——–
עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ וְכוּ'. וּצְרִיכָא דְאִי אַשְׁמְעִינָן נֵר מִשּׁוּם דְּנֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה. אֲבָל מַיִם לִיגְזַר דִּילְמָא אָתֵי לַאֲפוּשֵׁי בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֶבֶשׁ לָמָּה לִי. מַעֲשֵׂה דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים קָא מַשְׁמַע לָן. תָּנוּ רַבָּנָן נָכְרִי שֶׁלִּקַּט עֲשָׂבִים מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. מִלָּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מַכִּירוֹ. אֲבָל מַכִּירוֹ אָסוּר. אֵינִי וְהָאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב חֲנִינָא מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת אֲבָל לֹא עַל גַּבֵי מוּקְצֶה בְשַׁבָּת. דְקָאִים לָהּ בְּאַפָּהּ וְאַזְלָא אִיהִי וְאָכְלָה. אָמַר מֹר בַּמֶּה דְּבָרִים אָמוּרִים שֶׁאֵין מַכִּירוֹ אֲבָל מַכִּירוֹ אָסוּר. וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכִּירוֹ הֲוָה. אָמַר אַבַּיֵּי שֶׁלֹּא בְפָנָיו הֲוָה. רָבָא אָמַר אֲפִלּוּ תֵימָא בְּפָנָיו. נֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה. מְתִיבִי אָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל הוֹאִיל וְשֶׁלֹּא בְּפָנֵינוּ עֲשָׂאוֹ נֵרֵד בּוֹ אִימָא הוֹאִיל וַעֲשָׂאוֹ נֵרֵד בּוֹ. תָּא שְׁמַע עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִים בְּתוֹכָהּ. וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת אִם רוֹב נָכְרִים מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ מִיָּד. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵחָמוּ חַמִּין. הָתָם כִּי מְחַמְמֵי אֲדַעְתָּא דְרוּבָּא מְחַמְמֵי. תָּא שְׁמַע נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה אִם רוֹב נָכְרִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אָסוּר. הָתָם נַמֵּי כִּי מַדְלְקֵי אֲדַעְתָּא דְרוּבָּא מַדְלְקֵי. שְׁמוּאֵל אִקְלַע לְבֵי אָבִין תּוֹרָן. אָתָא הַהוּא נָכְרִי אַדְלִיק שְׁרָגָא אֲהַדְרִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְאַפֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְאַיְיתֵי שְׁטַר וְקָא קָרֵי. אָמַר אֲדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ הוּא דְאַדְלִיק. אֲהַדְרִינְהוּ אִיהוּ לְאַפֵּיהּ גַּבֵּי שְׁרָגָא:
נר לאחד נר למאה. כיון דעכו"ם לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש: כבש למה לי. הא דומיא דנר הוא כבש לא' כבש למאה: מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכלהו דעכו"ם לצורך עצמו עביד: אבל מכירו אסור. קא סלקא דעתיך דעביד נמי אדעתה דידיה: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים. מחוברים בשבת לרעות וליכא למגזר שמא יתלוש ויאכיל ואינו מעמיד על גבי מוקצ' שמא יטול בידו ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול היו מחוברין: דקאים לה באפה. שלא תפנה למקום אחר: ואזלא ואכלה. אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל: מכירו הוה. שהרי בספינה היה בא עמו: שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכרין ליה: נר לאחד נר למאה. וכבש לאחד כבש למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו: הואיל ושלא בפנינו וכו'. קשיא לרבא דשמעי' מיניה דבפניו אסור ואף על פי שאין כאן מרבה בשבילו: אימא הואיל ועשאו נרד בו. וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי הוה מעשה: מותר לרחוץ בה מיד. למוצאי שבת: בכדי שיחמו חמין. שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו. והא הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור ואף על גב דשלא בפניו וקשיא בי לאביי בין לרבא: אדעתא דרובא מחממי. ועיקר חילול השבת בשבילם אבל עכו"ם וישראל דעכו"ם אדעתיה דנפשי' הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפילו בפניו: נר הדלוק במסיבה. של בני אדם: אם רוב ישראל אסור. והא הכא דהוי דומיא דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור: אדעתא דרובא. הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל עכו"ם אבל עכו"ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתה דידיה עבד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי: תורן. מקום: דאייתי שטר. ההוא דאדלקה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5