בראשית פרק-מט – עם 26 מפרשים

{א} &nbspרביעי&nbsp&nbspוַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִֽים: {ב} הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַֽעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶֽם: {ג} רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָֽז: {ד} פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָֽה: (פ) {ה} שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם: {ו} בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שֽׁוֹר: {ז} אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַֽעֲקֹב וַֽאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל: (פ) {ח} יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָֽדְךָ בְּעֹרֶף אֹֽיְבֶיךָ יִשְׁתַּֽחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִֽיךָ: {ט} גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶֽנּוּ: {י} לֹֽא יָסוּר שֵׁבֶט מִֽיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּֽי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּֽים: {יא} אֹֽסְרִי לַגֶּפֶן (עירה) עִירוֹ וְלַשּֽׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים (סותה) סוּתֽוֹ: {יב} חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּֽלְבֶן שִׁנַּיִם מֵֽחָלָֽב: (פ) {יג} זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹֽן: (פ) {יד} יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם: {טו} וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵֽד: (ס) {טז} דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל: {יז} יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹֽכְבוֹ אָחֽוֹר: {יח} לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָֽה: (ס) {יט} &nbspחמישי&nbsp&nbspגָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵֽב: (ס) {כ} מֵֽאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַֽעֲדַנֵּי מֶֽלֶךְ: (ס) {כא} נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָֽׁפֶר: (ס) {כב} בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָֽעֲדָה עֲלֵי שֽׁוּר: {כג} וַֽיְמָֽרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻהוּ בַּֽעֲלֵי חִצִּֽים: {כד} וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַֽעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵֽל: {כה} מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִֽיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם: {כו} בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּֽבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַֽד תַּֽאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּֽהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָֽיו: (פ) {כז} &nbspשישי&nbsp&nbspבִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָֽל: {כח} כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָֽם: {כט} וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶֽאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַֽחִתִּֽי: {ל} בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַֽחִתִּי לַֽאֲחֻזַּת קָֽבֶר: {לא} שָׁמָּה קָּֽבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָֽבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָֽה: {לב} מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵֽת: {לג} וַיְכַל יַֽעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּֽאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו:

רש"י על בראשית פרק-מט

רש"י: {א} ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ ה ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים (ב"ר צח, ב.): {ג} וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה ו קרי מימיו (ב"ר שם ד.): אוני. כוחי, כמו מצאתי און לי (הושע יב, ט.), מרוב אונים (ישעיה מ, כו.), ולאין אונים (שם כט.): יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז. במלכות, כמו ויתן עז למלכו (שמואל-א ב, י.), ומי גרם לך להפסיד כל אלה: {ד} פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך: אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שם ז שעלה על יצועי, והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואלו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה: יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו, אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג, ז.), אם אעלה על ערש יצועי (שם קלב, ג.): {ה} שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, ח שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, ט על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים: כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו: מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר (תנחומא ויחי ט.). דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתם י נהגו עצמן בכלי חמס, כמו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז, ג.), וזה תרגום של אונקלוס: {ו} בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה כ לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב (ב"ר צט, ו.): בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן: אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, ל שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (-א ו, כב.), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: אל תחד כבודי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד מ עמהם, כמו לא תחד אתם בקבורה (ישעיה יד, כ.): כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד (שופטים ו, טז.), וכן הוא אומר בגדעון, והכית את מדין כאיש אחד וכן במצרים סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל יט, ג.): וברצונם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף נ שנקרא שור, שנאמר בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון את סוסיהם תעקר (יהושע יא, י.): {ז} ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם מה אקוב לא קבה ס אל: אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, ע אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו פ דרך כבוד: {ח} יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו (ב"ר צח, ה.) (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם: ידך בערף איביך. בימי צ דוד, ואויבי תתה לי עורף (שמואל-ב כב, מא.): בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק: {ט} גור אריה. על דוד נתנבא בתחלה, גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל (שם ה, ב.), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם שלטון יהא בשרויא, בתחלתו: מטרף. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמר ק שהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה איש תחת גפנו וגו' (מלכים-א ה, ה.): {י} לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך ר אלו ראשי גליות שבבבל (סנהדרין ה.), שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה ש שלו, וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שי ת לו שנאמר יובילו שי למורא (תהלים עו, יב.): ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאחותי באזניכם (איוב יג, ז.), ושבאבחת חרב (יחזקאל כא, כ.), (והוא לשון חרב ופירוש אימת חרב והוא לשון זיין) ואסוך שמן (מלכים-ב ד, ב.), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אליו גוים ידרושו (ישעיה יא, י.), ודומה לו עין תלעג א לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל, יז.), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי ב דנהרדעא [דפומבדיתא] במסכת יבמות (קי:), ויכול היה לומר קהיית עמים: {יא} אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד: שרקה. זמורה ארוכה, קוריי"רא בלע"ז: כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין: סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא: אסרי. כמו אוסר דוגמתו מקימי מעפר דל (תהלים קיג, ז.), היושבי בשמים (שם קכג, א.), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך ג המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב, כא.): בני אתנו. יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ, טו.), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עבדי אורייתא באולפן, על שם רוכבי אתונות ד צחורות, כבס ביין, יהא ארגוון טב לבושוהי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה: {יב} חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן למי חכלילות עינים (משלי כג, כט.), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין: מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים ל' הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במס' עבודת אלילים (עד:), נעוה ארתחו, יחוורן בקעתיה תרגם שנים, לשון שני הסלעים: {יג} זבלון לחוף ימים. על חוף ימים ה תהיה ארצו, חוף, כתרגומו ספר, מרק"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר אל חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח.), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים (תנחומא ויחי יא.): וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן: {יד} יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד: רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא: {טו} וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות: ויט שכמו לסבל. עול תורה: ויהי. לכל אחיו ישראל: למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם: ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו ויט שמים הטו אזניכם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד: {טז} דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו: כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד ו עמו, ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו.ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה: {יז} שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקראו כן על שם שהוא ז נושף כמו ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו.): הנושך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וילפת וגו' את שני עמודי התוך וגו' (שופטים טז, כט.), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרס, וכפתנא, כמו פתן, יכמון, יארוב: {יח} לישועתך קויתי ה'. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם (שם כח.): {יט} גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות להכפל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כצפור לנוד (משלי כו, ב.), מגזרת ושבעתי נדודים (איוב ז, ד.), שם נפל שדוד (שופטים ה, כז.), מגזרת ישוד צהרים, אף יגוד יגודנו, וגדוד מגזרה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יפעל, אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יתגודד, יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד, ובלשון מפעיל יתום ואלמנה יעודד (תהלים קמו, ט.), לשובב יעקב אליו (ישעיה מט, ה.), משובב נתיבות (שם נח, יב.), אף יגודנו האמור כאן אין לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו בני יצאוני (ירמיה י, כ.), יצאו ממני. גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ: והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש: עקב. בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו ועקבותיך לא נודעו (תהלים עז, כ.), וכן בעקבי הצאן (שיר השירים א, ח.), בלשון לע"ז תרציא"ס: {כ} מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו ח משה וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו': {כא} אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אילה שלוחה, אילה משולחת לרוץ: הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו' (שופטים ד, ו.), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח, בעמק שולח ברגליו. הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק ט שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יתרמי עדבה, י יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח: {כב} בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נמטייה לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.): בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו: בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת כ במקום שתוכל לראותו משם. (דבר אחר) עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב. (במדבר כד, יז.) ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישב המקרא. פרת. תי"ו שבו הוא תקון ל הלשון, כמו על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.). שור. כמו לשור. עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אנוקלוס בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו', וכתב בנות, על שם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף, פורת לשון פריה מ ורביה. ויש מדרשי אגדה בו המתישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה: בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם: {כג} וימררהו ורבו. וימררוהו נ אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו ס לאסרו, לשון וימררו את חייהם: ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב, ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו כמו המה מי מריבה אשר רבו וגו', ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו להנקד, ואינו אלא לשון פועלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב, יב.), שהוא לשון הושמו, וכן רמו מעט, שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דומו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס ונקמוהי: בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מרי פלגותא, לשון ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה: {כד} ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק: קשתו. חזקו: ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקב"ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל, לשון אבן הראשה, לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא ע ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, ותשב נבואיתו, בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח, בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרועי ידיו, לשון פז: אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהן ובנין, פ יעקב ובניו: {כה} מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך: ואת שדי. ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך: ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוייה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן: שדים. ירה יירה מתרגמינן אישתדאי ישתדי, אף שדים כאן צ על שם שהזרע יורה כחץ: {כו} ברכת אביך גברו וגו'. הברכות שברכני הקב"ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי: עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ד' קצות העולם, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נח, יד.), ולא אמר נחלת אברהם: תאות. אשמול"ץ, כך חברו מנחם בן סרוק: הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, ק כמו הורה גבר (איוב ג, ג.): עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י.), תתאו לבא חמת (שם ח.): תהיין. כולם לראש יוסף: נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל, נזורו אחור. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, ר שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו. מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות עולם, לשון תאוה וחמדה, ש וגבעות עולם לשון מצוקי ארץ, (והם הברכות) שחמדתן ת אמו והזקיקתו לקבלם: {כז} בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. א נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וחטפתם לכם איש אשתו (שופטים כא, כא.), בפלגש בגבעה. ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וגו' וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל-א יד, מז.): בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית,אז חולק עד, שלל (ישעיה לג, כד.). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בוקרן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל: יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש: {כח} וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם ב מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, ג כולם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם: {כט} נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט, טו.), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט.), הכנסתם לבית מפני הגשמים, באספכם את מעשיכם, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבתי. עם אבותי: {לג} ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא ד מת (תענית ה:):

רמב"ן על בראשית פרק-מט

רמב"ן: {א} באחרית הימים. הם ימות המשיח כי יעקב ירמוז אליו בדבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים ורבותינו אמרו (פסחים נו) שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם {ג} ראובן בכורי אתה. שיעור הפסוק הזה ראובן אתה בכורי וכחי וראשית אוני יתר שאתי ויתר עוזי וענינו אתה בכור כחי וראשית אוני בהיותי ביתרון שאת ומעלה כלשון הלא שאתו תבעת אתכם (איוב יג יא) משאתו יגורו אלים (שם מא יז) רוממות וגדולה ובהיותי יתרון עז למלחמה כמו ויתן עז למלכו (שמואל א ב י) ועזוז מלחמה (ישעיהו מב כה) {ד} פחז כמים אל תותר. פחז שם דבר מן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) ריקים ונמהרים קלי הדעת ורבותינו משתמשים בו תדיר (נדרים ט) נסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי כלומר קפץ יצרי עלי ואמרו עוד (סנהדרין נז) אפיחזיהו הוא דקא מגלי כלומר קלות דעתם עמא פחיזא דאקדמיה פומיה לאודניה עדין בפחזותיכו קימיתו (שבת פח) נמהרים קלי דעת ויתכן שהוא הפוך מן חפזון יאמר שטף הבא כמים אל תותר בו כי עלית משכבי אביך בפחזותיך וקלות דעתך אז חללת אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך שהוא כמים העולים ושוטפים וזה כלשון הכתוב במים הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה ושטף ועבר (ישעיה ח ז ח) ורבותינו אמרו (עיין שבת נה) אז חללת יצועי עלה שכינה שדרכה לעלות על יצועי והכתוב אומר (דהי"א ה א) ובחללו יצועי אביו שהיצוע הוא המחולל ואולי יכנה אותו שם ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו כלשון אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קלב ג) ויאמר אז חללת אותי רק דבר בנסתר דרך כבוד וכן ובחללו יצועי אביו כנוי בחללו העולה על יצועי אביו ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (לעיל לה כב) כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד {ה} (בראשית מט ה): "שמעון ולוי אחים" – יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות, כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל, כי הוא "חמס".

והנכון בעיני, שאמר כי "שמעון ולוי אחים" גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.

וכבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם (בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" – התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל (בראשית מט ז): "אפם ועברתם". וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".

ופירוש "כלי חמס מכרותיהם" – על דעת אונקלוס וכל המפרשים (ראב"ע, רש"י, רד"ק) כלי חמס מגורותיהם, וכן (יחזקאל טז ג): "מכורותיך ומולדתיך", וכן (יחזקאל כט יד): "על ארץ מכורתם", אמרו כי פירושו שעשו חמס בארץ מגורותיהם. ואם כן, יהיה שיעור הכתוב: כלי חמס להם במגורותיהם. ויקרא אותה "ארץ מגורותיהם", שגרו בה אחרי כן.

אבל לפי דעתי יאמר "כלי חמס" הם מגורותיהם, חייהם, כלשון (בראשית מז ט): "ימי מגורי"; יאמר, כי כלי החמס עצמם הם מגוריהם, כי בם יחיו ויזונו. ודומה לזה (איוב כד ה): "ערבה לו לחם לנערים".

ובעבור זה (בראשית מט ז): "יחלקם ביעקב", שלא יוסדו; "ויפיצם בישראל", שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. {ו} כבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם (בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" – התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל (בראשית מט ז): "אפם ועברתם". וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".

וטעם (בראשית מט ו): "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" – שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם.

ואמר אונקלוס, כי טעם שוֹר כמו שוּר בשורק, מן (בראשית מט כב): "בנות צעדה עלי שור", ותרגם בו עוד "סנאה", מן (תהלים צב יב): "ותבט עיני בשורי". והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הרגם אנשיה. ויהיה "עקרו" מן (צפניה ב ד): "ועקרון תעקר".

ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א), כי שור גדול בבהמות, רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו", (עמוס ד א): "פרות הבשן אשר בהר שומרון". וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים.

והנכון בעיני, שהכתוב כמשמעו, אמר כי "באפם הרגו" כל "איש" באפם, "וברצונם", אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, "עקרו" כל "שור", רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה, לומר, כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה, אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. ו"עקרו" מן (יהושע יא ו): "ואת סוסיהם תעקר". אך הכל לשון אחד וענין אחד.

{ו} וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. שעשו החמס באפם שכעסו על שכם וברצונם שהם חפצים בו לא פשע המומתים ולא חטאתם ואמר אונקלוס כי טעם שור כמו שור בשורק מן בנות צעדה עלי שור (להלן פסוק כב) ותרגם בו עוד סנאה מן ותבט עיני בשורי (תהלים צב יב) והטעם שעקרו עיר מוקפת חומה את טפם ואת נשיהם אחרי הרגם אנשיה ויהיה "עקרו" מן ועקרון תעקר (צפניה ב ד) ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א) כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ כמו בכור שורו הדר לו (דברים לג יז) פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד א) וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו אמר כי באפם הרגו כל איש באפם וברצונם אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל ו "עקרו" מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו) אך הכל לשון אחד וענין אחד {ז} …ובעבור זה (בראשית מט ז): "יחלקם ביעקב", שלא יוסדו; "ויפיצם בישראל", שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. {י} אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.

אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור "מחוקק מבין רגליו", שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, "עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים" לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי:

"השבט" ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות,

ו"שילה" הוא בנו אשר לו יקהת העמים.

ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): "שבט מישור שבט מלכותך", (ישעיהו יד ה): "שבט מושלים", (יחזקאל יט יד): "שבט למשול".

והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד (דברי הימים א כח ד): "ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל".

ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג ה): "כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".

וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר (הושע יג יא): "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (שמואל א יב יב): "וה' אלהיכם מלככם". והקב"ה אמר לו (שמואל א ח ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.

ומה שאמר הכתוב (שמואל א יג יג): "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה.

ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים", וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (הושע ח ד): "הם המליכו ולא ממני".

וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג א): "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר יח ז): "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב): "אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים". הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.

"אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי א): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י.

ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם.

ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" – שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה ב): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב א): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.

ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" – שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" – לקבל מצותה.

והנכון בעיני, שהוא מלשון (ירמיהו לא כט): "האוכל הבוסר תקהינה שניו", ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן (קהלת י י): "אם קהה הברזל", שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שיר השירים רבה א יב): "הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל {יב} חכלילי עינים. אמרו המפרשים (רש"י ראב"ע והרד"ק) שהוא ענין אדמימות שיתאדמו עיניו מרוב שתית יין וכמוהו למי חכלילות עינים (משלי כג כט) והנראה בעיני שהוא הפוך מן כחלת עיניך (יחזקאל כג מ) ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים והוא כענין מכחול העינים הידוע ומורגל בדברי רבותינו (כלים פי"ג מ"ב) וכן שמו בערבי "אל כחול" יאמר שהוא כחול העינים מן היין כי כאשר אחרים כוחלים אותם בפוך שהוא ה"אל כחול" כן יכחול אותם הוא ביין וכמו שהאחרים מלבנים שיניהם בתמרוקים כן ילבן אותם בחלב והמשל לרבוי היין והחלב בארצו כאשר הזכיר אונקלוס וכן למי חכלילות עינים (משלי כג כט) כמו כחלילות יאמר שעיניו כחולות ביין ולא יוכל להסתיר שכרותו או יאמר למי חכלילות עינים שיצטרך לכחול עיניו תמיד למאחרים על היין כי היין יחשיך את עיניהם ויורידו דמעה ותמקנה בחוריהן ויצטרך שיהיו עיניו במכחול תדיר יספר הכתוב בגנות היין ברעות הבאות לו מבחוץ במדנים ובפצעים ושישמע בביתו אוי ואבוי ויזכיר הנזק ההוא ההוה לו ממנו בגופו חשכת עיניו ותחלואיהם הרבים וזה פירוש וענין נכון {טז} דן ידין עמו. כמו כי ידין ה' עמו (דברים לב לו) ארי ידין ה' דינא דעמיה כלשון שפטני ה' וריבה ריבי מגוי לא חסיד (תהלים מג א) ריב אלמנה (ישעיהו א יז) יאמר כי דן ינקום נקמת עמו כל שבטי ישראל כאחד והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים כי בימי שמגר בן ענת החלו (שופטים ג לא) ובימי יפתח כתוב (שם י ז) וימכרם ביד פלשתים וגם אחרי עבדון בן הילל (שם יב יג) ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה (שם יג א) ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל ואף על פי שכתוב בשמגר (שם ג לא) ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר איננה נקמה כי איננה מכה רבה על כן כתוב בשמשון (שם יג ה) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים ולקח נקמת ישראל מהם כי הרג מהם עם רב וכל סרני פלשתים המית והזכיר ידין כי היה הנוקם הזה שופט לא מלך ואפשר שזה דעת אונקלוס שאמר ביומוהי יתפרק עמיה ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא יהודה שנאמר בו (לעיל פסוק ח) ידך בעורף אויביך כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם {יז} שפיפון. שם לנחש שישוף עקב ונכפלה בו העי"ן ואמרו בירושלמי במסכת תרומות (פ"ח מ"ג) מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשערה ונתנה רשות לארץ ליבקע מפניו ודמה שמשון לנחש בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כאשר השופטים או המלכים רק הוא לבדו יוצא עליהם כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך או המין הקטן שבנחשים שאינו ניכר כלל להולכי ארח וטעם הנושך עקבי סוס רמז לשני העמודים אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז כט) ושלשת אלפים אשר על הגג (שם פסוק כז) הם הרוכב הנופל אחור כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס יגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים ויפול רוכבו אחור {יח} לישועתך קויתי ה'. לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה כדכתיב (שופטים ב יח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט והוא היה האחרון לשופטים כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם ובימיו מלכו המלכים וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת נחש ושפיפון כי בך אושע לא בשופט כי תשועתך תשועת עולמים {יט} גד גדוד יגודנו. פירש רש"י על דרך אונקלוס יתנבא כי גדוד יגוד ממנו ואותו הגדוד יגוד עקב על עקבו שיחזור לדרך אשר בא לו לשלום אל ארצו והנכון שיהיה כמו לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז) יאמר כי גדוד יגודנו תמיד שיהיו לו מלחמות רבות ופשט גדוד עליו בארצו והוא יגוד אותו על עקיבו שיתגבר עליו וירדוף אותו והם ישובו על עקב בשתם שבח אותם בגבורה ונצוח כל הבאים עליהם למלחמה וזה כענין ברכת משה רבינו בהם (דברים לג כ) ברוך מרחיב גד כלביא שכן בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם והוא כלביא שכן על טרפו מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי שאמרו במסכת סוטה (פ"ח ה"י) גד גדוד יגודנו גייסא אתי מגיסתא והוא מגייס לה לומר כי הגייס יבא לאסוף חיל ולגייס עליו והוא יגוד עליהם ויביא גדודיו בארצם ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון כי בני גד ירשו כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון והיו בני עמון תמיד נלחמים באנשי גלעד והוא כמעט עבר עליהם והכה אותן ואת עריהן מכה גדולה מאד (שופטים יא לג) והיה הענין ההוא נס גדול הזכירו הנביא כאשר הזכיר דבר שמשון {כא} נפתלי אילה שלוחה. מנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים וכך הענין כי האילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה ויתבשרו בהן וזה טעם אמרי שפר כלומר אילה שלוחה מבשר בשורות טובות והענין הזה ידוע והוא מוזכר בירושלמי במסכת שביעית (פ"ט ה"ב) אמרו אין אזלין לון חזרין ואי בעית למבדקיה אייתו טביין וישלחון לארע רחיקא בסוף אינון חזרין עבד כן ואייתי טביין וחפי קרניהון בכסף ושלחון לאפריקי ובסוף תלת עשרה שנין חזרון לאתריהון שהתירום לאחר י"ג שנה ומיד חזרו והמשל כי נפתלי שבע רצון ומלא כל טוב וממנו תבא בשורה לכל ישראל כי עשתה ארצו פירות לשבעה כמו שהזכירו רבותינו בפירות גנוסר (תנחומא ויחי יג) {כב} בן פורת יוסף. בן חן והוא לשון ארמי (ב"מ קיט) אפריון נמטיה לרבי שמעון בן פורת עלי עין חנו נטוי על העין הרואה אותו לשון רש"י ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא שלשונות כאלה בתלמוד יוני או פרסי ושאר לשונות אין להם חבר בלשון הקדש ועוד כי לפי הנמצא ממנו איננו רק לשון ברכה ושבח והנו"ן בו שרש וכן בבראשית רבה (ס יג) ויברכו את רבקה דוויין ושפופין ולא היו מפרנין אלא בפה ודומה לי שהוא ממה שאמרו (כתובות נד) פורנא ליתמי שפירושו השבח שהשביחו הוא ליתומים וקראו עוד הכתובה פורנא אשה גובה פורנא מהם (שם סז) הכתובה שהיא שבח בית אביה וכמו שאמרו (ב"ר פ ז) מהר פראנון אבל בן פורת או כדעת אונקלוס מלשון פוריה ועניפה או כדברי בעלי הדקדוק (עיין ספר השרשים שורש בנה) שעשו פורת מלשון ותארכנה פארותיו (יחזקאל לא ה) והם אמרו כי בן כמו נטע והביאו לו דומה (תהלים פ טז) וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך והענין כאלו אמר נטע שבו פארות רבות יוסף ועל דעתי בן כמשמעו יאמר כי יוסף הוא בן שהוא כמו פארות אילן שתול על המעין אשר לא יכזבו מימיו ועשתה בנות צעדה אותן על החומות הגבוהות בשמים וכנה הבדים אשר תצאנה מן פארה בבנות כי הן בנות לפארות הגדולות והוא דרך צחות לבן פורת ולא נסמך בן אל פורת אבל הוא כמו אשור ארז בלבנון (יחזקאל לא ג) נפתלי אילה שלוחה (לעיל פסוק כא) בנימין זאב (להלן פסוק כז) ולפיכך נקוד בצרי כי אילו היה פירושו נטע שיש לו פארות משפטו בסגול ואמר "בן" דרך חבוב כמו מטרף בני עלית ועל הכלל ראוי שנפרש בברכת יוסף שיהיה בה זכר לשני השבטים היוצאים ממנו והוא לשון פורת ובנות אבל מפני שהזכיר לוי ושבטי ישראל אינם אלא שנים עשר לא יעשה ממנו כן בברכתו שנים שבטים חלוקים אבל ירמוז להם וכן במשה רבינו בברכתו דמה אותו לשור ולראם (דברים לג יז) והזכיר בו הקרנים כי כל אחד מהם גוף אחד שממנו יתחלקו קרנים ובעבור ששם לא הזכיר שמעון אמר בפירוש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (שם) {כד} מידי אביר יעקב. זאת היתה לו מאת הקב"ה שהוא אביר יעקב ומשם זכה להיות רועה אבן ישראל עיקרן של ישראל לשון האבן הראשה לשון רש"י מאל אביך היתה זאת לך והוא יעזרך ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך גם זה לשונו ורבי אברהם אמר כי מ"ם מאל אביך נמשך לואת שדי והוא יברכך ועל דרך האמת הברכה הזאת דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים כי אביר יעקב הוא אלהי אמת ולא בא בכתוב אביר אברהם או יצחק וזולתם רק אביר יעקב או אביר ישראל (ישעיהו א כד) הוא יעקב והנה מידי אביר יעקב הגדולה והגבורה משם מידי אביר יעקב רועה אבן ישראל היא האבן הראשה שהיתה לראש פינה (תהלים קיח כב) מאת ה' ונקרא אבן ישראל כמו שאמרו חכמים כנסת ישראל היא האבן הראשה וטעם אבן שהוא בנין משלים הכל וענין רועה כי העוז בגבורה מתעלה בימינו של הקב"ה כדכתיב (חבקוק ג ד) קרנים מידו לו ושם חביון עזו כלומר ושם בימינו חביון העוז וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו וזהו שנאמר (תהלים פ טז) וכנה אשר נטעה ימינך מאל אביך האלהים הרועה אותי מעודי ואת שדי ויברכך ודעת הברכה כי מידי אביר יעקב מחסד שרועה אבן ישראל ומאלהי אביו יפיק רצון ויבא עזרו ועם שדי תהיה ברכתו והנה הוא מבורך בשמים ובארץ וזה טעם ברכות אביך גברו על ברכת הורי כי הבנין שלם בו כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (עיין ספר הבהיר קצג קמח) והמשכיל יבין {כט} קברו אותי אל אבותי. עם אבותי לשון רש"י ולא פירש אל המערה ואיננו עם ויתכן שיהיה לשון המקרא הזה קצר קברו אותי ושאוני אל אבותי אל המערה כי כן אמר (לעיל מז ל) ונשאתני ממצרים וישאו אותו בניו (להלן נ יג) ויתכן שישמש "אל" בפנים רבים קברו אותי עם אבותי כמו ואשה אל אחותה לא תקח (ויקרא יח יח) עם אחותה אל המערה במערה כמו ואל הארון תתן את העדות (שמות כה כא) הנה הוא נחבא אל הכלים (שמואל א י כב) וכן (לעיל כג יט) ואחרי כן קבר אברהם וגו' אל מערת ואמר רבי אברהם כי טעם קברו אותי אל אבותי שילכו עם יוסף ולא היה יעקב צריך לכך אבל צוה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו והלא תראה שהוצרך יוסף לחלות פני בית פרעה שיבקשו עליו מפרעה שילך והוא ענה כאשר השביעך כי בעבור השבועה יתרצה בזה {לא} וטעם שמה קברו את יצחק. שלא אמר קברתי בעבור היות עשו עמו בקבורת אביהם ולא ירצה עתה להזכירו ועוד שלא יצטרך עתה להאריך לאמר שמה קברנו את יצחק ושמה קברו את רבקה אשתו כי לא היה הוא בקבורת אמו והזכיר להם בצואתו המערה והנקברים בה לגדל המקום כדי שיזדרזו לקברו שם ואמר אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר להודיע כי אברהם צוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות להם לאחוזת עולם אבל למטה (נ יג) כשאמר ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם לאחזת קבר נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו וראיתי במכילתא לרבי שמעון בן יוחאי (בשלח יט) שאמר להם יוסף וכשאתם מעלין אותי קברו אותי בכל מקום שתרצו מקובל אני שאיני נכנס לקבורת אבותי שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות שנאמר שמה קברו את אברהם וגו' ואומר (להלן נ ה) בקברי אשר כריתי לי בי הוא פוסק ויתכן שרמז להם באמרו ושמה קברתי את לאה שכבר החזיק הוא במערה ואמר זה כנגד עשו שלא יערער הוא ובניו בקבורתו לטעון שהמערה שלו כי הוא הבכור והוא הראוי להקבר עם אבותיו ואף על פי שהלך אל ארץ אחרת יהיו נושאים אותו משם כאשר ישאו בניו את יעקב כי ירצה להקבר עם אבותיו הקדושים וליחד אתם בקבורה ואם יקבר שם עשו לא יקבר שם יעקב כי אין לשתי משפחות בית קבורה אחד וזהו גם כן מה שאמר בקברי אשר כריתי לי שכבר כרה לו הקבר להחזיק בו וזה טעם ויעל עמו גם רכב גם פרשים (להלן נ ט) כי ידע זדון עשו ובניו וכן היה מעשה כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון (הוא ספר יוסיפון) וזולתו מספרי הקדמוניות כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפשו עם מבחר גדודיו והביאום למצרים ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא ומלך על כתים ברומא ובסוף הומלך על כל ארץ איטלייא והוא אשר מלך ראשון על רומה והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה וגם רבותינו (סוטה יג) הזכירו מזה הענין מקטטת עשו במערה והכתוב שאמר בכאן (להלן נ יד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו בא לרמוז שלא מת אחד מכלם במלחמה ולא בדרך שעמד להם זכות הנביא וזכות יוסף שעלו עמו ולא צוה יוסף כאשר צוה אביו לשאת אותו לקברו בארץ עתה כי לא יניחוהו בית פרעה כי לכבוד הוא להם ועוד שאם ילכו עמו אחיו ובית אביו יגזלו ויגנבו אנשי הארץ את כל אשר להם ואיננו דרך כבוד שיוליכוהו שם אחרים

"ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת" – (שם פסוק כד) כי אחיו חיים היו כי האריכו ימים יותר ממנו כאשר אתה רואה בלוי ואמר (שם פסוק כה) וישבע יוסף את בני ישראל כי בראותו שאחיו זקנים השביע כל בניהם וכל בית אביו שיצוו גם את בני בניהם לעת הגאולה כי כלם יודעים הגלות {לג} ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רבותינו (תענית ה) יעקב אבינו לא מת לשון רש"י ולדעת רבותינו הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא) הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם ואולי לא ידע הוא בנפשו או שלא רצה לתת כבוד לשמו וכן (להלן נ טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם כי להם מת הוא או שלא ידעו הם בזה כלל וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה כיעקב או תתלבש לעתים מזומנות ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב) ובמסכת כתובות (קג.)

ונשלם ספר בראשית בספור דברי האבות
להגיד ראשונות וחדשות בטרם תצמחנה בלבבות
וליוצר כל ראשית רוכב ערבות תהלות רבות והודאות לרבבות
ולו נתכנו עלילות וסבות מגלה עמוקות
ודעות נשגבות ומוציא לאור המחשבות
המוליך אותי בדרך צדקה בתוך נתיבות הגומל לחייבים טובות

תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי

אור החיים על בראשית פרק-מט

אור החיים: {א} וישק לו. פירוש לו נשק אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם: {ב} ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:):

או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנום כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט:

או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט: {ד} אל בית פרעה לאמר. פירוש שגם סדר דברו אליהם יאמרו אל פרעה כי הוא חילה פניהם בסדר זה ויט בזה חינו בעיני פרעה. או יאמר על דרך אומרם ז"ל (יומא ד.) מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור. דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר, כמו כן במה שלפנינו הרשם שיאמרו סדר הדיבור אשר דיבר להם בדרך זה לבית פרע ה:

אם נא מצאתי. פירוש נא לשון בקשה וזמן כי אין מציאות להראות ליוסף חיבה וחינות כי אם בעת ובעונה הזאת כי לא היה צריך להם לשום דבר:

דברו נא. פירוש עתה תכף ומיד כי היה ירא לאחר קיום השבוע ה:

באזני פרעה לאמר. טעם אומרו לאמר, נתכוון שהם יאמרו גם כן מעצמם לרצות פרעה על הדבר לעשותו: {ה} השבעני לאמר. רז"ל דרשו (סוטה) וא"ת נתיר שבועה גם שבועתך היא בהתרה, וכפי הפשט אומרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת לאמר לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו':

ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלול טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קודם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אומרו השביעני לאמר הנה אנכי מת פירוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי הנה אנכי וגו', וכן היה כמו שפירשתי בפסוק (מ"ז כ"ט) שים נא ידך וגו' שלא נתן לו זמן ארוך ואמת יהגה חכו של יוסף: {יד} וכל העולים וגו' אחרי קברו וגו'. אומרו כל העולים לומר שלא נעדר מהם איש מכל המחנה הכבד גם רכב גם פרשים, ונתן הטעם כי כולם הלכו לדבר מצוה לקבור את אביו ולא חזר אחד מהם עד שקבר יוסף את אביו, והוא אומרו וישב וגו' וכל העולים וגו' כולם שבו, והטעם אחרי קברו שכולם היתה הליכתם לדבר מצוה ושלוחי מצוה אין ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם (פסחים ח:):

או ירצה על זה הדרך וישב יוסף וגו' וכל העולים ותדע באיזה עולים אני מרבה הכל שלא נעדר מהם איש אותם שהיתה כוונת עלייתם לקבור את אביו ובמה יהיו ניכרים אלו מאלו, לזה גמר אומר אחרי קברו את אביו אלו שנתעכבו עד אחרי קברו וגו' מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם כי לשם מצוה באו ואותם לא מת עד אחד, אבל העולים לסיבה אחרת אינם בכלל הדבר: {טו} לו ישטמנו וגו'. פירוש דלמא אלא שאין חבר לה בכל התורה וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז"ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם: {טז} ויצוו אל יוסף וגו'. צריך לדעת טעם אומרו לאמר, ואם הכוונה לאמר ליוסף, היה לו לומר לאמר אל יוסף. ואולי שנתכוונו שלא יאמר לו האומר כי האחים שלחוהו על הדבר אלא יאמר שהוא שמע מאביו מצוה. להאחים לומר אליו הדברים האמורים. וזה הוא אומרו פעם ב' לאמר והבן: {יט} כי התחת אלהים וגו' פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות: {כ} ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים:

חסלת פרשת ויחי:

סליק ספר בראשית

כלי יקר על בראשית פרק-מט

כלי יקר:

ספורנו על בראשית פרק-מט

ספורנו: {א} באחרית הימים. לקץ הימין בבוא גואל שיהיה אחרית ימי האומות אויבי ה' ומלכותם שתתמלא סאתם עד סוף מלואה כאמרו כי אעשה כלה וכו' וכזה דבר בלעם באמרו באחרית הימים כמו שהעיד באמרו וקרקר כל בני שת וכן הנביאים באמרם והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון כראש ההרים וזה הגיד יעקב כזה באמרו כי יבא שילה ולו יקהת עמים אוסרי לגפן עירה וכו': {ב} ושמעו אל ישראל אביכם. קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו אשר בה תהיו בני ישראל והוא אביכם כי תשתררו עם אלהים ואנשים ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבא: {ג} יתר שאת ויתר עז. (ד) פחז כמים אל תותר. אתה פחז כמים אל תותר על אחיך בענין יתר שאת שהיא מעלת שאת וקבלת חלק יתר בכהונה ובבכורה. אע"פ שאתה ראשית אוני והיה ראוי לך משפט הבכורה כאמרו כי הוא ראשית אונו וכו': ויתר עז. גם כן לא תותר במעלת העוז שהוא המלך שהוא יותר עז ותקיף מכל אחר זולתו במלכותו כאמרם רז"ל אין עוז אלא מלכות וזה גם כן יאות לבכור כאמרו ואת המלוכה נתן ליורם כי הוא הבכור: אז חללת יצועי עלה. אז חללת כבוד אביך או כבוד שכינה שכבר עלה על יצועי וכנגד זה יחולל כבודך ולא יהיה במדרגתו הראשונה: {ה} אחים. והיה הכבוד הראוי לראובן ראוי להם בנפלו ממנו. אמנם כלי חמס מכרותיהם. וזה לא יאות למלך אשר במשפט יעמיד ארץ לכן לא יאות מלכות לשום אחד משניכם: {ז} ארור אפם. יחסר אפם בשפלות' וקושי מזונותיהם ע"י חלוק ותפוצה אמנם הכהונה נשארה לבכורות כמאז עד שזכו בה בני לוי כאמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי: {ח} יהודה אתה. אתה הוא הראוי למלכות בנפול ממנו הקודמים לך כי לא נמצא בך פגם שימאיסך ממלך: יודוך אחיך. יקבלוך למלך כי יודוך לראוי למלוך: ידך בעורף אויביך. שינוסו מפניך כענין ונתתי את כל אויביך אליך עורף: וישתחוו לך בני אביך. תמלוך על כל בני אביך אבל לא על האומות עד כי יבא שילה כי אז לא על בני אביך בלבד: {ט} גור אריה יהודה. הנה יהודה אע"פ שהוא אינו אריה שאין לו מלכות הוא אמנם גור אריה גובר באחיו ועתיד למלוך: ואע"פ כן: מטרף בני עלית. אתה יוסף בני עלית מטרפו שלא טרף אותך באפו להמיתך אע"פ שהיה שונאך וזה כי כרע רבץ כאריה. היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק כן הוא אז לא צוה להמיתך: וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה: {י} לא יסור שבט מיהודה. כשתהיה לו המלכות כמו שאמר וכלביא מי יקימנו לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל כאמרו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך אבל כשנפלה המלכות ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי ולא תפול הסרה על הבלתי נמצא כלל: ומחוקק מבין רגליו. שיהי' מזרעו שופט יושב על כסא ובין רגליו יהיו סופרי הדיינים כמנהגם: עד כי יבא שילה. הנה תיבת שילה מורכבת משרש שול ומורה שולים ומשרש שלה המורה שלום כלומר שלום הסוף. אמר שזה שאמר שיהי' ליהוד' שבט ומחוקק בין אחיו בלבד בעוד שבטם קיים יתאמת עד כי יבא שילה: ולו יקהת עמים. אבל כשיגלה המשיח שיהיה שלום הסוף לו תהיה גם יקהת עמים. חלשת העמים כמו אם קהה הברזל כלומר מותר חלושים שישארו אחר אבדן מלכותם ישמעו לשילה שהזכיר כאמרו וקרקר כל בני שת: {יא} אוסרי לגפן עירה. ומאותות אותו המשיח הוא אחד. שיגלה על עיר בן אתונות כמאמר הנביא וזה שלא יבא על סוס מוכן ליום מלחמה כי אמנם מלחמת האומות ואבדן מלכותם כבר תהיה נשלמת ע"י האל יתברך והוא יהי' למלך בשלום. שנית שיאסור אותו העיר אל הגפן וזה שישכן מלכות שלומו בקרב ישראל שנמשלו לגפן כאמרם ז"ל אומה זו לגפן נמשלה וכן העיד הנביא באמרו כי כרם ה' צכאות בית ישראל: ולשורקה בני אתונו. שלישית מאותותיו הוא שיקשור חמורו הנזכר ויהיה משכנו בשורק שהוא מבחר הגפן וזה שיאר פניו אל צדיקים שבדור ולא לכל הגפן: כבס ביין לבושו. רביעית מאותותיו תהיה שיוכל לכבס לבושו בדם כי ימצא הרג רב נעשה קודם בואו כענין מדוע אדום ללבושך וכאמרו ידין בגוים מלא גויות: {יב} חכלילי עינים מיין. חמישית מאותותיו תהיה שיגדל שובע שלא כמנהגו של עולם כאמרו יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו. וכאמרם עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת: {יג} זבולן לחוף ימים ישכון. בארצו כי יירש מקום חוף ימים והקדים זבולן העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה וכן משה רבינו בברכתו באמרו שמח זבולן בצאתך ויששכ' באוהליך כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו כאמרם אם אין קמח אין תורה וכשיסייע הא' את חבירו להמציאו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה כמו שאמרו בזבולן הנה עבודת האל ית' בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם וזאת היתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה שיסייע כל העם לתופשי התורה שהם הכהני' והלוי' כאמרו יורו משפטיך ליעקב ויזכו כלם לחיי עולם כאמרם כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב: והוא לחוף אניות. חוץ מארצו הולך לחוף אניות במיני סחורה כגון טרית וחלזון וזכוכית לבנה שהיו נמצאים בימים ובחול שלו כמו שהעיד עליו הכתוב באמרו כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול: {יד} יששכר חמור. בלתי מוכן למלחמה כאמרם אי סייפא לא ספרא: גרם. חמור בעל עצם חזק ובחזקו רובץ בין המשפתים. כשהוא חונה רובץ בין שתי החבילות הנתונות למשא על שני צדיו על דרך שפיתת שתי קדרות בכירים שלא תמושנה עד שישלים הפועל בהן את כונתו וזה לא יתכן זולתי לחמור חזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במדות ובמושכלות: {טו} וירא מנחה כי טוב. וזה ראה שהמנוחה בשלמות המושכלות אשר בו תנוח הנפש כענין ומצאו מרגוע לנפשותיכם שהוא הטוב והתכלית המכוון: ואת הארץ כי נעמה. וראה ג"כ שארצו מוכנת לתת מזונו בלי טורח ולהתפרנס שלא בצער: ויט שכמו לסבול. שני מיני המשא והם עול תורה ועול ציבור כאמרם רז"ל האי צורבא מרבנן דאיתי' במתא כל מילי דמתא עליה: ויהי למס עובד. וההמון העובד כל מלאכת עבודה בעסקי חיי שעה היה לו למס כאמרם רז"ל (יומא פרק בא לו) שבני עירו היו מצוים לעשות מלאכתו: {יז} יהי דן נחש. הוא ממין הנחש הרע בתכלית והוא הנקרא צפעוני ואצל רופאי הערב נקרא חורמן כי אמנם צפעוני אחד ימית רבים יחדו בהבטתו ובקולו שישלח על אדם רב. וכן שמשון המית הוא לבדו רבים במעט רגע: שפיפון. הוא נחש דק. כאמרם כחוט השערה הוא ושפיפון שמו ועליו ספרו הרופאים שהוא נחבא באילנות לירות בעצמו כחץ על יתר בעלי חיים. וכן שמשון כהיותו נלחם לבדו היה בלתי נראה בחיל הרוגיו: {יט} גד גדוד יגודנו. אחר שאמר שדן נלחם כנחש ומפיל סוס ורוכבו אמר על גד שילחם דרך גדוד שיגוד ויכרות סוסו ורוכבו על דרך וטרך זרוע אף קדקוד: והוא יגוד עקב. וכשיכרות סוס ורוכבו יכרות את עקבם כי יברחו ממנו כענין ונתתי את כל אויביך אליך עורף: {כב} בן פורת יוסף. הנה יוסף הוא בן גפן פורת ענף של גפן פוריה העושה צל לרבים כדרך הגפן כאמרו כסו הרים צלה וזה כי בצלו חי יעקב ובניו במצרים: בן פרת עלי עין בנות. וענינו היה כענין ענף של גפן פוריה סמוך למעין שהיא פורת ומגדלת בנות שהן ענפים: צעדה עלי שור. באופן שאותה הגפן צעדה על החומה או הגדר אשר לפני העין באופן שקודם לכן לא היתה נראית מצד השני לחומה והיתה בלתי נודעת לגמרי ליושבים שם ואחר שצעדה על החומה נודעה היא ובנותיה. וכן קרה ליעקב בענין יוסף ובניו שלא היה יודע מציאות יוסף וכמו רגע נגלו אליו הוא ובניו כענין ראה פניך לא פללתי וכו': {כג} וישממוהו בעלי חצים. בעלי לה"ר כענין חץ שחוט לשונם מהם היה שר המשקים באמרו נער עברי עבד ומהם קצת עבדי פרעה שאמרו רז"ל (סוטה פרק אלו נאמרין) שאמרו למלך עבד שקנה אותו רבו בעשרים כסף ימשול עלינו: {כד} ותשב באיתן קשתו. אמנם קשתו של יוסף לירות חץ על מספרי לה"ר ישבה באיתן והוא המלך באמרו אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ובאמרו אין נבון וחכם כמוך: ויפזו זרועי ידיו. בנתינת טבעת פרעה על ידו: מידי אביר יעקב. אמנם זאת ההצלה וההצלחה היתה לך מידי אביר של יעקב שמקיים את בניו. וכן קיים אותך והצילך מבעלי החצים אשר שטמוך וימררו ורבו: משם. ומדרך טובו זה: רועה אבן ישראל. הוא רועה ישראל המתקיימים כמו אבן יקרה או בלתי יקרה המתקיימת כענין התגזרת אבן די לא בידין כו': {כה} מאל אביך. וגם כן היה לך זה מאת האל יתברך באשר הוא אל אביך שאמר לי שהנחמה תהיה לזרעי אחר השפלות כאמרו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת: ויעזרך. שלא תפול עוד: ואת שדי. ומאת אל שדי שאמר לי אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך מאתו היתה לך זאת המעלה: ויברכך. בלתי אמצעי לא כברכתו למנשה ולאפרים שהיתה ע"י המלאך הגואל ולא כברכת יצחק אבי וברכת משה לבאי הארץ שהיתה מפי אדם אכל הוא יהיה המברך כמו שאמר יצחק ליעקב ואל שדי יברך אותך. וכן משה לישראל קודם חטאם במרגלים כאמרו ויברך אתכם כאשר דבר לכם: ברכות שמים מעל. באופן שמספר ימיך ימלא: ברכות תהום רובצת תחת. והם ברכות במזונות ובממון: ברכות שדים ורחם. והם ברכות בבנים על הפך רחם משכיל ושדים צומקים: {כו} ברכות אביך. ויברכך גם כן ברכות אביך והם כאמרו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהוא נחלה בלא מצרים וכאמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. והוא אשר עתיד לשרידים אשר ה' קורא כאמרו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. וכאמרו ואתם כהני ה' תקראו: גברו על ברכות הורי. ואמרתי ברכות אביך כי גברו על הברכות שקבלו הורי: עד תאות גבעות עולם. שברכותי התפשטו עד גבול שני צדי חלק הגלגל של מהלך השמש היוצא מרכז המגבילים את היבשה שהם שתי קצות עולם הזמניים ונפסדים. וקרא גבעות עולם את ב' חלקיו המגבילים את היבשה מפני גבהם ממרכז הארץ על תמונת גבעה. וברכותיו אלה היו כשנאמר לו ופרצת ונברכו בך שהיא ברכת אושד נצחי אשר בה יתברך כל המין האנושי: תהיין לראש יוסף. מפי עליון שישלח ממרום ברכותיו לראש יוסף בלתי אמצעי. וכן אמר משה רבינו אחר שאמר ורצון שוכני סנה שהוא אלהי מרום וברכותיו ממרום תבואתה לראש יוסך: ולקדקד נזיר אחיו. וזה כי בהיותו נזיר מועטר בנזר שליט בין אחיו העידו מעשיו שהוא ראוי לקבל ברכות מאת האל יתב' בלתי אמצעי וכן היה זרעו במעלה קרוב לשבט המלכות כאמרו כדבר אפרים רתת נשיא הוא בישראל וממנו הי' ראשון לשופטים ונבחר ראשון למלך כאשר נחלקה מלכות בית דוד: {כז} זאב יטרף. תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר ובערב עם מעוט האור כאמרו וחדו מזאבי ערב. וכן היה ענין בנימין כי היתה מלכותו בתחלת זריחת מלכות אחיו בימי שאול ואחר אבדן מלכותו בימי מרדכי ואסתר כי אמנם מלכות בית שני היה כמו רגע ועם שעבוד על הדוב: {כח} כל אלה שבטי ישראל. אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת אשר נכתבו על החשן והאפוד לזכרון לפני ה' והיו בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה שתי' עשרה מצבה ויהושע הקי' אבני' בירדן ובגלגל ואליהו הקי' אבנים במזבח אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים זולתי בענין ירושת הארץ והנמשך אליה בהעד' שבט לוי: ויברך אותם. בזולת מה שאמר למעלה: איש אשר כברכתו ברך אותם. לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה: {ל} אשר קנה אברהם. מפני שישבו בארץ אחרת ימים ושנים הודיעם את קנין אברהם לאחזת קבר מאת עפרון ומאת בני חת ושכבר קברו שם הוא ושני דורות קודמים באופן שלא יוכל אדם לערער:

שפתי חכמים על בראשית פרק-מט

שפתי חכמים: {א} ה הואיל דהאספו והקבצו ב' לשונות, רמז לקץ דכתיב (ישעיה י"א י"ב) ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב (צפניה ג' י"ט) הנדחה אקבץ, שהוא רמז לגלות אחרון, ועוד יש לומר מדכתיב באחרית הימים למה לי, אלא רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים: {ג} ו דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד.), אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, (נח"י), ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש: {ד} ז דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה: {ה} ח לא אמר הטעם משום שלא היה מדברים לפני אחיהם הגדולים מהם, מפני שכיון שאמר לאביהם שהיו קורין לבני השפחות עבדים, אם כן הוא הוציא שם רע עליהם והיה להם פתחון פה, שהרי יוסף קרא אותם עבדים, לכך נתן טעם ברור וכו', (מהרש"ל): ט ואם תאמר והיאך היו מדברים שמעון ולוי בפני ראובן, ותירץ מהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו: י לפי שהכ"ף במלת מכרותיהם נחלפת בגימ"ל שהם מאותיות גיכ"ק: {ו} כ ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה: ל יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל: מ כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל: נ לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי (דברים כ"ו ה'): {ז} ס רוצה לפרש אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם (במדבר כ"ג ח' ד"ה מה) בפרשת בלק: ע דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל): פ אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות: {ח} צ דהיה לו ליעקב לברך אותו שתמשול בגוים או תמלוך אתה, ולכך אמר ידך בעורף לרמז על דוד, (מהרש"ל): {ט} ק רוצה לפרש בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה: {י} ר דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה: ש (נח"י), קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא: ת רוצה לפרש דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו: א מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה: ב מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם: {יא} ג והכי משמע הקרא אוסרי לגפן עירה, יסבבון ישראל עיר ירושלים, ולשורקה בני אתונו וישראל יבנון בית המקדש: ד רוצה לפרש דקאי פסוק זה אתלמידי חכמים, צחורות פירוש לבנות, תלמידי חכמים שלובשים בגדים לבנים, אי נמי רוכבים על אתונות לבנות ממקום למקום כדי ללמוד תורה: {יג} ה דכתיב ישכן, דמשמע שכונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. נח"י דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם: {טז} ו כלומר כאילו הוא הפוך ופירושו כל ישראל יחד, שהרי שמשון נקם נקמות כל ישראל יחד, ואין לפרש ידין ישפוט, כי לא מצינו זה בשום מקום: {יז} ז נושף הוא כמין שריקה, וכן פירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ג' ט"ו ד"ה ואתה) : {כ} ח יש לומר דלכך מביא על הפסוק זה ראיה ממשה רבינו, שאל תקשה ליה מנא ליה לפרש דשמנה דכתיב כאן הוא לשון שמן, דילמא מאכל שלו יהיה טוב ושמן, לכך מביא ראיה ממשה רבינו עליו השלום וזה פשיטא הוא דבענין זה שבירכן יעקב ברכן משה רבינו עליו השלום, והתם כתיב בהדיא וטובל בשמן רגלו וק"ל: {כא} ט כתיב אילה שלוחה שהיא לשון נקבה, ואחר כך כתיב הנותן שהוא לשון זכר, ועל זה פירש דבורה וברק: י רוצה לפרש התרגום מתרגם כן על פסוק זה, ולפי התרגום פירושו כן, מה שאמר הנותן אמרי שפר רוצה לפרש על חלקו הוא יודה אמרי שפר, ומה שכתב רש"י לעיל הנותן אמרי שפר כתרגומו, צריך לומר לפי פירוש דלעיל שפירוש אילה שלוחה על פירות גנוסר, אז פירוש אמרי שפר לפי התרגום שהיו מברכים ברכה הראויה להם ודו"ק: {כב} כ דקשה לרש"י דבנות משמע שהיו הרבה בנות, וצעדה משמע אחת היתה, ועל זה פירש בנות וכו' כל אחד ואחד: ל כלומר לא תי"ו הנקיבה, כי על הזכר הוא מדבר: מ דקשה לרש"י מנא ליה לתרגם כן, ועל זה פירש פורת לשון פריה ורביה, ושרבב פירוש והגדיל: {כג} נ מדכתיב בסיפא דקרא בעלי חצים מלשון ותהי המחצה (במדבר ל"א ל"ו) אותן הראויין לחלוק עמו לנחלה: ס דאין לומר דקאי על אחיו לחוד, דהיה לו לומר ורבו וימררו, דאין למרר תחילה ואחר כך לריב, אלא ודאי דקאי גם אפוטיפר ואשתו: {כד} ע רוצה לפרש שהתרגום הוסיף על הקרא: פ רוצה לפרש התרגום מתרגם על אבן אב ובנין, ומנין לו לתרגם כן, ועל זה פירש לשון נוטריקון אב ובן: {כה} צ רוצה לפרש היאך הוא מלת שדים לשון אב: {כו} ק רוצה לפרש היאך שייך מלת הורי ללשון אב: ר רוצה לפרש דזיין וצד"י מתחלפין בכמה מקומות, כמו זעקת שהוא כמו צעקת: ש וכן פירוש הפסוק עד תאות גבעות עולם, פירוש ברכות שברכני אבא גברו, כלומר טובים על הברכות שבירך את הורי לפי שהברכות שלי חמדו גדולי עולם, ומפרש רש"י מי חמדו שחמדתן אמו וכו', (מצאתי): ת דקשה לרש"י לפי התרגום דמפרש תאות לשון חמדה אם כן מה שכתוב בתחילה ברכות אביך גברו וגו', שפירושו הברכות שלי שנתן לי הקדוש ברוך הוא גברו יותר מברכות שבירך את אבותי כדפירש רש"י לעיל, אם כן לפי התרגום היאך מיושב מה שכתוב אחריו עד תאות גבעות עולם, ועל זה פירש שחמדתן אמו וכו', רוצה לפרש לפי התרגום קאי תאות על רבקה שהיא אמו של יעקב שהיא חמדה לאותן ברכות והזקיקה את יעקב לקבלן, ולכן הלבישה את יעקב בגדי עשו החמודות בשביל שיקבל יעקב הברכות: {כז} א ויטרף אינו דבק עם זאב, שכל זאב טורף אלא טורף שב על בנימין, ורוצה לפרש בנימין זאב הוא מפני שטורף כמוהו. ומהרש"ל פירש דמקרא משמע שבנימין יטרוף את הזאב ואין שייך באדם לשון טרף, לכן פירש זאב הוא וכו': {כח} ב (מהר"ן), ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו': ג לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי: {לג} ד בגמרא מקשה והלא חנטו אותו הרופאים, וכתיב נמי בסמוך שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען, יש לומר לא טעם טעם מיתה, היינו שלא היה לו צער מיתה, ועוד נאמרו בזה דברים וכו':

בעל הטורים על בראשית פרק-מט

בעל הטורים: {ג} וימלאו. ב' במסורה וימלאו לו ארבעים יום. וימלאו ימיה ללדת. רמז לסוף מ' יום הולד נוצר: {ה} אנכי מת. ג' במסורה הכא ביעקב ואידך במשה ואידך ביוסף. אף על פי שאמרו יעקב לא מת כיון שאמר משה אנכי מת אמר אותו גם הוא ובלשון שאמר יעקב אמר גם יוסף: {ז} וכל זקני. ג' במסורה וכל זקני פרעה. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. וכל זקני העיר ההיא גבי עגלה ערופה וזהו שדרשו לא שפכה שלא פטרנוהו בלי מזון דהיינו וכל זקני ישראל לאכול וגו' ולא פטרנוהו בלא לויה דהיינו וכל זקני פרעה שלוו לארונו של יעקב: {יב} צום. ג' במסורה ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ואידך הוקם את דברי יונדב אשר צום. פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום. לאמר מה זה בע"א מדבר ופסלי ונסכי צום אף יונדב צוה לבניו שלא יעבדו ע"א וכן יעקב כשבקש לגלות את הקץ לבניו ונעלם ממנו אמר שמא יש בכם עובדי ע"ז אמרו לו שמע ישראל: {טו} לו ישטמנו יוסף. כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו. י"מ לו ישטמנו יוסף הלואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה ואם חפץ לעשות ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך במצרים כן יעשה לנו: {יט} התחת אלהים אני. בלשון שהשיב יעקב לרחל כשבקשה ממנו שיבקש עליה רחמים וגער בה בו בלשון השיב לאחיו על כן הוא ג' במסורה השלישי התחת זאת לא יומת שמעי. (ע"ש) שבאותו לשון שאמר לאחיו נפרע משמעי שאחיו למדו ממנו לדבר בלשונו: {כד} אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. פירוש אנכי ב"ו היום כאן ומחר בקבר אבל הקב"ה מלך חי וקים הוא יפקד אתכם. ורמז שני פעמים פ"א פירוש כשם שמלכתי פ' שנים כך יבוא לכם גואל בן שמונים שנה. א"נ יפקוד לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש רמז מנין פקוד חסר מת' ק"ץ שנה וישאר רד"ו: {כה} וישבע יוסף את בני ישראל. ולא השביע לבניו אלא אמר להם משכם לקחתם אותי ולשם תחזירוני. ובמדרש יש שהשביעם שלא ידחקו את הקץ כי יוסף ידע את הקץ שיעקב גלה לו: {כו} ויחנטו. ב' בפרשה ויחנטו את ישראל ויחנטו את יוסף כדאיתא בכתובות דיספד יספדוניה דדלה ידלוניה בשביל שחנט את אביו חנטוהו גם כן. ויישם בארון. כדי שיהא מצוי להם בצאתם משם:

דעת זקנים על בראשית פרק-מט

דעת זקנים:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מט

חומת אנ"ך: נ׳:א׳י׳ א׳ ויעל עמו. גם השכינה ולזה לא רצה שיגע ערל במטתו שתסתלק השכינה גם רכב גם פרשים סוסי אש ורכב אש דוגמת אשר סביב אלישע ויהי המחנה נכבד מאד בכבוד חי העולמים. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י ישן נושן: נ׳:א׳י״ח א׳ עבדי אלהי אביך. פירש רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י כאן כפרו שלא היו עבדיו אלא עבדי ה׳ לפי שכמה פעמים אמרו עבדיך אנחנו לפיכך חזרו והודו להקב״ה מכאן רמז למי שכפר בעיקר שאין לו כפרה אא״כ ילך למקום שכפר ויודה להקב״ה עכ״ד ואני בעניי אחרי התאבקי בעפרות רגליו אומר דאין זה כפירה. שהרי אברהם אע״ה בהיות השכינה בפרסום אצלו אמר כי על כן עברתם על עבדכם. ויעקב אע״ה אמר לעשו לעבדך ליעקב. וכהנה רבות. ואע״ג דכתבו התוספות פרק האומר כי אוריה שאמר אדוני יואב מרד במלכות שאני התם שהיה מדבר עם המלך. ועוד שהקב״ה ברא עולמו דיש אדונים ועבדים ודמי לפליג ליה רביה יקרא. ומ״ש בספר חסידים היינו כשמדבר לה׳ לא יאמר אדוני כמ״ש אני עני בקונטריס ברית עולם. ועוד דהכא הם דברי אביו ולכך אמר עבדי אלהי אביך ולא רצה אביו לומר שהם עבדיו. והגם דלפי האמת אינם דברי אביו. הם ששינו מפני השלום ושלחו בשם אביו תקנו הדברים כאלו אביו מדבר. ועוד שאח״כ הם אמרו לו בפה מלא הננו לך לעבדים. ויאמר אליהם יוסף אל תיראו ועוד שהיה ראוי להם לומר שהם עבדיו לפייסו על שמכרוהו לעבד וז״ש הננ״ו ל״ך לעבדים. ויוסף הצדיק בקדושתו שפתי צדיק מחו״ל ירבון ודיבר על לבם כמו שהאריכו רז״ל חלקם בחיים:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מט

נחל קדומים:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מט

רא"ש על התורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מט

ברטנורא:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מט

גור אריה: מ״ט:א׳תל״ו א׳ בקש לגלות הקץ. כמשמעות הכתוב "ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", ולא מצאנו שיקרא מאתים שנה "אחרית הימים" בדורות הראשונים שחייהם היה ק"ן שנה, ואין זה אלא כמו פ' או ק' שנה, שלא נקרא דבר כזה "אחרית הימים". ועוד הלשון "אשר יקרא אתכם" שיקרה מעצמו, וזה לא שייך בברכה, שהברכה באה על ידי ברכת המברך. ואי קאי על מה שדבר לראובן שמעון ולוי שלא ברכם, (ד)בזה לא שייך "אשר יקרא אתכם", שלא אמר להם דבר שיקרא אותם בסוף: מ״ט:א׳תל״ח א׳ שלא ראה קרי וכו'. אף על גב שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות לד. ), שני ביאות בעל, כדאמרינן (עירובין ק ע"ב) הרוצה שיהיה לו בנים זכרים יבעל וישנה, ומשני הטפות ביחד שהיו מתערבים הזרעים – נתעברה. ויש מפרשים (החזקוני) בשביל שהיו האמהות מתאוות להעמיד תולדות – מעכו באצבע, שלא יהיה הזרע לבטלה: מ״ט:א׳ת״מ א׳ לא היו מדברים בפני אחיהם. אבל שמעון ולוי היו מדברים לפני ראובן, לפי שאין סברא שלעולם ישתוק הקטן אם לא ידבר הגדול, אלא ממתין לו קצת – עד שהיה יכול לדבר, ואם לא – אז הוא ידבר. ואין להקשות מנא לן שלא היה יששכר וזבולן, והיו מדברים בפני אחיהם הגדולים, שהמתינו לגדולים, וכשלא דברו הגדולים אז דברו הם, דלא מצינו בפירוש שהיה כך, ולמה נאמר שהיו שותקין כיון שלא מצאנו, אבל שהיו שותקין לראובן – זה יש לומר בודאי, כיון שראובן לא היה מסכים במכירתו (לעיל לז, כב). ומה שלא נתן הטעם אל בני השפחות שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים, דאפשר לומר כיון שהיו מזלזלים בבני השפחות לקרותן עבדים (רש"י לעיל לז, ב) – גם הם לא היו נוהגים בהם כבוד, והיו מדברים בפניהם, כי "מכבדי אכבד", ולכן טעם ברור קאמר: מ״ט:א׳תמ״א א׳ אבל בדברי הימים כו'. פירוש ומנא ליה לומר שיש לייחס את האדם עד יעקב, שמא אין דרך הכתוב לייחס רק עד השבט ותו לא, והביא ראיה מדברי הימים (א, ו, כב-כג) ששם מיחס אותו עד יעקב. והקשה הרא"ם הרי בכל מקום הוא מייחס רק עד השבט, ואם כן מה שהוא מייחס את קרח עד ישראל שם קשיא, כיון שאין דרך לייחס רק עד השבט, ועוד שזמרי בן סלוא שלא נמצא שהכתוב מייחס אותו עד ישראל – קשיא למה היה לו לייחס אותו עד ישראל, ואין זה קשיא כלל, כי כל מקום שהכתוב בא לומר מי הוא אותו האיש מייחס אותו עד השבט ותו לא, שידענו כי השבטים – בני ישראל הם, אלא שבמקום שהוא בא לייחס אותם לא בשביל להודיע מאיזה שבט הם אלא מעלתם והשתלשלותם – משלשלת הייחס הוא מייחס אותו, עד ישראל ראש הייחוס, ובקרח – שבא לייחס אותם מפני מעלתם, כדכתיב בקרא (במדבר טז, ב) "קריאי מועד אנשי שם", ובא הכתוב לייחס מפני מעלתם, שאם לא כן הרי ידוע שקרח בן יצהר בפרשת וארא. כן כשייחס את זמרי בן סלוא (במדבר כה, ט) לא ייחסו אלא מפני מעלתו וגדולתו, כדכתיב (שם שם יד) "בית אב לשמעוני", והיה לו לייחס אותם עד ישראל, כמו שמצינו בדברי הימים. ועיין בפרשת קרח וגם שם נתבאר. ואם תאמר ומה בכך שלא נזכר בתורה 'בן ישראל', וכי בשביל כך לא היה בנו של יעקב, אמנם יראה לפרש שידוע כי גדולת יעקב גדולה מאוד, ואם יורש הרשע קצת מחשיבות יעקב כמו שדרך התולדות דומים אל האב – אז היה קרח יותר חולק, שהרי עכשיו לא בא לחלוק על משה רק בשביל גדולתו, וכן "נשיא בית אב לשמעוני", והיה יעקב מתפלל שלא ירשו מגדולתו ומחשיבותו כלום עד שיהיה שם יעקב נקרא עליהם. ועכשיו כיון שלא ירש הרשע דבר מיעקב – לא נחשב ליעקב לגנאי, לאפוקי ישמעאל ועשו אין ספק אילו היו בני אנשים דעלמא לא היו מצליחים ברשעתם כמו שהם מצליחים, לכך נחשב לאברהם וליצחק לגנאי, ולא כן ליעקב: מ״ט:א׳תמ״ג א׳ לא אתה כמותם. דאם לא כן "אתה" למה לי (כ"ה ברא"ם): ב׳ לא אמר כדרך שאמר יצחק. עיין בפרשת תולדות (לעיל כז, כט אות יז): מ״ט:א׳תמ״ד א׳ חיה רעה אכלתהו. ומפני שהיה יהודה מלך והיה מתיירא ממלכותו של יוסף כאשר חלם, לכך הרגו יהודה, כך חשב יעקב: מ״ט:א׳תמ״ה א׳ לא יסור שבט מיהודה מדוד ואילך אלו ראשי גלויות. דאם לא כן מאי "עד כי יבא שילה" דמשמע אף בגלות לא יסור השבט, ולא מצאנו שבט ליהודה בגלות, אלא 'אלו ראשי גליות': ב׳ עד כי יבא מלך המשיח וכו'. ופירוש הכתוב כך הוא "לא יסור שבט מיהודה" אף על גב שעדיין אין משיח שהמלוכה היא שלו, ויש להסיר השבט מיהודה, אפילו הכי לא יסור "עד כי יבא שילה", שהמלוכה היא שלו לגמרי, שאז אין צריך לומר שלא יסור, דכל שכן הוא – אם בשעה שראוי שיוסר בגלות לא הוסר, כל שכן כשיבא משיח שהמלוכה שלו. והחולקים מקשים שכבר אין נשיאות בארץ ישראל ואין שבט בבבל, ואיך יקויים נבואות יעקב, ואין זה קשיא, כי בודאי אילו אמר 'לא יסור שבט מישראל' הוי קשיא הרי מישראל הוסר השבט, אבל כתיב "לא יסור שבט מיהודה", ומיהודה לא הוסר, רק שכל ישראל אינם ראוים למלכות או לשאר נשיאות, ולפיכך כאשר יש שום שררה או דבר מה תחזור השבט ליהודה. ומי שאמר 'יתברכו זרעך שלא יוסר מהם שיהיו הכל בעלי אומנות צורפי זהב וחורשי נחושת', וכאשר אין איש שנותן לעשות בזהב ובנחושת וכי לא נתקיימה בשביל זה הברכה, כך בדבר זה, הרי ברכת יעקב קיימא לעולם, כי לא יסיר השבט מיהודה, ואילו היה השררה ליהודה בלבד – ואמר הכתוב "לא יסור שבט מיהודה", היה קשיא איך הוסר השבט מיהודה, אבל אין השררה רק לישראל, ומישראל הוסר השבט – לא מיהודה, וכאשר אפשר שום שררה לישראל אף אחר החורבן – היא ליהודה, כמו ראשי גלויות שבבבל, אבל כאשר אין ישראל ראוים מצד עצמם – אין כאן בטול לברכת יהודה, שברכתו תמיד. ועוד אני תמה על השואלים דבר זה, וכי מוכרח הוא שיהיה דבר זה לעולם בתמידות, וכי לא הוסר השבט מיהודה בימי שאול, וכי כל השופטים שהיו שופטים קודם מלוך מלך לישראל היו מיהודה, או כל מלכי בית חשמונאי היו מיהודה, שאילו כתיב 'שבט יהיה מיהודה לעולם' היה משמע שיהיה השבט לעולם להם, ויהיה מלך מיהודה, אבל פירוש הכתוב שלא יוסר השבט מיהודה, שיהיו כמו שאר השבטים נחשבים, וזה לא יוסר ממנו, שאם הוסר לפי שעה וחזר אליו – אין זה הסרה כלל נקרא, (כל) [רק] דבר החוזר ובא למקומו הראשון, שאף על גב שלא נמצא שבט ביהודה בדורות האלו, מכל מקום לא נקרא גם כן שהוסר השבט ממנו, כי דבר שהוסר אינו חוזר, שכבר הוסר, ולפיכך כאשר הוא חוזר – נקרא זה שלא הוסר. ומה שהוסר לפי שעה, מפני שאין הברכה רק שלא יוסר השבט מיהודה, פירוש שלא יסור מכל וכל: מ״ט:א׳תמ״ו א׳ לשון רבוי יין. דאף על גב דלא כתיב 'מיין' כמו שכתב אחריו (פסוק יב) "ולבן שניים מחלב" דמשמע מרוב חלב (רש"י שם), אבל כאן כתיב "כבס ביין לבושו" ולא משתמע שיהיה מרוב יין, אפילו הכי פירושו דמשום רוב יין הוא: ב׳ ואונקלוס תרגם במלך המשיח וכו'. מפני שהוקשה לאונקלוס שאם בא להגיד לך הכתוב רבוי יין, זה כתב אחריו (פסוק יב) "חכלילי עינים מיין", ו"אוסרי לגפן עירו" למה לי, אלא איירי במלך המשיח. ומה שפירש רש"י דברי אונקלוס רוצה לומר ש"עירה" הוא ירושלים, קשיא לי דאין לומר שהוא יאסור את ירושלים בישראל – כלומר "אוסרי לגפן" שיאסור לגפן עירה, ואין הענין כן, דלא שייך בירושלים "אוסרי", רק בבני אדם שהם יושבים שם יקרא "אוסרי", שהרי תרגם 'יסחר צדיקים לקרתיה', והרי יאסור לירושלם את ישראל, (ומכ"ש) שפירש רש"י שמפרש דברי אונקלוס – מאד מאד הוא רחוק. אבל דעת אונקלוס בענין אחר, כי ישראל נקראו 'עיר' כמשמעו, כי העיר מיוחד לתשמיש ולכל צרכי אדם, והעם למלך – כמו העיר לאדם, לפי שהאדם רוכב ומושל עליו. וזהו שאמרו (שבת קנב. ) 'דעל סוס – מלך', כי דומה הרוכב למלך מפני שהוא רוכב על הבהמה – כמו המלך שהוא רוכב על העם. וזהו שכתב "אוסרי לגפן עירה" רוצה לומר כי משיח יושיב עיר שלו שהוא רוכב עליה – בירושלים. וה"גפן" הוא ירושלים, שהעיר הזאת מטע ה', וכן נקרא ירושלים "כרם", שנאמר (ישעיה ה, א) "כרם היה לידידי", וממשיל ירושלים לגפן הנטוע, שהגפן נטיעה נכבדת בארץ ומהוללת, כך ירושלים נטיעה נכבדת בארץ. והרי שייך על בית ואהל נטיעה, כמו שפירש רש"י בפרשת וירא אליו (לעיל כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע", "ויטע אהל אפדנו" (דניאל יא, מה). ולפיכך מדמה את ירושלים שנבנית בארץ – לנטיעה. ותרגם 'יבנון היכליה', מפני שאמר הכתוב אחריו "ולשורקה בני אתונו", ומפרש אונקלוס כי בית המקדש יקרא "שורקה" שהוא יותר גבוה וארוכה מן הגפן, ובית המקדש הוא "כמגדל דוד בנוי לתלפיות" (שיה"ש ד, ד) כמו השורקה הזאת. וכמו שקרא העם "עיר" למלך המשיח, כן יקראו הצדיקים "אתון", כי האתון משא שלו יותר ויותר, והם צדיקים עושים רצונו של מקום במצות, והחכמים שנושאים עול בתורה, כמו שקרא את יששכר "חמור גרם" (פסוק יד) לקבל עליו עול התורה. לכך אמר "ולשורקה בני אתונו", כלומר כמו שיאסר לקרתא דירושלים העם, כך יהיה מסחר צדיקיא ועבדי דאוריתי סחור סחור לבית המקדש, וזה "ולשורקה בני אתונו", כי 'בני האתון' יקרא צדיקים במעשה וחכמים בתורה, לכך תרגם שניהם. ומפני שלא נזכר עדיין בית המקדש, ואיך אמר "ולשורקה בני אתונו" שיהיו הצדיקים ועבדי אורייתא סביב בית המקדש, אמר כי כך פירוש הכתוב – כי העם הנזכר יבנון ההיכל, ואחר כך "ולשורקה" דהוא ההיכל – יהיה סביביו הצדיקים ועבדי אוריתא באולפן, וזהו דעת אונקלוס, והוא פירוש נכון ומקובל מאונקלוס: מ״ט:א׳תמ״ז א׳ וכן מה שפירש רש"י דברי אונקלוס בכתוב הזה שהוא מפרש "חכללי עינים מיין" גשהוא לשון הרים או לשון מעיין. ג תמה אני על פה קדוש כמו רש"י למה נדחק בכל הדחקים שאין בהם צורך כלל, כי ידוע כי אונקלוס הוא תרגום בא לפרש כוונת הכתוב, ומפני שהוקשה לו כי "חכלילי" אין זה דבר טוב אבל הוא רע מאד להיות לאדם "חכלילי עינים", כמו שאמר הכתוב (ר' משלי כג, כט-ל) "למי חכלילי עינים למאחרים על היין", והרי הכתוב מגנה אותם, ולפיכך תרגם אונקלוס כוונת הענין, שאין הפירוש כלל שיהיה לו חכלילי עינים, אלא שפירושו על ההרים שיהיו אדומים, כי הכתוב לא בא להגיד רק כל כך יהיה היין רב עד שיהיה מאדים כל דבר שהיין שם, והיין עיקרו בהרים, וכן הוא ביקבים שבו מקומו, ומשם נוטף היין. וכוונת הכתוב כי המקום אשר יקבל היין – יאדים, ויהיה נוטף מן היקבים מפני הרבוי. ולכך מדמה הכתוב זה אל "חכלילי עינים", כי השותים הרבה יין עיניהם אדומים, וגם עיניהם מוציאים לחות תמיד, לכך אמר 'יסמקון טורוהי יטופון נעווהי', לשון 'נטיפה' מפני שהכתוב המשיל אותו ל"חכלילי עינים". וכן "ולבן שנים מחלב" אין הכתוב מדבר שיהיו השנים לבנים, דודאי אין נאה שיהיו כל כך השנים לבנים, ולפיכך תרגם אנקלוס כי הכתוב הוא ממשיל בזה המקום שיש בו החלב, דהיינו הבקעות שיש שם צאן, וכן פירוש ה"חלב" על התבואה שנקרא גם כן "חלב", שאם תסחט החטה יצא ממנה חלב. ועוד ששדה תבואה נקרא 'שדה לבן'. ואמר הכתוב "ולבן שינים מחלב" כלומר מקומות המקבלים החלב. ונקראו "שנים" לפי שהשנים מקבלים החלב, ורוצה לומר כי מקומות המקבלים החלב יהיו לבנים מן החלב, דהיינו 'עדרי ענא' ותבואה כל כך יהיו להם הרבה עד שיהיו לבנים: מ״ט:א׳תנ״ב א׳ על שם שהוא נושף וכו'. אף על גב דודאי גזרות מחולקות הם, דהא "שפיפון" שרשו שפף, ו"נושף" שרשו נשף, "תשופנו" שרשו שוף, אין זה קשיא, כי הוא סובר כי כל תיבות אלו יש להביא ראיה מזה על זה לפי שכולם משותפים שאינם שלימים, ובחסרון הנו"ן בלשון 'נשף' ישאר שף, ובלשון 'שפף' יפול פ' הכפולה וישאר שף. וכן בלשון 'שוף' יפול הנח הנעלם וישאר שף. ומפני זה יש להביא ראיה מזה על זה, כי פירושם אחד. וזה תמצא במקומות הרבה מאוד, לכך לגזרות שאינם שלימים פירוש אחד להם. והנה "חמותי ראיתי אור" (ישעיה מד, טז) מגזירת חמ"ם, "ויחמנה" (לעיל ל, לח) מגזרת יחם, "וכל חום" (שם שם לה) מגזרת חום מנחי עין, הרי ג' גזרות ופירושם מלשון חמו"ם. והוא מפני שהגזרות אינם שלימים – לכך ישתווה פירושם, שהם כמו גזרה אחת, ויש להביא ראיה מזה על זה. וכן 'טוב' 'יטב' שרשים מתחלפים והענין אחד, וכמה כמוהו. ולפיכך נהג רש"י להביא ראיה מהאחד על השני. וכן בפרשת בשלח (שמות יד, ג) אצל "נבוכים הם בארץ", ובכמה מקומות הביא ראיה מזה על זה. אך לא ידעתי למה נדחק שנקרא על שם שהוא נושף, והרי שפיר מקרי כך על שהוא הולך על גחונו והוא שף בארץ, והוא מלשון רז"ל, ובב"ר תמצא הרבה מאוד. ובב"ר (כב, ו) בפרשה "אם תטיב שאת" (לעיל ד, ז) 'ללסטים שפוף', פירש שם רש"י שהוא לשון כפיפות ושפלות, כמו "שפיפון" – דשף מדוכתיה. ובפרשת האזינו (דברים לב, כד) אצל "זוחלי עפר" גם משמע כזה הפירוש: מ״ט:א׳תנ״ד א׳ לפי שהוא שם דבר צריך שני דלתי"ן. פירוש כי שם דבר הוא עצם הדבר ועיקרו, לכך באה התיבה בשלימות, אבל הפעל – אין הפעל כמו עיקר ועצם הדבר, רק שהוא פעל בלבד. כי אם יאמר "גדוד" הוא נאמר על עצם הגדוד בשלימות, ולכך התיבה בשלימות, אבל כאשר אמר "יגודנו" אין זה רק פעל שיעברו גדודים ממנו, לכך לא תבא התיבה בשלימות. אבל במפעיל שהוא מפעיל אחרים, או בהתפעל שהוא מראה הפעולה בעצמו, בשביל רבוי הפעולה באה התיבה בשלימות. אבל בפעל קל שאין בזה רבוי פעולה תבא חסירה בלא אות הכפל. זהו דעת רש"י, ואין כאן מקום להשיב עליו: מ״ט:א׳תנ״ז א׳ תרין שבטין וכו'. ובכאן גם כן פירוש רש"י דחוק על אונקלוס ואינו סובל לפרש כך. וכבר השיב הרמב"ן ז"ל על זה. וכך פירוש הכתוב לדעת אונקלוס – מפני שדמה את יוסף כגפן שהוא עומד על העין, שכן תרגם אונקלוס 'ברי דיסגי יוסף ברי דיתברך כגפן דנצב על עינא דמיא', אמר כי "בנות" הגפן הזה – ורוצה לומר בדותיו שיצאו מן הגפן נקראים "בנות צעדה עלי שור", דהיינו כל כך יארכו פארותיו ובדותיו עד שיהיו מגיעים על החומה של הכרם, כך ילכו יונקותיו. ורמז בזה הכתוב על שני שבטים שהם בדים שלו. לכך תרגם אונקלוס 'תרין שבטים יפקון מיניה יקבלון חולקא ואחסנתא', כי מפני שאמר הכתוב "בנות צעדה עלי שור" ורוצה לומר כי יגדלו הפארות למאוד עד שיהיו דומים אל האילן, רוצה לומר שהם שבטים – וראוים לקבלת הנחלה כמו השבטים, וזהו המעלה הגדולה שתהיה להם, לכך אמר 'יקבלון חולקא ואחסנתא'. ובחינם נדחק רש"י לומר כי כתב "בנות" על שם בנות צלפחד, כי "בנות" שייך לומר בפארות הגפן שיארכו בדותיו עד שיהיו דומים לאילן, שיטלו חלק כמו השבטים: מ״ט:א׳תנ״ח א׳ נעשו לו אחיו אנשי ריב וכו'. יצא הרב בכאן מלשון הדקדוק לפרש "רובו" מלשון ריב, והוא לשון פועלו. ומי ישמע לו בדבר הזה, כי "רוו" הב' דגושה. גם מה שאמר שהוא 'לשון פועלו' והביא ראיה מן "שומו" (ירמיה ב, יב) "רומו" (איוב כד, כד) – כשל עוזר ונפל עזור, כי כלם מפעלי הכפל שרשם – 'רמם' 'שמם', ונמצא העבר מפעלי הכפל בחולם ושרשו. ו"רבו" בכאן מגזרת רבב ואינו לשון ריב אלא כמו "השמיעו בבל רבים" (ר' ירמיה נ, כט), והוא לשון יריית חץ, ורוצה לומר שהיו מורים אליו להיות נוקמים ממנו. ואונקלוס שתרגם 'נוקמוהי' לא תרגם רק כוונת הענין, אבל אין פירוש "רובו" לשון ריב. ותימה לי לפי דבריו דהוא מפרש "ורבו" מנחי עין הפעל מה יעשה רש"י בלשון "ראו נא כי אורו עיני" (ש"א יד, כט) והוא בחולם והוא עבר, וכן "מה טובו אוהליך" (במדבר כד, ה) "בושה וחרפה" (ר' ישעיה ל, ה) "למען תזכרי ובושת" (יחזקאל טז, סג) "בושנו מאד" (ירמיה ט, יח), והנה כלם הם בחולם והיה זה כאחד מהם, ואפשר לומר שאלו נמצאים תמיד בחולם, אבל כיון שמצאנו "ולא רבו עליהם" (ר' לעיל כו, כב) בקמץ, ראוי להיות כאן גם כן בקמץ אם הוא מנחי עין. אמנם אם הוא מפעלי הכפל מלשון יריית חץ, על משקל "כאשר תמו" (דברים ב, טז), אין זה קשיא מה שלא נפתח, שהיה זה כדי להבדיל בין לשון יריות חצים ובין לשון "רבו משערות ראשי" (תהלים סט, ה), שהוא מלשון רבוי. ועוד נראה דאף אם נפרש שהיא מנחי עין כמו שירצה הרב והוא מלשון ריב, לא קשיא מידי, והוא נכון לפי שהוא מן המרובעים מאותן שהלמ"ד שלהם כפולה, כמו "כונן למשפט כסאו" (תהלים ט, ח), ולכך הרי"ש בחולם להורות על וי"ו הנחה, והב' דגושה להורות על כפל הלמ"ד, וזהו נכון יותר מכל. וכן יש לי לומר אצל "שוו" "רוו" "דוו" (ש"א יד, ט) כולם מאותן שהלמ"ד כפולה, ונדגש הלמ"ד והפ"א בחולם להורות על העין הנחה. וזה יותר נכון מכל אשר ראיתי ושמעתי: ב׳ ותרגומו לשון ותהי המחצה. גם כן כאן דחק לפרש תרגום אנקלוס, שהוא מפרש לשון "חץ" מלשון "ותהי המחצה" (במדבר לא, לו), כי אף אם אונקלוס פירש "חץ" כמשמעו תרגם אותו 'בעלי פלגותא' שפיר, כי החץ נקרא "חץ" מפני שהוא חולק, כי כאשר החץ הולך מן הרובה – הולך וחוצה כל דבר בפגישתו, אבל החרב שהוא חותך אינו הולך ביושר נכחו לחצות הדבר – כמו החץ שהולך נכחו ביותר, ולכך נקרא "חץ", ולפיכך כל חולקים נקראים "בעלי חצים" על שם שהם חולקים: מ״ט:א׳ת״ס א׳ יירה מתרגמינן אישתדא אישתדאי וכו'. גם כן כאן נדחק מאד לפרש דברי אונקלוס מה שתרגם "ברכת שדים ורחם" 'ברכתא דאבא ודאמא', וכוונת אונקלוס מה שתרגם נראה לפרש כפשוטו, כי השדים מיוחדים להניק וליתן, והרחם לקבל, וכן האב שנותן הזרע נקרא "שדים" והרחם שמקבל הזרע נקרא "רחם", וכאילו כתיב ברכת נתינה וקבלה, שכל דבר הנותן ומשפיע נקרא "שדים" על שם שהוא משפיע את אחרים, והמקבל נקרא "רחם", וזה הפירוש פשוט: מ״ט:א׳תס״א א׳ תהיינה כולם. פירוש אף "ברכת הורי" ו"ברכת אביך" כולם תהיינה לראש יוסף, ואין פירושו על "ברכת אביך" בלבד, דאם כן ברכת הוריו למה הזכיר כאן: מ״ט:א׳תס״ב א׳ זאב הוא אשר יטרף. דאין לפרש בנימן יטרף זאב – כמשמעות הכתוב, דאין דרך לטרוף הזאב, ודרך הזאב לטרוף את אחר, לכך פירושו "בנימין זאב" הוא – אשר יטרוף: מ״ט:א׳תס״ג א׳ תלמוד לומר בירך אותם וכו'. אינו רוצה לומר שכולם שוים בברכתם, דאם לא כן "לא יסור שבט מיהודה" (פסוק י) יהיה שייך אצל כל אחד, וזה לא יתכן, וכן כל הברכות, אלא כי מה שיש ביהודה גבורת ארי ולבנימין זאב (פסוק כז) – בדבר מה ממנו יהיו שווים, שיהיה לראובן קצת דמיון אל ארי – אבל לא ארי גמור, אבל העיקר הוא באותו שבט שנתברך באותה הברכה, רק שכולל כלם יחד – בדבר מה מן הברכות יהיו כלם שוים: מ״ט:א׳תס״ד א׳ אל אבותי עם אבותי. דלא שייך לשון "אל" כי אם בדבר שבא אל הדבר, אבל "קברו" דאינו רק על הקבורה שנקבר – לא הוי למכתב "אל אבותי", אלא הוא כמו 'עם אבותי'. ונראה מה שלא נכתב 'עם אבותי' – שהיה מצוה את בניו כולם שישתדלו בקבורתו עד שיגיע לשם, ולכך אמר "אל המערה", ורוצה לומר שישתדלו כולם עד שיבא לשם, ואילו אמר 'קברו אותי עם אבותי' היו סבורים לומר כי הם לא ישתדלו רק בעצם הקבורה, ויוסף בלבד מוזהר עליו, דכתיב (לעיל מז, ל) "ונשאתני" ולא הם. וכדי שלא יהיה הפירוש שאין צריכין לקבור אותו רק אל המערה דהוא סמוך למערה, הוסיף לומר "במערה" (פסוק ל) גם כן: מ״ט:א׳תס״ח א׳ ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת. וכך איתא בפרק קמא דתענית (ה ע"ב) – אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה מקרא אני דורש (ר' ירמיה ל, י) "ועתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש אותו לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, עד כאן. והרבה מן המתמיהים על זה דאיך לא מת, והרי קברו אותו, ועוד כי הקשה מן התורה והשיב 'מקרא אני דורש', וכי יותר קרא של נביאים מקרא של תורה, אמנם פירוש זה כי המציאות וההעדר הם שני דברים שאין להם התיחסות וצירוף, כי זה מציאות וזה העדר, ולפי זה אם נמצא שני דברים מתיחסים ביחד אי אפשר לומר שהאחד יתואר במציאות והאחד יתואר בהעדר, שמאחר שהם מתיחסים אי אפשר לומר כך, שהרי המציאות וההעדר אין להם התיחסות. וידוע כי האב והבן מתיחסים ביחד, ואם כן ראוי לומר שאם הבן בחיים שגם האב בחיים, ולא נוכל לומר שהאב מת והבן בחיים מאחר שהאב והבן מצטרפים, והמיתה הוא העדר, ואין יחוס למציאות עם ההעדר. ואין לומר כי המיתה מבטל היחוס, כי זה אי אפשר שיבטל היחוס הזה, מאחר שאין בן בלא אב, אם כן יחוס זה וצירוף זה אין ביטול לו, ומאחר שהבן בחיים גם כן האב בחיים, ואי אפשר שיהיה רק כך. ובכל אב בעולם היה ראוי לומר כך, אלא שאין הבן יש לו חיים בעצם, והחיים באדם מקרה, כי הם חיים לשעה ומיד יוסר, אבל דבר שיש לו חיות בעצמו – כמו שהם זרע ישראל – והם חיים קיימים תמידים, וכדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", ודבר זה חיות בעצם. ולפיכך יעקב שהוא אב להם, ונקראו 'בני ישראל' במה שהוא מתיחס להם כמו האב והבן, ראוי שיהיה בחיים, כלומר כי שם ה"חיים" נקרא עליו, היינו שאמר 'מה זרעו בחיים', כלומר מאחר שזרעו בחיים והאב מתיחס אל הבן – האב גם כן בחיים הוא. ובב"ר (מט, ד) פרשת וירא בפסוק (לעיל יח, יח) "למען הביא על אברהם" 'תני רבי שמעון בן יוחי אומר כל המעמיד בן יגע בתורה כאילו לא מת'. וזה מבואר גם כן, כי בעל התורה במה שהתורה היא חיים, גם אינו דבר מקרה שיוסר ממנו, ואינו כמו החיים האלו שהם חיים מקריים, לכך האב אשר יש לו יחוס אל הבן וצירוף אליו – כמו שהבן בחיים, כך הוא גם כן בחיים, והבן זה היטב. ועוד יש בזה דבר נפלא ונעלם ודבר מה ארמוז אם תבין, וידוע כי המיתה היא קצה וסוף, ודבר שאין לו קצבה אין לו מיתה. ומפני שיעקב אין מתיחס לו קצה, כי הקצה הוא לשני גבולים שהם קצה, כי כאשר תניח ג' נקודות זו אצל זו אין לנקודה האמצעית קצה כלל, ומפני שיעקב הוא האמצעי בין אברהם ובין יצחק, והוא השלישי המכריע ביניהם, הוא כנגד הנקודה האמצעית שאין מתיחס לה קצת וגבול, ולפיכך יעקב אבינו לא מת. ודבר זה אמת וברור מאוד על פי החכמה. ובפרשת שמות (ד, יט) יתבאר עוד מזה אם תבין אותו, כי הם דברי חכמה מופלאה, רמזו חכמי האמת ליודעי מדע. ועל פי סוד הזה נקרא יעקב "ישרון" (ישעיה מד, ב) על שם היושר, כי כל דבר יושר אין לו קצה, שהקצה למי שנוטה מן היושר, אבל היושר אין לו קצה. וזה שאמר בלעם (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", רוצה לומר כי במה שהם ישרים – אין לישר מיתה בעצם, ונשמתו קיימת לעד – "ותהי אחריתי כמוהו", כי אין לדבר הישר אחרית במה שאינו נוטה לקצה, והוא נשאר באמצעי שאין לו קצה. ובספר דרך חיים נתבאר עוד, כי דברים אלו הם ברורים ליודעי חכמה. והמעלה שהיה אל יעקב אבינו שלא מת – כי החיים יש להם דביקות אל השם יתברך ביותר, וזהו מעלת החיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד). ואם הדביקות הזה אינו לבני אדם, זהו שהחומר הוא המבדיל בין השם יתברך ובין (הגוף) [השכל], אבל יעקב נפרד מן הגוף, ויש לו החיים והדביקות עם השם יתברך, וזהו המעלה היתרה, וזה שאמר 'יעקב אבינו לא מת':

העמק דבר על בראשית פרק-מט

העמק דבר: מ״ט:א׳ת״נ א׳ אל בניו. היינו בניו ממש. ולהם אמר האספו דמשמעו אסיפת אנשים מיוחדים לצורך ענין ולא קיבוץ כללי. וצוה לבניו ממש שיבואו סמוך למטתו וישמעו את אשר יגיד כי הברכה מועלת יותר כאשר המתברך עומד לפניו כמ״ש לעיל ט׳ י׳: ב׳ ואגידה לכם. פרש״י בשם מ״ר ביקש לגלות את הקץ וכו׳ דקדק רבינו להעמיד זה הדרש על ואגידה לכם. וכ״ה בגמ׳ פסחים דמ״ד מ״ד האספו ואגידה לכם וגו׳ ביקש יעקב לגלות כו׳ ולא על גוף המאמר את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. דבאמת אין משמעות באחרית הימים בכ״מ על ימות המשיח תדע הרי בפ׳ וילך כתיב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. וגם בדברי יעקב אבינו יש הרבה דברים שלא יהי׳ כן בימות המשיח כמו זבלון לחוף ימים ישכון. ובחלוקה דס׳ יחזקאל אינו כן. ובלעם אמר לבלק אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים וזה אינו בימות המשיח שכבר בטל ונעקר אומה מואב מן העולם. אלא משמעות אחרית הימים הוא סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו. מש״ה יעקב דיבר בתקופות הגלות ומה שיהי׳ ביציאת מצרים ומכניסתם לא״י בימי השופטים. שהי׳ נחשב כל המשך לביאה עד שנתיישבו בטח בסוף ימי דוד ושלמה ובלעם ג״כ דיבר בתקופה של כניסת א״י והאחזם בה ואחרית ימי תקופה זו הי׳ ימי דוד המלך ומשה רבינו דיבר בתקופה של חטאת ישראל כאשר החלו לסור מאחרי ה׳ אחרי שלמה המלך ומה שאמר וקראת וגו׳ הוא על סוף ימי הבית. והנביאים דברו על תקופת הגלות מש״ה כיוונו במה שאמרו באחרית הימים על סוף הגלות והוא ימות המשיח. ואחרי שכן אין מקום לדרש שרצה יעקב לגלות את הקץ של משיח אלא מדיוק הלשון ואגידה לכם. והגדה כאן הוא דבר סתר וסוד כמוס. ולמדו מזה כונה שניה דבאחרית הימים קאי על ימי העולם ג״כ והיינו ימות המשיח: מ״ט:א׳תנ״א א׳ הקבצו ושמעו בני יעקב. קיבוץ משמעו כלל המון אומה הישראלית שמכונים בני יעקב כמו שנקראים בני ישראל. וכל בני יעקב א״א שיתאספו סמוך למטתו לשמוע ממנו ע״כ הזהירם שיתקבצו לאיזה מקום כר נרחב וישמעו מהשבטים מה שהגדתי להם: ב׳ ושמעו אל ישראל אביכם. האי ושמעו משמעו קבלת הדברים שהרי אני ישראל אביכם. שני טעמים שראוי לקבל. א׳ שאני ישראל מדבר ברוה״ק באשר סמוך למותו הי׳. הבהיק אור השגתו כנר הסמוך לשקיעתה. ב׳ אביכם א״כ ראוי לקבל גזרתי ועצתי ובכלל הדברים הי׳ שלא יתנו לראובן יתר שאת [באחרית הימים. אבל במצרים הנהיג שררה כמבואר ברבה במדבר פי״ג] ולא יתנהגו בטבעי שמעון ולוי כאשר יבואר ועוד כמה מדות ומוסרים יוצא מכלל דברי אבינו כמו שיבא: מ״ט:א׳תנ״ב א׳ בכרי אתה. ובאשר הי׳ יעקב בכור במה שקנה מאחיו. וזה אינו מועיל אלא לכבוד הבכורה. אבל לא לסגולת הבכורה הפנימית הבא בתולדה. ע״כ אמר לראובן שלא כן אתה אלא כחי דסגולת הנפש של בכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משארי בנים: ב׳ וראשית אוני. בכח הגוף אע״ג שלא מצינו שהאב מזכה לבנו בגבורה להבכור יותר מהפשוטים מ״מ מעלתו גם בזה הוא מפני שהוא הראשון הנאצל מהאב ע״כ הי׳ מגיע לך נגד כחי יתר שאת שהוא הכבוד הראוי לפי סגולת הנפש הפנימית. ונגד ראשית אוני הי׳ מגיע לך יתר עז המלוכה והמשרה בבני ישראל: מ״ט:א׳תנ״ג א׳ פחז כמים אל תותר. דמים הנשפכין פוחזים לצאת יותר משארי משקאות כדאי׳ בסוכה דמ״ז ב׳ דנקב של יין הי׳ רחב משל מים כדי שיהיו שניהם כלין בב״א. עוד יש בין מים ליין או שארי משקאות. שאם מהפכין הכלי על פיה באיזה משך אזי יצאו המים עד תומו משא״כ שאר מיני משקין נשאר מעט בדופני הכלי. ואמר יעקב כי ראובן הי׳ מבוהל כמים וגם משהה איזה משך במעשה הבהלות עד שלא תותר. וביאר כי עלית משכבי אביך. וברור שלא בעל ראובן ח״ו את בלהה. אלא הא דכתיב וישכב את בלהה היינו שכב באהל שלה כדי שלא יבא יעקב אליה בשביל שהרגיש צער אמו. והנה אע״ג שלא הי׳ עצם החטא גדול כ״כ כמו שאם הי׳ בועל ח״ו. מ״מ בזה הי׳ גרוע. דהבועל בעבירה אינו משהה בעון אלא כמהר צפור אל פח משא״כ כששמרה מאביו הי׳ מוכרח לשכב כל הלילה ולא מצא עוד דעתו כמה מגונה פעולה זו. נמצא עשה בתחלת הענין פחז כמים וגם השהה עד שלא תותר: ב׳ כי עלית משכבי אביך. כל העת שהי׳ אפשר לאביך לשכב מש״ה כתיב משכבי בל״ר. היינו כמה שעות שהי׳ בידו לשכב: ג׳ אז חללת. בכל מעלה רוחנית שייך לשון חלול. כמו דשייך חלול בכהונה כך שייך חלול בבכורה. והיינו יצועי עלה. המעולה שביצועי והיא הבכורה. והקדים אבינו שני טעמים לדבר שהוא פחז כמים ואל תותר דמשום שהוא פחז כמים אבד יתר שאת שהוא הכבוד דמי שהוא נבהל ופחז אינו שומר כבודו ומי שאינו יכול לשמור כבודו טוב לו שלא יגיע למעלת הכבוד. שלא ישבע חלילה קלון במדת הכבוד שלו. ומשום שהוא אל תותר אבד יתר עז בהנהגת המלוכה דמלך עלול לשגות ולחטוא כמש״כ בס׳ ויקרא ד׳ כ״ב ובס׳ במדבר ט״ו כ״ח. אמנם המרגיש בהעותו ה״ז חוזר בו. אבל מי שעומד ע״ד משך רב הלא טוב לו שלא למלוך: מ״ט:א׳תנ״ד א׳ שמעון ולוי אחים. הדבר מובן שלא כוון יעקב להגיד כי המה אחים מלידה ומבטן. אלא הודיע שטבעם שוה יותר מהשתוות כל בני יעקב ופי׳ ב׳ כלי חמס מכרתיהם שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר. לא כן אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרותיהם. היינו קניינם במה שמוציאים מחשבותיהם ורצונם לפועל. היא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם. דבזה ודאי לא נשתוו דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה. וכמ״ש לעיל ל״ד כ״ה. מדיוק המקרא דאחד מהם בא לקנא קנאת ה׳ צבאות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי. וזה בא לקנא כבוד בית אביו. ע״כ פירש יעקב גם הוא בסדם בשעה שעומדים בסוד ה׳ לקנא על כבודו. ואע״ג שבזה לא הי׳ יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי. דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם אבל מ״מ אל תבא נפשי. באופן כזה וכדאיתא בתענית ד״ד א׳ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא בי׳ כו׳ אפ״ה מיבעי למילף נפשי׳ בניחותא שנא׳ והסר כעס מלבך. שע״י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו: מ״ט:א׳תנ״ה א׳ ובקהלם. בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד וזהו איסור גמור להכנס בסכנה בשביל זה ונקרא קהל מרעים: ב׳ אל תחד כבודי. זה אין כבוד לפני כלל להיות מתאחד עמהם: ג׳ כי באפם הרגו איש. יש כעס הנקרא חרון אף ויש נקרא עברה. דחרון אף הוא בשעה שהוא ניצת בחרון ומרתיח אפו על אותו איש. ועברה הוא בשעה שנשקע כעסו. אך עברתו שמורה על אותו איש לעשות לו רעה בעת מצוא. וידוע דבשעת חרון אף נקל לעשות איזה דבר מופלג ביותר הרבה ממה שיעשה בעת רצון אלא שהגיע לידו לעשות רעה לאיש עברתו ואמר כי באפם בשעה שהיו בחרון אף הרגו איש. אין שום דבר מעצור להם עד שהרגו איש. ד׳ וברצונם. היינו בשעה שנח הרוגז והאף אלא העברה שמורה עוד בלבבם עקרו שור אע״ג שהוא צער בע״ח ואכזריות ואסור כדאיתא בעבודת כוכבים די״ג: מ״ט:א׳תנ״ו א׳ ארור אפם. בשעה שהמה בחרון אף כי עז בלי מעצור כזרם מים כבירים שוטפים ועברתם השמורה בלב כי קשתה. קשין להתרצות: ב׳ אחלקם ביעקב. נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה אבל רובם במק״א קשה ע״כ אחלקם ביעקב שיהיו מעט מעט במקום אחד: ג׳ ואפיצם בישראל. כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהי׳ פינחס במעשה זמרי. אבל רק מעט מעט יפה ע״כ יהיו נפוצים בישראל: מ״ט:א׳תנ״ז א׳ ידך בערף איביך ישתחוו וגו׳. יש גבור מנצח על אויביו אבל אינו יכול להנהיג מלוכה בקרב אחיו. ויש להיפך. אבל יהודה הוא גבור וידו בערף אויביו וגם ראוי למלוכה להנהיגם בשלום ובמישור עד אשר ישתחוו לך בני אביך ע״כ יודוך אחיך: מ״ט:א׳תנ״ח א׳ גור אריה יהודה. יש הרבה טורפים בעולם כמו נמר ודוב ועוד. אבל לארי יש סגולה מיוחדת אם רואה אדם שנושא צלם אלהים נחת הוא מלפניו ושב לאחור. לזה המשיל את יהודה לגור אריה. שאע״ג שהוא גבור מ״מ מטרף בני עלית. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. דבני הוא כנוי על אדם המעלה. ואמר יעקב שבחו של יהודה דאפי׳ בעת שברצונו להרוג איזה איש מ״מ כשמגיע לאדם שהוא בני עולה ממנו ומשקיט רוחו וזהו גבורה לכבוש את יצרו ורצונו: ב׳ כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. יש ארי אצטדין שטורף לדעת מנהיגו מ״מ כשמעמידים אותו נגד מי שיש עליו צלם אלהים אזי כורע ורובץ. אע״ג שמנהיגו בא להקימו לטרוף אבל הוא אינו קם ואינו זע ממקומו. כך אם המושל ביהודה מסכים לחוס על בני אזי אפי׳ יועציו מפתים ומעוררים אותו להרגו מ״מ אין איש מעבירו ע״ד. ועצם נבואה זו נאמרה על דוד עם שאול ושמעי שחס דוד על מעלתם ולא הועילו אנשיו אבישי ושארי יועציו לעשות להם רעה. וקם דוד ע״ד כארי וכלביא: מ״ט:א׳תנ״ט א׳ לא יסור שבט מיהורה ומחקק מבין רגליו. ידוע מה שדרשו חז״ל בסנהדרין ד״ה שבט זה ריש גולה שבבבל שרודה את העם במקל. והוא שבט כמשמעו. ומחוקק אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים הביאור ע״ז דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו. וזה א״א כ״א באמצעות תלמידים כדאי׳ בתענית פ״א דאר״ח הרבה למדתי מרבותי כו׳ ומתלמידי יותר מכולם. והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. ופי׳ מבין רגליו. היינו מבין רגליו של המחוקק (וכן פי׳ הספורנו לפי דרכו) ומשום שהי׳ המנהג לפנים שהרב הי׳ יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע כדאיתא בב״מ דפ״ד דכי הוו יתבי כו׳ יתבי קמייהו ראב״ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. ובסנהדרין די״ז ב׳ דן לפניהם בקרקע. וא״כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם: ב׳ עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. אפי׳ אוה״ע יבואו וישאלו בעצתו מחמת עומק חריצותו כמו שהיה אח״כ בדניאל וכן הי׳ גם בימי שפוט השופטים: מ״ט:א׳ת״ס א׳ אסרי לגפן עירה. באשר יין הוא מועיל לחריצות השכל כדאי׳ ביומא דע״ו ב׳ חמרא וריחני פקחין ע״כ הי׳ הברכה שפע יין ביהודה עד אשר גפניו שהוא בכ״מ אילן דק וא״א לקשור אליו בהמה שלא ישבר אבל ביהודה היו הגפנים עבים עד שהי׳ אפשר לקשור בו עירה: ב׳ ולשרקה. הוא הענף היה אפשר לאסור בו בני אתונו. עוד באה הברכה על חוזק היין עד אשר כבס ביין לבשו. ידוע דעיקר כבוס בגדים טוב רק במים רק כשיש כתמים טוב להוציא ע״י משקה חריף. כך הי׳ מנהג ביהודה לכבס ביין לבושו מפני חריפתו: ג׳ ובדם ענבים סותה. בעוד לא נגמר בישולן אין המשקה היוצא מהם נקרא יין אלא דם ענבים וכמש״כ בס׳ דברים בשירת האזינו והוא חריף ועז ביותר. ומכבס בהם סותה. והוא קיצור מכסות. היינו בגד קטן שאינו מתלבש על כל הגוף אלא על מחצה העליון מקום שמזיע ביותר. ע״כ נדרש לכבוס בדם ענבים להוציא זעה שלו. ובמשנה כלים פט״ז מ״ח ואמום של עושה סותות היינו דפוס שעושין הסותות עליהן. באשר הוא נעשה באופן שיהא מתדבק לבשר ע״כ נעשה על הדפוס: מ״ט:א׳תס״א א׳ חכלילי עינים מיין. דכמו שהוא משתמש ביין חי כך שותה יין חי ע״כ עיניו חכלילות. אבל א״כ היו שיניו אדומות וכדאי׳ בנדה פ״ג על עצמות שאחר מיתה דמי ששותה יין חי עצמותיו שרופות. ע״כ אמר ולבן שנים מחלב. שמלבין שיניו ע״י שתיית חלב שיהיה הרבה חלב צאן בחלקו כידוע שהביאו לביהמ״ק כבשים מחברון אשר ביהודה: מ״ט:א׳תס״ב א׳ לחוף ימים ישכון. והי׳ אפשר להבין שהי׳ התכלית מזה כדי לצוד דגים או חול שבשפת הים והוא דבר מצער. ע״כ פירש והוא עסק ימים שישכון עליו יבא לחוף אניות מקום נמל שנכנסים משם לאניה ולסחורה: ב׳ וירכתו. רגלו ומקום שמניח ירכו עליו לשאוף ממנו שפע פרנסה. הוא על צידון שהיה מקום סוחרי ארץ כדכתיב בישעיה כ״ג סוחר צידון עובר ים מלאוך. וזבולון היו רגילים באניה לצידון. ומזה הי׳ להם שפע פרנסה. והנה הקדים יעקב ברכת זבולון ליששכר משום שהי׳ זבולון מפרנס ומקים תורת יששכר שהיו יושבי אהלים במנוחה כאשר יבואר. משא״כ מנשה ואפרים שלא היה מנשה סיבה ומשען לתורת אפרים. ע״כ הקדים את אפרים לפני מנשה: מ״ט:א׳תס״ג א׳ יששכר חמר גרם. בימי שפוט השופטים בעוד לא הי׳ מלוכה בישראל הי׳ הנימוס אשר כל שבט מפריש איזה סך חיל והוצאותיהם לשמור המדינה ושבט יששכר לא הי׳ מפריש אנשי חיל כדמוכח מהא דבעת המליכו את דוד ובאו מכל שבטי ישראל לאלפים ורבבות ורק משבט יששכר לא באו כ״א מאתים איש יודעי בינה וכל אחיהם על פיהם. והיינו משום שלא היו אנשי מלחמה. ומוכח עוד מדכתיב בס׳ דה״י א׳ ז׳ ולבני יששכר וגו׳ גבורי חיל לתולדותם מספרם בימי דוד וגו׳ ולא כתיב כזה בכל השבטים. והיינו משום שבכל השבטים הי׳ כזה גם לפני מלוך דוד. אבל שבט יששכר לא נמנו להיות גבורי חיל עד שמלך דוד וגזר עליהם להמנות למלחמה. וזהו דבר יעקב יששכר חמור גרם. כעצמות חמור שאינו מסוגל להיות זריז כסוס שוטף במלחמה. אלא רובץ בין המשפתים. יושב במקומו עמל בבית תלמודו. וזהו בין המשפתים. מקום שאינו נקי ומהודר כ״כ שיהא מוכשר לעוסקי בהליכות עולם וכדאי׳ בעירובין דנ״ד א׳ אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת. וא״ד שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו. (והעיקר כפי׳ א׳ דרש״י. ע״ש. ומה שהקשה רש״י מהא דאי׳ עה״פ ולמשנאי אהבו מות. לק״מ דהתם מיירי בשעה שהת״ח מתהלך בין הבריות. אבל בית תלמודו אינו כן): מ״ט:א׳תס״ד א׳ וירא מנוחה כי טוב. טעם על שסירב מלהעמיד אנשי חיל משום שראה מנוחה כי טוב. והיא עסק התורה כמבואר ברבה : ב׳ ואת הארץ כי נעמה. ומי שיוצא בחיל א״א לעסוק בתורה ומוכרח לצאת מארצו: ג׳ ויט שכמו לסבול. ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת כל ישראל מה שיטילו עליו בשביל צורך המדינה: ד׳ ויהי למס עבד. ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאת מלחמה: מ״ט:א׳תס״ה א׳ דן ידין עמו כאחד. זה הי׳ כחו של דן לאהוב את המשפט בד״מ כדאי׳ בריש פסחים ד״ד. וע׳ מש״כ לעיל ל׳ ו׳. אמנם לא הי׳ שופט מכח התורה שהרי לא היו עוסקים כ״כ בתורה. אלא מכ״מ היו כערכאות שבסוריא שהי׳ ג״כ מעלה ודבר יקר כמבואר בשאלתא הנוספת לפ׳ משפטים מדכתיב לא תסור מן הדבר וגו׳ שאפי׳ אינו עפ״י התורה במקום שאין שם בני תורה. וע׳ מש״כ עוד בפ׳ יתרו בפסוק ואתה תחזה מכל העם. וזהו דבר הכתוב שהוא ידין בשכלו הטוב ובישרת לב. ב׳ כאחד שבטי ישראל. שהמה בעלי תורה: מ״ט:א׳תס״ו א׳ יהי דן וכו׳. דכמו שכח התורה הוא מסוגל למלחמת ישראל כמש״כ כ״פ. כך כח הדין שהוא מכונה בשם משרת התורה כדאי׳ בש״ר פ׳ משפטים דמתן תורה כתוב בין דינין לפניה היינו פ׳ ואתה תחזה וגו׳. ודינין לאחריה הוא פ׳ ואלה המשפטים משל למטרונא שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע. ע״כ הי׳ ג״כ כח הדינין של שבט דן מועיל מעין כח התורה ללחום מלחמתן ש״י אבל בזה האופן שיהי כנחש עלי דרך שהורג הרבה ב״א כשהוא בפ״ע כמש״כ הספורנו. כך יהא שמשון מכה בלחי החמור אלף איש: ב׳ שפיפן עלי ארח. הוא נחש דק מאד: ג׳ הנושך עקבי סוס. בשעה שזוחל בארץ והסוס הולך עליו הוא נושך עקביו: ד׳ ויפל רכבו אחור. כך בשעה שהשפילו הפלשתים את שמשון ורמסו אותו אז נשך את עקבי הבית ונפלו כולם לאחור. וכן משה ברך זה השבט בגבורה קלה כאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי. ולא כגבורת יהודה שבא בכח התורה: מ״ט:א׳תס״ז א׳ לישועתך קויתי ה׳. באשר ישועה זו קלה ומעוטה. ולא הי׳ אלא לשעה קלה ע״כ אמר לישועתך וגו׳ שאתה תהיה ישועתנו ועזרתנו סלה: מ״ט:א׳תס״ח א׳ גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. דרך שבט גד הי׳ לישב בטח ולא לירא מחיל שונאיו שיסובבנו ולא יהי׳ יוכל לצאת אח״כ. אלא הוא מניח שהגדוד יגודנו. יסובבנו ואח״כ יגד עקב. בסוף מסובב אותם ומתגבר עליהם. וכ״ה בירו׳ וברבה והביאו ברמב״ן. גייסא אתי מגיסתא. והוא מגייס לי׳. וע׳ מ״ש בברכת משה לאותו שבט שהי׳ בוטח בא״א: מ״ט:א׳תס״ט א׳ מאשר שמנה לחמו. ידוע שהי׳ לזה השבט רוב שמן זיתים והי׳ משתמש הרבה להשמין לחמו. ואמר מאשר ולא אשר. לרמז שלא רק טבע חלק ארצו גרם לזה אלא שהוא בעצמו גרם לזה כדאי׳ במנחות דפ״ה ב׳. שהי׳ עשיר גדול בעצמו עוזק תחת זיתיו והוא עצמו מסקל בשדהו עד שתמה ע״ז האיש שבא לקנות שמן ממנו: ב׳ והוא יתן מעדני מלך. אע״ג שהי׳ משתמש הרבה בשמן מכ״מ הי׳ מוציא תפנוקי מלכים מזיתים בעוד שלא הגיע לשליש והוא הנקרא בגמ׳ שבת פ׳ המוציא שמן סתכת. וכ״כ הרשב״ם ומעדנים בזה את בשר הנשים וכמבואר בספר דברים בברכת משה ברוך מבנים אשר ע״ש. ומסתמא הגיע זה השמן גם לתפנוקים אחרים. והיה זה הברכה דיהיה כ״כ זיתים אצלו עד שלא הי׳ קשה עליו לעשות שמן סתכת אע״ג שהוא מאבד הזיתים והשמן שהי׳ ראוי לצאת ממנו. מכ״מ לא הי׳ חושש לכך שהי׳ לו הרבה זיתים מספיק גם לעשות שמן הרבה: מ״ט:א׳ת״ע א׳ נפתלי אילה שלחה. כמש״כ הרמב״ן שהי׳ מנהג לגדל אילה כדי לשלוח מכתב ע״י. וא״כ קאי הנותן אמרי שפר על האילה השלוחה במהירותה לזה התכלית. אבל א״כ היה ראוי לכתוב הנותנת. אלא קאי גם על נפתלי שהי׳ כח פיו ליתן אמרי שפר ואי הפי׳ על נפתלי לחוד הי׳ ראוי לכתוב והוא יתן אמרי שפר. אלא הנותן קאי גם על אילה גם על נפתלי וע׳ בס׳ דברים ג׳ ט״ז שהראינו לדעת דשבט נפתלי הי׳ בימי דבורה וברק מושכין שמועתן ממחוקקי מכיר ע״י אמרי שפר לשבטן: מ״ט:א׳תע״א א׳ בן פרת יוסף. שגדל מנעוריו בקומה ויופי יותר מכל אדם וכן פי׳ רשב״ם. אמנם זה הי׳ מעת הוולדו עד שנמכר. ואח״כ לא גדל עוד עד שיצא מבית הסורים למלוך. וגדל עוד הפעם פתאום בקומה גבוהה. וזהו אמרו עוד הפעם בן פרת עלי עין. שגידולו היה פתאום עד שנראה לעין שהוא גדל והולך ולא כגדולו בנעוריו שהי׳ גדל לאט לאט ואינו נראה לעין. אבל בגידולו שנית הי׳ עלי עין: ב׳ בנות צעדה עלי שור. כ״כ היה גבוה בקומה ותאר פניו עד שבנות צעדה עלי שור לראות אדם יפה כמוהו. זהו פשוטו של מקרא. אבל א״כ צעדו מיבעי לי׳ אלא יש כאן כונה שני׳ עוד בן פרת יוסף שגדל בחכמה יותר משאר בניו. והי׳ כזה עד שנמכר. ואח״כ לא חכם עוד עד שיצא מבית הסורים. וגדל עוד הפעם פתאום בחכמת הטבע עלי עין עד שפירשו חז״ל הא דכתיב בשלמה ויחכם מכל האדם וגו׳ וכלכל זה יוסף שהי׳ מכלכל את העולם הרי שהי׳ מצוין בחכמה אלא שלא הי׳ שוה מקור חכמתו כחכמת שלמה. דשלמה בא מכח חכמת התורה [כמש״כ הרמב״ן בהקדמת פי׳ התורה וע״ע מ״ש בהע״ש סי׳ קע״א שלהי אות י׳] ומש״ה נקרא בני במאמר החכמה מה ברי ומה בר בטני כמש״כ לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. אבל יוסף שכח חכמת התורה כמבואר ברבה פ׳ ע״ט עה״פ כי נשני אלהים וגו׳. אלא שניתן לו חכמת הטבע בשפע רב. וכבר נתבאר שם שזה נקרא בנות. וזהו דבר יעקב בנות צעדה עלי שור. חכמת הטבע צעדה עלי שור במדרגה עליונה וגבוהה: מ״ט:א׳תע״ב א׳ וימררהו. בין גידול ראשון לגידול שני מררו חייו: ב׳ ורבו. זרקו עליו חצים. מלשון רובה קשת. וברקים רב ויהמם: ג׳ וישטמהו בעלי חצים. מלשון וישטם עשו. ומשמעו בת״א שם נטר דבבו. דמי שהוא מכה את חבירו אינו אלא מקרה. ולא כן אחי יוסף שהיו נוטרים שנאה בלבבם עליו ומחשבים איך להרע. וזה גרע הרבה מהמכה במקרה. וכ״ז מנע גידולו בנתים עד שהגיע: מ״ט:א׳תע״ג א׳ ותשב באיתן קשתו. כמו ונחתה קשת נחושה זרועותי. שכל מה שהקשת קשה ומוצקה יותר היא מורה יותר מרחוק. כך נעשה קשת יוסף איתן לירות גמול רע לאחיו. אבל ב׳ ויפזו זרועי ידיו. הראה יופי ידיו להיטיב להם בשפע עושר ומדה טובה. ופי׳ ויפזו מלשון פז. ומפרש מאין בא ליוסף מדה טובה זו בהפלגה כ״כ ג׳ מידי אביר יעקב. לפי הפשט הוא מכחו הגדול של יעקב שהי׳ אביר כחו במדת השלום כמו שנתבאר לעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו. ומזה בא כן המדה ליוסף בנו שהי׳ אחוז במדת אביו ביותר כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ אכן משמעות אביר יעקב הוא כנוי על הקב״ה כמו לשון אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב והכונה בזה עפ״י מה דכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. וביארנו שם דעם ישראל בכלל נמשלים לחבל המפותל מהרבה חוטים ולמעלה היא עבה ולמטה היא נפרדת כל חוט בפ״ע. כך הקב״ה נשמתא דנשמתין דכל ישראל ומש״ה תנן בסנהדרין פ״ד כשאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני וגו׳ והוא כמו אם ניזוז חוט המתפרד למטה נרגש החבל העבה למעלה. וזהו כחו הגדול של יעקב. ומש״ה אסור לנקום זא״ז כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט י״ח עפ״י הירו׳ וזהו טעמו של יוסף. ועוד טעם. ד׳ משם רועה אבן ישראל. רועה מלשון אפרים רועה רוח (הושע י״ב:ב׳) רעה אמונה (תהילים ל״ז:ג׳) ומשמעם הולך ומשקע דעתו ברעיון גדול כמה עתים. ומזה בא הלשון בקהלת כ״פ רעיון. וענינו כאן ממדה זו של חסד הנפלא להיטיב למי שמריע לו מתחשב להתחבר עפרורית של ישראל להיות לאבן אחת. דבעת שישראל בגלות נמשלים לעפר הארץ כמו שאמר הקב״ה ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳. ואוה״ע נמשלו למים כמבואר בשיר הקדוש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וישעיה הנביא אמר (שם י״ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. ומים כבירים שוטפים על עפר ה״ז ממסמסו עד שהולך תמס לגמרי אבל כשמתחברים העפרוריות ונעשים אבן מוצק אז אפי׳ ים שוטף יעבור עליו אינו אלא מגלגלו אבל אינו מאבדו. כך ישראל בגלות כשהם מפוזרים בדעות וברדיפה זא״ז אזי נאבדים אחד אחד ר״ל אבל אם מתקשרים ונעשים אבן ישראל אזי אין כל בריה יכולה להם ואמר יעקב שמדה זו של יוסף היא מוכרחת מאד. דמשם רועה. מתחשב איך שיהי׳ אבן ישראל: מ״ט:א׳תע״ד א׳ מאל אביך ויעזרך. הישועה שהגיעה ליוסף מאחיו שרבו עליו. לא הי׳ בכח המלחמה כמו שהגיע לאברהם מרודפיו. ולא בכח פרנסה כמו שהגיע ליצחק בעת ששטמוהו פלשתים. ואח״כ היו מוכרחים לסחור עמו כמש״כ לעיל כ״ו י״ב. אלא בכח השלום שהגיע ליעקב מצורריו כמו עשו ולבן. ובשעה שהשלימו עמו היה זכות מדת החסד והשלום שלו עומד לו להגדילו בכבוד ומעלה בעיניהם באותו שעה. וזהו דבר יעקב מאל אביך. בכח אלהית שהי׳ לאביך ויעזרך עזרו ליוסף בזו המדה מכל צרותיו שהגדילו בעיני פרעה. ובזה נעזר ג״כ מאחיו שרבו עליו ובאה זו המלה בוי״ו המהפך מעתיד לעבר: ב׳ ואת שדי ויברכך. עבור מדת השלום וגמ״ח בשפע. ברכו בשפע פרי העוה״ז. והנה כבר נתבאר משמעות שם שדי שאמר לשיעור הבריאה די. שיתגלה בזה השיעור כבודו ית׳ שהוא תכלית הבריאה. וכמו שהי׳ גבול למרחבי ארץ ותבל. כך הי׳ גבול וקצב לגידולי ארץ שכל המינים נבראו אך לכבודו ית׳ וכמש״כ כל פעל ה׳ למענהו וכדאי׳ ביומא דל״ח ב׳. וע״ז אמר יעקב ואת שדי. כל הצמחים שנבראו לתכלית הכרת כבוד שדי בכולם. ג׳ ויברכך. וכמבואר בפרטות בברכת משה לשבט יוסף. שהיו כל המינים שבעולם גדל בהר המלך. עד דאי׳ באיכה רבתי שהי׳ הקיסר שואל לר״י בן חנניא על מה דכתיב לא תחסר כל בה. והרי אין בה שלשה מינים הללו. וטרח ר״י ומצא גם אותם. וכל המינים נכללו במה שאמר ואת שדי. ברכת שמים מעל וגו׳. באשר כל מין נדרש להצלחת גידולו שיהא ע״צ היותר טוב. אור השמש. וטל השמים. ונדרש עוד לגשם המעורר התהום מתחת וכדאי׳ בתענית פ״ג על המקרא תהום אל תהום קורא וגו׳ ע״כ אמר שכל המינים יתברכו בברכת שמים מעל. זהו השמש והטל וברכת תהום רובצת תחת. הוא הגשם המעורר את התהום בשפע כדאיתא בפ׳ חלק במאמר אחאב לאליהו שהיו עוקרים פוגלי ומשכחי מיא: ד׳ ברכת שדים ורחם. דאחר שגדל התבואה כ״צ וקצרו. נדרש עוד להתבואה ריח האדמה אשר היא עליה כדאי׳ בב״ב דס״ט דצריכה לארעא ופרשב״ם לשוטחו בשדה לאחר קצירה להנפח התבואה מריח האדמה ולייבש. וזהו דומה לתינוק דגם אחר שיצא ממעי אמו נצרך עוד לינק משדיה והיינו ברכת שדים. עוד בשעה שמשליך הזרע בבטן האדמה נדרש לברכה שלא ירקב טרם שתקלוט בארץ ותצמח. וזהו דומה לזרע שברחם האשה שנדרש לברכה שלא יסריח לפני הקליטה. והיינו ורחם. ומש״ה הקדים שדים לרחם שלא כסדר התולדה אלא משום שעיקר התועלת המגיע מריח הקרקע הוא לזריעה שאח״כ שלא ירקב לפני זמנו מש״ה הקדים שדים לרחם: מ״ט:א׳תע״ה א׳ ברכת אביך גברו על ברכת הורי. דברכת יצחק ליעקב הי׳ רק בדגן ותירוש עיקר חיות האדם. ויעקב ברך ליוסף בכל המינים וגברו הרבה. והוסיף שעוד גברו על ברכת יצחק עד תאות גבעות עולם. היינו דאפי׳ בדגן ותירוש שברך יצחק ג״כ מכ״מ במינים הללו ג״כ יש הרבה מינים. עד דבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות כדאי׳ בתענית פ״ג. וכן יש בכל המינים והנה אמרו בב״ר שהאדמה יש לה תשוקה לגדל צמחה שנא׳ פקדת הארץ ותשוקקה. וא״כ יש לה טבע האדם שתשוקתם להוליד ע״צ היותר טוב. וזהו עד תאות גבעות עולם שהמה משתוקקים להצמיח מגדיהם עד להפליא כך יהיו כל המינים ע״צ היותר טוב: ב׳ תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. כל זה הטוב מגיע לראש יוסף. ולקדקד וגו׳. ופירש יעקב כאן כנוי זה על יוסף שהי׳ נזיר אחיו משום דבכלל ואת שדי נכלל מינים שאינם באים לתענוג אלא להכחיש את הגוף ומשה בברכתו אמר על המינים הללו ורצון שוכני סנה יע״ש והרי לא באו לתענוגי האדם שמגיע בשביל גמ״ח אלא להכחיש ולרזון ואין זה מגיע לשכר גמ״ח אלא בשביל שיוסף היה נזיר אחיו שהי׳ כמה שנים נזיר מתפנוקים ומגדים מש״ה זכה גם לגידולים הללו. ואמרו יעקב ומשה בלשון ולקדקד משום דנזירות ופרישות מן העולם בא ע״י דבקות בדעת אלהים וזה במקום המוח שהוא הקדקד כדאי׳ במנחות דל״ד בין עיניך זה הקדקוד כו׳ מקום שמוחו כו׳: מ״ט:א׳תע״ו א׳ בנימין זאב יטרף. נצחונותיו היו כזאב. ולא כארי שהוא אביר לב ולא יחת מפני כל. אלא כזאב שמפחד מרועה ומקלו. ומכ״מ טורף. כך כבש שאול את הפלשתים עם בנו יהונתן ודוד הרג את גלית בימי שאול. בעת שהוא הי׳ מפחד כל היום. ומכ״מ טרף וע׳ מש״כ בברכת משה: ב׳ בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. פי׳ המדרש על מרדכי ואסתר אינו פשוטו של מקרא שהרי המה בבזה לא שלחו ידם. ובית המן לא נתחלק. וגם כבר ביארנו דכל ברכת יעקב באחרית הימים הוא רק עד כבישת הארץ לגמרי. אלא פשוטו ש״מ הוא הכל בשאול ופי׳ בבקר בתחלת מלכותו שכבש את נחש מלך בני עמון הי׳ בשמחה ובטוב לב ואכל עד. אבל לערב סוף מלכותו במלחמת גלית הפלשתי אז כבר סרה דעתו ולא נהנה מאומה אבל העם שסו וחלקו שלל. וזהו דכתיב יחלק ולא יחלוק אלא יחלק לאחרים ולא הגיע לו: מ״ט:א׳תע״ז א׳ כל אלה וגו׳. כלומר אע״ג שדבר קשות עם ראובן שמעון לוי מכ״מ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. וכבר כתבנו לעיל מ״ו דמנין י״ב שבטים הוא הכרחי אלא שפעם נמנה עם לוי ואז נמנה יוסף לאחד ופעם בלי לוי ונמנה יוסף לשנים. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: ב׳ וזאת אשר דבר להם אביהם. דברים קשים: ג׳ ויברך אותם. וגם ברך אותם. אע״ג שלא נכתבה הברכה בתורה איש אשר כברכתו. שהוא נתברך בעת אחוזת הארץ ברך אותם אז יעקב שיהיה כן: מ״ט:א׳תע״ח א׳ ויצו אותם ויאמר אלהם. גם צוה והזהיר אותם. גם אמר להם והודיעם באלה הדברים שיבאו דברים שנוגע לעניני קבורה כאשר יבואר: ב׳ אל אבותי אל המערה עם אבותי במערה מיבעי. והרמב״ן כתב שהוא לשון קצר וכמו ושאוני אל אבותי אל המערה. וקשה הא זה הלשון כתיב גם לעיל כ״ג י״ט ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת. והכי כתיב בפ׳ כ״ה גבי אברהם. אלא משמעות אל הוא לשון השלמה לתכליתה. דשדה קבורה זו לכך נוצרה מששת י״ב שיהיו האבות קבורים בה. נמצא כאשר קברו אחד מהם בה. השלימו בזה תכליתה. ומש״ה שייך לשון אל המערה להגיע לתכליתה. וכן לשון אל אבותי מתפרש הכי שבזה שנקבר יעקב עמם נגמר רצון אבותיו בשלימות שיהיו שלשתם במקום אחד: מ״ט:א׳תע״ט א׳ אשר בשדה המכפלה. שם מכפלה נמצא בתורה בשלשה אופנים. לעיל כ״ג י״ז. שדה עפרון אשר במכפלה. למדנו דכלל הבקעה נקראת מכפלה. ונקראת ג״כ שדה המכפלה. ונקראת ג״כ מערת המכפלה. משמעות מכפלה בכלל ששם קפלו קדושת הארץ שהיו כמו פשוטים בחיים וכשמתו קפלום ונגנזו שמה כמו ס״ת כ״ז שכשרה ומשתמשים בה היא מופשטת. וכשנפסלה קופלין אותה וגונזין. כך האבות כ״ז שהיו חיים היו כמו ס״ת שלמדים מהם מכל הילוך שלהם ומכל דבור איזה ענין מרוב קדושתם. והית׳ קדושתם מופשטת בעולם וכשמתו נגנזו במקום מיוחד. וכל מי שהוא מופשט ביותר בחייו יש לצמצם ולקפל יותר במותו. מש״ה אברהם שהי׳ ראש שבאבות האדם הגדול בענקים כתיב בי׳ אל מערת המכפלה ניצמצם קדושתו במערה עצמה. ובשרה ויעקב כתיב שדה המכפלה: והנה נתן יעקב אבינו סימנים ע״ז המקום. והוא פלא. וכי לא ידעו ברמז כ״ש מערת המכפלה ומכש״כ כשאמר אל אבותי. והרי ידעו בטוב מקום קבורת אברהם ויצחק. אלא למדם דעת בזה. מדוע הוא מקפיד דוקא על קבורה זו. כדי ללמדנו לדורות הבאים על מה ההקפד חל להיות לנחת רוח להנפש אחר מותה ואמר ג׳ טעמים. א׳ במערה אשר בשדה המכפלה וגו׳ וידוע לכל סגולת אותו מקום. אחר שהיא מיוחדת לכך. ומזה למדנו מעין זה שאיזה מקום שיש בו סגולה רוחנית טוב יותר לקבורה. ומזה למדנו שא״י טובה לקבורה. וכן מקום שזכה למשכן התורה כדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן לענין קבורה ופרש״י דזכות התורה מגין. ב׳ אשר קנה אברהם וגו׳ ולמדנו מזה אשר טוב להמת להיות נקבר במקום קנוי ולא במקום שבא במתנה. ומעין זה אי׳ בב״ב דקי״ב א׳ שאין נוח לצדיק להיות קבור בקבר שאינו שלו. ובמס׳ שמחות פי״ג תני׳ אין מפנין את המת ממקום למקום כו׳ ובתוך שלו אפי׳ ממקום מכובד למקום שאינו מכובד ה״ז מותר שכך הוא כבודו: מ״ט:א׳ת״פ א׳ שמה קברו וגו׳. הוא טעם שלישי דבשביל שכבר קבורים שם אבותיו. ונוח להמת להיות קבור עם אבותיו: ב׳ ושמה קברתי את לאה. עוד טעם דגם זה נ״ר להמת להיות עם אותו ששמשו בחייו וכדאי׳ בפ׳ הנושא שאמר רבי מי ששמשוני בחיי ישמשוני במותי ע״ש: מ״ט:א׳תפ״א א׳ מקנה השדה וגו׳ מאת בני חת. הודיעם עוד ע״ד הטעם השני שהיא קנויה גם מאת בני חת. ולולי הסכימו גם המה לעשות בתוכם אחוזת קבר היו יכולים למחות כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר. וא״כ יש כאן עולה אינו נוח להמת להיות קבור בעולה. ואין כל הטעמים אלו כדאי אם יש איזה שמץ עולה וגזל במקום קבורתו. ומש״ה פי׳ מקנה השדה אחר כל הטעמים שאמר. שכל אלו הטעמים לא הי׳ מועיל אלו לא הי׳ המקנה גם מאת בני חת. וכ״ז בא יעקב אבינו לאמר לבניו לדעת דרך קבורת מתים. וע״ז כתיב ויאמר אליהם: מ״ט:א׳תפ״ב א׳ ויכל יעקב לצות וגו׳. עוד כמה אזהרות והנהגות ומוסרים שלא פירשן הכתוב: ב׳ ויאסוף רגליו אל המטה. כבר כ׳ הראב״ע כי בתחלה ישב על המטה ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום ולא כן מנהג ישמעאלים. והכי ודאי משמע מדכתיב לעיל מ״ז י״ב ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. והרי הי׳ יושב על המטה. מובן שישב ורגליו תלויות. אכן ודאי הי׳ מנהג יעקב בכל ימי חייו כדרך המדינה לשבת על הארץ ורגליו תחתיו. והשלחן של אכילה נמוך וסמוך לארץ וכמש״כ לעיל ל״א מ״ו. אלא באשר הי׳ חולה ושכינה למעלה ממראשותיו ע״כ הי׳ יותר טוב ונאה שתהא המטה גבוהה עשרה ושלא יהא רגליו עמו בשבתו. [וע׳ מש״כ בשאלתות סי׳ צ״ג אות י׳ שמנהגם הי׳ להשכיב את החולה על הקרקע אע״ג שהשכינה למעלה מעשרה. מכ״מ שאני יעקב שדבר ברוה״ק והשכינה הי׳ שרוי עמו ממש. ע״כ הגביה מטתו עשרה]:

תורה תמימה על בראשית פרק-מט

תורה תמימה: מ״ט:א׳שמ״ה א׳ האספו ואגידה. א"ר שמעון בן לקיש, ביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה א) יתכן דדריש כן ממה שאמר הלשון באחרית הימים, דלשון זה מורה בכ"מ על ימות המשיח, כמש"כ (ישעי' ב') והיה באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה', וכן ביחזקאל ל"ח ט"ז ובהושע ג' ה' ובמיכה ד' א' ובדניאל י' י"ד, ועוד. והא דנסתלקה ממנו שכינה נראה דיליף כן מהא גופא שלא נודע לנו קץ הגאולה, א"כ לא הודיע יעקב אע"פ שחשב להודיע, וא"כ לא הי' זה רצון ה' וסילק אז נבואתו ממנו. ואמנם צ"ל דרק לענין זה נסתלקה נבואתו, וראי' שהרי מבואר בפרשה שהגיד כמה וכמה ענינים שיקרו בעתיד. .(פסחים נ"ו א') מ״ט:א׳שמ״ז א׳ כחי וראשית אוני. שלא ראה קרי מימיו ב) פירש"י דעבור ראובן היתה מטפה ראשונה שיצאה ממנו, עכ"ל, ונראה לי דלאו דוקא מטפה ראשונה אלא ר"ל עד עבורו של ראובן, שהרי קיי"ל אין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד ב'). .(יבמות ע"ו א') מ״ט:א׳שמ״ח א׳ פחז. תניא, רבי אליעזר המודעי אומר, הפך את התיבה ודורשה, פחז – זעזעתה, הרתעת, פרחה חטא ממך ג) ס"ל דראובן ביקש לחטוא ולא חטא. ומה שדריש הרתעת מן הח' דפחז הוא משום דבכ"מ ה' מתחלף בח' מפני שהן ממוצא אחד, וכמ"ש בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח', ולעיל בפ' לך בפסוק כי אב המון גוים נתתיך הבאנו כמה וכמה דוגמאות לדרשות כאלה. – והנה בגמרא כאן באו כמה דרשות מפסוק זה ע"פ נוטריקו"ן, והעתקנו רק את זו שלפנינו, מפני שאחר כל הדרשות בגמרא אמר רבן גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי, כלומר לדרשת ר' אליעזר המודעי, היא הדרשא שלפנינו, וא"כ הכריע עיקר כדרשה זו. וכהאי גונא כתבנו לעיל ס"פ וישב בפ' ובגפן שלשה שריגים. .(שבת נ"ה ב') ב׳ יצועי עלה. תניא, אחרים אומרים, שתי מצעות בלבל ראובן, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה, אל תקרא יצועי אלא יצועי ד) בלשון רבים, וכבר באה דרשה זו לפנינו לעיל ס"פ וישלח בפסוק וישכב את בלהה, ושם פרשנוה ובארנוה, יעו"ש וצרף לכאן. .(שם שם) מ״ט:א׳ש״נ א׳ בסודם וגו'. בסודם – אלו מרגלים, ובקהלם – אלו עדת קרח ה) ר"ל שביחס השבטים לבית אבותם במעשה מרגלים וקרח לא נתיחסו עד יעקב. ונ"ל דדריש בסודם על המרגלים, יען דענין הרנון והלעז על הארץ הי' מתחלה כמוס אתם בסוד, כמבואר במדרשים במקומו ובקהלם דריש על מעשה קרח שהי' בפרסום, כמש"כ ויקהלו על משה ועל אהרן, בהקהלם על ה'. אך בכלל הדבר לפלא, מאי שייכות ענין מרגלים לכאן, דהא כאן איירי רק בענינים שבהם לקחו חלק שבט שמעון ולוי, ואלו במרגלים נשתתפו מכל השבטים. ואף גם מבואר בב"ב קכ"א ב' דעל שבטו של לוי לא נגזרה עונשן של מרגלים, וע' בחא"ג. ולכן נראה עיקר גירסת מ"ר ותנחומא במק"א דבסודם קאי על מעשה זמרי שהי' משבט שמעון, וכפירש"י בפסוק זה, וכן מצאתי בנוסחא ש"ס כת"י. .(סנהדרין ק"ט ב') ב׳ וברצונם וגו'. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים, ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס ו) כי הוא כוון למצוא עילה בתורת משה, ולכן כתבו לו עקרו אבוס ולא איש, שלא יאמר רוצחים הם. ובפרטיות מתכונת ומטרת זה המלך תלמי בהעתקה זו כתבנו לעיל ר"פ בראשית. .(מגילה ט' א') מ״ט:א׳שנ״א א׳ ארור אפם כי עז. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שאין להם הכרע ז) דאפשר לפרש ארור אפם כי עז, או להסב תיבת ארור לסוף הפסוק הקודם וברצונם עקרו שור ארור, ותסוב הכונה על שכם שבא מכנען שמכונה בארור, כמש"כ ארור כנען. ואע"פ דבמ"ר דרשו שור על יוסף, וכ"מ בב"ק י"ז א' ובפירש"י בפסוק זה, י"ל כמש"כ הריטב"א, דהא דחשבינן הפסוקים שאין להם הכרע הוא רק עד ימות עזרא שלא היו עוד פסקי טעמים, אבל מעזרא ואילך שוב יש להם הכרע, וא"כ תסוב דרשת המ"ר על אחר זמן עזרא. – וע' בפירש"י בפסוק זה [והוא ממ"ר], ארור אפם כי עז, אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, הדא הוא דכתיב (פ' בלק) מה אקב לא קבה אל, וקאי על יעקב, שלא קבה אותם עצמם, ולא נתפרש איך זה קאי הלשון לא קבה אל על יעקב, ונראה דמכוין לאגדה דמגילה י"ח א' מניין שהקב"ה קרא ליעקב אל שנאמר (פ' וישלח) ויקרא לו אל אלהי ישראל, עיי"ש לפנינו, וזהו שרמז מה אקב לא קבה אל ומוסב על יעקב שקראו הקב"ה בשם אל, ואל הוא מלשון תוקף וחיזוק כמו אילי הארץ (יחזקאל י"ז), וע' יבמות כ"א א', ולפנינו שם בפ' וישלח. – ודע דע"פ זה הדרש אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, אפשר ליישב מה שהעירו המפרשים לקמן בפסוק כ"ח, כל אלה שבטי ישראל וגו' איש אשר כברכתו ברך אותם, ואינו מבואר, הא לא את כולם ברך, ונהפוך הוא כי את שמעון ולוי קלל, כמבואר בפסוק זה, אבל לפי המבואר דלא קלל אלא אפם מבואר דלא רק שלא קלל אותם עצמם אלא עוד בזה שקלל אפם ברך אותם שלא ישלוט בהם אף וחמה. ומצינו בתלמוד לשון קללה שענינה – ברכה, והוא במו"ק ט' ב', שאמר רשב"י לבנו שילך לשני ת"ח להתברך מהם, אזל ואמרו לי', יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, ועוד הרבה ענינים כאלה, ושב אל אביו בתלונה שלא די שלא ברכו אותו אלא עוד קללוהו, ואמר לי', הנך כולהו ברכתא נינהו, תזרע ולא תחצד – תלד בנים ולא ימותו בחייך, וכן יתר הלשונות שם, יעו"ש. .(יומא נ"ב ב') מ״ט:א׳שנ״ב א׳ ידך בעורף אויביך. א"ר יוחנן, מאי דכתיב (אסתר ו') ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו, אם מזרע היהודים מרדכי וגו' לא תוכל לו, אמרו לו, אם משאר שבטים קאתי יכלית ליה, ואם משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלית ליה יהודה – דכתיב ידך בעורף אויביך, אינך – דכתיב (תהלים פ') לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ח) נראה דטעם הדיוק הוא מלשון המאמר אם מזרע היהודים מרדכי, כי האם לא ידעו עד כה שמרדכי הוא יהודי מזרע היהודים, וגם מהו הלשון היהודים בה' הידיעה, לכן צ"ל דכונתם מזרע היהודים הידועים ומצוינים בנצחונותיהם, וכדמפרש. – וע' בפירש"י בתהלים בפסוק שהובא כאן, לפני אפרים ובנימין ומנשה, פירש וז"ל, כשיהיו צריכים לתשועתך אע"פ שאינם כדאי עוררה גבורתך להם, עכ"ל, ומשמע מדבריו דכש"כ לשאר שבטים יעיר הקב"ה גבורתו, ולכאורה פלא הוא שהענין סותר לאגדה שלפנינו שמבואר דאך ורק אלה השבטים מובטחים בעזרו של הקב"ה, מפני גדולתם ומעלתם. וצ"ל דהכונה כאן דשאר השבטים אין יכולים תמיד לבטוח בישועת ה', כי כנודע עברו ישראל על התורה בימי אחשורוש, וכשאינם כדאי לא יהי' ה' לעזר להם, וא"כ אתה יכלית לי', משא"כ אלה הארבעה שבטים בטוחים בכל אופן בישועת ה' ואפילו בזמן שאינם כדאי, ודו"ק. .(מגילה ט"ז א') ב׳ ידך בעורף אויביך. כתיב (ש"ב א') ויאמר ללמד לבני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, מאי ספר הישר, א"ר יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר (פ' בלק) תמות נפשי מות ישרים ט) ויתבאר אי"ה לפנינו שם שכוון בלעם בזה על האבות, ור"ל הא דבני יהודה היו מושכי קשת כתוב על ספר בראשית שיכלכל תולדות האבות. . והיכי רמיזא י) בס' בראשית דבני יהודה הם מושכי קשת. , יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף – הוי אומר זה קשת יא) כי המושך בקשת נותן ידו כנגד עיניו, דהיינו מול העורף. .(ע"ז כ"ה א') ג׳ ידך בעורף אויביך. בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורה להם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו, שנאמר ידך בעורף אויביך יב) ואמנם לא מסורת שוא היא, שכן נמצא גם בספרותנו, כי בספרי פ' ברכה דרשו הפסוק דכתיב ביהודה ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו. ובשוחר טוב סי' י"ח על הפ' ואויבי תתה לי עורף דרשו דפסוק זה ביהודה איירי שהרג את עשו מערפו. ואמנם בגמרא סוטה י"ג א' מבואר דחושים בן דן הרגו בעת שבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה ובא עשו ועכב ונטל חושים בן דן קולפא ומחיי' ארישי' ונתרין עיני', ותוס' גיטין נ"ה ב' כתבו שמא לא מת מאותה הכאה עד שהרגו יהודה. אבל באמת א"צ לזה, כי בהכרח צ"ל שמדרשות חלוקות הן בענין זה, יען כי לא רק בשנוי האנשים ההורגים חלוקים המדרשים אך גם בשנוי הזמן, כי בסוטה שם מבואר שנהרג בעת קבורת יעקב, ובשוח"ט שם מבואר שיהודה הרגו בעת קבורת יצחק, ובאמת אם נימא שהפסוק שלפנינו ידך בעורף אויביך מרמז להריגת עשו, יותר נכון לומר שנהרג בעת קבורת יצחק ולא בעת קבורת יעקב, שהרי פסוק זה יעקב אמרו [אף כי י"ל שבנבואה אמרו], והגמרא בסוטה שם בודאי ס"ל שהפ' הזה אינו מרמז לענין זה. .(ירושלמי כתובות פ"א ה"ה) מ״ט:א׳שנ״ד א׳ שבט מיהודה. אין מושחין כהנים מלכים, מאי טעמא, א"ר יודן, על שם לא יסור שבט מיהודה יג) באור הענין, כי לכתחלה אין ממנין לעולם מלך בישראל אלא מזרע בית דוד, שכן נאמר בו (מ"א ז') כסאך יהי' נכון עד עולם, ורק כשאין לשעתו מלך ראוי מזרע בית דוד או מפני סבה אחרת, אז ממנין משאר השבטים. ונ"מ בין מלכי בית דוד למלכי ישראל [כלומר משאר השבטים], שמלכי בית דוד זוכים המלוכה להם ולזרעם עד עולם, כמבואר, ומלכי ישראל תפסק המלכות מבית כל אחד, ולאות על דבר זה אין מושחין לשום מלך בשמן המשחה רק למלכי בית דוד. וזהו שאמר אין מושחין כהנים מלכים, לאו דוקא כהנים לבד, אלא משאר השבטים, לבד משבט יהודה שממנו תוצאות למלכי בית דוד, ונקט כהנים לרבותא – אפילו כהנים, אע"פ שהם בעצמם ראויים למשיחה. ומסמיך כל זה על הלשון לא יסור שבט מיהודה, ר"ל שמלכותו קיימת לעד, ולכן רק הוא זוכה למשיחה, ודו"ק. .(ירושלמי סוטה פ"ח ה"ג) ב׳ שבט ומחוקק. שבט – אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו – אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים יד) לפי הפשט י"ל באור הלשון מבין רגליו שהוא רמז אל התולדה, כמו יוצאי חלציו, יוצאי ירכו, ובשליתה היוצאת מבין רגליה (פ' תבוא), אמנם י"ל כונה בזה ע"פ מה שמצינו כ"פ בש"ס שדרכם הי' שהרב בלמדו לתלמידיו הי' הוא יושב על הספסל ותלמידיו על הארץ, עיין ב"מ פ"ד ב', ומזה תוצאת הלשון הרגיל בתלמוד דן לפניהם בקרקע (סנהדרין י"ז ב'), ולשון מחוקק יתואר על הרב המורה ומחדש דבריו לתלמידיו, ולפי"ז יפה תארו בזה מחוקק למלמד תורה ברבים ע"פ המליצה מבין רגליו, דבישבו על הספסל ותלמידיו לפניו על הקרקע הוי ישיבתם לעומת רגליו. – וע' ביומא כ"ו א', אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתא או משבט לוי או משבט יששכר, ומסמיך זה אפסוקים שונים, ופריך בגמרא, ואימא נמי יהודה דכתיב (תהלים ס"ח) יהודה מחוקקי, יעו"ש, והקשו התוס' למה לא פריך מפ' שלפנינו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, וטרחו לתרץ ואחריהם הרבה מפרשים. ולי נראה פשוט, דכיון דכונת הגמרא להביא ראי' דלא משכחת צורבא מרבנן דמורי רק משבט זה, א"כ אין כל ראי' מפ' שלפנינו, יען שפ' זה הוא רק ברכה שמשבט יהודה לא יסור מחוקק, אבל אין ברכה זו שוללת מעלה או זכות זה משאר השבטים, די"ל דגם בהו יהי' כזה, משא"כ הפ' דתהלים דהוי כמו שאומר, מחוקקי – הוא יהודה, ובלשון זה שולל הויה זו משאר השבטים, ודו"ק. .(סנהדרין ה' א') ג׳ ומחוקק מבין רגליו. מכאן אנו גמירי, דסנהדרין בחלקו של יהודה הוי טו) עיין מש"כ בדרשה הקודמת, וע"ע בילקוט פ' חקת בפ' ומבמות הגיא אשר בשדה מואב דריש על סנהדרין שיושבין בלשכת הגזית בתחום רות המואביה, ויסוד הדרשה ההיא בנוי על דרשה זו. .(זבחים נ"ד ב' ברש"י) ד׳ כי יבא שילה. אמרי דבי ר' שילא, שמו של משיח – שילה, דכתיב עד כי יבא שלה טז) בגמרא כאן איתא עוד בענין זה, דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו, דכתיב (תהלים ע"ב) לפני שמש ינון שמו, דבי ר' חנינא אמרי, חנינא שמו, שנאמר (ירמיה ט"ז) אשר לא אתן לכם חנינה [ר"ל עדיין לא יבא משיח], ולפי פשטות הדברים היו התלמידים מיחסים שם משיח לשם רבם, ואמנם צריך טעם בזה, ולא נתבאר לנו, ואולי לכבוד הרב ולכבוד התורה, וצ"ע. ובנוגע לדרשה שלפנינו שילה שמו – נראה לפרש ע"פ מ"ד במ"ר איכה פ"א, דבי ר' שילא אמרי שילה שמו, שנאמר עד כי יבא שילה, שלה כתיב, ע"כ, והנה לפלא הוא, שבכל הספרים כתיב שילה ביו"ד, ואפשר לומר הכונה שהוא כמו אל תקרא שילה מלא אלא שלה חסר, והענין הוא לרמז על מספר של"ה שנים ע"פ הכתוב בדניאל י"ב, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה [ר"ל שאז זמן ביאת המשיח], ועל זה נתנו סימן בשם של"ה לשנות המאות והעשריות והיחידות, ודו"ק. ולדעתי ברור הוא שזו היא כונת הדרשה כאן בגמרא, אלא שלא סיימו הלשון שלה כתיב כמו במ"ר. .(סנהדרין צ"ח ב') מ״ט:א׳שנ״ה א׳ אסרי וגו'. כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב אסרי לגפן עירה, אין לך כל גפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור יז) לכאורה הו"ל לומר עיר אחת להוביל, דבאופן כזה אוסרים את העיר להעגלה, אך מפני שדרך העיר לבצור, ולהוביל מיוחד החמור [שהוא עיר לכשנתגדל] לכן אמר לבצור. .(כתובות קי"א ב') ב׳ ולשרקה בני אתנו. ת"ר, הרואה שרקה בחלום יצפה למשיח, שנאמר ולשרקה בני אתנו יח) לא נתבאר הכונה, ונראה שרומז למה שתרגם אונקלוס דפסוק זה איירי במלך המשיח וכפירש"י בפסוק זה. וע"ע בגמרא כאן הרואה גפן בחלום אין אשתו מפלת נפלים, ולפי הת"א הנ"ל הי' אפשר לומר גם בגפן יצפה למשיח, כיון דבפסוק כתיב גם גפן. .(ברכות נ"ז א') ג׳ ולשרקה בני אתנו. כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב ולשרקה בני אתנו, אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משא שתי אתונות, ושמא תאמר אין בו יין, ת"ל כבס ביין לבושו, ושמא תאמר אינו אדום, ת"ל ובדם ענבים יט) נראה הכונה משום דיין אדום הוא מין יין מובחר, וכמש"כ (משלי כ"ג) אל תרא יין כי יתאדם, ויתכן דמפני זה מצוה להביא לנסכים יין אדום, כמבואר במנחות פ"ז א', משום כבוד המצוה, וכן מה דקיי"ל מצוה לקדש בשבת ובפסח על יין אדום הוא משום כבוד היום, ועיין בט"ז לאו"ח סי' תע"ב ס"ק ט'. , ושמא תאמר אינו מרוה, ת"ל סותה כ) ר"ל ושמא תאמר שאינו משכר, דהיינו מרוה, מפני שבא מאילן סרק, ת"ל סותה, ומפרש מלשון הסתה, שהיין מסתה אותו, דהיינו משכר. , ושמא תאמר אין בו טעם, ת"ל (פ' י"ב) חכלילי עינים מיין, כל חך שטועמו אומר לי לי, ושמא תאמר לנערים יפה, לזקנים אינו יפה, ת"ל ולבן שינים מחלב, אל תקרא לבן שינים אלא לבן שנים כא) כלומר, מי ששערו נעשו לבנים מרבוי שנים, ויתכן דדריש כן ע"ד אסמכתא משום דהו"ל לומר ולבון שינים. ואינו מבואר מה שאמר ושמא תאמר לזקנים אינו יפה, מהיכי תיתא לומר כן, ונראה ע"פ מש"כ למעלה [אות י"ט] במעלת היין שיהי' אדום, ובמנחות פ"ז א' פירש"י דעיקר אדמימות הראוי לו הוא רק בשנה הראשונה מיצירתו, ואמרו חז"ל (מגילה ט"ז ב') שדעתן של זקנים נוחה מיין ישן, א"כ לגבי זקנים הוי מעלת האודם ומעלת הטוב העצמי של היין תרתי דסתרי, דבשעה שהוא אדום, בחדושו, איננו ישן, ואינו נוח להם, ובשעה שהוא ישן ונוח להם אינו אדום, על זה קמ"ל בשבח א"י, דגם בעת שהוא אדום, דהיינו בחדושו, ג"כ דעת זקנים נוחה הימנו כמו מיין ישן, ודו"ק. – וע' בר"ן בשבת ס"פ ח' שהביא ראי' לענין דאיירי שם דגם ביין שייך כבוס ממה דדרשינן בענין שביעית (פ' בהר) לאכלה ולא לכביסה, יעו"ש, ותמיהני שנסתייע מדיוק כזה בעוד שהי' לו באפשר להביא מקרא מלא שלפנינו וכבס ביין לבושו, ועיין באו"ח סי' של"ד סעיף כ"ד מה שנוגע מפרט זה לדינא. [כתובות קי"א ב'] מ״ט:א׳שנ״ו א׳ חכלילי עינים מיין. פשטיה דקרא במאי כתיב, כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, רמוז לי בעיניך דבסים מחמרא ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא כב) ר"ל הראה לי פנים שוחקות, כי השוחק – פניו ושיניו נגלים. וחכלילי הוא מלשון חוכא, כך פירש"י, והנה דרשות כאלה מצויות בחז"ל, והם באים ע"ד רמז ואסמכתא וסימן לדבר וכדומה, אך לפלא הוא מה שאמר פשטיה דקרא במאי כתיב ומביא על זה דרשה זו, בעוד שהיא יותר אגדית מהקודמת אשר אותה קורא דרשות ולזו – פשטות. ונראה דאין הכונה פשטות המובן בגוף הפסוק אלא פשטות הדרשה ביושר המלות, ולא כמו בדרשה הקודמת בסרוס וגזרת המלות כמו שדרש חכלילי כל חך שטועם אומר לי לי, ויש לשונות כאלה בגמרא, כמו בחולין ו' א' על הפ' דמשלי כ"ג ושמת שכין בלועך, פשטי' דקרא במאי כתיב – בתלמיד היושב לפני רבו, ושם קל"ג על הפ' (שם כ"ה) מעדה בגד ביום קרה, פשטי' דקרא במאי כתיב – בשונה לתלמיד שאינו הגון, יעו"ש, והכונה כמו שבארנו. [שם שם] ב׳ ולבן שנים מחלב. אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים מחלב, אל תקרא ולבן שנים אלא ולבון שנים כג) נסמך על הדרשה הקודמת דלשון מראה שינים רומז למראה לחבירו פנים שוחקות, שהוא אות אהבה וחבה יותר ממשקה וחלב, דע"י זה מלבין שיניו הוא, וסימן לדבר דריש מלשון זה הפסוק ולבן שנים מחלב, אל תקרא ולבן אלא ולבון שינים, וכמש"כ בפ' הקודם אות כ"א. .(כתובות קי"א ב') מ״ט:א׳שנ״ז א׳ זבולן לחוף ימים. ההוא דהוי קאזיל ואמר, אכיף ימא אסיסני – ביראתא כד) סנה בלשון ארמי – אסיסנא, וברוש – ברותא, ור"ל שהי' משתבח תמיד בשפת הים ואומר שסנאים שעל שפת הים הם נחשבים במקומות אחרים לברושים. , בדקו ואשכחו דמזבולן קאתי, דכתיב בי' זבולן לחוף ימים ישכן כה) וחן מקום על יושביו. וקצת צ"ע למה יחס רק את זבולן לחוף ימים, והלא כמה שבטים היו שוכני ימים וכמ"ש בב"ק פ"א ב', ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היה, וכ"ה בב"ב קכ"ב א' שתחומו של ים כנרת הי' עולה עמו, ובספרי פ' ברכה על הפסוק ים ודרום ירשה הנאמר בנפתלי דרשו דהוא ים גנוסר, וגם אלה השבטים שהי' גבולם למערב ישבו אל חוף הים הגדול המערבי, וצ"ל משום דלזבולן היו שני ימים וכמבואר במ"ר נשא פ' י"ג סי' י"ז, יעו"ש, ולכן כתיב גביה לחוף ימים, בלשון רבים. .(פסחים ד' א') ב׳ וירכתו על צידן. א"ר לוי, מכאן רמז שאמו של יונה הנביא מאשר אתיא, דכתיב וירכתו על צידן, ירך שיצא ממנה – מצידן היתה כו) באור הענין, כי ביחס משפחתו של יונה הנביא סותרים המקורים זא"ז, כי במקום אחד מצינו שהיה משבט אשר, דכתיב בשופטים א', אשר לא הוריש את יושבי צידן, אלמא צידן בגבול אשר היה, וכתיב (מ"א י"ז) שאמר הקב"ה לאליהו קום לך צרפתה אשר לצידן וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, ומבואר דצרפת בגבול אשר היא, ואמרו במדרש שהאלמנה ההיא היתה צרפתית ובנה שהחיה אליהו היה יונה הנביא, הרי מבואר שהי' משבט אשר, וכנגד זה מצינו שהיה משבט זבולן, דכן כתיב ביהושע י"ט ויעל הגורל השלישי לבני זבולן למשפחתם, וכתיב שם עוד, ומשם עבר קדמה מזרחה, גתה, חפר, עתה, קצין, ומבואר דגתה וחפר בגבול זבולן הם, וכתיב (מ"ב י"ד) כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר, הרי מבואר שהיה משבט זבולן. ולכן דריש ר' לוי לפשר בין הסתירות, שאביו היה מזבולן ואמו מאשר, ומסמיך זה על הפסוק שלפנינו, זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידן, דקשה איך כתיב בזבולן וירכתו על צידן, הא צידן היה בחלקו של אשר כמבואר למעלה, ולכן דריש דיש בפסוק זה רמז ליונה הנביא, דגם ביה כתיב כלשון זה שירד לחוף הים ואח"כ לחוף אניות. ואמר, שאע"פ שענינו נרמז בזבולן, אבל ירכתו – ירך שיצא ממנה [רומז לאמו] הי' על גבול צידן שהיא בחלקו של אשר והיתה משבט אשר. והענין מבואר. .(ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) מ״ט:א׳שנ״ח א׳ יששכר חמור גרם. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (ישעיה ל"ב) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, אין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י') זרעו לכם לצדקה, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, כל העוסק בתורה וגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, זוכה לכילה כיוסף, שנאמר (פ' כ"ב) בנות צעדה עלי שור כז) כילה היא חופה. ואינו מובן כל כך הראיה מפסוק זה, אבל האמת נראה כגירסא שמצאתי בנוסחא ש"ס כת"י זוכה לנחלה כיוסף, וסמיך על תרגום אונקלוס בפ' בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, ואמתת גירסא זו נראה ממ"ש מקודם זוכה לנחלת שני שבטים, ומפרש בפרטיות, זוכה לנחלה כיוסף וזוכה לנחלה כיששכר, ולפי"ז צ"ל דהלשון בש"ס שלפנינו – לכילה, הוא פשוט ט"ס, וצ"ל לנחלה, ועיין באות הבא. וזוכה לנחלה כיששכר, שנאמר יששכר חמור גרם כח) מתרגמינן עתיר נכסין. וכלל המשך ושייכות הזכות למעלת יוסף ויששכר מסמיך על הפסוק שמביא משלחי רגל השור והחמור, דשור נקרא יוסף כמש"כ (פ' ו') וברצונם עקרו שור, ויששכר מכונה חמור כמש"כ כאן יששכר חמור גרם. .(ב"ק י"ז א') ב׳ יששכר חמור גרם. הובא לפנינו לעיל בפ' ויצא בפסוק בלילה הוא (ל' ט"ז). מ״ט:א׳ש״ס א׳ דן ידין. ההוא דהוי אמר דונו דיני כט) בכל דבר משא ומתן שהי' לו עם אדם הי' רגיל לומר בוא עמי לדין, וגם הי' מעמיד כל דבר וענין על קו הדין. , אמרי שמע מינה מדן קאתי, דכתיב ביה דן ידין עמו ל) ותעודת כל משפחה חביבה על בני אותה המשפחה. .(פסחים ד' א') ב׳ ידין עמו כאחד. א"ר יוחנן, שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר, דן ידין עמו כאחד לא) דרשה זו והבאות אחריה נסמכות על מ"ש במ"ר, דכאן ניבא יעקב על שמשון בן מנוח שנקם מפלשתים, ודרשו דן ידין עמו – ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו, ודריש כאן שהיה דן את ישראל כאביהם שבשמים, כלומר במשפטי צדק. ומפרש הלשון כאחד – כיחודו של עולם. אבל קשה, הלא טעם המפסיק [אתנח] הוא על מלת עמו, וא"כ מלת כאחד מוסב על שבטי ישראל ואיך זה מפסקי קראי בסכינא חריפא, אולי מפרש כל הפסוק במובן אחד בכפל לשון, דן ידין עמו, כאחד – ידין – את שבטי ישראל, והרבה פסוקים כאלה יש בתנ"ך. ומה שהכריח לחז"ל בכלל לדרוש המלה כאחד על הקב"ה, ולא פשוט כאחד שבטי ישראל, יען דאם כן מאי רבותיה שידין כאחד השבטים. .(סוטה י' א') מ״ט:א׳שס״א א׳ יהי דן נחש. אמר רבי חמא ב"ר חנינא, מאי דכתיב (שופטים י"ג) ותחל רוח ה' לפעמו, חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך לב) פירש"י רוח ה' ששרתה על יעקב אבינו. ובמ"ר מבואר כמה ענינים שבהם נשתוה שמשון לנחש, וע"ע במפרשים. וכלל המאמר הוא ע"פ מש"כ בדרשה הקודמת דפסוק זה ניבא יעקב על שמשון. .(סוטה ט' ב') ב׳ שפיפן. א"ר יוחנן, שמשון חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר שפיפן עלי ארח לג) עיין מש"כ לעיל אות ל"א דפ' זה ניבא יעקב. על שמשון, ודריש מדהוי ליה לכתוב שפי כמו בבלעם דכתיב וילך שפי ודרשינן שהיה חיגר ברגלו אחת, וכתיב שפיפן משמע שפי כפול. ובאור המלה שפיפן הוא מלשון חז"ל (חולין מ"ב ב') בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. .(שם י' א') מ״ט:א׳שס״ג א׳ גדוד יגודנו. גייסא אתא מגייסתיה והוא מגייס ליה לד) ר"ל החיל בא עליו לשוטפו ויתגבר הוא עליו וישטפנו. .(ירושלמי סוטה פ"ח ה"י) מ״ט:א׳שס״ה א׳ נפתלי אילה שלוחה. קליל כי איילתא לה) עיין בפירש"י בפסוק זה שפירש המשל מהקלות שלו, דרומז לבקעת גנוסר שהיתה בחלקו של נפתלי שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ, עכ"ל, אבל בגמרא כאן מבואר שהמשל הוא לענין קלות הרגלים ממש שהי' קל המרוץ דמביא שם זה לענין המאורע כשבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה ובא עשו ועכב ובקשו להראות לו שטר המכירה שמכר הוא ליעקב את חלקו במערה זו וראו שעזבוהו במצרים ואמרו מאן ניזל להביאו ניזל נפתלי דקליל כאיילתא. .(סוטה י"ג א') ב׳ אמרי שפר. א"ר אבהו, אל תקרא אמרי שפר אלא אמרי ספר לו) ניבא להספר שהביא ממצרים, הוא שטר המכירה שמכר עשו ליעקב את מערת המכפלה אשר בלא זה עכב עשו את הקבורה כמבואר באות הקודם ולהלן עוד. ודע כי אונקלוס תרגם פסוק זה בזה"ל, נפתלי בארעא טבא יתרמי עדביה [ר"ל יפול חלקו] ואחסנתיה תהא מעבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון, ע"כ, ועמלו המבארים בבאור הדברים והענין. והנה איתא במשנה ברכות מ"ד א', הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו, ופריך בגמרא, מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה, אמר רב אשי, באוכלי פירות גנוסר שנו, ופירש"י, פירות גנוסר – פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת ולכן מברכין עלייהו מפני חשיבותן. וידוע הוא שהים כנרת ופירות גנוסר היו בחלקו של נפתלי כמבואר בר"פ ברכה בברכת נפתלי ים ודרום ירשה ומפורש שם בספרי דהוא ים כנרת, וכ"ה במגילה ו' א' ובב"ק פ"א ב' ובב"ב קכ"ב א' ובמדרשים שונים. וע"פ זה יתבארו ברחבה דברי אונקלוס, בארעא טבא יפול חלקו וארצו תגדל פירות חשובים כאלו שיהיו עיקר לברכה שיברכו עליהם, והיינו פירות גנוסר, וכסוגיא דגמרא ברכות שהבאנו. וע' בתוס' שם שפירשו סוגית הגמרא בענין אחר מפירש"י, ומתרגום אונקלוס ע"פ באורנו ראיה לפירש"י. .(סוטה י"ג א') מ״ט:א׳שס״ו א׳ עלי עין. אל תקרא עלי עין אלא עולי עין, מכאן לזרעא דיוסף דלא שלטא ביה עינא בישא לז) פירש"י מכוסים מן העין, ואולי דריש כן משום דעלי עין משמע דגדל על העין ממש, ובאמת כל אילן גדל סמוך לעין, וא"כ הו"ל לכתוב על עין דהוי משמע על בסמוך, וע"ע מענין דרשה כזו לעיל בפרשה זו בפ' וידגו לרוב בקרב הארץ (מ"ח ט"ז). .(ברכות כ' א') ב׳ עלי עין. באו ישראל לשילה נאסרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה לח) ר"ל בכל מקום שהי' אפשר משם לראות קצת מהבית, והיינו בכל מקום שרואין משם שילה. וטעם איסור הבמות מאז באו לשילה משום דכתיב בטעם היתר הבמות (פ' ראה) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, משמע דלכשיבאו אל המנוחה יאסרו להקריב בבמות רק במזבח, ומשבאו לשילה נחו קצת מיגיעת כבוש וחילוק הארץ כמבואר בס' יהושע, ולכן נאסרו אז הבמות, וכפי שנבאר אי"ה ברחבה ענין זה בר"פ ראה בפסוק הנזכר. , דאמר קרא, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, עין שלא רצתה ליהנות ולזון ממה שאינו שלה – תזכה ותאכל כמלא עין שלה לט) כלומר קדשי שילה נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו. ומה שאמר עין שלא רצתה ליהנות וכו', רומז לענין יוסף עם אשת פוטיפר. וע"ד רמז ודרש דרשו כן, מפני ששילה היתה בחלקו של יוסף וכמש"כ בתהלים ע"ח ויטש משכן שלו וגו' וימאס באהל יוסף, אבל עיקר הלמוד לענין זה הוא מפ' ראה מפסוק דכתיב בענין הבמות, השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה, וכפי שנבאר אי"ה בפרט במקומו בפסוק הנזכר. .(זבחים קי"ח ב') ג׳ בנות צעדה. הובא לעיל בפסוק יששכר חמור גרם (י"ד). מ״ט:א׳שס״ח א׳ ותשב באיתן וגו'. א"ר יוחנן משום ר' מאיר, בשעה שתבעתו אשת פוטיפר ליוסף ותפשתו בבגדו, באת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם, מיד – ותשב באיתן קשתו, ששבה קשתו לאיתנו, ויפזו זרועי ידיו – נעץ ידיו בקרקע ויצאת ש"ז מבין צפרני ידיו מ) ובמ"ר איתא שנצטנן דמו אחרי ראיה זו, ומפרש ויפזו כמו ויפצו, כי ז' וצ' מתחלפין מפני שהן ממוצא אחד, וכמו זעק – צעקה, וע"ע במ"ר ובמהרש"א. .(סוטה ל"ו ב') ב׳ אביר יעקב. מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב משם רועה אבן ישראל – משם זכה ונעשה ראש, שנאמר (תהלים פ') רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף מא) רומז לדרשה הקודמת שע"י המראה מתמונת יעקב שב מהרהוריו. .(סוטה ל"ז ב') ג׳ אבל ישראל. א"ר אבין. [בשעה שנראתה ליוסף דיוקנו של אביו) נראתה לו גם איקונין של רחל, שנאמר משם רועה אבן ישראל מב) עיין בדרשות הקודמות, והאשה מכונה בשם אבן עי"ש וראיתן על האבנים (פ' שמות), וכן ולאבן – את ילדתני (ירמיה ב'). [ירושלמי הוריות פ"ב ה"ה] מ״ט:א׳ש״ע א׳ נזיר אחיו. א"ר מלאי משום רבי יצחק מגדלאה, מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, שנאמר ולקדקד נזיר אחיו מג) ועיין מש"כ לעיל ס"פ מקץ בפסוק וישתו וישכרו עמו דגם הם לא טעמו טעם יין מאז נפרדו ממנו. .(שבת קל"ט א') מ״ט:א׳שע״א א׳ בנימין זאב. דרש רבא, מאי דכתיב (תהלים קל"ב) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' ואם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער, שמענוה באפרתה – זה יהושע דאתא מאפרים, מצאנוה בשדי יער – זה בנימין, דכתיב בנימין זאב יטרף מד) בערוך הגירסא שמענוה באפרתה זה ספר יהושע, ובאור הענין, דמקודם לזה אמרו בגמרא שלא ידע דוד איפה דרוש להיות נבנה ביהמ"ק, אם בחלקו של יהודה או בחלקו של בנימין, ואח"כ מצא בספר יהושע הלשון ועלה הגבול בחלק בנימין, וכיון שא"י גבוה מכל הארצות, ש"מ דצריך להיות בחלק בנימין, וזהו שאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו [שיגע בזה] באמרו אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' [ולבסוף] שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער, ומפרש שמענוה באפרתה – זה ספר יהושע שבא מאפרים ומצאו שם הלשון ועלה הגבול בחלק בנימין וממילא מצאנו המקום שצריך להיות בחלק בנימין המכונה שדה יער, כמבואר. .(זבחים נ"ד ב') מ״ט:א׳שע״ב א׳ שבטי ישראל. [כיצד מעשה החושן, מפתח על האבנים שמות השבטים וכותב למטה] שבטי ישראל מה) בבבלי יומא ע"ג ב' הובא הפסוק שבטי ישרון, וברמב"ם פ"ט ה"ז מכלי המקדש כתב – שבטי יה (תהלים קכ"ב), וזה דלא כבבלי ולא כירושלמי, ופלא הוא, ובכ"מ כתב, כיון דבבבלי אמרו שבטי ישרון ובירושלמי שבטי ישראל א"כ טוב יותר לומר שהי' כתוב שבטי יה דכתיב בי' עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחושן לזכרון לפני ה', עכ"ל, וכמה דחוקים וטרודים הדברים, ומאין לו לרמב"ם לסול מסלה לעצמו, ויותר מזה קשה גירסתו, כי כל המפרשים הסכימו שבס"ה היו ע"ב אותיות כתובים שם [כנגד שם ע"ב], והנה שם ישראל וישרון שוים במספר האותיות, אבל בשם יה הלא יחסרון ג' אותיות למספר ע"ב, וההכרח מכריח לומר דהי' להרמב"ם מקור נאמן מאיזו ברייתא שלפנינו היא חסרה, כאשר הראנו לדעת כ"פ מכמה ברייתות שהיו לפני הראשונים ולפנינו הם חסרים. .(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג) מ״ט:א׳שע״ז א׳ ויגוע ויאסף. א"ר יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה, מקרא אני דורש (ירמיה ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים מו) פירש"י כמו כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים הוא מקבץ את החיים כך הוא בחיים, שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו, כמו שמצינו במצרים וירא ישראל ודרשינן ישראל סבא, והא דחנטו חנטיא – נדמה להם שמת, עכ"ל. ובתוס' כתבו, יעקב אבינו לא מת, וכן משמע מדכתיב ויגוע ולא כתיב וימת, וכ"מ בסוטה י"ג א' דמבואר שם שפקח יעקב את עיניו קודם קבורתו ושחק מעשו אחיו שהיה שם, יעו"ש. ואמנם לולא פירש"י ותוס' הו"א דהכונה יעקב אבינו לא מת וההיקש מה זרעו בחיים וכו', הוא ע"פ מ"ד בב"ב קט"ז א' דלכן לא נאמר בדוד מיתה מפני שהניח בן כמותו, יעו"ש, וה"נ מפני שהניח בנים צדיקים כמותו לכן לא נאמר בו מיתה, והביעו חז"ל ענין זה בלשון מליצי יעקב אבינו לא מת, ודו"ק. – ולדברי רש"י ותוס' הוי אגדה זו אחת מאלה הדורשות רמזים דקים ועתיקים, והיא יותר ע"ד הסוד והרמז מאשר ע"ד הפשט, וראה זה דקדקתי ומצאתי שהיתה אגדה זו מצוינה ומופלאה גם לחז"ל, כפי הנראה מהמשך כל ענין אגדה לפניה ולאחריה, וראינו לנכון להעתיקה ולפרשה. וזה לשון האגדה, רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר לי' רב נחמן לר' יצחק, לימא מר מילתא [בדברי תורה], אמר ליה, הכי א"ר יוחנן, אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, לבתר דאכלי, אמר ליה ר' יצחק, הכי א"ר יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה, מקרא אני דורש וכו' [כמועתק לפנינו] הדר אמר ליה, כל האומר רחב רחב מיד נקרי, אמר ליה, והא אנא אמינא ולא איכפת לי, אמר ליה, ביודעה ומכירה קאמינא, ע"כ. והנה נקל להרגיש איזה הערות בכלל אגדה זו, ראשונה, למה תפס ר' יצחק לאחר הסעודה דוקא אלו שני המאמרים,. גם קשה הלשון אין משיחין בהפעיל, ויותר נכון היה לומר אין שוחין, ולבד זה קשה, הלא אנו רואים בחוש ששוחין בסעודה באופן שמפסיקין רגע מאכילה, וזה מעשים בכל יום ובכל שעה בסעודה בחבורה. לכן נראה הכונה, דבאמת לפני המדבר בעצמו אין סכנה לשוחח, דאפשר לו להזהר מסכנה, כמבואר, ע"פ הפסק רגע מאכילה, אך לפני השומע לפעמים כרוכה סכנה חיובית, יען כי יקרה אשר לפעמים ישמע השומע דבר זר ומתמיה ומבהיל מאד, עד שמרוב התפעלות נפשו למשמע דבר זה, לא יעצור כח לשלוט בנפשו להמתין עד אחר בליעת המאכל שבגרונו, אלא עוד המאכל בבית הבליעה ישתומם וישאל או ישיב על השמועה המבהילה ומפליאה, ואז באמת סכנה קרובה שמא יקדים קנה לושט. זאת הדבר הזה רצה ר' יצחק להראות לרב נחמן בחוש, ובחר לו לאחר הסעודה לקיים את הדין דאין משיחין בסעודה את שני המאמרים הנפלאים האלה, וכך עלה לו לרב נחמן, שבחומו והתפעלות נפשו שאל כרגע על המאמר יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וכו', וכן על המאמר כל האומר רחב וכו' קפץ ושאל היתכן כן, והא אנא אמינא ולא איכפת לי, ובזה הסביר לו ר' יצחק, כי לוא אמר לו אלו המאמרים בתוך הסעודה ולא היה שליט רב נחמן ברוחו לחכות עד אחר הבליעה אלא היה שואל תיכף, ואז היה מסתכן. ומדויק לפי"ז הלשון שאמר לו אין משיחין ולא אין שוחין, כלומר, אין מביאין אחר לידי שיחה. וממוצא דבר הנך רואה, מדבחר לו ר' יצחק מאמר זה דיעקב אבינו לא מת לתכלית שרצה להורות בזה כמש"כ, ש"מ שהמאמר הזה היה נחשב בעיניהם לאחד מהנפלאים מאד. .(תענית ה' ב') ב׳ ויגוע ויאסף. א"ר טרפון. אין אדם מת אלא מתוך הבטלה, שנאמר ויגוע ויאסף מז) אין באור לזה, והמפרש עמל הרבה בדברים דחוקים, ונראה פשוט דסמך ארישא דקרא ויכל יעקב לצות את בניו ויגוע ויאסף, וכל זמן שהיה מצוה היה חי, ומכיון שפסק מלצוות גוע, ורמז הוא שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ונ"מ בזה מבואר בפרק זה באדר"ן שישתדל כל אדם לתור לו איזו מלאכה להתעסק בה אף שא"צ לה רק שלא ישב בטל, ומסמיך זה אפסוקים שונים, יעו"ש. וע' מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' נח בפ' ויום ולילה לא ישבתו. [אדר"נ פ' י"א].

הרחב דבר על בראשית פרק-מט

הרחב דבר: מ״ט:א׳ת״נ א׳ אל בניו. היינו בניו ממש. ולהם אמר האספו דמשמעו אסיפת אנשים מיוחדים לצורך ענין ולא קיבוץ כללי. וצוה לבניו ממש שיבואו סמוך למטתו וישמעו את אשר יגיד כי הברכה מועלת יותר כאשר המתברך עומד לפניו כמ״ש לעיל ט׳ י׳: ב׳ ואגידה לכם. פרש״י בשם מ״ר ביקש לגלות את הקץ וכו׳ דקדק רבינו להעמיד זה הדרש על ואגידה לכם. וכ״ה בגמ׳ פסחים דמ״ד מ״ד האספו ואגידה לכם וגו׳ ביקש יעקב לגלות כו׳ ולא על גוף המאמר את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. דבאמת אין משמעות באחרית הימים בכ״מ על ימות המשיח תדע הרי בפ׳ וילך כתיב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. וגם בדברי יעקב אבינו יש הרבה דברים שלא יהי׳ כן בימות המשיח כמו זבלון לחוף ימים ישכון. ובחלוקה דס׳ יחזקאל אינו כן. ובלעם אמר לבלק אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים וזה אינו בימות המשיח שכבר בטל ונעקר אומה מואב מן העולם. אלא משמעות אחרית הימים הוא סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו. מש״ה יעקב דיבר בתקופות הגלות ומה שיהי׳ ביציאת מצרים ומכניסתם לא״י בימי השופטים. שהי׳ נחשב כל המשך לביאה עד שנתיישבו בטח בסוף ימי דוד ושלמה ובלעם ג״כ דיבר בתקופה של כניסת א״י והאחזם בה ואחרית ימי תקופה זו הי׳ ימי דוד המלך ומשה רבינו דיבר בתקופה של חטאת ישראל כאשר החלו לסור מאחרי ה׳ אחרי שלמה המלך ומה שאמר וקראת וגו׳ הוא על סוף ימי הבית. והנביאים דברו על תקופת הגלות מש״ה כיוונו במה שאמרו באחרית הימים על סוף הגלות והוא ימות המשיח. ואחרי שכן אין מקום לדרש שרצה יעקב לגלות את הקץ של משיח אלא מדיוק הלשון ואגידה לכם. והגדה כאן הוא דבר סתר וסוד כמוס. ולמדו מזה כונה שניה דבאחרית הימים קאי על ימי העולם ג״כ והיינו ימות המשיח: מ״ט:א׳תנ״א א׳ הקבצו ושמעו בני יעקב. קיבוץ משמעו כלל המון אומה הישראלית שמכונים בני יעקב כמו שנקראים בני ישראל. וכל בני יעקב א״א שיתאספו סמוך למטתו לשמוע ממנו ע״כ הזהירם שיתקבצו לאיזה מקום כר נרחב וישמעו מהשבטים מה שהגדתי להם: ב׳ ושמעו אל ישראל אביכם. האי ושמעו משמעו קבלת הדברים שהרי אני ישראל אביכם. שני טעמים שראוי לקבל. א׳ שאני ישראל מדבר ברוה״ק באשר סמוך למותו הי׳. הבהיק אור השגתו כנר הסמוך לשקיעתה. ב׳ אביכם א״כ ראוי לקבל גזרתי ועצתי ובכלל הדברים הי׳ שלא יתנו לראובן יתר שאת [באחרית הימים. אבל במצרים הנהיג שררה כמבואר ברבה במדבר פי״ג] ולא יתנהגו בטבעי שמעון ולוי כאשר יבואר ועוד כמה מדות ומוסרים יוצא מכלל דברי אבינו כמו שיבא: מ״ט:א׳תנ״ב א׳ בכרי אתה. ובאשר הי׳ יעקב בכור במה שקנה מאחיו. וזה אינו מועיל אלא לכבוד הבכורה. אבל לא לסגולת הבכורה הפנימית הבא בתולדה. ע״כ אמר לראובן שלא כן אתה אלא כחי דסגולת הנפש של בכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משארי בנים: ב׳ וראשית אוני. בכח הגוף אע״ג שלא מצינו שהאב מזכה לבנו בגבורה להבכור יותר מהפשוטים מ״מ מעלתו גם בזה הוא מפני שהוא הראשון הנאצל מהאב ע״כ הי׳ מגיע לך נגד כחי יתר שאת שהוא הכבוד הראוי לפי סגולת הנפש הפנימית. ונגד ראשית אוני הי׳ מגיע לך יתר עז המלוכה והמשרה בבני ישראל: מ״ט:א׳תנ״ג א׳ פחז כמים אל תותר. דמים הנשפכין פוחזים לצאת יותר משארי משקאות כדאי׳ בסוכה דמ״ז ב׳ דנקב של יין הי׳ רחב משל מים כדי שיהיו שניהם כלין בב״א. עוד יש בין מים ליין או שארי משקאות. שאם מהפכין הכלי על פיה באיזה משך אזי יצאו המים עד תומו משא״כ שאר מיני משקין נשאר מעט בדופני הכלי. ואמר יעקב כי ראובן הי׳ מבוהל כמים וגם משהה איזה משך במעשה הבהלות עד שלא תותר. וביאר כי עלית משכבי אביך. וברור שלא בעל ראובן ח״ו את בלהה. אלא הא דכתיב וישכב את בלהה היינו שכב באהל שלה כדי שלא יבא יעקב אליה בשביל שהרגיש צער אמו. והנה אע״ג שלא הי׳ עצם החטא גדול כ״כ כמו שאם הי׳ בועל ח״ו. מ״מ בזה הי׳ גרוע. דהבועל בעבירה אינו משהה בעון אלא כמהר צפור אל פח משא״כ כששמרה מאביו הי׳ מוכרח לשכב כל הלילה ולא מצא עוד דעתו כמה מגונה פעולה זו. נמצא עשה בתחלת הענין פחז כמים וגם השהה עד שלא תותר: ב׳ כי עלית משכבי אביך. כל העת שהי׳ אפשר לאביך לשכב מש״ה כתיב משכבי בל״ר. היינו כמה שעות שהי׳ בידו לשכב: ג׳ אז חללת. בכל מעלה רוחנית שייך לשון חלול. כמו דשייך חלול בכהונה כך שייך חלול בבכורה. והיינו יצועי עלה. המעולה שביצועי והיא הבכורה. והקדים אבינו שני טעמים לדבר שהוא פחז כמים ואל תותר דמשום שהוא פחז כמים אבד יתר שאת שהוא הכבוד דמי שהוא נבהל ופחז אינו שומר כבודו ומי שאינו יכול לשמור כבודו טוב לו שלא יגיע למעלת הכבוד. שלא ישבע חלילה קלון במדת הכבוד שלו. ומשום שהוא אל תותר אבד יתר עז בהנהגת המלוכה דמלך עלול לשגות ולחטוא כמש״כ בס׳ ויקרא ד׳ כ״ב ובס׳ במדבר ט״ו כ״ח. אמנם המרגיש בהעותו ה״ז חוזר בו. אבל מי שעומד ע״ד משך רב הלא טוב לו שלא למלוך: מ״ט:א׳תנ״ד א׳ שמעון ולוי אחים. הדבר מובן שלא כוון יעקב להגיד כי המה אחים מלידה ומבטן. אלא הודיע שטבעם שוה יותר מהשתוות כל בני יעקב ופי׳ ב׳ כלי חמס מכרתיהם שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר. לא כן אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרותיהם. היינו קניינם במה שמוציאים מחשבותיהם ורצונם לפועל. היא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם. דבזה ודאי לא נשתוו דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה. וכמ״ש לעיל ל״ד כ״ה. מדיוק המקרא דאחד מהם בא לקנא קנאת ה׳ צבאות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי. וזה בא לקנא כבוד בית אביו. ע״כ פירש יעקב גם הוא בסדם בשעה שעומדים בסוד ה׳ לקנא על כבודו. ואע״ג שבזה לא הי׳ יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי. דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם אבל מ״מ אל תבא נפשי. באופן כזה וכדאיתא בתענית ד״ד א׳ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא בי׳ כו׳ אפ״ה מיבעי למילף נפשי׳ בניחותא שנא׳ והסר כעס מלבך. שע״י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו: מ״ט:א׳תנ״ה א׳ ובקהלם. בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד וזהו איסור גמור להכנס בסכנה בשביל זה ונקרא קהל מרעים: ב׳ אל תחד כבודי. זה אין כבוד לפני כלל להיות מתאחד עמהם: ג׳ כי באפם הרגו איש. יש כעס הנקרא חרון אף ויש נקרא עברה. דחרון אף הוא בשעה שהוא ניצת בחרון ומרתיח אפו על אותו איש. ועברה הוא בשעה שנשקע כעסו. אך עברתו שמורה על אותו איש לעשות לו רעה בעת מצוא. וידוע דבשעת חרון אף נקל לעשות איזה דבר מופלג ביותר הרבה ממה שיעשה בעת רצון אלא שהגיע לידו לעשות רעה לאיש עברתו ואמר כי באפם בשעה שהיו בחרון אף הרגו איש. אין שום דבר מעצור להם עד שהרגו איש. ד׳ וברצונם. היינו בשעה שנח הרוגז והאף אלא העברה שמורה עוד בלבבם עקרו שור אע״ג שהוא צער בע״ח ואכזריות ואסור כדאיתא בעבודת כוכבים די״ג: מ״ט:א׳תנ״ו א׳ ארור אפם. בשעה שהמה בחרון אף כי עז בלי מעצור כזרם מים כבירים שוטפים ועברתם השמורה בלב כי קשתה. קשין להתרצות: ב׳ אחלקם ביעקב. נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה אבל רובם במק״א קשה ע״כ אחלקם ביעקב שיהיו מעט מעט במקום אחד: ג׳ ואפיצם בישראל. כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהי׳ פינחס במעשה זמרי. אבל רק מעט מעט יפה ע״כ יהיו נפוצים בישראל: מ״ט:א׳תנ״ז א׳ ידך בערף איביך ישתחוו וגו׳. יש גבור מנצח על אויביו אבל אינו יכול להנהיג מלוכה בקרב אחיו. ויש להיפך. אבל יהודה הוא גבור וידו בערף אויביו וגם ראוי למלוכה להנהיגם בשלום ובמישור עד אשר ישתחוו לך בני אביך ע״כ יודוך אחיך: מ״ט:א׳תנ״ח א׳ גור אריה יהודה. יש הרבה טורפים בעולם כמו נמר ודוב ועוד. אבל לארי יש סגולה מיוחדת אם רואה אדם שנושא צלם אלהים נחת הוא מלפניו ושב לאחור. לזה המשיל את יהודה לגור אריה. שאע״ג שהוא גבור מ״מ מטרף בני עלית. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. דבני הוא כנוי על אדם המעלה. ואמר יעקב שבחו של יהודה דאפי׳ בעת שברצונו להרוג איזה איש מ״מ כשמגיע לאדם שהוא בני עולה ממנו ומשקיט רוחו וזהו גבורה לכבוש את יצרו ורצונו: ב׳ כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. יש ארי אצטדין שטורף לדעת מנהיגו מ״מ כשמעמידים אותו נגד מי שיש עליו צלם אלהים אזי כורע ורובץ. אע״ג שמנהיגו בא להקימו לטרוף אבל הוא אינו קם ואינו זע ממקומו. כך אם המושל ביהודה מסכים לחוס על בני אזי אפי׳ יועציו מפתים ומעוררים אותו להרגו מ״מ אין איש מעבירו ע״ד. ועצם נבואה זו נאמרה על דוד עם שאול ושמעי שחס דוד על מעלתם ולא הועילו אנשיו אבישי ושארי יועציו לעשות להם רעה. וקם דוד ע״ד כארי וכלביא: מ״ט:א׳תנ״ט א׳ לא יסור שבט מיהורה ומחקק מבין רגליו. ידוע מה שדרשו חז״ל בסנהדרין ד״ה שבט זה ריש גולה שבבבל שרודה את העם במקל. והוא שבט כמשמעו. ומחוקק אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים הביאור ע״ז דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו. וזה א״א כ״א באמצעות תלמידים כדאי׳ בתענית פ״א דאר״ח הרבה למדתי מרבותי כו׳ ומתלמידי יותר מכולם. והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. ופי׳ מבין רגליו. היינו מבין רגליו של המחוקק (וכן פי׳ הספורנו לפי דרכו) ומשום שהי׳ המנהג לפנים שהרב הי׳ יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע כדאיתא בב״מ דפ״ד דכי הוו יתבי כו׳ יתבי קמייהו ראב״ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. ובסנהדרין די״ז ב׳ דן לפניהם בקרקע. וא״כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם: ב׳ עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. אפי׳ אוה״ע יבואו וישאלו בעצתו מחמת עומק חריצותו כמו שהיה אח״כ בדניאל וכן הי׳ גם בימי שפוט השופטים: מ״ט:א׳ת״ס א׳ אסרי לגפן עירה. באשר יין הוא מועיל לחריצות השכל כדאי׳ ביומא דע״ו ב׳ חמרא וריחני פקחין ע״כ הי׳ הברכה שפע יין ביהודה עד אשר גפניו שהוא בכ״מ אילן דק וא״א לקשור אליו בהמה שלא ישבר אבל ביהודה היו הגפנים עבים עד שהי׳ אפשר לקשור בו עירה: ב׳ ולשרקה. הוא הענף היה אפשר לאסור בו בני אתונו. עוד באה הברכה על חוזק היין עד אשר כבס ביין לבשו. ידוע דעיקר כבוס בגדים טוב רק במים רק כשיש כתמים טוב להוציא ע״י משקה חריף. כך הי׳ מנהג ביהודה לכבס ביין לבושו מפני חריפתו: ג׳ ובדם ענבים סותה. בעוד לא נגמר בישולן אין המשקה היוצא מהם נקרא יין אלא דם ענבים וכמש״כ בס׳ דברים בשירת האזינו והוא חריף ועז ביותר. ומכבס בהם סותה. והוא קיצור מכסות. היינו בגד קטן שאינו מתלבש על כל הגוף אלא על מחצה העליון מקום שמזיע ביותר. ע״כ נדרש לכבוס בדם ענבים להוציא זעה שלו. ובמשנה כלים פט״ז מ״ח ואמום של עושה סותות היינו דפוס שעושין הסותות עליהן. באשר הוא נעשה באופן שיהא מתדבק לבשר ע״כ נעשה על הדפוס: מ״ט:א׳תס״א א׳ חכלילי עינים מיין. דכמו שהוא משתמש ביין חי כך שותה יין חי ע״כ עיניו חכלילות. אבל א״כ היו שיניו אדומות וכדאי׳ בנדה פ״ג על עצמות שאחר מיתה דמי ששותה יין חי עצמותיו שרופות. ע״כ אמר ולבן שנים מחלב. שמלבין שיניו ע״י שתיית חלב שיהיה הרבה חלב צאן בחלקו כידוע שהביאו לביהמ״ק כבשים מחברון אשר ביהודה: מ״ט:א׳תס״ב א׳ לחוף ימים ישכון. והי׳ אפשר להבין שהי׳ התכלית מזה כדי לצוד דגים או חול שבשפת הים והוא דבר מצער. ע״כ פירש והוא עסק ימים שישכון עליו יבא לחוף אניות מקום נמל שנכנסים משם לאניה ולסחורה: ב׳ וירכתו. רגלו ומקום שמניח ירכו עליו לשאוף ממנו שפע פרנסה. הוא על צידון שהיה מקום סוחרי ארץ כדכתיב בישעיה כ״ג סוחר צידון עובר ים מלאוך. וזבולון היו רגילים באניה לצידון. ומזה הי׳ להם שפע פרנסה. והנה הקדים יעקב ברכת זבולון ליששכר משום שהי׳ זבולון מפרנס ומקים תורת יששכר שהיו יושבי אהלים במנוחה כאשר יבואר. משא״כ מנשה ואפרים שלא היה מנשה סיבה ומשען לתורת אפרים. ע״כ הקדים את אפרים לפני מנשה: מ״ט:א׳תס״ג א׳ יששכר חמר גרם. בימי שפוט השופטים בעוד לא הי׳ מלוכה בישראל הי׳ הנימוס אשר כל שבט מפריש איזה סך חיל והוצאותיהם לשמור המדינה ושבט יששכר לא הי׳ מפריש אנשי חיל כדמוכח מהא דבעת המליכו את דוד ובאו מכל שבטי ישראל לאלפים ורבבות ורק משבט יששכר לא באו כ״א מאתים איש יודעי בינה וכל אחיהם על פיהם. והיינו משום שלא היו אנשי מלחמה. ומוכח עוד מדכתיב בס׳ דה״י א׳ ז׳ ולבני יששכר וגו׳ גבורי חיל לתולדותם מספרם בימי דוד וגו׳ ולא כתיב כזה בכל השבטים. והיינו משום שבכל השבטים הי׳ כזה גם לפני מלוך דוד. אבל שבט יששכר לא נמנו להיות גבורי חיל עד שמלך דוד וגזר עליהם להמנות למלחמה. וזהו דבר יעקב יששכר חמור גרם. כעצמות חמור שאינו מסוגל להיות זריז כסוס שוטף במלחמה. אלא רובץ בין המשפתים. יושב במקומו עמל בבית תלמודו. וזהו בין המשפתים. מקום שאינו נקי ומהודר כ״כ שיהא מוכשר לעוסקי בהליכות עולם וכדאי׳ בעירובין דנ״ד א׳ אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת. וא״ד שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו. (והעיקר כפי׳ א׳ דרש״י. ע״ש. ומה שהקשה רש״י מהא דאי׳ עה״פ ולמשנאי אהבו מות. לק״מ דהתם מיירי בשעה שהת״ח מתהלך בין הבריות. אבל בית תלמודו אינו כן): מ״ט:א׳תס״ד א׳ וירא מנוחה כי טוב. טעם על שסירב מלהעמיד אנשי חיל משום שראה מנוחה כי טוב. והיא עסק התורה כמבואר ברבה : ב׳ ואת הארץ כי נעמה. ומי שיוצא בחיל א״א לעסוק בתורה ומוכרח לצאת מארצו: ג׳ ויט שכמו לסבול. ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת כל ישראל מה שיטילו עליו בשביל צורך המדינה: ד׳ ויהי למס עבד. ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאת מלחמה: מ״ט:א׳תס״ה א׳ דן ידין עמו כאחד. זה הי׳ כחו של דן לאהוב את המשפט בד״מ כדאי׳ בריש פסחים ד״ד. וע׳ מש״כ לעיל ל׳ ו׳. אמנם לא הי׳ שופט מכח התורה שהרי לא היו עוסקים כ״כ בתורה. אלא מכ״מ היו כערכאות שבסוריא שהי׳ ג״כ מעלה ודבר יקר כמבואר בשאלתא הנוספת לפ׳ משפטים מדכתיב לא תסור מן הדבר וגו׳ שאפי׳ אינו עפ״י התורה במקום שאין שם בני תורה. וע׳ מש״כ עוד בפ׳ יתרו בפסוק ואתה תחזה מכל העם. וזהו דבר הכתוב שהוא ידין בשכלו הטוב ובישרת לב. ב׳ כאחד שבטי ישראל. שהמה בעלי תורה: מ״ט:א׳תס״ו א׳ יהי דן וכו׳. דכמו שכח התורה הוא מסוגל למלחמת ישראל כמש״כ כ״פ. כך כח הדין שהוא מכונה בשם משרת התורה כדאי׳ בש״ר פ׳ משפטים דמתן תורה כתוב בין דינין לפניה היינו פ׳ ואתה תחזה וגו׳. ודינין לאחריה הוא פ׳ ואלה המשפטים משל למטרונא שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע. ע״כ הי׳ ג״כ כח הדינין של שבט דן מועיל מעין כח התורה ללחום מלחמתן ש״י אבל בזה האופן שיהי כנחש עלי דרך שהורג הרבה ב״א כשהוא בפ״ע כמש״כ הספורנו. כך יהא שמשון מכה בלחי החמור אלף איש: ב׳ שפיפן עלי ארח. הוא נחש דק מאד: ג׳ הנושך עקבי סוס. בשעה שזוחל בארץ והסוס הולך עליו הוא נושך עקביו: ד׳ ויפל רכבו אחור. כך בשעה שהשפילו הפלשתים את שמשון ורמסו אותו אז נשך את עקבי הבית ונפלו כולם לאחור. וכן משה ברך זה השבט בגבורה קלה כאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי. ולא כגבורת יהודה שבא בכח התורה: מ״ט:א׳תס״ז א׳ לישועתך קויתי ה׳. באשר ישועה זו קלה ומעוטה. ולא הי׳ אלא לשעה קלה ע״כ אמר לישועתך וגו׳ שאתה תהיה ישועתנו ועזרתנו סלה: מ״ט:א׳תס״ח א׳ גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. דרך שבט גד הי׳ לישב בטח ולא לירא מחיל שונאיו שיסובבנו ולא יהי׳ יוכל לצאת אח״כ. אלא הוא מניח שהגדוד יגודנו. יסובבנו ואח״כ יגד עקב. בסוף מסובב אותם ומתגבר עליהם. וכ״ה בירו׳ וברבה והביאו ברמב״ן. גייסא אתי מגיסתא. והוא מגייס לי׳. וע׳ מ״ש בברכת משה לאותו שבט שהי׳ בוטח בא״א: מ״ט:א׳תס״ט א׳ מאשר שמנה לחמו. ידוע שהי׳ לזה השבט רוב שמן זיתים והי׳ משתמש הרבה להשמין לחמו. ואמר מאשר ולא אשר. לרמז שלא רק טבע חלק ארצו גרם לזה אלא שהוא בעצמו גרם לזה כדאי׳ במנחות דפ״ה ב׳. שהי׳ עשיר גדול בעצמו עוזק תחת זיתיו והוא עצמו מסקל בשדהו עד שתמה ע״ז האיש שבא לקנות שמן ממנו: ב׳ והוא יתן מעדני מלך. אע״ג שהי׳ משתמש הרבה בשמן מכ״מ הי׳ מוציא תפנוקי מלכים מזיתים בעוד שלא הגיע לשליש והוא הנקרא בגמ׳ שבת פ׳ המוציא שמן סתכת. וכ״כ הרשב״ם ומעדנים בזה את בשר הנשים וכמבואר בספר דברים בברכת משה ברוך מבנים אשר ע״ש. ומסתמא הגיע זה השמן גם לתפנוקים אחרים. והיה זה הברכה דיהיה כ״כ זיתים אצלו עד שלא הי׳ קשה עליו לעשות שמן סתכת אע״ג שהוא מאבד הזיתים והשמן שהי׳ ראוי לצאת ממנו. מכ״מ לא הי׳ חושש לכך שהי׳ לו הרבה זיתים מספיק גם לעשות שמן הרבה: מ״ט:א׳ת״ע א׳ נפתלי אילה שלחה. כמש״כ הרמב״ן שהי׳ מנהג לגדל אילה כדי לשלוח מכתב ע״י. וא״כ קאי הנותן אמרי שפר על האילה השלוחה במהירותה לזה התכלית. אבל א״כ היה ראוי לכתוב הנותנת. אלא קאי גם על נפתלי שהי׳ כח פיו ליתן אמרי שפר ואי הפי׳ על נפתלי לחוד הי׳ ראוי לכתוב והוא יתן אמרי שפר. אלא הנותן קאי גם על אילה גם על נפתלי וע׳ בס׳ דברים ג׳ ט״ז שהראינו לדעת דשבט נפתלי הי׳ בימי דבורה וברק מושכין שמועתן ממחוקקי מכיר ע״י אמרי שפר לשבטן: מ״ט:א׳תע״א א׳ בן פרת יוסף. שגדל מנעוריו בקומה ויופי יותר מכל אדם וכן פי׳ רשב״ם. אמנם זה הי׳ מעת הוולדו עד שנמכר. ואח״כ לא גדל עוד עד שיצא מבית הסורים למלוך. וגדל עוד הפעם פתאום בקומה גבוהה. וזהו אמרו עוד הפעם בן פרת עלי עין. שגידולו היה פתאום עד שנראה לעין שהוא גדל והולך ולא כגדולו בנעוריו שהי׳ גדל לאט לאט ואינו נראה לעין. אבל בגידולו שנית הי׳ עלי עין: ב׳ בנות צעדה עלי שור. כ״כ היה גבוה בקומה ותאר פניו עד שבנות צעדה עלי שור לראות אדם יפה כמוהו. זהו פשוטו של מקרא. אבל א״כ צעדו מיבעי לי׳ אלא יש כאן כונה שני׳ עוד בן פרת יוסף שגדל בחכמה יותר משאר בניו. והי׳ כזה עד שנמכר. ואח״כ לא חכם עוד עד שיצא מבית הסורים. וגדל עוד הפעם פתאום בחכמת הטבע עלי עין עד שפירשו חז״ל הא דכתיב בשלמה ויחכם מכל האדם וגו׳ וכלכל זה יוסף שהי׳ מכלכל את העולם הרי שהי׳ מצוין בחכמה אלא שלא הי׳ שוה מקור חכמתו כחכמת שלמה. דשלמה בא מכח חכמת התורה [כמש״כ הרמב״ן בהקדמת פי׳ התורה וע״ע מ״ש בהע״ש סי׳ קע״א שלהי אות י׳] ומש״ה נקרא בני במאמר החכמה מה ברי ומה בר בטני כמש״כ לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. אבל יוסף שכח חכמת התורה כמבואר ברבה פ׳ ע״ט עה״פ כי נשני אלהים וגו׳. אלא שניתן לו חכמת הטבע בשפע רב. וכבר נתבאר שם שזה נקרא בנות. וזהו דבר יעקב בנות צעדה עלי שור. חכמת הטבע צעדה עלי שור במדרגה עליונה וגבוהה: מ״ט:א׳תע״ב א׳ וימררהו. בין גידול ראשון לגידול שני מררו חייו: ב׳ ורבו. זרקו עליו חצים. מלשון רובה קשת. וברקים רב ויהמם: ג׳ וישטמהו בעלי חצים. מלשון וישטם עשו. ומשמעו בת״א שם נטר דבבו. דמי שהוא מכה את חבירו אינו אלא מקרה. ולא כן אחי יוסף שהיו נוטרים שנאה בלבבם עליו ומחשבים איך להרע. וזה גרע הרבה מהמכה במקרה. וכ״ז מנע גידולו בנתים עד שהגיע: מ״ט:א׳תע״ג א׳ ותשב באיתן קשתו. כמו ונחתה קשת נחושה זרועותי. שכל מה שהקשת קשה ומוצקה יותר היא מורה יותר מרחוק. כך נעשה קשת יוסף איתן לירות גמול רע לאחיו. אבל ב׳ ויפזו זרועי ידיו. הראה יופי ידיו להיטיב להם בשפע עושר ומדה טובה. ופי׳ ויפזו מלשון פז. ומפרש מאין בא ליוסף מדה טובה זו בהפלגה כ״כ ג׳ מידי אביר יעקב. לפי הפשט הוא מכחו הגדול של יעקב שהי׳ אביר כחו במדת השלום כמו שנתבאר לעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו. ומזה בא כן המדה ליוסף בנו שהי׳ אחוז במדת אביו ביותר כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ אכן משמעות אביר יעקב הוא כנוי על הקב״ה כמו לשון אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב והכונה בזה עפ״י מה דכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. וביארנו שם דעם ישראל בכלל נמשלים לחבל המפותל מהרבה חוטים ולמעלה היא עבה ולמטה היא נפרדת כל חוט בפ״ע. כך הקב״ה נשמתא דנשמתין דכל ישראל ומש״ה תנן בסנהדרין פ״ד כשאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני וגו׳ והוא כמו אם ניזוז חוט המתפרד למטה נרגש החבל העבה למעלה. וזהו כחו הגדול של יעקב. ומש״ה אסור לנקום זא״ז כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט י״ח עפ״י הירו׳ וזהו טעמו של יוסף. ועוד טעם. ד׳ משם רועה אבן ישראל. רועה מלשון אפרים רועה רוח (הושע י״ב:ב׳) רעה אמונה (תהילים ל״ז:ג׳) ומשמעם הולך ומשקע דעתו ברעיון גדול כמה עתים. ומזה בא הלשון בקהלת כ״פ רעיון. וענינו כאן ממדה זו של חסד הנפלא להיטיב למי שמריע לו מתחשב להתחבר עפרורית של ישראל להיות לאבן אחת. דבעת שישראל בגלות נמשלים לעפר הארץ כמו שאמר הקב״ה ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳. ואוה״ע נמשלו למים כמבואר בשיר הקדוש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וישעיה הנביא אמר (שם י״ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. ומים כבירים שוטפים על עפר ה״ז ממסמסו עד שהולך תמס לגמרי אבל כשמתחברים העפרוריות ונעשים אבן מוצק אז אפי׳ ים שוטף יעבור עליו אינו אלא מגלגלו אבל אינו מאבדו. כך ישראל בגלות כשהם מפוזרים בדעות וברדיפה זא״ז אזי נאבדים אחד אחד ר״ל אבל אם מתקשרים ונעשים אבן ישראל אזי אין כל בריה יכולה להם ואמר יעקב שמדה זו של יוסף היא מוכרחת מאד. דמשם רועה. מתחשב איך שיהי׳ אבן ישראל: מ״ט:א׳תע״ד א׳ מאל אביך ויעזרך. הישועה שהגיעה ליוסף מאחיו שרבו עליו. לא הי׳ בכח המלחמה כמו שהגיע לאברהם מרודפיו. ולא בכח פרנסה כמו שהגיע ליצחק בעת ששטמוהו פלשתים. ואח״כ היו מוכרחים לסחור עמו כמש״כ לעיל כ״ו י״ב. אלא בכח השלום שהגיע ליעקב מצורריו כמו עשו ולבן. ובשעה שהשלימו עמו היה זכות מדת החסד והשלום שלו עומד לו להגדילו בכבוד ומעלה בעיניהם באותו שעה. וזהו דבר יעקב מאל אביך. בכח אלהית שהי׳ לאביך ויעזרך עזרו ליוסף בזו המדה מכל צרותיו שהגדילו בעיני פרעה. ובזה נעזר ג״כ מאחיו שרבו עליו ובאה זו המלה בוי״ו המהפך מעתיד לעבר: ב׳ ואת שדי ויברכך. עבור מדת השלום וגמ״ח בשפע. ברכו בשפע פרי העוה״ז. והנה כבר נתבאר משמעות שם שדי שאמר לשיעור הבריאה די. שיתגלה בזה השיעור כבודו ית׳ שהוא תכלית הבריאה. וכמו שהי׳ גבול למרחבי ארץ ותבל. כך הי׳ גבול וקצב לגידולי ארץ שכל המינים נבראו אך לכבודו ית׳ וכמש״כ כל פעל ה׳ למענהו וכדאי׳ ביומא דל״ח ב׳. וע״ז אמר יעקב ואת שדי. כל הצמחים שנבראו לתכלית הכרת כבוד שדי בכולם. ג׳ ויברכך. וכמבואר בפרטות בברכת משה לשבט יוסף. שהיו כל המינים שבעולם גדל בהר המלך. עד דאי׳ באיכה רבתי שהי׳ הקיסר שואל לר״י בן חנניא על מה דכתיב לא תחסר כל בה. והרי אין בה שלשה מינים הללו. וטרח ר״י ומצא גם אותם. וכל המינים נכללו במה שאמר ואת שדי. ברכת שמים מעל וגו׳. באשר כל מין נדרש להצלחת גידולו שיהא ע״צ היותר טוב. אור השמש. וטל השמים. ונדרש עוד לגשם המעורר התהום מתחת וכדאי׳ בתענית פ״ג על המקרא תהום אל תהום קורא וגו׳ ע״כ אמר שכל המינים יתברכו בברכת שמים מעל. זהו השמש והטל וברכת תהום רובצת תחת. הוא הגשם המעורר את התהום בשפע כדאיתא בפ׳ חלק במאמר אחאב לאליהו שהיו עוקרים פוגלי ומשכחי מיא: ד׳ ברכת שדים ורחם. דאחר שגדל התבואה כ״צ וקצרו. נדרש עוד להתבואה ריח האדמה אשר היא עליה כדאי׳ בב״ב דס״ט דצריכה לארעא ופרשב״ם לשוטחו בשדה לאחר קצירה להנפח התבואה מריח האדמה ולייבש. וזהו דומה לתינוק דגם אחר שיצא ממעי אמו נצרך עוד לינק משדיה והיינו ברכת שדים. עוד בשעה שמשליך הזרע בבטן האדמה נדרש לברכה שלא ירקב טרם שתקלוט בארץ ותצמח. וזהו דומה לזרע שברחם האשה שנדרש לברכה שלא יסריח לפני הקליטה. והיינו ורחם. ומש״ה הקדים שדים לרחם שלא כסדר התולדה אלא משום שעיקר התועלת המגיע מריח הקרקע הוא לזריעה שאח״כ שלא ירקב לפני זמנו מש״ה הקדים שדים לרחם: מ״ט:א׳תע״ה א׳ ברכת אביך גברו על ברכת הורי. דברכת יצחק ליעקב הי׳ רק בדגן ותירוש עיקר חיות האדם. ויעקב ברך ליוסף בכל המינים וגברו הרבה. והוסיף שעוד גברו על ברכת יצחק עד תאות גבעות עולם. היינו דאפי׳ בדגן ותירוש שברך יצחק ג״כ מכ״מ במינים הללו ג״כ יש הרבה מינים. עד דבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות כדאי׳ בתענית פ״ג. וכן יש בכל המינים והנה אמרו בב״ר שהאדמה יש לה תשוקה לגדל צמחה שנא׳ פקדת הארץ ותשוקקה. וא״כ יש לה טבע האדם שתשוקתם להוליד ע״צ היותר טוב. וזהו עד תאות גבעות עולם שהמה משתוקקים להצמיח מגדיהם עד להפליא כך יהיו כל המינים ע״צ היותר טוב: ב׳ תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. כל זה הטוב מגיע לראש יוסף. ולקדקד וגו׳. ופירש יעקב כאן כנוי זה על יוסף שהי׳ נזיר אחיו משום דבכלל ואת שדי נכלל מינים שאינם באים לתענוג אלא להכחיש את הגוף ומשה בברכתו אמר על המינים הללו ורצון שוכני סנה יע״ש והרי לא באו לתענוגי האדם שמגיע בשביל גמ״ח אלא להכחיש ולרזון ואין זה מגיע לשכר גמ״ח אלא בשביל שיוסף היה נזיר אחיו שהי׳ כמה שנים נזיר מתפנוקים ומגדים מש״ה זכה גם לגידולים הללו. ואמרו יעקב ומשה בלשון ולקדקד משום דנזירות ופרישות מן העולם בא ע״י דבקות בדעת אלהים וזה במקום המוח שהוא הקדקד כדאי׳ במנחות דל״ד בין עיניך זה הקדקוד כו׳ מקום שמוחו כו׳: מ״ט:א׳תע״ו א׳ בנימין זאב יטרף. נצחונותיו היו כזאב. ולא כארי שהוא אביר לב ולא יחת מפני כל. אלא כזאב שמפחד מרועה ומקלו. ומכ״מ טורף. כך כבש שאול את הפלשתים עם בנו יהונתן ודוד הרג את גלית בימי שאול. בעת שהוא הי׳ מפחד כל היום. ומכ״מ טרף וע׳ מש״כ בברכת משה: ב׳ בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. פי׳ המדרש על מרדכי ואסתר אינו פשוטו של מקרא שהרי המה בבזה לא שלחו ידם. ובית המן לא נתחלק. וגם כבר ביארנו דכל ברכת יעקב באחרית הימים הוא רק עד כבישת הארץ לגמרי. אלא פשוטו ש״מ הוא הכל בשאול ופי׳ בבקר בתחלת מלכותו שכבש את נחש מלך בני עמון הי׳ בשמחה ובטוב לב ואכל עד. אבל לערב סוף מלכותו במלחמת גלית הפלשתי אז כבר סרה דעתו ולא נהנה מאומה אבל העם שסו וחלקו שלל. וזהו דכתיב יחלק ולא יחלוק אלא יחלק לאחרים ולא הגיע לו: מ״ט:א׳תע״ז א׳ כל אלה וגו׳. כלומר אע״ג שדבר קשות עם ראובן שמעון לוי מכ״מ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. וכבר כתבנו לעיל מ״ו דמנין י״ב שבטים הוא הכרחי אלא שפעם נמנה עם לוי ואז נמנה יוסף לאחד ופעם בלי לוי ונמנה יוסף לשנים. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: ב׳ וזאת אשר דבר להם אביהם. דברים קשים: ג׳ ויברך אותם. וגם ברך אותם. אע״ג שלא נכתבה הברכה בתורה איש אשר כברכתו. שהוא נתברך בעת אחוזת הארץ ברך אותם אז יעקב שיהיה כן: מ״ט:א׳תע״ח א׳ ויצו אותם ויאמר אלהם. גם צוה והזהיר אותם. גם אמר להם והודיעם באלה הדברים שיבאו דברים שנוגע לעניני קבורה כאשר יבואר: ב׳ אל אבותי אל המערה עם אבותי במערה מיבעי. והרמב״ן כתב שהוא לשון קצר וכמו ושאוני אל אבותי אל המערה. וקשה הא זה הלשון כתיב גם לעיל כ״ג י״ט ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת. והכי כתיב בפ׳ כ״ה גבי אברהם. אלא משמעות אל הוא לשון השלמה לתכליתה. דשדה קבורה זו לכך נוצרה מששת י״ב שיהיו האבות קבורים בה. נמצא כאשר קברו אחד מהם בה. השלימו בזה תכליתה. ומש״ה שייך לשון אל המערה להגיע לתכליתה. וכן לשון אל אבותי מתפרש הכי שבזה שנקבר יעקב עמם נגמר רצון אבותיו בשלימות שיהיו שלשתם במקום אחד: מ״ט:א׳תע״ט א׳ אשר בשדה המכפלה. שם מכפלה נמצא בתורה בשלשה אופנים. לעיל כ״ג י״ז. שדה עפרון אשר במכפלה. למדנו דכלל הבקעה נקראת מכפלה. ונקראת ג״כ שדה המכפלה. ונקראת ג״כ מערת המכפלה. משמעות מכפלה בכלל ששם קפלו קדושת הארץ שהיו כמו פשוטים בחיים וכשמתו קפלום ונגנזו שמה כמו ס״ת כ״ז שכשרה ומשתמשים בה היא מופשטת. וכשנפסלה קופלין אותה וגונזין. כך האבות כ״ז שהיו חיים היו כמו ס״ת שלמדים מהם מכל הילוך שלהם ומכל דבור איזה ענין מרוב קדושתם. והית׳ קדושתם מופשטת בעולם וכשמתו נגנזו במקום מיוחד. וכל מי שהוא מופשט ביותר בחייו יש לצמצם ולקפל יותר במותו. מש״ה אברהם שהי׳ ראש שבאבות האדם הגדול בענקים כתיב בי׳ אל מערת המכפלה ניצמצם קדושתו במערה עצמה. ובשרה ויעקב כתיב שדה המכפלה: והנה נתן יעקב אבינו סימנים ע״ז המקום. והוא פלא. וכי לא ידעו ברמז כ״ש מערת המכפלה ומכש״כ כשאמר אל אבותי. והרי ידעו בטוב מקום קבורת אברהם ויצחק. אלא למדם דעת בזה. מדוע הוא מקפיד דוקא על קבורה זו. כדי ללמדנו לדורות הבאים על מה ההקפד חל להיות לנחת רוח להנפש אחר מותה ואמר ג׳ טעמים. א׳ במערה אשר בשדה המכפלה וגו׳ וידוע לכל סגולת אותו מקום. אחר שהיא מיוחדת לכך. ומזה למדנו מעין זה שאיזה מקום שיש בו סגולה רוחנית טוב יותר לקבורה. ומזה למדנו שא״י טובה לקבורה. וכן מקום שזכה למשכן התורה כדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן לענין קבורה ופרש״י דזכות התורה מגין. ב׳ אשר קנה אברהם וגו׳ ולמדנו מזה אשר טוב להמת להיות נקבר במקום קנוי ולא במקום שבא במתנה. ומעין זה אי׳ בב״ב דקי״ב א׳ שאין נוח לצדיק להיות קבור בקבר שאינו שלו. ובמס׳ שמחות פי״ג תני׳ אין מפנין את המת ממקום למקום כו׳ ובתוך שלו אפי׳ ממקום מכובד למקום שאינו מכובד ה״ז מותר שכך הוא כבודו: מ״ט:א׳ת״פ א׳ שמה קברו וגו׳. הוא טעם שלישי דבשביל שכבר קבורים שם אבותיו. ונוח להמת להיות קבור עם אבותיו: ב׳ ושמה קברתי את לאה. עוד טעם דגם זה נ״ר להמת להיות עם אותו ששמשו בחייו וכדאי׳ בפ׳ הנושא שאמר רבי מי ששמשוני בחיי ישמשוני במותי ע״ש: מ״ט:א׳תפ״א א׳ מקנה השדה וגו׳ מאת בני חת. הודיעם עוד ע״ד הטעם השני שהיא קנויה גם מאת בני חת. ולולי הסכימו גם המה לעשות בתוכם אחוזת קבר היו יכולים למחות כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר. וא״כ יש כאן עולה אינו נוח להמת להיות קבור בעולה. ואין כל הטעמים אלו כדאי אם יש איזה שמץ עולה וגזל במקום קבורתו. ומש״ה פי׳ מקנה השדה אחר כל הטעמים שאמר. שכל אלו הטעמים לא הי׳ מועיל אלו לא הי׳ המקנה גם מאת בני חת. וכ״ז בא יעקב אבינו לאמר לבניו לדעת דרך קבורת מתים. וע״ז כתיב ויאמר אליהם: מ״ט:א׳תפ״ב א׳ ויכל יעקב לצות וגו׳. עוד כמה אזהרות והנהגות ומוסרים שלא פירשן הכתוב: ב׳ ויאסוף רגליו אל המטה. כבר כ׳ הראב״ע כי בתחלה ישב על המטה ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום ולא כן מנהג ישמעאלים. והכי ודאי משמע מדכתיב לעיל מ״ז י״ב ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. והרי הי׳ יושב על המטה. מובן שישב ורגליו תלויות. אכן ודאי הי׳ מנהג יעקב בכל ימי חייו כדרך המדינה לשבת על הארץ ורגליו תחתיו. והשלחן של אכילה נמוך וסמוך לארץ וכמש״כ לעיל ל״א מ״ו. אלא באשר הי׳ חולה ושכינה למעלה ממראשותיו ע״כ הי׳ יותר טוב ונאה שתהא המטה גבוהה עשרה ושלא יהא רגליו עמו בשבתו. [וע׳ מש״כ בשאלתות סי׳ צ״ג אות י׳ שמנהגם הי׳ להשכיב את החולה על הקרקע אע״ג שהשכינה למעלה מעשרה. מכ״מ שאני יעקב שדבר ברוה״ק והשכינה הי׳ שרוי עמו ממש. ע״כ הגביה מטתו עשרה]:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מט

רשב"ם:

תולדות יצחק על בראשית פרק-מט

תולדות יצחק:

צרור המור על בראשית פרק-מט

צרור המור: נ׳:א׳ר״ג א׳ ויפול יוסף על פני אביו. זהו לקיים מה שנאמר ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך. ולכן נפל על פני אביו לשים ידו על עיניו ולסותמם מן הטעם שכתבתי למעלה. ויבך עליו כמו שיעקב בכה עליו. וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות. מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישותו. וצוה לחנוט את אביו בענין שיהיה גופו קיים. וזה יורה על מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ולא לחנם כתב בו חניטה יותר מבשאר אבות. ואמר וימלאו ארבעים יום ויבכו אותו מצרים שבעים יום. להורות שלא היו כפויי טובה. ואחר שקבלו טובה מיעקב שבזכותו לא כלה הרעב את הארץ וזרעו וקצרו כדכתיב ותן זרע. עשו לו כל הכבוד הזה לספדו ולבכות עליו. ואע"פ שהם פרעו חובם. השם נתן להם גמול כמאמרם ז"ל בשביל ארבעים יום שנתעסקו המצריים בחניטת יעקב. נתן ארוכה לננוה ארבעים יום שנאמר עוד מ' יום וננוה נהפכת. לפי שמלך ננוה באותה שעה היה פרעה מלך מצרים. א"ר אבהו את מוצא שבעים יום יש בין אגרות המן לאגרות מרדכי שאגרות המן היו בי"ג בניסן שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בי"ג בו. ואגרות מרדכי היו בכ"ג בסיון שנאמר ויקראו סופרי המלך בחדש השלישי הוא חדש סיון בכ"ג יום בו. ולמה כן כנגד שבעים יום שבכו מצרים את יעקב שנאמר ויבכו אותו מצרים ע' יום. כיון שעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה. ולמה לא הלך הוא לפי שלא היה רוצה לפרוש מאביו בשביל כבוד אביו. ד"א כדי שישאוהו עצה שיניחוהו לעלות שהיה מתיירא מהם שלא יעצוהו שלא לעלות. מתלא אמר קיימין לקטיגורא כי היכא דלא לטרדך ע"כ: נ׳:א׳ר״ט א׳ אחר כך סיפר שעלו עם יוסף כל זקני ארץ מצרים חכמי פרעה ויועציו. וכשראו שעלו הזקנים. עלו עמו גם רכב גם פרשים מזויינים אולי יקרה להם מלחמה. וכל זה להורות על מעלת יעקב כי בחייו ברדתו למצרים לא הזכיר כן לקיים ויום המות מיום הולדו. ואמר ויהי המחנה כבד מאד. להורות על כבוד אלהי ישראל שעלה עמהם שנאמר אנכי אעלך גם עלה. ואמר שעשו מספד גדול בגורן האטד עד שקראו שמו אבל מצרים. וראוי היה שיאמר אבל ישראל. אבל אמרו בזוהר כי חכמי יועצי פרעה וזקניו וחרטומיו ראו בכישופם הרעה הגדולה העתידה לבא למצרים בסבת ישראל. והמכות הגדולות שעתידות לבא עליהם כאומרו הנה י"ד ה' הויה במקנך. וזהו גורן האטד כי אט"ד עולה י"ד. וזהו ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול מאד. וכשראה יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד אמרו אבל כבד זה למצרים עד שהוקבע שם המקום אבל מצרים. ורמז גם כן שהכנעני ראה גם כן הרעה הגדולה העתידה לבא עליהם כדכתיב נמוגו כל יושבי כנען ולכן תלוי קללתם במצרים. וזהו וירא יושב הארץ הכנעני את האבל וייראו מאד והסבו הקללה למצרים ויאמרו אבל כבד זה למצרים. וזה וזה נתקיים בידם. ונהרגו אלו ואלו וניצולו ישראל מהאבילות הזה. ולכן תמצא שהפסיק בתוך זה האבילות וכתב ויעש לאביו אבל שבעת ימים וירא יושב הארץ הכנעני את האבל וגו'. ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וכאן היה ראוי לכתוב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. אבל הפסיק בין אבילות מצרים וכנען וכתב ויעש לאביו אבל. להורות ולרמוז שזה האבילות יהפך עליהם ולא על ישראל. ואם באולי היה ראוי לבא על ישראל שום אבילות. אמר שנתקיים בשבעת ימי אבלות של יעקב. ולכן כתב בנתיים ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וקצת רמיזה מצאתי מזה במדרש ויבואו עד גורן האטד. רבי ישמעאל בר נחמני אמר אלו הכנעניים שהיו ראוים לידוש כאטד. ובזכות מי ניצולו בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד אפילו סוסים ואפילו חמורים בכותו. ואולי רמזו סוסים על כנען דכתיב ואת סוסיהם תעקר. וחמורים על המצריים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. ואמר וישאו אותו בניו ארצה כנען. לרמוז שנשאוהו משם לגורן האטד. והוליכוהו למערב וקברו אותו במערת המכפלה: נ׳:א׳רט״ז א׳ וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו בראשונה. וכשיצאו ממצרים היה להפך. להורות שעכשיו כשראו הכבוד הגדול שנעשה ליעקב עד שתלו כל המלכים כתריהם על ארונו נהגו בהם כבוד ונתנו להם תלוי ראש. וי"א שהסבה לזה שלא יברחו לפי שהיה דעתם להשתעבד בהם. ואין צורך. ואמר וכל העולים אתו. להורות שלא נפקד מהם איש בזכות הצדיק ולא ניתק שרוך נעליו. ואולי מכאן סמכו חז"ל מלחמת עשו שבא לעשות עמהם על מערת המכפלה. וזהו אחרי קברו את אביו כי שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולכן שבו כולם אחר שעלו לקבור את אביו ולעשות לו כבוד: נ׳:א׳רי״ז א׳ אחר כך אמר ויראו אחי יוסף עשרה כי מת אביהם. כבר אמרו במדרש מה ראו. אלא שראו ליוסף שעמד על הבור שהשליכוהו בו לברך כדין התורה ברוך שעשה לי נס במקום הזה. ולכן ראו ופחדו אולי יזכור הרעה אשר גמלו אותו ולכן אמרו לו ישטמנו יוסף. ואולי הם נתחרטו מעונותיהם. ולכן אמרו ע"כ לא היינו יריאים כי זכות הצדיק היה מגין עלינו. ועכשיו שראו שמת אביהם יראו ממה שעשו. ולכן רצו לפייס ליוסף בענין שלא תקטרג עליהם מדת הדין. ולכן שבו בתשובה ושמו חטאתם לנגדם ואמרו לו ישטמנו יוסף. ולכן צוו לבני בלהה שהיו תדירין אצלו שיאמרו לו אביך צוה. כלומר אע"פ שאביך מת זכרהו ושמור מאמרו וצוויו כמו ששמרת אותו בחיים. ובמדרש אמרו ויראו אחי יוסף מה ראו. רבי אבא בר כהנא אמר לפי שכשהיה יעקב קיים היה יוסף אוכל אצל אביו ואחיו ופעמים הם אוכלים בביתו. וכיון שמת אביו שלח לכל אחד ואחד לביתו ויוסף לא עשה זה אלא מענוה. אמר כל זמן שהיה אבי קיים היה גוזר עלי להסב בראש והייתי עושה בכח גזרתו ואיני נענש. ועכשיו אקרא אותם ואשב בראש ראובן שהוא הבכור. או למעלה מיהודה שהמלכות שלו. והם נתיראו ואמרו כבר מת אבינו ושינה דעתו עלינו. לכך אמרו לו ישטמנו יוסף לא אמר ישטמנו. אלא יש טמון בלבו ויזכיר הרעות הראשונות הדא הוא דכתיב והשב ישיב לנו. ויאמרו אנא שא נא. אמר הקב"ה חייכם בזה הלשון כהן גדול מכפר עליכם ביוה"כ אנא השם כפר נא ע"כ. כה תאמרון ליוסף אנא שא נא. הורה בזה שהם גלו לו דבר במכירה. וזהו כי רעה גמלוך. ולכן ויבך יוסף בדברם אליו לפי שחרה לו על שגילו הדבר לאביו כפי הנראה. ובמדרש לפשע עבדי אלהי אביך כלומר דיו לעבד להיות כרבו. ואחר שחטאנו לך ואנו מבקשים שתגמלנו טובות. ראוי לך ודייך שתהיה שוה לאלהיו של אביך בגמילות חסדים. אדם חוטא ושב בתשובה ומיד מקבלו. וזהו לפשע עבדי אלהי אביך. ואולי בכה יוסף לפי שנראה לו שאחיו חשדוהו בדבר כזה. ולפי שלא השיב דבר לשליח אלא שבכה וראו בזה שלבו שוה עמם. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו אליו חטאנו לך חטאה גדולה שמכרנוך לעבד. ולכן מדה כנגד מדה הננו לך לעבדים. ואז השיב להם אל תיראו כי התחת אלהים אני להרע לכם. אחר שאתם קיומו של עולם כאומרם ז"ל י"ב שעות ביום. י"ב שעות בלילה. י"ב מזלות. י"ב חדש בשנה. י"ב אבנים עתידים להיות על לבו של אהרן. י"ב למספר שבטי ישראל. וכי אלוה אני שאוכל לסלק סדרו של עולם. הוי כי התחת אלהים אני ע"כ. וזהו מה שכתבתי למעלה באומרו כל אלה שבטי ישראל שנים עשר: ב׳ והקדוש רשב"י ז"ל כתב שאחי יוסף היו בני נביאים וראו הרעה הגדולה שעשו. וראו העונש הגדול המעותד לבא עליהם ועל זרעם בעון זה. ובפרט ראו עשרה הרוגי מלכות שנענשו בעבור זה. ולכן שאלו ממנו ב' דברים. האחד שא נא לפשע אחיך וחטאתם בענין שלא יהיו נענשים. והב' שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. הם עשרה הרוגי מלכות שהיו עבדי האלהים. ולא היה בכל ישראל כמותם והיו שקולים כנגד עשרה אחי יוסף שהיו במכירה. כאומרם ומימותם לא נמצאו כמותם. ולכן כשהרגיש יוסף דבר זה ונצנצה בו רוח הקדש. בכה בכי גדול על הריגת הצדיקים. וזהו ויבך יוסף בדברם אליו. ולכן כשבאו אחיו לפניו השיבם. לפי שזאת התשובה לא היתה ראויה לאומרה לשליח. והשיב להם שני דברים כנגד השני דברים שאמרו אחיו. כנגד הראשונה שאמרו שא נא לפשע אחיך. אמר ויאמר להם יוסף אל תיראו. וכנגד השנית שאמרו שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שהם עשרה הרוגי מלוכה. אמר כי התחת אלהים אני. אמר וכי במקומו אני לסלוח לכם. אינו כן כי עמו הסליחה. ומה שחטאתם לי אני סולח ואומר לכם אל תיראו. אבל מה שהוא ביד השם איני יכול לסלוח ומה תבקשו ממני. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. ולמה אעשה עמכם רעה. ועכ"ז ועתה אל תיראו כלומר בעת הזאת אל תיראו. אבל לאחר זמן תיראו. וזהו מה שפירשתי באומרו ועתה אל תעצבו. אבל אחר זמן תעצבו. שזהו בעשרה הרוגי מלכות שהם בניכם ועצמכם. וזהו כענין מה שפירשתי ג"כ באומרו והוא צולע על ירכו שאע"פ שהיה שמח ויזרח לו השמש והאירו פניו. הוא צולע ועצב על יוצאי ירכו: נ׳:א׳רכ״ג א׳ ואמר אנכי אכלכל אתכם. לאות שחזר הרעב למצרים אחר פטירת יעקב כאמרם ז"ל לקיים דברי יוסף שאמר וקמו שבע שני רעב. וכן אמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. ומפני זכותו של יעקב נסתלק הרעב ועכשיו חזר. וזהו אנכי אכלכל אתכם כמו שאמר למעלה בירידתם למצרים. ובזה וינחם אותם בנתינת המזונות. וידבר על לבם דברים המתיישבים על הלב. ואולי זה הוא מה שאמר וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. כי בזה נחמם ודבר על לבם והקריבם אליו יותר ממה שהיה מקרב אותם בימי אביו. וזהו הוא ובית אביו שישבו יחד הוא והם. ואולי לפי שלמעלה אמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ודרשו בו שלא הוליכם לבית אביו כבראשונה. לכן אמר בכאן שחזר להיות עמהן בישיבה אחת והיו באוכלי שולחנו. וזהו הוא ובית אביו. ואמר ויחי יוסף מאה ועשרים שנה שלא כדרך שאר המלכים. ואע"פ שהיו שנים מועטים בערך אבותיו. אמר שראה בני שלישים מברכת יעקב כאלו חיה מאתים שנה: נ׳:א׳רכ״ו א׳ ואמר ואלהים פקוד יפקוד אתכם. שנתן להם קבלת אביו שמסר לו. כשאמר לו הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם בפקידה. ולכן אמר יוסף אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. כמאמר אבי כי זה אני אומר משמו. וכן אני אומר לכם ומשביע אתכם שתאמרו כן לבניכם פקוד יפקוד אלהים אתכם. וזהו וישבע יוסף את בני ישראל לאמר לאחרים. וזהו שאמרו השבע השביע השביעם שישבעו לבניהם. יאמר להם כשתראו איש אחד שיבא ויאמר לשון זה של פקוד יפקוד תדעו שהוא גואל אמיתי. ולכן והעליתם את עצמותי מזה. אחר שהורדתם אותי הנה. ראוי לכם להעלות עצמותי מזה. וסיפר שמת יוסף ויחנטו אותו. כי זה לאות על קיום גופו ועל היותו צדיק כאביו. וזהו ויישם בארון במצרים ב' שימות בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו ויישם בשני יודי"ן כאומרו וייצר שתי יצירות בעוה"ז ובעוה"ב: נ׳:א׳רכ״ח א׳ ואמר בארון. להורות על מעלתו שהיה כמו ארון הברית אדון כל הארץ. וכמו שאמרו ב' ארונות היו מהלכים לפניהם במדבר והיו אומרים מה טיבו של ארון המת אצל ארון הקדש. והתשובה קיים זה מה שכתוב בזה. ואמר במצרים. להורות שהיתה ארץ טמאה ולכן לא נקבר בה. אלא הושם בארון במצרים לנס עמים. כי בזכותו יצאו ישראל ממצרים כמו שכתבתי למעלה. וזהו שאמרו ז"ל בזכות ארבעה דברים יצאו ישראל ממצרים שלא שינו שמם. ולא שינו את לשונם. ולא גילו מסתורים שלהם. ולא נפרצו בעריות. אחת היתה ופרסמה הכתוב דכתיב ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ואולי על זה אמר למטה דן כמו שכתבתי למעלה בברכת דן שאמר שפיפון עלי אורח. על שמשון שטעה באשה זרה שנקראת אורח דכתיב אורח כנשים. והוא היה מדן וכן שלומית בת דברי למטה דן חטאה באורח הנשים הצנועות. ואלו הד' דברים שהיו בישראל כולם למדו מיוסף אביהם. לא שינו שמם כיוסף שלא שינה שמו דכתיב ויוסף היה במצרים. ולא שינו לשונם כיוסף דכתיב עדות ביהוסף שמו. ולא גילו מסתורים שלהם כיוסף שלא גילה לאביו סוד מכירתו. כמו שפירשנו למעלה בפסוק וטבוח טבח והכן ששמר יוסף עשרת הדברות עיין שם. ולא נפרצו בעריות כיוסף דכתיב ביה וימאן ויאמר אל אשת אדוניו. ואחר שבזכות אלו הד' הדברים יצאו ישראל ממצרים ואלו הדברים למדום מיוסף אביהם. אם כן בזכותו יצאו ישראל ממצרים. ולכן ויישם בארון במצרים לנס עמים. כי זה סימן הגאולה אחר שהשביעם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ובזה היו יודעים שהיו עתידים להגאל. ואפילו המצריים היו יודעים זה כמו שאמרו שהשליכו ארונו של יוסף בפרת כדי שלא יצאו ישראל ממצרים. ואולי שעל זה אמר ויישם בארון ב' שימות אחד במצרים ואחד בנילוס. ודרכי השם יתברך עמקו וכן היה ראוי ליוסף להיות בנילוס להגין על ילדי ישראל שהושלכו ביאור. ועל זה אמר מילדי העברים זה. זה משה דכתיב ביה כי זה משה האיש. והילד הב' היה יוסף שנאמר לו נסעו מזה. וזהו ילדי העברים. ולא ילד העברים. וכן היה ראוי ליוסף הצדיק להיות בנילוס במים טהורים ולא לעמוד בארץ טמאה כאומרם היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים וכו'. והלא אין שכינה שורה בארץ כשדים. לכן אמר על נהר כבר שהוא מקום טהרה ושם נראה אליו. וכן ראוי ליוסף הצדיק שיהיה בנהר פרת שהוא מקום טהרה. ולכן אמר ויישם בארון במצרים בב' יודי"ן. להורות על ב' שימות כמו שכתבתי: ב׳ אל המחבר תן מנוח. רבו סודיו מני ארבה: ג׳ האל הנותן ליעף כח. ולאין אונים עצמה ירבה: ד׳ נשלם ספר בראשית. בשם יוצר אחרית וראשית.

אבן עזרא על בראשית פרק-מט

אבן עזרא: {א} את אשר יקרא אתכם. דבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות בעבור שמצאו בסוף ויברך אותם ואיה ברכת ראובן ושמעון ולוי. ועל דרך הנבואה אמר וזאת אשר דבר להם אביהם. ואחר כן ברך אותם ולא הזכיר הכתוב הברכות: {ג} ראובן בכורי אתה כחי. בך נראה בתחלה כחי והבכור יקרא ראשית און. וכמוהו ראשית אונים: יתר שאת. ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נשא: ויתר עז. כפול בטעם כדרך כל הנבואות ופי' עז תקיף: {ד} פחז. בעבור שפחזת כמים: אל תותר. לא יהיה לך יתרון. והיה ראוי להיות אל תותר בשורק הוי"ו ואחרים אמרו רק אתה פחזת כמים הנשפכים ולא הותרת כלום, רק על דעתי שלא תמצא מלת אל רק במקום צווי. ואע"פ שנמצא ודרך נתיבה אל מות ואיננו צווי ופי' אל תבקש יתרון אפי' פחז כמים. ויהיה משקל תותר זכור מלחמה אל תוסף, והגאון אמר אפי' דבר רק כמים לא יהי' לך יתרון, ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים. ואין פוחזים הפוך: אז חללת. מיום שחללת נסתלק יצועי כאילו אמר עלה מעלי, גם תמצא מלת עלה כרת. כמו אומר אלי אל תעלני בחצי ימי. וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף. וי"מ ולא להתייחס לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן: {ה} שמעון ולוי אחים. בעבור מעשה שכם: מכרותיהם. י"א מן הכרת פניהם ואיננו נכון בדקדוק. וי"א קניניהם. כמו תכרו מאתם ואין תכרו כי אם מל' חפירה. וי"א מלשון מכירה שמכרו עצמן כמו עם חרף נפשו למות. והנכון בעיני שהיא מגזרת מכורותיך והוא חסר בי"ת. כמו הנמצא בית ה'. אשר צויתי מעון. והטעם על החמם שעשו. שאחר שהכניסו אנשי שכם בברית הרגום במרמה: {ו} בסודם אל תבא נפשי. אמר רב אהרן שפי' אל תבא נפשי כמו ובא השמש והטעם שלא ארצה להיות חוץ מעצתם. והנה פירושו הפך הדבר. כי מה טעם לכלי חמס והלא אמר לשניהם עכרתם אותי. ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם לולי חתת אלהים היו מסבבים להשחית הכל. וכן פירוש ארור אפם. וברצונם עקרו שור ארור כי אפם עז. ואלה פירושים יקרים. בסודם אל תבא נפשי. א"ר משה הכהן ז"ל כי כבודי. כמו ונפשי. ורבים בספר תהלות כמוהו. ויפה פי' כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות שאל אביך. מה אקוב. והנה בסודם כמו בקהלם, ותבא כמו תחד, ונפשי כמו כבודי. ויאמר רבי יהודה בן בלעם הספרדי שטעה ר' משה כי כבוד הנפש הוא הגוף, כמו עדי בצואר, כטעם המשביע בטוב עדיך. וראייתו וכבודי לעפר ישכן סלה. ואני אומר שר' יהודה טעה כי הנה הכתוב אומר למען יזמרך כבוד. לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי, שהוא הגוף. וזה כבודי לעפר הוא על דרך משל שיכניע נפשו עד העפר שאין למטה הימנו, והנה אתן לו עד נאמן והוא דבקה לעפר נפשי: תחד. מלשון יחד, ועל דעת ר' משה הכהן המדקדק ז"ל שהנח הנעלם תחת אלף אחד, וכן אמר על לא תאשם. וטעם בסודם. כמו בהוסדם יחד עלי. אחר שכליהם הם חמם אל תבא נפשי בסודם: הרגו איש. שם המין. כמו שור וחמור והרמז על אנשי עיר שכם: שור. חומה. וכן צעדה עלי שור. וכבר בארתי בספר מאזנים כי החולם והשורקית חלפו זה בזה, ועקרו. כמו סוסיהם תעקר. וזה אות כי עיר שכם גדולה היתה כי היא מוקפת חומה: {ז} ארור אפם כי עז. דרך נבואה, או דרך תפלה שיחסר אפם וטוב להם כי ארור הפך ברוך וכאשר הברכה תוספת הארירה מגרעת: ועברתם. כפול הטעם: וכן אחלקם. ואפיצם. והטעם שהם אלה ראויים שיפרדו ולא יתחברו יחדו והנ' מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה והנ' הוא ברשות אחר, וגם עריו לא היו דבקים זו לזו. רק מפוזרות בינות גורל יהודה. גם כן לוי שהיו לו שמנה וארבעים עיר והן מפוזרות בינות השבטים: {ח} יהודה אתה. כשמך וכן יודוך אחיך. וכאשר יראו כי ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך. כמו למלך וכן מצאנו: {ט} גור ארי'. הסשילו לגור אריה הקטן, שהוא במין אריה כאשר יגדל, ואין בו כ"ף הדמות כמו ועיר פרא: מטרף בני עלית. דמית לי בני לגור אריה כאשר עלית מהטרף. והטעם מטרף אחר וזהו פשוטו. ואם נפרשנו על דבר יוסף היה ראוי שיהיה תחת עלית העלית כי עלית פועל עומד. והנה הפסוק הבא אחריו לעד. והלא תראה ותעל אחד מגוריה: וטעם כרע רבץ כארי'. שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו וירבץ ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח: {י} לא יסור שבט מיהודה. לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה וכן היה הלא תראה כי דגל יהודה נוסע בראשונה. גם אמר השם יהודה יעלה תחלה: ופי' מחוקק. סופר שיחוק על הספר: וטעם מבין רגליו. שכן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי הקצין: שילה. יש אומרים כדרך המתרגם ארמית כטעם שלו. ויש אומרים שהוא מגזרת ובשלית', ויש מי שהוציאו מל' קדמונינו ז"ל שליל. ויש מי שפירש אותו על עיר שילה. ויפרש יבוא כמו ובא השמש. או עד כי יבוא קץ שילה. כי כן כתוב ויטוש משכן שילה. ואחר כן ויבחר בדוד עבדו גם זה איננו רחוק. או יהיה שילה כמו בנו. והה"א תחת וי"ו כמו בתוך אהלה מגזרת לא תשלה אותי שפי' לא תוליד: ומלת יקהת. כמו ליקהת אם. והיו"ד משרת לעתיד. וטעמו שיסורו גוים אל משמעתו וכן היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו. ואין טעם עד כי יבא שילה שיסור השבט ממנו בבוא שילה. רק טעמו כמו לא יחסר לפלוני לחם עד שיגיע עת שיהיו לו שדות וכרמים רבות. וכמוהו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שישיבהו אל הארץ: {יא} אסרי. היו"ד נוסף כמו היושבי לסוסתי: עירה. כמו על שלשים עירים: ויו"ד בני אתונו. נוסף. או יהיה פירושו כי אסרי ישרת עצמו ואחר עמו: ולשרקה. כפול כי היא כגפן ועיר כאתון ג"כ: ובדם ענבים סותה. וי"א שהוא כמו כסותו והוא חסר כ"ף. והנכון בעיני שהוא מגזרת מסוה והטעם שתרבה תבואת כרמיו עד שיסור עירה לגפן ולא יחוש אם יאכל ענבים: ותחת מים יכבס ביין לבושו. ודמהו לדם בעבור שיתאדם וזה על דרך משל כמו יטפו ההרים עסים: {יב} עד שיקרא חכלילי עינים. מרוב היין שהוא שותה כי החכלילות יראה בעין משכרות היין. ושניו לבנות מרוב אכלו חלב: ולבן שנים. שם התאר ונקראו שנים. על שם מערכות שנים. בעבור היותם שתי מערכות, ואמר הגאון ז"ל חכלילי עינים יותר מהיין וכן אמר מחלב, ואחרים אומרים כי לבן שנים שלא יאכל דבר טמא ולא יתור אחרי עיניו וזה דרך דרש משובש: והזכיר בתחלה השבטים כאשר נולדו רק הקדים זבולן על יששכר בעבור נפול נחלתו בין זבולן ובין דן: {יג} לחוף ימים. גם זה לאות כי זאת דרך נבואה ופי' לחוף. מחוז והוא מגזרת חופף עליו כל היום כי האניות לא תעמדנה במקום מגולה לרוח: וירכתו על צידון. שיגיע ירכו על צידון: {יד} חמר גרם. דמהו לחמור שיש לו עצם עבד והנ' חמור סמוך על כן רובץ: בין המשפתים. בין המערכות. ויתכן היותו מגזרת ה' תשפות שלום לנו: {טו} וירא מנוחה. כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים נטה שכמו לסבול. כל משא כאשר ישא החמור ושב כעבד נותן מס וזה הטעם על יששכר שלא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם. וכן אמר משה ויששכר באהליך. והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו (או) לגוים שלא יבאו להלחם עליהם: {טז} דן ידין עמו. רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות. והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות: {יז} ודמהו ברוב גבורתו לנחש. גם יתכן להיות פי' שפיפון מגזרת הוא ישופך ראש וטעם כפול: {יח} וטעם לישועתך קויתי ה'. בעבור שהוא נושך עקבי סוס יפחד מרוכב הסוס שלא ישוף ראשו בחרבו על כן אמר הנביא לישועתך קויתי ה' והכ"ף לנכח דן. ופי' קויתי השם להיות ישועתך. או בא שם תחת שם הפעל והטעם להושיעך. וכן נרננה בישעותך. אם הכ"ף לנכח דוד או המשיח בנו. ויאמר הנגיד כי תחסר מלת ויאמר וכן ראוי להיות ויאמר לישועתך קויתי ה'. ורבי יצחק אמר כאשר ראה הנביא בנו דן בדמות נחש בדרך הנבואה מיד פחד יעקב ואמר הושיעני השם: {יט} גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה: יגודנו. כמו לעם יגודנו. גם יגוד מפעלי הכפל והשורק תחת חולם. כמו ירון ושמח. ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו: {כ} מאשר. יש אומרים כי המ"ם נוסף. והנכון בעיני שמארץ אשר יבא לחם ושמן. ופה לחם לשון נקבה. וכן בית. ומקום. ויד. ואש. ועין. ורוח. וארץ. וארון. ועם: וטעם מעדני מלך. ידוע וכן אמר משה וטובל בשמן רגלו: {כא} נפתלי אילה שלוחה. על דרך דורון. והמקבל הדורון נותן אמרי שפר. וי"א שאילה רמז לדבורה. הנותן אמרי שפר רמז לשירת ברק עמה. ואמר נפתלי בעבור נחלתו: {כב} בן פורת יוסף. בן כמו סעיף והוא לשון נקבה. וכן ועל בן אמצת לך. ודקדוק פורת. פועלת כי על שני דרכים ימצא הפועל. כמו אויביה גם אויבתי וכן פורה ופורת מלשון פריה. ויש מי שפירש אותה מלשון ותשלח פארות. והזכיר בן פורת פעמיים כדרך אנשי לשון הקדש. כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך והטעם פעם אחר פעם תמיד. ועל הפי' השני יהיה התי"ו תחת ה"א. כתי"ו ושבת לנשיא: וטעם בנות צעדה עלי שור. שיוסף היה כבן פרת ועשה בנות. צעדה. כל אחת ואחת מהן על החומ'. והטעם שגבהו מאד על החומות הבצורות: בנות צעדה על דרך זבובי מות: {כג} וימררהו. אמר הנגיד שפירושו שמו מררתו כמו מטרה. ואח"כ יורו בעלי חצים וככה השמיעו אל בבל רבים: וכטעם וימררהו יסבו עליו רביו. בסוף ישפוך לארץ מררתו: וישטמהו. מוקדם קדם וימררוהו. כאילו אמר וכבר שטמוהו וזה רמז על אחיו שמכרוהו: {כד} ותשב באיתן. במקום איתן קשתו: ויפוזו. ויתחזקו והקרוב אלי מפזז. ויש מפרשים אותו מפז ואין טעם לו: והטעם ששטמוהו בעלי חצים והתחברו לשפוך מררתו וקשתו היתה חזקה ופחדו ממנו ולא יכלו כי היו ידיו חזקים: מידי אביר יעקב משם. רמז אביר יעקב שהוא השם מאותו הכח יכול והיה רועה אבן ישראל וכן היה ויכלכל יוסף וטעם אביר יעקב. שהוא ידע אהבתו את יוסף: וטעם אבן. כעצם הדבר. וי"א כי משם כמו מאז וכזה לא מצאנוהו בכל המקרא. גם אבן ישראל שמת לבו והיה כאבן ושב לרעות. והטעם לחיות במאכל וזאת דרך רחוקה: {כה} מאל אביך. על דעתי שהוא דבק עם הפסוק שהוא למעלה. והטעם זה הכח שהיה בידך מאל אביך היה. והוא יעזרך. ומ"ם מאל משרת עצמו ואחר עמו. כמו באל שדי ושמי ה'. והנה הטעם כפול ומאת שדי והוא יברך אותך. והגאון פירש אשאל מאל אביך. ויתכן היות ברכת שמים דבק עם מאל אביך. והטעם יתברר במלת תהיין. ברכות תהום. כאשר אמר משה וממגד ארץ. גם תהום לשון נקבה. וכן תהום רוממתהו. וכן טעמו שירדו גשמים ממעל בארצו וירבו המעיינות והנחלי' מהתהום שהיא רובצת מתחת לארץ: ברכות שדים ורחם. דמה השדים לשמים והרחם לתהום והטעם שירבו בניו. והפך זה רחם משכיל ושדים צומקים: {כו} ברכות אביך. אלה הברכות שברכתיך עצומים הם ויתחברו עם ברכות הורי שברכוני. והורי. כמו יולדי. וכן ותהר את מרים הורה גבר: תאות. מגזרת והתאויתם והטעם שתגבהנה הברכות: נזיר אחיו. מגזרת נזר. והוא סמוך כמו נדיב לב: {כז} בנימין. דמהו לזאב כי גבור היה. והאות אנשי הגבעה: עד. תרגום שלל. וכן אז חלק עד שלל. ליום קומי לעד. בגד עדים: ולערב יחלק הטרף ששלל לבניו וישועה אמר כי זה רמז לשאול שנצח את עמלק. וטעם בבוקר. בתחלת המלכות. ולערב. בגלות' על דבר מרדכי. וזהו דרך דרש ודעת המתרגם ארמית ידוע: {כח} איש אשר כברכתו. כאשר באה לכל אחד מהברכות כן ברך אותם כטעם איש כפתרון חלומו: {כט} ויצו אותם. שילכו כולם עם יוסף לקברו: {לג} ויאסף רגליו אל המטה. כי בתחלה ישב על המטה ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום היום ולא כן מטות הישמעאלים:

מיני תרגומא על בראשית פרק-מט

מיני תרגומא:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מט

תרגום אונקלוס: {א} וּקְרָא יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי וַאֲמַר אִתְכַּנָשׁוּ וַאֲחַוֵּי לְכוֹן יָת דִּי יְעָרַע יָתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָּא: {ב} אִתְכַּנָּשׁוּ וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְׂרָאֵל אֲבוּכוֹן: {ג} רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא: {ד} עַל דַאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוֹלָק יַתִּיר לָא תִסַּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכָּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא: [פ] {ה} שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין גַּבְרִין גִּבָּרִין בְּאַרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן עֲבָדוּ גְּבוּרָא: {ו} בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה: {ז} לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנוּן בְּיַעֲקֹב וְאֵבַדָרִנוּן בְּיִשְׂרָאֵל: [פ] {ח} יְהוּדָה אַתְּ אוֹדֵיתָא וְלָא בְהֵיתְתָא בָּךְ יוֹדוּן אַחָיךְ יְדָךְ תִּתְקֵף עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִתְבַּדְרוּן סַנְאָךְ יְהוֹן מְחַזְרִין קְדַּל קֳדָמָךְ וִיְהוֹן מְקַדְמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אָבוּךְ: {ט} שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵהּ: {י} לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְעוּן עַמְמַיָּא: {יא} יַסְחַר יִשְׂרָאֵל לְקַרְתֵּהּ עַמָּא יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ יְהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן עִמֵּהּ יְהֵי אַרְגְוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי כְּסוּתֵהּ מֵילָא מֵילָא צְבַע זְהוֹרִי וְצִבְעוֹנִין: {יב} ??? יְסַמְקוּן טּוּרוֹהִי בְּכַרְמוֹהִי יְטוּפוּן נַעֲווֹהִי בַּחֲמָר יְחַוְרָן בִּקְעֲתֵהּ בְּעִיבוּר וּבְעֶדְרֵי עָנָא: [פ] {יג} זְבוּלֻן עַל סְפַר יַמְמַיָּא יִשְׁרֵי וְהוּא יְכַבֵּשׁ מְחוֹזִין בִּסְפִינַן וְטוּב יַמָּא יֵיכוּל וּתְחוּמֵהּ יְהֵי מָטֵי עַל צִידוֹן: [פ] {יד} יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא: {טו} וַחֲזָא חוּלָקָא אֲרֵי טַב וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מְעַבְּדָא פֵירִין וִיכַבֵּשׁ מָחוֹזֵי עַמְמַיָּא וִישֵׁיצֵי יָת דַּיָרֵיהוֹן וּדְאִשְׁתַּאֲרוּן בְּהוֹן יְהוֹן לֵהּ פַּלְחִין וּמַסְּקֵי מַסִּין: [ס] {טז} מִדְּבֵית דָּן יִתְבְּחַר וִיקוּם גַּבְרָא בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּהּ וּבִשְׁנוֹהִי יְנוּחוּן כַּחֲדָא שִׁבְטַּיָּא דְיִשְׂרָאֵל: {יז} יְהֵי גַבְרָא דְיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְּבֵית דָּן אֵימְתֵהּ תִּתְרְמֵי עַל עַמְמַיָּא וּמְחָתֵהּ תִּתְקֵף בִּפְלִשְׁתָּאֵי כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אָרְחָא וּכְפִתְנָא יִכְמוֹן עַל שְׁבִילָא יְקַטֵּיל גִּבָּרֵי מַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי פָּרָשִׁין עִם רַגְלָאִין יְעַקֵר סוּסָוָן וּרְתִכִּין וִימַגֵּר רוֹכְבֵיהוֹן לַאֲחוֹרָא: {יח} לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ: [ס] {יט} מִדְבֵית גָד מַשִׁרְיַת מְזַיְנִין כַּד יַעַבְרוּן יָת יַרְדְנָא קֳדָם אֲחֵיהוֹן לִקְרָבָא וּבְנִכְסִין סַגִּיאִין יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן: [ס] {כ} דְאָשֵׁר טָבָא אַרְעֵהּ וְהוּא מְרַבְיָא בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין: [ס] {כא} נַפְתָּלִי בְּאַרַע טָבָא יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ תְּהֵי מְעַבְּדָא פֵירִין יְהוֹן מוֹדַן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהוֹן: [ס] {כב} בְּרִי דְיִסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְיִתְבָּרַךְ כְּגֹפֶן דִּנְצִב עַל עֵינָא דְמַיָּא תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחֲסַנְתָּא: {כג} וְאִתְמַרְרוּ יָתֵהּ וְנַקְמוֹהִי וְאָעִיקוּ לֵהּ גֻבְרִין גִּבָּרִין בַּעֲלֵי פַלְגוּתָא: {כד} וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ בְּכֵן יִתְרְמָא דְהַב עַל דְּרָעוֹהִי וְאַחֲסִין מַלְכוּתָא וּתְקֵיף דָּא הֲוַת לֵהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִיפָא דְיַעֲקֹב דִּי בְמֵימְרֵהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל: {כה} מֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי בְסַעְדָךְ וְיָת שַׁדַּי וִיבָרְכִנָּךְ בִּרְכַן דְּנַחֲתָן מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא מִלְעֵלָא בִּרְכַן דְנַגְדַן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ וּדְאִמָּךְ: {כו} בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפָן עַל בִּרְכְּתָא דִילִי בָּרִיכוּ אֲבָהָתַי דַחֲמִידוּ לְהֶן רַבְרְבַיָּא דְמִן עָלְמָא יֶהֶוְיַן כָּל אִלֵּין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי: [פ] {כז} בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא וּבְאַחֲסַנְתֵּהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כַּהֲנַיָּא קָרְבָּנָא וּבְעִדַּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְגִין מוֹתַר חוּלְקְהוֹן מִשְׁאַר קָדְשַׁיָּא: {כח} כָּל אִלֵּין שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲסַר וְדָא דְמַלֵּיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן גְבַר דִּי כְבִרְכְּתֵהּ בָּרֵךְ יָתְהוֹן: {כט} וּפַקֵד יָתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנֵשׁ לְעַמִּי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אֲבָהָתִי בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה: {ל} בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי עַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא: {לא} תַּמָּן קְבָרוּ יָת אַבְרָהָם וְיָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ תַּמָּן קְבָרוּ יָת יִצְחָק וְיָת רִבְקָה אִתְּתֵהּ וְתַמָּן קְבָרִית יָת לֵאָה: {לב} זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִי בֵהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָהּ: {לג} וְשֵׁיצֵי יַעֲקֹב לְפַקָּדָא יָת בְּנוֹהִי וּכְנַשׁ רַגְלוֹהִי לְעַרְסָא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מט

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּקְרָא יַעֲקב לִבְנוֹי וַאֲמַר לְהוֹם אִדַכּוּ מִסוֹאֲבוּתָא וְאֲחַוִי לְכוֹן רַזְיָיא סְתִימַיָא קִיצַיָיא גְנִיזַיָא וּמַתַּן אַגְרְהוֹן דְצַדִיקַיָיא וּפוּרְעָנוּתְהוֹן דִרְשִׁיעַיָא וּטְלָנֵיתָא דְעֵדֶן מָה הִיא כַּחֲדָא מִתְכַּנְשִׁין תְּרֵיסַר שִׁבְטֵי יִשְרָאֵל מַקְפִין דַרְגְשָׁא דְדַהֲבָא דִרְבִיעַ עֲלָהּ מִן דְאִיתְגְלֵי אִיקָר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ קִיצָא דְעָתִיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְמֵיתֵי אִיתְכְּסֵי מִינֵיהּ וּבְכֵן אָמַר אִיתוּ וְאִיתְנֵי לְכוֹן מַה דְיֶאֱרַע יַתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָא: {ב} אִתְכְּנָשׁוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְרָאֵל אֲבוּכוֹן: {ג} רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַנְתְּ רֵישׁ חֵיל שִׁימוּשִׁי וְשֵׁירוּי קִרְיוּת הִרְהוּרִי חָמֵי הֲוֵי לָךְ בְּכוֹרוֹתָא וּרְבוּת כְּהוּנְתָּא וּמַלְכוּתָא וְעַל דִי חַטְיַית בְּרִי אִתְיְהִיבַת בְּכֵירוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא לְלֵוִי: {ד} מְדַמִינָא לָךְ לְגִינָא קַלִילָא דְעָלוּן לְגַוָוהּ נַחֲלִין מוֹחִין מִתְגַבְּרִין וְלָא יְכִילַת לְמִסוֹבְלָא יְהוֹן וְאִסְתְּחִיפַת כֵּן אִיתְרָעַת רְאוּבֵן בְּרִי דִי חַטְיַת לָא תוֹסִיף וְעַל דִי חַטְיַת יִשְׁתְּבֵיק לָךְ אֲרוּם אִתְחַשֵׁב לָךְ כְּאִילוּ עָלְתָה לְאִיתָא דְשַׁמֵשׁ עִמָהּ אָבוּךְ בְּעִידַן דְבַלְבֵּילְתָּא שִׁווּיִי דִסְלֵיקַת עֲלָהּ: {ה} שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אָחִין תְּלָאמִין מָאנֵי זַיְינָא שְׁנִינָא לְמַחְטוֹב הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעוּתְהוֹן: {ו} בְּעִטַתְהוֹן לָא אִתְרְעִיַית נַפְשִׁי וּבְמִכְנַשְׁהוֹן לִשְׁכֶם לְמֵחַרְבָהּ לָא אִתְיַחַד יְקָרָא אֲרוּם בְּרוּגְזֵיהוֹן קָטְלוּ מַלְכָּא וּשׁוּלְטָנֵיהּ וּבִרְעוּתְהוֹן פָּכְרוּ שׁוּר בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן: {ז} אֲמַר יַעֲקב לוּט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם כַּד עָלוּן לְגַוָהּ לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן דְתַּקִיף וְחֵמַתְהוֹן עַל יוֹסֵף אֲרוּם קַשְׁיָא אָמַר יַעֲקב אִין שַׁרְיַין הִינוּן תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא לֵית מְלִיךְ וְשׁוּלְטַן דִיקוּם קָדָמֵיהוֹן אַפְלִיג אַחְסָנַת בְּנוֹי דְשִׁמְעוֹן לִתְּרֵין חוּלְקִין חוּלַק חַד יִפּוֹק לֵיהּ מִגוֹ אַחְסָנַת בְּנֵי יְהוּדָה וְחוּלַק חַד בֵּינֵי שְׁאַר שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב וַאֲבַדַר שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּגוֹ כֻלְהוֹן שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: {ח} יְהוּדָה אַנְתְּ אוֹדֵיתָא עַל עוּבְדָא דְתָמָר בְּגִין כֵּן לָךְ יְהוֹדוּן אֲחָךְ וְיִתְקְרוּן יְהוּדָאִין עַל שְׁמָךְ יְדָךְ יִתְפַּרְעוּן לָךְ מִבַּעֲלֵי דְבָבָךְ לְמִפְתַק גִירִין לְהוֹן כַּד יְחַזְרוּן קְדַל קֳדָמָךְ וִיהוֹן מַקְדִימִין לְמִישְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנַי אֲבוּךְ: {ט} מְדַמֵי אֲנָא לָךְ יְהוּדָה בְּרִי לְגוּר בַּר אַרְיְוָן דְמִין קְטוּלֵיהּ דְיוֹסֵף בְּרִי סְלִיקְתָּא נַפְשָׁךְ וּמִדִינָא דְתָּמָר תְּהֵי מְשֵׁזִיב נְיָיח וְשָׁרִי בִּתְקוֹף הֵי כְּאַרְיָא וְהֵי כְלֵיתָא דְכַד נַח מִן יְקִימִינֵיהּ: {י} לָא פַּסְקִין מַלְכִין וְשַׁלִיטִין מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרִין מֵאַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִזַרְעֵיהּ עַד זְמַן דִי יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא זְעֵיר בְּנוֹי וּבְדִילֵיהּ יִתְיַמְסוּן עַמְמַיָא: {יא} מַה יָאִי מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְעָתִיד לְמֵיקוּם מִדְבֵית יְהוּדָה אָסַר חַרְצוֹי וְנָחִית וּמְסַדֵר סִדְרֵי קְרָבָא בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וּמִקְטַל מַלְכִין עִם שׁוּלְטָנֵיהוֹן וְלֵית מְלִיךְ וְשׁוּלְטַן דִיקוּם קֳדָמוֹי מְסַמֵק טַוְורַיָא מִן אֲדַם קְטִילֵיהוֹן לְבוּשׁוֹי מְעַגְעָגִין בְּאַדְמָא מְדַמָא לְעַצוּר דְעִנְבִין: {יב} מַה יָאִין הִינוּן עֵינוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא כְּחַמְרָא זַכִּיכָא מִן לְמֵיחְמֵי גִילוּי עִירְיַין וְשַׁדְיוּת אֲדַם זַכַּאי וְשִׁינוֹי נַקְיַין מִן חַלְבָּא דְלָא לְמֵיכַל חֲטוֹף וַאֲנוּסָא וּכְדֵין יִסְמְקוּן טַוְורוֹי וּמַעֲצַרְתֵּיהּ מִן חַמְרָא וְגוּלְמָתוֹי יְחַוְורַן מִן עֲלַלְתָּא וּמִן דִירִין דְעָאן: {יג} זְבוּלֻן עַל סַפְרֵי יַמָא יִשְׁרֵי וְהוּא יְהֵא שַׁלִיט בִּמְחוּזִין וּמְכַבֵּשׁ הֲפַרְכֵי יַמָא בִּסְפִינְתָּא וּתְחוּמֵיהּ יַמְטֵי עַד צִידוֹן: {יד} יִשָשׁכָר חֲמִיר בְּאוֹרַיְיתָא וְשֵׁבֶט תַּקִיף יְדַע כַּווֹנֵי בְּזִימְנַיָא וְהוּא מַרְבַּע בֵּינֵי תְּחוּמֵי אָחוֹי: {טו} וַחֲמָא נַיְיחָא דְעַלְמָא דְאָתֵי אֲרוּם טָב וְחוּלְקָא דְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל אֲרוּם בְּסִימָא הוּא בְגִין כֵּן אַרְכִין כַּתְפֵיהּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וַהֲווֹ לֵיהּ אָחוֹי מַסְקֵי דוֹרוֹנִין: {טז} מִדְבֵית דָן עָתִיד דְיֵיקוּם גַבְרָא דְיָדוֹן יַת עַמֵיהּ דִינִין דִקְשׁוֹט כַּחֲדָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: {יז} יְהֵי גַבְרָא דְיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְבֵית דָן מְדַמֵי לְחוּרְמָנָא דִרְבִיעַ עַל פַּרְשַׁת אוֹרְחָא וּלְרֵישֵׁיהּ חִיוְיַין דִכְמִין עַל שְׁבִילָא דִנְכֵית סוּסְיָא בְּעִיקְבֵיהּ וְנָצִיל מִן אֵימָתֵיהּ רְכָבֵיהּ מִתְפַּרְקִיד לַאֲחוֹרֵיהּ הֵיכְדֵין יַקְטִיל שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ יַת כָּל גִבָּרֵי פְּלִשְׁתָּאֵי לְפַרְשְׁיָא וּלְרַגְלָאֵי וְיֶעֱקַר סוּסְוַתְהוֹן וּמְמַגֵר דְבָבֵהוֹן לַאֲחוֹרָא: {יח} אֲמַר יַעֲקב כַּד חָמָא יַת גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ וְיַת שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְקַיְימִין לִפְרוֹקִין לָא לְפוּרְקָנֵיהּ דְגִדְעוֹן אֲנָא מַסְכֵּי וְלָא לְפוּרְקָנֵיהּ דְשִׁמְשׁוֹן אֲנָא מוֹדִיק דְפוּרְקַנְהוֹן פּוּרְקַן דְשַׁעְתָּא אֱלָהֵין לְפוּרְקָנָךְ סָכִית וְאוֹדִיקִית יְיָ דְפוּרְקָנָךְ פּוּרְקַן עַלְמִין:

(נ"א אלא לפורקניה דמשיח בן דוד דהוא עתיד לפרוקיה ית בני ישראל ולאפקותהון מגלותא ולפורקנא סכיאת נפשי): {יט} שִׁבְטָא דְגָד יַעַבְרוּן מְזַיְינִין עִם שְׁאָר שִׁבְטַיָיא יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא וְהִינוּן יִכְבְּשׁוּן קֳדָמֵיהוֹן יַת עַמוּדַיָיא דְאַרְעָא וְהִינוּן יְהַדְרוּן מְזַיְינִין בְּסוֹפָא בְּנִכְסִין סַגִיאִין וְיִשְׁרוּן בְּשַׁלְיוּתָא לְהָלְאָה עִיבַר יוֹרְדְנָא דִכְדֵין אִתְרְעוּן וַהֲוָת לְהוֹן וְאִתְקַבְּלוּ אַחְסַנְתְּהוֹן: {כ} טוֹבוֹי דְאָשֵׁר מִן שְׁמֵינִין הִינוּן פֵּירוֹי אַרְעֲיָא מַרְבְּיָת בּוּשְמִין וְעִיקְרֵי סַמָנִין: {כא} נַפְתָּלִי עַזְגַד קָלִיל דָמֵי לְאַיְילָא דְרָהִיט עַל שִׁינֵי טוּרַיָיא מְבַשֵר בְּשׁוּרַן טָבָן הוּא בִּשַר דְעַד כְּדוֹן יוֹסֵף קַיֵים וְהוּא אִזְדַרַז וַאֲזַל לְמִצְרַיִם וְאַיְיתִי אוֹנִיתָא דַחֲקִיל כְּפִילְתָּא דְלֵית בָּהּ לְעֵשָו חוּלְקָא וְכַד הֲוָה פָּתַח פּוּמֵיהּ בִּכְנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לִמְשַׁבְּחָא מִבְחַר מִכָּל לִשְׁנַיָא: {כב} בְּרִי דְרָבִית יוֹסֵף בְּרִי דְרָבִית וּתְקֵיפַת וְסוֹף הֲוָה עֲלָךְ לְמִתְקַף דְכַבְּשַׁת יִצְרָךְ בְּעוּבְדָא דְרִבּוֹנְתָּךְ וּבְעוּבְדָא דְאָחָךְ מְדַמֵי אֲנָא לָךְ לְגוּפָן שְׁתִילָא עַל מַבּוּעִין דְמַיִין דִשְׁלָחָת שׁוּרְשָׁהָא וְתַבְרַת שִׁינֵי כֵיפַיָא וּבְעוּבְרָתָהָא כַּבְשַׁת כָּל אִילָנֵי סַרְקָא כֵּן כָּבַשְׁתָּא יוֹסֵף בְּרִי בְּחָכְמָתָךְ וּבְעוֹבָדָךְ טַבְיָא כָּל חָרְשֵׁי מִצְרָאֵי וְכַד הֲווֹ מְקַלְסִין קֳדָמָךְ הֲווֹ בְּנַתְהוֹן דְשִׁלְטוֹנַיָא מְהַלְכַן עַל טוּרַיָיא וְשַׁדְיָין לְקַמָךְ שִׁירִין וְקַטְלָאִין דְדַהֲבָא מִן בִּגְלַל דְתִתְּלֵי עֵינָךְ בָּהֵן וְלָא תָלִיתָא עֵינָךְ בַּחֲדָא מִנְהוֹן לְמִתְחַיְיבָא בְּהוֹן לְיוֹם דִינָא רַבָּא: {כג} וּמַמְרִירוּ לֵיהּ וְנָצוּ לֵיהּ כָּל חַרְשֵׁי מִצְרָאֵי וְאוּף אָכְלוּ קוּרְצוֹי קֳדָם פַּרְעה סַבָּרִין לְמַחְתָּא יָתֵיהּ מִן יְקָרֵיהּ אָמְרִין עֲלוֹי לִישַׁן תְּלִיתָאֵי דְקָשֵׁי הֵי כְגִירִין: {כד} וְהַדְרַת לִמְתַב לְקַדְמוּתָא תְּקוֹף אֵיבָרֵיהּ דְלָא לִמְשַׁמְשָׁא עִם רִבּוֹנְתֵּיהּ וְאִתְבַּדְרוּ יְדוֹי מִן הִרְהוּרָא זַרְעָא וּכְבַשׁ יִצְרֵיהּ מִן אוּלְפַן תְּקֵיף דְקִבֵּיל מִן יַעֲקב וּמִתַּמָן זַכָּא לְמֶהֱוֵי פַּרְנָסָא וּלְאִיתְחַבְּרָא בִּגְלוֹף שְׁמָהָן עַל אַבְנַיָא דְיִשְרָאֵל: {כה} מִמֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי סִיוּעָךְ וּמִן דְמִתְקְרֵי שַׁדַי יְבָרְכִינָךְ בִּרְכַן דְנַחְתַן מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וּמִטוֹב בִּרְכַן מַבּוּעֵי תְהוֹמָא דְסַלְקָן וּמְכַסְיַן צָמְחִין מִלְרַע בְּרִיכִין יְהֶוְיַין חַדְיָיא דְיָנַקְתָּא מִנְהֶן וּמֵעַיָיא דִרְבָעַת בְּהוֹן: {כו} בִּרְכָתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפַן עַל בִּרְכָתָא דִבְרִיכַן יָתִי אַבְהָתוֹי אַבְרָהָם וְיִצְחָק דַחֲמִידוּ לְהֵין רַבְרְבָנֵי עַלְמָא יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָו וְכָל בְּנָהָא דִקְטוּרָא יִתְכַּנְשַׁן כָּל אִלֵין בִּרְכָתָא וְיִתְעַבְדָן כְּלִיל דִרְבוּ לְרֵישׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקָדֵיהּ דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּמִצְרַיִם וְזָהִיר בִּיקָרָא דְאָחוֹי: {כז} בִּנְיָמִין שֵׁבֶט תַּקִיף כְּדֵיבָא טַרְפֵיהּ בְּאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינַת מָרֵי עַלְמָא וּבְאַחְסַנְתֵּיהּ יִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְשָׁא בְּצַפְרָא יְהוֹן כַּהֲנַיָא מְקַרְבִין אִימַר תְּדִירָא עַד אַרְבַּע שָׁעִין וּבֵינֵי שִׁמְשָׁתָא יְקַרְבוּן אִימַר תִּנְיַין וּבְרַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְגִין מוֹתַר שְׁאַר קוּרְבָּנַיָא וְאָכְלִין גְבַר חוּלְקֵיהּ: {כח} כָּל אִלֵין שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל תְּרֵיסַר כּוּלְהוֹן צַדִיקִין כַּחֲדָא וְהָא דְמַלֵיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבְרִיךְ יַתְהוֹן אֵינַשׁ הֵי כְּבִרְכָתֵיהּ בְּרִיךְ יַתְהוֹן: {כט} וּפַקֵיד יַתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנִישׁ לְעַמִי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אַבְהָתִי לִמְעַרְתָּא דִי בַּחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה: {ל} בִּמְעַרְתָּא דִי בַּחֲקַל כְּפֵילְתָּא דְעַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִזְבַּן אַבְרָהָם יַת חַקְלָא מִן עֶפְרוֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא: {לא} תַּמָן קְבָרוּ יַת אַבְרָהָם וְיַת שָרָה אִנְתְּתֵיהּ תַּמָן קָבְרוּ יַת יִצְחָק וְיַת רִבְקָה אִנְתְּתֵיהּ וְתַּמָן קְבָרִית יַת לֵאָה: {לב} זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דְבֵיהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָה: {לג} וּפְסַק יַעֲקב לְפַקְדָא יַת בְּנוֹי וּכְנֵישׁ רִגְלוֹי לְגוֹ דַרְגְשָׁא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵיהּ:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מט

תרגום ירושלמי: א׳ וּקְרָא אָבוּנָן יַעֲקב לִבְנוֹי וַאֲמַר לְהוֹן אִתְכְּנִישׁוּ וְאַתְנִי לְכוֹן קִיצָא גְנִיזָא רַזְיָא טְמִירַיָא וּמִיתַּן אַגְרַיָא דְצַדִיקַיָא וּפוּרְעֲנוּתְהוֹן דְרַשִׁיעַיָא וּטְלָיוּתֵיהּ דְעֵדֶן מַה הוּא כַּחֲדָא אִתְכַּנָשׁוּ תְּרֵי עֲשַרְתֵּי שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב וּמַקְפִין לְדַרְגְשָׁא דְדַהֲבָא דַהֲוָה אָבוּנָן יַעֲקב רְבִיעַ בְּגַוָהּ בַּעֲיָין דִי יְתַנִי לְהוֹן קֵץ בִּרְכָתָא וְנֶחֱמָתָא מִן דִי אִיתְגְלֵי לֵיהּ רָזָא אִתְכַסֵי מִנֵיהּ מִן דִי אַפְתַּח לֵיהּ תַּרְעָא אִיטְרַד מִנֵיהּ חֲזַר אֲבוּנָן יַעֲקב וּבְרִיךְ לִבְנוֹי גְבַר כְּעוֹבָדוֹי טַבְיָא בְּרִיךְ יַתְהוֹן: מִן דְאִתְכַּנְשׁוּ תְּרֵי עֲשַרְתֵּי שִׁבְטוֹי דְיַעֲקב וְאַקִיפוּ דַרְגְשָׁא דְדַהֲבָא דַהֲוָה אֲבוּנָן יַעֲקב רְבִיעַ בְּגַוָהּ סָבְרִין דְהוּא גְלֵי לְהוֹן סְדָרֵי בִּרְכָתָא וְנֶחֱמָתָא וְאִתְכְסִי מִינֵיהּ: עָנָא אֲבוּנָן יַעֲקב וַאֲמַר לְהוֹן אַבְרָהָם אָבוֹי דְאַבָּא קָם מִינֵיהּ פִּיסוּל יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה וְיִצְחָק אַבָּא קָם מִינֵיהּ פִּיסוּל עֵשָו אָחִי וַאֲנָא דָחִיל דְלָא יְהֵי בֵּינֵיכוֹן גְבַר לִבֵּיהּ פְּלִיג עַל אָחוֹי לְמֵיזַל לְמִפְלַח קָדָם טַעֲוָון אוֹחֲרַנְיָין עַנְיַן תְּרֵי עֲשַרְתֵּי שִׁבְטוֹי דְיַעֲקב כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין שְׁמַע מִינָן יִשְרָאֵל אָבוּנָן יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חַד עָנִי יַעֲקב אֲבוּנָן וְאָמַר יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ לְעָלְמֵי עַלְמִין: ג׳ רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְשֵׁירוּי צְעָרִי חָמֵי הֲוָה לָךְ רְאוּבֵן בְּרִי לְמֵיסַב תְּלָתָא חוּלְקִין יַתִּיר עַל אָחָךְ בְּכוֹרוּתָא כְּהוּנְתָּא מַלְכוּתָא וְעַל דְחַטְיַית רְאוּבֵן בְּרִי אִיתְיְהִיבַת בְּכוֹרוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא רַבְּתָא לְשִׁבְטָא לֵוִי: ד׳ מְדַמֵי אֲנָא לָךְ בְּרִי רְאוּבֵן לְגַנָא זְעֵירָא דְעָלוּן לְגַוָוהּ נַחֲלִין שַׁטְפִין דְלָא יְכִלַת לְסוֹבְרָא יַתְהוֹן וְאִתְרְעַת מִן קֳדָמֵיהוֹן כֵּן אִתְרְעַת רְאוּבֵן בְּרִי בְּעוֹבָדָךְ טַבְיָא דְחַטְיַית לָא תוֹסִיף לְמֵיחְטִי וְעַל דְחַטְיַית יִשְׁתְּבֵק לָךְ: ה׳ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין תַּלְמִין גִבָּרִין מָרֵי זְיָינָא שְׁנִינָא עֲבָדוּ קְרַב מִן טַלְיוּתְהוֹן בְּאַרְעָא בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן עֲבָדוּ נִיצְחַנֵי קְרָבֵיהוֹן: ו׳ בַּעֲצַתְהוֹן לָא אִתְרְעֲייַת נַפְשִׁי וּבִכְנִישְׁתְּהוֹן לִכְרַכָּא דִשְׁכֶם לִמְחַרְבָּא יָתֵיהּ לָא חָסוּ עַל יְקָרִי אֲרוּם בְּרוּגְזֵיהוֹן קָטִילוּ מַלְכִּין עִם שִׁלְטוֹנִין וּבִרְעוּתְהוֹן זְבִינוּ יוֹסֵף אֲחֵיהוֹן דִמְתִיל לְתוֹרָא: ז׳ לִיט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַעֲלוּ לְגַוָהּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן אֲרוּם תַּקִיף הֲוָה וּבַחֲמַתְהוֹן אַרוּם קַשְׁיָא הֲוָת: אָמַר אֲבוּנָן יַעֲקב אִין שַׁרְיָן הִינוּן כַּחֲדָא לֵית אוּמָא וּמַלְכוּ יָכְלָא לְמֵיקַם מִן קָמֵיהוֹן אַפְלִיג יַת שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן סַבָּרִין מַלְפֵי אוֹרַיְתָא בִּכְנִשְׁתָּא דְיַעֲקב וְאִיבַדַר יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּבָתֵּי מֶדְרָשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: ח׳ יְהוּדָה לָךְ יוֹדוּן כָּל אֲחָךְ וְעַל שְׁמָךְ יִתְקְרוּן כָּל יְהוּדָאֵי יְדָךְ יִתְפָּרְעוּן לָךְ מִבַּעְלֵי דְבָבָךְ יֶהֱוַון מְקַדְמִין וְשַׁאֲלִין בִּשְׁלָמָךְ כָּל בְּנוֹי דְאָבוּךְ: ט׳ מְדַמֵי אֲנָא לָךְ בְּרִי יְהוּדָה לְגוּר בַּר אַרְיְוָן מִן קַטְלוֹי דְיוֹסֵף אַתְּ הֲוֵיתָא מְשֵׁזִיב מִן דִינָא דְתָמָר בְּרִי אַתְּ הֲוֵיתָא זַכַּאי נִיחַ וּשְׁרֵי בְּגוֹ קְרָבָא הֵיךְ אַרְיָא וְהֵיךְ אַרְיְוָתָא וְלֵית אוּמָה וּמַלְכוּ דְתֵקִים לְקוֹבְלָךְ: י׳ לָא פַסְקִין מַלְכִין מִדְבֵית יְהוּדָה אַף לָא סַבָּרִין מַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִבְּנֵי בְּנוֹי עַד זְמַן דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְדִידֵיהּ הוּא מַלְכוּתָא וְלֵיהּ עֲתִידִין דְיִשְׁתַּעֲבְּדוּן כָּל מַלְכוּתָא דְאַרְעָא: י״א מַה יָאִי הוּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְעָתִיד לְמֵיקַם מִדְבֵית יְהוּדָה אָסַר חַרְצוֹי וְנָפִיק לִקְרָבָא לְקָבֵיל שַנְאוֹי וּמִתְקַטְלִין מַלְכִין עִם שִׁלְטוֹנִין מְסַמֵק נַהֲרַיָא מִדַם קְטָלֵיהוֹן וּמְחַוֵר גוּלְמָתֵיהּ מִן תְּרַב גִבָּרֵיהוֹן לְבוּשׁוֹי מְעַגְעָגִין בְּאִידְמָא וְהוּא מְדַמֵי לִרְפוּס עִינְבִין: י״ב מַה יָאִין אִנוּן עֵינוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא לְמֵיחֲמֵי מִן חַמְרָא זַכִּיכָא מִלְמֵחְמֵי בְּהֵין גִילוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דַם זַכַּיי שִׁינוֹי בַּקְיַין כַּהֲלָכָה מִמֵיכַל בְּהֵין חֲמָסִין וְגָזְלִין יִסְמְקוּן טוּרוֹי מִן גוּפְנֵי מַעֲצַרְתֵּיהּ מִן חַמְרֵיהּ יְחַוְורוּן גוּלְמָתֵיהּ מִן סִיגוּי עִבּוּר וְעִדְרִין דְעָן: י״ד יִשָשׁכָר שִׁבְטָא תַּקִיף וּתְחוּמֵיהּ יֶהֱוֵי מְמַצַע בֵּינֵי תְּרֵין תְּחוּמַיָא: ט״ו וַחֲזָא בֵּית מַקְדְשָׁא דְאִתְקְרֵי מְנוּחָה אֲרוּם טַב הוּא וְיַת אַרְעָא אֲרוּם שְׁמֵינִין אִינוּן פֵּירֵיהּ וְאַרְכַן כַּתְפֵיהּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וַהֲוָן לֵיהּ כָּל אָחוֹי מַסְקֵי מִיסִין: י״ז יֶהֱוֵי פְּרוֹקָא דַעֲתִיד לְמֵיקָם יִתְקֵף וְיִתְגָאֶה עַל כָּל מַלְכְּוָותָא וְהוּא יֶהֱוֵי מְדַמֵי לְחִיוְיָא דִרְבִיעַ בְּאוֹרְחָא וּלְחוּרְמָנָא דִכְמִין בְּפָרָשַׁת אוֹרְחֲתָא דִמְחָא לְסוּסָא בְּעִיקְבֵיהּ וּמִן אֵימָתֵיהּ מִסְתַּבֵר רוֹכְבֵיהּ לְאִיתְהָפִיךְ לַאֲחוֹרֵיהּ וְהוּא שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְאֵימְתֵיהּ עַל בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וּדְחַלְתֵּיהּ עַל שַנְאוֹי וּמַקְטִיל מַלְכִין עִם שִׁלְטוֹנִין: י״ח אָמַר אֲבוּנָן יַעֲקב לָא לְפוּרְקָנֵיהּ דְגִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ סַכְיַית נַפְשִׁי דְהוּא שָׁעָה וְלָא לְפוּרְקָנֵיהּ דְשִׁמְשׁוֹן דְהוּא פּוּרְקַן עֲבִיר אֶלָא לְפוּרְקָנָא דְאַמֵרַת בְּמֵימְרָךְ לְמֵיתֵי לְעַמָךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל לֵיהּ לְפוּרְקָנָךְ סַכְיַית נַפְשִׁי: י״ט מִדְבֵית גָד יִפְקוּן מְשִׁירְיַן מִטַכְסִין זְיָנִין וְאִינוּן יַעַבְרוּן יַת יִשְרָאֵל יַת יַרְדְנָא וְאִינוּן יַחְסְנוּן יַתְהוֹן יַת אַרְעָא דִכְנָעַן וּבָתַר כֵּן יַחְזְרוּן בִּשְׁלָם לְמַשְׁכְּנֵהוֹן: כ׳ טוֹבוֹי דְאָשֵׁר מַה שְׁמֵינָה הִיא אַרְעָא וְאַרְעֵיהּ תֶהֱוֵי מַסְפִּיקָא תַּפְנוּקֵי מַלְכַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: כ״א נַפְתָּלִי עַזְגַד דְקַלִיל לְמִיבְשַר בְּשׁוּרָן טָבָן וְהוּא בִּשַר לַאֲבוּנָן יַעֲקב מִן שֵׁירוּיָא דְהוּא עַד כְּדוֹן יוֹסֵף בְּחַיִין וְהוּא נָחִית לְמִצְרַיִם בְּשָׁעָא זְעֵירָא וְאַיְיתֵי אוֹנִיתָא דְחַקְלָא כְּפִיל מִן פְּלָטִין דְיוֹסֵף וּכְשֶׁהוּא פָּתַח פּוּמֵיהּ בִּכְנִישְׁתָּא דְיַעֲקב לִישָׁנֵיהּ חָלֵי כְדוּבְשָׁא: כ״ב בְּרִי דִרְבִיתָא יוֹסֵף בְּרִי דִרְבִיתָא וְתַקִיף וְתִתְחֲמִי לָךְ לְמַתְקֵף מְדַמֵי אֲנָא יוֹסֵף בְּרִי לְגוּפְנָא שְׁתִילָא עַל מַבּוּעִין דְמַיָין דִשְׁלָחַת שׁוֹרְשֵׁיהּ לִתְחוּמַיָא וּפַטִית שִׁינֵי כָּל כִּיפַיָא שְׁלָחַת לִמְרוֹמַיָא וּכְבִישַׁת כָּל אִילָנַיָא כֵּן כַּבְשַׁת יוֹסֵף בְּרִי בְּחוּכְמָתָךְ יַת כָּל חֲרָשֵׁיהוֹן דְמִצְרָאֵי וְיַת כָּל חַכִּימֵיהוֹן דַהֲווּ בְּזִימְנָא דְאַרְכִּיבוּ יָתָךְ בְּאַרְתִּיכָא תִּנְיָנָא דַהֲוָה לְפַרְעה וַהֲווֹ מַכְרִיזִין קֳדָמָךְ וְאָמְרִין דֵין הוּא אָבוֹי דְמַלְכָּא יְחֵי וְיִתְקַיֵים אַבָּא דְמַלְכָּא דְרַב בְּחוּכְמָתָא וּזְעֵיר בִּשְׁנַיָא וַהֲווֹ בְּנַתְהוֹן דְמַלְכַיָא וּבְנָתֵיהוֹן דְשִׁלְטוֹנַיָא מְרַקְדַן עֲלָךְ עַל כַּוַויָא וּמְצִיתָן עֲלָךְ מִן חֲרַכַּיָא וַהֲווֹ מְזַרְקַן קֳדָמָךְ שִׁירִין עִזְקִין קָטִילִין מָנִיכִין וְכָל מָנֵי דְהַב סְבִירִין דְאַתְּ תָּלֵי עֵינָךְ וּמִסְתַּכֵּל בַּחֲדָא מִנְהוֹן חַס לָךְ יוֹסֵף בְּרִי דְלָא תְלִיתָא עֵינָךְ בַחֲדָא מִנְהוֹן וַהֲווֹן בְּנָתֵיהוֹן דְמַלְכַיָא וּבְנָתֵיהוֹן דְשִׁלְטוֹנַיָא אָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין דֵין הוּא גַבְרָא חֲסִידָא יוֹסֵף דְלָא הָלַךְ בָּתַר חֵיזוֹ עֵינוֹ וְלָא בָּתַר הִירְהוּר לִבֵּיהּ אֲרוּם חֵיזוּ עֵינוֹי וְהִרְהוֹר לִבֵּיהּ מוֹבְדִין בַּר נְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא בְּגִין כְּדוּן יְקוּם מִינָךְ תְּרֵין שִׁבְטַיָא מְנַשֶׁה וְאֶפְרַיִם וִיקַבְּלוּן חוּלַק וְאַחְסָנָא עִם אֲחֵיהוֹן בְּפִילוּג אַרְעָא: כ״ג אֲמָרוּ לְקוּבְלֵיהּ וְלָא יָכְלוּ לֵיהּ כָּל חֲרָשֵׁיהוֹן דְמִצְרַיִם וְכָל חַכִּימִין אָמְרוּ בִּישְׁתֵיהּ קֳדָם רִיבּוֹנֵיהּ אָכְלוּ קֻרְצוֹהִי קֳדָם פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם מִן בִּגְלַל לְמִנְחַתָּא יָתֵיהּ מִן יְקָרֵיהּ אָמְרוֹ עֲלוֹי לִישַׁן תְּלִיתָאֵי בְּפַלְטְרִין דְפַרְעה דַהֲוָה קָשֵׁי עֲלוֹי הֵיךְ גִירַיָא: כ״ד וְאַשְׁרֵי תּוֹקְפָא רוֹחֲצָנֵיהּ בִּשְׁנֵי יְדוֹי וְדַרְעוֹי וּבְעָא רַחֲמִין מִן תַּקִיפָא דְאָבוֹי דְיַעֲקב דְמִתְּחוֹת אֶדְרַע גְבוּרְתֵּיהּ מְדַבְּרִין וְאַתְיַין שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: כ״ה בִּירְכַן חַדְיַין דְיָנְקַת מִנְהוֹן וּמְעַיָא דִי רְבַעַת בְּהוֹן: כ״ו בִּרְכָתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפָן עֲלָךְ עַל בִּרְכָתָא דְבָרִיכוּ יָתָךְ אַבְהָתָךְ אַבְרָהָם וְיִצְחָק מְתוּלִין לְטוּרַיָא וּמִן בִּרְכָתָא אַרְבַּעְתִּי אַמְהָתָא דִמְתִילִין כְּגוֹלַמְתָּא שָרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה יֵיתוֹן כָּל בִּרְכָתָא אִלֵין וְיִתְעַבְּדוּן כְּלִיל דְרָבוּי עַל רֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְקָדְקָדָא דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְזָהִיר בִּיקָרֵיהוֹן דְאָחוֹי: כ״ז בִּנְיָמִין מְדַמֵי לֵיהּ לְדוֹב חָטוּף בִּתְחוּמֵיהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְשָׁא וּבְאַחֲסַנְתֵּיהּ תִּשְׁרֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּצַפְרָא יֶהֱוַון כַּהֲנַיָא מְקַרְבִין אִימַר תְּמִידָא וּמִנְחָתֵיהּ וְעִם מִטְמָעֵי שִׁמְשָׁא יֶהֱוַון כַהֲנַיָא מְקַרְבִין אִימַר תְּמִידָא וּמִנְחָתֵיהּ וּבְרַמְשָׁא יֶהֱוַון מְפַלְגִין קוּרְבָּנַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

רלב"ג על בראשית פרק-מט

רלב"ג:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il