——–
התשובה – הבכיה על המת היא מעין בכיה של יאוש, בכיה על דבר שאינו וגם לא יחזור, ואין שום תכלית בבכיה, ולכן אין לבכות על המת יותר מדאי, וכמעשה המובא בגמרא (מו"ק כז ע"ב) שיש סכנה כשבוכים על המת יותר מדאי, והיינו משום שאין תכלית בבכיה זו, ולכך המוטל הוא על הָאָבֵל להשלים עם אסונו ולקבלו באמונה ובתמימות, וגם על בן האובד וסובר המתאבל שהוא מת, אין הגיון בבכיה, אולם בית המקדש הוא לא בבחינת "מת" מאתנו אלא "אבד" מאתנו, ובנוסף לכך יודעים אנו שהוא נמצא וישנו אלא שאבד מאתנו, והוא דומה לאב שנאבד לו בנו ויודע הוא שהוא שבוי בשבי האוייב אולם חי וקיים, ועל כך בודאי שלא יתנחם לעולם עד שישוב בנו, כן הוא ענין חורבן בין המקדש שאיבדנו ויודעים אנו שהוא קיים, שהרי אור ה' שהיה עלינו באופן גלוי ואבד מאתנו – חי וקיים, ולא נשרף ונחרב לנו אלא העצים והאבנים, אולם השכינה שהיתה עמנו גלתה ואבדה מעינינו, אם כן הבכיה על בית המקדש היא בכיה של תקווה, דהיינו לא זאת בלבד שאנו זוכרים את הטוב של בית המקדש שהיה לנו, אלא גם יודעים אנו שהוא ישנו וקיים אלא שבוי הוא בידי האוייב, וממילא בכייתנו היא על מנת לפתח ולעורר אצלנו את הגעגועים עד כדי שתבוא לנו בכיה – להתחנן שיבנה. ובכיה זו בונה לנו את בית המקדש החרב לפחות באופן עראי להרגיש את אור ה', וכמו כן בבכייתנו זו שיש בה גם חרטה ותשובה, שזו השתדלות התלויה בנו, ובזה מקרבים אנו את בנין בית המקדש שיבנה לנו בפועל במהרה, ואין אנו מעוררים את הגעגועים לימים שעברו בשביל לבכות על מה שעבר בלבד.
והוא המסופר (בספר "תורת העולה" להרמ"א מובא ב"לב אליהו" סוף ח"א "שביבי לב" קנ"ה) על הפילוסוף אפלטון שבא לירושלים עם נבוכדנצר, ונכנס להר הבית ומצא שם את ירמיהו מקונן תמרורים על החורבן, ואמר לו: מה הענין לבכות על עצים ואבנים, ועוד שאל לו: הלא אין מתאים לחכם כמוך לבכות על העבר, הרי בית המקדש נשרף ואיננו, ואמר לו ירמיה: אכן אתה פילוסוף, ובכן הצע לפני את ספיקותיך בענייני הפילוסופיה שלך, והציע לו אפלטון את ספיקותיו, ופשט לו אותם ירמיה כלאחר יד, ולתדהמתו של אפלטון מחכמתו, אמר לו ירמיה: שחכמה זו שראה אצלו זה מהעצים והאבנים של בית המקדש שאתה שואל על מה אני בוכה עליהם, ועל שאלתו השניה מדוע חכם כמוך בוכה על מה שכבר חרב, על כך ענהו ירמיהו: איני יכול להשיב לך, לפי שלא תבין אותי לעולם. וההסבר הוא, כי משמעות האבילות שלנו על בית המקדש היא לא סתם בכיה על העבר שאינו, וכן אינה בכיה של רגש ללא תכלית, אלא בכייתנו כוללת השתוקקות וצפייה לתקווה לדבר שישנו וקיים אלא שיש מחסומים החוסמים אותנו מלהתקרב אליו, וכדי לפתח אצלנו את הרצון לבנין בית המקדש – שזו ודאי תכלית לעצמה המלאה תקווה, מעוררים אנו את זכרוננו על הטוב והיפה שהיה לנו בעבר, וזה שמעורר אותנו להתעצם במוטל עלינו כדי לבנותו, דהיינו בתשובה תורה ומעשים טובים.
ולפי זה בכייתנו על העדר גילוי השכינה בבית המקדש, זוהי בחינת: אין מקבלים תנחומים על החיים כשיודעים שהאבד הוא בחיים, לפי שחורבן בית המקדש זהו לא דבר שחרב ומת ואינו, שאז מקבלים תנחומין על המתים, אלא זהו דבר שאבד והינו חי וקיים, ויודעים אנו בקיומו, ויכול להמצא ולחזור בכל רגע ורגע, הרי שאין שייך תנחומים על אבידה שכזו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5