{א}  שביעי  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָֽטְאוּ מַשְׁקֵה מֶֽלֶךְ מִצְרַיִם וְהָֽאֹפֶה לַֽאֲדֹֽנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָֽיִם: {ב} וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָֽרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָֽאוֹפִֽים: {ג} וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָֽׁם: {ד} וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָֽר: {ה} וַיַּֽחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָֽאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּֽהַר: {ו} וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹֽעֲפִֽים: {ז} וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּֽוֹם: {ח} וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵֽאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִֽי: {ט} וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּֽחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָֽי: {י} וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָֽׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָֽלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִֽים: {יא} וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָֽאֶקַּח אֶת הָֽעֲנָבִים וָֽאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָֽאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹֽה: {יב} וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵֽם: {יג} בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַֽהֲשִֽׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָֽתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָֽרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵֽהוּ: {יד} כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּֽאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִֽׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהֽוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּֽה: {טו} כִּֽי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָֽעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹֽא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּֽי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּֽוֹר: {טז} וַיַּרְא שַׂר הָֽאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּֽחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִֽׁי: {יז} וּבַסַּל הָֽעֶלְיוֹן מִכֹּל מַֽאֲכַל פַּרְעֹה מַֽעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִֽׁי: {יח} וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵֽם: {יט} בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹֽאשְׁךָ מֵֽעָלֶיךָ וְתָלָה אֽוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָֽׂרְךָ מֵֽעָלֶֽיךָ: {כ}  מפטיר  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָֽאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָֽיו: {כא} וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹֽה: {כב} וְאֵת שַׂר הָֽאֹפִים תָּלָה כַּֽאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵֽף: {כג} וְלֹֽא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: (פפפ)
רש"י על בראשית פרק-מ
רש"י: {א} אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כלם לדבר בו בגנותו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם: חטאו. זה נמצא זבוב בפיילי פוטירין ט שלו, וזה נמצא צרור י בגלוסקין שלו: והאופה. את פת המלך, ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע"ז פיסטו"ר: {ד} ויפקד שר הטבחים וגו'. להיות כ אתם: ויהיו ימים במשמר. ל שנים עשר חדש: {ה} ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהם חלום, מ זהו פשוטו. ומדרשו, כל אחד חלם חלום נ שניהם, שחלם את חלומו ופתרון חבירו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר: איש כפתרון חלומו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם: {ו} זועפים. עצבים, כמו סר וזעף (מלכים-א כ, ד.), זעף ה' אשא (מיכה ז, ט.): {י} שריגם. זמורות ארוכות שקורין וידי"ן: והיא כפרחת. דומה לפורחת ס והיא כפורחת, נדמה לי בחלומי כאלו היא פורחת, ע ואחר הפרח עלתה נצה פ ונעשה סמדר, אשפני"ר בלע"ז, ואחר כך הבשילו, והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין, עד כאן תרגום של פורחת. נץ גדול מפרח, כדכתיב ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה.), וכתיב ויוצא פרח, והדר ויצץ ציץ (במדבר יז, כד.): {יא} ואשחט. כתרגומו ועצרית, והרבה יש בלשון משנה: {יב} שלשת ימים הם. סימן הם לך צ לשלשת ימים. ויש מדרשי אגדה הרבה (חולין צב.): {יג} ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה, ימנה אותך עמהם: כנך. בסיס שלך ומושבך: {יד} כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך, ק מאחר שייטב לך כפתרוני: ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה: {טז} סלי חורי. סלים של נצרים קלופים חורין חורין, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש (היפפען קוכען), לתתם באותן סלים: {כ} יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. ר ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים, שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן ומולדותיך (יחזקאל טז, ד.), ביום הולדת אותך, וכן אחרי הוכבס את הנגע (ויקרא יג, נה.), שכיבוסו על ידי אחרים: וישא את ראש וגו'. מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו שאו את ראש, לשון מנין: {כג} ולא זכר שר המשקים. בו ביום: וישכחהו. לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף לזכרו, ש הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה.), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב:
חסלת פרשת וישב:
רמב"ן על בראשית פרק-מ
רמב"ן: {ב} על שני סריסיו. היו אלה השרים שניהם סריסים כי היו שרי המשקים והאופים גם בבית הנשים אשר למלך והמלכים יסרסו אותם ודעת אונקלוס כי סריסים שרים וגדולים אמר בפוטיפר (לעיל לז לו) רבא דפרעה ועל תרין רברבנוהי וכן תרגם יונתן (מלכים ב כ יח) והיו סריסים בהיכל מלך בבל {ה} איש כפתרון חלומו. לשון "פתרון חלומות" הוא המקרה אשר יקרנו לעתיד ויקרא המודיע אותו העתיד פותר ועל דעת רבים (הראב"ע והרד"ק) כי פתרון הוא פירוש וטעם איש כפתרון חלומו כל אחד ואחד חלם חלום שדומה לפתרון העתיד לבא אליו זה לשון רש"י ומה טעם שיאמר שר המשקים לפרעה (להלן מא יא) חלמנו חלום הדומה לפתרון שימעט בזה חכמת הפותר ואולי לא יהיה כן חלום פרעה ולא ידענו יוסף ורבי אברהם אמר שראה כל אחד בחלומו מה שהיה פתרון חלומו כל מה שאירע לו בעתיד לומר שהיה חלום אמת לא בא ברוב ענין שלא יתקיים רק המקצת והוא הנכון {ז} וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו. היה ראוי שיאמר הכתוב וישאל אותם לאמר אבל האריך כי רצה לספר בשבח יוסף שהיה נער עבד ושאל לשני שרים גדולים והם בבית אדוניו אשר שנא אותו והיה כל אחד יכול לצוות לשאת את ראשו מעליו ולא פחד מהם מלשאול אותם ולאמר להם דעתו בפתרון כי בטח בחכמתו שאילו נמלט שר האופים היה תולה אותו {ח} וטעם ופותר אין אותו. אין מודיע העתיד ממנו ויתכן ששלחו לקצת החרטומים בבקר או שהיו אנשים עמהם בבית הסוהר ואין פותר אותו או שאמרו ואין בעולם פותר אותו כפי דעתנו כי נעלם הוא מאד
"הלוא לאלהים פתרונים" – פירש רבי אברהם כי יאמר כי המקרים העתידים לבא בחלומות לאלהים הם כי הוא לבדו המחלים והמודיע העתיד והוא העושה שלום ובורא רע ואין בדבורי לכם תועלת או הפסד וזה אמר שלא יענישוהו אם תבא להם רעה או כדי שיספרו אותם אליו ולא יבזוהו ואם כן אין למלת "הלא" בזה טעם ואולי יהיה פירושו כמו "הנה" יאמר הנה לאלהים לבדו הפתרונים ולא לאדם הפותר והנכון בעיני כי אמר הלא לאלהים פתרונים בכל החלומות הנעלמים והסתומים והוא יכול להודיע פתרון חלומכם ואם הוא נעלם בעיניכם ספרו נא לי אולי יישר בעיניו לגלות סודו אלי {י} והוא כפורחת עלתה נצה. דומה לפורחת והיא כפורחת נדמה לי בחלומי כאילו היא פורחת ואחר הפרח עלתה נצה נעשו סמדר ואחר כך הבשילו והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין עד כאן תרגום של פורחת לשון רש"י ואינו נכון שאם היה מדבר כמדמה מפני שהם דברי חלום היה אומר והנה כגפן לפני ובגפן כשלשה שריגים והכ"ף הזו אינה בחלום שר האופים ולא בחלום פרעה ולמה ידמה בזה יותר מכל האחרים אבל יאמר בכולם והנה והוא הדמיון שטעמו "כאילו" אבל פירוש והיא כפורחת עלתה נצה שראה בחלומו הגפן כי מיד שפורחת עלתה נצה והבשילו אשכלותיה ענבים וזה להורות כי ממהר האלהים לעשותו ובזה הכיר יוסף כי שלשת השריגים שלשת ימים הם ולא חדשים או שנים וחשב בדעתו כי ביום אחד ישא ראש שניהם או בעבור כי בלילה אחד חלמו ואין צריך לדברי רבי אברהם שאמר שהיה יוסף יודע יום הולדת את פרעה וכזאת הכ"ף במקומות רבים ויהי כמשיב ידו (לעיל לח כט) כבא אברם (לעיל יב יד) וכעת מותה ותדברנה הנצבות (שמואל א ד כ) וכן רבים ואונקלוס שאמר והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין תרגם עלתה שהעלתה לולבי גפנים הוציאה פרח והעלתה לולבין גדולים והנצו והבשילו אשכלותיה ענבים כי לא יבוא לשון עלתה בנץ כי איננו עולה {יד} כי אם זכרתני אתך. אם תזכרני כאשר ייטב לך תעשה עתה עמדי חסד ואמת ותזכרני אל פרעה ואם יהיה נא לשון בקשה כי אם זכרתני ועשית כחסדך חסד עמדי תזכרני אל פרעה וטעם אתך שתזכרני לעשות עמי בטוב אשר ייטב לך שיצאת מבית הסוהר או יהיה פירוש שתזכרני בלבך כאילו אני עמך והזכירה אל פרעה שיהלל אותו אליו לאמר הנה בבית שר הטבחים עבד יפה לפני מלכים יתיצב והנכון עוד בעיני שיאמר אם תזכרני להיות אתך כאשר ייטב לך ותשוב למעלתך ותחפוץ לעשות עמי החסד הזה תזכרני אל פרעה לאמר בפניו זכרתי נער שהיה משרת לי בבית הסהר תנהו אלי להיות לי משרת והוצאתני מן הבית הזה כי חטא גדול הוא על המעמידים אותי בכאן או יהיה טעם והזכרתני אל פרעה כי ראה אותי פרעה בהיותי עבד לשר שלו ופקיד על כל אשר לו משרת לפניו ואם תזכרני לפניו תוציאני מכאן כי אין בי עון אשר חטא וראוי למלך שיוציאני ויצילני מיד עושקי כי כל דבר לא יכחד מן המלך אם יחפוץ {טו} וטעם מארץ העברים. מארץ חברון אשר גרו שם אברהם יצחק ויעקב כי אברהם שהיה ראש היחס נקרא אברהם העברי (לעיל יד יג) כי היה מעבר הנהר וגדול שמו בגוים כי נתקיים בו ואגדלה שמך (לעיל יב ב) ועל כן נקראו כל זרעו העברים והם עצמם יחזיקו את שמם כן שלא יתערבו בעמי הארצות הכנענים והוחזק השם הזה בכל זרע ישראל לעולם וזה טעם הביא לנו איש עברי (לעיל לט יד) כי יוסף אמר להם עברי אנכי ולא רצה שיחזיקוהו בכנעני והנה ארץ מגוריהם קראה ארץ העברים כלומר הארץ אשר העברים שם או שנקרא שמה כן כי הם גדולי הארץ ואציליה כמו שנאמר (לעיל כג ו) נשיא אלהים אתה בתוכנו וכתיב (תהלים קה טו) אל תגעו במשיחי {טז} כי טוב פתר. אמר אונקלוס כי יפה פתר וכן טוב טעם ודעת למדני (תהלים קיט סו) וכן כי טובות הנה (לעיל ו ב) יפות והטעם לאמר כן כי האיש הזה מבזה על יוסף חושב בו שלא ידע לפתור אותו לעולם ולא יגיד לו החלום אם לא בראותו כי פתר לחברו יפה וכהוגן או יאמר וירא שר האופים כי לטובה פתר לו ושמח והגיד חלומו שהיה מצטער בו יותר מחברו
"סלי חרי" – סלים של נצרים קלופים עשויים חורים חורים זה לשון רש"י והגאון רב סעדיה פירש סלי לחם לבן כלחם המלך מלשון ולא עתה פניו יחורו (ישעיהו כט כב) מן הארמית שתאמר ללבן חיור והוא הנכון כי היה בכל הסלים מלחם המלך ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שהיה מעשה אופה ולשון רבותינו במשנה (ביצה ב ו) פתין גריצים וחיורי ואמרו בירושלמי (שם) רבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי חסלת פרשת וישב
אור החיים על בראשית פרק-מ
אור החיים: {א} ויהי מקץ. טעם אומרו לשון צער. כי עתה יתחיל לסובב סיבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזירתו משנים קדמוניות, הלא אמרו רבותינו כי לא נגזר שיהיה במצרים שהוא כור הברזל, וכמו שכתבו התוס' במס' שבת (י:) וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו':
עוד אמר לשון צער לצד בשורת רעב כי הקב"ה כביכול לו צר בצרת עולמו, וצא ולמד ממה שדרשו ז"ל (מגילה י:) בפסוק (שמות יד כ) ולא קרב זה אל זה וגו':
עוד ירמוז לצערו של אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים כי אז היה לו לצאת כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ט) וז"ל בשביל שאמר כי אם זכרתני והזכרתני ניתוספו ב' שנים, הרי שהוסיפו לו ב' שנים בצער, ותמצא שאמרו ז"ל (שם) ויהי מקץ קץ שם לחושך. ולפי זה יכוין על זה הדרך ויהי מסיבת קץ שהוא יצר הרע שנקרא קץ כל בשר והוא סיבה לצערו של צדיק שנתים ימים. ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה, וטעם ב' שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני כנגד כל זכירה מנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון:
עוד ירמוז באומרו מקץ שנתים לומר שהיה בזמן עצמו שחלמו שר המשקים ושר האופים שהוא זמן שהחלום יגיד דבר צודק ולא ידבר שוא:
ופרעה חולם. הנה לצד שהיא תחלת ההודעה היה צריך לומר חולם פרעה או ויחלום פרעה. אכן הכתוב מוסב אל ענין ראשון שספר בפרשה שקדמה חלומו של שר המשקים לענינו הוסיף לומר ופרעה גם כן חולם. והכוונה בזה כי אם שר המשקים לא רצה לזוכרו על ידי חלומו עשה ה' שגם פרעה יחלום ובזה נתחייב בעל כורחו לזוכרו. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא זכר שר המשקים ויהי מקץ וגו' ופרעה גם הוא חולם וגו' וידבר שר המשקים בעל כרחו לאמר וגו' ושם אתנו וגו' ויפתר לנו וגו':
עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה אלא שלא היה יודע שחלם ולסוף שנתים חלם ולא שכח:
עוד ירצה באומרו ופרעה חולם לומר שגם פרעה עצמו הרגיש בחלומו כי היה חולם חלום לצד ראותו דברים מופלאים כאשר אבאר הרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם ואין זה אלא חלום וכוונת הכתוב בהודעה זו היא להגיד סימני החלום אשר יצטדק, והוא כאשר ירגיש האדם בחלום כי הוא שלם בדעתו להבחין דבר עד שישכיל לדעת דברים שלא יתכן היות בהקיץ וירגיש כי הוא חולם זה יגיד כי אין חלומו בלבול הדעת וערבוב השכל ורוחות יתעללו בו אלא מודיעים אותו עליונים למעלה עתידות: {ב} מן היאור עולות וגו'. היה לו לומר עולות שבע פרות מן היאור כי מן הראוי יזכיר העולה ואח"כ מקום שעולה משם. ואולי שיכוין לומר כי כל הוייתן היתה מן היאור. ולזה הקדים המהווה ואחר כך המתהווה ממנו, ולזה אם היה אומר והנה שבע פרות עולות מן היאור יהיה הנשמע כי הפרות עברו דרך היאור ועלו ממנו ולא מהיאור נמצאו, לזה אמר מן היאור עולות שבע פרות לומר שממנו נמצאו, ומזה הרגיש גם כן כי הוא חולם חלום וכמו שפירשתי בפסוק ופרעה חולם (א'). וטעם שהראוהו מראה זה להגיד כי מהיאור עצמו יתהוו ב' הדמיונות, והוא שפתר יוסף שהם שבע שני שבע ושבע שני רעב ושניהם הם מתהוים מהיאור עצמו אם יעלה או לא יעלה ולזה ראה בחלום כי הפרות הוויתן היתה מהיאור: {ג} עולות אחריהן מן היאור. פירוש על אופן שכתבנו שכל מציאותם מן היאור היה. והגם שלא אמר מן היאור עולות כמו שאמר בראשונות סמך על אומרו תיבת אחריהן שהוא כסדר הראשון שמהיאור הוא התחלת הוויתן: {ז} וייקץ וגו' והנה חלום. אולי כי בחלום השבלים לא הכיר בו בחלומו כי היה חולם והיה חושב שהיה בהקיץ לרוב בהירות הדבר והכירו בלא בלבול כדרך החולם, אלא אחר שעמד משנתו אז הכיר למפרע כי היה חולם, והוא אומרו וייקץ פרעה והנה מצא עצמו כי חלום היו הדברים ולא בהקיץ: {ח} ואין פותר אותם וגו'. אמר אותם לצד שהיו ב' חלומות, והגם שאמר הכתוב לשון יחיד את חלומו, כשבא להודיע כי לא מצא פותר דקדק לומר אותם שכל ב' החלומות אין פותר להם:
ואומרו לפרעה ללא צורך, נראה לומר שיכוין הכתוב באומרו לפרעה כי דבר ידוע הוא כי שם פרעה אינו שם העצם אלא שם המלכות, ולזה תמצא שדבר אליו שר המשקים פרעה קצף וגו' ואין מהמוסר שיזכיר שם המלך בפניו כסדר זה אלא ודאי שהוא שם המלוכה, וכן אמרו ז"ל, (רש"י תהלים ל"ד) ומעתה בא לתת טעם למה לא נתקבל פתרונם אצלו, כי לצד שהחלום היה למלך ואמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ט) כי חלומות המלכים יגידו דברים הנוגעים לכללות המלכות, והדעת כן נותנת, והם לא היו פותרים פתרון שנוגע למלכות אלא פתרונים של הדיוטות. ורז"ל (שם) אמרו לפרעה שלא היה מתקבל פתרונם לו, ודבריהם היו נשמעים אם היה אומד ואין פותר וגו' לו: {ט} וידבר שר וגו' לאמר וגו'. טעם אומרו לאמר, גם אומרו את ולא אמר אל. ואולי שלא דיבר אליו לנוכח אלא לחכמי מצרים לאמר לפרעה, ולזה תמצא שכל דבריו הם דרך נסתר לא לנוכח, פרעה קצף ויתן לשון נסתר:
עוד ירצה באומרו לאמר את חטאי על זה הדרך שלא תחשוב שאני זוכר את אשר עבר עלי מיסורי המלך אלא אדרבה אני אומר פחיתותי וגרעוני כי אני הוא החוטא, והוא אומרו לאמר את חטאי וגו'. ודקדק לומר היום כי הוא עת הצורך כי זולת זה היה מעלים זכרון מעשיו הפחותים, גם בזה נתן טעם למה שלא הודיע הדבר מקודם כחיוב המוטל על קרובי המלך להודיע דבר חדש כזה, כי לא היה להזכיר עוד שגיונו, ואמר חטאי לשון רבים לומר כי חשוב בעיניו את אשר כבר עשוהו לחטאים רבים. או אולי שנתכוין לרמוז גם לחטא זה שמנע ההודעה עד עתה לזה אמר לשון רבים חטאי: {טו} ופותר אין אותו. פירוש שהיו לו פותרים אלא שלא היה צודק החלום על פי הפותרים, והוא אומרו ופותר אין אותו והכוונה בזה שיפתור פתרון שיצטדק עם החלום:
ואני שמעתי וגו'. צריך לדעת אומרו. לאמר. עוד אומרו תשמע פשיטא שלא יפתור קודם שישמע והיה לו לומר שמעתי עליך פותר חלום:
אכן הכוונה היא שנתחכם פרעה לחייב יוסף לפתור החלום מבלי תת אמתלאות, ובא בטענה לומר כי הוא יוסף פיו העידו כי הוא פותר חלומות, ומעתה לא ימנע מחלוקה או יפתור חלומו של פרעה או יתחייב על אשר רימה בני אדם שהוא פותר ואין בפיהו נכונה, והוא אומרו ואני שמעתי עליך לאמר פירוש שאתה אומר תשמע חלום לפתור אותו, כמו שכן היה אחר האמת שאמר לשר המשקים ושר האופים (מ' ז') ספרו נא לי וגו', ומן הסתם שר המשקים הודיע הדברים כמות שהם לפרעה או פרעה בחן כי לא יגידו שריו חלומות לנער עברי עבד אם לא ששאל הוא להגידו, ומעתה יתחייב לפתור חלומו של פרעה לצדק דבריו: {טז} ויען יוסף לאמר וגו'. פי' השיבו למה שטען בתיבת לאמר כי הוא אומר לשמוע חלום לפתור, בלעדי לא היו כן הדברים, ומה שאמר הוא כי אלהים ימציא פתרונים לחלומות על יד בני אדם כמו שמצינו שכן אמר יוסף לשר המשקים ושר האופים (שם) הלא לאלהים פתרונים פי' לא יחסרו הפתרונים ואמר ספרו לי אולי ימצא פתרון ולעולם אינו מייחד עצמו לומר כי הוא מפשר חלומות, וכמו כן הוא אומר לו אלהים יענה וגו'. והוצרך לומר יענה שלום, נתכוון לומר לו שלא יקפיד אם יהיה פתרון החלום מגיד רעתו כי מה' מענה דבר ולא יקפיד לומר כי החלומות הולכים אחר הפה, ונתן טעם באומרו שלום פרעה כי המלך ישתנה בדבר זה, ולזה אם יגיד רע לא ממנו יצאו הדברים, וכמו כן הוא אומרו עתה אלהים יענה את שלום פרעה:
עוד ירצה באומרו אלהים יענה כי אין סדר אופן פתרונו כסדר פתרון בר הדיא (ברכות נו.) וכיוצא בו שיטה החלום לאשר יחפוץ אלא אמיתות משמעות הדברים, ולזה אמר אלהים וגו': {כה} את אשר האלהים וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות נה.) ג' דברים הקב"ה מכריז עליהן והם שבע ורעב ופרנס, והוא אומרו את אשר האלהים עושה בכבודו שלא על ידי שליח הגיד וגו', שבע אלו שני שבע. רעב אלו שני רעב. פרנס ירא פרעה איש וגו'. והגם שלא אמר לו מי זה האיש, אף על פי כן אחר האמת תמך גורלו במה שמנע הפתרון מכל חכמיו וגילה לו את יוסף על ידי שר המשקים שספר לו העובר עליו ונתגלגלו הדברים ונתגלה לו יוסף וישיתהו על ארץ מצרים. ואומרו הגיד לפרעה פי' שיש סיפוק בידו לעשות תיקון כמו שאמר לבסוף (פסוק ל"ג) ירא פרעה וגו' וחמש וגו': {כז} יהיו שבע שני רעב. טעם שלא אמר כן על שבע שני שבע, לצד שגם בימים ההם היו שני שבע ואין דבר חדש כל כך אלא שיתרבה השבע כאומרו (כ"ט) שבע גדול שהחידוש הוא היות השבע גדול, לזה לא אמר אלא דבר חדש מופלא שהוא שני רעב:
עוד נראה כי לצד שהשבע אינו אלא לצורך תיקון שני רעב כמו שגילה לבסוף שצוה ללקט תבואות שני שבע לשני רעב, לזה לא הזכיר אלא שני הרעב כי הוא עיקר הודעת החלום אליו: {כט} הנה שבע שנים וגו'. דקדק לומר בכל ארץ מצרים ב' פעמים ולא אמר בארץ סתם כמו שאמר בסמוך, לומר כי השבע אינו אלא בארץ מצרים אבל הרעב הוא בכל העולם, ולזה כשאמר וכלה הרעב לא אמר ארץ מצרים בלבד אלא את הארץ בין ארץ מצרים בין שאר הארצות, וכמו שכן היה דכתיב (פסוק נ"ו) והרעב היה על כל פני הארץ, ובשבע אמר הכתוב (נ"ג) ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים הרי זה מגיד כי לא היה שבע אלא בארץ מצרים שאם לא כן לא היה צריך לומר אשר היה בארץ מצרים, והודעת דבר זה ליוסף היתה ממה שראה כי הפרות היו כל כך דקות ורעות מזה דן שאם היה השובע בעולם לא היו במצרים כל כך בשבע שני הרעב כי יביאו לחם משאר הארצות אלא ודאי שהרעב הוא בכל העולם ובזה אין מפלט להם, והשבע אין לו ממה להוכיח כי יהיה בכל הארצות: {לב} ועל השנות וגו'. רמז לב' דברים על הכפל ועל השינוי שלא בא החלום ב' כחלום ראשון שבע פרות וגו' שאז יחשוב כי דמיון הראשון עשה רושם בדעתו ועלה על משכבו ב' פעמים, ולכן בא החלום בסדר חדש שבע שבלים וגו' הרי זה בא ללמד כי נכון הדבר ומעם האלהים בא אליו החלום ולא דמיון כוזב:
ואומרו וממהר האלהים וגו'. פירוש מה שבא החלום כפול בלילה אחת ולא בא בב' זמנים מרוחקים לומר אליו שהזמן קרוב הוא ולא לזמנים רחוקים יגיד: {לג} ועתה ירא וגו'. טעם יוסף שנעשה יועץ למלך והוא לא בקש ממנו אלא פתרון החלום, כי בא לתת לו טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים וגו'. עוד להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הרקות לפרות הבריאות זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע, ולזה אמר ירא פרעה וגו':
איש נבון וחכם. לדעת אופן אוצרות התבואה לבל תרקב וזה מהתבונה. ואומרו וחכם שיודע כלליות החכמות לדעת חכמת התשבורת וההנדסה והמספר, והקדים נבון כי הוא דבר המעכב יותר כדי שתתקיים התבואה: {לד} יעשה פרעה. כוונת הדברים הם כי השכיל יוסף שטעם החלום הוא לצד כי ה' מביא שבע שני שבע בשופע יותר על שאר השנים כדי שתהיה התבואה לשבע שני רעב וזולת הודעת החלום כשתבוא תבואת שנה ראשונה מרווחת אז כשתבוא שנה שניה יתרשלו זורעי תבואה כי יאמרו הרי עשתה תבואה שנה ראשונה לשלש שנים, וגם לצד הריבוי תזול התבואה ויתעצלו מטרוח בחרישה וזריעה ומכשיריה, וגם הזורעים בשנה שניה כשיתברך יוסיפו עוד להתעצל מלזרוע עוד, ומה גם בעבור שלש או ארבע שנים הן לא יעשה עבודה בשדה לזרוע ולחרוש, אשר על כן הודיע אלהים כי מה שהוא נותן ביותר בשנים אלו הוא למזון שבע שני הרעב, ולזה אמר לפרעה יעשה פרעה ויפקד וגו' פירוש שישתדל הוא במעשה זה וגם יעשה לאחרים כדי שלא יתעצל אדם בדבר זה בהכנת שבע שני השבע לזרוע בכל היכולת, וחמש פירוש יזרזם לבלתי התרשל מטעם ראות הדבר מרובה ביותר. או יאמר וחמש שיקח הוא מכולן חמישית לפרעה, הגם שהמשפט הוא מעשר (ש"א ח' י"ז) יקח בשנים אלו חמישית בשכר הודעת הדבר ממנו, וגם שיעשה עמהם חסד שכל התבואה שתהיה לפרעה לא נשלח בה יד אלא תהיה עומדת לפרנסתם למוכרה להם בשני הרעב כאומרו והיה האוכל לפקדון בזה רמז למה שכתבנו כי לא ישלח יד בה גם שלא ימכור מהתבואה לזולת בשני רעב עד שיקדמו הם לקנות צורכם וכמו שאפרש בפסוק שאחר זה: {לו} לשבע שני הרעב אשר וגו'. פירוש קודם כל דבר יהיה סיפוק ארץ מצרים לפרנס רעבונם ואחר כך לשאר ארצות, והוא אומרו אחר סיפור רעב מצרים ולא תכרת הארץ וגו' כאן כלל כל הארץ: {לח} הנמצא כזה וגו'. טעם שלא אמר הנמצא איש אשר וגו' כזה, כי אז היה נשמע כי נמצא איש אשר בו רוח אלהים אלא שאינו בדומה ולא כן נתכוון לומר אלא שלא נמצא מין זה שיש בו רוח וגו' לא ממנו ולא מקצתו: {לט} אין נבון וגו'. פי' אין נבון וחכם שיהיה ראוי לעשות דבר זה כמותך שאתה יש בך רוח אלהים כמו שאמר למעלה שהוא יותר מנבון וחכם: {מג} אברך ונתון וגו'. פי' ב' דברים אלו היו קוראין לפניו להודיע ולהשמיע כי הוא השליט בארץ מצרים כמלך: {מד} אני פרעה ובלעדיך וגו'. פירוש המלכות היא שלי כי פרעה שם מלכות יגיד ובלעדיך לא ירים וגו', פי' אחריו תהיה מעלתו שבלעדיו לא וגו' ולזה אמר בתוספת וא"ו להיות שקדם הזכרת מעלתו באומרו אני פרעה כמו שפירשתי: {מו} ויעבור בכל ארץ מצרים. פי' לדעת שדותיה לדעת את אשר יכין עשות וגם אוצרותיה להכין מקומות הצריכין לאצור וההכנות כפי תבונותיו: {מח} ויקבוץ את כל וגו'. לפי מה שפירשנו בפירוש (פסוק ל"ד) וחמש את וגו' שיטול החומש יהיה פירוש אומרו ויקבוץ את כל אוכל פי' הנוגע לחלק המלך כרשום בדברי יוסף, ולכשנפרש אומרו וחמש ויזרז אפשר לפרש אומרו ויקבוץ את כל כפשטו שהיה קונה כל התבואה שעשתה השנה ביותר על השנים, כי לצד שהוא דבר יתר לזורעי אדמה ימכרו הנותר: {מט} עד כי חדל וגו'. פי' חדלו לספור אוצרי התבואה אשר ליוסף לצד כי אין מספר מהמביאין שלא היו סופרים לצד טורח שבת מדהבה ולא מדדו את אשר יביאו, והגם שהיו מביאין חומש למה שפירשנו באומרו וחמש, אף על פי כן היו מחלקים התבואה לה' חלקים ונותנים חלק אחד ולא היו יודעים כמה עולה לחשבון המובא, וזה הוא שיעור הכתוב עד כי חדל סופרו של יוסף לספור כי אין מספר לתבואה מהמביאין ויצטרך לספור הפרט ולצרף החשבון לזה חדל לספור: {נ} וליוסף יולד וגו'. קשר הכתוב עם שלמעלה ממנו. לומר השגת הטוב של יוסף בז' שני שבע כי מלבד כי צבר בר הרבה והצליח גם כי נזכר לטובה בבנים, וקריאת שם בניו כן יגיד כי הוא שבע רצון כי נשהו ה' כל עמלו והפרהו ה', ופריה זו כוללת בנים ועושר וכבוד:
בטרם תבא שנת וגו'. במסכת תענית (יא.) דרשו ז"ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה ואמרו שם בש"ס בפירוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קודם אפרים ומנשה וכפי הדין אפילו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין. ומעתה לא קשה מה שהקשו התוס' שם מיוכבד שנולדה בין החומות ששמש לוי בשני רעב כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמדת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה, ואין נראין דבריהם לא במה שאמרו מדת חסידות כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד העידה עליו התורה (ברכה לג ח) לאיש חסידך כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר הענפים יגידו על השורש, וקושית התוס' אינו קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה (יבמות סא: אהע"א סי' א'):
ועוד לא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל ולא לצד צער האומות כי ירעבו כי לא מעלין ולא מורידין, ואז לוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות כי יעקב היתה לו תבואה כאומרם ז"ל (תענית י:) ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין דכתיב (מ"ב א') למה תתראו. והגם שאמרו (ב"ר פ' צ"א) ששלמו שערי מכדא זה היה אחר שנה ראשונה. אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מותר לו לשמש, ובשביל יוסף אין להם למנוע עצמן בשביל חשש רעב יחיד, ויוסף אם לא היה טעם שהיה חשוך בנים אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים: {נד} ותחלינה וגו'. כאשר אמר יוסף הוצרך לומר כאשר אמר יוסף, שבזה נתאמתו דבריו בפתרון החלום יותר, כי מקודם יאמר האומר כי מקרה היה שבאו שני השבע, אבל כאשר שלמו שבע שני שבע והתחילו שני רעב אז צדקו דברי יוסף:
או ירצה על זה הדרך ותחלינה שבע וגו' ותאמר איך ירגישו בהכר הרעב בתחילת שנת רעבון אחר כל השבע וכל אחד אוצרותיו מלאות בר לא יוכר הרעב תיכף, לזה פירש הכתוב כאשר אמר יוסף פירוש שאמר להם (ל"א) ולא יודע השבע בארץ פי' יאכלו ולא ישבעו, ודבר זה הוכר בהתחלת השנה: {נו} ויפתח יוסף את כל. טעם שפתח כל האוצרות ולא הספיק בצריך. נתכוון לבדוק בכולן לדעת את אשר יקדים למכור ואת אשר יוכל להתעכב יותר ולא יפסד:
עוד להיות שאוכל שדה העיר [אשר] (נתן) סביבותיה [נתן בתוכה] לזה נתחכם ופתח כל האוצרות שבכל מקום ומקום כדי שכל עיר ועיר תהיה סמוכה על מה שלפניה ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. גם לא יצטרכו לטרוח להביא כולן ממקום אחד. גם אולי שנתכוון לפתוח כולן כדי כשיראו אנשי העיר כל הריבוי לא ירעבו כי הרעבון יכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער, ואף על פי כן מודיע הכתוב ויחזק הרעב ולא הועיל בהם לצד חוזק הרעב:
כלי יקר על בראשית פרק-מ
כלי יקר: {י} ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. איך אמר כדבריכם כן הוא הלא המה אמרו שהגנב בן מות והמה יהיו לעבדים והוא לא כן אמר, אלא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. ופירושו של רש"י אינו כפי דקדוק הלשון, ועוד איך אמר השליח יהיה לי עבד, היה לו לומר יהיה עבד לאדוני, כי הוא עצמו עבד וא"כ עשה אותם עבד לעבדים, ועוד הוא אמר ואתם תהיו נקיים ויוסף אמר ואתם עלו לשלום אל אביכם, ומהו לשון תהיו נקיים הל"ל ואתם נקיים, גם לשון גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו צריך ביאור, ובעקידה פירש שאמרו יודעים אנחנו שעון זה אין בנו זולת שהאלהים מצא עון עבדיך ועון אחר גרם לנו מכשול זה, והיינו עון מכירת יוסף שלא היה לבנימין חלק בזה, על כן אמרו לא זו אנחנו פשיטא שדין עלינו להיות עבדים בעון שמכרנו אחינו לעבד, אלא אפילו גם זה אשר נמצא הגביע בידו שאין לו חלק באותו עון מ"מ גם הוא יהיה עבד, ולפירושו קשה אם כן המושל לא ידע ולא יבין דבריהם, ומהו לא זו אף זו יש כאן, כי בלי ספק לא גלו לו מכירת אחיהם.
על כן צריך אני לפרש, לא זו אף זו בענין שהבינו גם המושל. וזה כי ארבע חלוקות ודתות היה כאן, כי מתחלה הפריזו האחים על המדה לומר שהגנב עצמו בן מות והמתחברים אליו ראוי להקל בעונשם על כן יהיו עבדים, כי היה להם להיות עומד על המשמר כי ודאי גנב עתיקא הוא מאחר שלא יכול להתאפק מלגנוב אפילו משלחן המושל, ושלוחו של יוסף אמר כי בדיננו אין הגנב בן מות ואין דנין מיתה על גניבת ממון כ"א עבדות, ולפ"ז דין הוא שתהיו כולכם עבדים אך לפי שחרפה לכם להשות אתכם בדין אחד עם הגנב עצמו כדי שלא יאמרו שגם אתם גנבים כמותו, ע"כ אעשה חלוקה זו שניה, וגם לפי חלוקה זו יהיה כדבריכם שלא תהיו שוים אל הגנב עצמו, כי הוא יהיה לי עבד דהיינו עבד לעבדים, ואתם תהיו גם כן עבדים אבל לא לי כ"א אל המושל עצמו דהיינו עבדות בדרך נקיה, לכך אמר תהיו נקיים שיהיה הויה גם לעבדותכם, אמנם בדרך נקיה קצת, ורמז להם שיהיו נקיים מנכסיהם כי מה שקנה עבד קנה רבו, כמו שפירש"י על פסוק (שמות כא.כח) ובעל השור נקי. יצא פלוני נקי מנכסיו, כך רמז להם שיהיה להם גם כן עבדות אבל לא יהיה להם מיני הגלות התלוין בעבדות, רק זה לבד שיהיו נקיים מנכסיהם ולא יהיו בני חורין, אבל הגנב עצמו זולת זה, יש לו עוד הרבה מיני גנאי התלויין במה שיהיה עבד לעבדים, ועל שלא השוה גם לפי סברתו האחים אל הגנב עצמו, אמר גם עתה לפי סברתי כדבריכם כן הוא. והאחים בבואם לפני יוסף אמרו הננו עבדים לאדוני כאשר פסק עבדך עלינו אך מה שפסק שהגנב יהיה עבד לעבדים זהו גנות גדול, ועל זה בקשו מן המושל להקל מעליהם ודרך פשרה החמירו על עצמם להשוות את עצמם אליו ויהיו כולם עבדים אל המושל, כי אין לחוש שיחזור ויגנוב כי אנחנו נעמוד על המשמר, ואמרו דרך לא זו אף זו, גם אנחנו לא זו אנחנו פשיטא שדין הוא שלא נהיה עבד לעבדים, כי אין אנו חשודים בעיניך שהרי כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוני, אלא אפילו גם אשר נמצא הגביע בידו מבקשים אנו לעשות לו חסד שיהיה עבד לאדוני ולא עבד לעבדים, ויוסף אמר חלילה לי מלהשוות אתכם אל הגנב, אלא הוא יהיה לי לעצמי עבד כאשר בקשתם ואם כן בהכרח הוא שאתם תעלו בשלום אל אביכם. {יח} ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. לפי שכבר אמרו לו האחים האלהים מצא עון עבדיך, רוצה לומר מצא לו בעל חוב מקום לגבות את חובו, ורמזו לו שכל זה עלילות דברים הוא והאלהים אנה לידם כל הקורות הללו מחמת עון אחר שעשו, והוא מה שעשו לאחיהם יוסף כמ"ש אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', ועל אותו עון אמר יהודה כמתודה על חטאיו ואמר בי אדוני, אותו עון אחר אשר אנו חושבים שהוא סבב לנו כל הקורות תלוי בי יותר מבכל אחי, ע"כ אני מוכרח ליכנס בעובי הקורה ולדבר בפניך יותר מכולם, והאמת כך הוא כמו שנאמר (בראשית לח.א) וירד יהודה מאת אחיו פירש"י אחיו הורידוהו מגדולתו ואמרו אתה אמרת לנו למוכרו ואילו אמרת לנו להשיבו היינו עושים.
ומחמת שני טעמים, אמר יהודה ליוסף בי אדוני אותו עון תלוי בי, האחד הוא מחמת שבא לתרץ למה אני נגש לדבר לפניך יותר מכולם, לפי שאני חבתי בכל אותן גלגולים שעברו עליהם מחמת אותו עון, ואע"פ שרש"י פירש על מה שאמר כי עבדך ערב וגו' למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כו' לפי שנתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות כו', מ"מ הוא גופא קשיא למה הוא קבל עליו נדוי יותר משאר אחיו אלא לפי שהרגיש בעצמו שהוא היה חייב באותו עון אשר סבב להם עלילת מרגלים אתם, ושלא יוכלו להפטר ממנה כ"א ע"י שיביאו את בנימין, על כן הוצרך הוא לקבל עליו הנדוי כדי שיתן את בנימין על ידו ושיוציא את אחיו מן העלילה אשר סבב הוא להם, ע"י שאמר להם למכור את יוסף ועוד שיעקב אמר להם לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וגו', שמע מינה שאם לא היה יעקב יכול לטעון עליהם טענה זו היה שולח את בנימין מיד, ונמצא שיהודה מצד שצוה למכור את יוסף סבב שלא רצה יעקב לשלח את בנימין, ובעבור זה הוצרך ליכנס בעובי הקורה ולקבל עליו הנדוי ועל זה אמר בי אדוני.
הטעם השני הוא, לפי שר"ל ישב נא עבדך עבד תחת הנער וגו' ויטעון עליו המושל למה יצא החייב זכאי והזכאי יצא חייב ליכנס בעול העבדות חנם, ע"כ אמר בי אדוני באמת שאותו עון הגורם לכולם שיהיו עבדים תלוי בי יותר מבכולם ע"כ דין הוא שעונש העבדות הנפסק על בנימין יחול עלי, והאמת כן הוא כי הוא גרם שלעבד נמכר יוסף, אבל לשאר אחיו אין האשמה גדולה כל כך, וכל שכן בנימין שאין לו חלק כלל באותו עון.
ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה ע"כ נגש אליו ללחוש באזניו שלא יתבייש ועי"ז יבא לידי חרון אף.
כי כמוך כפרעה. כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות ושאין לדבר קשות בפני המלך כי חמת מלך מלאכי מות (משלי טז.יד) כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים, וממנו למדו זה, כי יוסף אמר קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, דווקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, ע"כ גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באזניו וקולו לא ישמע אל המצרים ואמר ואל יחר אפך בעבדך, כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק, וא"ת ומה בכך כי אם לפעמים איזו שר ומושל, טעה בדבר המשפט, יש גבוה מעל כל גבוה והוא המלך שלוקחין המשפט אל המלך והוא יתקן מה שקלקל המושל, על זה אמר כי כמוך כפרעה ואצלך הגמר דין כמו אצל פרעה, ואין ליקח המשפט ממך אל המלך ומלפניך משפטי יצא מכל וכל, על כן אני מבקש שעיניך תחזינה מישרים ואל יחר אפך ואז לא תבא לידי טעות.
ויש לדקדק למה אמר בלשון נסתר ידבר נא עבדך דבר, ונוכל לומר לפי שרצה לומר ישב עבדך תחת הנער. לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ומלחמה ולשמש, הזכיר כאן עוד ענין אחד כי כל עבד צריך לידע לדבר בפני המלכים ולסדר דבריו שיכנסו באזניהם, כשיהיו בהשכל ובסדר נכון, אבל העבד שאינו יודע לסדר דבריו אינו ראוי להיות עבד אל המושל החשוב כמלך, לכך אמר כלפי מה שאמר יוסף דרך פסק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, והרי עודו נער ואינו ראוי אפילו לדבר בפניך, ועל זה אמר תנסה ותבדוק וידבר נא עבדך אשר בחרת לך, דבר באזני אדוני באופן שאל יחר אפך בעבדך, ותמצא כי בודאי יחר אפך שהרי כמוך כפרעה, ולדבר לפני איש כערכך צריך איש חכם ונבון לא נער ובער כמוהו, אבל בי אדוני תמצא כל מה אשר אתה מבקש ולא בו כי אפילו הדבור אינו בו, וכל שכן שאינו יודע שאר טכסיסי מלכות. וי"א שאמר ידבר נא עבדך אשר עשה מעשה הגביע ונתנו באמתחת בנימין, והוא יגיד על כל הקורות ושכל זה עלילות דברים. {כא} הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. קשה למאי נפקא מינה אמר שיורידוהו אליו ושרצונו לשום עין השגחתו עליו, ועוד קשה שלא מצינו שיוסף אמר ואשימה עיני עליו, בשלמא מה שאמר לו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח, אע"פ שלא מצינו שיוסף שאלם על זה, מ"מ מכח התירוץ אנו למידין מה עלה על דעת המקשה כי מאחר שהוצרכו לתרץ את עצמם בעלילת מרגלים אתם. ולומר יש לנו אב זקן וגו'. וכמו שאמרו והנה הקטן את אבינו היום וגו'. היה דומה להם כאילו שאלם בהדיא על זה כי ודאי ידעת שאין אנחנו מרגלים, אלא שבאת לחקור עי"ז אם יש לנו אב או אח ע"כ ונאמר אל אדוני כו'. לפי שהבננו כוונתך ועל פי זה השבנו לא כחדנו דבר, אבל מאמר ואשימה עיני עליו לא מצינו שדבר יוסף זה כלל אפילו ברמז.
ונראה לפרש, ששימת עין זה אינו שימת עין השגחתו, אלא לפי שיוסף אמר להם שעל ידי בנימין הוא רוצה לבחון דבריהם כמ"ש בזאת תבחנו וגו', וא"כ היה רצונו לשום עיניו עליו ולראות על ידו אם דבריהם כנים או לא. והמפרשים אמרו שמתחלה נאמר שם ויבחנו דבריכם.ואחר שהיו במאסר אמר להם ויאמנו דבריכם, כי הבחינה היינו דרישה וחקירה כקטן מסיח לפי תומו, ולא נתרצו האחים לזה, כי אמרו פן ילמדוהו לדבר תועה ובחרו לישב במאסר, ואח"כ הוציאם מן המאסר ואמר להם ויאמנו דבריכם בלא דרישה וחקירה, ולזה נתרצו להביאו, וע"כ אמר לו כאן שאתה אמרת ואשימה עיני עליו כי בהבאתו לבד תראה שדברינו נאמנו מאוד, ואיך נהפכת עליו כרגע להתגולל ולהתנפל עלינו.
ספורנו על בראשית פרק-מ
ספורנו: {א} חטאו משקה מלך מצרים והאופה. עבדי שר המשקי' ועבדי שר האופי': {ב} ויקצוף פרעה על שני סריסיו. שלא השגיחו על עבדיהם: {ה} המשקה והאופה, וגו' אשר אסורים. חלמו כמו משקה ואופה לא כמו שרים מצוי' לעבדיהם וזה בהיותם אסורי' ולבם חלל בקרבם בלי להרהר בשררה: {ז} סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו. בשביל שהפקיד אותם אדוניו בידו כאמרו ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם כי לולא זה לא היה ראוי ליוסף לחקור על מחשבותיהם: {ח} הלא לאלהים פתרונים. הנה חכמת הפתרון היא באדם מצד מה שהוא בצלם אלהים ולזה יתכן שתהי' גם בי אע"פ שאני עתה עבד וכבית האסורים ומפני זה אפשר שלא צדקתם כמה שאמרתם ופותר אין אותו: {יג} כמשפט הראשון. קודם שעלית להיות שר: אשר היית משקהו. אתה בעצמך וזה יעשה עתה להראות ולהודיע שהוא מקבל אותך בסבר פנים יפות: {יד} כי אם זכרתני אתך. וזה יורה שכל כך תהיה חבתו עמך שאם תזכירני כאשר ייטב לך שתמצא שעה הגונה לזה: והזכרתני אל פרעה. המכיר אותי כשהייתי בבית שר הטבחים: והוצאתני. הנה תוציאני בלי ספק: {טו} כי גנוב גנבתי וגם פה לא עשיתי מאומה. והטעם שיוציאני בלי ספק כדברך כי אמנם ימצא שלא היה עבדותי ולא מאסרי בסבת חטא שנמצא עלי: {טז} כי טוב פתר. והיה מקוה שיפתור גם בעדו לטוב שהחלומות הולכים אחר הפה כדבריהם ז"ל כאמרו כאשר פתר להם יוסף:
שפתי חכמים על בראשית פרק-מ
שפתי חכמים: {א} ט פיילי כוס בלשון תרגום, ואחר כך פירש מלת פיילי בלשון יון כוס פוטירין: י ואם תאמר דילמא איפכא היה, יש לומר דעל כרחך צריך להיות דכך הוה המעשה, דאי איפכא היה המעשה אם כן הוה קשה למה נתלה זה וזה לא נתלה, בשלמא אי נמצא לשר המשקים זבוב אתי שפיר דלא נתלה דאנוס הוא דאינו יכול לשמור את עצמו מזבוב שנפל לכוס פתאום, אבל לאופה שנמצא צרור בגלוסקין שלו פושע הוא, דהיה לו לכבד התנור יפה שלא ישאר בו צרור: {ד} כ רוצה לפרש דמקרא משמע ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם, שהיה ממנה אותן גם כן על דבר, ואי הוה כתיב בתחילה שהיה ממנה שר המשקים ושר האופה על דבר היה נופל ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם, אבל השתא שאינו כן מאי אתם, לכן פירש להיות אתם וכו': ל דייק מדכתיב בפרשת בהר (ויקרא כ"ה כ"ט) ימים תהיה גאולתו, ימים ימים לגזרה שוה. ואין לומר דילמא שני ימים ממש היו במשמר ובליל שני חלמו החלום, אם כן למה ליה ליוסף לומר בעוד שלשת ימים, לא הוה ליה למימר רק אחר שלשה ימים: {ה} מ פירוש שכל אחד משניהם ראה חלום, ולא שכל אחד ראה חלום של שניהם, דהיינו חלומו וחלום חבירו: נ חלום של שניהם, אך במקום שהיה להם לומר שחלם חלום חבירו, אמרו פתרון חלום חבירו, ואין להקשות מנא ליה דקאי אפתרון, דילמא כמשמעו דכל אחד חלם חלום שלו וחלום חבירו, יש לומר מדכתיב בתריה איש חלומו בלילה אחד ולעיל כתיב חלום שניהם, ששני חלומות חלמו להם, אם כן סתרי קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר חלום שלו ופתרון חבירו, וזהו שכתב איש חלומו כפתרון חלום חבירו, פירוש חלום הדומה לדבר העתיד לבא עליהם, ולא כפי המובן שגם הפתרון ראה בחלום, אם כן מה פתר יוסף: {י} ס פירוש כ"ף של כפורחת היא כ"ף הדמיון ולא כ"ף כאשר, כי לא תמצא כ"ף כזאת כי אם על המקור ולא על הפועל, ופירש ויהי כמשיב ידו (לעיל ל"ח כ"ט), כדמות משיב ידו, ופירש שלא היתה לו כוונה בזה רק מפני שהוציא ידו, ואחר כך קשרו בחוט השני והכניסה מיד ונראה כאילו היה זה בכוונה, כינה הוצאת היד בשם נתינה והכנסה בשם השבה, והתרגום שתרגם כד אפרחת תרגם הענין ולא המלות, והראיה שתרגם פורחת בינוני אפרחת שהוא לשון פועל עבר, עד כאן לשון הרא"ם: ע כלומר שנראה לו בחלומו שהיתה פורחת ממש כפריחת הגפן, בלי שום שינוי ודמיון: פ כלומר ולא שראה הכל ביחד כמובן מן הכתוב, דאין מראין לו לאדם פיל דקאי בקופא דמחטא (ברכות נ"ה:): {יב} צ לא שהם עצמם שלשת ימים, כמובן מן הקרא: {יד} ק רוצה לפרש שפרעה ישא את ראשך והיית כל כך חשוב עד אשר אם זכרתני תוכל אתה להוציאני, ויהיה מלת כי במקום כאשר, משום דכי משמש בד' לשונות והאחד מהם אם, והוא אשר, והוסיף הרב מאחר שייטב לך מפני שאין מדרך המוסר שיזכירהו מיד בעת שייטיב לו רק אחר כך בעת שעומד ומשרת לפניו: {כ} ר פירוש יום הלידה בלשון יון: {כג} ש (קצ"מ), דאם לא כן מאי נפקא מינה דכתיב ולא זכר, אם בא לומר שלא עשה חסד, זה נכתב כבר (לקמן מ"א א') ויהי מקץ שנתים, אלא לומר שסיבה היתה מאת השם יתברך שלא הזכירו עד אחר שתי שנים, מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. (נח"י), מבואר הוא בשמות רבה (פרק ז' א') אתה מוצא שלא היה יוסף ראוי להיות בבית האסורים אלא עשר שנים מפני שהוציא דבה על עשרה אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים וכו': חסלת פרשת וישב
בעל הטורים על בראשית פרק-מ
בעל הטורים: {א} ויהי מקץ. נאמר כאן מקץ ונאמר באברהם מקץ עשר שנים מה להלן עשר אף כאן לסוף עשר שנים ופירוש ויהי מקץ דהיינו לסוף עשר ועוד שנתים: ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם. בגימטריא עשר שנים: {ב} שבע פרות. על שם עגלה יפיפיה מצרים ולמה ז' על שם מצרים לודים ענמים להבים נפתוחים פתרוסים כסלוחים שהם ז' וז' עממים מארץ כנען יתפרנסו ממצרים: {ה} בקנה א'. ג' במסורה הכא ב' ואידך גבי מנורה. שהשובע הוא אור לעולם ולכך ראה בטובות בקנה אחד ובשדופות לא ראה בקנה אחד: {יג} כאשר פתר. בגימטריא שהחלומות הולכים אחר הפה: {יט} כהנה. ב' במסורה הכא ואידך ואם מעט ואוסיפה לך כהנה. שאומר הכתוב ומוצא אני מר ממות את האשה וזהו ואוסיפה לך כהנה שאם היתה רעה לא ראיתי כהנה לרוע: {כט} שבע. ב' במסורה הכא ואידך וימלאו אסמיך שבע. לומר שכל כך יהיה השובע שיתמלאו כל האוצרות: {לד} ויפקד. ב' במסורה הכא ואידך ויפקד המלך פקידים. אחשורוש הפקיד פקידים לקבץ לו נשים על כן נתרושש כמו שדרשו חז"ל וישם המלך אחשרש מס, שנעשה רש והיינו דכתיב אל תתן לנשים חילך אבל יוסף הפקיד פקידים לקבץ בר על כן העשיר וליקט כל הכסף: {לה} ויקבצו. ב' במסורה דין ואידך ויקבצו את כל נערה. זה שאמר הכתוב דגן ותירוש ינובב בתולות: {מ} ישק. ב' על פיך ישק. ואידך שפתים ישק משיב דברים נכוחים. בשביל שהשיב דברים נכוחים זכה לועל פיך ישק כל עמי: {מה} צפנת פענח. נוטריקון צדיק פטפט נפש תאוה פוטיפר ענה נפשו חנם. ד"א צופה פודה נביא תומך פותר עניו נביא חוזה: {נ} וליוסף. ב' במסורה וליוסף יולד שני בנים בטרם וגו'. ואידך וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. כדאמרינן כל המשתף עצמו עם הצבור בצרתם זוכה ורואה בנחמת צבור. {נה} לכם תעשו. בגימטריא המילה תעשו שצוה אותם למול:
דעת זקנים על בראשית פרק-מ
דעת זקנים: {יד} ואל שדי יתן לכם רחמים. מה ראה יעקב לברכם באל שדי ללמדך שכמה ייסורין באו על יעקב עד שהוא במעי אמו עשו עשה מריבה עמו שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה ואמרו שהיו מריבין על נחלת שני עולמות. יצא לחוץ עשו בקש להרגו שנאמר על רדפו בחרב אחיו ברח מפניו לבית לבן ראה כמה צרות היו לו שם הייתי ביום אכלני חורב וכו' יצא מבית לבן רדף אחריו לבן נמלט ממנו בא עשו להורגו והפסיד כל אותו דורון שהביא לו נמלט ממנו באת עליו צרת דינה אחר כן צרת רחל אחר כל הצרות הללו בקש לישב בשלוה שנא' וישב יעקב מיד בא עליו צרת יוסף אחר כן צרת שמעון אחר כן צרת בנימין וכן הוא אומר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז לפיכך אמר עכשיו מי שאמר לעולם די כשבראו יאמר לצרותי די: {יז} ויעש האיש כאשר אמר יוסף. אמרו רז"ל זה מנשה. ותימה דפרש"י במס' אבות ילפינן בן שלש עשרה למצות משמעון ולוי כי כשבאו על שכם לא היו כי אם בני י"ג כשתחשוב שנותיהם וכתיב בהו איש חרבו על ירכו וכשתחשוב שנותיו של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט' שנים לכל היותר שהרי נולד בטרם תבא שנת הרעב ואפי' כי תאמר שנולד בתחלת שני השבע אע"פ כן לא היה כי אם בן תשעה שבעה דשבע וב' דרעב ואפ"ה קוראו איש מהרב חיים שאמר משם הרב אליעזר אבי העזרי וצ"ע: {כז} השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי. הוא היה שואל מיצחק זקנו והם השיבו לו מיעקב לעבדך לאבינו עודנו חי. אבל יצחק אינו חי ולא רצו להשיבו בפשיטות יצחק מת שאין משיבין על הקלקלה כמו שמצינו בריש פסחים אייבו קיים אימא קיימת: {לג} ויתמהו האנשים. לא קיימא הך תמיהא אוישבו לפניו הבכור כבכורתו דהא לא קאמר וישיבו אלא וישבו דמשמע הם מעצמם אלא קאי אדלעיל דכתיב וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם ועל דבר זה תמהו אמרו מה טיבו של זה אינו לא מצרי ולא עברי מדהוא אוכל לבדו:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מ
חומת אנ"ך: מ״א:תשע״ח א׳ מקץ שנתים ימים. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בפירוש כ״י רמז מקץ שנתים קרי ביה קץ ת׳ שנים דנחסרו קץ שנים מגזרת ת׳ שנים והבאתיו על שפת הנחל. ויש להעיר מאי שיאטיה דרמז זה הכא ואפשר כמשז״ל דע״י שיוסף היה עבד נתכפר העבדות של גזרת ועבדום וענו אותם וכמ״ש במ״א והשתא יכון מאד דעתה דנגמר עבדות יוסף רמז דבזה נתכפר ועבדום ונחסר ק״ץ מת׳: מ״א:תשפ״ה א׳ ואין פותר אותם לפרעה. פירש רש״י ז״ל פותרים היו אותם אבל לא לפרעה שלא היה קולן נכנס באזניו שלא היה לו נחת רוח בפתרונם וכו׳. בפירוש רבינו אפרים ז״ל יש בכל פרשה מחידושי גאוני קמאי ושם הקשה דהרי אמרו כל החלומות הולכים אחר הפה ואיך לא נתקיים פתרון החרטומים. ולא תירץ. ואפשר דהא דכל החלומות הולכים אחר הפה היינו כשהחולם קבל פתרונו ונתישב הפתרון בדעתו אבל הכא פרעה לא נכנס קולן באזניו ולא נחה דעתו בפתרונם וחשב כזבי״ם לכל דבריהם לכן לא נתקיים פתרונם ואת כלם ישא רוח. א״נ כל החלומות הולכות אחר הפה היינו שפתרו לו ועמד בפתרון זה אבל אם אחד פתר ובא חבירו ודחה פתרונו בענין אחר אז פתרון השני מתקיים וכן מוכח במדרש באיכה רבתי דגוי אחד היה פותר ובא ר׳ ישמעאל ודחה פתרון הגוי ופתר באופן אחר ונתקיים פתרון השני. אך קשה ממ״ש שם במדרש דהתלמידים פתרו שימות בעל האשה וא״ל רבם קטלתון גברא ואמאי לא דחה דבריהם ופתר לטובה. ויש לישב דעבר איזה זמן עד שבא רבם ואפילו זמן מועט. ועוד דפתרונם של תלמידים היה מתישב היטב. אלא שאם היו פותרין לטובה היה מתקיים. ולפי התרוץ הראשון שתרצנו בעניותנו אין אנו צריכים לזה אלא דהתם האשה נתישב אצלה הפתרון והיתה צועקת אני״ה סוער״ה ובכי האי גוונא שוב לא היה אפשר לרבם לדחות דבריהם ולתקן דמאי דהוה הוה: מ״א:תת״ט א׳ וממהר האלהים לעשותו. ה׳ במסורה. דין. ומלתה אותו אז יקרב לעשותו. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא. כי שוקד אני על דברי לעשותו. הביאה הרב צמח דוד ז״ל ופירשה לפי דרכו. ואפשר במ״ש רז״ל דשני הרעב והשבע היו כדי שיהא רכוש גדול במצרים לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. גם כתבו ז״ל כי הגלות היה ת״ל שנה כמנין ה׳ פעמים אלהים. גם אמרו ז״ל דלכך נימולו קודם צאתם דעל ידי המילה קדושים יהיו והקדש מפקיע מידי שעבוד. ועוד כתבנו בעניותנו הקדמה אחת בספרי קטן ראש דוד פרשת בחקותי ובדוכתי אחריני דענין בין הבתרים והמילה של אאע״ה דמיה״ם בם לשתי שטרות היוצאות על שדה אחת כי בבין הבתרים נתן לו הארץ על תנאי גלות ת׳ שנה. ובמילה נתן לו הארץ על תנאי קבלת אלהותו יתברך. ונדמ״ו נאו״ת לשתי שטרות היוצאות על שדה אחת דדינא הוא ביטל שני את הראשון ואי אוסיף ביה דיקלא אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי. ונחלקו הראשונים בפירושה. וישראל במצרים תפסו בשטר בין הבתרים לקנות הארץ על תנאי הגלות ומשו״ה היו עע״ז אבל לא היו יכולים להתקיים כי היו נכנסים בנ׳ ש״ט. לכן תפסו השיטה בשטר המילה דהתנאי הוא קבלת האלהות. אמנם אחר שנעשה העגל רצה הקב״ה שיקיימו זה וזה זה תורף הדברים בקצ״ר אמיץ ע״ש באורך. ואפשר להסמיך זה במסורה שלנו. וממהר האלהים לעשותו להביא הרעב והשבע משום גזרת בין הבתרים. וזה הרמז האלהים ה׳ אלהים גימטריא ת״ל שני הגלות. וכי תימא איך יצאו בחצי הזמן. לז״א ומלתה אותו ואז יקרב לעשותו דנימולו וקבלו אלהותו ותפסו בשטר המילה שהוא קבלת האלהות וזה קיימו תכף כי מלו וקבלו אלהותו יתברך ברגע קטון ויצאו לחירות. וז״ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דכיון דפיהם ולבם שוו בשיעוריהם לקבל האלהות סגי ומסגי להיות בני חורין. וכי תימא מאחר דגלוי לפניו יתברך דיעשו עגל ויתחייבו גלות הלא טוב שיגמרו הגלות במצרים ואז יגאלם גאולת עולם לז״א כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא לגמור הגלות שהיו נכנסים בנ׳ ש״ט והיו נאבדים ח״ו לזה נגאלו ואח״כ השלימו הגלות ונחרב הבית בימי ירמיה דכתיב כי שוקד אני על דברי לעשותו: מ״א:תת״י א׳ ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו׳. הכל היו תמהי״ם דאין זה שורת דרך ארץ לפני מלך לשית עצות ללא שאלוהו. ופירש הרב הגדול מהר״ר יוסף דוד ז״ל בספרו הנחמד צמח דוד דזה פתרון מה שהיה הענין ביאור וכמשז״ל דהיאור רמז דממנו בא השבע וגם ממנו בא הרעב. ואמרו בזהר הקדוש דהיאור רמז ליוסף עצמו שעל ידו יתנהג העולם בשני הרעב ובשני השבע וז״ש ועתה ירא פרעה רמז פתרון היאור שהוא רמז לאיש נבון וחכם שינהיג ארץ מצרים בענין זה. זהו תורף דברי הרב ז״ל. ואני הדל מוסיף קצת כי הנה היאר חסר כתיב ורמז לו יוסף פתרון היאר כי יאר הוא אותיות ירא לעוררו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וזה הוא פתרון מה שהיה על היאר ומחוי במחוג: מ״א:תתט״ז א׳ אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. רצה לומר כי אשר יאמר כי הוא זה כאשר ישאל איש בדבר אלהים וזה רמז כמו״ך גימטריא אלהים: מ״א:תתכ״ב א׳ ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. אפשר דה׳ שם בפיו שם זה ונכתב בתורה דיש בו רמז כי יוסף הצדיק היה נפש אדה״ר. ואדה״ר היה מלך על העה״ז וכתבו ז״ל דזה טעם דהמורד במלכות בית דוד חייב מיתה כי דוד הע״ה היה אדה״ר בסוד אדם דוד משיח ולכן זכה יוסף למלכות וכן צפנ״ת גימטריא כתר רמז לכתר מלכות בעבור הצפון בו נפש אדה״ר. וזאת לפנים פירשתי במ״ש משם רבינו האר״י זצ״ל דנפש יצחק אע״ה נתעברה ביוסף וזה רמז צפנת פענח כלומר צפון יצחק כי פענח גימטריא יצחק: ב׳ ויתן לו את אסנת. כתב הרב צדה לדרך ז״ל על פסוק זה משם המדרש דאסנת בת דינה היתה משכם ובקשו להרגה בני יעקב בא יעקב אע״ה ותלה לה קמיע בצוארה וגרשה מביתו והחביאה עצמה בין הקוצים ובין הברקנים ועל שם הסנה נקראת אסנת ובא גבריאל והביאה למצרים לפני אשת פוטיפר וכשיצא יוסף על ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראותו מחמת יופיו וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו זרקה לו הקמיע שבצוארה וכשנסתכל יוסף בו שהיתה בת בתו של יעקב נשאה לו לאשה עכ״ד וקצת איתא בפרקי ר׳ אליעזר וברבינו בחיי ז״ל (א) ואפשר לתת טעם ליוסף הצדיק ע״ה שנשאה שהוא ידע ברוח הקדש דגבריאל הביאה מהסנה לפני אשת פוטיפר ומזה ידע שהיא בת זוגו (ב) והוא ידע דבת דינה זו כשרה ורמוז בשמה אסנת גימטריא בת מדינה לומר דכשרה היא בת מדינה ואין להשגיח באביה שכם כאלו אינו והכי קי״ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והכי איפסיקא הלכתא ביבמות דף מ״ה (ג) עוד בדיק בשמה אסנת גימטריא אשרי כלומר אשרי אדם הלוקחה (ד) והוא רמז לשם יה שיהיה בינה ובין הלוקחה כי אשר רמז לבינה ה׳ עילאה ויוד [אשרי] הוא שם יה כי אסנ״ת גימטריא אשרי כמ״ש (ה) ואם נצרף ל׳ שהיה יוסף בעמדו לפני פרעה ל׳ עם אסנת גימטריא ישראל כשם הקדוש של אביו וגם רמוז בשם ישראל כל האבות ואמהות כמ״ש בספר התשב״ץ לתלמיד מהר״ם ז״ל יוד רמוז יצחק ש׳ שרה ר׳ רבקה רחל א׳ אברהם ל׳ לאה ישראל הוא יעקב עכ״ד ורמוז ג״כ יוסף אסנת שר ל׳ שהיה בן ל׳ שנה (הששי) ועוד אפשר כי יוסף הצדיק ע״ה היה נפש אדה״ר כמש״ל ושם אסנ״ת בגימטריא לה נפש אדם כלומר שבן זוגה הוא נפש אדם שהוא יוסף הצדיק ע״ה (ז) וזאת לפנים אמרתי בעניותי כפי מ״ש בתרגום המיוחס ליב״ע ואתחלפו עובריא דיוסף היה נוצר בבטן לאה ודינה בבטן רחל ונתחלפו וכמ״ש מהרש״א ז״ל בח״א פרק המפלת מהפייט א״כ בלאה נשאר רושם יוסף זכר ולקחתו דינה שבאה במקומו ועל כן ותצא דינה כזכר ויקר מקרה וא״כ היה ליוסף איזה סרך גרמא בענין אסנת ולכך לקחה כי מכחו ענין זה (ח) והרמ״ע ז״ל בילקוטיו כ״י כתב כי אסנ״ת גימטריא ז׳ פעמים חכמה יוסף ידע ז׳ חכמות עכ״ד ואני בעניותי אוסיף גרגיר קטן כי יוסף נפש אדם גימטריא דעת עם הכולל ואסנת חכמה ונתיחדו חכמה ודעת (ט) אסנת ר״ת אדני סומך נופלים תמיד וקדושת יוסף הצדיק ע״ה לזכור חסדי ה׳ עמו בקראו שמה (י) לפי מ״ש רבינו האר״י זצ״ל והבאתיו בעניותי לעיל פרשת וישלח באורך דענין שכם לטהר דינה כי היא היתה אמתלאי בת כרנבו אם אברהם אע״ה שהיתה נדה ושכם שאב זוהמתא ונשארה נקיה ע״ש באורך אז ידלג איזה ניצוץ קדוש שהיה בשכם ודינה ברה ונקיה ויצאה אסנ״ת והוא ר״ת אמתלאי סיגי נדתה תקנה (י״א) ואם תחשוב השו״ר זה יוסף הוא בגימטריא אסנ״ת (י״ב) עוד אפשר דרך רמז ואסמכתא ונבין מש״ה וממגד ארץ ומלואה ורצון שכני סנה ופירש״י ז״ל תהא ארצו מבורכת רצונו ונחת רוחו של הקב״ה הנגלה עלי תחלה בסנה עכ״ל ויש להעיר מאי שיאטיה דסנה הכא ומאי בעי הכא אם נגלה עליו תחילה בסנה ואפשר במשז״ל דכ״י נגלה בסנה משום עמו אנכי בצרה ואמרו בסדר עולם ששנות השעבוד במצרים היו קי״ו שנה משמת לוי עד שיצאו. גם כתבו ז״ל דגזרת ועבדום וענו אותם יוסף כפר העבדות ומשו״ה יצאו ברד״ו שנה. א״כ יוסף הצדיק ע״ה גרם דכ״י השכינה לא תהיה בגלות כי אם קט״ו שנה כמנין סנ״ה וזה רמז שנגלה מתוך סנ״ה ומשה רבינו ע״ה הזכיר זכות יוסף שבעבורו לא היתה השכינה כ״י בגלות ת׳ שנה אלא סנ״ה וראויה להתברך ארצו וזה רמוז בשם אסנת עם ד׳ אותיות הוא בגימטריא ת׳ סנ״ה כי בעבור יוסף נתקצר הגלות מת׳ היה סנ״ה. ובשמה רמוז פעולת צדי״ק צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל: מ״א:תתל״ד א׳ כי חזק הרעב בכל הארץ וירא יעקב כי יש שבר במצרים. אפשר ונקדים מ״ש במדרש והובא בילקוט תהלים יעקב כשבא עליו הרעב אמר אוי לי שמא היסורין האלו באו עלי בשביל שאחזתי בעקב עשו וצריך ביאור. ואפשר במ״ש במדרש פרשת תולדות מי תופס המלכות אחרינו וכתב לו וידו אוחזת בעקב עשו. דאחר דיעביר ה׳ עשו מן העולם יבא המלכות לישראל. וידוע דיצחק בירך ליעקב יעבדוך עמים וכו׳ הוה גביר לאחיך ויעקב אע״ה לא רצה להשתמש עתה בברכות אלו אלא לעתיד כמ״ש בזהר הקדוש. ונמצא דגם שנתברך בעה״ז הוא רצה שיהיה כאשר מלידה ומבטן וידו אוחזת בעקב. ולכן כשבא הרעב כי חזק הוא ממנו נצטער ואמר אפשר כי בא הרעב על שאחזתי בעקב עשו ואחזתי שיטה זו גם כשנתברכתי ולכן יסר יסרני יה דאין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל. וירא יעקב כי יש שבר במצרים ראה מרחוק דבמצרים יתקיים יעבדוך עמים ויהיה שבע בעולם כמשז״ל דיעבדוך עמים נתקיים ביוסף:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מ
נחל קדומים: מ״ט:א׳תצ״ג א׳ גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. אפשר במ"ש הרב מהר"ם אלשיך ז"ל דאנשי חיל ר"ל שקיימו מצות הרבה ובכל מצוה נברא מלאך אחד ויש להם חיל ממלאכים הרבה הנבראים מהמצות שקיים וכה אמר יעקב אבינו עליו השלום דגם גד בלכתו עם ישראל ומקיים מצות ללות לישראל מזה נבראים המלאכים והם בני החיל של גד וז"ש גד גדוד יגודנו גד יש להם חיל מהתורה ומהמצות ובכלל ופרט ממצוה זו שעושים חסד לישב דעת ישראל ולקיים מצות משה רבינו עליו השלום נבראים מלאכים וזה הגדוד יגודנו והם עמו. והוא יגוד עקב שיחתוך העבירות שאדם דש בעקביו והוא כח היצר הרע ודוק היטב: ב׳ הנותן אמרי שפר. כתב בנימוקי גאוני אשכנז הקדמונים ז"ל שפר גימטריא עשיר דהעשיר נראין דבריו אמרי שפר עכ"ד. ואפשר לומר דרמז דאע"ג דמדת העשיר יענה עזות. מי שהוא ירא ה' נותן אמרי שפר ומקבל בסבר פנים יפות. ורמז עשיר גימטריא שפר להזהיר לעשיר שלא יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו ר"ת שלל כי אז הוא רפ"ש וטיט וגיהנם שר"פ ומזיקין בני רש"פ שולטים בו. רק יהיה שפר נאה להטיב ולעשות צדקה וחסד. ורמז כי כשיתן צדקה יפייס לעני בדברים טובים וזה רמז הנותן כשנותן צדקה אמרי שפר שיהיו אמריו לעני נאים ויפים כי המפייסו הוא מתברך בי"א ברכות כמשז"ל: מ״ט:א׳תצ״ו א׳ בן פרת. גימטריא אפרים ומנשה. יוסף עלי עין. גימטריא יהושע עם האותיות עלי שור רמז שכבש יהושע כל העיירות. וימררהו ורבו. על אנשי יריחו שילחמו בו. ורבו כמו רובה קשת אותם שיושבים על החומה לירות עליו ותשב באיתן קשתו ישב כנגדן בחוזק קשתו. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י ועוד האריך לסיים כל הפסוק. ואפשר לפי דרכו לומר במ"ש הרב מהר"י פייאמיטה ז"ל הבאתיו בצאורי שלל בהפטרת שלח דאנשי כנען הושיבו מזיקים בפתח יריחו ובחומה להבריח ישראל וכו' ע"ש. ולפי רמז הנז' אפשר לרמוז וימררוהו ורבו שהכריחו מזיקים להלחם ביהושע וישטמוהו בעלי חיצים בעלי פלוגתא מזיקין כמ"ש בזהר הקדוש שר"י נכנס בבית א' ואמר המזיק הא חד מבני פלוגתא דידך ועל דרך זה יש בזהר חדש. ותשב באיתן קשתו שעפ"י ה' הקיפו יריחו בכונות גדולות להבריח משם כל המזיקין. ועל דרך זה אפשר שרמז מעשה נורא שאירע ליהושע הביאו בס' יוחסין דמכשפה א' סגרה ליהושע וליני' הגבור בתוך חומות ברזל ופנחס על ידי חצוצרות התרועה הפילם ועשו בהם נקמה ע"ש באורך דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. ושמעתי מעט"ר אבא מארי ז"ל משם הרב המובהק כמהר"ר בנימין מעלי הכהן ז"ל במ"ש רז"ל דלאה עמדה ונשאת ליעקב אבינו עליו השלום משום שהיתה הולכת בפרשת דרכים ושאלה אשה על מעשיו של עשו וכו' ובוכה וז"ש בן פורת יוסף כי הוא בן רחל עקרת הבית. וכי תימא מדוע אמרתי בן פורת יוסף והרי יש בן פורת אחר והוא ראובן שקדם בזמן לז"א עלי עין כלומר אותו בן פורת היה עלי עין במר בוכה מאחת מבנות אשר צעדה עלי שור והנה היא לאה שהיתה בוכה עלי דרך ומשו"ה זכתה. אבל העיקר הוא בן פורת יוסף עכ"ד. ואני הדל למדתי מדבריו לפרש בסגנון אחר והוא דיש ס"ד דח"ו יעקב אבינו ע"ה פגע באיסור שתי אחיות ובן נח בביאה תליא ורחל נשאת באיסור לז"א בן פורת יוסף ולזה יקרא בן פורת כי הוא עיקר. ואל תשיבני דח"ו יוסף בא מאיסור שתי אחיות והאיכא בן פורת שהוא ראובן ומר ניהו בן פורת ולא יוסף לז"א מאת ה' היתה זאת כי הנה עלי עין אשר א' מבנות צעדה ובכח בכיתה זכתה ומי הוא אשר עין רואה ואזן שומעת הלא הוא הקב"ה ונמצא דהותרו שתיהן על פי הדבור. א"נ בסגנון זה עלי עין לאה. הותרו ליעקב בנות שתי הבנות רחל ולאה בעבור כי לאה צעדה עלי שור ואין סברא שהקב"ה ירחם על לאה לאפקועי זכות רחל שלא חטאה ואדרבה הפליאה צדקתה ומסרה הסימנין. ובודאי הותרו שתיהן על פי הדיבור א"נ הותרו מטעם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינן אחיות אלא בנות דעלמא ומשום הכי אמר בנות ורמז עלי עין על דרך שאמרו רז"ל ותשב בפתח עינים בפתח אברהם אע"ה שכל העינים מצפות לראותו וגם רז"ל כינו לאברהם אע"ה עינו של עולם. וז"ש בן פורת יוסף והוא עיקר וזרעא מעליא גפן פוריה. ולא תחוש אם יש בן פורת אחר ותסבור שפגע באסור שתי אחיות ח"ו דע עלי עין הוא אברהם אע"ה שנימול ומאז יש להם דין ישראל גמור. וא"כ אינן אחיות אלא בנות דעלמא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וזכתה א' משום דצעדה עלי שור והיא לאה. א"נ אפשר במ"ש רבינו בעל הערוך ז"ל דזרע יוסף אם היו נותנין לו עין הרע לא די שלא היה מזיק אלא היה מועיל להם ע"ש. וז"ש בן פורת יוסף מעצמו. ואחר שכבר הוא בן פורת. היה לו יתרון תוספת טובה להיות עוד בן פורת טפי מעלי וזה עלי עין מסיבת עין שנתנו לו עין הרע והיה מועיל לגדל ולחזק ולהוסיף כאלו נתוסף בן פורת כפול מסיבת בנות מצרים שכ"א צעדה עלי שור כשעבר במצרים ושמר עיניו לזה זכה שהעין רע מטיב לו וכמשז"ל עין שלא נהנית ממה שאינה שלו לא תשלוט עה"ר. עוד רמז כי אותיות שאחר עי"ן הם כסף ורמז שעל ידי הצדקה ניצול מעין הרע ואפילו ממיתה כ"ש מעין הרע וזה רמז בן פורת עלי עין שאותיות קודם עין הם סטן ששולט עין הרע והתקון כסף אותיות אחר עין ובזה ניצול. אבל אחר אותיות כסף הם עצל דהמאחר כסף הוא עצל כי אין לנו כי אם הכסף במקום קרבן ומכפר ומציל:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מ
רא"ש על התורה: מ״ז:א׳תמ״ג א׳ רק אדמת הכהנים לא קנה. וא"ת מפני מה נתן להם חק שלא מכרו אדמתם. וי"ל דיוסף סיבב להם אותו חירות כי כשנתפס יוסף בסיבת אשת אדוניו כאשר אמרה לאנוס אותו באותו זמן היו הכומרים שופטים ואמרו כך נראה הקריעה אשר יש ליוסף כדכתי' ותתפשהו בבגדו אם הקריעה לפניו הדין עמה שהוא רוצה לאנוס אותה ואם היא לאחוריו הדין עמו שהוא ברח מפניה והחזיקה בבגדו וקרעה אותו וימצא כן שמצאו הקריעה לאחוריו ובשביל אותו משפט צדק זכו שלא מכרו את אדמתם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מ
ברטנורא: מ״ב:תתקס״ב א׳ וירא יעקב כי יש שבר מהיכן ראה וכו' וכל הארץ באו מצרימה קשה למה סרס המקרא שפירש וירא יעקב קודם שיפרש וכל הארץ הקודם לו בפסוק. י"ל לפי שפי' למעלה שבר לשון מכר ולשון קנין ויקשה לך מה הוא זה שכתו' וירא יעקב כי יש שבר שהרי לא תוכל לפרשו לא לשון מכר ולא לשון קנין לכך פירשו סמוך למה שאמר שבר לשון קנין ולשון מכר והרי הוא כאילו אמר אל תתמה על זה שאין זה לא לשון מכר ולא לשון קנין שהרי לא ראה אלא שמע אלא הוא לשון סבר ותקוה כדמפרש ואזיל ואח"כ חזר לסדר המקראות לפרש הפסוק וכל הארץ באו מצרימה: ב׳ למה תתראו למה תראו עצמיכם שבעים וכו' עד ומפי אחרים שמעתי לשון כחישה ודומה לו ומרוה גם הוא יורה. קשה היאך דומה זה לזה י"ל שמרוה היא לשון שביעה ותתראו לשון כחישה כמו תשרש שהוא הפך שרש ופי' תעקר אף כאן תתראו הפך ומרוה. עוד יש לומ' דסבר רש"י שמרוה גם הוא יורה לשון כחישה הוא לפי שפסוקי ספר משלי חציים לטובה וחציים לפורענות למעלה אמר אמר נפש ברכה תדושן שהוא לטובה. ואח"כ אמ' ומרוה גם הוא יורה שהוא לשון כחישה ולפורענות: מ״ב:תתקס״ג א׳ רדו שמה ולא אמ' לכו רדו לר"י שנים שנשתעבדו למצרים וכו' קשה מנא לו דבשביל כך אמר רדו תאמר דמשום הכי אמר רדו לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. י"ל משום דאמרינן אל יפתח אדם פיו לשטן ואעפ"י שנופל כאן לשון ירידה משום האי טעמא דארץ ישראל גבוהה מכל מקום לא היה לו לומ' יעקב לבניו לשון גרוע בלשון ירידה אלא שרמז לר"י שנים שנשתעבדו שם: מ״ב:תתקס״ד א׳ וירדו אחי יוסף ולא כתב בני יעקב מלמד שהיו מתחרטין במכירתו עשרה מה ת"ל אלא לענין האחוה היו חלוקים לעשרה אין דברי רש"י סותרין זה את זה במה שאמ' בשתי בבות הללו שהרי הוא כאילו אמ' להיות אחי יוסף עדיין היו חלוקים לעשרה כלומ' שאעפ"י שנתנו לבן לפדותו ונתחרטו במכירתו אולי כי היו עושין זה כשראו צרת אביהן אבל לענין האחוה עדיין היו חלוקים לעשרה: מ״ב:תתקע״ה א׳ הוא אשר דברתי אליכם וכו' ומדרשו אמר להם וכו' אמר להם הוא אשר דברתי וכו' פי' המדרש הזה מתישב היטב על לשון המקרא שלפי הפשט מה עניין תשובתם שהשיב לו י"ב עבדיך על אמרו להם מרגלים אתם אבל המדרש מתישב שכשאמר להם מרגלים אתם שהרי נכנסתם בעשר שערי העיר והם השיבוהו על זה י"ב עבדיך והאחד איננו ובשבילו ונתפזרנו לבקשו והוא השיבם הוא אשר דברתי אליכם לפי שהם אמרו לו לכך באנו או להרוג או ליהרג לכך השיבם הוא אשר דברתי וכו': מ״ב:תתקפ״ג א׳ וגם דמו ודם הזקן פי' דם נקמת האבל והצער שגרמו ליעקב אביהם: מ״ב:תתקפ״ה א׳ את שמעון הוא השליכו לבור וכו'. קשה מנא ליה י"ל מדכתי' בפרש' ויאמרו איש אל אחיו ושם כתב רש"י על כרחך שמעון ולוי הם ושם כתו' ויקחוהו וישליכו אותו הבורה ומלת ויקחהו חסר וי"ו והוא ל' יחיד וזהו שמעון שהיה אחד מן השנים הנמלכים יחד. ד"א נתכוון יוסף להפרידו מלוי קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון לא מפרשה שפיר מלת מאתם כי מה טעם לומר כן לכך פי' ד"א שלקח ומאתם כלומ' להפרידו מהם שלא יתיעצו להרגו: מ״ב:תתקצ״ה א׳ ואת הארץ תסחרו תסובבו כל לשון סחורה על שם שמסבבין את הארץ פרקמטיא וכו' קשה מה לו לפרש בכאן לשון סחורה וסוחרים הרי למעלה בפר' וישלח כתו' כמה פעמים ויסחרו אותה וסחרוה ולא פי' שם דבר ומי העירהו לפרש כן במקום הזה י"ל דקשה לו מה היה לו לומ' להם את הארץ תסחרו אלא כלומ' שלא יחשבו שבשביל שנתפסו כמרגלים יהיו מגורשים מן הארץ ודחופים ממנה ולא יוכלו עוד לעבור בה כדרך החוטאים לפני המלכות שהם מגורשים מהמדינ' לכך אמר להם ואת הארץ תסחרו ופי' תסובבו ותוכלו לשוב ולעבור בתוכה ברצונכם כי לשון סחורה משמע סבוב דתרגום סביב סחור סחור וכו':
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מ
גור אריה: מ׳:א׳קמ״א א׳ ועוד כדי שתבא הרווחה וכו'. דאם לא כן סגי באחד, ומה הוצרך שיהיה הקצף על שניהם, אלא שתבא הרווחה על ידיהם, ולא היתה באה הרווחה אם לא על ידי שניהם, דאי היה פותר לשר המשקים טוב – היה חושב שר המשקים שדרכו בזה להחניף ולומר טובות לבני אדם, אבל כאשר פותר לשר האופים רע ולשר המשקים טוב – היה נראה שאינו מחניף ומדבר טובות. ובהך טעמא לא סגי, דהיה ראוי להביא המעשה הזה בסמוך לחלום, אבל השתא היו ימים י"ב חדש במשמר (רש"י פסוק ד), ולפיכך צריך לומר טעם הראשון גם כן. אבל זה אין להקשות שיהיה הקצף על אחד מיד – מפני שהרגילה הארורה אותו בפי הבריות, ויהיה השני ניתן במשמר סמוך לחלום, דכיון דעל כל פנים היה הקצף בא על אחד – השם יתברך גומר הדבר ומשלים כל הדבר שיהא בא הרווחה על ידיהם, דהא מעשה אחד הוא, דעל ידי שניהם באה הרווחה: ב׳ זה נמצא זבוב וכו'. דאם לא כן למה תלה שר האופים (פסוק כב) ולא תלה שר המשקים, אלא זה נמצא זבוב בכוס שלו, והוא אונס, כדרך הזבוב בעת שהיא פורחת ליפול בכוס, ושמא בעת שנתן אותו ליד פרעה נפל בו הזבוב, אבל הצרור בודאי היה שם בקמח או בכלי מתחלה, ופשע שלא דקדק אחר זה: ג׳ בפיולי פוטרין. פירוש 'פיילי' הוא כוס, בלשון רז"ל במסכת סוטה (טו ע"ב) 'מביא פיילי של חרס'. ו'פוטרין' גם כן כוס בלשון רומי, כך פירש הערוך. ופירוש אחר מצאתי – כוס של בשמים ששותין אחר המרחץ, וכן פרש"י בפירוש רבות: מ׳:א׳קמ״ד א׳ להיות אתם. דאם לא כן במאי פקד (אותם) [אותו] אתם, אלא שפקד (אתם) [אותו] להיות הוא אתם לשרת אותם: ב׳ שנים עשר חודש. לפי שנאמר כאן "ימים", ונאמר להלן (ויקרא כה, כט) "ימים תהיה גאולתו", מה התם שנים עשר חדש – אף כאן י"ב חדש. אבל ליכא למילף מן "חדש ימים" (במדבר יא, כ), דדנין "ימים" סתם מ"ימים" סתם, ואין דנין מ"ימים" שנאמר אצלו "חדש": מ׳:א׳קמ״ה א׳ ומדרשו כל אחד חלם כו'. ויהיה פירושו לפי זה ויחלמו שניהם חלום אחד, ולא שיהיו שניהם חולמים בשוה חלומו וחלום חבירו, אלא שחלם חלומו – ופתרון חבירו, ששר האופים חלם כי תוך ג' ימים יהיה שר המשקים יוצא מבית האסורים, ושר המשקה חלם כי תוך ג' ימים יהיה שר האופה נתלה, ומפני דסוף סוף חלם כל אחד מה שעתיד לבא עליו ועל חבירו – נקרא "ויחלמו שניהם חלום". והשתא אתי שפיר הא דכתיב "ונחלמה איש חלומו בלילה", דמשמע דלא חלם לשר המשקה מן שלשה סלי חורי ולא חלם לשר האופים "והנה גפן לפני" (פסוק ט). והרא"ם הבין כי לגמרי חלם להם בשוה לשניהם, והוקשה לו מן "איש חלומו", ואין זה כן, דלא חלם לו רק הפתרון: ב׳ כפתרון חלומו חלום הדומה לו לפתרון העתיד לבא עליהם. כלומר שאין פירושו שחלם להם הפתרון כמשמעות הכתוב, אלא שחלם להם חלום הדומה לפתרון שעתיד לבא עליהם, שלא תאמר שהיה ענין הפתרון מה שעתיד לבא עליהם רחוק מפירוש החלום, דהשתא היה יוסף פותר דרך מקרה, כי חלום שהוא רחוק ואינו דומה לפתרון שעתיד לבא – אי אפשר לדעת אותו מן החלום. ומה שהוסיף 'העתיד לבא עליהם' ולא סתם ש'חלם חלום הדומה אל הפתרון שנפתר לו' – זה לא יתכן, דלא חלם לו חלום כפתרון שנפתר, אלא הוא פתר החלום דומה לחלום שחלם, ולא יאמר "כפתרון חלומו", אלא 'פתרון' יקרא העתיד לבא עליהם, וחלם חלום הדומה אל העתיד לבא עליהם: מ׳:א׳ק״נ א׳ דומה לפורחת. פירוש כף של "כפורחת" היא כף הדמיון, שלא היה פורחת רק בחלום, כך היה הדמיון שלו, לכך אמר "כפורחת". ומה שלא אמר גם כן 'וארא בחלום והנה גפן לפני' בכ"ף (קושית הרמב"ן), נראה דלא קשיא, דכל דבר שנראה מבחוץ בחוש העין – שייך לומר בחלום "והנה גפן לפני" (פסוק ט), שהרי בחלום נראה גפן, אבל מה שהוא פורחת – שהיא הוצאת הפרח – לא יתכן זה בחלום, דלא הוציא הגפן פרח, אלא שנדמה לו כך מפני שראה פרחים בגפן, ונדמה לו כי הגפן הוציא הפרחים, כי לשון 'פורחת' הוא נאמר על הוצאת הפרח, לכך אמר כי נדמה אליו כאילו פורחת – וזה על ידי שראה פרחים בגפן נדמה אליו כאילו הוציא פרחים, דלעולם כך סובר האדם כאשר יראה פרחים קטנים בגפן – יודע מזה שהוציא פרחים. והשתא אתי שפיר – דכף הדמיון הוא על "כפורחת" שהוא לשון בינוני הנאמר בשעה שמוציאה פרחים, ובחלום לא שייך, שלא הוציאה פרחים. דאין לומר שכך ראה בחלום שהיתה הגפן מוציא פרחים – שאין האדם רואה בחוש העין הפרחים יוצאים, שאינם יוצאים כל כך במהירות, רק נאמר כאשר נמצאים פרחים בגפן אז נדע שהיא מוציאה פרחים, אבל במראית החלום שאין ממש לא יתכן זה, לכך הוסיף כף הדמיון. ולזה פירש "כפורחת" שראיתי פרחים בגפן – עד שהאדם חושב שהיא מוציאה פרחים. אבל על לשון "עלתה ניצה הבשילו אשכלותיה" אין צריך להוסיף כף הדמיון, שהכל נמשך אל "כפורחת", כי מאחר שכבר כתיב שהיתה כמו פורחת – גם על זה קאי "עלתה נצה". ועוד דאי כתיב 'כגפן לפני' היה משמע דבר דומה אל גפן לפני – לא גפן ממש, אבל אחר שאמר הכתוב שגפן לפניו לא שייך לומר שהיה כמו פורחת לא פורחת ממש – דזה לא יתכן אחר שהיה גפן לפניו מה שייך 'כמו פורחת', אלא נאמר כי בחלום שייך לומר כי כך נדמה אלי בחלום שהיא כפורחת: ב׳ ואחר הפרח כו'. כי לא הכל ביחד כמשמעות הכתוב, אלא אחר הפרח עלתה ניצה: מ׳:א׳קנ״ב א׳ סימן הם לשלשה ימים. לא שהשריגים הם ג' ימים בעצמם. ואם תאמר ומנא ידע כי הם ג' ימים – שמא ג' שנים, ונראה לומר כי אם היו ג' שנים היו ג' גפנים, דאין שנה זו יש לו חבור אל שנה אחרת, אבל אם הם ג' ימים – היה גפן אחד, שהוא דומה אל שנה אחת, ובו ג' שריגים, והם דומים לג' ימים בשנה. ואם תאמר ג' חדשים או ג' שבועות, זה אינו, כי הגפן הוא מוציא השריגים, וכן השנה שהוא שנת החמה – ממנה הם הימים, אבל אין החדש נעשה מן סבוב החמה. ושבוע גם כן אינו תולה בחמה, שאין ניכר תשלום מספר ימים שבעה בחמה, רק הימים משוערים בחמה, ופשוט הוא: מ׳:א׳קנ״ג א׳ כשיפקוד שאר עבדיו כו'. דלשון "ישא" הוא לשון מנין, ולא שייך מנין באחד בלבד, דאחד אינו נמנה, אלא 'כשיפקוד שאר כו": מ׳:א׳קנ״ד א׳ אשר אם זכרתני אתך כו'. פירוש "כי" משמש בארבע לשונות (גיטין צ. ), ואחד הוא 'אי', שהוא 'אם', ו'אם' הוא לשון 'אשר' כמו "עד אם דברתי דברי" (לעיל כד, לג), ולפיכך כאן הוא כמו 'אשר אם זכרתני', וכן פירושו – כל כך תעלה במעלה לפני פרעה, עד שאני מבקש ממך אשר אם זכרתני כאשר ייטב לך, ויעלה זכרוני לפניך "ועשית נא עמדי חסד וגו'" (כ"ה ברא"ם): מ׳:א׳ק״ס א׳ ולשון הולדת וכו' כמו הוכבס את הנגע. פירוש שהוא מקור מבנין הפעל, וכן "הוכבס את הנגע" (ויקרא יג, נה) הוא מקור מבנין הפעל, ופירושו שהוכבס על ידי אחרים. ואף על גב שכתיב אחריו מלת 'את' "הולדת את פרעה" "הכבס את הנגע", צריך לפרש "יום הולדת" שהולידה את פרעה, וכן "אחרי הוכבס" שכבס את הנגע, כמו שכתיב (שמות י, ח) "ויושב את משה ואת אהרן". ולפי המדקדקים שניהם "הולדת" "הכבס" מורכבים משני בנינים; "הולדת" מבנין הפעל ומבנין הקל, "הכבס" מבנין הפעל ומן בנין הדגש, אף על גב שעל "הולדת" לא אמרו שהוא מורכב משני בנינים – נראה אלי שהוא מורכב: מ׳:א׳קס״ג א׳ הוזקק להיות עוד אסור שתי שנים. דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתב "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", אם בא לומר שלא עשה אתו חסד – זה נכתב כבר, דהרי כתיב (להלן מא, א) "ויהי מקץ שנתים ימים" שזה בהדיא שלא הזכירו עד שנתים ימים, אלא לומר שסבה היתה מאת השם יתברך שלא יזכיר אותו עתה – מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. ואם תאמר מאי טעמא דווקא שתי שנים, ויש מפרשים דכתיב (פסוק יד) "והזכרתני" "והוצאתני" ונגד אלו שני דברים נגזר עליו להיות אסור עוד שתי שנים. ונראה לומר כמו הזמן שהיה מקוה לו ומצפה לו שיזכור אותו – כך נגזר עליו שיהיה אסור, והוא לא היה מצפה לו רק עד שנה, וכיון שלא זכרו עד שנה – שוב אין זכרו, דודאי כבר נשכח ממנו, וכדאמרינן בפרק בתרא דברכות (נח ע"ב) 'הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה המתים', לפי שאחר י"ב חודש נשכח ממנו כמת מלב, ולפיכך מברך 'ברוך מחיה המתים', ולפיכך תוך י"ב חודש היה יוסף מצפה לו שעדיין לא נשכח ממנו, ואחר י"ב חדש לא היה מצפה לו, ובאותו זמן שהיה מצפה לו שהוא זמן שנה – כנגדו היה אסור. ולפיכך היה שתי שנים; שנה שהיה מצפה לו, ושנה שנענש כנגדו. ויש רמז "וישכחהו" בגימטריא 'שנה', כי לא נגזר עליו שישכח את יוסף רק בשנה ראשונה שיצא מבית האסורים, אבל לאחר שנה ממילא הוא נשכח ממנו, כמו שאמרנו למעלה. ויש מפרשים "אם זכרתני" (פסוק יד) בגמטריא שני פעמים שס"ה עם שתי המלות, ונגד זה היה אסור, והיינו דכתיב אחריו (להלן מא, א) "שנתים ימים" תלה הכתוב בימים, מפני כי מנין הימים נגזר עליו להיות בבית אסורים, מפני שאמר "אם זכרתני" נגזר עליו כך. "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהלים מ, ה):
העמק דבר על בראשית פרק-מ
העמק דבר: מ׳:א׳קמ״ט א׳ משקה מלך וגו׳ לאדוניהם למלך מצרים. לאדניהם מיותר. אלא כמש״כ הספורנו דהחוטאים היו משרתי השרים שהעמידו לשרת את המלך תחתיהם. והנני להוסיף דהשרים בעצמם ג״כ משמשים את המלך ביום הראשון שמעמידים אותם לשררות גבוהה הלזו. ועוד ביום הולדת או יום המלוכה וכדומה שמתקבצים שרים ומלכים לעת המשתה. אז הוא כבוד המלוכה שישרתו השרים בעצמם. ויבואר עוד לפנינו מקרא י״ג. והנה חטאת המשקה והאופה נחשב גם לאדוניהם המה השרים גם למלך מצרים: מ׳:א׳ק״נ א׳ ויקצף פרעה על שני סריסיו. כעסו היה על השרים בעצמם שלא השגיחו שיהיו המשמשים כראוי. ב׳ על שר המשקים ועל שר האופים. כתיב פעם שנית ועל ללמדנו כי לא היה הקצף על שניהם ביחד אלא כל אחד היה ענין בפ״ע: מ׳:א׳קנ״א א׳ במשמר. לא היה העונש לישב בבית הסוהר אלא במשמר עד שיחקרו בדינם מש״ה ישבו בית שר הטבחים ולא בבור כדרך יושבי בית האסורים אשר גם יוסף היה שם כמש״כ להלן ויריצהו מן הבור: מ׳:א׳קנ״ב א׳ ויפקד וגו׳ אתם. העלהו מן הבור לשבת אתם. והאי אתם מיותר. והכי מיבעי את יוסף לשרת אתם. אלא אתם משמעו שיהא בצוותא להם. באשר המה היו מסתמא חכמים בטבע מעשה משקה ואפיה ויוסף היה ג״כ מצוין בזה כמש״כ במלכים בחכמת שלמה ויחכם מכל האדם וגו׳ וכלכל. ומפרשי׳ במדרש זה יוסף שהיה חכם בטבע כלכול העולם. ושרים כאלה שהיו לבדם ואין איש עמהם היה להם לצוותא בסימא חכם נעלה כמוהו. וגם וישרת אתם. מעצמו שרת אותם כדרך מדת ישראל להשפיל א״ע לפני שרי אוה״ע. ולהכיר החמלה אשר נדרשים מאד לשימוש לפי הרגלם ואין איש אחר זולתו: מ׳:א׳קנ״ג א׳ חלום שניהם. כבר רבו הפירושים בתיבות אלו כמבואר בפרש״י וש״מ. ונראה דמזה יצא בגמ׳ חולין דצ״ב דרשות הרבה מה רמז חלום הגפן לישראל. והכי אי׳ ברבה ובת״י גם חלום הסלים. והוא פלא היכן נרמז שנגעו ליוסף ואומתו. אלא פירשו חלום שניהם הוא ויוסף שהיה עם כל אחד בצוותא. אע״ג שהמה לא הבינו בזה מאומה אבל יוסף הבין בטוב: ב׳ איש כפתרון חלומו. כפרש״י דהחלום היה כפי הפתרון ולא נתמעט בזה חכמת הפותר דאדרבה דרך הפותרים להביט מרחוק וגם כי היו מכ״מ עוד דברים כמוסים שנדרשים לחכמת הפותר כאשר יבואר: ג׳ המשקה והאפה. כ״ז מיותר ללמדנו טעם על יוסף שפתר באמת החלום ממש כפי הפתרון משום שהיו המשקה והאפה והיו למלך מצרים והיו אסורים וא״כ הרי ניכר שהחלום שוה להיות הוא הפתרון. אבל אי היה חסר איזה פרט לא היה יוסף פותר בזה האופן: מ׳:א׳קנ״ה א׳ אשר אתו. בצוותא על כן היה לו לב רחב. ודעתו גסה לשאול מהם מדוע וגו׳: מ׳:א׳קנ״ו א׳ ופתר אין אתו. כדרך הנשמרים במאסר שאין מניחים אנשים זרים לשם ע״כ לא יכלו לקרוא להם פותר: ב׳ הלוא לאלהים פתרונים. הודיע להם שאין חכמה זו כשארי חכמות שתלוי רק בשכל ולמוד לא כן פתרון חלומות שהוא תלוי בסגולת הנפש ולא הכל יש להם סגולה זו. ומאחר שכן הוא חכמה זו שייך לאלהי׳ המופיע על הנפש המסוגל לזה ידיעה אמתי׳ וברורה. א״כ יודע אני בי שיש לי סגולת הנפש נפלאה לזה אע״ג שלא למדתי הרבה בבתי חכמה: ג׳ ספרו נא לי. כי למעשה אלקים אין חשבון ודעת עד היכן יופיע כח המסוגל לזה בשעתו: מ׳:א׳קנ״ז א׳ בחלומי. בעצם חלומי כמה ענינים טפלים ראיתי דבר שניכר לי לחלום אמת וצודק: מ׳:א׳קנ״ח א׳ כפרחת עלתה נצה. פירוש הרמב״ן כשהתחילה לפרוח תיכף עלתה נצה. ועדיין לשון עלתה נצה אינו מדויק. והכי מיבעי כפורחת הנצה. ומשום הכי ת״א אפקת לבלבין ואניצת נץ. ואם כן מפרש עלתה שעלה עָלֶיהָ פי׳ העלים וגם נצה שהנצה אבל אין מבואר לפי זה דיוק הפתרון ע״ז הפרט ונראה משמעות עלתה בעלוי מופלג. שראה שפרחי הנץ היה בעלוי יותר מהרגיל וזה היה נוגע לפתרון כאשר יבואר לפנינו: ב׳ הבשילו אשכלתיה ענבים. ולא בוסר אלא ענבים גמורים ראויים ליין: מ׳:א׳קנ״ט א׳ ואקח את הענבים. לעיני פרעה. הייתי עוסק במעשה היין עד שנתתי לו לשתות והפתרון יבואר: מ׳:א׳ק״ס א׳ זה פתרונו. החלום הוא הפתרון. ואין בו דברים רחוקים אלא לבאר הפרטים: ב׳ שלשת ימים הם. הבין זה מסמיכת הפרח להנץ ולהבישול. מוכיח שהזמן יהי׳ הקרוב ביותר. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: מ׳:א׳קס״א א׳ כמשפט הראשון אשר היית משקהו. לא משום שהוא יום הולדת וכבוד המלך שיהא השר הראשי משמש בעצמו. אלא כמשפט הראשון בעת שמנה אותך לשר המשקים. ואינו משקה בעצמו מחמת כבוד המלך. ולא מחמת אהבה להראות שחביב שימושו לפני המלך וזה הוכיח משני דברים. ממה שפרח הנץ היה בעלוי יותר מהרגיל. וממה שראה סוחט בעצמו הענבים ונותן לפניו. הבין ששימושו חביב מאד בעיני המלך עד שנהנה ממעשיו לעיניו: מ׳:א׳קס״ב א׳ כי אם וגו׳. ביאר לו עד כמה תהיה האהבה עד שאם היה מזכיר אותי לטובה: ב׳ והוצאתני וגו׳. מרוב חן וחסד שתמצא בעיני המלך. וכ״כ הספורנו: ג׳ מן הבית הזה. לא רק מבור בית הסוהר שישוב שמה בצאת השרים ממשמרתם כמבואר להלן מ״א י״ד ויריצהו מן הבור אלא אפילו מכל הבית שאני לו לעבד: מ׳:א׳קס״ג א׳ כי גנב גנבתי מארץ העברים. הסביר לו שלא יהיה בעיניו בקשה זו לעולה בשנים. חדא שהרי הוא קנוי לעבד. ואיך ימצא לב לבקש להוציאו לחירות. שנית שהרי לא בחנם יושב בבית הבור ואשמו בראשו. ע״ז אמר כי הקנין אינו בצדק: ב׳ כי גנב גנבתי וגו׳. איני קנוי עפ״י שאדם מוכר עצמו. או נקנה בכבוש מלחמה. לא כן אני שגנבו אותי וא״כ אין קנינו קנין. וע״ד העול והאשם שהוטלתי ג״כ הוא בחנם: מ׳:א׳קס״ד א׳ כי טוב פתר. בפרטות על כל קוץ וקוץ: ב׳ אף אני בחלומי. בקרב דברי חלומות והבלים ראיתי דבר שניכר לי כי הוא צודק: ג׳ סלי חורי. חררות גדולות כלשון משנה ביצה פ״ב פתין גריצין וחורי. והכי מבואר בירוש׳ שם: מ׳:א׳קס״ה א׳ מכל מאכל פרעה. לבד לחם היה שם תענוגי מלכים. והוא נוגע לפתרון כאשר יבואר: ב׳ מן הסל מעל ראשי. ולא כדרך העוף שנוטל המאכל מן הסל ומשליך לארץ ואוכלו משם שהוא גלוי מכל צד משא״כ בסל. או משליך הסל עם המאכל על הארץ והוא ראה כי העוף אוכל מן הסל ומעל ראשי. ויבואר הפתרון: מ׳:א׳קס״ו א׳ זה פתרונו. החלום הוא הפתרון כמבואר לעיל: ב׳ שלשת ימים הם. משום שראה אותם תכופים וסמוכים זה אל זה: מ׳:א׳קס״ז א׳ ישא פרעה את ראשך מעליך. הגיד שלשה עונשים. הסרת הראש ויהי מוטל לארץ. והגוף יהא נתלה על העץ. ושיניחו את העוף לאכול בשר הגוף ממעל. והוא מרוב רוגז שיהיה למלך עליו עד שיהי׳ לו לנחת לראות היאך העוף מנקר בשרו. והבין כ״ז מהא שראה בסל העליון מכל מאכל פרעה לבד החרי שהוא עיקר המאכל. מזה נוכח שתהי׳ אכילת העוף לעונג פרעה. ומהא שדקדק בעל החלום שאכל מן הסל מעל ראשו ולא בארץ כדרך העוף. נוכח שיהיה ראשו מושלך בארץ. ומכ״מ לא יניחו לאכול ולנקר את הראש הגלוי להעוף אלא יהא העוף אוכל את בשר הגוף התלוי למען יתענג המלך בזה. וזהו דיוק הפתרון ואכל העוף את בשרך מעליך ולא מן הראש המוטל בארץ: מ׳:א׳קס״ח א׳ יום הולדת את פרעה. עת שמחת לבו ולעשות לו עונג בכל האפשר: ב׳ וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים. להרבות שמחתו עמהם. היינו. מ׳:א׳קס״ט א׳ וישב את שר המשקים וגו׳. התענג באהבתו ולהשתעשע עמו ובשימושו. וזהו כאשר פתר: מ׳:א׳ק״ע א׳ ואת שר האפים תלה כאשר פתר וגו׳. התענג בתלייתו ובמאכל העוף בדיוק מצומצם: מ׳:א׳קע״א א׳ ולא זכר וגו׳. כפרש״י באותו יום והיה אפשר לחשוב שלא ראה שעת הכושר לכך. מש״ה פירש הכתוב וישכחהו. ולא שם לב לזה כלל. כי רצון ה׳ היה כך בהשגחה פרטית בעונש על שבטח על שר המשקים :
תורה תמימה על בראשית פרק-מ
תורה תמימה: מ׳:א׳פ״ב א׳ ובגפן וגו'. תניא, רבי אליעזר המודעי אומר, גפן – זה ירושלים, שלשה שריגים – זה מקדש, מלך, וכהן גדול. והיא כפורחת עלתה נצה – אלו פרחי כהונה. הבשילו אשכלותיה ענבים – אלו נסכים א) ס"ל דכל אלה נרמזו באותו החלום, משום דכל תכלית ירידת ישראל למצרים שנסתבב ע"י ירידת יוסף הי' לתכלית כניסתם לארץ ובנין המקדש ומעשה הקרבנות והשראת השכינה, כנודע – והנה בגמרא באו עוד כמה דרשות ורמזים על לשון פסוק זה, והעתקנו רק את זו שלפנינו, מפני שמבואר בגמרא, אמר רבן גמליאל, עדיין צריכין אנו למודעי, כלומר לדעת ר' אליעזר המודעי [בעל הדרשא שלפנינו], משמע שמכל הדרשות בחר ר"ג בדרשא זו. וכהאי גונא כתבנו בפ' ויחי בפסוק פחז כמים. .(חולין צ"ב א') ב׳ שלשה שריגים. א"ר חייא בר אבא אמר רב. אלו שלשה שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור ב) הם עשירים וקרובים למלכות, וכנראה דריש [ע"ד רמז] שריגם מלשון נוטריקון שרי גאים, וישראל נמשלו לגפן, כדכתיב (תהלים פ') גפן ממצרים תסיע. , ורבא אמר, אלו שלשה שרי עובדי כוכבים שמלמדין זכות על ישראל בכל דור ודור ג) פירש"י שרי גוים, מלאכים, ולא נתבאר לי למה לא פירש כפשוטו שרי עובדי כוכבים הקרובים למלכות ומגינים על זכיות ישראל, ואולי משום דלשון לימוד זכות מורה על זכות בשמים, וצ"ע. .(חולין צ"ב א') מ׳:א׳פ״ג א׳ וכוס פרעה בידי. אמר רבא, שלשה כוסות האמורים במצרים למה ד) ר"ל בחלום שר המשקים, אבל בכל הפרשה כתיב חמש פעמים, ועיין בדרשה הבאה. , אחת ששתה בימי משה ואחת ששתה בימי פרעה נכה, ואחת שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים ה) זמן פרעה נכה הוא בימי נבוכדנצר שהחריבה, דכתיב (ירמיה מ"ו) לבוא נבוכדראצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים. .(שם שם) ב׳ וכוס פרעה בידי. הני ארבע כוסות של פסח כנגד מי, א"ר יהושע בן לוי, כנגד ארבע כוסות של פרעה, וכוס פרעה בידי, ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ונתת כוס פרעה בידו ו) הנה בכל הפרשה נזכרים חמש פעמים כוס, ד' אלה דחשיב, ופעם חמישית בפסוק כ"א, ויתן הכוס על כף פרעה, וצ"ל דלא חשיב אחד משום דצריך לגופו, אך צ"ע דלפי"ז לא הו"ל לחשוב וכוס פרעה בידי, שהוא ראשון. וע' רש"י פסחים ק"ח א' כתב וז"ל, ארבע כוסות, שלש כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וכו', ורביעי, ברכת המזון, עכ"ל. וצ"ע דזה לא כמפרש בירושלמי כאן, דחשיב כנגד ד' פעמים דכתיב כוס, וי"ל בדעתו דא"צ לחשוב רק אלה שבספור החלום, וא"כ זה שבפסוק כ"א א"צ לחשוב כלל, וראי' לזה מחולין צ"ב א' [מובא בדרשא הקודמת] שלשה כוסות האמורים במצרים וכו', הרי דשיטת הבבלי לחשוב רק ג', ולכן תפס כהבבלי, וכתב שלשה כנגד ג' כוסות ורביעי ברהמ"ז, ודו"ק. .(ירושלמי פסחים פ"י ה"א) מ׳:א׳פ״ח א׳ כי טוב פתר. מנא ידע, א"ר אלעזר, מלמד שכל אחד הראוהו חלומו ופתרון חלומו של חבירו ז) המפרשים תמהו מנ"ל להגמרא שידע לתכליתו דפריך מנא ידע, ודילמא הכונה רק ששמע כי טוב פתר ולא שידע באמת, אבל באור הענין הוא דמדייק מדלא כתיב כפשטי' וישמע, ולכן דריש וירא מלשון ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א' ) שענינו ולבי הבין, ולכן פריך מנא ידע והבין. וע' מש"כ בפ' תרומה בפ' את המשכן כמשפטו בביאור הלשון כמשפט הראשון שבפסוק י"ג כאן. .(ברכות נ"ה ב') ב׳ סלי חרי. מכאן רמז לחרי שהם חררות גדולות ח) איירי לענין המבואר בסוגיא שהיו מן החכמים שהתירו לאפות ביו"ט עוגות חרי אף כי גדולות ועבות הן ולא חששו לאוסרן משום טרחת יו"ט, כיון שנהנה מפת כזה יותר או מטעם שיש בזה כבוד יו"ט, וחקרו בשם חרי מה הוא, ואמרו כי חרי הם עוגות גדולות ועבות, והביאו סמך ראי' לזה ממה שאמר שר האופים והנה סלי חרי על ראשי [להגיעם למלכות], ובודאי היו נותנים למלך עוגות גדולות שהן מכובדות. וע"ע לפנינו בפ' נצבים בפסוק מה חרי האף הגדול. [ירושלמי ביצה פ"ב ה"ו] מ׳:א׳צ״ב א׳ יום הלדת וגו'. [מכאן דיום הלידה הוא יום גנוסיא של מלכים] ט) נ"מ בזה שאסור לישא ולתן עמהם באותן הימים שמא ילך ויודה לעבודת כוכבים. והנה במשנה איתא, אלו הן אידיהן של עובדי כוכבים, יום גנוסיא של מלכים ויום הלדה, ומפרש בבבלי דיום גנוסיא אינו יום הלדה אלא הוא יום עלות המלך על כסא מלכותו, ויום הלדה הוא חג לעצמו, אבל הירושלמי מפרש דיום הלדה הוא יום גנוסיא. ורש"י בפ' זה תפס כירושלמי דיום גנוסיא הוא יום הלדה, וצ"ע שלא תפס כהבבלי, וגם צ"ע בטעם הירושלמי שלא פירש יום עלית המלך למלוכה לחג בפני עצמו. ואפשר לומר דהבבלי איירי בקסרי רומי, שעליהם אמרו בגמרא (ע"ז י' א') דלא מוקמי מלך בן מלך, אלא בכל פעם מעמידים מלך חדש, א"כ בדדהו כל מלך חוגג שתי פעמים יום חגו, יום הלדה ויום עלותו למלכות, היינו יום גנוסיא, אבל בשאר המלכים שהמלוכה באה להם משעת ההולדה רק אינו מושל עד מיתת אביו, אינם חוגגים יום המלוכה, וכמו דקיי"ל במלכי ישראל אין מושחין מלך בן מלך ג"כ מהאי טעמא דמשעה שנולד הוא משוח ועומד. והנה ידוע דשם פרעה ממלכי מצרים אינו שם העצם של המלך, אלא שם המשפחה, וא"כ היו מורישין המלוכה לבניהם, ואצליהם לא הי' יום עלותם למלוכה לחג בפ"ע והוי יום גנוסיא דידהו רק יום הלדה, ולכן פירש"י כאן יום גנוסיא – יום הלידה, ובמלכים כאלה איירי הירושלמי דמביא ראי' מפסוק זה, ודו"ק. .(ירושלמי ע"ז פ"א ה"ב)
הרחב דבר על בראשית פרק-מ
הרחב דבר: מ׳:א׳קמ״ט א׳ משקה מלך וגו׳ לאדוניהם למלך מצרים. לאדניהם מיותר. אלא כמש״כ הספורנו דהחוטאים היו משרתי השרים שהעמידו לשרת את המלך תחתיהם. והנני להוסיף דהשרים בעצמם ג״כ משמשים את המלך ביום הראשון שמעמידים אותם לשררות גבוהה הלזו. ועוד ביום הולדת או יום המלוכה וכדומה שמתקבצים שרים ומלכים לעת המשתה. אז הוא כבוד המלוכה שישרתו השרים בעצמם. ויבואר עוד לפנינו מקרא י״ג. והנה חטאת המשקה והאופה נחשב גם לאדוניהם המה השרים גם למלך מצרים: מ׳:א׳ק״נ א׳ ויקצף פרעה על שני סריסיו. כעסו היה על השרים בעצמם שלא השגיחו שיהיו המשמשים כראוי. ב׳ על שר המשקים ועל שר האופים. כתיב פעם שנית ועל ללמדנו כי לא היה הקצף על שניהם ביחד אלא כל אחד היה ענין בפ״ע: מ׳:א׳קנ״א א׳ במשמר. לא היה העונש לישב בבית הסוהר אלא במשמר עד שיחקרו בדינם מש״ה ישבו בית שר הטבחים ולא בבור כדרך יושבי בית האסורים אשר גם יוסף היה שם כמש״כ להלן ויריצהו מן הבור: מ׳:א׳קנ״ב א׳ ויפקד וגו׳ אתם. העלהו מן הבור לשבת אתם. והאי אתם מיותר. והכי מיבעי את יוסף לשרת אתם. אלא אתם משמעו שיהא בצוותא להם. באשר המה היו מסתמא חכמים בטבע מעשה משקה ואפיה ויוסף היה ג״כ מצוין בזה כמש״כ במלכים בחכמת שלמה ויחכם מכל האדם וגו׳ וכלכל. ומפרשי׳ במדרש זה יוסף שהיה חכם בטבע כלכול העולם. ושרים כאלה שהיו לבדם ואין איש עמהם היה להם לצוותא בסימא חכם נעלה כמוהו. וגם וישרת אתם. מעצמו שרת אותם כדרך מדת ישראל להשפיל א״ע לפני שרי אוה״ע. ולהכיר החמלה אשר נדרשים מאד לשימוש לפי הרגלם ואין איש אחר זולתו: מ׳:א׳קנ״ג א׳ חלום שניהם. כבר רבו הפירושים בתיבות אלו כמבואר בפרש״י וש״מ. ונראה דמזה יצא בגמ׳ חולין דצ״ב דרשות הרבה מה רמז חלום הגפן לישראל. והכי אי׳ ברבה ובת״י גם חלום הסלים. והוא פלא היכן נרמז שנגעו ליוסף ואומתו. אלא פירשו חלום שניהם הוא ויוסף שהיה עם כל אחד בצוותא. אע״ג שהמה לא הבינו בזה מאומה אבל יוסף הבין בטוב: ב׳ איש כפתרון חלומו. כפרש״י דהחלום היה כפי הפתרון ולא נתמעט בזה חכמת הפותר דאדרבה דרך הפותרים להביט מרחוק וגם כי היו מכ״מ עוד דברים כמוסים שנדרשים לחכמת הפותר כאשר יבואר: ג׳ המשקה והאפה. כ״ז מיותר ללמדנו טעם על יוסף שפתר באמת החלום ממש כפי הפתרון משום שהיו המשקה והאפה והיו למלך מצרים והיו אסורים וא״כ הרי ניכר שהחלום שוה להיות הוא הפתרון. אבל אי היה חסר איזה פרט לא היה יוסף פותר בזה האופן: מ׳:א׳קנ״ה א׳ אשר אתו. בצוותא על כן היה לו לב רחב. ודעתו גסה לשאול מהם מדוע וגו׳: מ׳:א׳קנ״ו א׳ ופתר אין אתו. כדרך הנשמרים במאסר שאין מניחים אנשים זרים לשם ע״כ לא יכלו לקרוא להם פותר: ב׳ הלוא לאלהים פתרונים. הודיע להם שאין חכמה זו כשארי חכמות שתלוי רק בשכל ולמוד לא כן פתרון חלומות שהוא תלוי בסגולת הנפש ולא הכל יש להם סגולה זו. ומאחר שכן הוא חכמה זו שייך לאלהי׳ המופיע על הנפש המסוגל לזה ידיעה אמתי׳ וברורה. א״כ יודע אני בי שיש לי סגולת הנפש נפלאה לזה אע״ג שלא למדתי הרבה בבתי חכמה: ג׳ ספרו נא לי. כי למעשה אלקים אין חשבון ודעת עד היכן יופיע כח המסוגל לזה בשעתו: מ׳:א׳קנ״ז א׳ בחלומי. בעצם חלומי כמה ענינים טפלים ראיתי דבר שניכר לי לחלום אמת וצודק: מ׳:א׳קנ״ח א׳ כפרחת עלתה נצה. פירוש הרמב״ן כשהתחילה לפרוח תיכף עלתה נצה. ועדיין לשון עלתה נצה אינו מדויק. והכי מיבעי כפורחת הנצה. ומשום הכי ת״א אפקת לבלבין ואניצת נץ. ואם כן מפרש עלתה שעלה עָלֶיהָ פי׳ העלים וגם נצה שהנצה אבל אין מבואר לפי זה דיוק הפתרון ע״ז הפרט ונראה משמעות עלתה בעלוי מופלג. שראה שפרחי הנץ היה בעלוי יותר מהרגיל וזה היה נוגע לפתרון כאשר יבואר לפנינו: ב׳ הבשילו אשכלתיה ענבים. ולא בוסר אלא ענבים גמורים ראויים ליין: מ׳:א׳קנ״ט א׳ ואקח את הענבים. לעיני פרעה. הייתי עוסק במעשה היין עד שנתתי לו לשתות והפתרון יבואר: מ׳:א׳ק״ס א׳ זה פתרונו. החלום הוא הפתרון. ואין בו דברים רחוקים אלא לבאר הפרטים: ב׳ שלשת ימים הם. הבין זה מסמיכת הפרח להנץ ולהבישול. מוכיח שהזמן יהי׳ הקרוב ביותר. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: מ׳:א׳קס״א א׳ כמשפט הראשון אשר היית משקהו. לא משום שהוא יום הולדת וכבוד המלך שיהא השר הראשי משמש בעצמו. אלא כמשפט הראשון בעת שמנה אותך לשר המשקים. ואינו משקה בעצמו מחמת כבוד המלך. ולא מחמת אהבה להראות שחביב שימושו לפני המלך וזה הוכיח משני דברים. ממה שפרח הנץ היה בעלוי יותר מהרגיל. וממה שראה סוחט בעצמו הענבים ונותן לפניו. הבין ששימושו חביב מאד בעיני המלך עד שנהנה ממעשיו לעיניו: מ׳:א׳קס״ב א׳ כי אם וגו׳. ביאר לו עד כמה תהיה האהבה עד שאם היה מזכיר אותי לטובה: ב׳ והוצאתני וגו׳. מרוב חן וחסד שתמצא בעיני המלך. וכ״כ הספורנו: ג׳ מן הבית הזה. לא רק מבור בית הסוהר שישוב שמה בצאת השרים ממשמרתם כמבואר להלן מ״א י״ד ויריצהו מן הבור אלא אפילו מכל הבית שאני לו לעבד: מ׳:א׳קס״ג א׳ כי גנב גנבתי מארץ העברים. הסביר לו שלא יהיה בעיניו בקשה זו לעולה בשנים. חדא שהרי הוא קנוי לעבד. ואיך ימצא לב לבקש להוציאו לחירות. שנית שהרי לא בחנם יושב בבית הבור ואשמו בראשו. ע״ז אמר כי הקנין אינו בצדק: ב׳ כי גנב גנבתי וגו׳. איני קנוי עפ״י שאדם מוכר עצמו. או נקנה בכבוש מלחמה. לא כן אני שגנבו אותי וא״כ אין קנינו קנין. וע״ד העול והאשם שהוטלתי ג״כ הוא בחנם: מ׳:א׳קס״ד א׳ כי טוב פתר. בפרטות על כל קוץ וקוץ: ב׳ אף אני בחלומי. בקרב דברי חלומות והבלים ראיתי דבר שניכר לי כי הוא צודק: ג׳ סלי חורי. חררות גדולות כלשון משנה ביצה פ״ב פתין גריצין וחורי. והכי מבואר בירוש׳ שם: מ׳:א׳קס״ה א׳ מכל מאכל פרעה. לבד לחם היה שם תענוגי מלכים. והוא נוגע לפתרון כאשר יבואר: ב׳ מן הסל מעל ראשי. ולא כדרך העוף שנוטל המאכל מן הסל ומשליך לארץ ואוכלו משם שהוא גלוי מכל צד משא״כ בסל. או משליך הסל עם המאכל על הארץ והוא ראה כי העוף אוכל מן הסל ומעל ראשי. ויבואר הפתרון: מ׳:א׳קס״ו א׳ זה פתרונו. החלום הוא הפתרון כמבואר לעיל: ב׳ שלשת ימים הם. משום שראה אותם תכופים וסמוכים זה אל זה: מ׳:א׳קס״ז א׳ ישא פרעה את ראשך מעליך. הגיד שלשה עונשים. הסרת הראש ויהי מוטל לארץ. והגוף יהא נתלה על העץ. ושיניחו את העוף לאכול בשר הגוף ממעל. והוא מרוב רוגז שיהיה למלך עליו עד שיהי׳ לו לנחת לראות היאך העוף מנקר בשרו. והבין כ״ז מהא שראה בסל העליון מכל מאכל פרעה לבד החרי שהוא עיקר המאכל. מזה נוכח שתהי׳ אכילת העוף לעונג פרעה. ומהא שדקדק בעל החלום שאכל מן הסל מעל ראשו ולא בארץ כדרך העוף. נוכח שיהיה ראשו מושלך בארץ. ומכ״מ לא יניחו לאכול ולנקר את הראש הגלוי להעוף אלא יהא העוף אוכל את בשר הגוף התלוי למען יתענג המלך בזה. וזהו דיוק הפתרון ואכל העוף את בשרך מעליך ולא מן הראש המוטל בארץ: מ׳:א׳קס״ח א׳ יום הולדת את פרעה. עת שמחת לבו ולעשות לו עונג בכל האפשר: ב׳ וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים. להרבות שמחתו עמהם. היינו. מ׳:א׳קס״ט א׳ וישב את שר המשקים וגו׳. התענג באהבתו ולהשתעשע עמו ובשימושו. וזהו כאשר פתר: מ׳:א׳ק״ע א׳ ואת שר האפים תלה כאשר פתר וגו׳. התענג בתלייתו ובמאכל העוף בדיוק מצומצם: מ׳:א׳קע״א א׳ ולא זכר וגו׳. כפרש״י באותו יום והיה אפשר לחשוב שלא ראה שעת הכושר לכך. מש״ה פירש הכתוב וישכחהו. ולא שם לב לזה כלל. כי רצון ה׳ היה כך בהשגחה פרטית בעונש על שבטח על שר המשקים :
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מ
רשב"ם: מ״ה:א׳צ״ד א׳ ולא יכול יוסף להתאפק עוד – כי עד עתה היה עושה כל מעשיו ע"י שהיה מתאפק בלבו כמ"ש למעלה ויתאפק ויאמר שימו לחם. ב׳ לכל הנצבים עליו – בפני כל הנצבים עליו ולא יכול עוד להתאפק. ג׳ ויקרא – למשרתיו. ד׳ הוציאו כל – הנצבים עלי מן הבית. כך עיקר פשוטו. מ״ה:א׳צ״ה א׳ וישמעו מצרים – אנשי העיר. ב׳ ואח"כ – וישמע בית פרעה. מ״ה:א׳צ״ו מ״ה:א׳צ״ז מ״ה:א׳צ״ח א׳ כי למחיה שלחני – הקב"ה עשה כל זאת לטובתכם. מ״ה:א׳צ״ט מ״ה:א׳ק׳ מ״ה:א׳ק״א א׳ כי האלהים – אלא האלהים. מ״ה:א׳ק״ב מ״ה:א׳ק״ג מ״ה:א׳ק״ד א׳ פן תורש – תתגרש מן הארץ ע"י רעבון, כמו: והורשתם והאבדתם מהר. מגזרת ירש יאמר תורש. מן יקש יאמר תוקש בו. מ״ה:א׳ק״ה א׳ כי פי המדבר אליכם – ועד עתה ע"י מליץ, לפי עיקר פשוטו. בשורה שתאמרו לאבי לא מפי שמועה ששמעתם מאחרים, שהרי אתם בעיניכם רואים ומכירים כי אני יוסף מדבר אליכם ולפיכך והגדתם את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם. מ״ה:א׳ק״ו א׳ את כל כבודי – לא ידאג לבא, כי יש לי כח ויכולת בידי להטיב לו. מ״ה:א׳ק״ז מ״ה:א׳ק״ח מ״ה:א׳ק״ט מ״ה:א׳ק״י מ״ה:א׳קי״א מ״ה:א׳קי״ב א׳ ואתה צויתה – עתה אני מצוה אותך לקחת עגלות ובהמות למשוך, כי לא היה אדם יכול להוציא מן המלכות עגלה, כי אם ע"פ פרעה. ודוגמא זו בתלמוד: אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אלא אם כן נטלה האם שלה. מ״ה:א׳קי״ג מ״ה:א׳קי״ד מ״ה:א׳קט״ו מ״ה:א׳קט״ז א׳ כזאת – כמו כן. ב׳ עשרה חמורים – לעשרה אחיו ואף על פי שבנימין חזר עימהם לא רצה להטריחו. אמרינן בתלמוד: קללת חכם אפילו על תנאי והשלים התנאי היא באה. מנלן? מיהודה, שאף על פי שהחזיר את בנימין לאביו היו עצמותיו מגולגלין בארון וכו'. מ״ה:א׳קי״ז א׳ וישלח את אחיו – כל לשון לויה משקל דגוש לשון שליחות החוזר משקל רפי. ב׳ אל תרגזו – אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים כי שלום מכל צד. וכן: רגזו ואל תחטאו. היו יראים מן הקב"ה ולא תחטאו. וכן: ונתן ה' לך לב רגז. דחיל בתרגום. וכן: ירגזון יריעות. לשון נענוע כאדם המתיירא. וכן: רגזה בוטחות. המרגיז ארץ ממקומה. אבל רגזה [רגזה] של תרגום של דניאל ושל עזרא לשון כעס. טרנב"ל לע"ז של רוגז של כ"ד ספרים. מ״ה:א׳קי״ח מ״ה:א׳קי״ט א׳ וכי הוא מושל – ואל תירא מלבוא אליו. ב׳ ויפג לבו – החליף לבו לומר אין זה אמת כי לא האמין להם, כמו: אל תתני פוגת לך. וריחו לא נמר מתורגם וריחו לא פג. מ״ה:א׳ק״כ א׳ את כל דברי יוסף – שאר דברים שדיבר אליהם הכתובים למעלה שבכה על צוואריהם והכירו בודאי שהוא אחיהם. וגם ראה את העגלות אשר שלח יוסף על פי פרעה. ב׳ ותחי רוח יעקב – כי שמר את הדבר שסוף יוסף להיות מושל, כי אינן יוצאות ממצרים כי אם על פי מושל כמו שפירשתי למעלה. מ״ה:א׳קכ״א א׳ רב – די בפוגת לבי שלא האמנתי אלא ודאי עוד יוסף בני חי. פשטות אחרים של ערמומיות אומרים והנם הבל. ואני הצעיר שמעתי רב עוד יוסף בני חי. אתם אומרים: ב׳ עוד יוסף חי וכי הוא מושל, רב לי במה שהוא עדיין חי אפילו אינו מושל. אלכה ואראנו בטרם אמות וגו'.
תולדות יצחק על בראשית פרק-מ
תולדות יצחק: מ״ב:א׳רס״ב א׳ מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם יש שני מיני מרגלים אחד לראות אנשי המלחמה מה הם עושים או לאי זה מקום הם רוצים לילך לעשות מלחמה שני אי זה מקום נוח לכבוש אמר כנגד הראשונה מרגלים אתם שסתם מרגלים הם לזה ואמר כנגד השני לראות את ערות הארץ באתם פירוש סוד הארץ שהערוה היא במקום נסתר. ויש בזה שלשה ספקות: הספק הא' מה ראה בהן לטעון כך שאין ראוי שהשליט על הארץ יעליל על האנשים עלילה בלא טענה שכל העולם באו לשבור אוכל ולא טען כן כנגדם: הספק הב' מה התנצלות הוא שאינם מרגלים באמרם כולנו בני איש אחד נחנו: הספק הג' כשאמרו י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען וגו' מה זה שהשיב יוסף כנגדם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם מה ראה בטענתם זאת שהם מרגלים לשאמר כן: התשובה לאלו הספקות ארז"ל שמה שראה לומר מרגלים אתם הוא שאמר למה נכנסתם בי' פתחים פירוש ועתה נועדים במקום אחד אין זה רק דרך מרגלים ואמרו לו בעבור שאנו אחים נאספנו יחד ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות כי אם אתם אחים היה לכם ליכנס בפתח אחד כאשר אתם עתה יחדיו אז אמרו הא' איננו והלכנו לבקשו והנה הותרו כל הספקות. ועל דרך הפשט נאמר שיוסף שאל מאין באתם והיה להם להשיב מארץ כנען למה השיבו לשבור אוכל שלא שאל להם לאיזה דבר באתם אלא ודאי הרגישו עצמם לפי שהיו מרגלים אמרו לא באנו לרגל את הארץ אלא לשבור אוכל והם השיבו כלנו בני איש אחד אחד נחנו וטענתם בזה שאיך איפשר שאב אחד ישים כל בניו בסכנה והשיב הוא אשר דברתי אליכם מרגלי' אתם כלומר היא הנותנת שאתם מרגלים אחר שאתם בני איש אחד שצריך שהמרגלים יהיו אחים שימותו אלו בעבור אלו שאפילו שיכוהו בשוטים לשיאמר האמת אם הם מרגלים ימות ולא יגלה ואם אינם אחים מיד יודה או ילך לומר למלך עשה עמי חסד ואגלה לך סוד והוא שכל אלו הם מרגלים והותרו כל הספקות. פירוש שני לספק השני שטענתו היא בעבור שאמרו והנה הקטון את אבינו היום טען יוסף אותו הקטן צדיק ששומע לעצת אביו שאמר לו שלא ילך לרגל את הארץ ולזה לא בא ואתם פריצי' אינכם שומעים לעצת אביכם שאם אינו כן למה לא בא עמכם. פירוש ג' לספק השני לפי שאמרו והאחד איננו ולא אמרו מת לזה טען כנגדם ודאי אחר שאינו מת וגם אינו עם אביכם ואינכם יודעים אנה הוא א"כ גנב הוא ודרך הוא שאין בני אדם יודעים הגנב אנה הוא וגם קרוביו אין יודעים לפי שהולך לגנוב לארץ מרחקי' ואין יודעים אם תלוהו או לא ואתם אחיהו מסתמא דומי' לו וגנבים כמוהו ובעלי עצות רעות: מ״ב:א׳עד״ר א׳ אבל אשמים אנחנו יש לשאול למה אמרו כן עתה ולא אמרו כן בהיותם במשמר שלשה ימים. התשובה שיוסף ריחם עליהם ואמר לכו הביאו שבר רעבון בתיכם שאיני רוצה שימותו בניכם ובנותיכם ברעב לזה אמרו אם זה שאינו עברי מרחם על עברים כמונו ועל טפנו ונשינו ובלא שבקשנו ממנו קל וחומר היה ראוי שהיינו מרחמים על אחינו בהתחננו אלינו אבל אשמים אנחנו על אחינו ועוד לפי שאמר את האלהים אני ירא על הזרים ואנו לא היה לנו יראת אלהים על אחינו: מ״ב:א׳ער״ה א׳ ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד וגו' יש להקשות מה תשובה היא זאת זה עצמו היו הם אומרים שהאשימו עצמם ונחשבו לחוטאים מאד. ועוד מה זה שאמר וגם דמו מהו גם ועוד שגם הם אמרו כן שבעבור דמו באה הצרה הזאת. התשובה להראשון שהם אמרו אשמים אנחנו כלומר עון עשינו אבל אין אנו חייבים מיתה אלא אשם יש לנו שבלא התראה עשינו שאם היו מתרים בנו לא מכרנוהו ויען ראובן אותם אינו אמת הלא אמרתי אליכם כלומר אינכם זוכרים שאני עשיתי התראה ועוד שקבלתם ההתראה ואמרתם אין אנו חפצים וזהו לא שמעת' ואמר וגם דמו הנה נדרש לפי שהם אמרו ודאי לא מת יוסף שאם מת היו הורגים לנו ומאחר שאין אנו נהרגים אלא באה אלינו הצרה הזאת ודאי לא מת ולזה אשמים אנחנו לבד והשיב ראובן ואמר אינו כן אלא מת ומה שאתם אומרים למה אין אנו נהרגים עתה מתחילים הענין וכשיגמר יהרגונו וזה הוא שאמר וגם דמו הנה נדרש עתה דורשים הענין וחוקרים על דמו כמו שאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב ואחר כך יגמר ולא המכירה לבד יתבעו ממנו אלא גם דמו. ויש להקשות עוד ראובן אמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא מצינו שאמר להם כן. התשובה בשנשאל עוד כשאמר ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר מהו לאמר שני פעמים. והתשובה אמר ראובן לא אמרתי אליכם בפירוש אל תחטאו בילד אבל מה שאמרתי אליכם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר כוונתי שלא תחטאו בו כלל אלא שיראתי אם הייתי אומר כן לא הייתם עושים שתהרגוהו מיד ושאלתי שתשליכוהו אל הבור וזהו לאמר פעם שנית שמה שאמרתי השליכו אותו אל הבור כוונתי לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם כמו כי שומע יוסף לא רציתם להבין כוונתי: מ״ב:א׳ר״צ א׳ את שני בני תמית זהו טפשות גדולה וכי יעקב יהרוג אנשים וכל שכן בני בניו וכ"ש שלא חטאו ואף ראובן לא חטא שאם לא יביאנו היה אנוס שברצונו היה מביאו לאביו: התשובה שאמר אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה ובאמרו עלי היו כולנה מורה שדעתו שאין בניו מצטערין לאידו וכאלו שמחים בו ולהורות ראובן ליעקב שאינו כן אמר את שני בני תמית לפי שתשובת יעקב לזה ראוי שתהיה וכי בניך הם ולא בני לשאמיתם וזה לפי שאז ישוב ראובן אל אביו וכי בניך הם יוסף שמעון ובנימין ולא אחינו והלא אנו מצטערים בצערם יותר מאתה על בני שיותר קורבה היא האחים אלו עם אלו שהם ראשון בראשון מיעקב עם בני בניו שהם ראשון בשני:
צרור המור על בראשית פרק-מ
צרור המור: מ״א:תתקל״ט א׳ ויהי מקץ. לפי שלמעלה סיפר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רצה לפרש זמן הזכירה והשכחה. כי האדם זוכר הדבר בתוך שנתו. וכשעבר שנה שניה הדבר נשכח מכל וכל. וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה. וישכחהו בשנה שניה. ולכן אמר ויהי מקץ שנתים ימים הנזכרים. ופרעה חולם והשם זכרו. ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יריאיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה יצאו כל צבאות ה'. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה'. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. וזה רמז למדת הדין המעות אדם בריבו ובא לשאול דין. וזהו קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות השואל דין ואומר פלוני חטא בזה. כמו שעשה לדוד בענין בת שבע שעמד לפני ה' לשאול דין עליו. וכשאמר חטאתי נאמר שם גם ה' העביר חטאתך. לא אמר סלח חטאתך אלא העביר מדת הדין מלפניו שנקרא חטאת. כדכתיב לפתח חטאת רובץ. וכן בכאן ביוסף מדת הדין היתה מתוחה עליו כל אלו השנים העשרה. לפי שהוציא דבה על אחיו שהיו י'. ואחר שנשלמו העשרה. מיד התחיל לקום. כמו שאמר קמה אלומתי בחלום שר המשקים ושר האופים. בענין הסלים שעולה קמ"ה כמנין הסלים כמו שכתבתי למעלה. ולכן לא חשש יוסף לשלוח לאביו שליח שהיה חי כשהיה כל טוב אדוניו בידו והיה גדול הבית. לפי שידע סוד הדבר כי מחשבות השם עמקו ולא שלם עונו עד הנה ורצה למרק עונותיו. וכ"ש כי יוסף ידע במראה החלום כי זמן מפלתו וצערו לא היה יותר מי"ג שנים הי"א היו כנגד ואחד עשר ככבים. והשנים היו כנגד השמש והירח. כמו שכתבתי למעלה. וזהו ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. וכתיב בן י"ז שנה היה רועה וגומר. ולכן לא שלח מלאך ג"כ כשהיה יוסף שליט על הארץ להגיד לאביו מעלתו או שהיה חי. לפי שלא רצה למהר את הקץ עד עת בא דברו לתשלום י' שנים אחרים ז' שני שבע וב' שני רעב. כדכתיב כי זה שנתים הרעב עברו ובעשירי באו אחיו עשרה להשתחוות לו ארצה. להשלים חלומו שראה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ואמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה לעמוד בזקיפה. ויסובבו עליו עשרה שנים לשיבואו אחיו להשתחות לו. וזהו והנה תסובנה אלומותיכם כלומר יסובבו עלי אלומותיכם. ואחר סיבובם שהוא עשר השנים ותשתחוין לאלומתי. ולכן לא הגיד לאביו עד תשלום הסיבוב ההוא. ושהם יבואו מעצמם להשתחוות לו קודם שיבא אביו. ואמר זה בחלומו. השני אמר והנה השמש והירח שיבא אביו להשתחוות לו באחרונה. ולכן רצה לקוות רחמי שמים ולסבול עד עת בא דבר השם. ולכן בהגיע הזמן והקץ של שנתים ימים על הנזכר. סבב השם שיחלום פרעה חלומות אלו להקים דבר עבדו. ולכן המפרש שפירש שנתים שתי שנים וימים שנים או שלשה ימים יותר על השני שנים לא יפה כיוון. אבל פירושו שנתים של ימים. להורות שהיו שלימים יותר משנתים של חדשים. וכך הוצאתיו מן הגמרא ואיני זוכר מקומו: ב׳ ואמר ופרעה חולם. לרמוז שאע"פ שלא היה ראוי לחלום הזה מצד פרעה. היה ראוי מצד שהגיע אורו של יוסף. וזהו ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם כמו שחלם יוסף. ולזה אמר ופרעה ולא אמר פרעה. להורות שחלומות אלו היו להשלים חלומות יוסף. ולהשלים מאמר השם שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. וכמו שאחז"ל ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ומפני זכותו וזכות יוסף סבב השם שירד בכבוד גדול למצרים. ולכן בזכות יוסף גלה סודו לפרעה הרשע להשלים עצת מלאכו שחלם. והנה אנחנו מאלמים אלומים וכן והנה השמש והירח וגומר. וכמו שיוסף חלם שני חלומות מענין אחד. כן פרעה חלם שני חלומות מענין אחד והכל חלום אחד. כי רוב תבואות בכח שור. וכנגד חלום אלומות יוסף. חלם פרעה והנה ז' שבלים. וכנגד והנה השמש והירח. חלם פרעה והנה מן היאור וכן עומד על היאור. כי היאורות הם כמו מאורות ותרגום יאור נהרא. ונהר הוא לשון אור כמו הבוקר אור תרגומו צפרא נהר. וכן יפיץ ענן אורו הוא כמאמרם ז"ל לשון אור המוזכר באליהו הוא לשון מטר. ופרות פרעה ראויות ליוסף כמאמרם ז"ל בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בין פרות יוסף. וכל זה לפי שהקב"ה מגלגל גלגולים בונה עולמות ומחריבם להשלים דברו. לפי שארץ מצרים היתה ריקנית מכסף וזהב. והקב"ה הבטיח לאברהם אהובו ואח"כ יצאו ברכוש גדול. הביא רעב על כל הארצות ובארץ מצרים היה לחם. בענין שיביאו הכל כספם וזהבם אתם לשם ה'. בענין שימלא ארץ מצרים כסף וזהב לתת לישראל שכר טרחם. עד שלסבה זה רצה הקב"ה להשפיע על פרעה שפע נבואיי ולגלות לו סודות גדולים מהעתידות. בענין שבזה וינצלו את מצרים ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. וזה רמוז בחלומו שראה ז' פרות יפות מראה ובריאות בשר. כמו שהיו המצריים שמנים וטובים בארץ טובה כגן ה' כארץ מצרים. ובאו עליהם ז' פרות אחרות רעות מראה מבחוץ ולא מבפנים. הם ישראל מעונים בכור גלות ותאכלנה לפרות היפות. וכן שבע שבלים דקות ושדופות קדים בולעות שבעה שבלים בריאות וטובות. בעניין שנשארו המצריים ריקנים מכל ואוכלים אותם שאר עמים ועורם מעליהם הפשיטו: ג׳ ובמדרש רמזו באלו הפרות הטובות והרעות ענין העשירים והעניים רמז למה שכתבתי. ואמרו והנה שבע פרות אחרות. כיון שהשנים רעות כל הבריות נעשות אחרים לחביריהם. לכך כתב אחרות שרואים אלו את אלו והופכין פניהם. עולות אחריהן כשהשנים רעות עניים הולכים אחר עשירים ואין משגיחין בהם. רעות מראה כשהשנים רעות הבריות נעשות רעות אלו לאלו. ורקות בשר כשהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין. ותעמודנה אצל הפרות כשהשנים רעות אין העניים יכולים לעמוד בעולם אלא אם כן העשירים מפרנסים לעניים. ד"א ותעמודנה אצל הפרות כשהשנים רעות הבריות עומדות לשאול צדקה זה מזה. ותאכלנה הפרות וגו' בשני רעבון הבריות אוכלות זו את זו ע"כ. רמזו בדבריהם שהעניים עומדים אצל העשירים כמו שעמדו ישראל אצל מצרים לפרנסם בשני הרעב. ולפי שכל זה רמוז בחלומו נבהל ונפעם רוחו. וזהו ויהי בבקר ותפעם רוחו וקרא לחרטומים ואין מגיד לו. לפי שאין המטמון נראה אלא לבעליו עד שיבא בעל החלומות: מ״א:תתקמ״ז א׳ וידבר שר המשקים את פרעה מה שהיה ראוי לדבר קודם שתי שנים. אבל המשל אומר יותר טוב המאוחר מאשר עדן לא היה. וז"ש את חטאי אני מזכיר היום מה שלא זכרתי קודם לכן. ורמז באומרו את חטאי ולא אמר חטאתי. שחטא בב' פנים הא' שהיה כפוי טובה ליוסף שעשה עמו טובה והשיבו על כנו. וא"ל כי אם זכרתני אתך ובזה חטא שלא הזכירו עד היום וזהו אני מזכיר היום. והב' הוא פרעה קצף על עבדיו ויתן אותי בעבור שחטאתי כנגד המלך. ואף עפ"י שלא היה לי להזכיר חטאתי אני מזכיר היום. וזהו את חטאי שני חטאות. ואמר ויתן אותי במשמר. וחזר לומר אותי ואת שר האופים. להורות על חכמת יוסף. כי אולי יאמר אומר כי לא מחכמה פתר החלום. אלא שראה שר האופים בסוהר הפנימית. מקום אשר אסירי המות אסורים. וראה לשר המשקים אסור בסוהר החיצונה. ומכאן גזר אומר כי שר האופים ימות ושר המשקים יחיה. לזה אמר אינו כן. כי אני ושר המשקים היינו אסורים בסוהר אחת בשוה. וזהו ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים. אותי ואת שר האופים בשוה. ועכ"ז אותי השיב על כני ואותו תלה. זה יורה על חכמתו. ובאמרו פרעה קצף. יורה שלא היה פרעה שם המלך. כי אין דרך כבוד לקרא למלכים בשמם. וכן אמר קצף ולא קצפת. כמדבר לנוכח. דרך כבוד למלך. וכן מצאתי במדרש פרעה קצף מכאן אמר פרעה לא היה שם ממש. אלא כינוי השם לענין גדולה כגון אפרכוס. שאלו היה שם ממש וכי קורים את המלך בשמו כשם שקורין להדיוט ואינו מחייב ראשו למלך. ולכך כל מלכי מצרים נקראו פרעה ע"כ. ואמר ושם אתנו נער עברי עבד. להורות על חכמתו היותו נער וחכם ובישישים חכמה. וכן היותו עבד שאין ברשותו ללמוד החכמה. ועכ"ז ונספר לו החלום דרך סיפור. ומיד בשמיעה לבד פתר החלום בלי עיון. ואמר איש כחלומו פתר. כי אם לא היה חלום אלא אחד לא היה כ"כ פלא. אבל היו ב' חלומות מב' אנשים והפתרון מוחלף זה מזה. ועכ"ז איש כחלומו פתר ויהי כאשר פתר לנו כן היה מיד בלי הפסק. לא כדרך הכוזבין שמאריכין הזמן: מ״א:תתקנ״ב א׳ ואמר וישלח פרעה ויקרא את יוסף. לרמוז שחרה לפרעה בהיותו כפוי טובה. ועוד שהיה מעלים מן המלך שהיה איש חכם כזה במלכותו ולא הגיד לו. ולכן שלח לאחר שיקראהו. כי באופן אחר ראוי היה שיאמר פרעה קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא. ואמר ויריצוהו מן הבור. כמו שאמרו בזוהר רוצה ה' את יריאיו. ולכן ממקום שנצטער דכתיב וישליכו אותו הבורה. משם קבל מעלה. וזהו ויריצוהו מן הבור. כאמרם אתם נצבים היום. שהייסורים מעמידים את האדם. וז"ש נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורין. מה מלח ממתקת הבשר ומעמדת אותה. כן הייסורין ממתיקין את הבשר ומעמידין את הגוף. ולכן כתב ויגלח ויחלף שמלותיו ששינה מדותיו ומלבושיו: מ״א:תתקנ״ג א׳ ואמר חלום חלמתי ופותר אין אותו. להודיעו שבכל חכמי פרעה לא היה בהם מי שיוכל לפתור החלום. ואני שמעתי עליך שבשמיעה לבד בלי דבר אחר אתה פותרו. וזהו תשמע חלום. ולפי שאולי חשב פרעה שחכמתו היתה כחכמת החרטומים או החכמים. ענה לו ואמר בלעדי לא תחשוב דבר כזה. כי לא מחכמה דאית בי מכל חייא. כי זאת לא תקרא חכמה. אלא אלהים יענה את שלום פרעה כי הוא המשיב ברוח אלהין קדישין. ורמז לו בזה כי למלך מודיעין אותו דברי מלך ודברים גדולים. באלו הדברים אין יכולת ביד האדם להשיגם אלא מי ששם הדברים בפי. הוא יענה מה שראוי למלך דברי שלום ואמת. ואז סיפר לו פרעה החלום כמו שהזכירו בתחלה. ולפי שמצאו חכמים ז"ל שינוי מה בזה הסיפור מהראשון. כגון צנומות דלות שלא הזכיר בראשון. אמרו שפרעה היה רוצה לבדקו לראות אם ירגיש בדבריו מקום הטעות וכשראה שיוסף הרגיש בדבריו. ובפתרון לא הזכיר צנומות. וא"ל לא ראית צנומות. שאם ראית צנומות לא היתה תקומה ליושבי הארץ. א"ל אחרי הודיע אלהים אותך. אחרי היית ושמעת הדברים על בוריין מה שלא ראיתי אני. וכמו שכתבנו למעלה במלת ופרעה חולם כמו יוסף. לפי שזה החלום היה של יוסף. בשבלים הטובות אמר עולות וברעות צומחות. וזה שכל מה שעולה בזמן רב יורד בזמן מועט. כי בשנת בצורת בשנה אחת תשחת הארץ וכל אשר עליה. יותר ממה שירבה ויגדל בג' שני שבע: ב׳ וז"ש במדרש צומחות. איני אומר עולות אלא צומחות. רמז לו ששני רעב יצמחו אבל לא יעלו. וכן היה כיון שגמרו שתי שנים רעב ירד יעקב למצרים וכלה הרעב. וכן אמרו שם בשבע השבלים הבריאות. כשהוא מונה פרות ושבלים רעות לא אמרו שבע. אבל בטובות אמר שבע. לפי שלא גמרו שבע שני הרעב. אבל בשבע שגמרו ז' שני השבע אמר שבע. ד"א למה הזכיר הכתוב מנין פרות הרעות ומנין השבלים הדקות. לומר לך שכל מה שכנסו המצריים כל שבע שני השבע. כלו בשתי שנים מן הרעב. שנאמר ותתם השנה ההיא וגו' למה נמות לעיניך וגו'. ע"כ זה יורה על מה שכתבנו למעלה במלת צומחות. ואמר חלום פרעה אחד הוא. להורות על חכמתו ומוסרו הטוב שרצה לתת התנצלות בשביל החכמים. מה טעם לא ידעו הפתרון כאומרו ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. וההתנצלות הוא חלום פרעה אחד הוא. והחרטומים חשבו שהיו שני חלומות. אחר שיש הפרש בין פרות לשבלים. ופרעה עשה מהם שני חלומות. ואינו כי הכל חלום א'. ובכאן היה מקום לטעותם. ועוד התנצלות אחר כי את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. ואין זה חסרון בחוקם. כי אין אדם שליט ברוח לדעת דעת עליון. וזאת היתה התחכמות גדולה ביוסף לתת התנצלות בשביל החכמים. בענין שלא יקנאו בו ויסכימו כולם בגדולתו. ובזה היה מגדיל עצמו שהיה בו דעת עליון. וכן הודיע בזה לפרעה כי יש אלהים שופטים בארץ אשר כל המלכים והחכמים תחת ממשלתו. וכן רמז באומרו את אשר האלהים עושה גוזר ומקיים. הגיד לפרעה בחלומו זה. להודיע שהכל אפילו החלומות ופתרונם הוא מיד האלהים. ושהוא משגיח בשפלים. ע"כ אמר שני פעמים את אשר האלהים עושה הגיד והראה לפרעה: מ״א:תתקס״ה א׳ והתחיל לבאר בשני הרעב ואמר יהיו ז' שני הרעב. וראוי היה להתחיל בשבע כמו שהתחיל בחלום. אבל הכוונה שהתחיל בשני הרעב הוא להפחידו ולהחרידו כדי שישמע לדבריו. כי השבע איננה ראיה גמורה לדבריו. לפי שאין מרגישים אותו האנשים. אבל בשני הרעב ניכר הדבר כי כולם יראים וחרדים. ולכן אמר להלן ותחלנה ז' שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף. לפי שאז ניכרת חכמתו. אבל בשני השבע לא אמר כן. וכן אמר בכאן הראה את פרעה כללו הוא רואה הרעב בעינו. ולכן קצר בשני השבע והאריך בשני הרעב. כדי שלא יאמר אחר עבור ז' שנים יהיה מה שיהיה. ולכן אמר וקמו כאלו קמו בחזקה ולא אמר ובאו. ועל השנות החלום בלילה אחת פעמים. להורות כי נכון דבר השבע מעם האלהים וממהר האלהים הרעב לעשותו. ועתה ירא פרעה. אחר שהראה השם יתברך אותך החלום הזה. ראוי לך לבקש עצה הראויה לדבר זה מהעת הזאת ולא תמתין לשנת הרעב. כי החכם עיניו בראשו לתקן הדבר בראשו ובתחלתו. כאומרם איזהו חכם הרואה את הנולד. ולכן עתה בעת הזאת יתקן מה שבידו לתקן. בענין שלא יפול טעות בהתחלות. והעצה היעוצה היא שלא יתנהג המלכות מנהיגים רבים אלא איש חכם ונבון יחידי. וזהו יסוד המלכות ומשתותו של עולם. ולכן אמר וישיתיהו על ארץ מצרים. ולא אמר וישימהו או יתנהו. אבל באופן אחר הוא חרבנו של עולם. כאומרו בפשע ארץ רבים שריה. וזה בענין שתהיה כל התבואה תחת ידו: מ״א:תתקע״ב א׳ יעשה פרעה הוא בעצמו וממנו יראו ויקחו מוסר וכן יעשו הם. וזהו וחמש את ארץ מצרים. כי אחר שפרעה יתן החומש מתבואת ביתו וכולם יעשו כמוהו. ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות שברוב התבואות מבזבזים אותה. ואותו האוכל יהיה לפקדון לארץ. כמו הפקדון שאין לשלוח יד בו. בענין שלא תכרת הארץ ברעב. או שיאמר יעשה פרעה ויפקד פקידים רבים בכל הארצות. ועכ"ז וחמש זה המנהיג המיוחד. והראשון נכון מיוסד על מאמרם ז"ל שאמרו יעשה פרעה בתחלה יפריש הוא משלו. ואח"כ ויפקד פקידים. למה כן מי רואה את פרעה נתן חומש ואינו נותן. ודכותיה ויעל אבימלך הר צלמון הוא וכל העם ויקח אבימלך את הקרדום בידו. מי רואה אבימלך נוטל קרדום ולא נטל. לישא על שכמו והוא לא ישא. מיד ויכרתו כל העם איש שוכו וילכו אחרי אבימלך. אף כאן הוא אומר יעשה פרעה בתחלה ואח"כ ויפקד פקידים על הארץ. מכאן למדנו שהיה יוסף דורש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כדי שלא יעני ויצטרך לבריות ע"כ. ועל זה אמר וייטב הדבר בעיני פרעה אע"פ ששעבד אותו ליתן חומש שלא כמנהג המלכים. ובעיני כל עבדיו כי אחר שהמלך נותן חומש מי לא יתן. ופרעה לא רצה לעשותו משנה לו. לפי שאין ממנים פרנס על הצבור אלא מדעתם. דכתיב ראו קרא ה'. וכ"ש ביוסף שהיה עבד ואין עבד מולך. לזה אמר פרעה לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ואחר שאין כמוהו ראוי הוא למעלה. והם לא ענו לו דבר ושתיקה כהודאה דמיא. או לא ענו לו לפי שלא היה מקום תשובה כי אחר שהמלך אמר שהיה רוח אלהים בו אין להכחישו כ"כ. ואולי הם ענו איש אשר רוח אלהים בו לפי שהוא אמר סתם הנמצא איש כזה. והם אמרו ודאי איש טוב הוא אחר שרוח אלהים בו. ואחר שהם הודו לדבריו. אמר ליוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. כלומר אני רואה כי החכמה שלך אינה כשאר חכמות שלמדים מבני אדם. אלא שהשם הודיע אותך את כל זאת והוא רב לך. לכן אין נבון וחכם כמוך. כי שאר החכמים לומדים משאר חכמים בנ"א כמותם. אבל אתה אלהים הודיע אותך את כל זאת. ובאמרו אחרי הודיע אלהים. ולא אמר אלהים הודיע אותך. יורה על מאמרם ז"ל אחרי היית כשהודיע אלהים אותך את כל זאת. וכמו שדרשו שאמר צנומות ודלות. ויוסף אמר לו לא ראית כן. וזה לבחון חכמתו שאמר לו שר המשקים ונספר לו ויפתור לנו. ואחר שראה חכמתו הודה ואמר הודיע אלהים אותך את כל זאת ואין חכמה ואין תבונה נגד ה'. ובכאן נתן כבוד לשם אלהים וכפר באלוהו וביאורו שהיה לו אלוה כאומרו לי יאורי. ואע"פ שחלק כבוד לאלוהו בתחלה כמאמרם ז"ל. כשסיפר פרעה ליוסף אמר והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר. אבל בפרות הרעות לא הזכיר מן היאור. דכתיב והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן וגו'. למה כן ללמדך שחלק פרעה הרשע כבוד לאלוהו. והזכיר שמו על הטובה וכסהו על הרעה. ומנין לך שהוא אלוהו שנאמר לי יאורי. ומכאן אתה דן ק"ו כלפי המקום. ומה פרעה הרשע עשה כן לאלוהו שאין בו ממש. עאכ"ו נגד הקב"ה שצריך להזכיר שמו על הטובה ולא על הרעה. שנאמר לא יגורך רע. שאין להזכיר שמו על הרעה. שכן אתה מוצא ויקרא אלהים לאור יום ועל החשך לא הזכיר שמו שנאמר ולחשך קרא לילה. וכן אתה מוצא באדם וחוה בברכתן הזכיר השם ובקללתן לא הזכיר שמו. שנאמר ואל האשה אמר. וכן בנח בברכת בניו הזכיר שמו. ובקללת כנען לא הזכיר שמו ע"כ. וזה דקדקו חז"ל לפי שבתחלה אמר מן היאור בפרות הטובות ורעות. ובספור יוסף לא הזכיר מן היאור ברעות. לרמז ליוסף שהיה חולק כבוד לאלהיו. ולכן א"ל יוסף אל תבטח על דברי השקר כי נילוס אלהים עולה ומשקה את הארץ. כי אם אלהים לא יענה את שלום פרעה שוא תשועת אלהיך ויאורך. כי כשהשם ירצה לא יעלה יאורך. וז"ש במדרש ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם. ואינו אומר ולא עליהם הגשם כשם שכתב במשפחות הארץ. אלא ולא עליהם. לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים. אלא פישון עולה ומשקה כל ארץ מצרים. ולכך כתב ולא עליהם שאין נילוס עולה על הארץ. ולכך חלם פרעה מן היאור לפי שאין חיותם אלא מן היאור ע"כ. ולכן א"ל יוסף אלהים יענה את שלום פרעה ולא אלהיך. ובהכרח יש לך להודות באלהותו. ולכן על כרחו הודה ואמר אחרי הודיע אלהים אותך. וכן תמצא בפרעה שהיה מלך ומתקן דבריו לפני יוסף. אחר שראה חכמתו כי בתחלה אמר יפות מראה ובריאות בשר. ואחר כך אמר בריאות בשר ויפות תואר. לפי שהיופי בא מצד הבריאות כדי שלא יתפשהו בדבריו. ובמקום אחר היה משנה לנסותו כמו שכתבנו: מ״א:תתקע״ח א׳ אתה תהיה על ביתי. כלומר אחר שאין חכם כמוך. אתה תהיה ממונה על ביתי ועל מלכותי. ולפי שיוסף היה מפחד לפי שהוא נער עברי ועבד. אמר לו ראה נתתיך. נתתי אותך שלי היכולת. ולפי שאליו היו הדברים אמר שנתן לו טבעתו והלבישו בלבוש מלכות. והרכיב אותו במרכבת המשנה בפועל. ולפי שבכל זה היה ירא מדיני המלכות. חזר לומר אני פרעה שיש בידי יכולת לבטל דיני המלכות. ואני גוזר ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו'. וזה לפי שתלה החכמה בהקב"ה והשפיל את עצמו לומר בלעדי. זכה למעלת ובלעדיך כמאמרם ז"ל. יוסף לפי שמיעט כבודו ואמר בלעדי. ורבה כבוד המקום אלהים יענה. וחלק כבוד למלכותו ואמר אלהים יענה את שלום פרעה כדי שיתן הרשע שבח להקב"ה. לפיכך נתרבה כבוד המקום. שאמר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. תלה הגדולה בבעליה. וגם נתגדל שמו בחכמה. שא"ל אין נבון וחכם כמוך. ונתרבה כבודו בגדולה שנתן לו. שנאמר אני פרעה. ובלעדיך לפי שמיעט עצמו בלשון בלעדי. קבל מלכות בו בלשון ובלעדיך ע"כ. וכן אז"ל שכל הגדולה שלו היתה מדה כנגד מדה. הפה שלא נשק לאשת אדוניו. ועל פיך ישק כל עמי. היד שלא משמשה בעבירה. ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף. הצואר שלא נהנה מן העבירה. וישם רביד הזהב על צוארו. הגוף שלא נהנה מן העבירה. וירכב אותו במרכבת המשנה. ברכים שלא כרעו לעבירה. ויקראו לפניו אברך. ולפי שדרך העולים בגדולה לשנות שמם מאיש רגלי לאלוף וכיוצא בו. אמר שקרא שמו צפנת פענח. ואולי עשה כן לקרר דעתם של המצריים שהיו אומרים עבד שקנאו רבו בעשרים כסף אתה ממליך עלינו. לפיכך שינה שמו להראות שאין זה עבד הראשון. ולפי שהאיש בלא אשה הוא חסר. אמר ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע מגדולי המלכות לאשה. ולא לפילגש אלא בקידושין וכתובה. ולפי שהיו אומרים שהיה נער ואינו ראוי לגדולה. אמר ויוסף בן שלשים שנה. ורמז ג"כ שנתקיים חלומו שחלם והנה קמה אלומתי. וכן והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים. שמורים על זמן השעבוד שהיו י"ג שנה. כנגד השמש והירח וי"א כוכבים שהם י"ג. ובזמן החלום היה בן י"ז שנה. ובזמן הגדולה היה בן שלשים שנה הרי י"ג. ושאר הפרשה תורה על קיום ותשתחוין לאלומתי. ואחר שהושלמו בו כל החסרונות. אמר ויצא יוסף בתכסיסי מלוכה. כמו ומרדכי יצא מלפני המלך. ויעבור בכל ארץ מצרים. לתקן דברי המלכות לתת גדולה ולהעביר גדולה. כמו שאמר לו פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת מקומו ומעלתו וסבתו. וזהו ידו ורגלו בכל ארץ מצרים. ולפי שפרעה נתן לו מעלה אחרת בענין התבואה והחומש. כדכתיב ועל פיך ישק כל עמי שזהו ענין המזונות. אמר ותעש הארץ שעצתו עשתה פירות. והתחיל לקבץ ולאסוף כל התבואה באוצרות בענין שלא יתעפש. וזהו ויקבוץ את כל האוכל וגו' ויצבור יוסף בר. ולפי שהאדם איננו שלם בלא בנים למלא מקומו ומעלתו. אמר וליוסף יולד שני בנים. בענין שיהיה ברוך מבנים כדעת ב"ש. ואמר אשר ילדה לו אסנת. לומר שלא היו בני זנונים אלא מאשתו המיוחדת לו. ולכן אמר שקרא שם הבכור מנשה. להורות שנגדר ונשמר מזנות בהיותו נער. עד שזה היה בנו בכורו ראשית אונו כמו אביו שנאמר בו ראובן בכורי אתה. ואמר כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. זכרה ירושלם ימי עוניה ומרודיה כל מחמדיה. וכן בכאן בימי עוניו ועמלו היה זוכר הכבוד שהיה לו בבית אביו. ועכשיו במעלה הזאת שכח הראשונות. ואמר באפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי. לומר שזה היה נס אחר גדול מהראשון. שהגדולה שנתן לו היתה בארץ עוניו שהיו מכירים הכל שהיה עבד. ושם העלהו השם לגדולה. והוא כדרך להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו. ונאמר בסוטה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך: מ״א:תתקצ״ב א׳ אח"כ אמר ותחילנה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף. ולא אמר כן בשני השבע. להורות כי בשני הרעב נראו דבריו וחכמתו. כי בשני השבע לא היו כ"כ נכרות. ואמר ותרעב כל ארץ מצרים. להורות כי מיד נתחזקה הרעב כאלו עברו שנים הרבה כמו שאמר יוסף וקמו שבע שני רעב בחזקה. ויצעק העם אל פרעה ללחם לפי שהיה מלך קדמון ותושביו. ירחם עליהם יותר מיוסף שהיה מלך חדש. והוא השיבם לכו אל יוסף כי לו היכולת בזה. ועכ"ז לא נתן להם מאומה. כי אולי אמר להם שילכו אצל העשירים שהיה להם לחם וישאלו מהם. כמו שאמר ותעמודנה אצל הפרות שכתבנו למעלה. שהוא רמז שיעמדו עניים אצל עשירים. ולכן כתב מיד והרעב היה על פני כל הארץ שהם העשירים כי כבר אכלו לחמם העניים והעשירים. ואז ויפתח יוסף האוצרות ולא קודם לכן. בענין שכולם ילכו אצלו. ואמר ויחזק הרעב לרמוז. שאחר שהוא היה המשביר ולא אדם אחר והתחזק' הרעב. כי איך יוכל אדם אחד לשבור לכולם כי ביני וביני ימותו מקצתם. והוא עשה זה מתחלה בענין שכשיבואו אחיו יבאו לפניו. ואמר וכל הארץ באו מצרימה על שאר הארצות והמלכיות. והעד וירא יעקב כי יש שבר במצרים שראה אנשי כנען באים ממצרים:
אבן עזרא על בראשית פרק-מ
אבן עזרא: {א} חטאו. חטא מוסר המלוכה: {ב} בעבור שלא ישתנה סמ"ך סריסיו. הוא לאות כי היה הרי"ש ראוי להדגש ונקמץ הסמ"ך בקמ"ץ גדול לחסרון הדגש: {ג} במשמר בית שר הטבחים. מקום שיהיו שם נשמרים בעבור שלא יברחו: {ד} ויפקד שר הטבחים. והנה כאשר הושמו אלה הסריסים בבית שר הטבחים פקד את יוסף. והטעם זכר דבריו והביאו אל ביתו ושמהו בבור והוא המשמר וזאת דעת המדקדק הגדול. ולפי דעתי שבית הסהר הי' בבית שר הטבחים ושם היה יוסף. והעד מקום אשר יוסף אסור שם. וצוה שר הטבחים להיות יוסף אתם לשרת אותם. כי מעלה גדולה היתה להם בבית פרעה כי שרים היו: {ה} ויחלמו. כטעם איש כפתרון חלומו כי ראה כל אחד בחלומו מהו פתרון חלומו לעתיד ומה שאירע לו: {ו} זועפים. מתרעשים כטעם ויעמד הים מזעפו: ויבא אליהם. יתכן שבלילה היה לן בבור: {ח} וטעם הלא לאלהים פתרונים. כי פתרון החלומות לשם הוא. כי הוא יודע העתיד והראה בחלום מה יהי' למי שירצה. ואם אני אפתר אותו לטוב או לרע לא יועיל ולא יזיק ואחר שהדבר כן ולשם פתרון כל החלומות. אל תחושו שתספרו חלומותיכם לי. וכל החלומות הולכים אחר הפה דברי יחיד הם: {י} עלתה נצה. כמו הנצו הרמונים: הבשילו אשכלותיה. הפך הבוסר וכמוהו כי בשל קציר ואם הם שני בנינים: {יא} ואשחט אותם. כמו שוחטי הילדים ולא כאשר פי' להם מתנות או יתכן שהגבירה היתה הרה והראשון קרוב: {טו} מארץ העברים. אפרשנו בפסוק כי תקנה עבד עברי. ואחר כל חלום במקרא מלת הנה טעמה כאילו: {טז} סלי חורי. אמר הגאון שהוא לחם לבן כמו חורי יהודה: {יט} בעוד. בטרם עוד וטעמו לא יעבור עוד כך זמן עד שיהיה זה: ישא פרעה את ראשך מעליך. ישאנו ממקומו וטעמו יסירנו. או ירימנו על עץ: {כ} הלדת. שם הפועל מהבנין שלא נזכר שם פועלו: {כא} על משקהו. שם. כי אשר היית משקהו פועל: {כג} ולא זכר שר המשקים. לא הזכירו בפה אל פרעה. כן ומשא ה' לא תזכירו עוד. זכר את ושתי: וישכחהו. בלב:
חסלת פרשת וישב
מיני תרגומא על בראשית פרק-מ
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מ
תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין סְרָחוּ שָׁקְיָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְנַחְתּוֹמָא לְרִבּוֹנֵיהוֹן לְמַלְכָּא דְמִצְרָיִם: {ב} וּרְגַז פַּרְעֹה עַל תְּרֵין רַבְרְבָנוֹהִי עַל רַב שָׁקֵי וְעַל רַב נַחְתּוֹמֵי: {ג} וִיהַב יָתְהוֹן בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטּוֹלַיָּא לְבֵית אֲסִירֵי אֲתַר דִּי יוֹסֵף אָסִיר תַּמָּן: {ד} וּמַנִּי רַב קָטוֹלַיָּא יָת יוֹסֵף עִמְּהוֹן וְשַׁמֵּשׁ יָתְהוֹן וַהֲווֹ יוֹמִין בְּמַטְּרָא: {ה} וַחֲלָמוּ חֶלְמָא תַּרְוֵיהוֹן גְּבַר חֶלְמֵהּ בְּלֵילְיָא חַד גְּבַר כְּפוּשְׁרַן חֶלְמֵהּ שָׁקְיָא וְנַחְתּוֹמָא דִּי לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם דִּי אֲסִירִין בְּבֵית אֲסִירֵי: {ו} וַאֲתָא לְוָתְהוֹן יוֹסֵף בְּצַפְרָא וַחֲזָא יָתְהוֹן והָא אִנּוּן נְסִיסִין: {ז} וּשְׁאֵל יָת רַבְרְבֵי פַרְעֹה דִּי עִמֵּהּ בְּמַטְּרָא בֵּית רִבּוֹנֵהּ לְמֵימָר מָה דֵין אַפֵּיכוֹן בִּישִׁין יוֹמָא דֵּין: {ח} וַאֲמָרוּ לֵהּ חֶלְמָא חֲלֵמְנָא וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ פּוּשְׁרַן חֶלְמַיָּא אִשְׁתָּעוּ כְעַן לִי: {ט} וְאִשְׁתָּעִי רַב שָׁקֵי יָת חֶלְמֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵה בְּחֶלְמִי וְהָא גּוּפְנָא קֳדָמָי: {י} וּבְגוּפְנָא תְּלָתָא שִׁבְשִׁין וְהִיא כַד אַפְרַחַת אַפֵּקַת לַבְלְבִין וַאֲנִיצַת נֵץ בַּשִּׁילוּ אִתְכְּלָתָהָא עִנְּבִין: {יא} וְכַסָּא דְפַרְעֹה בִּידִי וּנְסִיבַת יָת עִנְּבַיָּא וְעַצָרִית יָתְהוֹן לְכַסָּא דְפַרְעֹה וִיהָבִית יָת כַּסָּא עַל יְדָא דְפַרְעֹה: {יב} וַאֲמַר לֵהּ יוֹסֵף דֵּין פִּשְׁרָנֵהּ תְּלָתָא שִׁבְשִׁין תְּלָתָא יוֹמִין אִנּוּן: {יג} בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יִדְכַּר פַּרְעֹה יָת רֵישָׁךְ וִיתֵיבִנָּךְ עַל שִׁמּוּשָׁךְ וְתִתֵּן כַּסָּא דְפַרְעֹה בִּידֵהּ כְּהִלְכְתָא קַדְמָאָה דִּי הֲוֵיתָא מַשְׁקֵי לֵהּ: {יד} אֶלָּהֵן תִּדְכְּרִנַּנִי עִמָּךְ כַּד יֵיטַב לָךְ וְתַעְבֵּד כְּעַן עִמִּי טִיבוּ וְתִדְכַּר עָלַי קֳדָם פַּרְעֹה וְתַפְּקִנַּנִי מִן בֵּית אֲסִירָא הָדֵין: {טו} אֲרֵי מִגְנַב גְּנֵבְנָא מֵאַרְעָא דְעִבְרָאֵי וְאַף הָכָא לָא עֲבָדִית מִדַּעַם אֲרֵי שַׁוִּיאוּ יָתִי בְּבֵית אֲסִירֵי: {טז} וַחֲזָא רַב נַחְתּוֹמֵי אֲרֵי יָאוּת פָּשַׁר וַאֲמַר לְיוֹסֵף אַף אֲנָא בְּחֶלְמִי וְהָא תְּלָתָא סַלִּין דְּחֵירוּ עַל רֵישִׁי: {יז} וּבְסַלָּא עִלָּאָה מִכֹּל מֵיכַל פַּרְעֹה עוֹבַד נַחְתּוֹם וְעוֹפָא אָכֵל יָתְהוֹן מִן סַלָּא מֵעִלָּוֵי רֵישִׁי: {יח} וַאֲתֵב יוֹסֵף וַאֲמַר דֵּין פִּשְׁרָנֵהּ תְּלָתָא סַלִּין תְּלָתָא יוֹמִין אִנּוּן: {יט} בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יַעְדִּי פַרְעֹה יָת רֵישָׁךְ מִנָּךְ וְיִצְלוֹב יָתָךְ עַל צְלִיבָא וְיֵכוּל עוֹפָא יָת בִּשְׂרָךְ מִנָּךְ: {כ} וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יוֹמָא בֵּית וַלְדָא דְפַרְעֹה וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וְאִדְכַּר יָת רֵישׁ רַב שָׁקֵי וְיָת רֵישׁ רַב נַחְתּוֹמֵי בְּגוֹ עַבְדּוֹהִי: {כא} וַאֲתֵיב יָת רַב שָׁקֵי עַל שַׁקְיוּתֵהּ וִיהַב יָת כַּסָּא עַל יְדָא דְפַרְעֹה: {כב} וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי צְלָב כְּמָא דִּי פָשַׁר לְהוֹן יוֹסֵף: {כג} וְלָא דְכִיר רַב שָׁקֵי יָת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵהּ: [פפפ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מ
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְחַוָוא לְמֵימַר סָרְחוּ רַב מְזוּגַיָא דְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְרַב נַחֲתּוֹמַיָא וְאִתְיַעֲטוּ לְמִירְמֵי סַמָא דְמוֹתָא בְּמֵיכְלֵיהּ וּבְמַשְׁקַיֵיהּ לְמִיקְטַל לְרִיבּוֹנְהוֹם לְמַלְכָּא דְמִצְרָיִם: {ב} וּכְנַס פַּרְעה כְּדִי שָׁמַע עַל תְּרֵין רַבְרְבָנוֹי עַל רַב שָׁקֵי וְעַל רַב נַחְתּוֹמֵי: {ג} וִיהַב יַתְהוֹם בְּמַטְרָא בֵּי רַב סְפּוֹקְלַטוֹרְיָא לְבֵית אֲסִירֵי אַתְרָא דְיוֹסֵף אֲסִיר תַּמָן: {ד} וּמַנִי רַב סְפּוֹקְלַטוֹרְיָא יַת יוֹסֵף עִמְהוֹן וְשַׁמֵשׁ יַתְהוֹם וַהֲווֹ יוֹמִין בְּבֵית מַטְרָא: {ה} וְחָלְמוּ חֵילְמָא תְּרֵיהוֹן גְבַר חַלְמֵיהּ בְּלֵילְיָא חַד גְבַר חֶלְמֵיהּ וּפוֹשְׁרָן חֵילְמָא דְחַבְרֵיהּ מְזוֹגָא וְנַחְתּוֹמָא דִי לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם דַאֲסִירִין בְּבֵית אֲסִירֵי: {ו} וְאָתָא לְוַתְהוֹן יוֹסֵף בְּצַפְרָא וַחֲמָא יַתְהוֹם וְהָא אִינוּן כְּנִיסִין: {ז} וּשְׁאַל יַת רַבְרְבֵי פַרְעה דְעִמֵיהּ בְּמַטְרַת בֵּיתָא דְרִבּוֹנֵיהּ לְמֵימָר מָדֵין סְבַר אַפֵּיכוֹן בִּיש יוֹמָא דֵין מִכָּל יוֹמַיָא דִהֲוֵיתוּן הָכָא: {ח} וַאֲמָרוּ לֵיהּ חֵילְמָא חֲלֵימְנָא וּפְשַׁר לֵית לֵיהּ וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ פּוּשְׁרַן חֶלְמַיָיא אִשְׁתְּעוּ כְּדוֹן לִי: {ט} וְאִשְׁתְּעֵי רַב מְזוֹגַיָא יַת חֶלְמֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ חָמֵי הֲוִית בְּחֶלְמִי וְהָא גוּפְנָא קֳדָמָי: {י} וּבְגוּפְנָא תְּלָתֵי מְצוֹגְיָא וְהוּא כְדִי אַפְרַחַת אַפֵּיקַת לַבְלוֹבָהָא וּמִן יַד בָּשְׁלוּ סְגוֹלְיָהָא הֲווֹ עֲנָבִין: {יא} חָמֵי הֲוֵית עַד דְיַהֲבִין כַּסָא דְפַרְעה בִּידִי וּנְסֵיבִית יַת עִנְבַיָיא וְעַצְרִית יַתְהוֹן לְכַסָא דְפַרְעה וִיהָבִית יַת כַּסָא עַל יְדָא דְפַרְעה: {יב} וַאֲמַר לֵיהּ יוֹסֵף דֵין סוֹף פּוֹשְׁרָנָא דְחֶלְמָא תְּלָתֵי מְצוֹגְיָא תְּלָתֵי אַבְהַת עַלְמָא אִינוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב דְמִן בְּנֵי בְנֵיהוֹן עֲתִידִין לְמִישְׁתַּעְבְּדָא לְמִצְרַיִם בְּטִינָא וּבְלִיבְנָא וּבְכָל פּוּלְחָנָהָא בְּאַנְפֵּי בְרָא וּמִן בָּתַר כְּדוֹן מִתְפָּרְקִין עַל יַד תְּלַת רַעֲיָין וְדִי אֲמַרְתְּ נְסִיבִית יַת עִינְבַיָיא וְעַצְרִית יַתְהוֹם לְכַסָא דְפַרְעה וִיהָבִית יַת כַּסָא לִידָא דְפַרְעה הוּא פְיָילָא דְרוּגְזָא דְעָתִיד פַּרְעה שָׁתֵי בְּעִקְבָא וְאַתְּ רַב מְזוֹגַיָא תְּקַבֵּל אֲגַר טַב עַל חֶלְמָךְ טַב דְחָלַמְתָּא וּפוֹשְרָנֵיהּ דֵין הוּא לָךְ תְּלָתֵי מְצוֹגְיָיא תְּלָתָא יוֹמִין הִינוּן לְפוּרְקָנָךְ: {יג} בְּסוֹף תְּלָתֵי יוֹמִין יֵיעוּל קֳדָם פַּרְעה דוּכְרָנָךְ וְיָרִים יַת רֵישָׁךְ בִּיקָר וִיתֵבִינָךְ עַל שִׁמוּשָׁךְ וְתִתֵּן כַּסָא דְפַרְעה בִּידֵיהּ כְּהִלְכָתָא קַדְמָאָה דַהֲוִית מְזוֹגֵיהּ: {יד} שְׁבַק יוֹסֵף יַת רוֹחֲצָנֵיהּ דִלְעֵיל וְנָקַט רוֹחֲצָנֵיהּ דְבַר נַשׁ וַאֲמַר לְרַב מְזוֹגַיָא אֱלָהֵן תִּדְכְּרִינַנִי עִמָךְ כַּד יִיטַב לָךְ וְתֶעֱבַד כְּדוֹן עִמִי טִיבוּ וְתִידְכַּר עָלַי קֳדָם פַּרְעה וּתְהַנְפְקִינַנִי מִן בֵּית אֲסִירֵי הָדֵין: {טו} אֲרוּם מִגְנַב אִתְגַנֵיבִית מִן אַרְעָא דְעִיבְרָאֵי וְאוּף הָכָא לָא עֲבָדִית מִדַעַם בִּישׁ אֲרוּם שַׁוִיאוּ יָתִי בְּבֵית אֲסִירֵי: {טז} וַחֲמָא רַב נַחְתּוֹמֵי אֲרוּם יָאוּת פָּשָׁר דְהוּא חָמָא פּוּשְׁרַן חֵילְמָא דְחַבְרֵיהּ וְשָׁרֵי לְמַלָלָא בִּלְשׁוֹן רוּגְזָא וַאֲמַר לְיוֹסֵף אוּף אֲנָא הַוִית חָמֵי בְּחֶלְמִי וְהָא תְּלָתָא סַלִין דְפִיתָּא נַקְיָא עַל רֵישִׁי: {יז} וּבְסַלָא עִלָאָה מִכָּל תַּפְנוּקֵי מֵיכַל פַּרְעה עוֹבַד נַחְתּוֹם וְעוֹפָא אָכִיל יַתְהוֹם מִן סַלָא מֵעִילַוֵי רֵישִׁי: {יח} וְאָתֵיב יוֹסֵף וְאָמַר דֵין הוּא פּוּשְׁרָנֵיהּ תְּלָתָא סַלַיָא תְּלָתֵי שַׁעֲבּוּדַיָא הִינוּן דַעֲתִידִין לְבֵית יִשְרָאֵל לְמִשְׁתַּעֲבְּדָא וְאַנְתְּ רַב נַחֲתּוֹמֵי תְּקַבֵּיל אֲגַר בִּישׁ עַל חֶלְמָךְ בִּישׁ דְחָלַמְתָּ דְפָשַׁר לֵיהּ יוֹסֵף יַת מַה דִשְׁפַר בְּעֵינוֹי וַאֲמַר לֵיהּ דֵין לָךְ פּוּשְׁרָנֵיהּ תְּלָתָא סַלַיָא תְּלַת יוֹמִין הִינוּן לְקַטְלָךְ: {יט} בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יַעֲדִי פַּרְעה בְּסַיְיפָא יַת רֵישָׁךְ מֵעִילוֹי גוּפָךְ וְיִצְלוֹב יָתָךְ עַל קֵיסָא וְיֵיכוּל עוֹפָא יַת בִּישְרָךְ מִינָךְ: {כ} וַהֲוָה בְּיוֹם תְּלִיתָאֵי יוֹם גְנוּסָא דְפַרְעה וְעָבַד שֵׁירוּ לְכָל עַבְדוֹי וְרוֹמַם יַת רֵישׁ רַב מְזוֹגַיָא וְיַת רֵישׁ רַב נַחְתּוֹמַיָא בְּגוֹ עַבְדוֹי: {כא} וְאָתֵיב יַת רַב מְזוֹגֵיהּ עַל מַזְגֵיהּ דְאִשְׁתַּכַּח דְלָא הֲוָה בְּעֵיטָא הַהוּא וִיהַב כַּסָא עַל יְדָא דְפַרְעה: {כב} וְיַת רַב נַחְתּוֹמֵי צְלָב דְיָעַט לְמִקְטְלֵיהּ הֵיכְמָא דְפָשַׁר לְהוֹם יוֹסֵף: {כג} וּבְגִין דְשָׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל וְאִתְרָחִיץ בְּרַב מְזוֹגַיָא בִּבְשַר עָבִיד בְּגִין כֵּן לָא אִידְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵיהּ עַד זְמַן דִי מָטָא קִיצָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִתְפַּרְקָא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מ
תרגום ירושלמי: י״ב וַאֲמַר לֵיהּ יוֹסֵף דֵין הוּא פִּתְרוֹנֵיהּ דְחֵלְמָא תְּלְתָא שַׁרְבִטַּיָּא אִנּוּן תְּלָתָא אֲבְהָתֵי עַלְמָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב דְּמִן בְּנֵי בְנֵיהוֹן עֲתִידִין לְמִשְׁתַּעְבְּדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וַעֲתִידִין לְמִתְפָּרְקָא עַל יְדֵי תְּלָתָא פַּרְנָסִין מְהֵימְנִין וְאִנּוּן מְתִילִין כִּסְגּוֹלַיָיא וְדִי אָמְרַת נְסֵבִית יַת עִינְבַיָּא וַעֲצָרִית יַתְהוֹן בְּכַסָּא דְפַרְעה וִיהָבִית יַת כַּסָּא לְגוֹ כַף יְדוֹהִי דְפַרְעה הוּא כַּסָּא דְפוּרְעָנוּתָא דְּפַרְעה עָתִיד לְמִשְׁתֵּי בְּעִקְּבָא. וְאַתְּ רַב מְזוֹגַיָּא לָא מוֹבְדִין אַגְרָךְ דִּי חֲלַמְתְּ חִלְמָא טָבָא הָדֵין בְּרַם פִּתְרוֹנֵהּ דְחֶלְמָא לָא הֲוָה יוֹסֵף אָמַר לֵהּ יוֹמִין בָּתַר דֵין פָּתַר לֵיה יוֹסֵף הֵיךְ מַה דְּהַוָה שְׁפַר בְּאַפּוֹי וַאֲמַר לֵהּ יוֹסֵף תְּלָתָא שַׁרְבִטַּיָּא תְּלָתָא יוֹמִין אִנוּן: ט״ז וְהָא תְּלָתָא סַלִין דְרִיפְתָּא קַקְבָּטִין עַל רֵישִׁי: י״ח וַאֲמַר לֵיהּ תְּלַת סַלַיָא אִינוּן תְּלָתָא שִׁיעֲבּוּדַיָא תַּקִיפַיָא דַעֲתִידִין מֵעַרְעָא לְבֵית יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּטִינַיָא וּבְלִיבְנַיָא וּבְכָל פּוּלְחָנָא דְאַפֵּי בָּרָא עָתִיד פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם לְמֶהֱוֵי גְזַר גְזִירִין בִּישָׁן עַל יִשְרָאֵל וּרְמֵי בְנֵיהוֹן בְּנַהֲרָא בְּרַם פַרְעה יוֹבִיד וְחֵילוּתֵיהּ יִשְׁתֵּיצוּן וּבְנֵי יִשְׁרָאֵל יִפְקוּן פְּרִיקִין בְּרֵישׁ גְלֵי. וְאַתְּ רַב נַחְתּוֹמָא תְּקַבֵּל פּוּרְעָנוּת דִי חֲלֵימִית חֵילְמָא בִּישָׁא הָדֵין וּפִתְרוֹנֵי דְחֵילְמָא לָא הֲוָה יוֹסֵף יְדִיעַ לֵיהּ וּמִן בָּתַר כֵּן פָּתַר לֵיהּ יוֹסֵף הֵיךְ מַה שְׁפַר בְּאַפּוֹי וַאֲמַר לֵיהּ יוֹסֵף דֵין הוּא פִּתְרוֹנֵיהּ דְחֵילְמָא תְּלַת סַלַיָא תְּלַת יוֹמִין אִינוּן: כ״ג שְׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל בְּחִסְדָא דִלְרַע וְחִסְדָא דְלָוֵוי יָתֵיהּ מִבַּיְיתֵיהּ דְאָבוֹי וְאִתְרְחַץ בְּרַב מְזוֹגַיָיא בִּבְשַר עָבִיד וּבְשַר טָעַם כַּסָא דְמוֹתָא וְלָא אִידְכַּר כְּתָבָא דְכָתִיב וּמְפָרַשׁ לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יִתְרָחִיץ בְּבִישְרָא וִישַׁוֵי בִּישְרָא רַחֲצוֹהִי וּבְרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יִתְרָחֵיץ בְּשֵׁם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ וִיהֵי מֵימְרֵיהּ דַיְיָ רוֹחֲצָנֵיהּ. מִן בְּגִין כֵּן לָא אִדְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף וְאַנְשֵׁי יָתֵיהּ עַד זְמַן דִמְטָא קִצֵיהּ לְמִתְפַּרְקָא:
רלב"ג על בראשית פרק-מ
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il