——–
חז"ל אמרו באבות (ג, יב): "מי שמעשיו מרובים מחכמתו – חכמתו מתקיימת, ומי שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת". כלומר האדם צריך שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו, וידועה הקושיא היאך אפשר שיעשה אדם מעשים מעבר לחכמתו, והלא סוף מעשה במחשבה תחילה? ואם כן היאך יתכן שיהיו מעשיו של האדם מרובין מחכמתו?
ונראה דהביאור הוא, כשהאדם במצב של נסיון הרי שאז חכמתו מסתלקת ממנו, כידוע וכמו שהארכנו בזה לקמן במאמר י"ז, שבמצב נסיון נוטלים מהאדם את הבהירות כי רק אז ישנה משמעות לנסיון, ובכך נבחן האדם באמת היאך עובד הוא את ה', כי כמה שהשקיע בעבודת ה' קודם בא הנסיון והכין עצמו בזמנים היפים כן יעמוד לו כוחו בזמני הנסיון שהמה זמני טשטוש ההכרה, וכמו ששעת מבחן שנבחן הרוצה להגיע לתואר מסויים – עדות היא למידת ההשקעה בהכנה למבחן, ובשעת המבחן הרי הכל סגור ומסוגר ועל האדם להשתמש בשעת המבחן רק במה שהכין קודם המבחן, שאז הכל פתוח לפניו וכל האפשרויות ניתנים לו אז להחכים וללמוד כדי להצליח.
אם כן "מי שמעשיו מרובים מחכמתו", הכוונה לחכמתו היינו להכרתו ובהירות דעתו, וזה איירי חכמתו שבשעת הנסיון, וקאמר במשנה על זה העומד זה עתה בנסיון, שאז חכמתו דהיינו "הכרתו" מעוטה ומצומצמת מחמת בלבול הנסיון, ועם כל זה חזק הוא במעשה המצוה או במחדלו מן העבירה, הרי שמעשה זה עתה מעבר למידת החכמה דהיינו ההכרה שבו, וזהו שחכמתו מתקיימת זהו עדות שחכמתו – הכרתו – יציבה וקיימת, כל הכח בשעת נסיון הוא ממה שצבר המתנסה קודם הנסיון שאז היה בבחינת "חכמה" ולא בבחינת מעשה, כי אז היתה חכמתו ברורה ולא היה מקום לנסיון, כמבואר דעיקר הנסיון הוא בכך שניטל מהאדם בהירות חכמתו שהיתה לו קודם הנסיון, ורק בכך נבחן הוא עד כמה היתה מידת חכמתו קודם לכן, שככל שהיתה חכמתו ברורה ויציבה קודם – כן הרושם שנשאר בשעת סילוק החכמה שהוא שעת הנסיון – חזק הוא, והראיה שעמד בנסיון, ואם לא עמד בנסיון הרי שהרושם שנשאר לאחר סילוק החכמה היה דל מאד, מה שמראה שהחכמה דהיינו ההכרה גם קודם הנסיון, לא היתה חזקה מספיק, ולכך לא השאירה די רושם לשעת הנסיון.
כך שהעיקר הוא יישום החכמה בשעת נסיון והוא הוא המורה על "מעשיו מרובים מחכמתו", כי מעשיו בשעת נסיון גוברים על חכמתו של שעת הנסיון שאז חכמתו דלה ואינה אלא רושם המעיד על מידת החכמה שבו, ואם אז מעשיו גוברים – חכמתו מתקיימת בידו. כי המודד את החכמה האמיתית האיכותית היא החכמה של שעת הנסיון, כי החכמה שקודם הנסיון הינה ידיעה בעלמא ואינה מודד, כי השעה שעת השקט ללא מצבי התמודדות כך שאין מודד לחכמה שבקרבו, המודד הוא שעת הנסיון שאז נשאר רק הרשימו של החכמה, שאמנם עתה הוא פחות מהמעשה אולם מורה על חכמה יציבה וקיימת.
ונראה להסביר זאת על פי מילים אחדות מדברי ה"מסילת ישרים": "האדם לא נברא אלא לעבוד ולעמוד בניסיון".
רצון ה' יתברך מהאדם לממש את חכמתו, שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. ולכן מזמנים לו לאדם אופנים ומקרים שיקלע בהם לניסיון. אין די לצורך המבחן והניסיון לממש את חכמתו של האדם בד' כותלי בית המדרש, לכך נדרש מהאדם לבצע זאת מחוץ לכותלי בית המדרש. וזו תכלית האדם, להיות עומד בניסיון, ומוכיח את אמיתות וישרות לבבו מתוך עמידה בניסיון.
בחורים יושבים ולומדים כמה חודשים בישיבה, ולפעמים שישה חודשים כגון זמן החורף בשנה מעוברת. בזמן זה סופגים לעצמותיהם תורה, יראת שמים, אולם כל זה עדיין בבחינת "חכמתו", ביחס לנדרש מהאדם. שהרי כמובן גם בבית המדרש ישנם ניסיונות שיכול האדם בהם ליישם את חכמתו, אולם אין די בזה. ייתכן ויוכל עמוד האדם בהם, אך לא מסתפק הקדוש ברוך הוא בזה, רוצה הוא לבוחנו בחוץ, בניסיונות התקיפים והתכופים המשתוללים ברחובה של עיר. ולכך זורקו הקדוש ברוך הוא לאדם מבית המדרש – בגזירה נוראה – לטובתו, ליישם את חכמתו, ולהיחשב כאדם "שמעשיו מרובים מחכמתו". שהרי כמה מאמצים צריך חובש בית המדרש לקבוע לעצמו במשטר עצמי, זמנים קבועים ללמוד התורה מחוץ לכותלי בית המדרש, ללא מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, אין מי שמשגיח עליו, אין מגיד שיעור המאלצו להיכנס לשיעוריו, אין זמנים, אין סדרים, זמנו פנוי לפניו, חפשי הוא לעצמו, בבחינת "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".
כמה גבורה נדרשת לבן תורה בהיותו בזמן נידודיו וטלטוליו, או בזמני טרדות המצויים, או בזמנים שאינו במסגרת ובפרט חופשת בין הזמנים, להקפיד על זמן תפילה וקריאת שמע שיהיו בזמנו, ניסיון השינה והעצלות קשה מאוד, ובתקופות אלו צריך הבן תורה ליזום את היקיצה מרצון טהור ומיראת שמים פן יעבור על הלכה בשולחן ערוך, חס וחלילה.
כמה מסירות נדרשת מכל בן תורה, שיהיו לימודו ותפילתו באותו חשק וכוונה גם בחוץ – כבהיותו בישיבה, תפילתו במקום קבוע וברצינות, וכמו כן תורתו בקביעות ולא זעיר פה זעיר שם.
ואם עד כה דברנו במבחן יישום הבן תורה את חכמתו בחלק ה"עשה טוב", על אחת כמה וכמה נצרך מבחן זה לחלק ה"סור מרע", וכמו שנבאר.
כמובן שלגבי יעקב אבינו הדברים לא באותו יחס השייך אלינו, אחר שאין לנו מושג בגדלות האבות, אולם לדידן זה הלימוד שצריכים אנו ללמוד ולהבין, יעקב אבינו יושב לבדו ללא נסיונות – ללא חברה ללא פיתויים, בהיותו עוסק בתורה בבית אביו מסתמא קיבל מרבקה אמו כל הנדרש לו, ובבית גדול כזה קבל רוחניות וחומריות בשפע גדול, אולם ההשגחה העליונה הבינה שלא בדרך זו יגיע לגדלותו האמיתית, ובכן יעקב אבינו נרדף מעשו בורח מאימת מוות, הולך לישיבת שם ועבר י"ד שנה, שם מסתמא לא קבל תפנוקים כמו בבית אביו, שם המית עצמו באהלה של תורה ללא שינה, ועם לחם לאכול ובגד ללבוש בלבד עסק בתורה. לאחר מכן נדרש ממנו הלאה להמשיך וליישם את חכמתו בנאמנות נפלאה עם לבן הארמי, ולא רק שלא למד ממעשיו, אלא אף שברמאות נהג עמו היה הוא נוהג בתכלית היושר, שבע שנים האחרונות שנתחייב לעובדם מסיבת רמאותו של לבן, עבד את אותן שנים בנאמנות כמו בראשונות, וכן לכל אורך סבלו ויסוריו נהג בתמימות מבלי להרהר אחר הנהגת ה', להורות לנו – מעשה אבות סימן לבנים – הכיצד יש לנהוג בעבודת ה' בכל התנאים.
סיפור מפורסם עם הגר"א, שכידוע ביקשו למגיד מדובנא, שיוכיחנו מדי פעם בתוכחות מוסר. ובאחת הפעמים פנה המגיד מדובנא בתוכחה להגאון, ואמר לו: רבי, הרי הנך כל היום וכל הלילה עוסק בתורה בתוך ביתך ואינך יוצא החוצה (וכידוע שהגאון מוילנא, היה סוגר גם ביום תריסי ביתו, ולומד לאור נר). ובכן, מה החכמה להיות צדיק וחסיד בתוך ד' כתלים? הלוא הגבורה היא לצאת ולהיות מעורה עם בני אדם, ועם כל זה להתנהג אתם ביושר ובענווה ובשיפלות הרוח ועוד ועוד.
בכה הגאון ז"ל וענה: נכון אמת, אולם מי מחייב אדם לצאת לניסיונות ולהתמודד אתם? אם בא ניסיון חייבים אנו להתמודד אתו, אולם לצאת לקראת הפיתויים והגירויים שברחוב, אין שום מחוייבות לכך.
תשובתו זו של הגאון מוילנא מובן שנובעת מענוותנותו, שהרי ודאי ופשוט, שגם אילו היה יוצא לרחובה של עיר היה מיישם את חכמתו במלואה, ולכן גם מן השמים לא אילצוהו לצאת לרחוב ליישם את חכמתו, כיון שגלוי וידוע לפני יודע תעלומות פנימיותו הטהורה, ואין צורך לנסותו על כך, ועדיף שישב במנוחה ויעסוק בתורה, וכמובן שישנם סיבות נוספות לחכמתו יתברך לנהוג עם צדיקיו וחסידיו עם כל אחד באופן הנצרך, והנסתרות לה' אלוקינו את מי לטלטל ממקומו ואת מי לא, אולם למעשה הסכים הגאון עם הרעיון שעיקר הגדלות היא מיישום החכמה למעשה.
ולמעשה ידוע שהגר"א עצמו ערך "גלות" כדרך הפרושים שהיו אז, ויצא זמן מה מביתו לגלות ממקום למקום.
אולם לדידן צריכים אנו למבחנים ולניסיונות, לראות ולהראות לעצמנו עד כמה דברי תורה בתוך מעינו, וכנאמר: "ותורתך בתוך מעי", לכן נאלצים אנו מסיבות שונות שמתגלגלות עלינו לצאת לרחובה של עיר, להיות מעורים עם אנשי הרחוב המלא בכפירה וניאוף, ולראות הכיצד מתמודדים אנו מול כוחות הטומאה והרע המשתוללים בהפקרות ועזות. הכיצד מצליחים אנו לכפות את יצרנו, בקיום מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", "לבבכם" – זו מינות, "עיניכם" – זו זנות, כמו שדרשו חז"ל.
כמו כן מתנסה בן תורה, במצות קידוש ה' וזהירות מחילול ה', בהיותו נוהג בנחת ובנועם עם הבריות, ובפרט בבין הזמנים, הזמן שנהפך להפקר אצל העוסק בתורה החבוש בבית המדרש למשך תקופה, ונאלץ הוא לצאת מד' אמות של כותלי ביהמ"ד שהוא למעשה גן עדן לצדיקים כמובא בחז"ל, ולהתערות, ולפחות להציץ על חייהם של המופקרים ההולכים אחר לבבם ועיניהם, ובכל זאת להישמר מהם ולא לקחת חלק ולו במשהו מכל אשר להם, ולא לתת לעיניו שום הנאה מהם, ולבצר את עצמו בחומות משלו, וליצור לעצמו גדרים וסייגים להבדל מהעדה הרעה, וכמו כן לעמוד בנסיון כבישת המידות והתאוות הרעות שמוצאים המה מקום להתעורר אצל האדם בהיותו בחוץ בין אינשי דעלמא הנגועים במידות ובתאוות, והנה ביניהם נצרך הוא להיות שונה בהתנהגותו, וכאן מזדמן הוא למקום ולזמן שנצרך הוא ליישם את חכמתו, הרי שרק אז יש לעטרו לאותו בן תורה באותות הצטיינות על גבורתו האמיתית – איזהו גיבור הכובש את יצרו.
וכמו כן החוזר בתשובה אימתי תבחן תשובתו האם כנה היא מכל לבו, והיאך תהא עדות של יודע תעלומות על זה השב בתשובה שאכן תשובתו בלבב שלם, הלא בכך שיצטרך להיקלע למצבים טרופים ולנסיונות, וליישם את תשובתו הלכה למעשה בפועל, בכבישת יצרים, בכפיית מידות ותאוות רעות שהיה רגיל בהם.
ובפרט כשנצרך הוא לפרוש מבית המדרש מתוך יסורים השוברים לבו של אדם, ושרוי הוא בעצבות המפתה לפרוק עול ולהרגע בדרך של חזרה לאותן הנאות המדומות של העולם, כאן למעשה נבחנת אמונתו וכנותו של עובד ה'.
ובעצם הדברים אמורים בכל מיני אירועים שונים המוציאים את האדם משלוותו, ופתאום נטרפת עליו השעה בטירדה המטרדת, ויתכן זה דוקא קודם כניסתו לתפילה, או קודם כניסתו לשיעור, לאדם נדמה כמה טוב היה לו לא היתה טירדה זו מציקתני, הלא אז הייתי מרוכז בתפילתי או בשיעור התורה, וכמו כן פעמים שהנה וארע ומתקלקל השלום בבית מאיזה ויכוח שנתעורר מאיזו מילה מעליבה שנאמרה, ובפרט יתכן ויקרה זה בערבי שבתות, ערבי חגים, מה שיכול להרוס ולהשבית את כל הטעם הטוב, ויפלא בעיני האדם למה יש צורך בנסיונות כאלו המשביתים שמחת חג ושבת.
וכמו שסיפר לי אחד ששם לבו לדבר מענין שקורה אצלו, והוא, שזה מספר שנים שבחודש אלול לקראת הימים הנוראים מידי שנה ממש, מתחדשת אצלו טירדה בכל שנה באופן אחר, וטירדה זו לא שיגרתית, כך שבגללה נאלץ הוא להלחם עם טירדה זו המלווה אותו במשך כל תקופת הימים נוראים, והינו במלחמה בעיצומם של אותם ימים לסלק את ההטרדה, וכנראה שתופעה זו אצל רבים אלא שאין שמים לב על כך.
והדבר מצוי כאמור לקראת כל אפשרות שיש לאדם לגדול ולהשיג אור ה' ולקנות דעת, עליו לדעת שאז דוקא קיים חשש שתתפרש רשת לרגליו להניאו מכך.
והסיבה לכך כאמור, כי זהו תכלית האדם לעמוד בנסיון, ימי השיגרה אינם אלא אפשרות להתבוננות לזמני נסיונות שיבואו, כך שהאדם לעולם אינו בטל, אדם לעמל יולד, בזמני השלוה עליו לאגור כח והתבוננות כהכנה לימי הטירוף לקבלם באמונה ובשלוה, כי אם לא יתבונן האדם, בימי שלוותו אימתי יתבונן, שהרי בשעת הנסיון קשה מאד אז להתבונן.
והדבר דומה למשל שהזכרנו למעלה, והוא למתכונן למבחן, שבזמן ההכנה למבחן ניתנים לו כל האפשרויות ללמוד להשכיל ולהחכים כדי להצליח, אולם בשעת המבחן הספרים סגורים, אין רשות לשוחח אחד עם השני, ומצטמצמים בפניו כל האפשרויות להוודע משהו מהחומר שנבחן עליו, ועליו להעזר אך ורק במה שלמד קודם המבחן.
כן הוא בחיי האדם ישנם ב' תקופות, תקופת העליה היא ההכנה למבחן שאז צריך האדם למלאות מצברים ביראת שמים, אמונה, תורה וחסד, אחר שלבו רחב ופתוח וכל הנתונים מונחים לפניו להתקדם – אין נסיונות, אין הפרעות, ויכול הוא להעמיס על עצמו עול תורה ויראה, אולם בתקופת המבחן הכל נסתם, המוח מצומצם, הלב אטום, ועליו להעזר מהחומר שנלמד בזמן ההכנה למבחן ממה שרכש אז אמונה וביטחון, ועתה עליו לשחזרם לעצמו ולשננם, בכדי ליישמם הלכה למעשה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5