——–
{"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו, ב)}
קרבן עולה מביאים על חטא של הרהור הלב, לעומת חטאת שהיא באה על עבירה של מעשה בשוגג שאם היה עושה אותו במזיד היה חייב כרת. העולה- עולה כליל לה' ואף לא אחד נהנה ממנה, החטאת- נאכלת לכוהנים.
לכאורה היה ראוי שחטאת שהיא על מעשה חמור תעלה לגמרי ואף לא אחד ייהנה ממנה, ובעולה שהיא באה רק על מחשבה כן יאכלו מבשר הקורבן. אם כן למה עולה חמורה כל כך?
אומר נתיבות חיים הסבר נפלא, הרבה פעמים אנחנו עושים מעשים גשמים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להתקיים, כמו לישון, לאכול, לשתות וכו' אך אף על פי כן שאנו מוכרחים לעשות אותם צריך לכוון לשם שמים- שאנו אוכלים ושותים ונחים כדי שיהיה לנו כח לעבוד את ה', (כמו שנאמר "בכל דרכיך דעהו" [משלי ג, ו]).
כלומר אף על פי שהמעשה אינו מעשה קדוש אלא גשמי עם כל זה יש לעשותו בכוונה קדושה.
לפי זה מתורצת השאלה- עולה מביאים אותה והיא נשרפת כליל לה' שהיא מרמזת שכך גם המחשבה צריכה להיות כולה קדושה, מה שאין כן בחטאת שבאה על המעשה שאמנם המעשים לא יכולים להיות כולם על טהרת הקודש, אבל כמו שחטאת נאכלת בכוונה של קדושה כך גם המעשים יהיו בכוונה של קדושה- לשם שמים.
* * *
{"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה (ו, ו)}
התורה נמשלה לאש, כל מי שעוסק בה שומר שלא תכבה.
היה מעשה עם רבינו אליהו לופיאן, שגם בעת זקנה ושלא היה בקו הבריאות היה ממשיך בהרגלו בקודש לקום בעוד לילה ולעסוק בתורה עד לתפילת שחרית.
שאלוהו התלמידים, הרי יותר טוב להמשיך לישון עוד קצת כי מצבך לא הכי בריא וגם אתה זקן, מדוע אינך עושה זאת?
ענה להם הרב- אדרבא, היא הנותנת, אם אעשה כדברכם אהיה בבעיה, היות שאני זקן אני עוד מעט מגיע לבית דין של מעלה ושם ישאלו אותי האם קימת שלחן ערוך?
ואומר להם כן.
ואז יראו לי את ההלכה הראשונה בשלחן ערוך (סימן א' סעיף א'):
"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר את השחר" אם כן אתם רוצים שאכשל כבר בסעיף הראשון?
רואים כמה חכמי ישראל שומרים על התורה שלא תכבה אפילו כשמצבם הבריאותי חלש…
* * *
{"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ" (ו, ט)}
אומר החתם סופר- מצה מסמלת ענוה לעומת לחם שמסמל גאווה, משום שהלחם הוא מנופח ובו יש יותר חומרים ותבלינים מאשר המצה שהיא דקה ועשויה מקמח ומים בלבד, לפי זה יש רמז בפסוק:
"מצות תאכל במקום קדוש"- כלומר במקום להיות קדוש, פרוש, תהיה עניו שהיא בבחינת מצה, ולמה? אומר המשך הפסוק "בחצר אוהל מועד יאכלוה"- שבחצר- כינוי לעולם הזה (כמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות [פ' ד', מ' טז] "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא") שאז "יאכלוה" ייהנה ויקבל שכר גם בעולם הזה ובודאי בעולם הבא.
ועוד מובא בשם החתם סופר שהחמץ הוא כנגד היצר הרע לעומת המצה וזה רמוז בגימטרייא של שניהם:
חמץ = 138
מצה =135
ההפרש ביניהם הוא 3 ספרות כנגד ג' דברים שמוציאים את האדם מן העולם- הקנאה התאווה והכבוד וזהו ההבדל בין חמץ -גאווה, למצה – ענוה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יוסף דהן שליט"א
מיד מלכים – על התורה
הרב יוסף דהן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5