——–
"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז) , וידועים דברי חז"ל על זה – "מאן דנפח מדיליה נפח", כביכול החיות של הנברא, הרוח החיים אשר באפו – היא חיות של אלוקות הנמצאת בנפש. כלפי מה הדברים אמורים?אדם מרגיש, שיש לו בעלות על חייו, ועליו למסור אותם לקב"ה למען השגת מעלות וקניית מדרגות, כפי שהוזכר. אבל באמת, "מאן דנפח מדיליה נפח", החיות הנמצאת בנפש, הרוח חיים שבקרב האדם, היא בעצם חיות של אלוקות, היא איננה חיות פרטית! ממילא, העבודה של המסירות נפש בעומק, היא לגלות שהחיות שאנחנו נושמים היא חיות אלוקית, חיות שהיא כביכול חלק אלו-ק ממעל, "ושכנתי בקרבו" – בכל יחיד ויחיד הקב"ה נמצא, רק צריך להביא זאת מההעלם לגילוי. זו צריכה להיות ההכרה האמיתית, שזרימת החיים שבנפש היא גילוי של אלוקות, וכדי להרגיש זאת, יש למסור בתחילה את החיים לבורא עולם. אבל לאחר שאדם מוסר את חייו לרבש"ע, הוא מגיע להכרה שבעצם לא מסר כלום, הוא מכיר שמסר לקב"ה את מה שכבר שלו ממילא, בבחינת "מי הקדימני ואשלם", כי עצם החיות היא כביכול חלק אלו-ק ממעל. הרוח חיים, הנפש חיה, כח החיות שנמצא אצל כל יחיד ויחיד, הוא בעצם זרימת החיים ממנו יתברך, וכאשר האדם מכיר את האמת, הוא מבין שההתפשטות הנמצאת בכל האברים, הינה חיות של אלוקות, ולא חיות עצמית של נברא. "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע" (שבת קה ע"ב) . אפשר לומר בביטוי דק, שהאלוקות היא בבחינת זרות אצל האדם, וזש"כ "לא יהיה בך אל זר", ביאורו שהאלוקות לא תהיה זרה אצלך. כח האלוקות נראה לו שהוא זר בקרבו. וכל זאת למה? כי אדם מרגיש את האני שלו, הוא מרגיש את עצמו, ולכן הוא לא מרגיש את חיות האלוקות שזורמת בכל עת ובכל שעה בקרבו. עבודת האדם היא לברר ולהכיר שבכל דבר ודבר יש אלוקות. אך ודאי אין הכוונה רק לידיעה השכלית, שאותה יודע כל בר בי רב דחד יומא שקצת עסק בספרים, אלא הכוונה לתפיסת החיות בעצם, שרוח חיים שבנברא היא בעצם אלוקות, חלק ממנו ית' כביכול. הבירור של הדברים מוכרח שיהיה מכח ההכרה שצריך לפנות את כל מציאות הנברא, ולתת לקב"ה שם מקום להתגלות. בעומק ישנה כאן עבודה דקה יותר.המבט השטחי במושג של מסירות נפש הוא כמשל הגשמי שלאדם יש ממון, והוא לוקח את ממונו ונותנו לחברו. הרי שהיה דבר שהוא שלו והוא נתן אותו לחברו. יש כאן נדיבות לב, מידה טובה של נתינה. ההכרה המוחשית אומרת שהיה כאן דבר שלי ונתתי אותו לחברי.לא זוהי מסירות נפש אמיתית כלפי הקב"ה. מסירות הנפש האמיתית כלפי הקב"ה היא להכיר שאין את מה לתת! "טוב מותי מחיי" זו ההכרה שהמצב שבו אני נמצא הוא בחינה של מיתה, לא בחינה של חיים, אין לי את מה לתת, ובלשון חז"ל – "לית ליה מגרמיה כלום". זהו סוד מלכות בית דוד, של מלך המשיח, ש"לית ליה מגרמיה כלום". כל זמן שאדם סבור שעליו למסור את חייו לקב"ה – אפשר לעבוד כך, אבל זה יותר קשה, כי לאדם יש הרגש של בעלות וממילא קשה לו למסור את החיים לקב"ה. ודאי שאם יפעל בדרך זו יגיע למטרה, כי לאחר שהוא ימסור את עצמו לקב"ה, יגלה שבעצם לא מסר כלום, אך הדרך הפשוטה יותר למסור את החיים לקב"ה, היא להכיר שאין את מה למסור, ולהכרה זו מגיעים כאשר מרגישים ש"טוב מותי מחיי", שאז מרגיש האדם שאין לו מה למסור כי הינו כמת.והרי לנו ג' מדרגות: א. שמוסר "חייו" לקב"ה. ב. שמוסר החיים לקב"ה מכח הכרה שאלו חיים של הקב"ה. ג. שמכיר שאין לו מה למסור, כי הוא מת.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א
ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5