——–
ראש חודש, כל חודש ניסן, י"ד אייר, ל"ג לעומר, א' סיון עד י"ב סיון, ט' באב, ט"ו באב, ערב ראש השנה וערב כיפור מהבוקר, י"א תשרי עד ראש חודש חשוון, חנוכה, ט"ו בשבט, [י"ד וט"ו אדר א'], י"ד וט"ו אדר.
ביום שלא אומרים בו וידוי, גם בתפילת מנחה שלפניו אין אומרים, כגון: ערב ראש חודש, ערב ל"ג לעומר וכיוצא. [אבל י"ד באייר, נכון לומר וידוי במנחה שלפניו.]
חתן – המתפללים עם החתן בשבעת ימי המשתה, אין אומרים וידוי. והוא הדין כשמתפללים בבית החתן, אף אם החתן לא נמצא שם. (קלא ס"ד) ושבעת ימי המשתה לענין זה נמנים מעת לעת, למשל: חופה הנערכת ביום ראשון קודם השקיעה בשעה 16:00, אף ששבעת ימי המשתה יסתיימו ביום שבת, מכל מקום אין אומרים וידוי גם ביום ראשון עד השעה 16:00. (מהר"י קשטרו, גינת ורדים, החיד"א, כנסת הגדולה, מגן אברהם ועוד. ו תיד)
גם חתן שהתפלל עם הציבור, והוכרח ללכת בחזרת הש"צ, אין אומרים וידוי. (ו תטז)
אם מתפללים מנחה סמוך לחופה, אף שהחופה תערך רק לאחר צאת הכוכבים, אין אומרים וידוי. (ו תיג)
ברית מילה – המנהג שאין אומרים וידוי בבית הכנסת ביום שיש בו ברית מילה, אף שהברית תֵּעשה רק בצהריים, ואין בעלי הברית נוכחים במקום. וכמו כן, אם מתפללים עם אבי הבן או הסנדק או המוהל, אין אומרים וידוי. והטעם, משום שמחת המצוה, וכדי לתת כבוד ויקר לעוסקים במצוה חשובה זו. (ו תכב)
חתן בר מצוה – ביום הולדתו שמלאו לו שלוש עשרה שנה, אין אומרים וידוי כל הציבור המתפללים עמו. כיון שזה יום טוב שלו, שנעשה מצווה במצוות. (ו תכא) ואמנם גם אם חתן הבר מצוה מגיע לבית הכנסת כמה ימים קודם לכן או לאחר מכן, וחוגג את טקס הנחת התפילין עם בני משפחתו, בשמחה ושירים וקול רינה, כפי שנהוג בימי שני וחמישי כדי להעלותו גם לתורה, אין אומרים בו תחנון.
כן כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן טו) שאף אם חסרים לו מספר ימים, אותו יום שהוא מתחנך בהנחת תפילין בשמחה ובשירים, הוא כיום חתונתו ושמחת לבו, ולכן פשט המנהג שאין אומרים בו וידוי ותחנונים, ולא מזמור יענך ה' ביום צרה, ותפלה לדוד. ובספר נהר מצרים הביא סמך לזה מהפסוק: "כחתן יכהן פאר", ואין פאר אלא תפילין, כמו שנאמר ביחזקאל: "פארך חבוש עליך", נמצא שהבר מצוה שמניח תפילין, הוא כחתן ממש שאין בו נפילת אפים. וכן פשט המנהג בעיר הקודש ירושלים. וכן נוהגים בערים רבות בחוץ לארץ ובמצרים. ובשו"ת משפטי עוזיאל כתב, כיון שמצוה זו רפויה בידינו (שבת קל ע"א), לכך נהגו כן, כדי לחבב מצות הנחת התפילין על עם ישראל. וכן כתבו שיח יצחק אלפייה, ישכיל עבדי, מים חיים משאש, שו"ת מקוה המים ועוד. ע"כ. וכן פסק ונימק הגאון הרב יצחק לוי שליט"א בקובץ אורייתא, ושלח זאת למרן הראשון לציון שליט"א, והשיב לו בכתב ידו בזו הלשון: "אני מסכים לדבריכם הנכונים והישרים".
פדיון הבן – אם עורכים את הפדיון סמוך לתפילת שחרית או מנחה, אין אומרים וידוי באותה תפילה. אבל בשאר היום, אומרים וידוי. (ו תכד)
הכנסת ספר תורה – המנהג שכשמכניסים ספר תורה להיכל בית הכנסת, אין אומרים וידוי בתפילת מנחה הסמוכה. (ו תכט)
סיום מסכת – כשעורכים סיום מסכת, אין אומרים וידוי בתפילה הסמוכה. כי יום טוב שלהם הוא, כמבואר בגמרא (שבת קיח ע"ב) שכשהיה תלמיד מסיים מסכת, האמורא אביי שהיה ראש הישיבה, היה עושה יום טוב וסעודה לכל תלמידי הישיבה. וכל שכן שראוי לעשות כן בדורנו זה, דור החופש והדרור, שהסטרא אחרא גברה מהדורות הקודמים, ושכר הלומדים תורה והמחזיקים בה והמעודדים ללומדה, עולה לאין ערוך על הדורות הקודמים, ועל כן יש לעודד ולחבב את הלימוד על ידי עריכת סיום בהשתתפות קהל רב, ולהשמיע דברי תורה ומוסר השכל לחזק ידיים רפות. ומעשה שהיה בילדותו של אחד מגדולי הדור שליט"א, שניגש אליו אדם אמיד שידע בערכה של תורה, ועודדו לסיים מסכת בכל ראש חודש, ויערוך סעודת סיום בכל ליל ראש חודש בבית הכנסת לאחר תפלת ערבית, וגם יתן לו סכום כסף, וכך היה. ובתחילה סיים מסכתות קטנות בקלות, אך לאחר מכן היו מסכתות גדולות והיה מתאמץ בכל ראש חודש לסיים מסכת, לבד מלמודיו הקבועים בישיבה. אשרי אדם שזוכה במעלה גדולה זו לעודד זקנים עם נערים לסיים מסכתות, אשרי חלקו ומה נעים גורלו, אשריו בעולם הה וטוב לו לעולם הבא. (ו תכט)
אבל – אין אומרים וידוי בבית האבל, אף אם האבל לא נמצא שם. וגם כשאין מי שישב שבעה כלל, אין אומרים וידוי, כדי שלא להגביר את מידת הדין בבית הנפטר, אחר שנפשו הולכת ובאה מהקבר לבית בכל שבעת הימים. (ו תטז)
אם אין לאבל ספר תורה בביתו, ובא להתפלל בבית הכנסת בימי שני וחמישי, כדי לשמוע ספר תורה, הציבור אומרים וידוי. אבל כשנאספים לכבודו בליל השבעה, אין אומרים וידוי. (שו"ע יורה דעה סימן שצג ס"ג. חזו"ע אבלות ב עמוד שי. ו תיח)
תענית ציבור – אם יש חתן או בעל ברית או בר מצוה בתענית ציבור בבית הכנסת בשחרית, אומרים לאחר החזרה: וידוי, מה נאמר לפניך, י"ג מדות ללא פסוקי "לדוד אליך", וממשיכים את סליחות התענית, ומדלגים "והוא רחום" שאומרים בשני וחמישי. ומכל מקום בעלי השמחה עצמם, מדלגים הכל. ובתפילת המנחה, אין אומרים וידוי כלל. (חוברת "ארבע תעניות בהלכה ובאגדה". ה"ב ז מה)
בבית האבל, אומרים רק את סליחות התענית בלבד, ללא וידוי וללא "והוא רחום", כיון שמדת הדין מתוחה עליו, ואין ראוי להזכיר את העוונות. (חוברת "ארבע תעניות")
דיני קריאת התורה – יתבארו בעזרת ה' להלן, אחר דיני ברכת כהנים.
קדיש תתקבל – אחר הוידוי וכו' אומר החזן חצי קדיש, אשרי ובא לציון וקדיש תתקבל. ואם טעה ואמר תתקבל קודם אשרי, יחזור לומר גם אחר ובא לציון. (ח"ב א)
קדיש יהא שלמא ועל ישראל – כבר התבאר לעיל שקדישים אלו הכרחיים, ולכן אם אין יתום שיאמרם, יאמרם הש"צ או אחד מהקהל, ובלבד שהוריו לא מקפידים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה
כסלו התשע"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5