גירושין

——–

לב. באופנים שמותר לאיש לגרש את האשה [והמה מבוארים כאן בביאורים] ואינו אשם בגירושין, הרי שאינו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. [ובתנאי שלא נמשך ונגרר עקב הליכי הגירושין, למריבות, תככים, ביזויים, רכילויות, לשון הרע וכדומה, שבהם עצמם הרי עובר על ואהבת לרעך כמוך.]

{(((המגרש אשה אם עובר אואהבת)))

לב. א. בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן יח) כתב לבאר מדוע אין מברכין על גירושין ו"זל, וכן על הגרושין משום דיש מקצת הגרושין שהן בעברה, כגון שלא מצא בה דבר עברה ומגרשה, ששנוי המשלח. ואף על פי שיש מצוה במקצתן, כגון אותן נשים שנשאו בעברה שמצוה לגרשן, לא פליגי רבנן לגרושין שיברך במקצת הגרושין, ולא יברך במקצתן. ע"כ. והרי לנו [מהרישא] שאין איסור לגרש אשה שעשתה דבר עבירה. ומאידך אם מגרשה בלא שמצא בה דבר עברה הרי שהיא עבירה. ובספר מצוות גדול (עשין מח) כתב ו"זל, וגם אין ראוי לאדם לקדש אשה עד שיראנה, ותהיה ישרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו, ותהיה מגורשת, או שוכב עמה והוא שונאה. עכ"ל. והרי בגמרא קידושין (דף מא ע"א) שאמרו דין זה הוא משום שמא יראה בה דבר מגונה ויעבור על ואהבת, והוא מבאר את כוונת הגמרא שיבא לגירושין, והרי שהמגרש מחמת שנאה עובר אואהבת. וכן הוא ברמב"ם (הל' אישות פ"ג הי"ט) שיסתכל באשה כדי שלא יבואו לידי גירושין, וכן הוא בחינוך (מצוה קפח).

ויש פעמים שהגירושין הם מצות ואהבת לרעך כמוך וכמו שכתב בשו"ת ויען אברהם (ויס ח"ב סי' רב) בשם שו"ת חת"ס (אה"ע ח"ב ס"ס קעד) כי טעם כפית גט, משום מצות עשה דואהבת לרעך כמוך, דכופין על מצות עשה עד שתצא נפשו. וביאר שכוונתו רק היכא שאמרו ח"זל שכופין, ע"ש באורך. וכיוצ"ב חזינן נמי בשו"ת אחיעזר (ח"א אה"ע סימן כח סוף אות טז) דכתב שגירושין היא מצות גמ"ח. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"י ס"ס רנט) דכתב שבעל יגרש אשתו הרעה משום דחייך קודמין.

ואם עובר אואהבת לרעך כמוך תלוי תחילה בהאם מותר לו לגרשה. וגם באופן שמותר לו לגרשה, הרי שעליו לנהוג לפי דיני וגדרי ואהבת לרעך כמוך. ותחילה נברר מתי לפי ההלכה מותר לגרשה, ומתי אסור.

(((מצא נאה הימנה)))

ב. פשוט שיש איסור לגרשה בזווג ראשון מחמת נוי, ואין חולק על כך להלכה, וכמבואר בש"ע (אה"ע סי' קיט ס"ג) וכן הסכמת כל הפוסקים וכדלקמן בע"ה.

(((איסור או עצה)))

והן אמת שבספר מאיר עיני חכמים (סי' קכג דף פו ע"ג) כתב שדין זה אינו איסור אלא עצה טובה. וע' בהגהת המשנה למלך (הלכות גירושין פ"י הל' כא ד"ה ולא יגרש) שכ"כ גם הכנה"ג (יו"ד סי' רלט) דאין כאן איסור לא מן התורה ולא מדרבנן רק עצה טובה קמ"ל, ואפי' לבית שמאי, דלא מצינו בשום מקום שיהא האדם מוזהר שלא יגרש אשתו אפי' מדרבנן. וראיה לדבר מדהוצרך רבינו גרשום מאור הגולה לתקן שלא לגרש אשה שלא ברצונה. ועוד הביא שכן משמע מכמה ספרים. ברם לכאורה דבריהם קשים עד מאוד וכמבואר בגיטין (דף צ) דהוי איסור תורה ממש, וכן הוא לשון הרמב"ם (הל' גירושין פ"י הכ"א) ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. עכ"ל. והרי מפורש שהוא איסור תורה. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן יח) דכתב לבאר מדוע אין מברכין על גירושין ו"זל, וכן על הגרושין משום דיש מקצת הגרושין שהן בעברה, כגון שלא מצא בה דבר עברה ומגרשה, ששנוי המשלח. עכ"ל. והרי להדיא שהמגרש הזה עושה עבירה. וכן כתב בשו"ת חוט המשולש (סימן נד הנדפס בשו"ת התשב"ץ ח"ד) ו"זל, [דאנתתי] קמיתא דתירוכין דידה בלא ערות דבר איכא איסורא. ובתלמוד ירושלמי קא מוספי חומרא יתירה. ואמר דהאי מילתא מאן דעבדא קא עבר אעשה דאורייתא. עכ"ל. והרי שאיכא איסורא, ובירושלמי מבואר שהוא איסור תורה ממש. וכ"כ שו"ת הרשב"ש (סימן תיא) דהביא לגמרא הנ"ל וכתב ו"זל, ומשמע מהכא דאסור לגרש אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה חשש זנות או דבר פריצות. אלא מיהו אם גרשה בדיעבד מגורשת, והכי איתמר בגמ'. ובירושלמי מוסיף בה חומרא, שאם גרשה עובר בלא תעשה, אלא שרבוותא "זל אמרי שאינו מסכים עם גמרתינו וכו'. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יכין ובועז (ח"א סימן קכח) לדחות את מי שכתב שאין בזה איסור, אלא שיש בזה איסור גמור, וכמו שכתב בתשובה לעיל (סימן קכב) ע"ש באורך. וכן דחאם שם המשנה למלך דדבר תימה הוא לומר כן, והדבר ברור דאיכא איסורא מדאורייתא, כדאיתא בסוף גיטין. והביא עוד שכן מבואר בראשונים דהוי עבירה, שכן הוא בשו"ת הר"ן (סי' יז) ובשו"ת הריב"ש (סי' קכז) דהוי ד"ת. עכת"ד ועע"ש. וע"ע בספר אזן אהרן (מע' ג אות לט) ובהערות המהדיר שנות חיים במקום.

וכן כתב הב"ש (סי' קיט ס"ק ב) כמה פעמים דהוי איסור תורה. וכ"כ הפר"ח (סס"ק ג) והבית מאיר (ס"ג ד"ה ואין ראוי) וכ"כ הט"ז (ס"ק ו) ו"זל, ודאי כייפינן ליה שלא יעבור על ד"ת. ע"כ. וכן הוא עוד בהמשך (שם). וכ"כ בספר ערוה"ש (סעיף ה) וכדמוכח בראשונים וכנ"ל. וכ"כ באורך מפי ספרים וסופרים בשו"ת איש מצליח (ח"ב אה"ע סי' ג) דהוי איסור גמור, וכמבואר בשו"ת הרשב"ש (סי' תיא) ובשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכב וסי' קכח) ובחוט המשולש (ח"א סימן נד) [אך ס"ל דהוי איסור דרבנן מדשנוי.] ועוד ספרים רבים, ושאין ראיה מהפנ"י ועוד שהביא הרב המגיה במשנה למלך לאידך גיסא ע"ש. ושב וכ"כ בשו"ת איש מצליח (הנדפ"מ ח"ד סי' סח ד"ה ומהר"י נבון) ושאין לחוש לכנה"ג והלבוש. עכת"ד. וכן כתב בשו"ת חיים ושלום (ח"א סימן א דף ז ע"ג) דהוי איסור תורה, ע"ש מפי ספרים וסופרים. ועוד ע"ש (בד"ה ועוד). וכ"כ בספר גט פשוט (סוף אות ו) ודחה שם את המאיר עיני חכמים הנ"ל.

(((מתי מותר לגרש אשה ומתי אסור)))

ג. במתני' דגיטין (דף צ ע"א) נחלקו על מה מותר לגרש אשה, בית שמאי סוברים שדוקא אם מצא בה דבר ערוה, ובית הלל סוברים שגם אם פשעה כנגדו (וכדכתב הטור ר"ס קיט) וכגון הקדיחה תבשילו. ור"ע סובר אפי' מצא נאה הימנה. ובגמרא (דף צ ע"ב) שנינו כי שנא שלח (מלאכי ב) ר' יהודה אומר אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר שנאוי המשלח. ולא פליגי, הא בזווג ראשון, הא בזווג שני. דאמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות וכו'. ופירש"י, אם שנאתה שלח, כרבי עקיבא. אם שנואה היא לפני המקום שלח כב"ש. ואית דגרסי שנוי המשלח, וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום, ואפי' לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא, מיהו שנוי הוא. עכ"ל.

והרי שמחולק חילוק מהותי בין גירסאות הגמ', לגירסא קמא אם שנואה היא לפני המקום שלח, והיינו שעברה אדבר ערוה, ועל כן שנואה, ומוקמינן לה בזווג ראשון. ויוצא דהלכה כב"ש שאסור לגרש בזווג ראשון רק על דבר ערוה. ובזווג שני שאמר ר' יהודה שנאתה שלח, היינו שאפי' במצא נאה הימנה שרי. וכדפירש"י דהוי כר"ע. ברם לגירסא שניה דגרסינן שנוי המשלח, יוצא דנחלקו ב"ש וב"ה בזווג ראשון, ואפ"ה מודים ב"ה שאף שלא כופין אותו שלא יוציא במצא בה דבר, מ"מ אם כן הוציאה שנוי הוא. וזה בזווג ראשון, אך בשני לכו"ע כר"ע דשרי לגרשה אף במצא נאה הימנה. וכ"כ לבאר את רש"י הב"ש (ס"ק ב) והגט פשוט (ס"ק ו) והערוה"ש (ריש סעיף ג) והרא"ם בשו"ת מים עמוקים (סימן א) ובשו"ת חיים ושלום (ח"א סימן א דף ח ע"ב).

ולא ראיתי כלל מי שגרס כגירסא קמא רק כגירסא בתרא, שכן הגירסא בבה"ג, וברי"ף, וברא"ש, ובתוס' רי"ד (על הדף) ובפסקי הרי"ד, ובפסקי ריא"ז (פ"ט הי"ב) ובמאירי, ובריטב"א, ובחידושי הרמ"ה, ובר"ן (בהלכות), ובשו"ת הרשב"ש (סי' תיא) [ולמד שם דהלכה כב"ש, דדוקא במצא דבר ערוה, והמגרשה עובר אדרבנן, שמצוה לשמוע דברי חכמים. ובזווג שני נגרשה מחמת דבר או נוי. וכן למד בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכב, וסי' קכח) ובחוט המשולש (ח"א סי' נד הנדפס בסוף שו"ת הרשב"ץ ח"ג, הובאו בשו"ת איש מצליח ח"ד ר"ס סח).]

וכן הוא בגמרא שלפנינו, וא"כ העיקר כגירסא בתרא.

(((שיטות הראשונים)))

ד. וכדברי רש"י כן פירש גם הר"ן (בהלכות סוף גיטין) וכן מבואר גם במאירי (שם ד"ה ויש שקראו שנוי) דתפס הלכה כב"ה דשרי במצא בה דבר, אך אפ"ה המגרשה שנוי, וכ"ש אם היא אשת נעוריו. עכת"ד ועע"ש. ולא כתב כלל את החילוק בין זווג ראשון לשני, והרי שלמד כנ"ל. [אך צ"ע מדוע לא כתב דבזווג שני שרי אף במצא נאה, או ע"י דבר, ואינו שנוי.] וכן מבואר בפסקי ריא"ז (פ"ט הלכה ה אות יא) דפסק כב"ה ושם (אות יב) ביאר דאפ"ה שנוי בזווג ראשון ומזבח מוריד דמעות, ובזווג שני אם שנאה שלח. (וא"כ אין ראיה אם מתיר כרש"י בזווג שני אף לנוי, או רק לדבר).

שיטה נוספת היא שיטת הבה"ג (ר"ס לט) דנקיט שכל דברי ר' יהודה ור' יוחנן באו אליבא דר"ע, והשמיעונו רבותא דאפי' לר"ע היינו בזווג שני, אך בראשון חקרו אם שנאה שמצא בה דבר, הא לאו הכי שנוי. ומחלוקת ב"ש וב"ה היא בין בזווג ראשון ובין בשני, וקי"ל כב"ה שרק במצא בה דבר מותר, ואינו שנוי.

עוד כתבו בדרך אחרת הריטב"א והרמ"ה דבר הצריך ביאור, כי את דברי ר' יהודה אם שנאה שלח כתבו דהיינו כר"ע [וכפירש"י הנ"ל] ובר' יוחנן שנוי המשלח ביארו, דהיינו אפי' לב"ה, נהי דלא כייפינן להוציא, מיהו שנוי הוא. ואת המשך הגמרא ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני, ביארו בזווג ראשון שנוי המשלח, בזווג שני אם שנאה שלח, פי' והוא שמצא בה דבר [בזווג ראשון], כגון שהקדיחה תבשילו. אבל אם לא מצא בה דבר, אפי' בזווג שני שנוי המשלח. ואם מצא בה ערוה, אפי' בזווג ראשון מצוה קא עביד. ע"כ. ולא הצלחתי להעלות את הדברים יחדיו, דביארו את ר' יהודה כר' עקיבא, ושוב כתבו שבזווג שני בלא מצא דבר שנוי, וזה נגד ר"ע. ולכאורה כוונתם שאפי' לר"ע כשמגרש מחמת נוי ואפי' בזווג שני שנוי, והחילוק בין זווג ראשון לשני הוא במגרשה מחמת דבר, דבזווג ראשון שנוי, ובשני שרי לכתחלה. ויוצא כפירש"י שנחלקו ב"ש וב"ה בזווג ראשון, ואפי' בראשון לב"ה שנוי, ובשני מותר לגרשה לכתחלה ואפי' מחמת נוי, אך מחמת נוי שנוי. ובהערות שעל הרמ"ה (הערה 14) מכח הקושיא כתבו שדברי הרמ"ה בתחילה דהוי לר"ע היינו שיטת רש"י, וההמשך היא שיטתו ופליג ארש"י. ויצא לפירושם דמח' ב"ש וב"ה היא בין בזווג ראשון ובין בשני, ומודים ב"ה דבראשון אפי' שמותר מחמת דבר שנוי הוא, ובזווג שני מחמת דבר שולחה ואינו שנוי. ברם בשו"ת הרשב"ש (סי' תיא) ס"ל דאסור לגרש אשה ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר, דב"ה מודו לב"ש בזווג ראשון שאיסור יש בדבר, בזווג שני שרי בגלל דבר לגרשה. ע"ש.

(((דעת הטור)))

ה. והנה הטור (ר"ס קיט) הביא מחלוקת ב"ש וב"ה ור"ע, וכתב דהלכה כב"ה, שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה. דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו, אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות, מצוה לגרשה, דכתיב גרש לץ ויצא מדון. והרמב"ם כתב, אין למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל אם שנאה ישלחנה. ולא נהירא, דהאי דכתיב כי שנא שלח, מוקמינן ליה בזווג שני, אבל בזווג ראשון אין לשלחה אא"כ מצא בה ערות דבר. עכ"ל. ודבריו לכאורה צריכים ביאור, כי כתב דבזווג ראשון אין למהר לגרשה, אלמא דאם ירצה, או כשלא מיהר שרי. ומסיים לפיכך אין לו לגרשה. אלמא דאסור, וכפי שממשיך שמזבח מוריד דמעות. ויותר תקשי מההמשך דכתב, אבל בזווג ראשון אין לשלחה אא"כ מצא בה ערות דבר, והיינו כב"ש, ואילו לעיל כתב דהלכה כב"ה.

ונראה לבאר שהטור דורך בדרך חדשה, דנחלקו ב"ש וב"ה בין בזווג ראשון ובין בשני. ובראשון מודים ב"ה דמ"מ שנוי כשמגרשה מחמת דבר, אא"כ משום ערות דבר דמצוה לגרשה אף בראשון. שהרי הטור כתב, והלכה כב"ה שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה, אבל לא יגרשה כדי ליקח נאה הימנה, דכתיב כי שנאה שלח. בד"א בזווג שני וכו'. הרי שמבאר עתה את דברי ר' יהודה שלמד מכי שנא שלח שאם שנאתה שלח. וכן כתוב להדיא לקמן בדחייתו לרמב"ם, דכי שנא שלח מוקמינן לה בזווג שני. והרי שאת דברי ב"ה מעמיד בזווג שני. [ודלא כפי שפירש"י את ר' יהודה שהוא כר"ע.] ועל כן זהו שממשיך שבזווג ראשון אין למהר לגרשה [ומחמת דבר, שעליו מדבר] דהיינו דשרי מדינא, אך לא ימהר. וכדמפרש ואזיל שמזבח מוריד דמעות, לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו. ע"כ. דהיינו דמהדין אין לעשות כן, שהרי שנוי בזווג ראשון, ועל כן גם כותב אח"כ, אבל בזווג ראשון אין לשלחה אא"כ מצא בה ערות דבר. ע"כ. והקשנו דהוא לב"ש. וי"ל דכוונתו דלכתחלה בזווג ראשון אין לגרש רק בגלל ערות דבר, כי בפשעה כנגדו המגרש שנוי גם לב"ה שהלכה כמותם. וכן למד בטור הגר"א (ס"ק א) דהלכה כב"ה בזווג ראשון שמגרשה בגלל דבר אבל שנוי הוא, ועל כן אין למהר. וכן פירש הט"ז (ס"ק ג,ו) בדעת הטור. וכ"כ הפרישה (ס"ק ה) בדעת הטור. וכ"כ ככל האמור ערוה"ש (סעיף ג) וכן למד כטור בשו"ת הרא"ם (ח"ב סימן א הנדפס בשו"ת מים עמוקים), וע"ע להלן (אות ח) שכן למד גם מרן.

ברם יש שלמדו בטור דכל מח' ב"ה וב"ש בזווג שני, אבל בראשון לכו"ע לא מגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר. וזהו שמסיים התם הטור, אבל בזווג ראשון אין לשלחה אא"כ מצא בה ערות דבר. וכן לעיל כתב, לפיכך אין לו לגרשה (כגון ראשון) בשביל שפשעה כנגדו. וגם לפירוש זה ר' יהודה אליבא דב"ה, שבזווג שני משלח בגלל דבר (ודלא כפירש"י). דכן למד הב"ש (אות ב בפירוש קמא) והגט פשוט (ס"ק ו) ובשו"ת רא"ם (הובא בשו"ת מים עמוקים ח"ב סי' א) והובא בגט פשוט [ברם בדעת הרמב"ם למד אחרת, אך תפס כטור להלכה מטעם דהלכה כבתראי.] ובספר אפי זוטרי (סי' כו דף נז סוע"א) וביד אהרן (אה"ע ח"א סימן א הגהב"י אות מה) וכן למד בשו"ת תעלומות לב (ח"ב אה"ע גיטין סי' א דף ה ע"ב) ובשו"ת חיים ושלום (ח"א סימן א ד"ז ע"ג) דבזווג ראשון רק במצא בה ערות דבר שרי, ובלאו הכי אסור. ברם תקשי עלייהו מהו שכתב הטור אבל בזווג ראשון אין למהר לגרשה, ולדבריהם אסור לגרשה, באיסור גמור (ואינו רק שנוי). וע"ע באורך בשו"ת איש מצליח (ח"ד סי' סח) ובשו"ת תעלומות לב (ח"ב אה"ע גיטין סי' א דף ה ע"ב) דכתבו ליישב דאין לו למהר דהיינו ציווי על הבעל, אף אם מצא ערוה. וזהו דוחק עצום.

(((שיטת הרמב"ם)))

ו. והרמב"ם פסק (גירושין פ"י הכ"א) לא יגרש אדם את אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר, ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שניה אם שנאה ישלחנה. עכ"ל. וצריך ביאור כי ברישא כתב כב"ש שרק במצא ערות דבר מגרשה, ושוב כתב אין ראוי למהר, הרי לאידך גיסא, גם שאינו איסור רק ראוי, וגם למהר אינו ראוי, אך במתינות שפיר דמי.

והב"י (סי' קיט אות ג) כתב על הרמב"ם ו"זל, ומ"מ נראה מדבריו דהלכה כבית הלל מדכתב שניה אם שנאה ישלחנה, אלמא דלא בעינן דבר ערוה כבית שמאי. וגם שנאה משמע ע"י שום דבר שעשתה, דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה. עכ"ל. ולעיל (בריש הסימן) הביא הב"י שכ"כ הרמב"ם גם בפירוש המשניות (סוף גיטין) דהלכה כבית הלל. [וכ"כ ברמב"ם הלחם משנה (אות כא)]. הרי לנו להדיא דמרן למד בגמרא שלא כפירוש רש"י, אלא שב"ש וב"ה נחלקו בין בזווג ראשון ובין בשני, ולכן לב"ש אסור אף בזווג שני, רק משום דבר ערוה שרי לגרשה. ועל כן הוכיח מתוך שהרמב"ם כתב ששניה משלחה מחמת שנאה, שזה שלא כב"ש, והרי זה מורה שמרן למד גם בטור כן, וכפירוש קמא שכתבנו בטור, ועל כן לא כתב שיש מחלוקת בין הטור להרמב"ם. ועל כן בש"ע העתיק את לשון הרמב"ם ולא העיר לא מיניה ולא מקצתיה דיש כאן מח', וכלל לא הזכירה. ולדרך זו יש לבאר שמרן למד בל' הרמב"ם דמש"כ לא יגרש אדם את אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר, דכוונתו שמצא בה או ערוה או דבר, שהרמב"ם העתיק את ל' בית הלל במשנה שהלכה כמותם, וכדרכו, אף שלשון זו צריכה ביאור. וכ"כ הב"ש (ס"ק ג) וכ"כ ט"ז (ס"ק ג) וגם סמך על המשך דבריו, וכן הוא הלשון במתני' דגיטין (דף צ ע"א) ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ע"כ. וממשיך הרמב"ם, ואין ראוי למהר לשלח את אשתו ראשונה. ע"כ. דהיינו אף שמותר במצא בה ערות דבר לגרשה, אין ראוי, שהרי כל כה"ג נחשב שנוי, וכר' יוחנן. ושדבריו המה גם לבית הלל. (וכן הסכמת כמעט כל הראשונים למעט הבה"ג) [או שנבאר כח"מ (אות ב) דמש"כ ואין ראוי למהר, מיירי באופן האסור לגרשה (להנ"ל בלא מצא בה דבר), ומיירי כשהאשה רוצה להתגרש, דאפי' שאין איסור בכה"ג, מ"מ לא ימהר, אך פירוש זה קשה.] וממשיך הרמב"ם, אבל שניה אם שנאה ישלחנה. עכ"ל. ושנאה פירש הב"י, דהיינו מחמת דבר, שבשניה מותר למהר לגרשה בכה"ג לכתחלה. או שנפרש ברמב"ם, ערות דבר, דהיינו משום דבר ערוה, שבזה מגרשה לכתחלה, ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה משום שנאה משום דבר, אף שמהדין שרי, והוא משום דהוי שנוי, ובשניה שרי לו תחילה. וכן למד הגר"א (ס"ק א, וס"ק ג) במרן וברמב"ם, דאין למהר היינו בזווג ראשון אף דשרי לגרשה, משום דהלכה כב"ה אין ראוי משום ששנוי. ושוב ראיתי שכתב הט"ז (ס"ק ו) בדעת מרן והרמב"ם ככל האמור. וכן מבואר שלמד המשנה למלך (גירושין פ"י אות כב ד"ה גרסינן) בדעת הרמב"ם [שהרי העמיד לפי הגירסא שנוי. ומש"כ להעיר (בד"ה כתב מרן הב"י) על הב"י, הוא רק כלפי סיום הב"י, שבשנאה אין ראיה, אך מסכים עם הרישא ודו"ק.] וכן למד ברמב"ם ובמרן הט"ז (ס"ק ג,ו) וכן למדו בדעת הרמב"ם מהר"ש יונה (סי' קלב דק"א סוע"ב) ובספר אמרות טהורות (סי' קיט) דמש"כ לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר, היינו שלא יגרש משום נוי, שבזה אסור לגרש, ולא משום דבר, כי בזה אין ראוי, וכדממשיך "אא"כ מצא בה ערות דבר" שאז יגרש ומצוה לגרש, ואה"נ שרי לגרש בזווג ראשון במצא בה דבר. וכיוצ"ב למד בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' צח) דאף דשרי לגרשה בזווג ראשון משום דבר, יגלגל השנאה ולא ימהר לשלחה. ע"ש. וכן למד כדברינו ברמב"ם הרא"ם בשו"ת מים עמוקים (סימן א) (וע' בזה בספר גט פשוט (סי' קיט ס"ק ו ד"ה וכן מצאתי)) וכן מבואר דיליף בשו"ת המבי"ט (ח"ג ר"ס קכו) ברמב"ם, ונקיט הכי דבזווג ראשון מגרשה משום דבר אך לא ימהר, ובמצא ערות דבר ואין עדות לכך, מצוה לגרש. וביש עדות כופין לגרש. [ולשונו ימהר, מורה דיליף הכי ברמב"ם, ודו"ק.] וכן למד בדעת מרן והרמב"ם בשו"ת שערי רחמים (פראנקו אה"ע סימן יח) דנקטו דבר ערוה דהוא לישנא דקרא, והלכה כב"ה, דמגרשה אם מצא בה דבר. וע"ע לו (אה"ע ס"ס א).

(((מרן וברמב"ם)))

ז. אך לכאורה אנן אתכא דמרן סמכינן שלא למד כן, שהרי למד דבזווג שני מגרשה רק בגלל דבר, ולא כרש"י ודעימיה שתפסו בזה כר"ע וגם בשביל נוי. והן אמת שאפשר לקחת את מהלכם ולהעמיסו במרן, דהיינו בזווג ראשון בגלל דבר ערוה דייקא, ובשני בגלל דבר, ולא כנ"ל, בגלל נוי. דהיינו דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה, ונחלקו בזווג שני, וס"ל לב"ה דמגרשה בגלל דבר, ובזווג ראשון מודו ב"ה לב"ש, וכדאמרה הגמ' הא בזווג ראשון והא בזווג שני שמגרשה רק בגלל דבר. וכן למד בשו"ת תעלומות לב (ח"ב אה"ע סימן א) [והוכיח כן מל' הב"י לבאר ברמב"ם דפסק כב"ה מדכתב שניה אם שנאה ישלחנה, אלמא דלא בעינן דבר ערוה כב"ש. עכ"ל. ודייק התעלומות לב, משמע דדוקא בזווג ב' לא בעינן דבר ערוה, אבל בזווג א' אין לגרשה אלא משום ערוה. ע"כ. ותפס כראיה זו עוד בהמשך. ע"ש. ולכאורה תמוה, כי כוונתו שמזווג ב' נלמד לא' שאין צריך ערוה, כי מזווג ב' למדנו שהלכה כב"ה, וממילא נמי בזווג א' הדין כן, ומה ראיה היא.] ושוב ראיתי שכן למד במרן הגט פשוט (ס"ק ו) וגם ברמב"ם. אך בב"י לא משמע כן, דכל כה"ג הו"ל לפירושי, שהרי כתב שהלכה כב"ה, והיה לו לפרש ולא לסתום, לגלות ולהדגיש דגם לב"ה בזווג ראשון מודים דאסור לגרשה רק בגלל דבר ערוה. ומדסתם, אלמא דלא ס"ל, ופירושו כהנ"ל. ובר מין דין תקשי על דרכם.

ויש לבאר במרן שלמד כן מכמה פנים, זאת יצא ראשונה, שהגירסא הנכונה היא כלישנא בתרא כרש"י, וכאשר הראנו לדעת לעיל שכן גרסו הבה"ג, הרי"ף, והרא"ש, וכל הראשונים. וברור שהרמב"ם ג"כ גריס כרבו הרי"ף וכדרכו, וככל הראשונים. זאת ועוד דתקשי טובא על פירושם מל' הרמב"ם שכתב ואין ראוי למהר לשלוח את אשתו הראשונה, ולדבריהם איסור גמור יש בדבר. וגם אחר המתינות הרבה שתהיה, איסור גמור יש. אלא שהם יבארו שאף שמצא בה ערוה עדיין לא ימהר לגרשה אלא יבדוק היטב הדק היטב שהערוה היא גמורה, ורק אח"כ יגרשה. וכדכתב הח"מ (ס"ק ג בדרך השניה) ובפת"ש (אות ג). ולכאורה זה מניין הוציאו דשרי לגירסא קמא אם שנואה היא לפני המקום שלח, ומוקמינן לה בזווג ראשון לאמור דדוקא משום הא שלח, ולא מחמת שנאה, ועל כן מביאה הגמרא דבזווג ראשון מזבח מוריד דמעות, היינו דלכן לא תשלח בזווג ראשון מחמת שנאה, אך מחמת דבר ערוה על זה אמור כי שנא שלח, וכמו שלעיל מינה למדה הגמרא דבמצא דבר ערוה מצוה לשלחה. וא"כ מנין לדרכם הוציאו הרמב"ם והטור כן דאף בדבר ערוה יתמהמה ולא ימהר. ואי אפשר לומר דילמד הרמב"ם דמה שהביאו מזבח מוריד דמעות לזווג ראשון, היינו בשנאה. דהרי לב"ש יש איסור תורה בכך, וא"כ איסור גמור הוא, ולא רק מזבח מוריד דמעות. וגם הקשר בגמרא אינו עולה בקנה אחד, וכנ"ל.

וגם יקשה מנין חילקו בפסוק כי מצא בה ערות דבר בין זווג ראשון לשני, דלדרכם בזווג ראשון אסור אא"כ מצא דבר ערוה, כלומר הפסוק כי מצא בה קאי עלה, ואיך א"כ בזווג שני אין איסור זה. וגם אחרי שנפסק דבדבר ערוה מצוה לגרשה וכדכתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"י הכ"ב) ונפסק בש"ע (סי' קיט ס"ד) וכדאיתא בגיטין (שם) מנין הוציא הרמב"ם דבזווג ראשון ימתין. וגם מבואר כן ברמב"ם בפירוש המשניות, וכאשר למד הב"י בריש הסימן את שיטת הרמב"ם משם, וכתב שם הרמב"ם שהלכה כב"ה ולא כב"ש ולא כר"ע, ואתי שפיר לפי דרכו של הב"י, ברם לדרכם הרי הלכה גם כב"ש בזווג ראשון, וגם כר"ע בזווג שני.

ח. שוב ראיתי בשו"ת איש מצליח (ח"ד סימן סח ד"ה ומהר"ש) דכתב שלהמבואר בב"י יוצא דאיהו גופיה לא ראה ראיה מל' הרמב"ם שכתב ואין ראוי לו למהר לשלח את אשתו הראשונה, שזה מורה שאין איסור בדבר לגרש משום שמצא בה דבר אף בזווג ראשון, שהרי הב"י על דברי הרמב"ם כתב שמוכח מלשונו דפסק כב"ה מדכתב שניה אם שנאה ישלחנה, אלמא דסגי בשנאה ולא בעינן דבר ערוה. וכן ל' שנאה מורה גם שלא כר"ע, דבשביל שמצא נאה הימנה אין לו לשנאותה. עכת"ד. ואי היה רואה ראיה מהל' ואין ראוי, היה לו להביאה. עכת"ד. ולענ"ד הב"י להבנתו ראה בל' הרמב"ם ראיה יותר חזקה מהל' אין ראוי, דבל' זו אפשר להתפלפל, אחרי שברישא כתב הרמב"ם שלא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה. ועל כן הב"י הביא ראיה מוכרחת (להבנתו) מדכתב ושנאה, ואי משום ערוה עליו לגרשה גם בלא שנאה, אך אה"נ גם הל' ואין ראוי מורה כן.

עוד ראיתי בהגה על משנה למלך (הלכות גירושין פ"י בסוף אות כא) דכתב דמדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הי"ט) נראה דפסק כר"ע וע"ש ודו"ק. ע"כ. והנה "זל הרמב"ם, ולא יקדש שוטה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה, או שוכב עמה והוא שונאה. עכ"ל. והרי שמתיר לגרשה משום נוי אף בזווג ראשון כר"ע. ונראה שאינה ראיה, ותחילה דא"כ הרמב"ם יסתור משנתו, שהרי שום חד לא למד ברמב"ם דתפס כר"ע, ולא ראינו בכלל שום מאן דאמר שכזה, ואיך יתכן לתפוס כר"ע נגד ב"ה. ונראה או שהפשט שיגרשה שלא כדין, שבדיעבד גירושיו גירושין. או שבכה"ג שמראה מכוער ומפריע לו ושונאה (כלשון הרמב"ם), הרי שבזה אינו מגרשה משום נוי, אלא משום שמצא בה דבר. ושאני ממצא נאה ממנה שגם היא מוצאת חן בעיניו, אך השניה יותר. וכן הדין נותן, דכשהיא מכוערת הוי דבר, והש"ע (סימן קיז) יוכיח עליו (וע"ש בסעיף יא). וע"ע שו"ת הרא"ם (ח"ב הנדפס במים עמוקים סימן א) דלמד ברמב"ם דוקא במצא ערוה שרי לגרשה בזווג ראשון. [ברם בטור למד דשרי משום דבר.] וע"ע בב"מ (סי' קיט) דלמד ברמב"ם ומרן דמדין תורה שרי, ברם מדברי קבלה אסור, ועל כן הוי איסור גמור. ולכן נקטו הרמב"ם והש"ע את ל' ב"ש, דלהלכה מודים ב"ה לב"ש בזווג ראשון משום איסור מדברי קבלה. ובזה אתי שפיר איך יתכן לחלק בפסוקי התורה ובמתני' במח' ב"ש וב"ה בין זווג ראשון לשני, דבאמת אין חילוק כלל מדין תורה. וכן דעת שו"ת איש מצליח (ח"ד סימן סח אות א).

(((דעת מרן להלכה)))

ט. ואיך שלא יהיה לדעת מרן יוצא דאחר שבש"ע העתיק את ל' הרמב"ם, ולביאורו ברמב"ם הרי שהלכה כב"ה בזווג שני דמגרשה לכתחלה בשום דבר, ובזווג ראשון משום דבר שנוי המשלח, ועל כן אין ראוי למהר לגרשה, אבל בשביל דבר ערוה מצוה לגרשה מיד גם בזווג ראשון.

ברם באמת נמצאו פוסקים רבים ועצומים שלמדו בדעת מרן בדרך אחרת, דהנה הח"מ (ס"ק ב) למד במרן וברמב"ם דבזווג ראשון דוקא במצא דבר ערוה מגרשה [וכדמוכרח מהאו י"ל שם, ע"ש.] ובזווג שני למד (ס"ק ג) דאם מצא דבר שרי. שכ"כ בדעת מרן בספר גט פשוט (ס"ק ו) ובשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ז על סימן קיט) להלכה ע"ש באורך. וכן הוא בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב אה"ע סימן ח אות ה) ובשו"ת איש מצליח (ח"ג הנדפ"מ סימן סח) ע"ש נפלא מאוד. והביא עוד סיעת פוסקים הסוברים במרן דאסור לגרשה בזווג ראשון, אא"כ מצא בה דבר ערוה. שכ"כ בס' אפי זוטרי (סי' כו דנ"ז סוע"א) וכן דעת החק"ל (יו"ד ח"ג סי' פז) ולפנינו (דף קפו סוע"ב) דגם לב"ה יש איסור משום שנוי. ובשו"ת חיים ושלום (ח"א סי' א ד"ז ע"ג) ובמצא בה ערות דבר שרי, ובלאו הכי אסור. ובשו"ת מבין דבר כ"י למהר"י נאבארי, ובתעלומות לב (ח"ב דל"ה) ובקרית מלך רב (ח"א פ"ג מגירושין דקכ"ב ע"ג) ובמעשה רוקח (גירושין פ"י הכ"א) ובספר כסא אליהו (סי' קיט) ובארעא דישראל (מע' ג די"ח ע"א) [ברם מש"כ שכ"כ שערי רחמים פראנקו (אה"ע ס"ס א) לכאורה זה אינו, וכמבואר לו באורך (בסי' ח וכנ"ל)].

(((להלכה בזווג ראשון)))

י. ומעתה בא נבא לענין דינא לגבי אשה ראשונה משום שמצא בה דבר, והרי הוא שנוי במח' ראשונים, דלדעת רש"י ודעימיה שרי, ולדעת הרשב"א ודעימיה אסור. ואין לדחות דאף לרש"י ודעימיה דבזווג ראשון ומצא בה דבר לב"ה שרי לגרשה, אך הוא שנוי, ואחר שהוא שנוי הרי שיש איסור בדבר. דזה אינו אסור, רק אינו ראוי. וכן הוא במאירי (סוף גיטין) שכתב דהמגרש משום דבר בזווג ראשון הוא "דבר מכוער" ע"ש ודו"ק דאינו אסור. וכן הוא בפסקי ריא"ז (גיטין פ"ט הי"א) דכתב דדיברה תורה כנגד יצר הרע שמותר לגרש אך אינו שנוי. ע"כ. והרי שאם דברה תורה כנגד יצה"ר, אין בכך איסור. וע"ע מל"מ (הל' גירושין פרק י אות כב ד"ה גרסינן). [ואין להשיב דיש מקום להעמיד את רש"י עם שיטת שו"ת הרשב"ש (סי' תיא) דהלכה כב"ה אך שנוי הוא, על כן כתב דיש איסור בדבר, ונימא הכי נמי ברש"י. דמי אמר שרש"י סובר דשרי וכפסקי ריא"ז ודעימיה הנ"ל. דדוקא שו"ת הרשב"ש יכל לומר דשנוי היינו איסור, כיון שבזווג שני פסק כב"ה דשרי לגרשה משום דבר, אך רש"י שלמד דבזווג שני הלכה כר"ע דשרי משום נוי, אם נימא דשנוי איסור יש בדבר הרי שיצא שאין הלכה כב"ה בשום דוכתא, דבזווג ראשון אסור כיון ששנוי משום דבר, ובשני הלכה כר"ע].

וכן מבואר דאינו איסור ברמב"ם ובש"ע שכתבו ואין ראוי למהר לשלח. וכן לשון הטור אין למהר לגרשה. (וכוונתו להסוברים בהם דשרי לגרשה משום דבר). וכן מבואר בב"ש (סי' קיט הנ"ל) שביאר כן את ל' הרמב"ם והש"ע ואין ראוי. וכן הוא בגר"א ובערוה"ש הנ"ל ודעימייהו.

(((סיכום שיטות הפוסקים)))

ועל כן בא נבא למנין, כי הנה דעת רש"י, והר"ן (בהלכות סוף גיטין) דשרי מדינא לגרש אשה ראשונה משום שמצא בה דבר, וכן דעת המאירי (שם) ובפסקי ריא"ז (גיטין פ"ט ה"ה אותיות יא,יב) והבה"ג (ר"ס לט) והריטב"א (סוף גיטין).

ומאידך עומדים הרשב"ש (סי' תיא) ובנו בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכב,קכח) ומוהר"ש דוראן בחוט המשולש (הנדפס בסוף שו"ת הרשב"ץ ח"א סי' נד).

ובדעת הטור הרמב"ם ומרן ישנה מח' גדולה, וממנה נמשכו דעות האחרונים, ולענ"ד דדעתם דשרי מדינא לגרשה משום דבר, ושכן סוברים פוסקים רבים. ברם רבו גם רבו העומדים מאידך גיסא בדעתם, וכמבואר כל זה לעיל (אותיות ח-יא). ואחר עלות כל זאת שרוב רובם של הראשונים סוברים להקל, אף דעסקינן במילתא דאורייתא, כן עיקר. ומרן לא יכריע אחר שאין בירור בדעתו (זה כתבנו לדידהו. ולדידן גם מרן ס"ל הכי, וק"ו דהלכה כן).

(((בזווג שני משום נוי)))

יא. וכל זה אמור בזווג ראשון, ברם בזווג שני דקיל טפי, עלינו לדון כשחפץ לגרשה משום נוי האם מותר או שאסור. והנה לדעת מרן איסור יש בדבר, וכמפורש לו בב"י הנ"ל (סי' קיט אות ג) שעל דברי הרמב"ם ואין ראוי למהר לשלח את אשתו ראשונה, אבל שניה אם שנאה ישלחנה. ע"כ. כתב הב"י, נראה מדבריו דהלכה כב"ה, מדכתב שניה אם שנאה ישלחנה, אלמא דלא בעינן דבר ערוה כב"ש. וגם שנאה משמע ע"י שום דבר שעשתה, שע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאתה. עכ"ל. ומפורש דהלכה כב"ה, ושבשניה אין לגרשה בשביל נוי. והרי שמח' ב"ה וב"ש גם בזווג שני, וילפי לה מקרא וכהנ"ל דהוי איסור תורה. ונמצא שלדעת מרן איסור תורה יש בדבר. וא"כ אם הבעל ספרדי משום נוי אסור לגרשה.

ברם אם השואל אשכנזי, הרי שיש מח' בדבר, כי אמנם לדעת הטור לפי שתי השיטות דלעיל (אות ז) שנחלקו בו, מ"מ לשניהם אסור לנוי בשני (למעט הפר"ח דלקמן), וכן דייק מל' הטור בספר גט פשוט (סי' קיט סס"ק ו וס"ק יא) דכתב הטור בין בזווג ראשון ובין בזווג שני בכל ענין שעבר וגירשה אין כופין אותו להחזיר. ע"כ. אלמא דאף בזווג שני אם חפץ לגרשה לנוי כופין אותו שלא לגרשה, שרק בגירשה כבר כתב הטור דאין כופין להחזיר. ע"כ. וכ"כ מדיליה הב"ח (ס"ק ה). וכן ראיתי שדייק הכי את הגמ' מדנפשיה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' צח ד"ה וכי תימא) שלא יגרש משום נוי בזווג שני במצא נאה הימנה, מתוך שדוקא בעבר וגירש אין כופין להחזיר (גיטין צ ע"א) הא לא גירש כופין שלא לגרש. וכן ראינו דלהרמב"ם אסור, וכן דעת הבה"ג (הנ"ל אות ו) וכן לדעת שו"ת חוט המשולש (ח"א סימן נד). ברם לדעת רש"י והר"ן (סוף גיטין הנ"ל) מפורש דפסקו דבזווג שני הלכה כר"ע דשרי לגרשה משום נוי. וכן למדנו בדעת הריטב"א והרמ"ה (דלעיל אות ו). ברם הבאנו שם דיש שלמדו דלנוי בזווג שני הוא שנוי. אך גם לפירושם יוצא דשרי מדינא לגרש בזווג שני לנוי. וכן דעת הרשב"ש בשו"ת (סי' תיא ד"ה והרביעית) ובשו"ת יכין ובועז (סי' קכא סוד"ה תשובה) וכן הפר"ח (סי' קיט אות ג) ובשו"ת הרא"ם (ח"מ סימן א) למדו כן בדעת הרמב"ם והטור דבשני הלכה כר"ע ומגרשה לנוי. והב"ש (ס"ק ב,ד) ס"ל בדעת הרמב"ם ומרן דבזווג שני שרי לגרשה משום נוי. והרי שרוב הראשונים סוברים להקל. ואף האוסרים אם אוסרים הם שנוי הוא במח' וכנ"ל. ועל כן לאשכנזי נראה דהעיקר להקל. ובפרט שלסניף יש לצרף את סיעת הסוברים שכל דין זה הוא עצה טובה ולא איסור.

(((בזווג ראשון וחפץ לגרשה מחמת קטטה)))

יב. ברם אם אשם בקטטות, אך סוף סוף שונאה מחמת שכשהוא מכעיסה משיבה לו, ומקפיד על תגובתה. צריך עיון אי כל כה"ג חשוב שעשתה "דבר" או לאו. והנה הח"מ (ס"ק ג) והב"ש (ס"ק ד) דייקו את ל' הרמב"ם והש"ע הנ"ל דכתבו ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שניה אם שנאה ישלחנה. עכ"ל. ומהו שתלו זאת בשנאה, בו בזמן שב"ה שהלכה כוותייהו תלו זאת באי עשתה דבר גם אם לא שנאה. וביארו דבאו להשמיענו דבשונאה אף שלא עשתה דבר שפיר יכול לשלחה כיון ששונאה. והרי שלדרכם נפשט ספקנו, דגם בכה"ג שהוא אשם בכך שעושה דבר, סוף סוף העיקר ששונאה, ויכול לגרשה. [ולדרכם מה שהוסיף ר"ע על ב"ה דשרי אף במצא נאה הימנה, היינו אף אם לא שונאה. אך בשונאה מחמת שמצא נאה הימנה, כיון שבגללה הוא מעוכב מלהגיע למטרתו, ג"כ יכול לגרשה.]

איברא דלכאורה בדעת מרן אין פירושם נכון, שהרי בב"י על לשונו של הרמב"ם הנ"ל, כתב להוכיח דפסק הרמב"ם כב"ה ולא כר"ע ו"זל, וגם שנאה [שכתב הרמב"ם] משמע ע"י שום דבר שעשתה, דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה. עכ"ל. הרי שכתב והבין ששנאה היא ע"י דבר שעשתה. אולם אינו מוכרח, דאפשר דנקט הב"י שום דבר שהוא לשון הפסוק והגמ' לב"ה, וכל מטרת הב"י לאפוקי מר"ע שאין שנאה. ואגב תקשי טובא אב"י דברש"י (סוף גיטין) ובר"ן (בהלכות) וכן בבה"ג (ר"ס לט) מפורש דשייך שנאה משום נוי, דביארו את דברי ר' יהודה כי שנאה שלח כר"ע דמשום נוי. [וע' שו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכא ד"ה תשובה) דג"כ כתב, אלא אפי' הקדיחה תבשילו או ששנאה שמצא אחרת נאה הימנה. ע"כ. ברם בהמשך (בסוף הד"ה) טרח להוכיח שבנידונו השנאה מוצדקת, כי עברה על ד"ת, וראוי לשנאותה, וכי שנא שלח. ומשמע דדוקא בכה"ג שייך שנאה.] וכן בשו"ת חוט המשולש (ח"א ס"ס נד הנדפס בסוף שו"ת התשב"ץ) כתב בשם שו"ת מהרי"ק דהא דאמרינן כי שנא שלח בשנאה, משמע ע"י דבר שעשתה, דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאה וכו'. עכ"ל. וכן דחה הפר"ח (אות ג) מדברי רש"י והר"ן ומעכסה בתו של כלב שנקראה כן שכל הרואה אותה מרוב יופיה היה כועס על אשתו. ברם משום הסיפא השיב במעשה רוקח (גירושין פרק י) דעכסה היתה כן, אך בעלמא אין במצא נאה הימנה גורם שנאה. והרמב"ם שכתב שונאה, מורה שאינו כר"ע, שהרי לר"ע אינו תלוי בשנאה, שכן בדר"כ אינו גורם שנאה מצא נאה הימנה. ברם יש לבאר את הב"י, שהרי כן מבואר בטור שם דשנאה שייכת רק על דבר, שהטור הקשה על הרמב"ם שלפי גירסתו ברמב"ם כתב דשרי לשלוח אשה ראשונה משום שנאה. והקשה הטור, ולא נהירא, דהאי דכתיב כי שנא שלח, מוקמינן לה בזווג שני, אבל בזווג ראשון אין לשלחה אא"כ מצא בה ערות דבר. עכ"ל. והרי שמקשה דשנא היינו ע"י דבר דוקא, ולא משום נוי. והיינו דפליג ארש"י דהעמיד את ר' יהודה שביאר את הפסוק שנא שלח משום שנאה שלח, וביאר רש"י משום נוי. והטור לומד משום דבר. והב"י השוה את הטור והרמב"ם, ועל כן לדרכם כתב דשנאה הוא משום דבר ולא נוי. ועוד ראיתי בשו"ת תעלומות לב (ח"ב סוף סימן א ד"ה והנה) דישב זאת, שהב"י הבין שהרמב"ם אינו עומד בשיטת רש"י, וגם הוא מודה ששייך שנאה מחמת נוי, וכמו בעכסה. ברם אין ראוי לשנא, ועל כן דייק הב"י וכתב דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה. ע"כ. היינו אין נכון וראוי מצד האנושות לשנאותה על לא חמס בכפה. אך באמת אנשים כן שונאים מחמת נוי, וכמו שהחוש מעיד ומעשים בכל יום. עכת"ד.

שוב נשוב לנידו"ד, דבאמת גם הסברא מורה שאף אם באשמתו מצא בה דבר, סוף סוף דבר מצא בה, וא"כ מקיים את הפסוק שאם מצא דבר מותר לגרשה, וכן ראינו בגדולי האחרונים בח"מ, ובפנ"י, ולא מצינו סתירה לכך, והרי שכן עיקר.

(((מהו דבר)))

יג. ועוד צריך לעמוד מהו גדר "דבר". והנה בגמרא אמרו "שהקדיחה תבשילו". וצ"ע אי היינו אפי' דבר חד פעמי, ומהו גודל הדבר שמכעיסתו. ובאמת לכאורה צ"ע מדין רעה בדעותיה, דבזה שרי לגרשה, וכדכתב הרמב"ם (גירושין פ"י הכ"ב) ופסקו מרן (בסעיף ד) אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה. והב"י הראה מקורו מיבמות (סג ע"ב) ושם אמרו, היכי דמי אשה רעה, רבא אמר דמקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה. ופירש"י, ומהדרא ליה גבא, שלא לאכול עמו ומצערתו. עכ"ל. וצריך ביאור מהו החילוק בין הקדיחה תבשילו לבין הנ"ל. ויותר צ"ע להמבואר בטור (ר"ס קיט) דכתב שהקדיחה תבשילו היינו בפשעה. ו"זל, וב"ה סברי אפילו הקדיחה תבשילו וכו', או דבר אחר שפשעה כנגדו. עכ"ל. והרי שהבין דהיינו בפשיעה. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סימן ס) בשם תשובת הרא"ם דהקדיחה תבשילו היינו בפשיעה. ונראה שהלשון רעה בדעותיה מורה שתמיד רעה היא בדעותיה. שאם קרה פעם שעשתה כן שלא לדבר עמו ולצערו, איך שייך לומר שהיא רעה בדעותיה. וכן מבואר מדברי הח"מ (ס"ק ד) דכתב את ל' רש"י הנ"ל, והוסיף שהיא בעלת מריבה. ע"כ. והלשון שהיא בעלת מריבה מורה על דבר התדיר, ולא על אירוע חד פעמי. וכ"כ כל' זו גם הב"ש (ס"ק ה) והבאר היטב (ס"ק ה). ולכאורה א"כ החילוק הוא בין הקדיחה תבשילו שהוא אירוע חד פעמי בפשיעה, לבין מצערתו בקביעות שלא לדבר עמו. איברא דחזי הוית להמאירי (גיטין צ ע"א ד"ה אמר המאירי) דביאר שאף הקדיחה תבשילו היינו שכן דרכה. דכתב, וב"ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, ר"ל, שאינה משתדלת בצרכי ביתו להושיבם על אפניהם. והענין דרך כלל הוא שמסרבת לו ואינה מתנהגת על פי רצונו. עכ"ל. והלשון מורה שמסרבת ומתנהגת בקביעות ואינו חד פעמי. וא"כ החילוק הוא שהקדיחה תבשילו עושה את רצונה לפי עדיפויות שיש לה, שאין לה כח לבשל ולנקות וכדו', ואילו מהדרא ליה אפה עושה כן להקניטו ולצערו. כלומר מחולק בין עושה להכעיס, לבין שעושה כן משום שנוח לה, ולא כדי לצערו. איברא דבשו"ת דברי יציב (חאה"ע סימן מח אות ב) מבואר שהבין הקדיחה תבשילו כפשוטו, אף בשוגג, ע"ש. ואולם לא ראה את כל האמור, ואין זה דיונו שם. ע"ש.

(((נתגדלה עמו)))

יד. הט"ז (ס"ק ה) חידש דאשתו הראשונה אין הפירוש שלקחה בראשונה, אלא אותה שמגודלת עמך. כמו שפירש"י (סוף גיטין) ו"זל, זווג ראשון, אשת נעורים. וב"ה משתעי קרא. עכ"ל. הרי שלמד דאשת נעורים היינו שנתגדלה עמו, וס"ל דנישואים שניים ונתגדלה עמו, דהיינו שעברו את גיל הנערות לבגרות יחדיו, דינה כזווג ראשון. ומאידך זווג ראשון ובאים להתגרש אחר כמה חדשים, או שנישאו מבוגרים, דינה כזווג שני. ותנא גדול דמסייע לכך הוא המאירי (סוף גיטין) דכתב, וכ"ש שהדבר מכוער באשה שנתגדלה עמו ונשתקעה באהבתו שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית, ועליו אמרו אפי' מזבח מוריד עליו דמעות. כלומר שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור וכו'. עכ"ל. הרי שמבואר כט"ז דאשת נעורים היינו נתגדלה עמו. ואין לדחות את הט"ז שהלימוד מהפסוק אינו יכול להיות בדוקא על כל פרטיו, והשמטת הפוסקים תוכיח, וכשם שהפסוק מדבר על הנושאים נשים נוכריות. וכי תימא דדוקא בנשא אחרת עליה אסור, ויתר על כן נימא דדוקא בנשא נוכרית ולא פלוג, וה"ה אף הכא דחזינן בפוסקים דתפסו את מילות הפסוק בדוקא, דהנה הפר"ח (ס"ק ג ד"ה מיהו) כתב, מדכתיב אשת בריתך ואין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין). וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ד) והמרכבת המשנה (סוף אות ב) וע"ע בספר ערוך השלחן (ס"ד) והביא שהנודע בשערים דייק את רש"י (סוף גיטין) דבתולה אף כשאינה ראשונה לו דינה כזווג ראשון, וגם אשתו ראשונה אף כשאינה בתולה אינה כזווג ראשון. ואת"י.

(((זווג ראשון היינו משני צדדים)))

טו. וכן מבואר עוד בפוסקים דתפסו את מילות הפסוק בדוקא כדברי הפנ"י (סוף גיטין) שזווג ראשון צריך להיות משני צדדים, ושתהיה "מאשת בריתך" והיינו כדאמרינן אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והביאו הבית מאיר (רס"ג) וכתב שבלאו הכי כן משמעות ל' הגמ' זווג ראשון, דהיינו משני צדדי הזווג הוא ראשון. ופסקו הפת"ש להב"מ (סס"ק ב) והוכיח הכי בספר מחצית השקל (ס"ק ד) מדברי הב"ש (ס"ק ב) דביאר את הפסוק של אונס בזווג שני, ושם מיירי בבתולה, וקראו זווג שני, ועל כרחך משום שאצלו הוא זווג שני אף שאצלה ראשון. ברם אינו מוכרח בו דמצריך זווג ראשון מב' צדדים, דיתכן שתלוי בבעל. ועוד הביא המחצה"ש דהמהר"ם ש"ץ (סוף גיטין ד"ה זווג ראשון) הוכיח מדברי רש"י (ד"ה זווג ראשון) דאף שאצלה הוא שני, נקראת ראשון כלפיו, ולכן הוצרך רש"י להביא עוד פסוק מדכתיב ונשמרתם וגו' ע"ש. ובכל אופן ראויים. ובכל הני מבואר שתפסו את הפסוק ואת מילותיו לדיוקא, וגם המהר"ם ש"ץ היה לומד כן, אלא דרש"י הכריחו שלא כן, וכן כיוצ"ב יליף הר"ן בתשובה (סימן יז) מהפסוק דאם האשה רוצה אין איסור, מדכתיב אשר בגדת בה. וכ"כ האגודה והובאו בב"י ופסקם הרמ"א (ס"ג) וחזינן דכל מילות הפסוק הם בדוקא, ומינה דה"ה לחידוש הט"ז, שאשת נעוריך היינו בדוקא שנתגדלה עמו.

ברם יש לחלק בין זווג ראשון לבין נתגדלה עמו, שכן זווג ראשון יוצא כן מהמילים זווג ראשון, וכדדייק הב"מ, ועל כן אף על הפר"ח דבעינן בתולה כלל בזה שכתוב זווג ראשון, לבין ענין נתגדלה עמו. שהשמטת הפוסקים פרט שכזה שלא יוצא מתוך ההלכה הפשוטה (בשונה מבתולה שיוצא מהמילים בזווג ראשון) מורה בודאות שאין הפוסקים מסכימים עם כן. והמאירי אינו מוכרח דהוא לעיכובא, די"ל דמש"כ שנתגדלה, בא לבאר את גודל העוגמת הנפש שיש בדר"כ בזווג ראשון, אך לא שהוא לעיכובא, דלא פלוג רבנן, ואה"נ אף כשלא נתגדלה עמו יש בו שנוי.

וכן מבואר למעיין בספרי השו"ת בדוכתי טובי, כשחפשו היתר לאיסור גירושין אשה ראשונה, במקרים שהבעל כעין אלמן חי, והיו זמן מועט יחד, וכגון בשו"ת חיים ושלום פאלאג'י (סימן א) שרימו שם את הבעל שיש לה חולי עינים מכוער והיא מאוסה בעיניו, ומלמדים אותה שלא תסכים לגט, ושם הם היו נשואים מספר חודשים, וקראה אשת נעורים. ובשו"ת מים עמוקים (סימן א) דאיירי בארוסה ט' חודשים, ולא טען משום שאינה נחשבת שנתגדלה עמו. וגם בגט פשוט (סס"ק ז) קרא לאשה זו שהיא זווג ראשון אף שהיא מאורסת, כיון שהיו מתיחדים כמנהג אנשי יהודה. וכיוצ"ב בעוד דוכתי. וכן השמטת הפוסקים ראשונים ואחרונים מורה דלא ס"ל, דאי הוה ס"ל, היו מחוייבים ללמדנו, ועל כגון דא שייך כללו של הבית מאיר, עדיפא לי סתימתם של הראשונים, יותר מפירושם של אחרונים, וכנודע.

(((כשמגרשה מדעתה)))

טז. ואולם אם מגרשה מדעתה, אין מזבח מוריד דמעות, שכ"כ הב"י (ברמזי דינים שבב"י אה"ע סי' קיט) כל המגרש וכו' מזבח וכו' וכתב, היינו דוקא בשמגרשה בעל כרחה. ע"כ. וכן הוא בב"י (יו"ד סי' רכח אות לז (ג) ד"ה נשאל הר"ן) ובב"י (אה"ע סי' קיט אות ג) בשם האגודה (גיטין סי' קסד) ובשו"ת הר"ן (סי' יז סעיף א) וכן פסק הרמ"א (אה"ע סי' קיט סעיף ג). וכ"כ היד מלאכי (כללי הדינים שבסוף הספר אות שמו) כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות, היינו כשהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מגרשה בע"כ, אבל אם אינה רוצה לעמוד תחתיו, אין נידנוד עבירה בגירושיה, ומקורו הראה מדברי הר"ן בתשובה הביאה הב"י (סי' רכח דף רע"ב ד'). ע"כ. וע"ע בגנזי חיים (פאלאג'י מע' ל אות ד) בדין זה ובספר אזן אהרן (מע' ג אות לט) וציין לשו"ת פרי הארץ (ח"א דפים ט,י). וכ"כ בשו"ת אבני נזר (אה"ע סי' ריב אות יא) וכ"כ בשו"ת הגם שאול (אבן דאנן ח"א סי' לה) וכן כתב בשד"ח (ח"ב דף 4 ע"ב באות יז) דמדעתה לכו"ע שרי לגרש אשה ראשונה, ע"ש באורך. וע"ע לגבי גירושי אשה ראשונה בלא סיבה בשד"ח (ח"ב דף 4 ע"ב אות טז, ועוד בדף 197 ע"א ד"ה ומה). ולגבי מזבח מוריד דמעות (ח"ג 177 ע"א).

סיכום: עיקר הדין [בלא חרם דרבנו גרשון, ובלא המנהג שלא לגרשה על כרחה].

זווג ראשון, בין בבעל ספרדי ובין בבעל אשכנזי מותר לגרשה משום דבר, אך הוא שנוי. ומשום נוי, אסור לגרשה ד"ת.

זווג שני, משום דבר מותר לגרשה לכתחלה. ומשום נוי, לספרדי אסור, ולאשכנזי מותר.

וברעה בדעותיה, או שמצא בה ערות דבר, מצוה לגרשה, אף בזווג ראשון.

ומצא בה דבר היינו שפושעת כנגדו ואינה שומעת בקולו תדיר, אף שאינה עושה כן כדי להכעיס, אלא משום עצלות אינה עושה מצוותו, או מתעצלת לנהל את הבית וכדומה.

ורעה בדעותיה היינו שעושה בפשיעה דברים כנגדו, כדי להכעיסו, וכגון אינה מדברת עמו, וכדומה.

במה דברים אמורים כשמגרשה בעל כרחה, אך כשמגרשה ברצונה ובדעתה אין את כל הדינים הנ"ל, ושרי לגרשה אף בזווג ראשון, ואף משום נוי.

(((ואהבת בגירושין)))

יז. אחר עלות כל זאת שוב נשוב לנידו"ד, כי באופנים שמותר לגרש, הרי לכאורה עדיין רמי עליה איסור דאורייתא דואהבת לרעך כמוך, באופן שאין ברצון האשה להתגרש, והלא בכה"ג אין לך צער גדול מזה. וכן ראיתי שבספר לרעך כמוך (חלק ואהבת לרעך בקונטרס הביאורים סימן יא) הוקשה לו איך שרי לגרש אשה משום שהקדיחה תבשילו (גיטין צ ע"א) ואמאי לא מבטל ואהבת לרעך כמוך, ובפרט שאמרה הגמרא בקידושין (מא ע"א) אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. וק"ו שכאן עובר. ומשני דאם מגיע למסקנה שהנישואין עמה לא מתאימים לו בגלל הנזקים שנגרמים (כהקדחת תבשילין וכיוצ"ב) ולאחר עשיית ההשתדלות הראויה להשכנת שלום, אזי שרי לגרשה משום שחייך קודמין. ע"כ. ובסוף הספר ישנו קונטרס תשובות מהגר"ח קנייבסקי שליט"א, ושם שאלו איך מותר לגרש משום שמצא אחרת נאה הימנה, ואמאי לא מתסר ממצות ואהבת לרעך כמוך ומשני ו"זל, הוא לא אשם. ע"כ.

ואפשר לבאר זאת בדרך אחרת והוא דהקדיחה תבשילו הראנו לדעת לעיל (אות יג, ובסיכום דלעיל אות טו) דהיינו שפושעת כנגדו, ואינה שומעת בקולו תדיר, וכמו שביאר המאירי. ולפי זה מובן מדוע אינו עובר אואהבת, והוא על פי המבואר לעיל (סימן ג סעיף יב) שחיוב ואהבת אינו כאשר חיוב זה גורם לו שלא לחיות בצורת חיים סבירה, ואין לך צורת חיים שאינה סבירה כמו לחיות עם אשה שאינה עושה רצון בעלה תדיר. ועוד ראה בשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן מח אות ב) לגבי לגרשה משום ואהבת. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן שיא נתיב א) כתב באורך כי מצוה לגרש אשה רעה והובא לעיל (אות א).

(((גירושי אשה מחמת חולי ארוך)))

וכיוצ"ב חזינן בדברי הש"ע (אה"ע סימן עט סעיף ג) דפסק אם ראה הבעל שהחולי ארוך יכול לומר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ. עכ"ל. הא משום ואהבת ליכא, ותקשי למה לא. ולהאמור לעיל (סימן ג סעיף ד) אתי שפיר כי מפסיד ממון ברפואתה, ואין חיוב ואהבת בעת הפסד ממון. ומ"מ אין זה דרך ארץ להשליך אשה בעת חוליה מפני הפסד ממונו.

(((גנות גירושין)))

יח. אולם אף בדליכא משום ואהבת, הגירושין הם דבר מגונה, ואין צריך להאריך בזה וכדאיתא בסנהדרין (דף כב ע"א) אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש. אמר רבי אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. וכתיב (מלאכי ב) ואמרתם על מה, על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה, והיא חברתך ואשת בריתך. ע"כ. וכיוצ"ב הוא בסוף מסכת גיטין. וראה במאירי (גיטין דף צ ע"א) דכתב ו"זל, ובמסכת סנהדרין (כב,א) אמרו כמה קשים גירושין, שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש, וכל שכן שהדבר מכוער באשה שנתגדלה עמו ונשקעה באהבתו, שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית, ועליו אמרו אפי' מזבח מוריד עליו דמעות, כלומר שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור, ואין בה לשום אדם ללמד עליו זכות. והוא שאמר על כי העיד י"י בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה היא חברתך ואשת נעוריך. וכתוב ובאשת נעוריך אל תבגוד. עכ"ל. וע"ע במאירי פסחים (פז ע"א ד"ה כבר ביארנו). ובטור אה"ע (סי' קיט) פסק כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. וכן פסק הרמ"א (אה"ע סימן קיט סעיף ג). ובשו"ת חוט המשולש (ריש סימן נד הנדפס בשו"ת תשב"ץ חלק ד) ביאר זאת ו"זל, וטעמא דמדבחא קא בכי ואית ליה בהאי מילתא צערא משום דרחמנא שוייה למדבחא למיפק מיניה לעלמא שלמא ובסומא וקיומאי, והאי גברא דעבד קרבא עם אנתתיה ואחרביה לביתיה, עביד למדבחא מילתא דהיא פליגא אדידיה ודלא כרעותיה. ולפום הא בכי ואוריד דמעתיה. עכ"ל. וע"ע בזה בשו"ת הריב"ש (ס"ס שב) ובשו"ת יכין ובועז (ח"א סימן קכח) ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן תי).}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5