ ערעור דבעל כיון שט"ס היה כדכתב הר"ן בלשון שהזכיר ה"ה:

יד * הֲרֵי שֶׁכָּתַב בְּנֹסַח זֶה וְלֹא הֶאֱרִיךְ וָוִי"ן אֵלּוּ אוֹ לֹא כָּתַב הַיּוּדִי"ן הַיְתֵרוֹת אוֹ שֶׁכָּתַב הַיּוּדִי"ן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּתְבוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן פָּסוּל:

ההראב"ד הרי שכתב וכו'. כתב הראב"ד ז"ל כתב גאון כל אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער, עכ"ל:

מגיד משנה הרי שכתב בנוסח הגט וכו'. דעת רבינו בזה הוא מפני שכיון שאמרו חכמים שלא לעשות כן כל המשנה ממטבען הגט פסול ולא תנשא בו לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא שזהו ענין הפסול שהזכיר רבינו פ' י'. ובהשגות א"א כתב גאון כו'. בספר העיטור בזה דברים והנני כותב כלשונו וכן כתבם הרשב"א ז"ל וכתבו רבוואתא דכל הני דקדוקי דרב היכא דכתיב ליה בעל גופיה א"נ סופר מפומיה ובתר הכי אתי בעל ומערער דאמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולה אתכוונית אבל אם אמר בעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט אפילו סתם וטעו הסופר והעדים באחד מאלו האותיות והבעל אינו מערער דגט כשר ותנשא בו ואם עדים מצויים יעידו בפני ב"ד שטעות סופר היה וכ"כ רבינו האיי אי בעל יהיב רשותא לסופר למכתב גט שלם וטעו בהני כולהו או במקצתיהון אי איתיה לספרא מתקן ליה ואי לא ואינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ודאי אי אתיא לאנסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרית א"נ למיחך כחוכא ולכך אתכוונית לא מנסבינן לה אבל אי מנסבא לא מפקינן דהא קאמרינן משום שלום מלכות יוציא והולד ממזר וליתא לדר"מ וכ"ש לענין ט"ס, ורבינו נסים השיב כן בקבלה מפי הגאון היכא שכתב הגט הבעל עצמו אם נשאת וערער הבעל תצא ואם האשה טוענת ט"ס הוא עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור הבעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלימה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור הבעל כלום וכן דעת הגאונים ז"ל. ובתשובה לר"ח ז"ל כגון אלו שאינם מפורשים אם יבא אדם לכתוב אלה הדברים שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר לפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן אל הנאמנין ע"כ בעיטור, ולפי שזה דבר מצוי הארכתי בו וכתבתי דעות אלו ואין בידי להכריע:

טו גֵּט שֶׁמָּחַק בּוֹ אוֹת אוֹ תֵּבָה אוֹ שֶׁתָּלָה בֵּין הַשִּׁיטִין. אִם מִטֹּפֶס הַגֵּט הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם מִן הַתֹּרֶף אֵינוֹ גֵּט. וְאִם חָזַר וּפֵרֵשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל מַחַק אֲפִלּוּ מִתֹּרֶף הַגֵּט כָּשֵׁר כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. * וְכֵן גֵּט שֶׁנִּמְצָא קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁהוּא קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. אֲבָל אִם נִקְרַע וְאֵינוֹ קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין כָּשֵׁר:

ההראב"ד וכן גט שנמצא קרוע וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אם גט מקוים הוא למה יפסל מהיותה מגורשת שלא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אומרין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב"ד, ודומה לי שלא הסכים יפה להלכה עכ"ל:

מגיד משנה גט שמחק בו אות וכו'. זה מבואר בתוספתא ובירושלמי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר ע"כ. וזה מבואר ונהגו שלא לקיים שום מחק בגט להחמיר: וכן גט שנמצא קרוע כו'. בתוספתא בסוף המסכתא נקרע כשר נתקרע פסול נקרע בו קרע של ב"ד פסול נמוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר נמחק או שנתטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול ע"כ. וקרע ב"ד הוא שתי וערב כמו שנתבאר בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי בזה. ובדין נקרע קרע ב"ד כתוב בהשגות א"א אם גט מקויים הוא וכו'. ורבינו כתב דין התוספתא וענינה ודאי בפסול הגט והכשרו וכן מן הירושלמי מתבאר בפרק המביא תניין בביאור. ומ"ש הר"א שאם הוא מקויים שכשר אפשר שהוא אמת והטעם שהוכחה היא שבא לידה שלם שאל"כ לא היו מקיימין אותו ב"ד ובודאי שהאשה היא שקיימתו ולא הבעל שאין דרך הבעל לקיים הגט וכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב שנראה שאף רבינו יודה בזה:

כסף משנה גט שמחק בו אות או תיבה וכו'. כתבו בתוס' בר"פ המגרש (דף פ"ד ע"ב ד"ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע"כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ"ש ה"ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו:

טז נִמֹּק אוֹ שֶׁהִרְקִיב אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה כִּכְבָרָה כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ וּבָבוּאָה שֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת אִם יָכוֹל לִקְרוֹת כָּשֵׁר וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט:

יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּעֵדֵי חֲתִימָה וְאֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּמְסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וְהָיָה כָּשֵׁר הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה תֹּרֶף הַגֵּט עַל הַמַּחַק אוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנָּתַן לָהּ בִּפְנֵיהֶם:

מגיד משנה בד"א כשהיה הגט וכו'. חילוק זה לא כתבו רבינו בדין שאר השטרות פרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה והטעם שאע"פ שהוא סבור שהלכה כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי בגיטין ואפי' בשטרות כמ"ש בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה מ"מ השטרות הן חלוקים מן הגיטין דבשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ובגיטין לא בעינן כל שיש עדי מסירה וכר' אליעזר דאמר הכי פרק המביא תניין ומתבאר חלוק זה בדברי רבינו במ"ש למעלה בפרק זה ובמ"ש שם ולזה לא חלק בשטרות כמו שחלק כאן והוכרח ז"ל לחלק בכאן בין עדי חתימה לעדי מסירה לפי שכבר נתבאר למעלה שאפילו על הנייר המחוק ועל הדפתרא שהוא דבר שיכול להזדייף כשר בעדי מסירה אלמא המחקין שהזכירם התוספתא בשאין עדי מסירה לפנינו וכן סובר רבינו כשקרוע שתי וערב וכ"נ מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשו על המשנה שאמרה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותירצו א"ר זעירא תני בונא שילוח אפי' [לא] כתב [אלא] אני פלוני מגרש את אשתי כשר ע"כ. אבל ודאי בנטשטש ואינו יכול לקרות אם נמסר אחר כך בעדי מסירה אינו כלום דהא לאו כתב הוא דאין האשה מתגרשת אלא בכתב. וזה מבואר בדברי רבינו שכתב אבל יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר ה"ז כשר ושאינו יכול לקרות בשעת מסירה אינו כשר והרשב"א ז"ל סבור שאף בנקרע קרע ב"ד בשעת מסירה פסול ובטל שהרי כחרס הוא כיון שקרעו ואין בזה דבריו מוכרחין:

לחם משנה בד"א כשהיה הגט וכו'. לשון הירושלמי שהביא ה"ה ולאו כמקורע הוא. פי' הוא דע"כ הגט אינו כתוב בעלה זית אחד אלא בעלי זיתים הרבה דבעלה זית אחד אינו יכול לכתוב כל לשון הגט וא"כ הוי כמקורע ואמאי כשר ותירצו דאפילו אינו כותב אלא אני פלוני מגרש וכו' כשר מדאורייתא ולזה אמר דעל עלה של זית כשר כלומר הוי גט כשר מדאורייתא:

יח חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ גֵּט אֶחָד לַחֲמֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶן. אִם כְּתָבוּהוּ בַּכְּלָל כְּגוֹן שֶׁכָּתְבוּ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְכֵן אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן לְאִשְׁתּוֹ לֵיכִי דִּי תֶּהֱוְיָן וְכָל טֹפֶס הַגֵּט וּשְׁנֵי עֵדִים חוֹתְמִין מִלְּמַטָּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה כְּלָל כָּל מִי שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם כָּתַב בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט וְהִתְחִיל תַּחְתָּיו גֵּט אַחֵר בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה וְכָתַב וּבְיוֹם זֶה אוֹ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט הַשֵּׁנִי. וְכֵן עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַגִּטִּין וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה. אִם נִתְּנָה מְגִלָּה זוֹ לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה הֲרֵי כֻּלָּן מְגֹרָשׁוֹת. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה וְהָיְתָה מְגִלָּה זוֹ יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מֵהֶן. אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁגִּטָּהּ בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין עִמּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיְתָה הַמְּגִלָּה יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

כסף משנה חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת. הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע"פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ"א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ"ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ"ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת:

לחם משנה חמשה שכתבו גט אחד לה' נשותיהן וכו' ה"ז גט כשר וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה. כתב ה"ה מן הסוגיא נראה שהן שוין וקשה דמהיכא משמע ליה כן מן הסוגיא דהא בגמרא (דף פ"ז) אם דמו לא דמו אלא זמן אחד לכולן לההיא דשאלת שלום אבל כשכתב זמנים לכל אחד ואחד אינה מגורשת כלל. ויש לומר דמעיקרא אסיק אדעתיה בגמרא דפירוש וזמן אחד לכולן ר"ל שאע"פ שכתב גט מפני עצמו לכל אחד ואחד כיון שהם ביום אחד סגי זמן לכל אחד ואחד משמע ליה דהוי זמנים חלוקים דעל כן הקשו שם דהוי כדכתב ביום ונחתם וכו' ואם כן חזר דין זמן לכולן לפי סברת המקשה כמו זמן לכל אחד ואחד לפי האמת וכיון דלפי סברת המקשה מדמי ליה לההיא דשאלת שלום משמע דהוי דומיא דהתם והוי ספק מגורשת וכי תימא הכי פריך כיון דהתם בשאלת שלום בגט הוי ספק הכא אמרינן כיון דהוי גט אכל אחד ואחד אע"פ שהזמן אחד ואינו גט כלל זה אינו דהא בגמרא לא קאמר אלא ליחוש דילמא כי חתמו סהדי אבתרא וכו' ולשון ליחוש משמע ספק וכי תימא א"כ אמאי מייתי ה"ה ראיה מההיא דמדמה הגמרא הך לההיא דשאלת שלום ובההיא דשאלת שלום קאמר חיישינן הוה ליה לאיתויי ראיה מדקאמרה הגמרא ליחוש דילמא כי חתמו וכו' דלשון חששא משמע ספק. ויש לומר דזה אינו ראיה כ"כ דדילמא מאן דקאמר ניחוש ר"ל לכל הפחות ניחוש מיהא ולהגדיל הקושיא אמר כן אבל לפי האמת אינו גט כלל אבל השתא דדמה לההיא דעדים החתומים ושם אמרו חיישינן דמשמע דהוי ספק הכי נמי הוי ספק במגילה אחת זה בצד זה אם יש שם שני עדים נקראים בסוף גט זה ושני עדים בסוף גט זה הרי זה כשר וכל שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת וכו':

יט כָּתַב אָנוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי גֵּרַשְׁנוּ נְשׁוֹתֵינוּ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין שְׁתֵּי נָשִׁים מִתְגָּרְשׁוֹת בְּגֵט אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ' וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶרְתָּהּ. חָזַר וּפְרָטָן בְּתוֹךְ הַגֵּט וְכָתַב פְּלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

מגיד משנה (יח-יט) חמשה שכתבו גט וכו'. במשנה פרק המגרש (דף פ"ו:) חמשה שכתבו [כלל בתוך הגט] איש פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית והעדים מלמטה כולן כשרים וינתן לכל אחת ואחת היה כותב טופס לכל אחד ואחד והעדים מלמטה את שהעדים נקרין עמו כשר ובגמרא שאלו היכי דמי כלל והיכי דמי טופס א"ר יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד זהו טופס ורשב"ל אמר אפילו זמן אחד לכולן הוי טופס אלא ה"ד כלל דכתב (ביה) אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית והקשה ר' אבא לר' יוחנן דאמר זמן אחד לכולן זהו כלל ליחוש דילמא כי חתמו סהדי אבתרא הוא דחתימי מי לא תניא עדים החתומין על שאלת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו ותירצו לאו איתמר עלה וכו' שאלו פסול ושאלו כשר ה"נ דכתיב ביה (אני) פלוני (גירשתי פלונית אשתי) ופלוני ופלוני. עוד הקשו ולר' יוחנן דאמר זמן אחד לכל אחד (ואחד) זהו טופס הגט מאי איריא משום טופס ותיפוק ליה דה"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ותירצו דכתיב בחד בשבא בחד בשבא פי' שבזמן אחד אלא שנכתב בו הרבה פעמים. עוד שם לר"ל דאמר זמן אחד לכולן נמי טופס הוי והיכי דמי כלל דכתיב ביה הכי אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד והתורה אמרה לה ולא לה ולחברתה ותירצו דהדר כתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית ע"כ. כתבתי כל סוגיא זו לפי שכולה היא צריכה לבאר דברי רבינו ועתה אבארם. מ"ש אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו וכו' הוא כדברי ר' יוחנן וידוע שהלכה כמותו לגבי ר"ל. ומ"ש ואם אין שם עדי מסירה וכו'. פשוט הוא שהרי כיון שאנו אומרים שהעדים חתומין על הכל וכולן מתגרשות במגילה זו הרי הוא כשאר גיטין דעלמא. ומ"ש אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני וכו' הוא כ"כ כר' יוחנן דאמר שכיון שהזכיר הזמן בכל אחד ואחד זהו טופס אע"פ שהזמן הוא אחד לכולן דאי לא תיפוק ליה דה"ל מוקדם כמו שנזכר בסוגיא שכתבתי וזהו שכתב רבינו וכתב ביום זה וכו'. ודין הטופס נתבאר במשנה שאת שהעדים נקרין עמו כשר ולא האחרים ומפרשה רבינו בשאין שם עדי מסירה דאי בעדי מסירה ודאי כולהו מתגרשות דלא גרע מאם לא היו שם עדים חתומים כלל. וכן דעת הרמב"ן ז"ל וז"ל והא דתנן ה' שכתבו טופס לכל אחד ושני גיטין וכתבו העדים בראש הדף כתב רמב"ם ז"ל דכולן בעדי מסירה כשרים ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ובודאי מזוייף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו דהא ידיע מילתא לכל מאן דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי וא"צ לומר בראש הדף ומאחריו ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים ואם נתנו לה בפני עדים כשר עכ"ל וכן דעת הרשב"א. ומ"ש רבינו אם היתה המגילה יוצאת מתחת יד אחת מן הראשונות הרי זו ספק מגורשת, יצא לו ממ"ש בגמרא גבי עדים החתומים על שאלת שלום בגט חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו וחיישינן הוא ספק מגורשת ודין הטופס כן הוא שהוא ספק אם חתמו על הכל או על האחרון בלבד ומן הסוגיא נראה שהן שוין. ומ"ש רבינו כתב אני פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית מבואר בסוגיא שהזכרתי שאמרו והתורה אמרה לה ולא לה ולחברתה. ומ"ש חזר ופרט בתוך הגט וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית בזמן פלוני הרי אלו כשרים, הוא ממ"ש דהדר כתוב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית ואע"פ שהסוגיא זו נאמרה לתרץ דברי ר"ל סובר רבינו שדין זה אמת דהא רבי יוחנן מיקל טפי מדר"ל ואמר דכלל ששנינו במשנה הוא אפי' בשלא כתב לה תחלה אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית ולא ראינו שיחלוק על ר"ל שמה שהוא מכשיר יפסול רבי יוחנן ואדרבה הוא מיקל ממנו ולזה פסק רבינו דין זה וכיון שזמן אחד לכולן כולן כשרים [אם ניתן לכל אחד בעדי מסירה] או בלא עדי מסירה אין כשר רק התחתון בלבד כנזכר למעלה והכלל הוא שכל שחזר ופרטן מה שכתבן תחלה בכלל אינו פוסל והרשב"א ז"ל חלוק בזה ודברי רבינו עיקר:

כ כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין בִּמְגִלָּה אַחַת זֶה בְּצַד זֶה. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים נִקְרָאִים בְּסוֹף גֵּט זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים בְּסוֹף גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכָל שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

לחם משנה כתב שני גיטין בשני דפין וכו'. שם בפ' המגרש (דף פ"ז) שני גיטין שכתבן זה בצד זה וכו' והקשו בגמרא וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב דתנן בן איש פלוני וכו' ותירצו דכתב ראובן בן אקמא וכו'. עוד הקשו וליתכשר האי בראובן בן וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פלוני עד כשר וכו' ותירצו דלא כתב עד וכו' והיוצא מן הסוגיא זו דבין שכתוב יעקב עד לבד או בן יעקב עד לבד סגי ולפי זה הוקשה לנו למעלה למה לא הזכיר רבינו לעיל כלל מכל זה אלא אמר סתם שיחתום פלוני בן פלוני עד דבלאו הכי לא סגי. ועוד נמשך לנו קושיא אחרת כאן על מ"ש רבינו היו שם ב' עדים ובלבד וכו' אם יצא מתחת יד זה וכו' ואמאי לא פירש דהיינו דוקא כשכתב בקמא ראובן בן אבל לקמא ראובן ובשני בן פלוני עד תרוייהו כשרים, ועוד דהיה לו לפרש דאפילו כדכתב ראובן בן פלוני לקמא אי כתב בבתרא יעקב עד סגי ותרוייהו כשרים אלא צריך דלא ליכתוב עד אבתרא כדאמרו שם בגמרא. ונ"ל לתרץ לכל זה לדעת רבינו דהוא סובר דכל סוגיא זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כדאמרו בהשולח בברייתא ובגמרא הקשו לדין המשנה קודם התקנה השנויה בברייתא והוא דאפילו לא חתם אלא בן פלוני עד או פלוני כשר דהוא מפרש העדים מפרשים שמותיהם כפירוש הטור וכמו שכתבתי למעלה דמעיקרא היה חותם אני ראובן חתמתי עד אחר כך התקינו שיהיו חותמים אני ראובן בן יעקב חתמתי עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן שום קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ולא הקשו בגמרא אלא בדין המשנה שהוא קודם התקנה שהקשו גם כן ממשנה בבן פלוני עד שהוא קודם התקנה ולכך סתם רבינו ולא פירש אלא כתב למעלה צריך שיכתוב פלוני בן פלוני עד וכאן אינו כשר אלא הראשון לבד אע"פ שלא כתוב שם אלא ראובן לבד ובשני בן יעקב עד בבן יעקב עד לא מתכשר וכי תימא א"כ ראובן קמא אמאי מתכשר וי"ל דודאי בן יעקב עד אראובן קמא קאי ואע"ג דאינו כתוב שם כיון דעיקר השם כתוב שם סגי דומה למ"ש התוספות בפרק המגרש דאע"ג (דכתבו) [דלא כתבו] ראובן עד מ"מ מתכשר ראובן קמא משום עד בתרא דקאי נמי אקמא. זה נ"ל לדעת רבינו. אבל הטור בסימן ק"ל סבירא ליה שסוגיא זו נאמרה אפילו אחר התקנה ששם כתב דדינים אלו כתב יוסף עד או בן יעקב עד וכו' ומיהו אם היו שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וחתם הראשון יוסף לבד וחתם השני בן יעקב תחת השני כשר שעד שכתב בשני הוא חוזר גם כן על הראשון וכו' ואע"ג שלא כתב שאפילו אם כתב בראשון ראובן בן ובשני יעקב עד לבד דשניהם כשרים י"ל דזה אינו אלא לפי מה שהיו נוהגים לחתום היונים שהיו חותמים ראובן בן ר"ל בנו של ראובן כדכתב רש"י אבל עתה נשתקע יוני מן העולם לא כתבם ולא לשונם וא"כ השתא אין לומר שחתמו בלשון יוני ולכך פסול, זה נ"ל לדעת הטור ז"ל ומה מאד תמהתי על הרב בית יוסף שם בסימן ק"ל גבי דין כתב שני גיטין בשני דפין וכו' דתמה על הטור דלמה לא ביאר דהא דלא מכשרינן אלא חד מינייהו דוקא כדכתב ראובן בן אאחד ויעקב אאידך אבל אי כתב ראובן אאחד ובן יעקב אאידך שניהם כשרים. ולא ידעתי מקום לתמיהא זו דהרי כתב הדבר רבינו בפירוש כאן אע"פ שלא כתבו שם מה בכך:

כא הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד בָּאִים מִתַּחַת גֵּט זֶה לְתַחַת גֵּט זֶה. אִם יָצָא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִים עִם גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יָצָא מִתַּחַת יָד שְׁנִיָּה שֶׁאֵין הָעֵדִים נִקְרָאִים עִמּוֹ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיִּמְסֹר לָהּ בְּעֵדִים:

מגיד משנה (כ-כא) כתב ב' גיטין וכו'. במשנה (דף פ"ז) שני גיטין שכתבם זה בצד זה ושני עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה ושנים עדים יונים וכו'. פי' שהישראלים היונים אינם חותמים כדרך העברים. ורבינו לא הזכיר דין היונים לפי שכבר נשתקע כתב יוני מן העולם כנזכר פ"א מהלכות תפילין וכתב המשנה זו מה שעולה לנו עתה ממנה לפסק ההלכה והוא כמ"ש הוא ז"ל שהגט שהעדים נקראים עמו הוא כשר ואם יצא מתחת יד השניה אינו גט אלא בעדי מסירה אבל בעדי מסירה כשר כמו שנזכר למעלה בדין ה' שכתבו גט לנשותיהם ועיקר:

כב כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְהָעֵדִים בֵּין שְׁנֵי הַגִּטִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּסוֹף הָרִאשׁוֹן וּלְמַעְלָה מִן הַשֵּׁנִי. אִם הָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּסוֹף גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְזוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּרֹאשׁ גִּטָּהּ מִלְּמַעְלָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בְּרֹאשׁ הַדַּף שֶׁל גֵּט אוֹ מִצִּדּוֹ אוֹ מֵאֲחוֹרָיו אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים כָּשֵׁר:

מגיד משנה כתב שני גיטין וכו'. משנה שם הקיף ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים מלמטה את שהעדים נקרין עמו כשר פי' וכל אלו המשניות הם בעדי חתימה בלבד אבל בעדי מסירה כולן כשרין ולא הוצרך רבינו להזכיר זה כאן לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך: העדים שחתמו וכו'. משנה שם. ומ"ש ואם מסר לה בעדים כשר הוא כפי מ"ש למעלה ועיקר:

לחם משנה כתב שני גיטין בב' דפין וכו'. כתב ה"ה שלא הוצרך רבינו להזכיר כאן שבעדי מסירה כולן כשרים לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך. ולא ידעתי היכן לא הזכירו דהא בכל אלו הדינים ראיתי שהזכיר רבינו שאם נמסר בעדי מסירה כשר וגם בדין זה של כתב שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וכו' ראיתי שכתב בסוף שהעדים שחתמו בראש הדף של גט או מצדו או מאחריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר. וכי תימא שה"ה גרסתו בדברי רבינו העדים שחתמו וכו' והוא חלוקה אחרת וכ"נ מהלשון האחר שתפס העדים שחתמו וכו' ולכך תמה כאן שהיה לו לומר שאם נמסר מגורשת, דבר זה אין לו שחר דאם כן למה כתב שהרי כלל במה שיתבאר בסמוך הרי בפירוש כתבו בסמוך דהא דין זה דהעדים חתומים בראש הדף הוא ואחר כך כתב שהעדים שחתמו בראש הדף שאם נמסר בעדים כשר וא"כ אין לומר בזה לשון נכלל כיון דכבר כתבו בפירוש. ואולי שום גירסא אחרת היה לו לה"ה בדברי רבינו שלא היה מזכיר עדי מסירה בכולן וצ"ע:

כג הִקִּיף רֹאשׁ הַדַּף זֶה לְרֹאשׁ דַּף זֶה וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע שֶׁנִּמְצְאוּ הָעֵדִים בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַגִּטִּין שְׁנֵיהֶם בְּטֵלִין. וְאִם נִמְסְרוּ לָהֶן בְּעֵדִים שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

מגיד משנה הקיף ראש דף וכו'. במשנה. ומ"ש ואם נמסרו להם בעדים וכו' הוא כפי מה שנזכר:

כד שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה בְּסוֹף הַדַּף הַשֵּׁנִי כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בַּמְּגִלָּה שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ וְשֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן הַסּוֹפֵר שֶׁיַּשְׁלִים בַּדַּף הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא שְׁנֵי גִּטִּין הָיוּ וְנֶחְתַּךְ מִקְצָת זֶה מִסּוֹף הַדַּף וּמִקְצָת הַשֵּׁנִי מֵרֹאשׁ הַדַּף:

מגיד משנה שייר מקצת וכו'. שם במשנה שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר והקשו בגמ' וליחוש דילמא הני תרי גיטי הוו ואתרמי ליה זמן דקמא ועדים דבתרא וגזייה לזמן דבתרא ועדים דקמא (ואשתכח דקא מגרשא בלאו דילה) אמר רבא אמר רב בשיש ריוח וכו' רב אשי אמר דידיע ביה מתחתא דמגלתא. ואוקימתא זו דרב אשי לבד נזכרה בהלכות והכין ק"ל דבתרא הוא ופירש"י ז"ל שניכר בו מתיחת הקלף סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים כדרך עושי קלפים וכו' עכ"ל. וכתב רבינו שאם אינו ניכר הרי הוא ספק ואפי' נמסר בעדים שהרי אין עדי המסירה מוציאין אותנו מידי ספק שמא היו ב' גיטין. ונ"ל שאם היו עדים מעידים שגט אחד היה ונמסר לה בעדים כשר וכן נראה מדברי רבינו וברור הוא:

כסף משנה שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע"פ שמסרו בעדים ה"ז ספק מגורשת. כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר"ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ"ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה"ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין:

כה הֲרֵי שֶׁכָּתַב הַגֵּט וְאַחַר שֶׁגָּמַר כָּתַב שַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ פְּלוֹנִי רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְחָתְמוּ הָעֵדִים מִלְּמַטָּה וַהֲרֵי גֵּט זֶה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא לֹא חָתְמוּ הָעֵדִים אֶלָּא עַל שְׁאִילַת שָׁלוֹם. אֲבָל אִם כָּתַב וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ וְשָׁלוֹם עָלֶיךָ רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהֲרֵי לִוָּה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל דִּבְרֵי הַגֵּט וְעַל שְׁנֵיהֶם חָתְמוּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

מגיד משנה הרי שכתב וכו'. כבר הזכרתי זה למעלה בסוגיא שכתבתי בדין חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן: ומ"ש רבינו ואם נמסר לה בעדים בין כך ובין כך ה"ז כשר, הוא כפי שיטתו הנכונה שכולן בעדי מסירה כשרים כמו שכבר כתבתי שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א