בראשית פרק-מח – עם 26 מפרשים

{א} וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָֽיִם: {ב} וַיַּגֵּד לְיַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּֽה: {ג} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָֽה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִֽי: {ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִֽנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָֽם: {ה} וְעַתָּה שְׁנֵֽי בָנֶיךָ הַנּֽוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִֽהְיוּ לִֽי: {ו} וּמֽוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַֽחֲרֵיהֶם לְךָ יִֽהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּֽרְאוּ בְּנַֽחֲלָתָֽם: {ז} וַֽאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָֽאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָֽחֶם: {ח} וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵֽלֶּה: {ט} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָֽתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָֽחֶם נָא אֵלַי וַֽאֲבָֽרֲכֵֽם: {י} &nbspשני&nbsp&nbspוְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּֽבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶֽם: {יא} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶֽךָ: {יב} וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָֽרְצָה: {יג} וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּֽימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָֽיו: {יד} וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכֽוֹר: {טו} וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָֽאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָֽאֱלֹהִים הָֽרֹעֶה אֹתִי מֵֽעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: {טז} הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָֽרֶץ: {יז} &nbspשלישי&nbsp&nbspוַיַּרְא יוֹסֵף כִּֽי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּֽׁה: {יח} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹֽא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִֽינְךָ עַל רֹאשֽׁוֹ: {יט} וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִֽהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִֽהְיֶה מְלֹֽא הַגּוֹיִֽם: {כ} וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִֽׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּֽׁה: {כא} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָֽנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹֽתֵיכֶֽם: {כב} וַֽאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָֽאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּֽי: (פ)

רש"י על בראשית פרק-מח

רש"י: {א} ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, ע והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, פ וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו: ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם צ יעקב לפני ק מותו: {ב} ויגד. המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראות ר קצרי לשון: ויתחזק ישראל. אמר, אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. ש וכן משה חלק כבוד למלכות, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות יא, ח.), ת וכן אליהו וישנס מתניו וגו' (מלכים-א יח, מו.): {ד} ונתתיך לקהל עמים. בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים, הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדנו שעתיד אחד משבטי ליחלק, א ועתה אותה מתנה אני נותן לך: {ה} הנולדים לך וגו' עד בואי אליך. לפני בואי אליך, ב כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך: לי הם. בחשבון שאר בני הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו: {ו} ומולדתך וגו'. אם תוליד עוד, ג לא יהיו במנין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם, כדכתיב לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורים, מכל מקום לא נקראו ד שבטים אלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה): {ז} ואני בבואי מפדן וגו'. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה, כמדת תחום שבת, כדברי ר' משה הדרשן, ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ה ככברה: ואקברה שם. לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, ו וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה ז לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו' (ירמיה לא, יד.), והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שיעור חרישת יום (ס"א ארץ), ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קוריאד"א בלע"ז, כדאמרינן כרוב ותני, ח כמה דמסיק תעלא מבי כרבא: {ח} וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונתסלקה שכינה ממנו, ט לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה: {ט} בזה. י הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש: ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זה שאמר הכתוב, ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא, ג.), תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו: {יא} לא פללתי. לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך כ עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הביאי עצה עשי פלילה (ישעיה טז, ג.): {יב} ויוצא יוסף אתם. לאחר שנשקם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם: וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו ל מלפני אביו: {יג} את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חברו, ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה: {יד} שכל את ידיו. כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן מ לא שת ימינו עליו: {טז} המלאך הגואל אותי. מלאך הרגיל להשתלח נ אלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל: יברך את הנערים. מנשה ס ואפרים: וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם: {יז} ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנו ע ותמכה בידו: {יט} ידעתי בני ידעתי. שהוא פ הבכור: גם הוא יהיה לעם. ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת צ שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון: {כ} בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ק ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, ר להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים: {כב} ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק ש בקבורתי, וגם אני נתתי לך ת נחלה שתקבר בה, ואיזו, זו שכם, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לך א חלק אחד יתירה על אחיך: בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא, כי תשיתמו שכם (תהלים כא, יג.), תשית שונאי לפני ב לחלקים, אחלקה שכם (שם ס, ח.), דרך ירצחו שכמה (הושע ו, ט.) איש חלקו, לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט.): אשר לקחתי מיד האמורי. מיד עשו, שעושה מעשה ג אמורי. דבר אחר, שהיה צד אביו באמרי פיו: בחרבי ובקשתי. היא חכמתו ד ותפלתו. (ועיין ברא"ם שכתב דאי אפשר לפרש על חרבם של שמעון ולוי, דהא לא עשו מדעתו, שהרי כעס עליהם על זה. ולענד"נ בלאו הכי אי אפשר לפרש עליהם, דמה נתינת טעם יהיה על שנתנו ליוסף מפני שלקחוהו שמעון ולוי בחרבם ובקשתם, והלא אדרבה מזה הטעם ראוי שינתן לשמעון ולוי ולא ליוסף ודו"ק):

רמב"ן על בראשית פרק-מח

רמב"ן: {ו} ומולדתך אשר הולדת אחריהם. אם תוליד עוד בנים לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין ולא יהא להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם כדכתיב לרב תרבה נחלתו וכל איש נטל בשוה חוץ מן הבכורות מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו לשון רש"י וזה איננו נכון שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים והכתוב אומר בנחלתם ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכו' כדאיתא בהוריות (ו) והזכירו רבותינו בכל מקום (ב"ב קכג) שהיה יוסף בכור לנחלה וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור ולא היתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים לא הוזכר זה בכתוב כלל ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן כראובן ושמעון יהיו לי ומזה אמר הכתוב (דהי"א ה א) נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל אם כן היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו וכך הם דברי חכמים בכל מקום (ב"ב קכג) אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב שארץ ישראל לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה וכך העלו בגמרא פרק יש נוחלין (שם) וכתוב (יחזקאל מז יג) תתנחלו בארץ לשנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים וכן אמר אונקלוס (להלן מט כב) תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שיהיו שוים בקבלת הנחלה וטעם חולקא חלק בכור ואחסנתא ירושת הפשוט ומה מה שאמר הכתוב (במדבר כו נד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן ומתים יורשים החיים כמפורש בספרי (פנחס קלב) ורש"י הזכירו בפרשת פנחס (במדבר כו נה) והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב"ב קכא) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם חלק פשוט כדין שאר האנשים וחלק שני בכורה ויהיה טעם כראובן ושמעון כפלים במספרם אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב זה דבר שאי אפשר בשום פנים {ז} ואקברה שם. כתוב בפירוש רש"י ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ ולא ידעתי מהו וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום שהרי בארץ מתה ושם נקברה כמו שנאמר כאן בפרשה מתה עלי רחל בארץ כנען ושם כתוב עוד מפורש (לעיל לה ו) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וכתיב (שם פסוק טז) ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל

"ואקברה שם" – וידעתי שיש בלבבך עלי אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נובזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם שנאמר (ירמיהו לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם לשון רש"י וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו ושמא זהו מה שאמר הכתוב

"מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך" – כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה אבל בדרך של עתיד מתה והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם וכאשר קבר שם את לאה ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה וזה טעם "עלי" ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו ושנו חכמים (מו"ק כז) ולא של נשים לעולם מפני הכבוד ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ וכבוד עשה לה במותה אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה {ט} אשר נתן לי אלהים בזה. לא היה יוסף צריך להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו שהרי כשפירש ממנו לא היה לו אשה ובנים והוא אמר לו כבר שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים ונראה לי כי פירוש "בזה" בענין הזה שאמרת שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה והם אשר אמרת עליהם שהם לך וכן ובזה הנערה באה אל המלך (אסתר ב יג) ואמר נתן לי אלהים שעשה לי השם נסים עד שנתן לי המלך האשה והיו לי הבנים האלה ממנה {טו} ויברך את יוסף ויאמר. הטעם כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם והוא הנכון בעיני כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו ודברו לא יהיה לריק אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד כמו אשר לקחתי מיד האמורי ורבים מלבדו כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו" וזה טעם מה שאמר (לעיל מא נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך

"האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק" – יקרא הנביא אל אלהי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות ויקרא לאלהי האמת אשר הוא רועה אותו מעודו ויתכן שיהיה הרועה אותי מגזרת רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י) כי במדה ההיא שלום ורעות והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו ושאמר לו אנכי האל בית אל (לעיל לא יג) והוא שנאמר עליו (שמות כג כא) כי שמי בקרבו ולכך אמר בקרב הארץ והרי זה מבואר למשכיל ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה עם מה שכתבנו בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (לעיל מו א) כי מעודו ינחהו בדרך אמת אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו מפני היותו בחוצה לארץ גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול ואיננו דרך האמת {טז} וטעם ויקרא בהם שמי. אמר רבי אברהם שנקראו ישראל על שם אפרים כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב ואיננו נכון כי הכתוב אמר "בהם" והנה לא נקראו על שם מנשה ואולי בעבור שיקראו בית יוסף והנכון שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם {יז} וירע בעיניו. אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו בכור לכן חרה לו והנכון בעיני כי חשב שטעה אביו בהם ואם היתה ברכתו בבלי דעת לא תבא ברכתו עליהם כי איננה ברוח הקדש כראוי וכאשר אמר לו ידעתי בני ידעתי נתפייס {כ} ויברכם ביום ההוא. טעם ביום ההוא בעבור שיוסף יפצר בו לשום מנשה ראשון הגיד כי לא רצה להסיר יד ימינו מראש אפרים על ראש מנשה ולא עוד אלא שחזר ואמר בפירוש במעמד ההוא בפני יוסף בברכו אותם "כאפרים וכמנשה"

"וישם את אפרים לפני מנשה" – בכל ברכותיו וטעם בך יברך ישראל אל יוסף ידבר כי בזרעך יברך עם ישראל ויאמר למתברך ישימך אלהים כאפרים וכמנשה {כב} ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים חזר על יוסף ואמר לו הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה ותפרו ותרבו מאד וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת והוא חלק הבכורה להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי וזה כלו פיוס ליוסף ואהבתו אותו כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה והנה אמר לו עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך לעת שהייתי יכול לעשותה כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו והנה נתן אותה אליו וטעם מיד האמורי כי ישראל לקחו הארץ תחילה מיד האמורי כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי היא מלחמת יהושע עמם ובם נעשה הנס הגדול כדכתיב (יהושע י יב) אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל וגו' ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף כמו שכתוב (במדבר לב לט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי כמו שכתוב (שופטים א לה) ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס וטעם בחרבי ובקשתי כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם וייחס החרב והקשת אליו כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם לא הם עצמם וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם וזהו בזכות האבות כי על דרך האמת ימינך לאברהם וזרועך ליצחק ואור פניך ליעקב וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו כענין שעשה אלישע וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מלכים ב יג טז) ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן ירמזנו בפסוק הזה ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי כי מאז לוקחה הארץ לבניו

אור החיים על בראשית פרק-מח

אור החיים: {ג} ראובן בכורי אתה וגו'. יש להעיר מה חידוש מודיע יעקב לראובן כי הוא הבכור:

עוד אומרו כחי וראשית אוני מה הוא דעתו בזה, ורז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ח) כי הודיעו בזה כי הוא טיפה ראשונה, ועדיין צריך לדעת מה היא כוונת הודעה זו לראובן:

עוד למה כפל לומר כחי ולא הספיק לומר ראשית אוני:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו יתר שאת ויתר עז. ורז"ל (שם) אמרו שאת זה כהונה עז זה מלכות וכו', וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור. ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו ואמר תלת חולקין וכו':

עוד צריך לדעת כוונת אומרו פחז כמים אל תותר. ורש"י ז"ל פירוש על אשר פחזת כמים לזה אל תותר לא יהיה לך היתירות ומה הוא הפחז כי עלית משכבי וגו'. ועדיין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר אל תותר כי עלית אחר שהפחזות הוא כינוי לעון היה לו להזכיר העון לבד ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון:

עוד למה הפסיק בעונש באמצע הודעת העון שהיה לו לומר על זה הדרך אל תותר פחז כמים כי עלית או על זה הדרך פחז כמים כי עלית וגו' אל תותר:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו עלית משכבי אביך לשון רבים:

עוד מה כוונת אומרו אז חללת כי משמע שעשה ב' דברים בזמנים מחולקים ולזה אמר אז וגו' פירוש כי לצד שהחילול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו לזה אמר אז חללת וצריך לדעת מה היא החילול שעשה זולת עלית משכבי וגו', ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו' היה לו לומר עלית וגו'. חללת וגו'. והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי ולא היה צריך לומר אז:

וקודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ"א ט"ז) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים:

ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב"ן (תולדות כ"ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות כי מי גילה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ אחר שאין הפרש בין הארץ לח"ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות:

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה דכתיב אז ראה וגו' ויאמר לאדם, (זהר ח"א קצט.) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט"ו) לעבדה ולשמרה. אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו עונש עליהם כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מז' מצות, והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל כאומרו (כ"ו ה') עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא נתנה תורה, ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן, ודבר זה דומה למה שכתב רמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו' גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר, גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות, ולפי זה נאמר כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (א' ה') ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. ועדיין אין הדבר מספיק כי למה לא ניתנה אלא ליוסף ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים, ובס' הזוהר פ' וישלח דף קע"ו כתב טעם הדבר וז"ל בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו' אהדר עובדא לאתריה וכו' בכורתיה אהדרת ליוסף וכו' ע"כ. הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמוד ביוסף כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו. אלא קשה למה הוצרך הכתוב לומר ובחללו יצועי אביו וגו' הלא אפילו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו הבכורה ליוסף נוגעת כנזכר:

וליישב הענין דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות, אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע, וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה. חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי ותתאוה למושכלות, חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים, חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה' ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטמא נבילות וטריפות שקצים וכו' ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרוחקים מבחינת הקדושה, ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא בין מחלקי הטוב והטהרה בין בחלקי הממוצע והוא שאנו קוראים חול בין בחלקי הרע והטומאה, וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע לא במאכל ולא במשתה ולא בדיבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח. מאכל לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטריפות ונבילות ושקצים וכו' ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה. דיבור שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה. מחשבה לבל יחשוב בע"ז ולא בזנות ולא יתגאה בדעתו ולא יחרוש און. ראיה לבל יביט ביופי אשה האסורה כאומרו אל תפנו אל האלילים וגו' (זהר קדושים פג:) ולא יביט בדברים האסורים לראות. שמיעה שלא ישמע דברים המשקצים ולא קול אשה האסורה וכדומה. ריח שלא יריח ריח דברים האסורים וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדושה, וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן וחלק החול רשות ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו, ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס. ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב, תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר ר"ת בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה. ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנוא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אומרם ז"ל (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע:

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ, דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור וצא ולמד מבני חזקיה ע"ה (עין יעקב ברכות י:) שיצאו ב' עובדי ע"ז לצד מחשבת המוליד בעממים כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד, וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו, זה הכלל לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו וכל שאין בו מין רע כל עיקר לא תתאוה לדבר, ואם לקחך אדם לומר והרי אדם מושלל מחלק הרע היה ואיך חטא ועבר על דברי ה'. אמור לו שוגג היה גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת והראיה כי נטוע בגן אלהים מקום שאין רע, גם אמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"א) שאם היה ממתין עד ערב שבת קודש היה מקדש על גפן למ"ד (סנהדרין ע.) גפן היה, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קודש והוא סוד:

וא"ת איך אברהם ילד ישמעאל ויצחק עשו, יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם עובד ע"ז היה וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדיין היה ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדושה, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) כי יעקב יצא נקי ובר וכו'. ומעתה נשקיף במעשה יעקב כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל (נדרים כו:) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה פירוש כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו:

ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, ב' תשובות בדבר הא' כי לא ידעה וגם מלאך אנסו כאומרם ז"ל (מכות כג:) בפסוק צדקה ממני שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים מה שאין כן ראובן דאדרבה התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון:

ומה שראיתי להרב המופלא הר"י רוזאניס זצוק"ל (פרשת דרכים ד"א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפותת אביו ודייק תיבת פלגש שאינה בקידושין וכו' יע"ש, אין דבריו נראים כי ודאי שבקידושין היו וכמו שפירשתי שם במקומו וכמו שכתוב בקונטרס הראיות, ומה שאמר הכתוב (לעיל ל"ה כ"ב) פלגש אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו שאמר לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש, ולעולם אשת יעקב היתה והכתוב העלה עליו ששכב עמה. ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזוהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף ומה שאמר הכתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו וגו' הוא ענין אחד כי החילול יצא מהאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו:

ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחילת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההיא כפי מה שהקדמנו כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו', הנה יש בעוברי עבירה בבחינת הניאוף ג' הדרגות, א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן. ב) מזריעים באיסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר או ששחת בזכר או ששחת ארצה או בחזיונות לילה במקרה, ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה, וכל שלש אלה הם מדריגת התיעוב השנאוי בעיני הקב"ה, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי וכחי וראשית אוני, בכורי אתה שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקידושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני שלא ננערה קשתי, הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט:

גם רמז באומרו כחי וראשית אוני שנוצר מטיפה ראשונה שיצא מיעקב ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטיפה הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאווה הגופיית ומעשהו היה לתכלית דבר קדושה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכוין:

ואומרו יתר שאת וגו' פירוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באומרו בכורי אתה וסתם בכור נוטל פי שנים אלא הגדולה והכהונה היא מהלכות דרך ארץ ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה הגם שיהיה קטן לפני בכור, לזה אמר ויש לך יתרון עוד ליטול הכהונה והמלכות:

או ירצה כי לו נאה ליטול ביתרון בחינת הכהונה וביתרון בחינת המלכות יותר מכל הבכורות כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב:

ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לב' דברים, בין למה שנוגע לגדולה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדולותיה אמר: {ד} פחז כמים וגו'. פירוש אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהי' לך יתרון מכל הג' יתרונות ונעשה פשוט, עוד רמז באומרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מי גרם לראובן שיודה יהודה. והגם שאמרו ז"ל וז"ל לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן, עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר צדקה ממני באותה שעה קפץ ראובן ואמר אני בלבלתי מיטת אבי כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהונה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך כאומרו (ברכה ל"ג ח') לאיש חסידך אשר נסיתו במסה וגו' ואז הוא שנתנה ללוי הכהונה, ועל כל פנים מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו אל תותר ונתן יעקב ב' מעלות א' ליוסף וא' ליהודה והג' תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו וגו':

וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שורשו אמר כי עלית וגו' פירוש טעם עשותך כן הוא כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו היה בלבול בעליתו כי עלה בב' משכבות לאה ורחל א' במעשה וא' במחשבה, כי במעשה היתה לאה ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אומרו משכבי אביך, וזה היה סיבה שאז חללת יצועי עלה, כי בחינת הרע תוליד בדמותה כשם שעלה בבלבול כמו כן בלבל יצועי אביו, ולזה דקדק לומר אז לרמוז כי לא על זמן שעלה משכבי אביו הוא אומר שחלל יצועי כי הם ב' זמנים שזמן שעלה משכב הוא זמן שעלה בבטן אמו וזמן שחלל הוא אחרי כן: {ה} שמעון ולוי וגו'. אומרו אחים כי ישנם באחוה בטבעם ודעת אחת שוה כדעת אחים ודבר זה לא ישוה בכל אחים, או ירצה לתת טעם למעשיהם אשר עשו במעשה שכם ובמעשה יוסף ואמר שטבעם בתגבורת יסוד האש. ותמצא שאמרו ז"ל (יומא כב.) שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו ודוד בכמה ולא עלתה לו, והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג ודוד טבעו חם כאומרו (ש"א טז) והוא אדמוני, וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות. ואמר כי שמעון ולוי אחים לשון חום, ולזה קלל לאפם ועברתם כי קשתה, וידוע הוא כי האף והעברה תגדל מיסוד האש כשיתרבה. ואמר כי לצד שהם בתגבורת החום לזה כלי חמס מכרותיהם. ודימה מעשיהם לכלי חמס, לומר כי לא ירשו כליהם משורש נפש המוליד אלא כלי חמס הם דברים המוכרים להם. ופי' מכרותיהם לשון הכרה שלא פעל בה להם מאביהם אלא הגברת האש אבל הם מאמצעות דבר זה עשו מעשים בלתי נכונים כמעשה יוסף:

עוד ירצה באומרו כלי חמס וגו', פירוש המכר שמכרו את יוסף חמס מכרוהו על מה שלא נתחייב להם בדין. והגם שכל האחים מכרוהו כשתשכיל תראה שהם היו העיקר, מתחלה בבואו אמרו איש אל אחיו וגו' ואמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"ט) שהם שמעון ולוי והם שיעצו עליו הריגה והכל היה מהם וכן הוא בדברי רבותינו ז"ל: {ו} בסודם וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב. ורז"ל אמרו (סנהדרין קט.) בסודם זה מעשה זמרי, בקהלם זה מעשה קרח, כי באפם וגו' זה חמור ואנשי שכם, וברצונם וגו' זה יוסף וכו' (תרגום ירושלמי) ע"כ. ודבדיהם ז"ל דרך דרש וכפי הפשט קשה למה יקדים המאוחר ויאחר מעשה שכם ויוסף שהיו ראשונים:

עוד איך יוצדק לאמר תיבת כי על ענין בפני עצמו שאין לו שייכות עם למעלה ממנו:

עוד למה מיחס עון זמרי גם ללוי והוא אדרבא הנותן נקמות:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו וברצונם למה הזכיר הרצון בזה:

אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף ואמר בסודם פירוש מעת שהתחילו לשנאותו והיה הדבר ביניהם בסוד כשיערימו סוד אל תבא נפשי פירוש לא הסכימה נפש שזרעתי בהם להיות עמהם בהוסדם יחד, והכוונה בזה כי לא מכוחו בא הרע ההוא כמו שכתבנו למע לה:

עוד ירצה כי לא יענש על הדבר לצד שעשו בניו ככה. או לצד שהוא גרם קנאתם בשנותו את בנו בין הבנים. בקהלם כשנקהלו עליו להורגו דכתיב (ל"ז כ') לכו ונהרגהו וגו' אל תחד כבודי לא יקראו על שמי בני יעקב כל עיקר באותה שעה:

עוד ירצה אל תחד לשון חדוה כאן רמז ליגונות שעברוהו וסילוק השכינה מעליו שהוא בחינת הכבוד כאומרם ז"ל (תנחומא וישב) שמעת שנאבד ממנו יוסף לא שרתה עליו שכינה מצד העצב והיגון. ואומרו כי באפם וגו' פירוש טעם הדבר שאני אומר אל תבוא ואל תחד וגו' כי בהוסדם יחד לקחת נפש זממו, והוא אומרו הרגו איש, והגם שמצינו שלא הרגוהו הרי הסכימו על הריגתו והטילוהו אל בור מלא נחשים וגו' למות שם בכמה מיני מיתות:

וברצונם וגו'. פירוש אפילו בעת שנח אפם אחר שהשליכוהו בבור וישבו לאכול לחם ודבר להם יהודה דברי רצוי ונחת רוח אף על פי כן עשו רעה שעקרוהו לשור שהוא יוסף שאמרו ז"ל (סוטה נו:) שבאמצעות ירידת מצרים ומקרה רע של אשת פוטיפר נעקרו מיוסף עשרה שבטים שהיה ראוי לילד י"ב ולא נשארו אלא שנים: {ז} ארור אפם כי עז וגו'. פירוש לחלק המרובה בהם יותר משיעור הרגיל הוא מקלל וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה' שאם לא כן יושלל מהם בבחינתו אושר המושג לנצח. וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה הוא לחלקם וגו' ואמר אחלקם וגו': {ח} יהודה אתה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אתה כיון שעמו היה מדבר ומה בא למעט. עוד למה לא אמר וידך וגו' וישתחוו וגו' כיון שהם דברים נוספים:

ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך אתה יודוך פירוש אין השררה מתחלת לעתיד כדרך שאר ברכות האמורים לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים לכשיכנסו לארץ אלא אתה בעצמך יודוך אחיך, וכן הוא אומר בדברי הימים (א' ה') יהודה גבר באחיו, וכשיבא זמן שידך בעורף אויביך ותתגבר על האויבים אזי ישתחוו לך וגו' וימליכוך עליהם, וזה היה בימי שאול כשעשה דוד הנצחון הגדול בעורף אויביו המליכוהו ישראל עליהם: {ט} גור אריה וגו'. רז"ל (זהר ח"א רלז:) אמרו מתחילה גור ואחר כך אריה וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אומרו מטרף בני עלית. ורז"ל אמרו שעל אומרו טרוף טורף הוא אומר לו בני עלית פירוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז"ל תתפרש תיבת בני למעלה ולמטה על זה הדרך מטרף בני פי' יוסף עלית, גם על זה הדרך מטרף של יוסף בני פירוש אתה בני עלית, ואמר תיבת בני לשון חיבה וקירוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשוד אחד מהם, אלא שדברי רז"ל הם דברי קבלה:

עוד צריך לדעת אומרו כרע רבץ וגו' מי יקימנו כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים למה דבר לשון נסתר ושינה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח כאומרו אתה יודוך וגו' בני עלית:

אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות. גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (וישלח ל"ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז"ל (קהלת יעקב) כי הוא נפש ר' חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב"ת ידים. ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאוה ללכת בדרך הטוב והוא סוד נשמת הגרים המתגיירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדושה, ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו ונעמה העמונית, ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה כאומרם ז"ל (ב"ק לח:) ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. והוא סוד אומרם ז"ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר, והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה והוא סוד אומרם ז"ל בזוהר (ח"א" רנח.) דנגעו רגלין ברגלין כי כל בחינה תברר בחינתה, ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה' אשר יעץ על יהודה ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (ב"ר פ' פ"ד) כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדיבור נעלם דבר איסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא שבקדושה פרץ וזרח שהיו שבוים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם, וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב:

והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה פירוש מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באומרו אתה יודוך אחיך מלבד מה שפירשתי במקומו כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך פירוש לא היה לך אלא גדולת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות, וצא ולמד מה גדולה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה, ופירש מנין זכה לעלות מעלה זו ואמר מטרף בני עלית פירוש מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם מזה היתה עלייתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדולה לדורות אלא לך לבדך:

ואומרו כרע רבץ וגו' פירוש כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (ד' ז') לפתח חטאת רובץ ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה, ורמז באומרו אריה ולביא כי בחינה שתקפה בנפש הלא היא בחינת ארי ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם מלכותו מלכות כל עולמים כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום צפינו לישועה: {יא} אוסרי לגפן וגו'. הן רבו מפרשי כתוב זה וכולן דרך דרש דרשו. ואולי שיכוין עוד לומר על ביאת מלך המשיח האמור בסמוך עד כי יבא שילה וגו' ואמר ולו יקהת עמים שאליו עמים ידרושו אמר שיאסור במאסר ובתפיסה לפני הגפן שהם ישראל שנמשלו לגפן דכתיב (תהלים פ') גפן ממצרים תסיע יאסור לפניהם עירה פירוש כל האומות הנמשלים לחמור דכתיב (יחזקאל כב) אשר בשר חמורים בשרם, וכן דרשו ז"ל (קידושין סח.) בפסוק עם החמור עם המשולים לחמור. ולשורקה פירוש לפני ענף אחד מהגפן הנקרא שורק יאסור גם כן בני אתונו, ודקדק לומר עיר ואתון לצד שיש בבחינת הקליפה שהיא שורש נפשות האומות בחינת זכר ונקיבה ולבחינת זכר יקרא עיר ולבחינת נקבה יקרא אתון. ואמר כנגד הגפן שהוא כללות ישראל אוסרי עירה שהוא בחינת הזכר שהוא תוקף האומות וכנגד ענף אחד מישראל אמר אתונו לומר לצד בחינת הנקבה לא יצטרך לכל ישראל אלא באמצעות ענף אחד די:

או יאמר על זה הדרך שהכתוב מדבר בב' הגאולות המפורסמות, הא' היא של מצרים, והב' היא גאולה העתידה בעז"ה, כנגד גאולה הא' אמר אוסרי לגפן על דרך אומרו גפן ממצרים תסיע שאז כפה ה' לפניהם בחינה אחת הנקראת עיר והוכנע לפני הגפן וכנגד גאולה הב' בעז"ה שתהיה בימינו אמר ולשורקה פירוש בעת אשר ישרוק ה' דכתיב (זכרי' י') אשרקה להם ואקבצם אז בני אתונו אמר לשון רבים לומר כל בחינת האומות כי ביציאת מצרים לא הכניע ה' לפניהם אלא ראש אומות שהם מצרים וכנען שהם ז' עממין שהם היו ראש ותגבורת לכל האומות אבל ע' אומות לא הוכנעו ולא ניתנו להם, אבל לעתיד לבא בעז"ה לא יניח מהאומות אומה גדולה או קטנה שלא תנתן להם, והוא אומרו בני אתונו פירוש מלבד עירה אלא גם בני אתונו, ואולי נוכל לומר עוד על דרך מה שאמרו בזוהר (פנחס רלא:) כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר כי הזכר נוטל יותרת שלה ונקרא יותרת הכבד, וכדבר הזה ובחזיון הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ אך לא כבעלה הזכר, ולזה אמר כנגד גאולה העתידה ולשורקה עת אשר ישרוק ה' ויקבצם בני אתונו אותם שבאים מכח הנקיבה גם אותם יאסור ה' לפני בני ישראל. ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזוהר הקדוש (ח"ב קכ.) כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם דכתיב (קהלת א') מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה ולא יקשה בעיניך דבר זה באומרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע"ה וי"א (סנהדרין צח:) דוד עצמו מלך המשיח דכתיב (יחזקאל ל"ז) ועבדי דוד מלך עליהם כמשמעו ואם כן היאך אנו אומרים שהוא משה הבא משבט לוי:

יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה, ע"ה היא כלולה מי"ב שבטי ישראל כי כל הס' ריבוא היו ענפיה ע"ה וענף שבטו של דוד במשה הוא, ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור שהיה כולל כל הענפים שבקדושה ולעתיד לבא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד והוא ינון ושילה:

כבס ביין וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ז"ח פרשת בראשית) כי גלות ד' שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה וזולת זה יתעכב מבוא, ולזה רמז באומרו כבס וגו' פירוש כי כחו של המלך המצופה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועיין מה שפירשו בפסוק (שהש"ר פ"ב) הביאני אל בית היין, ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות נכון אליו ללובשו, ואומרו ובדם ענבים וגו' נתכוין לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין פי' שאין בנו תורה תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל כאומרם ז"ל (סנהדרין צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו', והוא אומרו ובדם ענבים כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה. ואומרו ענבים כי באמצעות היסורין תגמר הכנתה כגמר בישול פרי הגפן שהם הענבים. וגם רמז כי לא ישלטו האומות לשפוך דם לזמור אילן או ענף או אשכול אלא ענבים פירוש גרגרין. ואמר סותה לרמוז מדרגה קטנה למטה מהכסות כי הסות ירצה לשון כיסוי ההכרחי לשון מסוה, והכוונה בזה כי הפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאולה באמצעות התורה והמצות אז יגלה בגילוי מלכות עליון ותהיה באמצעות הנקמה אשר תהיה בישראל יהיה בבחינת עני ורוכב וגו': {יב} חכלילי עינים וגו'. יכוין על דרך אומרו (תהלים ס"ח) מוציא אסירים בכושרות ודרשו ז"ל (במד"ר פ"ג) בכי ושירות בכי למצרים ושירות לישראל, והוא אומרו חכלילי עינים לשון אדמימות שהוא ענין הדינים שכל האדמימות יורה על עוצם המשפט כי דמים בדמים נגעו. ואמר מיין פירוש ממקור הדין שהוא היין. או ירמוז סיבת הנקמה היא מיין פירוש מצד מה שחבלו ופשעו בני תורה מללמוד לבי לבי על דבר זה מעי מעי על אשר מנעו בני עולה אותנו מעסוק בתורת אל חי ועל זה ינקום נקום בהתעוררות תגבורת הדינים. ובזמן עצמו ולבן שינים מחלב יראה לנו לובן שינים מחלב ואולי שירמוז באומרו ולבן על ישראל שקראו ה' בן דכתיב (ירמי' ל"א) הבן יקיר לי. ואומרו מחלב הוא בחינת החסד והרחמים אשר יעורר עלינו אבינו הזמן עצמו שהוא נוקם נקם, והוא אומרו (מיכה ז') כימי צאתך וגו' כשם שאז היה בכי ושירות כמו כן יהיה במהרה בימינו אמן: {יד} יששכר וגו'. אומרו חמור גרם פירוש יציאת אמו על ידי שנער החמור (נדה לה) זה היה סיבה שיששכר רובץ בין המשפתים ואינו מיושב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו והיא לאה עשתה דבר שהוא למראית העין חוץ מדרך המוסר גם היוצא ממנה ימצאנו כדרך זה, ואף על פי כן חפצים בעמלה של תורה בנועם. וירא מנוחה כי טוב פירוש מנוחה העליונה, כי טוב פירוש בהביט ובהתבונן האדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל, ולזה כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כריסו אלא שמואס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב (משלי כג) פתך אכלת תקיאנו פירוש הפת של העוה"ז אם אכלת אותו אחר כך תקיאנו כי תמאס מהכניסו לתוך פיך, גם בדבר אשר יחשוק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה כאשר יחקור בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותואר באדם יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו ואין הכל אלא דמיון, אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון, ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב פירוש העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה לשלול הטוב הנדמה בעוה"ז כנזכר ואת הארץ כי נעמה כפי האמת. ויט שכמו לסבול צער העוה"ז ויהי למס פירוש שהיה הוא עצמו מס עובד פירוש שפינה עצמו לעבוד ה' ועשה עצמו כמס הניתן כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה:

עוד ירמוז באומרו ויהי למס עובד שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולן עובד אותו וכן בכל דור ודור: {טז} דן ידין וגו'. אולי כי לצד שאמר שמשון (שופטים טז) תמות נפשי עם פלשתים לזה אמר יעקב כי ישנו בגדר עם שופטי ישראל המיוחדים למעלה באין הפרש ולא יגרע מצדיק עינו והוא אומרו כאחד שבטי ישראל פירוש כאחד המיוחד שבכל שבט ושבט מישראל כי כל השבטים היו בהם שופטים לישראל: {יט} גד גדוד וגו'. מבליע ברכתו בשמו ופירוש גד לשון גדוד פירוש מחנה ולשון גדייה. ולשון משיכה, ולשון היקף שכולם במשמעות גד, ועיין בערוך בפירוש תיבת גד. ואמר גד גדוד אויביו יסובבוהו על גדותיו, והוא יגוד פירוש יכרות אותם עקב פירוש עד כלה. עוד ירצה גדוד פירוש לשון מחנה שיתרבו גדודיו ויהיה מחנהו משוך והולך, והוא אומרו יגודנו, ואומרו והוא יגוד פירוש יקיף לכל מחנה ישראל וילחם בעדם. עקב פירוש עד שינחלו כל נחלתם: {כ} מאשר שמנה וגו'. אולי שיכוין לומר כי השגה זו מאמצעותו השיג אותה והוא אומרו מאשר וגו' פירוש מצדו או מצד זכותו או מצד השתדלותו: {כב} בן פורת יוסף. טעם הכפל הוא לומר כי לב' צדדין ראוי הוא לפרות, הא' לצד מה שהוא יוסף כאומרם ז"ל (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י"ב שבטים, והב' בן פורת עלי עין על אשר לא זנה אחרי עיניו. ואומרו בנות צעדה יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תנחומא) שאשת פוטיפר קראה כל נשי השרים והגדולים והכניסה יוסף לשרת לפניהם וקבוצם והקפם היה כאצעדה זו, עלי שור כדי להביט בו, אף על פי כן רוח הקודש מעידה עליו שלא הביט און, וכשם שהוא לא הסתכל בהם כמו כן לא תשלוט עין הרע בו: {כג} וימררוהו ורובו וגו'. פירוש מתחלה חשבו להרגו דכתיב (לעיל ל"ז כ') לכו ונהרגהו, או על דרך אומרם ז"ל (ספר הישר פ' וישב) כי קודם שהשליכוהו לבור כשהפשיטוהו חבלו בו כמה חבלות והצרו לו וכנגד זה אמר וימררוהו, ואחר כך נתיעצו עליו להשליכו לבור ולמוכרו לנכרים וכנגד חלוקות אלו אמר ורבו פירוש הרבו להצר, וישטמוהו בעלי חצים היא אשת פוטיפר וחברותיה המוסבות במסיבתה שבקשו ממנו חיציו שהוא זרע היורה כחץ. או אולי יכוין כל הכתוב על פרט זה וימררוהו הם בחינת הרע המפתה לעשות רע וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו לצד שנכנס בגופו היצר הרע וכמעשה (קידושין פא.) רב עמרם חסידא, והנה בחינת הקליפה יתיחס לה שם מרה לזה אמר וימררוהו כוחות הרע. ורבו על ידי שרבו כוחות הרע עליו ואנסוהו על העבירה ורבו על המונע וישטמוהו בעלי חצים הם הקליפות אשר מחטיאים את האדם להוציא זרע לבטלה היורה כחץ ואמר לשון משטמה כי כוחות הרע יחשבו לרעה כמשטמים לקדושה להשחית חמדה ואף על פי כן נתגבר כארי ולא ירה חצו אלא ויפוזו זרועי ידיו. ואומרו מידי אביר יעקב פירוש כי ה' עזרו על דרך אומרו (תהלים לז) ה' לא יעזבנו בידו ונתן לו אבירות כנגדם כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח. ואומרו משם רועה אבן ישראל כאן רמז (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים ויוסף באמצעות צדקו אשר שמר ברית קודש זכה באבן הראשה. והוא סוד (משלי י) צדיק יסוד עולם שנקרא רועה אבן ישראל והבן ומשלו נתנו לו: {כה} מאל אביך וגו'. פירוש כי מאלהי אביו הוא שהשיג המושג אליו, ורמז כי בזכות אביו היה הדבר. והתפלל שכמו כן תמיד יהיה בעזרו, והוא אומרו ויעזרך. ואומרו ואת שדי פירוש גם שם שדי שהוא השם שבסעד בחינת נפש יוסף כידוע למביני סודי התורה גם זה היה בעזרו להצילו מבת אל נכר וברכו בו:

עוד ירצה באומרו ויעזרך ויברכך על זה הדרך שהגם שאל עזרו ושדי שגבו להנצל מן החטא אף על פי כן מחזיקים לו טובה על הדבר והם בעזרו ומברכין אותו כאלו ממנו היה הדבר. ולך נא ראה מה שפירשתי (תהלים לז) בפסוק ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו:

ובדרך רמז ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ברכות י.) התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והוא אומרו מאל אביך תלית ההטבה המושגת לך שהיא מזכות אביך בזה ויעזרך פירוש יתכנה העזר לך בזכותך:

עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ב נח.) אין עושין נס אלא למי שעתיד לעמוד בצדקו, והוא אומרו מאל אביך היה לך דבר זה ומעתה ויעזרך לבל תכשל בדבר כיעור להעמיד ניסו במקום נאמן: {כז} בנימין זאב יטרף. נתכוין אל שאול שעשה מעשה זאב שטורף במהירות כי מנהג הזאב הוא שאינו מתעכב בטריפתו אלא כל כך הוא ממהר וטורף, כמו כן עשה הוא ולא המתין לזמן שקבע לו שמואל אלא מהר (ש"א י"ג) לטרוף ומזה היה סיבה שלא אכל אלא בבקר ונפסקה מלכותו. ואומרו ולערב פירוש לעת ערב מלכותו יחלק שיאמרו (שם י"ח) הכה שאול וגו' ודוד ברבבותיו. או ירמוז שבאמצעות סיבתו תתחלק מלכות בית דוד על דרך אומרם ז"ל (יומא כב:) כשאמר דוד אתה וציבא תחלקו השדה יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו המלכות, ומאז העריב שמשן של ישראל בעונות: {כח} כל אלה שבטי וגו'. צריך לדעת מנין זה של י"ב, אם לוי בכלל, אם כן אין הכתוב מונה ליוסף אלא באחד ויעקב אמר אליו (מח ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון, ואם אין לוי בכלל כמו שמצינו שהכתוב לא מנאו בחומש הפקודים בחשבון י"ב שבטים שבדגלים ג' בכל דגל קשה למה יגרע לוי מברכת אביו, ואם לצד שלא מצינו לו אלא קנטור ולא אמר אלא המבורכים אם כן לא יבא במנין גם ראובן ושמעון. ואולי כי לא התחיל הכתוב למנות אפרים ומנשה במנין שנים עד אחר יציאת מצרים וכאן מנה הכתוב יוסף וזה דוחק. והנראה לומר בזה הוא כי לצד שאמר הכתוב איש אשר כברכתו ברך וגו' ומצינו שיעקב כלל שמעון ולוי בכלל אחד לזה מנה שניהם באחד:

אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ארור אפם זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן:

אשר כברכתו. פי' הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות:

ברך אותם וגו'. אמר אותם לשון רבים להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו לכל אחיו יגיעו גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם: {כט} ויצו אותם וגו'. להיות שמקודם קרא לבנו ליוסף והשביעו להתטפל בקבורתו שלא יחשבו שלא חייב אלא יוסף בלבד ולא להם לזה צוה לכולם יחד כי כולן יתעסקו בו. ולא הוצרך להשביעם כי הם יעשו כדבריו כמו שפירשתי בדברי יוסף שאמר ליעקב (מז ל) אנכי אעשה כדבריך: {לא} שמה קברו וגו'. להיות שהמערה בעלה הראשון היה עפרון לזה אמר שמה קברו את אברהם ואת שרה הרי נתמעטו בעליה הראשונים ועמדו יורשי אברהם שהם יצחק וישמעאל. שמה קברו את יצחק וגו' נתכוין למעט חלק ישמעאל ועמדה ליורשי יצחק שהם יעקב ועשו, שמה קברתי את לאה בא למעט עשו, והעד בקברי אשר כריתי לי ודרשו ז"ל (סוטה יג.) וכו': {לב} מקנה השדה וגו'. אחר שרמז להם הקנאת זכות המערה לו לבדו חזר על פרט אחד שישנו בערעור על המערה והם בני חת שיכולין לערער מדינא דבר מצרא ויוציאנה מידם, והגם שכפי הדין אין דין המצר בלוקח מן הגוי, זה דוקא אם המערער ישראל והטעם כמו שאמרו בש"ס (ב"מ קח:) דא"ל אריא אברחי לך ממצרך אבל במציאות שלפנינו אין טעם זה צודק, והגוים יטענו דין המצר להוציא מיד בני יעקב, ולערך טענת מצר לא יספיק מה שקבר אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו', וכמו שכתב רמב"ם בפרק י"ג מהלכות שכנים שבין בנה בין חפר וקלקל הרי הוא כשליח ומנכה לו אם קלקל. לזה אמר מקנה השדה מאת בני חת באופן שאין להם דין בר מצרא, ועיין מה שכתבתי בפרשת חיי שרה, וטעם שלא סדר הכתוב פרט זה סמוך לקנייה מעפרון, כי אין קנייתו מבני חת בגדר ושיעור קנייתו מעפרון כי עפרון הוא בעלים הראשונים שקנה מידו אברהם ובני חת אינן אלא כת שיש בהם מיחוש ערעור מדין בר מצרא, לזה בא דבריהם באחרונה: {לג} ויכל יעקב לצוות וגו'. הא למדת שלא על יעקב נאמר (קהלת ח') ואין שלטון ביום המות שהיה הדבר ברצונו וברשותו עד שכלה לצוות לבניו כרצונו ואז ויאסוף רגליו וגו' והוא מאמר רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, שאילו שלט בו המות לא היתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו, וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפי' פסוק (קהלת פ"ח) ואין שלטון שאין מי שיתלה אונקלומא וכו':

כלי יקר על בראשית פרק-מח

כלי יקר:

ספורנו על בראשית פרק-מח

ספורנו: {ב} וישב על המטה. לחלוק כבוד למלכות כפי האפשר לו אז. וההפך ולא קם ולא זע ממנו: {ד} ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ. הנה אז כבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימן וכבר אמר לי בצאתי מחרן הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. אם כן היתה הכוונ' שיתן לי קהל של עמים בענין ירושת הארץ. ואין לחשוב שאמר זה אלא עליך שיתן לי אותך ואת שני בניך יחדו: {ה} ועתה שני בניך כו' לי הם. שאותם לבדם נתן לי יחדו עמך כענין ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך: {ו} ומולדתך אשר הולדת אחריהם. שהם בני בניך הנקראים מולדתך באמת: לך יהיו. יקראו בית יוסף ויתברכו בברכותיך: על שם אחיהם יקראו בנחלתם. כל אחד מבני מנשה יקרא כאחיו על שם מנשה לנחול עמם בנחלתו וכן כל אחד מבני אפרים יקרא כאחיו על שם אפרים לנחול עמם בנחלת אפרים: {ז} ואני. שמא תאמר כשאמר אלי האל יתברך ונתתיך לקהל עמים היתה הכוונה שאוליד עוד בנים אלא שגרם החטא זה לא יתכן: כי בבואי מפדן. כשנגלה אלי אז האל יתברך: מתה עלי רחל. כאמר' ז"ל אין אשה מתה אלא לבעלה: בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה. תכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה דבר האל יתברך אלי בעודי בדרך אפרת. וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכ' לבית קברות בית לחם ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים: {ח} וירא ישראל את בני יוסף. ראה שהם בני אדם אבל לא הכיר מי הם: {ט} בניהם אשר נתן לי אלהים בזה. בני הם ולא בני בני אבל הם אותם הבנים אשר נתן לי אלהים בזה בעודי לבדי פה כאמרך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה ואמרת לי הם: {י} לא יכול לראות. היטב כדי שתחול עליו ברכתו בראותו אותם כענין אשר תראנו משם. וכענין ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך אותם. וכן באלישע ויפן אחריו ויראם: וישק להם ויחבק להם. כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו: {יא} גם את זרעך. ועליהם אמר קהל עמים וזה אמר אלי כשברכני בירושת הארץ כאמרו למעלה ויברך אותי א"כ ראוי שאותה הברכה תחול עליהם ולכך ברך אז את יוסף ואת בניו: {יב} מעם ברכיו. של אביו שחבק אותם: {יד} שכל את ידיו. השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות: {טו} ויברך את יוסף. ולא הוצרך בזה לראיה ולא לחבוק ולא נשיקה ולא הזכיר מה היתה הברכה: ויאמר. אחר שברך את יוסף: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. אתה אלהי' אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפני' עשה בזכותם: האלהים הרועה אותי. אתה שעשית עמדי חסד: {טז} המלאך הגואל אותי מכל. רע יברך. צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראוים לברכתך בלתי אמצעי: ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. לא שם תרח ונחור כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים וכן בהיפך כאמרו רז"ל (סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין) דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שלא יתיחס לאביו הצדיק אבל יתיחס לאיזה מאבותיו הרשעים ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראוים להתיחס לאברהם וליצחק על דרך יחד לבבי ליראה את שמך: {יח} כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. כי אמנם הסמיכה ביד תכוין הנפש אל מה שנסמך עליו כענין ויסמוך את ידיו עליו וכח הימין חזק מכח השמאל ותכוין יותר סמיכת הימין אל הימין ממה שתכוין אותה סמיכ' השמאל אל השמאל: {כא} הנה אנכי מת. הנני מצוה בשעת מיתה ומקיים המתנה שנתתי: והשיב אתכם אל ארץ. ושם תתקיים מתנתו: {כב} ואני נתתי לך. ואני הנה אמנם לא עברתי נחלה כלל כשנתתי לך שכם אחד על אחיך בארץ אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי כי נתתי לך מה שלקחתי מיד מי שהוא אמורי במעשיו הרעים ובעל אמירה שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב וזה הוא עשו כשקניתי הבכורה ממנו כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כ"כ חלק בארץ: בחרבי ובקשתי. בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם של צדיקים כאמרו חגור חרבך על ירך גבור וכבר בארו רז"ל ההוא בד"ת הוא דכתיב וכענין על הפך זה שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וכענין וידרכו את לשונם קשתם שקר:

שפתי חכמים על בראשית פרק-מח

שפתי חכמים: {א} ע שפירש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם (ב"מ פ"ז.), והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו: פ ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן (פ' י"ד) וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל: צ דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם): ק דהיה יודע שתש כחו של יעקב (עיין לעיל אות נ'), ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בדואי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם): {ב} ר הכא לא מצי רש"י לפרש דאפרים היה, דהא ויקח את שני בניו עמו, משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב: ש שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואף על פי כן השתחוה לו, אבל לעיל (מ"ז ל"א) פירש רש"י (ד"ה וישתחו) תעלא בעידניה וכו', לפי שיעקב היה צריך ליוסף: ת ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף, אלא משום כבוד מלכות אמר כן: {ד} א כלומר וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים, כי כל אחד מהם אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק, (רא"ם): {ה} ב לא עד בואי כמשמעו, דהא כתיב (לעיל מ"א נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים: {ו} ג דמלשון אשר משמע דודאי הוא שיוליד, לכן פירש אם תוליד, דאשר הוא אם, הואיל ומצינו דאם הוא אשר, כדפירש רש"י (ד"ה עד) בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד י"ט) גם אשר הוא אם: ד דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם, כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם, וגם לנחלת מנשה ואפרים יקרא הנחלה על שמם, נחלת מנשה, נחלת אפרים, כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים, ולא יקרא נחלת יוסף, וזהו שנקט רש"י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים, רוצה לפרש ולא יקרא הנחלה על שמם: {ז} ה ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה, מכל מקום מדאפקיה בלשון כברת שמע מינה תרתי: ו ואם תאמר והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל, דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען, וכנען הוא ארץ ישראל, ויש לומר דהא ודאי שנקברה בארץ ישראל, אלא לארץ פירושו בעיר שבני אדם יושבים, כמו ארץ נושבת (שמות ט"ז ל"ה): ז וקשה והא בפרשת (וישב) [ויצא] (לעיל ל' ט"ו) פירש רש"י (ד"ה לכן) בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו, ויש לומר שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה, אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולהקבר בעיר ולא בשדה, אלא כדי שתהא לעזרה וגו', ואין לומר דזה הטעם לבד גרם ולא משום שזלזלה, דאם כן למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות, אלא על כרחך דתרווייהו גרמו, ואין להקשות למה לא אמר לו יעקב מזה עד עכשיו שעל פי הדבור היה, כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבא עד עת ההכרח, דאם לא עכשיו אימתי, (ג"א): ח פירוש חורש ושונה: {ח} ט דקשה לרש"י מה זה דכתיב מי אלה, וכי יעקב לא היה מכירן, אי נמי דקשה לרש"י וירא ישראל, והא בסמוך (פ' י') כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי וירא ברוח הקודש קאמר, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים (לעיל מ"ב א'): {ט} י וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל): {יא} כ דקשה לרש"י פשיטא כיון שסבור שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו, ועל זה פירש לא מלאני לבי, כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי: {יב} ל (נח"י), נראה לי דאזיל לטעמיה שפירש בפרשת מקץ (לעיל מ"ב ו' ד"ה וישתחוו),דכל השתחואה שבמקרא הוא פישוט ידים ורגלים, וממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח, אלא ודאי כשחזר וכו': {יד} מ דקשה לרש"י דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם אלמעלה, ולפירוש התרגום דמפרש שכל לשון חכמה, אין זה נתינת טעם, ועל זה פירש אף על פי, כלומר אף על פי שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו', והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו', וכתב מהרש"ל רבים פירשו כי, כמו אף על פי, אבל אין נראה לי אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו, ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רוצה לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו: {טז} נ שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא: ס הוצרך לפרש זה שלא תאמר דעל כרחך לאו מנשה ואפרים הוא, דהא כתיב בסמוך (פ' כ') ויברכם ביום ההוא וגו', ומה צריך לו לברך פעם אחרת, והוה אמינא דנערים הם בנים קטנים של יוסף, לכן פירש דעם כל זה על כרחך מנשה ואפרים הם, דהא לא היו לו בנים אחרים, והא דבירך אותם ב' פעמים, יש לומר דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף, אבל לא בירך אותם בפני עצמם, ואחר כך ייחס להם ברכה בפני עצמו, (קצ"מ), ולענ"ד נראה מפני שכתוב הנערים בה"א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כי אם מנשה ואפרים, גם לא נולד ליוסף שאר נערים, דהא פירש לעיל (פ' ו' ד"ה ומולדתך) אשר הולדת אם תלד: {יז} ע הוצרך לפרש כן מפני שהרמה שהיא ההסרה ומלת ויתמוך שמורה על הסמיכה הם שני הפכים: {יט} פ הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהיה לעם, והיה משמע שגם יוסף היה יודע שמנשה יהיה לעם, רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע, ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהיה לעם, זה לא מפורש בקרא, כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור, ולזה פירש ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור, ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע, שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל: צ דקשה לרש"י דוזרעו יהיה מלא הגוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם, ואדרבה זה קללה הוא, ועל זה פירש שמעו כו', רוצה לומר שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם, דהיינו על ידי ירח וחמה שנראין בכל העולם: {כ} ק כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל, והוא לשון רבים, ואיך אמר ישימך שהוא לשון יחיד, לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו': ר שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה, אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו': {כב} ש הוצרך לומר שאתה טורח וכו', מפני שבלא זה אין לפסוק זה שום קישור למעלה: ת פירוש נתתי לך כבר, לפי שבאותן ברכות שברכו אחר כך יהיו הכל שוין בו, לכך אמר לו בזו נתתי, רוצה לומר נתתי לך ולא יהיה בכלל אותן ברכות, (מהרש"ל): א (מהרש"ל), דקשה לרש"י דאם שכם הוא שם העיר למה כתיב אחד לשון זכר, אלא על כרחך אחד לאו אעיר קאי, לכן פירש העיר שכם תהיה לך חלק אחד: ב הוא פירוש על כי תשיתמו שכם: ג ולפי טעם זה קשה למה דמהו דוקא לאמורי, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי, לכן צריך לב' טעמים, (מהרש"ל): ד רוצה לפרש בחרבי היינו חכמה, כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה, כענין שנאמר (קהלת ז' י"ב) החכמה תחיה את בעליה, ובקשתי הוא לשון בקשה ותפילה:

בעל הטורים על בראשית פרק-מח

בעל הטורים: {א} ויקרא יעקב לבניו. שרצה לגלות להם הקץ ונסתם ממנו אמר יעקב שמא יש בכם חטא אמרו לו תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות חט ואמר להם גם אין בהם אותיות קץ: {ב} ושמעו. אותיות שמע ו' שאמר להם שמע ישראל שיש בו ו' תיבות: ושמעו בני יעקב. ושמעו בגימטריא הוא ביקש לגלות הקץ: ושמעו אל ישראל. בגימטריא זהו קצו של מלך המשיח: {ג} ראובן. בגימטריא לא בכור. יוסף במלואו בגימטריא בכורה: {ה} שמעון ולוי אחים. בגימטריא אין להם חלק בארץ: {ו} תחד. ב' במסורה הכא ואידך לא תחד אתם בקבורה. שבקש יעקב שאף לאחר הקבורה לא יהיו מזכירין אותו במעשה קרח וזהו בקהלם שנאמר שם ויקהל עליהם קרח אבל כשמיחסם על הדוכן הזכירו שנאמר בן לוי בן ישראל: כי באפם הרגו איש. בגימטריא זה שכם בן חמור: {ח} יהודה. ביה שמו צריך להיות בראש הדף. בי"ת בראשית. יו"ד יהודה אתה יודוך. ה"א הבאים אחריהם בים. שי"ן שמר לך. מ"ם מה טובו אהליך. וי"ו ואעידה בם את השמים על שם כי ביה ה' צור עולמים: אחיך ידך בעורף אויביך. ר"ת בגימטריא דוד דכתיב ביה ואויבי תתה לי עורף. ישתחוו לך. ב' במסורה הכא ואידך כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך. וכן ואדונינו ב' במסורה ואדונינו מכל אלהים. ואדונינו דוד. על שם כסאו כשמש נגדי על שם די כרסון רמיו אחד לו ואחד לדוד: {ט} גור אריה יהודה. בגימטריא זה דוד וגם שלמה ובגימטריא זה נחשון: גור אריה יהודה. ר"ת בגימטריא דוד: עלית. ג' במסורה מטרף בני עלית. כי עלית משכבי אביך. עלית למרום. לראובן אמר עלית והיית ראוי ליקח מתנות כהונה ומלוכה דכתיב ביה ויתן עוז למלכו ומי גרם לך שהפסדת אותו כי עלית משכבי אביך. וליהודה אמר אבל אתה שמטרף בני עלית זכית ועלית ולקחת מתנות מלוכה: {י} ומחוקק מבין רגליו. בגימטריא תלמידי חכמים: מחקק. עולה רמ"ח שרמ"ח איברים באדם על שם ערוכה בכל ושמורה: יבא שילה: בגימטריא משיח: שילה. בגימטריא משה דכתיב ביה ויתא ראשי עם שאז היתה יהודה לקדשו דכתיב שרי יהודה רגמתם: {יג} וירכתו על צידן. כתיב חסר צידן ל' צידה שהיה מספיק מזון ליששכר: {יד} יששכר חמר גרם. קרי ביה חמור גורם ששמעה לאה קול צעקת החמור ויצאה לקראת יעקב והביאתו לאהלה: בין המשפתים. ב' במסורה הכא ואידך למה ישבת בין המשפתים. כמו שהחמור נושא כל המשא כך היה יששכר נושא משאות של ישראל בתורה ורוב סנהדרין היו משל יששכר כתיב הכא רובץ בין המשפתים שהיו מרביצין תורה בישראל בלשכת הגזית שהיתה חציה בקדש וחציה בחול וכתיב התם למה ישבת בין המשפתים שהיתה נחלתו על שפת הים בי [ן ים ליבשה כדמתרגמינן ואחסנתיה בין תחומיא: {טו} למס עובד. ג' במסורה הכא ואידך ביהושע אשר לא הוריש וגו' ויתנם למס עובד. ויעלה שלמה למס עובד. לומר לא די שלימד תורה לכל ישראל אלא שהעלה להם מס מממונו שהיה מספיק לכל מי שיבא ללמוד: {טז} כאחד שבטי ישראל. פירוש כדוד ולכן אותיות של ראשי פסוקים דן יהי לישועתך בגימטריא כדויד: {יט} יגודנו. ב' במסורה הכא ואידך לעלות לעם יגודנו. פירוש שבני גד לקחו נחלה מעבר לירדן והיו באין עליו גדודים מהעמים שסביביו וזה פירושו גדוד יגודנו יגוד אותו והוא יגד עקב שהיו גבורים והיו נלחמים בהם ומחזירין אותם על עקבם ולא די שמחזירין אותם אלא שהיו עולים אחריהם לארצם לשלול שלל וזהו לעלות לעם יגודנו שהיו עולים אל העם אשר יגודו אותם: {כא} נפתלי אילה שלוחה. ניבא על מלחמת ברק עם סיסרא שלקח י' אלפים איש מנפתלי ואמר לשון נקבה אילה שלוחה על שם דבורה: הנותן אמרי שפר. על שם ותשר דבורה: אמרי שפר בגימטריא שיר ושבחה: אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. בגימטריא ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא: {כב} בן פורת יוסף. לא הזכירו בשמו כמו שעשה לאחרים שחלק לו כבוד בשביל המלכות והתחיל בשם בניו. בן פורת בגימטריא מנשה ואפרים. ד"א בן פורת בן פותר על שם פתרון חלומות: בנות צעדה עלי שור. ניבא על מלחמת יהושע ביריחו שיורו לו בחצים מן החומה: {כד} ותשב באיתן קשתו. שנתחזק כנגדן: {כה} מעל. ג' במסורה ברכות שמים מעל. מטל השמים מעל. יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. פירוש כי לדין עמים קרא אל השמים למנוע טל ומטר ואל הארץ למנוע לתת יבולה כדכתיב כי בם ידין עמים: רובצת. ג' במסורה הכא ואידך נמי ביוסף ומתהום רובצת תחת. והאם רובצת. היינו דאמרינן בפרק ג' דתעניות אין לך טיפה שיורדת מלמעלה שאין טפיים עולה מלמטה מן התהום והיינו ומתהום רובצת תחת והאם רובצת יליף רובצת רובצת מתהום רובצת לאשמעינן שהמוצא קן בים שחייב בשילוחה: ברכות שדים. הם השמים שיריקו מטר: ורחם. היא הארץ שמולדת פירות: {כז} ולערב יחלק שלל. בגימטריא והם הקרבנות. התחלת התיבות שאחר שמותן כגון בכורי אחים אתה לחוף חמור ידין גדוד שמנה אילה בן זאב עולה לחשבון שם"ה כמנין ימות החמה ואותיות האחרונות של הברכות כגון עלה בישראל מחלב צידון עובד יהיה עקב מלך שפר אחיו שלל עולה שנ"ד כמנין ימות הלבנה וזהו שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים: יעקב הקדים דן לגד כסדר תולדותם משה הקדים גד לדן לפי שהוא קבור בחלקו: {כח} וזאת אשר דבר להם אביהם. סיים בוזאת ובו בלשון פתח משה וברכם וזאת הברכה וזהו מזקנים אתבונן:

דעת זקנים על בראשית פרק-מח

דעת זקנים:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מח

חומת אנ"ך: מ״ט:תתקפ״ב א׳ ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. אמרו בב״ר תחלת חוליי וצערי והקשה הרב יפ״ת ז״ל דהרי קדמו צרות עשו ולבן ע״ש. ואפשר לומר דהצדיקים עיקר צערם הוא אם יהיה להם חטא. ואינם חוששים לצער הגוף כל כך ומקבלים היסורים בשמחה ובודאי צועקים אל ה׳ להצלתם. אבל צער הנפש מאיזה חטא תקילא להו ככלהו צערי דגופא והותר. ויעקב אע״ה טרח מאד לתקן ג״ע דאדה״ר ופ״ד שנה לא ראה קרי. ובגמר התקון הטעהו לבן וחשב ברחל ויהי בבקר והנה היא לאה ולא עוד אלא שנתעברה מראובן. וזו היא שקשה הולך וצוער יעקב אע״ה דשמא פגם וכל יגיעו בפ״ד שנים סבר לתקן ולא תקן וז״ש תחילת חוליי וצערי שחשבתי אשר פגמתי בהיותך כחי וראשית אוני וטיפה זו מה תהא עליה כי חשבתי ברחל והיא לאה והויא חלופה אבל עכ״ז מאת ה׳ היתה זאת ולא היה פגם וקרינא עליך ראובן בכורי אתה ר״ת באר היא השכינה וס״ת גימטריא אדני שהיה תקון השכינה: מ״ט:תתקפ״ה א׳ וברצונם עקרו שור. פירש״י ז״ל רצו לעקור את יוסף שנקרא שור שנאמר בכור שורו הדר לו וכו׳ וכתב הרב נחלת יעקב ואע״ג דבאומות הוא דמצרף מחשבה רעה למעשה אבל לא בישראל י״ל היינו דוקא כשחזר ממחשבתו וניחם על הרעה אשר חשב לעשות אבל שמעון ולוי לא חזרו ממחשבתם הרעה מצדם לא יבצר כל אשר יזמו לעשות אלא שראובן ויהודה לא הסכימו בהריגתו ושאר האחים הסכימו עמהם א״כ שפיר מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו עכ״ל וק״ק דהא בפ״ק דקדושין דריש מקרא דמחשבה שעושה פרי מצטרפת ומחשבה שאינה עושה פרי אינה מצטרפת. ועולא מוקי קרא בעבר ושנה. ומוכח דכ״ע מודו דכשלא יצאה מחשבתו לפועל מאיזה סיבה שיהיה אינה מצטרפת. ואפשר דמאי דאינה מצטרפת היינו כשלא עשתה המחשבה פועל בשום דבר. אבל כשעשתה מקצת עושה פרי מיקרי אף דלא גמר פירא כגון הכא אשר מכרוהו ולא הרגוהו מחמת שאר האחים מצטרפת ולא מעיט אלא כשלא עשתה פרי כלל. אכן לשון הרב נח״י ז״ל אינו מורה שכיוין לכך כאשר יראה המעיין. ותו קשה לדברי הרב נחלת יעקב ז״ל לשון רש״י ז״ל דקאמר רצו לעקור את יוסף דמאי רצו דאמר דהוי מחשבה והרי קרא כתיב עקרו דהוי מעשה. והנה למ״ד דקודם מתן תורה היה להם דין ב״נ להחמיר. אפשר לישב דמחשבתם הרעה כמעשה כדין ב״נ ודלא כהרב נחלת יעקב. אמנם יותר נכון לומר דרש״י ז״ל להכי הוא דאתא דאיך כתיב עקרו שור מה שלא עשו ומחשבה רעה אינה נחשבת כמעשה בישראל. לכן פירש דיעקב אע״ה הוי כמפליג ומ״ש עקרו שור כונתו רצו לעקור דחשבו זה. וז״ש וברצונם כלומר הרצון שלהם היה לעקור שור ונמצא דיעקב אע״ה רמז שלא עשו מעשה רק שרצונם היה כך וזה כונת רש״י לומר דמ״ש וברצונם עקרו שור שרצו לעקור והוי מחשבה לבד: מ״ט:תתק״צ א׳ אסרי לגפן עירה וכו׳. פירש״י ז״ל גפן ישראל עירה ירושלם שורק ישראל בני אתונו יבנון היכליה שער האיתון וכו׳. ואפשר לומר דזכו ישראל לארץ ישראל בעבור דנשמרו מעריות כמ״ש בזהר הקדש והגוים בתועבותם הקיאתם הארץ וז״ש אסרי לגפן ישראל שהם כגפן שאינו מקבל הרכבה ועל ידי זה עירה זכו בירושלם כלומר שזכו בארץ ישראל שהיו צדיקים וכמו שאמר הכתוב ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. דיסוד ומלכות יחוד קבה״ו וארץ ישראל רומז למלכות ולכן ישראל שלא פגמו היסוד באו לא״י בחינת מלכות צד״ק ושלו״ם נשקו. וזכ״ה יסודת״ו בהררי קדש ע״י היסוד זכו בהררי קדש א״י עיר האלהים וזהו עיר״ה. כלומר עיר י״ה דשם יה מעיד החנוכי וכו׳ וזהו עירה עיר יה ובמקום רע נתחבר יה ונעשה עירו. ואפשר דזכ״ה גפן שלא חטאו בזנות ובזכות זה יצאו ממצרים כמ״ש בבמדבר רבה פ״ג וז״ש ממצרים תסיע. ובזה זכו לא״י תגרש גוים שהקיאתם הארץ בתועבותם ותטעה. ולשרקה שרק ישראל נתחבר עם ה׳ שהם ענוים ושורה בם השכינה אז יבא גואל בני אתונו יבנון היכליה: מ״ט:תתקצ״ו א׳ יהי דן נחש. מה שהזכיר דן סמוך לבני לאה כתב הראב״ע ז״ל שהיה ראש דגל ע״ש ומה שלא הזכיר נפתלי אצלו היינו משום דהוה ס״ד שאין לו מעלה לדן אלא מונה והולך כל שנולד קודם יוסף וכן נפתלי להכי איחר נפתלי להורות דהזכיר דן לעשות יקר למעלתו שהיה ראש דגל. והזכיר אחריו גד כי הוא בכור לזלפה וראוי להיות ראש דגל ולא דיבר למשה רע״ה כלל על זה ומש״ה זכה ונקבר בתחומו משה רע״ה כמ״ש בספר אמרי נועם פרשת ויצא. לכן למעלתו הזכירו אחר דן: מ״ט:א׳א׳ א׳ בן פורת יוסף וכו׳. אפשר בן פורת בן חן פורת אותיות פותר פירוש כשפתר יוסף לפרעה החלום. ואח״כ נתוסף לו חן אחר מחודש שבא גבריאל ולמדו שבעים לשון. וז״ש בן פורת חן עלי עי״ן כלומר שבעים לשון שלמד ונתוסף לו ה׳ כמ״ש עדות ביהוסף: ב׳ ודרך דרש ורמז אפשר במ״ש בספר מצרף לחכמה כי מי ששמו יוסף עלול שיתקנאו בו כי יוסף גימטריא קנאה. ואם היו מתקנאים ביוסף הצדיק קודם שידע ע׳ לשון. עתה יתוסף קנאה יתירה. לזה נתוסף בו ה׳ ונקרא יהוסף והוא בגימטריא קס״א אהיה דיודין להגן עליו. ולא יתקנתו בו. וכתב הרב מהרש״א ז״ל בחידושי אגדות פ״ק דסוטה דזכה לה׳ יתירה על ידי ששמר הברית ושתי המימרות רוח אחת להן. ואפשר זה רמז בן פורת עלי עין שידע ע׳ לשון ומי גרם לזה בנות שהיו מסתכלות בו והוא לא נסתכל בהן. ומאלו אחת היתה אשת פוטיפר צעדה לבית הסהר עלי שור להסתכל בו וצדיק באמונתו לא נסתכל בה ועי״ז נתוסף לו ה׳ ונתעלה לידע ע׳ לשון: ג׳ א״נ רמז על משיח בן יוסף שיהרוג לנחש וברוח שפתיו ימית רשע וזה ר״ת בן פורת יוסף בפי וס״ת פתן כי בפיו יהרוג משיח את נחש שהוא גימטריא משיח והמשיח יבטל הנחש. ויען יוסף הוא נפש אדה״ר והנחש גרם לו מיתה לזה משיח בן יוסף יהרוג לנחש. וכפל בן פורת רמז דמשיח בן דוד יתפלל עליו ועמ״ש אני עני בפתח עינים סוף סוכה: ד׳ א״נ רמז בן פורת עלי עין ס״ת תנין דמשיח בן דוד יהרוג התנין. ואז בנות ירושלם יהיו לאחדים כל ישראל באחדות אחד וזהו צעדה לשון יחיד עלי שור לחזות בנועם ה׳ ולכך נמשלו לנשים ע״ד שאמרו ביומא אליכם אישים אקרא שדומים לנשים ע״ש ובפירש״י ז״ל: ה׳ ואפשר כי ר״ת יוסף בן פורת עלי עין גימטריא רל״ב שהוא גימטריא ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן שהמשיך לו ברכה והשפי״ע בצחצחות מחכמה בינה ת״ת מלכות: ו׳ א״נ אפשר במ״ש הרב מהר״ש אלגאזי ז״ל בספר קלורית לעין במשז״ל דאמר יהושע לבני יוסף אם עם רב אתם החביאו עצמכם והשיבו לו דאין עין הרע שולט בזרע יוסף וקשה דיהושע אתי מיוסף ואיך לא ידע זה. ופירש הרב ז״ל דיש שני מיני עין הרע אחד דידיה ואחד דעלמא וא״כ יהושע סבר דזרע יוסף אין שולט בו עין הרע דאחרים אבל עין שלהם שולט והשיבו לו דגם עין שלהם אינו שולט ותריץ יתיב לשון המאמר ע״ש. וממנו נקח ההקדמה לבד לפרש הכתוב וז״ש בן פורת יוסף שלא ישלוט בו עין אחרים בן פורת עלי עין כל מין עין אפילו שלו. ולמה אני מברכו בכפלים לז״א בנות יש בו כח לאה וכח רחל דנוצר בבטן לאה ונולד מרחל כמ״ש בתרגום יב״ע וכמש״ל. ורחל אין צריך ביאור אך פירש דאמר בנות לרמוז ללאה אשר צעדה עלי שור. לראות ולדעת מעשה עשו. ולכן אני מברכו בכפלים וקורא אני עליו בן פורת שני פעמים: ז׳ א״נ בסגנון אחר בן פורת יוסף מרחל בן פורת שנוצר בלאה ויש לו כח לאה ורחל ולכן הוא שטנו של עשו וז״ש עלי עין רמז לעין דפ׳ יכרסמנה חזיר מיער שרומז לעשו כמשז״ל דמזה ניכר דלא חטא יעקב אע״ה ח״ו בשתי אחיות מנס גדול ומופלא כזה דאתחלפו עובריא ולכן הוא שטנו של עשו שיש לו כח רחל ולאה וזהו בנות. ומזה נמשך דדינה צעדה עלי שור דהי״ל כח זכר הרשימו שנשאר בלאה: ח׳ א״נ בן פורת יוסף שזכה שנתקיים בו יעבדוך עמים כמ״ש רז״ל והטעם כמ״ש בעניותי דהיה נפש אדה״ר ולו יאה ליקח מהברכות שמנע הנחש ולכן רבקה שהיא חוה השתדלה למנוע מהנחש הוא עשו הברכות כמ״ש רבינו מהרח״ו ז״ל וזה טעם שהוא שטנו של עשו שהוא הנחש שגרם לאדה״ר מאי דהוה וזה רמז מסיבה שהוא בן פורת שנתקיים בו יעבדוך עמים זה טעם שהוא בן פורת עלי עין עשו רמז לע׳ דיכרסמנה חזיר מיער. ומזה הטעם היה ביוסף כח רחל ולאה דנוצר בלאה ונולד מרחל כמש״ל כי לאה ורחל שתי טיפות דאדה״ר שלקח הנחש ובטורח גדול יעקב אע״ה נטלם מלבן שהוא הנחש כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל וכיון שהוא נפש אדה״ר לכך היה נאחז בשב״ח בקרני״ו קרן אור רחל ולאה גם שתיהן וז״ש בנות. וזה טעם לאה אשר צעדה עלי שור לידע מהות עשו כי יראה שהיא טיפת אדה״ר שלקח הנחש ואם תקח עשו הוא הנחש העיקרי ותטמע יותר בקליפה כי נח״ש ינח״ש: ט׳ א״נ אפשר מעין דוגמא של מעלה במ״ש בברכות דף נ״ה האי מאן דדחיל מעינא בישא לימא אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא וכו׳ והוינן בה מכדי מי שאינו משבט יוסף שרי ליה לשקר ולומר אנא מזרעא דיוסף ולא סגי כי משקר אלא מועיל ויעשה לו סגולה והונח לנו בעניותנו דכל ישראל נקראו על שם יוסף כדכתיב בני יעקב ויוסף ונקראו על שם אפרים גם כן ומשו״ה שרי ליה לאיניש למימר אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכמ״ש הרא״ש והטור דהנודר מזרע אברהם אסור בגרים דכתיב כי אב המון גוים וכן כל ישראל שנקראו בני יוסף וגם נקראו על שם אפרים יכול לומר אנא מזרעא דיוסף. ומיהו צריך לאומרו כיון שאינו משבטו. וז״ש בן פורת יוסף שאין עה״ר שולט בזרעו. בן פורת לכל עלי העין דכשמתיחסים אליו בעבור שלא ישלוט עה״ר ולהכי לא אמר כאן בן פורת יוסף אלא בן פורת סתם מועיל עלי עין כשיאמר דהוא מזרעו סגי לינצל מעינא בישא: י׳ ואפשר לרמוז בן פורת יוסף ס״ת פורת יוסף ת״ף כמנין פלונית להכניעה ושלא ישלוט עין הרע בכח יחוד קבה״ו הויה אדני שהם כמספר ר״ת פורת יוסף הכולל עלי עין להמשיך מעינא עילאה כמ״ש באדרא רבה ותיבת עין בגימטריא ה׳ הויות כמ״ש במ״א בס״ד:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מח

נחל קדומים:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מח

רא"ש על התורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מח

ברטנורא: נ׳:א׳ר״י א׳ לו ישטמנו שמא ישטמנו וכו' צריך לישב מה לו לרש"י לפרש בפי' לו כמו אולי ונראה משום דלו שהוא שמא אין לו דומה לכך הביא כי הוא לשון אולי ובאולי יש אלו הלשונות לשון בקשה ולשון שמא. מהר"ר: ב׳ מצאתי במדרש ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו והשב ישיב לנו את כל הרעה וכו' כשחזרו בני יעקב מקבור את אביהם עברו אצל הבור אשר הושלך בתוכו יוסף ומיד הלך יוסף אל הבור ובירך שעשה לי נס במקום הזה ואז ?גזו ופחדו כי אמרו הבור שראה הזכיר לו מה שעשינו לו: נ׳:א׳רט״ז א׳ וידבר על לבם דברים המתקבלים על הלב וכו' ד"א עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד וכו'. קשה היכן מצינו שנר מכבה נר אחר ומה זהו שאומ' שמא נר אחד יכול לכבות ועוד קשה מאי ד"א י"ל שעשר נרות משל לזכיות והכבוי הנזכר כאן ר"ל הסתר האור שכן דרך הנר הגדול מסתיר ומעלים אור נר הקטן וזהו שאמ' להם אתם שהיה לכם עשר זכיות לא יכלתם להסתיר את זכותי שהיה אחד שמא זכותי האחד יוכל להסתיר עשר זכיותיכם ולכך עשה ד"א לפי שכתוב וינחם אותם ואלו הן התנחומין שאמ' להם עשרה נרות וכו' כלומ' שיש להן זכיות שכלם צדיקים היו: ב׳ באורך צורי ראיתי אורה ג׳ בחוקקי ספר בראשית ברא ד׳ ואליך אתחנן יוצר אישון ה׳ כי עזרתני בספר ראשון ו׳ ת״ל אשר אין לו אחרית וראשית. בעזר אשר בידו נפקדו הרוחות והנשמות.

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מח

גור אריה: מ״ח:א׳תי״ד א׳ וי"א אפרים וכו'. ולא סגי לומר שהוא קצור לשון המקרא כמו שמפרש לקמן על "ויגד" (פסוק ב), כי לקמן נוכל לפרש 'ויגד המגיד' מי שהיה, שהרבה בני אדם היו נכנסים אל יעקב והיו אומרים לו "הנה בנך יוסף בא אליך" (שם), ולכך על "ויגד" לא דרשו כלום, אבל יעקב שהיה רחוק מיוסף, ולא שייך לפרש המגיד מי שהוא, שהרי אין שכיחים רבים שיבאו מגושן למצרים למקום שהיה יוסף, ולא שייך לומר 'אחד מן המגידים' על דבר שלא נמצא שנעשה ברגילות ושכיח שיהיה, לכך הוצרכו לדרוש (תנחומא ויחי, ו) שהיה אפרים, ולא סגי בפירוש הראשון. ומה שאמרו דווקא אפרים ולא מנשה, כי אחר שאפרים יהיה יותר חשוב מן מנשה – מסתמא לזה היה מלמד תורה: מ״ח:א׳תי״ז א׳ קהל ועמים. אין הפירוש כי "קהל" אחד ו"עמים" נמי אחד – הרי ב', דלא כתיב 'קהל ועמים' אלא "קהל עמים". ועוד דבפרשת וישלח דכתיב (לעיל לה, יא) "קהל גוים" לא הוסיף וי"ו, רק מן "גוים" בעצמו משמע שנים, ואם כן גם כאן מן לשון "עמים" משמע שנים, ויראה דודאי מן לשון "עמים" משמע שנים, אלא שהוסיף וי"ו על לשון 'ועמים' כדי שלא תאמר כי פירושו 'קהל של עמים', ויהיה פירושו יותר משני עמים, כי שנים לא יקראו 'קהל של עמים', לכך פירש שכך פירושו 'קהל ועמים', והשתא לא יהיה פירושו רק שני עמים. אבל לעיל בפרשת וישלח (שם) על "גוי וקהל גוים" לא הוצרך להוסיף וי"ו על 'וגוים', שלא תפרש אותו 'קהל של גוים' רוצה לומר הרבה גוים, שזה אי אפשר, דאם כן למה אמר "גוי" – לכתוב "קהל גוים" בלחוד, ויהיה הרבה גוים, וכיון דכתיב "גוי" בפני עצמו שמע מינה דבלשון "קהל גוים" לא יכלל רק שני גוים, ופירושו "קהל" והם "גויים", שהקהל הם משני גוים, ולכך לא הוצרך לפרש. ופירוש 'קהל ועמים' שהקב"ה הבטיח אותו שיהיה לקהל, והקהל הוא מעמים, וזה שפירש 'קהל ועמים', כאילו כתיב קהל יהיה ועמים יהיה, והשתא לא הוי רק שני עמים. והרא"ם שבש הגירסא בפרשת וישלח, ואין דבריו צריכין: מ״ח:א׳תי״ח א׳ לפני בואי אליך. כלומר שאין הכוונה כאן שנולדו עד שבא יעקב אליו, שהרי נולדו הרבה שנים קודם שבא יעקב אל יוסף, אלא רוצה לומר שנולדו לפני בואו אליו, לאפוקי אחר באו, וזה נקרא "עד בואי". ומפני שכל "עד" יש לו תמיד זמן שמתחיל בו, ועליו אומר '[מ] זמן פלוני עד זמן פלוני', הוצרך להוסיף 'משפרשת ממני וכולי', דהשתא שייך לומר "עד בואי" (כ"ה ברא"ם): ב׳ ליטול חלק בארץ איש כנגדו. ואם תאמר מאי מהני להם דבר זה, סוף סוף לא יהיה להם יותר מלשאר שבטים, יש לומר דמהני להו שפיר, דאמרינן בפרק מרובה (ב"ק פא ע"ב) דלא היה שבט מישראל שלא היה לו בהר ובשפילה ובנגב, לכך מהני שיהיה לאפרים כל הדברים האלו וכן למנשה, וזהו שבח גדול להם, דיש ניחא ליה בהאי ויש ניחא ליה בהאי, וכאשר נתנו לאפרים בהר ובשפילה ובנגב לקח כל אחד ואחד מה דניחא ליה, ואם היה שבט אחד, אף על גב שאם היו רבים היו נותנים לו הרבה – היה מרבה לו בהר או בשפילה, דלא היה צריך רק שיהיה להם נחלה הרבה, כך יש לומר. והרמב"ן הקשה על פירוש רש"י (פסוק ו) שאמר שלא היה הבכורה ליוסף רק שיהיו נקראים שבטים – שהרי הכתוב אומר (פסוק ו) "בנחלתם", ובכל מקום אמרו יוסף היה בכור לנחלה, ועוד דהעלה בגמרא בפרק יש נוחלין (ב"ב קכב. ) דלשבטים איפלוג, פירוש שכל השבטים נטלו בשוה – אותו שהיה שבטו מרובה כאותו שהיה שבטו מועט, כך הקשה הרמב"ן. ואינו קושיא מה שאמר כי יוסף היה בכור לנחלה, דודאי אף רש"י מודה בזה, שהרי בפירוש אמר (רש"י פסוק ו) 'ולא יהיה להם שם בשבטים לענין נחלה', מכלל דאפרים ומנשה היה להם שם בשביל נחלה, אלא הרב מפרש דחילוק יש אף על גב דכל אחד נטל חלק בשוה, כיון דמסקינן (ב"ק פא ע"ב) דלא היה שבט שלא היה לו בהר ובשפילה כדאמרינן למעלה, היה מועיל להם שהיו ב' שבטים, דהשתא היה לכל אחד ואחד בהר ובשפילה, ואם לא שהיו ב' שבטים לא נתנו להם. ועוד לענין שלא תסוב הנחלה משבט זה אל שבט אחר יש חילוק ביניהם, דלכל אחד היה לו נחלה בפני עצמו, ולא יסוב משבט לשבט. והרי כך צריך לומר למאן דאמר לקרקפתא איפלוג אפילו לפירוש הרמב"ן ז"ל. ומה שפירש דאם נאמר דחלקו אותן לגלגולת היה בכורה של יוסף שנתנו להם כפלים כשאר השבטים, דבר זה אין הדעת מקבל, באיזה מקום נזכר זה בכתוב שיהיה לבני יוסף כפל לכל אחד ואחד, ולמה היה ליעקב לומר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא הוי ליה רק לומר שיתן לו הבכורה שיקח כל אחד שני חלקים בארץ – אם היינו מפרשים דהיו נותנים לבני יוסף לכל אחד ב' חלקים – חלק בכורה וחלק פשוט, אלא על כרחך לא היה ב' חלקים, רק שנקרא אפרים שבט בפני עצמו כמו ראובן ושמעון, והשתא איך יאמר דהיה הבכורה ליוסף אם נחלק לקרקפתא, אלא על כרחך כמו שפירש רש"י לענין זה, דהיה נוטל חלק בפני עצמו שלא תסוב משבט אפרים למנשה הנחלה כדאמרינן למעלה, והיה לכל אחד בהר ובשפילה. ומה שהקשה על זה דהרי בגמרא מסיק דלשבטים איפלוג ולא לקרקפתא, רש"י מפרש דאף אם נאמר דאפלוג לשבטים לא נטל כל שבט (יותר) [בשוה], רק כל אחד ואחד לפי שהוא מרובה באוכלוסין נתנו לו חלק רב ולמועט נתנו לו חלק קטן, ולא מבעיא ליה שם רק באיזה ענין היה חלוקה, אם לי"ב חלקים היה הגורל, או שהיו מטילין גורל על כל אחד ואחד. אלא דקשיא מאי דמסיק התם דלעתיד תהיה הארץ נחלקת לי"ג חלקים, פירוש חלק אחד לנשיא, וזה אי אפשר לפרש רק שתהא הארץ נחלק בשוה לי"ג חלקים, דאם נאמר כל אחד לפי מה שהוא – מה יהיה מגיע לנשיא, אלא על כרחך לי"ג חלקים שוים קאמר, והכי נמי הא דאמרינן דארץ ישראל נחלק לי"ב חלקים הוא לחלקים שוים, אם לא שנדחק לפרש דמתחלה נחלקה לי"ג חלקים שוים, ונוטל הנשיא חלק אחד, ואחר כך יחזרו ויחלקו הי"ב חלקים של שבטים כל אחד כפי מה שהוא, וזה לא משמע מן הברייתא. וראיה לזה דקאמר בגמרא כי בעי למפשט דלשבטים נחלק – קתני מיהא שמתחלה נחלק לי"ב שבטים, ומאי ראיה היא זאת, שמא הכי קאמר – מתחלה לא היה נחלק לי"ג חלקים כמו שיהיה לעתיד שיהיה גם כן חלק אחד לנשיא, אלא לי"ב שבטים בלבד, ולא בא לאשמועינן רק דהיו חולקים אותו לי"ב חלקים ולא לי"ג, אלא עיקר ראיתו מדקתני ברישא עתידה שתחלק לי"ג חלקים שוים הכי נמי הא דקאמר 'לי"ב חלקים' רוצה לומר לי"ב חלקים שוים, דודאי 'לי"ג חלקים' משמע חלקים שוים נטלו. והשתא הוי שפיר נמי 'קתני מיהת וכו" דמשמע דמרישא בלחוד דייק ולא מסיפא, ואדרבה מסיפא דייק טפי אי לא מיבעי רק באיכות החלוק אם היה הגורל על כל אחד ואחד או על השבטים, דבהדיא קתני 'אם ראובן עלה – חלק פלוני יהיה עולה עמו', ובהדיא מוכח דלשבטים איפלוג, והווא ליה למימר 'קתני מיהא אם ראובן עולה כו", ולא הוי ליה למימר 'קתני מיהא שמתחלה נחלק לי"ב שבטים', אלא כמו שאמרנו דדייק מרישא. ועוד דאי לקרקפתא דגברא אחלוק האי דקאמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" באיזה ענין קאמר, כיון דהגורל היה על כל איש ואיש בטל לגמרי לפי זה "כראובן ושמעון יהיו", בשלמא אם נאמר דאף לאותה סברא ד'לקרקפתא דגברא איפלוג' סבירא ליה דהחלוק לא היתה רק לשבטים, ולשבטים היו מפילים גורל, והיו נותנים לאפרים נחלה בפני עצמו, ולמשנה בפני עצמו, ולעולם היו נותנים לפי רבוים ולפי מיעוטם – שפיר, אבל אם נאמר דהיה הגורל על כל איש בפני עצמו – מאי מהני לאפרים ומנשה, דדוחק לומר דהיה מהני שהיה בא בגורל חלק אפרים ביחד וחלק מנשה ביחד, דאם כן היה הבכורה על מידי דהוא בידי שמים ולא בידי אדם, והרי יעקב נתן הבכורה ליוסף לא שיהיה כן בגורל. אבל אם נפרש 'לשבטים' רוצה לומר לחלקים בשוה, ו'לקרקפתא' כל שבט לפי מה שהוא, ומכל מקום כל שבט ושבט היה לו תחום בפני עצמו – ניחא. אבל מה שפירש הרמב"ן ולמאן דאמר ל'קרקפתא דגברא' היו נוטלים כל אחד מבני יוסף ב' חלקים – כלל אין לומר כך, כמו שנתבאר למעלה. ועוד איך יתכן זה, דלא נתן יעקב הבכורה רק לאפרים ומנשה, לא לכל אחד ואחד מבני יוסף. ועיין בפרשת פנחס (במדבר כו, נד) עוד, ושם הארכתי לפרש הסוגיא: מ״ח:א׳תי״ט א׳ אם תוליד עוד. שאין לומר שכבר נולדו לו כמשמעות הלשון, שאם כן למה לא לקח אותם לברכם – כמו שלקח אפרים ומנשה לברך אותם (כ"ה ברא"ם). וקשיא הרי לא נולדו ליוסף בנים עוד, ומה כתב לך – כיון שלא היו לו בנים עוד, ואפשר לומר כי היו לו בנים אחרים גם כן, וכיון שהם "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" לא הזכירם הכתוב, ובכל מקום שמונה אפרים ומנשה – הם נכללים במספרם. אבל קשיא דלא ידעינן למנות אותם – אם יהיו נמנים עם שבט מנשה או עם שבט אפרים, לכך יש לפרש כי כן פירוש הכתוב – אם אתה רוצה להוליד עוד, שלא יחשוב – אחר שבני הם במנין השבטים, אקח עוד נשים להוליד שבטים כדי שיהיו בני במנין השבטים, לפיכך אמר – אם אתה רוצה להוליד עוד בנים – לא יהיו במנין השבטים, לכך הוצרך יעקב לומר זה כדי שלא יחשוב יוסף שבניו יהיו במנין השבטים וישא נשים. ואילו לא אמר זה – לקח יוסף עוד נשים והיה מוליד. ואפשר עוד לומר כי יעקב הוצרך לומר זה, אף על גב דידע יעקב ברוח הקודש שלא יהיו ליוסף עוד בנים, היה יוסף אומר דאפרים ומנשה הם כראובן ושמעון – וחלקי לא אבדתי, ואם יהיו לי בנים אחרים הם יורשים את נחלתי כמו שאר שבטים, דבשביל שאפרים ומנשה בניו במנין השבטים – עדיין חלק יוסף במקומו עומד לשאר בניו שיוליד, ואף על גב דבסוף לא יוליד בנים, הרי יאמרו אפרים ומנשה – אם היו בנים ליוסף אבינו בניו היו יורשים חלק יוסף, עכשיו דאין לו בנים אנו יורשים חלק יוסף אבינו, ויהיה לנו ג' חלקים, אמר יעקב "ומולדתך וגומר", אם תוליד עוד יהיו על שם אחיהם – לא על נחלתך, ואם כן אין ליוסף חלק בפני עצמו. וכדי שלא יהיו אומרים בני אדם שלא ידע יעקב שלא יהיו עוד ליוסף בנים, אמר "אשר הולדת" לשון עבר, כלומר כמו שאין לך בנים כבר – כך לא תוליד עוד, אלא עיקר דבר זה שלא ירשו בני אפרים ומנשה חלק עוד, ומה שלא אמר דלא יהיה ליוסף עוד חלק, דזה הוה גנאי ליוסף, ויהיו סוברים כי אין ראוי יוסף ליטול חלק בארץ, ונתן לבניו אפרים ומנשה, ולכך אמר "ומולדתך אשר תוליד על שם אחיהם", כלומר דנחלת אפרים ומנשה הוא נחלתך, ולכך "על שם אחיהם יקראו בנחלתם", דאם לא כן באיזה מקום תמצא שיקרא האח על שם אחיו בנחלתו, וזה נכון למדקדק: ב׳ ואף על פי שנחלקה הארץ לגלגולת. פירוש ואם כן מאי רבותא דאפרים ומנשה על שאר בני יוסף, שהרי לפי הגלגולת נחלק, ומתרץ דלא נקראו שבטים רק אלו, ויהיה פירוש הכתוב "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" שלא יקראו שאר הבנים שבטים. והקשה הרא"ם דאפילו נאמר שלא נחלקה הארץ רק לגלגולת – אכתי איכא טובא, דלא נתנו לשאר בני יוסף שום חלק כלל, כדמשמע מקרא דכתיב (במדבר כו, נג) "לאלה תחלק הארץ" והם אפרים ומנשה, ואם כן טובא איכא. והם דברים תמוהים, חדא – דאפילו אם היה זה בא רש"י ליישב – מה מעלת אפרים ומנשה כנגד שאר שבטים שאמר הכתוב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ומפני שאמר שיהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה, ועל זה אמר מה שם שייך באפרים ומנשה משאר שבטים. ועוד כי איך יתכן שלא יהיה נותן לבני יוסף חלק כלל, ובין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק ובין למאן דאמר לבאי הארץ נחלק – סוף סוף יוצאי מצרים היו או באי הארץ היו, ואיך לא יהיה נותן להם חלק, דממה נפשך אם היו ליוסף בנים עוד זולת אפרים ומנשה היו נכללים במנין אפרים ומנשה, כדכתיב "על שם אחיהם יקראו בנחלתם", והוא הדין לענין מספר לצורך הנחלה "על שם אחיהם" היו, ו"לאלה" (שם) גם כן עליהם קאי, או שלא היו לו ליוסף עוד בנים כלל, ולפיכך לא הוצרך לכתוב בפרשת פנחס (במדבר כו, כח-לז) מספר שאר בני יוסף זולת אפרים ומנשה: מ״ח:א׳ת״כ א׳ אעפ"י שאני מטריח עליך וכו'. דאם לא כן למה הוצרך יעקב לומר זה ליוסף, דגם יוסף ידע שלא נקברה בארץ. וקשה דלמה לא אמר יעקב זה ליוסף כשהשביעוהו על הקבורה (לעיל מז, לא), ולמה אמר זה עתה, ויש לומר כי דיו לצרה בשעתה (ברכות ט ע"ב), ולא הקדים הפורענות שעתיד לבא (מגילה ה. ), ולכך לא היה רוצה לגלות עד יום מותו, דאם לא עכשיו אימתי, ועל כל פנים ראוי שלא יהיה נשכח לגמרי, דהוא מן הדברים הנעלמים. וזה היה גם כן שלא היה מגלה את הקץ עד יום מותו (רש"י מט, א), דאם לא עכשיו אימתי: ב׳ עת הגריד. שנת היובש: ג׳ שהארץ חלולה ככברה. אף על גב דאפקיה לשם מדת הארץ, מכל מקום מדאפקיה בלשון "כברת" שמע מינה תרתי (כ"ה ברא"ם): ד׳ להכניסה לארץ. אף על גב דודאי בארץ נקברת, דכתיב "מתה עלי רחל בארץ כנען" (קושית הרמב"ן), אלא רוצה לומר שלא הכנסתיה לארץ מיושבת – להכניסה לבית לחם לעיר, כך פירש הרא"ם: ה׳ אבל דע לך וכו'. מדכתיב "ואקברה שם", ולא הוי למכתב רק "בדרך", אלא "שם" פירושו דווקא היה ראוי לקבור אותה שם בדרך – ולא במקום אחר, והיינו טעמא כמו שמפרש ואזיל. ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות, ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב"ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקאת 'צרה', הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז' שנים (לעיל כט, כ), ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה (שם שם כד), וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם – ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב"ה משיב "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב" (ר' ירמיה לא, טו). וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה – שהוא עולם החלוק והפירוד – ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה – קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם – זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו, ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה [בו] שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. ועוד שכך אמרה – שאם לא היה מסדר העולם וענין שהוא נוהג להיות בו צרה – לא היה דבר זה לאבות, שהרי האבות לפי שהם אבות העולם [הם] עיקר מציאות העולם, וכמו שנתבאר בפרשת וישלח יעקב מלאכים (לעיל לב, ג סוף אות ב) שהאבות הם עיקר העולם וסדר של עולם, וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה, ולפיכך רחל מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטב. ועוד יש במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד) ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא על שם בנה, שנאמר (ר' עמוס ה, טו) "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף", ולא על שם בנה אלא על שם בן בנה "הבן יקיר לי אפרים" (ירמיה לא, יט). וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל – שהם בית יעקב – על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה. כי פירוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה מפוזרים בכל הארצות – יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב' מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה רחל בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות רק תהא עם בניה, שהיא מתיחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן, ולפיכך כאשר הוגלו ישראל היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב"ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מחברת ומאחדת הכל – ישובו לגבולם. כי יש כח קבוץ עוד בישראל ואחדות, שבזכות אותו קבוץ ואחדות ישובו הם לגבולם להתאחד. ולפיכך נקברה רחל בדרך, כי אחר שישראל הם בגלות חוץ למקומם, נמצא אצלם כח קבוץ שלהם המקבץ ומאחד אותם – שם, הוא בית יעקב, ובשביל אותו קבוץ מתכנסים מן הארץ אשר הוגלו ונפזרו לשם. ועל פי זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה "קול ברמה נשמע קול נהי רחל מבכה על בניה" – על כנסת ישראל, שנקראת "רחל": מ״ח:א׳תכ״א א׳ בקש לברכם וכו'. דאם לא כן וכי עד השתא לא ראם שכתוב "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי הם", ואפרים רגיל היה בתלמודו לפני יעקב (רש"י פסוק א): מ״ח:א׳תכ״ד א׳ לא מלאני לבי וכו'. פירוש כי "לא פיללתי" הוא לשון מחשבה ועצה כמו שפירש אחר זה (ד"ה פללתי), ומפני שלא יתכן לומר 'ראות פניך לא חשבתי' כי משמע שהיה זה בשביל שלא מחשב עליו, אמר 'לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה עוד פניך': מ״ח:א׳תכ״ה א׳ לסמוך ידיו עליהם ולברכם. ואף על גב שמתחלה אמר יעקב שאינם ראוים לברכה (רש"י פסוק ח), ואם כן מהיכן היה יודע יוסף שיברך אותם, שאחר שראה שנשק אותם (פסוק י) אחר שאמר "מי אלה" (פסוק ח) שמע מינה שחזר רוח הקודש לברך אותם, שאם לא כן לא נשקם. וזהו שפירש רש"י 'לאחר שנשקם', כלומר שבזה ראה שדעת אביו לברכם: ב׳ כשחזר לאחוריו וכו'. שזה דרך כבוד למי שנפטר מגדול: מ״ח:א׳תכ״ט א׳ מלאך הרגיל. מפני שלשון "גואל" משמע לשון הוה, ולא היה גואלו עתה שיאמר "המלאך הגואל", הוצרך לפרש 'המלאך הרגיל', ולפיכך נקרא "הגואל" בלשון הוה: ב׳ יברך את הנערים וכו' מנשה ואפרים. לא שיהיה פירושו "הנערים" שילדו לבסוף, שכן משמע הלשון שברך את יוסף כדכתיב (פסוק טו) "ויברך את יוסף", ולא כתיב 'ויברך אפרים ומנשה', ומשמע שיברך את בניו שיהיו לו לבסוף מיוסף עצמו, וזה לא יתכן, שאם כן היה לו לומר 'יברך את זרעך' מאי "הנערים": מ״ח:א׳ת״ל א׳ הרימה מעל לראשו ותמכה. פירוש הא דכתיב "ויתמוך יד אביו להסיר אותה" וכאשר יתמוך יד אביו בזה לא יסיר אותה, והוצרך לפרש שהרימה מעל ראש אפרים ויסמוך אותה וכו'. ופירוש "ויתמוך יד אביו להסיר" רוצה לומר כי במה שתמך יד אביו נשארה היד מוסרה ולא תחזור על ראש אפרים ומנשה: מ״ח:א׳תל״ב א׳ ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור גם הוא יהיה לעם וכו'. פירוש שאין "ידעתי בני ידעתי" דבוק אל "גם הוא יהיה לעם", שאם כן לא היה נופל הלשון "ידעתי בני ידעתי" רק 'ידעתי בני כי גם הוא יהיה לעם', כי כפל הלשון הוא לחזק, לפי שיוסף היה סובר כי לא ידע זה יעקב, לכך כפל הלשון שידע זה. ועוד מאי "גם", דהא לא נזכר לפני זה שיהיה אפרים לעם שיהיה קאי על ש"גם" מנשה יהיה לעם, ולפיכך צריך לפרש כך – "ידעתי בני ידעתי" שהוא הבכור, ולא לבד שהוא הבכור – אלא "גם יהיה לעם", ולפיכך הוסיף וי"ו על 'וגם', לומר שהוא מחובר למעלה: ב׳ כל העולם יתמלא וכו'. דאם לא כן לא יתכן לומר "וזרעו יהיה מלא הגוים", שאיך יהיה זרעו מלא הגוים, אלא בצאת שמעו: מ״ח:א׳תל״ג א׳ הבא לברך. פירוש שאין זה מצות עשה, שאין יעקב מצוה מצות לישראל, אלא שכל כך יהיו אפרים ומנשה חשובים – עד שמי שבא לברך את בנו יברך אותו כך: ב׳ בברכתו לפני מנשה. אבל מה שאמר יעקב למעלה (פסוק ה) "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" והקדים את אפרים לפני מנשה, שמא חשב יוסף שעשה זה יעקב להקדים את אפרים לפני מנשה כדי לטול בכורה מראובן ולא יהיה בכורה למנשה, שאם אמר 'מנשה ואפרים יהיו כראובן ושמעון' יסבור יוסף כמו שראובן הוא בכור גם כן מנשה הוא כמוהו, שגם הוא בכור ליוסף, ולראובן תהיה בכורה וגם למנשה, ולפיכך אמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" שלא יהיה בכורה למנשה וגם לראובן לא תהיה לו בכורה, שהרי משוה לו אפרים דלא שייך בו בכורה, והשתא יהיה מנשה כשמעון, אבל אפרים ליכא למיטעי שהרי אינו בכור. אי נמי כי אפרים בודאי חשוב יותר לפי שלמד תורה מפי יעקב, כמו שפירש לעיל (רש"י פסוק א), וראוי להקדים אותו בדבור, אבל בברכה דלא תליא בחשיבות כלל שלמד תורה, אלא אותו שהוא יותר ראוי לברכה, והבכור בשביל שהוא בכור יותר ראוי לברכה, אפילו הכי בברכה הקדים אפרים בשביל שהוא מזומן לברכה: מ״ח:א׳תל״ה א׳ אתה טורח בקבורתי וכו'. אבל למעלה כשאמר "ואני בבואי מפדן" (פסוק ז) לא אמר זה וליתן לו שכם, מפני שעתה בא לחלק הארץ לכל השבטים וליתן לכל אחד ברכתו הראויה לו (רש"י להלן מט, כח), נתן לו גם עתה שכם: ב׳ הוא חכמתו ותפלתו. שהחכמה נקרא 'חרב' שהוא חריף וחד כמו חרב, והתפלה נקרא 'קשת', שהלשון – שבו תלוי התפלה – נקראת חץ בהרבה מקומות, ותפילת הצדיק עולה למעלה קורעת עליונים ותחתונים – כמו החץ מן הקשת. אבל אונקלוס תרגם 'בצלותי ובבעותי', פירש הוא החרב – תפלה, והקשת – הוא תחנונים. קרא אונקלוס התפלה של הצדיק 'חרב' דהיא קורעת עליונים ותחתונים. והתחינה 'קשת', מפני שהוא מתקשה מאד בתפלתו, ולפיכך התחינה היא יותר, והולכת כמו חץ. אמנם יש עוד דבר נעלם לקרא התחינה "בקשתי":

העמק דבר על בראשית פרק-מח

העמק דבר: מ״ח:א׳תכ״ח א׳ ויאמר ליוסף. שלח להודיע לו. נמצא שהוא כמו ויאמר יעקב. דהשליח אמר בשם משלחו. וצוהו בזה לבא לענין נחוץ מיוחד אליו: מ״ח:א׳תכ״ט א׳ ויגד. יוסף בשליחותו וכתיב לשון הגדה. היינו שהשליח הודיע ליעקב שאינו בא לבקרו לבד אלא מוליך עמו בניו ומקוה לקבל ברכה מיוחדת בשעה זו ע״כ יכין יעקב עצמו לשפע רוה״ק. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ב׳ שיעקב במצרים לא הי׳ באור רוה״ק תמיד. אלא בעת הצורך הי׳ מכין עצמו לכך. והשיג כמו אור הברק שמבהיק את הלילה ומכש״כ בעת שהיה חולה מסוגל יותר להשיג מעלתו כאור הנר לפני הכבוי כמש״כ בס׳ דברים ריש פ׳ ברכה: ב׳ ויתחזק ישראל. הכין עצמו למעלתו ונודע לו כי אין חדשות לברך את יוסף עצמו עתה כ״א במה שכבר נתברך בלוז. ע״כ: מ״ח:א׳ת״ל א׳ ויאמר יעקב. ולא ישראל. כי לא אמר לו זה בנבואה חדשה אלא נתן לו מה שכבר הי׳ בידו מפי ה׳: ב׳ ויברך אותי. כבר ביארנו לעיל ל״ה י״א שהודיע לו שיודע שמה שאמר לו ה׳ בלוז פרה ורבה אינו צווי שיעסוק בפו״ר ואז יהיה גוי וקהל גוים ממנו אלא ויברך אותי ולמד זה ממאמר יצחק כמו שביארנו שם: מ״ח:א׳תל״א א׳ ונתתיך לקהל עמים. היינו לקהל גוים שאמר ה׳ וכל משמעות לשון גוי וקהל גוים שאמר ה׳ לא נתכוין בזה שיהיו אומות ממש בפ״ע כעיקר משמעות גוי. אלא למלוכה ולנחלה בא״י על שמו. באשר שכך הוא ענין גוי ואומה בפ״ע. וכמו שביאר ה׳ שם ומלכים מחלציך יצאו ואת הארץ וגו׳. וכאן לא אמר יעקב ליוסף אלא הנוגע אליו היינו לקהל גוים אבל גוי נאמר על בנימין. ועיקר לשון וקהל גוים אינו אלא בשביל לשון גוי שמורה על המלוכה וזה אינו בעם בפ״ע אלא בגוי בפ״ע אבל נחלה וארץ בפ״ע אפשר גם בעם בפ״ע תחת מלוכה אחרת. וא״כ הי׳ ראוי לומר וקהל עמים שמורה על נחלה בפ״ע לאפרים ולמנשה אלא בשביל שאמר גוי אמר וקהל גוים. מש״ה יעקב שלא הזכיר גוי כלל. אמר לקהל עמים. ופי׳ השייך לזה הברכה היינו ונתתי את הארץ וגו׳ : מ״ח:א׳תל״ב א׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון. יעקב ידע מכבר ברוה״ק שעוד בשעת ברכה שיברכם אח״כ יקדים אפרים למנשה אבל יוסף לא הבין וכסבור שמש״ה הקדים אפרים למנשה בשביל שרוצה להשפיל בזה את ראובן הקודם שאינו אלא כהשני בבני יוסף. ע״כ הי׳ נבוך בעת הברכה במה שהקדים ושינה את אפרים לטוב כמש״כ להלן ט׳: מ״ח:א׳תל״ג א׳ ומולדתך אשר הולדת אחריהם. כבר הסכימו הראב״ע והרמב״ן במקרא ט״ו שיוסף היו לו עוד בנים אלא שלא נזכרו בשם. וכיב״ז הי׳ בבני מנשה כמו שמבואר להלן נ׳ כ״ג: ב׳ על שם אחיהם וגו׳. שלא תחשוב כי יהיו על שמך שבט יוסף בפ״ע וכאשר הי׳ כן במשמעות דבר ה׳ וקהל גוים יהיה ממך. היינו לבד מה שיש לו עתה ויוסף הרי הי׳ לו מכבר ובמה נגרע הוא מכל הבנים. אבל הודיע לו יעקב שאינו כן: מ״ח:א׳תל״ד א׳ ואני בבאי מפדן וגו׳. הראשונים ז״ל פירשו שבא להתנצל על הקבורה. והוא פלא. שא״כ הי׳ לו להתנצל בשעת בקשת קבורתו ולא בשעת מתנה. אלא הוא התנצלות וטעם על מה שאמר לו שנעקר שם שבט יוסף מאחוזה בפ״ע בארץ. ואמר שלמד זה מדאירע לרחל אמו סיבה פתאומית בקבורתה שמתה סמוך לבית לחם ולא הי׳ יכול להוליכה אפי׳ לבית לחם מחמת שהיתה חיה וא״א להשהות. וזה הי׳ נסבה מה׳ לדעת באחוזת נחלה לבניה. דזה כלל גדול דאחוזה בארץ וקבורה תליין זב״ז כדאי׳ בנדה דס״א משום שנא׳ לא תסיג גבול רעך וגו׳ בנחלתך אשר תנחל. מי שיש לו אחוזה בארץ יש לו נחלה (ואע״ג דהתם מביא הגמ׳ זה הדרש בשם כותאי. מכ״מ הדרש אמת כמבואר בש״ע או״ח סי׳ תקכ״ו ולא כמ״א שם סק״כ. ואכ״מ) ומזה יש לשפוט שכמו שאחוזה המובחרת שאפשר להיות בא״י היא אחוזת שבטי יה שנקרא על שמם לדור דור. כך הקבורה המובחרת שאפשר להיות היא קבורת מערת המכפלה ומעשי אבות ואמהות סימן לבנים. ולאה שנקברה במערת המכפלה. הי׳ לכל בניה אחוזה על שמם אבל רחל שלא זכתה להקבר במערת המכפלה. מזה שפט יעקב דכשם שלא זכתה רחל לקבורה המובחרת כך לא יזכה אחד מבניה לנחלה המובחרת. וא״א לומר דקאי על בנימין שהרי נזכר סמוך לברכת הארץ במאמר גוי וקהל גוים וגו׳ וגם לא הית׳ לרחל הכרה עמו כלל. אלא אות הוא על יוסף שלא תהיה האחוזה נקראת על שמו. אלא ע״ש אפרים ומנשה. ואע״ג דגם בלהה וזלפה לא נקברו במערת המכפלה. מ״מ הי׳ לבניהם אחוזת נחלה על שמם. משום דבלהה וזלפה לא נקראו אמהות כדאי׳ ברכות ט״ז ב׳ ואין מהן סימן לבניהם: מ״ח:א׳תל״ה א׳ ויאמר מי אלה. בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב ועיני ישראל כבדו מזקן. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים מכ״מ הי׳ אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם הית׳ השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. א״כ לא הי׳ נצרך להאריך כ״כ. אלא לומר בני המה. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו רוה״ק כפרש״י. אכן לפי הפשט. כאן החל יעקב להמשיך עליו רוה״ק ולברכה. שהרי עד כה דבר בבחינת יעקב כמש״כ לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל כ״ז כ״ד שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוה״ק לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך . ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם: מ״ח:א׳תל״ו א׳ בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. יוסף לא רצה להזכירם בשמם כי היה נבוך במה שהזכיר יעקב אפרים ומנשה. וליוסף הי׳ קשה הדבר. וחשב אולי יש בזה כונה אחרת כמש״כ לעיל. ולהזכיר להיפך מלשון אביו ג״כ אין הדעת נותנת. ע״כ לא הזכיר שמם כלל. והעיר אהבה בדברים אלו. שאלהים נתן לו בזה זרע ברוכי ה׳. עד שהמה מתנת אלהים ולא כשארי ילדים בטבע האדם: מ״ח:א׳תל״ז א׳ ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות. כדי להוסיף עוד אהבה ע״י הסתכלות יפה ע״כ עשה פעולות אחרות במשמוש ידים וברעיון שקוע בהם לאהבה: מ״ח:א׳תל״ח א׳ ויאמר ישראל וגו׳ לא פללתי. פלילה אינה מחשבה בעלמא. אלא בהשתדלות להשיג דבר. ואמר יעקב הן לא השתדלתי אפי׳ לראות פניך שהרי הייתי מיואש ממך. והנה בלי השתדלות הראה אתי אלהים גם את זרעך. והיה בזה הקדמה למה שחפץ להקדים ברוה״ק את אפרים והוא הצעיר ולא חשב לגבוהות כאשר יבואר. ע״כ הקדים כי כך דרך השגחה העליונה לעשות דבר גם בלי שום השתדלות האדם. ויוסף הבין שמדבר במה שהגביה את יוסף בזה שנתן לבניו שני חלקים בלי השתדלות יוסף בזה. ע״כ ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו. כדי שתהיה ההשתחואה ליעקב פנים בפנים וישתחו לאפיו ארצה. כמודה ומחזיק טובה ליעקב ע״ז. שהרי הי׳ הדבר תלוי אך בו והי׳ יכול לפרש וקהל גוים על שני בני בניו אחרים. ע״כ עליו להחזיק טובה ע״ז: מ״ח:א׳תמ״א א׳ והוא הצעיר. ביארו חז״ל במ״ר שהגיע לו זה בשביל שהי׳ מצעיר את עסקיו והיינו כדאי׳ במס׳ תמיד ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א״ל ימית א״ע. ופרש״י ישפיל: ב׳ שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור: מ״ח:א׳תמ״ב א׳ אשר התהלכו אבתי לפניו. עומק מליצה זו פירשו חז״ל ברבה כ״פ ר״י ור״ל חד א׳. כנשיא שהולך והזקנים לפניו. וח״א כרועה שהולך והצאן לפניו. ומפרשי עוד למ״ד כנשיא הוא צריך לזקנים ומ״ד כרועה הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם. הביאור בזה דמשמעות אשר התהלכו אבותי לפניו. משמעו בשני פנים. א׳ שפרסמו את כבודו בעולם וזהו כנשיא וזקנים. שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא. וכך הי׳ המנהג אז. וע׳ ס׳ במדבר ט״ז כ״ה. ב׳ שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו. ושתי הכונות מוכרחות בפשט הכתוב. דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק. ואמר על עצמו בפ״ע האלהים הרועה אותי וגו׳ מוכרח כפי׳ הראשון מש״ה לא רצה ליטול זה השם על עצמו שהוא פרסם את כבודו ית׳ וכבר נענש יעקב על כיב״ז כמש״כ לעיל ל״ג כ׳. ומדלא אמר יעקב האלהים הרועה אותי ואת אבותי מוכרח שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית במאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיה בזה שני אופני משמעות. ואח״כ פרט א״ע בכונה שני׳ לחוד: מ״ח:א׳תמ״ג א׳ המלאך הגואל וגו׳ יברך את הנערים. האי יברך קאי גם על האלהים אשר במקרא הקודם גם על המלאך. אלא שלא אמר יברכו. שהרי גם המלאך אינו מברך אלא מדעת קונו ית׳ אלא שהוא בבחינה נמוכה ממעשה הבא ע״י הקב״ה בכבודו ית׳. מש״ה כתיב בלשון יחיד וכיב״ז בס׳ שמות י״ד כ׳ : ב׳ ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק. הקדים שמו לשם אבותיו. דפי׳ ויקרא בהם שמי הוא מה שאומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויבואר בפ׳ שמות שהוא ע״ש השגחה על ישראל בשלשה ענינים. מלחמה והגנה. פרנסה. ומדת השלום. שבאו נגד תורה עבודה גמ״ח וכמש״כ לעיל י״ב י״ז והתפלל יעקב שיקוים בהם שלש מדות הללו. ובזה יקרא בהם שם האבות. וכבר ידוע דזרע יוסף היו מיוחדים במדת השלום וגמ״ח יותר מבדרך תורה ועבודה שהי׳ עיקרם ביהודה ולוי כמש״כ לעיל מ״ו ד׳. מש״ה הקדים ויקרא בהם שמי תחלה ואח״כ. ג׳ ושם אבותי אברהם ויצחק. דמכ״מ היו בהם גם תורה ועבודה: מ״ח:א׳תמ״ד א׳ כי ישית. לא כתיב כי שת. דלא הי׳ אחר הברכה. דא״כ מה שעבר עבר אלא עוד לפני הברכה ראה והבין כי ישית וגו׳: ב׳ וירע בעיניו. הרמב״ן כ׳ כי חשש שהי׳ הברכה בלי דעת רוה״ק. וקשה א״כ מה הועיל במה שרצה להסיר יד אביו ובמה שהודיע לו. אולי כונת הרמב״ן שיוסף רצה לעשות בחינה אם הוא בלי דעת וכונה. ע״כ עשה ודבר ובזה עמד ע״ד אביו. ולי נראה דאפי׳ ידע יוסף שיעקב יברך ברוה״ק יוכל להיות שטועה בדמיונו כמו שיצחק ברך את יעקב וטעה בדמיונו. והורע לו במה שהוא הגורם לכך שהחליף את מנשה לימינו ואביו לא ידע מזה וחושב שמנשה עומד לשמאלו ונמצא הוא הגורם לגרע כח בכורו. ע״כ השתדל בכך: ג׳ ויתמך יד אביו. לא מצא לב להרים היד בפועל ממש אלא תמך יד אביו הכהה מזוקן וחולשה ובזה חשב לדחותה לאט לאט. וכאשר לא יכול בזה האופן אמר בפירוש. מ״ח:א׳תמ״ה א׳ שים ימינך. שהוא לאות הכבוד וגם הברכה חלה בשפע יתירה ע״י יד ימין משהיא באה ע״י השמאל: מ״ח:א׳תמ״ו א׳ וימאן אביו ויאמר. הוא כפל לשון. וע׳ מש״כ לעיל ל״ט ח׳. ולפי פשוטו באשר הי׳ עוד קודם שבירך כמש״כ. והי׳ עוד שקוע במחשבת הברכה לא ענה את יוסף מאומה ורק מאן להסיר היד. ואחר שבירך א״ל הטעם : ב׳ ידעתי בני. הבינותי שיש לך שכל להעמידם באופן שיהא מנשה בימיני: ג׳ ידעתי. שמכ״מ יש לעשות כן ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. אינו ברכה. אלא שיודע ברוה״ק כי ראוי הוא לכבוד יתירה באשר יהיה מכובד וגם ע״כ נצרך לברכה זו ע״י ימין שיהא בשפע יתירה דמי שהוא גדול בהליכות עולמו נצרך לשפע יתירה לכלכל עניניו בשעתו: ד׳ וזרעו יהיה מלא הגוים. אם קאי על יהושע כמשמעו זרע אפרים לא הי׳ ראוי לאמר וזרעו שהרי כל המאמר גם הוא יהיה לעם וגו׳ קאי על זרע מנשה. וכן הפי׳ אחיו הקטן יגדל ממנו. היינו זרעו. ועוד אינו מדויק מה ששינה המאמר במנשה הקדים יהי׳ לעם ואח״כ יגדל. ובאפרים הפך ואמר יגדל ממנו תחלה ואח״כ יהיה מלא הגוים. אלא כך הענין דגדעון הבא ממנשה לא הי׳ גדול בתורה כידוע שחשבוהו בגמ׳ מקלי עולם. אך באשר הי׳ לעם וקיבץ על ידו שלש מאות איש עם ה׳ המלקקים וראוים לנס. אח״כ נתגדל גדעון על ידם והלכה הצלחת המלחמה על שמו. משא״כ יהושע עד שלא הנהיג את הדור הי׳ גדול מאד בתורה אבי תורה שבע״פ בזמנו. וממילא הי׳ גדול על כל ישראל ונדרש לשפע יתירה לכלכל כל ישראל בבוא עת הנהגת הדור ע״י. וזהו פי׳ יגדל מאד. ואמר עוד בנבואה. וזרעו פי׳ תלמידיו אפי׳ מכל השבטים וכדאיתא בסנהדרין די״ט כל המלמד את בן חבירו תורה דומה כאלו ילדו. כך כל ישראל תלמידי יהושע המה: ה׳ יהיה מלא הגוים. היינו כל העולם דעיקר פלפולה של תורה ועמק הלכה נתרחב בעת שהלכו ישראל בגולה כמ״ש בס׳ שמות י״ט י״ט. ובריש ס׳ דברים וכל בעלי התלמוד תלמידי׳ של יהושע המה ומש״ה רגילים לומר אלו אמר יהושע בן נון בפומי׳ כו׳. ודקדק יעקב אבינו לומר וזרעו. לא הוא שהם בני אפרים דבאמת לא נשאר כח הנפלא של יהושע ראש אפרים ביד בניו ושבטו אלא בידי שבטי לוי ויהודה. ואך המה האירו תבל בחכמת התורה שקבלו איש מפי איש עד יהושע : מ״ח:א׳תמ״ז א׳ ביום ההוא. אלו כתיב ויברכם לאמר או אפי׳ כתיב ויברכם ביום הזה. הייתי אומר דברכה של בך יברך וגו׳ שייך לברכה הקודמת המתחלת האלהים אשר וגו׳ ונמשכת אחריה. ובאמת אינו כן דברכה הקודמת חלה על יהושע וגדעון בעת שהנהיגו את דורם. וברכה זו של בך וגו׳ הוא על מנשה ואפרים עצמם שיהיו נזכרים לברכה. מש״ה כתיב ביום ההוא דמשמעו בכ״מ ביום אחר מן המדובר רק באותו יום שהגיע לכך כמ״ש בס׳ שמות ה׳ ו׳. וכן כאן לא אותו היום דוקא אלא ביום ההוא. מתי שבא יום לברך. ב׳ יברך ישראל. ולא אמר בני ישראל דמשמעו כלל האומה. אבל ישראל משמעו אנשי המעלה מי שראוי להיות מכונה בשם ישראל. הוא ראוי לברך: ג׳ כאפרים וכמנשה. באמת הי׳ עוד זרע ברוכי ה׳ בנכדי יעקב כמו פרץ וזרח עוד הרבה. אבל אפרים ומנשה הי׳ כל א׳ גדולתו משונה מחבירו אפרים הי׳ גדול בתורה ודבק לאלהיו. ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל כמ״ש לעיל י״ד : ד׳ וישם את אפרים לפני מנשה. הוסיף המקרא ללמדנו עוד מלשון יעקב אבינו. שמלבד שכבר ידענו ממנו שבענין רוחני אפרים קודם וע״כ קדם בדגלי מדבר ובחנוכת המזבח. ובהליכות העולם מנשה קודם. וע״כ קדם בפקודים בפ׳ פינחס בכניסתם לארץ כמש״כ לעיל. אבל עדיין לא ידענו למי ראוי להקדים בשם. והי׳ אפשר לחשוב שד״א קדמה לתורה וכמו זבולן נזכר קודם ליששכר. ה״נ ראוי להקדים זכרון מנשה קודם לאפרים. ע״ז בא הכתוב להגיד שיעקב שם את זכר אפרים לפני זכרון מנשה. ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת הנהגה. והוא בכלל כבוד התורה ומעלת נפש ישראל ביחוד. ואינו דומה לזבולן ויששכר. שזבולן הי׳ הגורם לתורה של יששכר. וה״ז כמו דתנן שמעון אחי עזרי׳ שהוא נתלה במי שגרם גדולתו בתורה. משא״כ מנשה ואפרים שלא הי׳ כן. וכך הדין לדור דור: מ״ח:א׳תמ״ח א׳ ויאמר ישראל. עוד ענין מחודש להנות את יוסף בנחלת א״י: מ״ח:א׳תמ״ט א׳ שכם אחד. הוא חצי שבט מנשה שנטל חלקו בעה״י בשפע רב מאד. כמ״ש בס׳ דברים ג׳ ט״ז הסיבה לזה. אכן הגיע לזו הסיבה מתנת יעקב: ב׳ בחרבי ובקשתי. לפי הפשט כמשמעו הוא שהגיע זה החלק למכיר בגבורתו שהוריש את האמורי וכתיב בס׳ יהושע י״ז א׳ כי הוא הי׳ איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. משא״כ כל ארץ סיחון ועוג וכן כל א״י ע״י יהושע לא נכבש בתכסיסי מלחמה ומפורש כתיב בס׳ תהלים כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו :

תורה תמימה על בראשית פרק-מח

תורה תמימה: מ״ח:א׳שכ״ג א׳ הנה אביך חולה. תניא, עד יעקב לא הוי חולשא, אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא, שנאמר, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה א) לא נתבאר מאין מוכח זה מפסוק זה, ואפשר לומר ע"פ הנהוג במדות אנשים בעלי מדות להזהר לבשר בשורה רעה מפורש, וכשצריכים לזה מודיעים ברמז בהפוך הענין מאנשים אחרים, כדי שיבינו שאצל זה האיש המצב בהיפך, וכמו בריש פסחים ד' א' שאל ר' חייא לרב אם אביו קיים השיב לו שאמו קיימת והבין ר' חייא שאביו מת, והנה כאן הי' המגיד הזה – אפרים בן יוסף [ע' רש"י] שהי' בעל נמוס ודרך ארץ, וא"כ לא הו"ל לבשר ליוסף מפורש שאביו חולה אלא בענין נרמז, כמו שאם הי' מגיד לו שאחיו בריאים והי' מבין שאביו חולה, אך מכיון שעד יעקב לא הוי חולשא כלל לא הי' יוסף מבין מבשורה כזו שהוא חולה, אלא הי' חושב כי אביו מת, אחרי שעד אז היתה היפך הבריאות – המיתה, ולכן הי' מוכרח לומר מפורש שהוא חולה, וממילא מבואר שעד יעקב לא הוי חולשא כלל, ודו"ק. – גם י"ל בטעם דרשא זו ע"פ מש"כ הרשב"ם בפ' תולדות בפסוק והנה תומים בבטנה ובפ' ויצא בפסוק והנה היא לאה, דעל כל דבר חידוש שלא הי' עד כה רגיל הכתוב לומר הנה, יעו"ש, ואנחנו הארכנו בכלל זה לעיל בפ' לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו"ש, וכאן אמר הנה אביך חולה, מבואר שהי' הענין דבר חדש. וע"ע השייך לאגדה זו בתוס' ב"ב ט"ז ב'. – וטעם הדבר שביקש יעקב שתהיה חולשא פירש"י כאן כדי שיצוה לביתו, וכ"מ במ"ר, אבל בסנהדרין ק"ז ב' פירש כדי שיהא פנאי לכל אחד מבניו לבא ממקומו להיות אצלו בשעת מיתה, ולכאורה צ"ע פירש"י שלפנינו, כדי שיצוה, דהא ענין צואות מצינו עוד קודם יעקב, כמבואר בסנהדרין צ"א א' באברהם, ומבואר באגדות דשת צוה את בניו, ובפסחים קי"ג ב' איתא, חמשה דברים צוה כנען את בניו, וגם קשה, דהא צואה אפשר לעשות עודנו בחיים ובשלמות בריאותו. ולכן נראה דכונת רש"י כאן ובסנהדרין אחת היא, והענין הוא, משום דכפי הנראה מפשטות הכתובים רצה יעקב אבינו להוכיח את בניו, וכ"מ במ"ר, ומבואר בספרי ר"פ דברים שאין מוכיחים אלא סמוך למיתה, ולכן רצה לדעת את עתו. ומש"כ רש"י כאן כדי שיצוה – היינו צואת דברי מוסר, וכמ"ש סוף הפרשה ויכל יעקב לצות את בניו, וקאי על הפרשה הקודמת דאיירי מדברים מוסרים, הרי דגם דברים מוסרים נקראו צואה. – והנה בגמרא לא נתבאר אופן המיתה קודם שביקש יעקב חולשא קודמית, רק בילקוט פ' לך רמז ע"ז מבואר שהיו מתים ע"י עטישה, והיינו שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מנחיריו [באופן שבאה לו כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים], ולכן המנהג כשאדם עוטש אומרים לחיים ולשלום, מפני שאז נחשב לשעת סכנה. ועיין ברכות נ"ג א', אין אומרים מרפא בביהכ"נ מפני בטול תורה, ופירש"י לאדם המתעטש רגילין לומר אסותא, עכ"ל, משמע דאינו מצד הדין אלא מנהג בעלמא, אבל בילקוט ומ"ר שם איתא הלשון חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה וכו', וצ"ל דלהאדם עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא מנהג מוסרי ודרך ארץ, והנה עכ"פ להמעטש עצמו הוא חיוב, וצ"ע שאין נוהגין כן, ויש אומרים בשעת עטישה לישועתך קויתי ה', ואולי זה הוא ממקור החיוב המבואר, אבל לא נתפשט מנהג זה. .(ב"מ פ"ז א') מ״ח:א׳שכ״ו א׳ ונתתיך לקהל עמים. ומאן אתיליד ליה ההיא שעתא – בנימין, שמע מינה, הכי קאמר ליה רחמנא, מתיליד לך השתא קהל אחרינא, ושמע מינה דגם שבט אחד נקרא קהל ב) כלומר, מאן הוי עתיד למילד ההיא שעתא – בנימין, וש"ע דקאמר לי' רחמנא השתא מתיליד לך קהל אחרינא, והיכי אמר לי' הכי, דכתיב בפ' וישלח וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' ויאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהי' ממך, וצ"ע רב שהביאו בגמרא הפסוק שלפנינו התלוי בפסוק דפ' וישלח, ולא הביאו מיד אותו הפסוק, וכבר הקשו זה בתוס' ולא תרצו מאומה, וכן בחדושי חת"ס ובס' הורה גבר עמלו לתרץ ולא העלו דבר ברור, וזה באמת פליאה גדולה לכאורה. ונראה לי ע"פ מ"ש רש"י בפ' נח (ט' ז') בפסוק ואתם פרו ורבו, דמש"כ שם בפסוק א' פרו ורבו הוא לברכה, והלשון פרו ורבו שבפסוק ז' הוא לצווי, ומבואר מזה דלשון פרו ורבו אפשר לפרש לצווי ולברכה, ולפי"ז י"ל דאי מפסוק דפ' וישלח אין ראי' מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די"ל מה שאמר לו הקב"ה פרה ורבה הוא לצווי, וכלומר שתתעסק בפו"ר ואז גוי וקהל גוים יהי' ממך, וי"ל דלכן לא הוליד רק את בנימין, יען שלא עסק בפו"ר זולת תולדת בנימין וממילא לא נתקיימה הברכה גוי וקהל גוים יהי' ממך, משא"כ כאן בפ' ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב"ה ופירש מפורש שאותו הלשון פרה ורבה הי' לברכה ולא לצווי, כמו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ואנו רואים שקיים הקב"ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד אקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה' גוי וקהל גוים יהי' ממך, ודו"ק. – ונ"מ מענין דרשא זו בכלל לדינא הוא לענין כמה דברים, כמו לענין פר העלם דבר שמביאין ב"ד על העלם דבר שעשו הקהל בשגגה על פיהם, חייבים עליו אפילו אם רק שבט אחד עשה הוראה על פיהם, דאע"פ דכתיב בענין זה והקריבו הקהל (פ' ויקרא ד' י"ד), אך גם שבט אחד אקרי קהל, כמבואר, וגם מבואר בירושלמי ברכות פ"ט ה"א מהאי טעמא שמברכין על נס שבט אחד כמו על נס של כל ישראל, ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ו מבואר מטעם זה שאם נטמא שבט אחד בערב פסח יעשו הפסח בטומאה כמו אם נטמאו רוב ישראל. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ז מבואר דמטעם פסוק זה קרבו ישראל את שבט בנימין לבא בקהל כמבואר בשופטים כ"א, כיון דרמז עליו הקב"ה שיהי' לקהל גוים. .(הוריות ה' ב') ב׳ ונתתיך לקהל עמים. אמר רב אחא בר יעקב, שבטו של לוי לא אקרי קהל, דכתיב הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, כל מי שיש לו אחוזה אקרי קהל, וכל שאין, לו אחוזה לא אקרי קהל ג) סמיך אסיפא דקרא ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ולכאורה צ"ע, דהא גם ללוים יש אחוזה, והם מ"ח ערי מגרש כמבואר בפ' מסעי, וצ"ל דאין לחשוב את ערי הלוים לאחוזה כמו נחלת כל שבטי ישראל, מפני שהם היו רק מתנה הנתנה להם מישראל. ובגוף מאמר זה של רב אחא בר יעקב יש שקלא וטריא בגמרא, ולחד מ"ד לא ס"ל כן, ועיין מזה בלח"מ פי"ג ה"ב משגגות. .(הוריות ו' ב') מ״ח:א׳שכ״ז א׳ אפרים. ומנשה וגו'. תנן, האשה שמקללת יולדיו [של בעל] בפניו תצא שלא בכתובה ד) כלומר שמקללת אבי בעלה בפני בעלה. , אמר רב יהודה אמר שמואל, [לא תימא בפניו ממש, אלא אפילו] במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימנך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ה) פירש"י אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל ג"כ תצא שלא בכתובה, וסימנך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, דבני בניו כבניו, עכ"ל. וקשה טובא, שאם רוצה הגמרא כאן להוכיח דבני בנים כבנים מה ראו להביא מדרשה רחוקה זו שאפשר לומר כאן שהי' הדבר כיוצא מן הכלל בעוד שבכמה מקומות בגמרא באו דרשות מיוחדות על כלל זה דבני בנים הם כבנים, ועיין יבמות ס"ב ב', וגם למה לא אמר סתם ובקצור, המקללת יולדיו בפני מולידיו, מאי טעמא, בני בנים הרי הם כבנים, וכדרך הגמרא בכ"מ לומר כלשון זה. והנה ברי"ף וברא"ש הגירסא במקום הפסוק אפרים ומנשה – הפסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם [הוא פסוק הבא], ולא בארו הכונה, ונראה הפירוש דרצה הגמרא כאן לפרש דהלשון יולידיו ומולידיו מורה על בני בנים ולא על בנים, ומדייק מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, דאם נפרש דהכונה ובניך אשר ילדת אתה אחרי אפרים ומנשה, קשה דלא מצינו בשום מקום בתורה ובדה"י שהיו ליוסף עוד בנים לבד אפרים ומנשה, ולא יתכן שהכתוב ישמיט זה, ויותר מזה בס' יהושע בענין חלוקת הארץ לבני יוסף וטענותיהם המרובות בענין זה לא יתכן שלא בא זכרון אלה הבנים, וא"כ הלא הוא דבר פלא, שהרי יעקב אמר מפורש ומולדתך אשר הולדת אחריהם, מבואר שהוליד בנים אחרי אפרים ומנשה. ומה שפירש"י בפסוק זה דהפי' אשר הולדת – אם תלד, בעתיד, הוא דבר קשה לומר כן, שהרי הפעל הולדת בעבר הוא. ולכן מפרש הגמרא, דכונת הלשון ומולדתך אשר הולדת אחריהם – התולדות שילדו אפרים ומנשה אחריהם, ובאור הענין שהסביר יעקב ליוסף דאע"פ שהוא מקבל את אפרים ומנשה לבניו ממש הוא רק אותם לבדם ולא גם את בניהם אחריהם, אלא הם ישובו להקרא על שם יוסף בענין חלוקת הארץ ועוד ענינים שונים. ולפי זה מבואר מהפסוק, שכונת הלשון ומולדתך אשר הולדת קאי על בני בנים של יוסף, ומביא זה לראי' דכמו הלשון מולידיו שהוא מהפעיל מורה על דור שלישי דהיינו בני בנים כך הלשון יולידיו שהוא ג"כ מהפעיל מורה על דור שלישי, ובענין שלפנינו בדורות למעלה, וזה גופא הכריח לרב לפרש לשון המשנה יולידיו במובן זה, ודו"ק. והנה הריטב"א בחדושיו העיר שכגירסת רי"ף ורא"ש כן הוא בכל הספרים, וכדי להשוות גירסא זו עם זו שבגמרא לפנינו אפשר לומר דגם לפי גרסתנו אפרים ומנשה וכו' רק קצור לשון הוא, וכונת הראי' על המשך הענין הבא ומולדתך וכו'. – ודע שהגר"א באה"ע סי' קט"ו ס"ק י"ג הגיה בגמ' כאן במקום יולידיו ומולידיו – יולדיו ומולדיו, אבל לפי מה שבארנו כמדומה לנו בא הענין כולו מבואר ורצוי בלא הגהה. [ואגב נעיר שציון האותיות י"ג באה"ע שם לבאורי הגר"א לא בא במקומו הנכון, וצ"ל להלאה באותו הסעיף]. .(כתובות ע"ב ב') מ״ח:א׳שכ״ח א׳ יקראו בנחלתם. לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר ו) כגון לענין פר העלם דבר של צבור דקיי"ל שאם עשו רוב השבטים ע"פ הוראת הב"ד אע"פ שהן מעוט הקהל בית דין חייבים והעושים פטורים כמבואר בפ' ויקרא נחשבו כשבט אחד לענין זה, ואע"פ דמצינו שחלוקים בדגלים ובנשיאים, התם הוא לכונה אחרת, כדי לחלק כבוד לדגלים ולנשיאים. .(הוריות ו' ב') מ״ח:א׳שכ״ט א׳ ואני בבאי מפדן. תנא רבי אליעזר בן יעקב, לא תנחשו ולא תעוננו (פ' קדושים) אע"פ שאין נחוש יש סימן ז) ר"ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואח"כ עשה עסק והצליח או לא הצליח, אע"פ שאסור לנחש ולסמוך על זה לומר כי ענינים אלו גורמים למערכת מזלו, בכ"ז סימנא בעלמא הוי שירגיל או לא ירגיל הרבה במסחר זה. , ובלבד לאחר שלשה סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו (פ' מקץ) ח) ענין זה בא גם בבבלי חולין צ"ה ב' ועיי"ש ברש"י, וכנראה לבטח ששם חסר הפסוק הראשון שבכאן, ואני בבואי מפדן, וכבר כתבנו מזה בארוכה לעיל בפ' מקץ בפסוק יוסף איננו, יעו"ש וצרף לכאן. .(ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) ב׳ מתה עלי רחל. תני, אין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר מתה עלי רחל ט) פשוט דדייק יתור לשון עלי, וכן דריש כאן בסוגיא אין איש מת אלא לאשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, ודייק יתור לשון איש נעמי, וכפי המתבאר מתוך סוגית הגמרא הוא רק בזיווג ראשון. – דע דאיתא במ"ר פ' בחקתי פ' ל"ז, כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ע"כ, ודריש עלי שהוא לשון נדר שאומרים בלשון הרי עלי, כנודע במס' נדרים ורומז להמבואר במ"ר ותנחומא פ' וישלח שאיחר יעקב את נדרו כמש"כ בפ' ויצא וידר יעקב נדר [וע' בסמוך], וברבה קהלת פ' ה' הלשון בזה, כל הנודר ואינו משלם [ולא הנודר ומשהה] גורם שתמות אשתו, דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולכאורה לפי שטחות הלשונות סותרים הענינים זה את זה, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ולנוסחא שניה מתה רק כשאינו משלם, אבל האמת י"ל דהענין אחד הוא, דכל זמן שמשהה הרי הוא בכלל אינו משלם. וכן נראה לבאר לפי"ז מ"ש בר"ה ו' א' סד"א בעון בל תאחר נמי אשתו מתה, קמ"ל, והנה באמת כל זמן שמאחר הוא בכלל אינו משלם נדרו, אלא הפי' הוא, דכל זמן שמאחר והוא בכלל אינו משלם בודאי עלולה לעונש מיתה, ורק אם איחר ושילם ועד התשלומין לא מתה שוב אינה נענשה אח"כ בעון בל תאחר הקודם, ודו"ק. – והנה לא נתבאר בכלל איפה מבואר שאיחר יעקב נדרו, ובמדרשים ומפרשים לא מצאתי כל באור ומראה מקום בזה. ולכאורה אפשר לומר מפני שהוא הלך מיצחק לאחר קבלת הברכות על דעת לשוב לאחר שבע שנים, כפירש"י בס"פ תולדות (כ"ט י"ח) ובעת יציאתו כתיב וידר יעקב נדר, והוא איחר בבית לבן כ"ב שנה, וא"כ איחר כט"ו שנה, אבל באמת אין זה נקרא איחור נדר, שהרי בשעת נדרו אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ובכל עת היותו עם לבן הלא לא שב, וצ"ל דהמכוון הוא להי"ח חדשים שעשה בסכות בשובו מלבן, שאז כבר נתחייב בהקיום. – ודע דרש"י ושארי מפרשים דקדקו ועמלו הרבה לפרש השייכות וההמשך לכאן כל המאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ורש"י פירש באריכות ע"פ דרש אגדי, ואמנם לפי דרשת המ"ר שהבאנו דהלשון עלי מורה על סבת איחור נדרו ועבור זה מתה רחל, י"ל בפשיטות שייכות המאמר לכאן, כי כפי המתבאר מענין הפרשה התאמץ לפעול אצל יוסף ולבטוח בו שיקיים בקשתו להוליכו ממצרים ולקברו בקבורת אבותיו, ואמר השבעה לי, ולפי"ז י"ל דרצה להוסיף לזרזו על קיום השבועה ושלא יתרשל בה, זכר לו הסבה שבאה לו ע"י איחור נדרו שמתה עליו רחל שלא בזמנה ושלא במקומה, ושבועות ונדרים דין אחד להם [עיין ר"ן נדרים ב' ב'], ורמז לו שיהי' הוא זהיר וזריז לקיים שבועתו שלא יכשל בסבה כזו. .(סנהדרין כ"ב ב') מ״ח:א׳של״ב א׳ כבדו מזקן. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה בהם, יעקב זקן ויושב בישיבה היה, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן י) כבר באה דרשה כזו לפנינו לעיל בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן, ושם פרשנוה ובארנוה די הצורך, וכן בארנו שם מענין הישיבות ות"ת שבימי האבות, יעו"ש וראויים הדברים להצטרף לכאן. ומפרש כבדו מזקן מרוב עמל בתורה, דמפרש זקן זה קנה חכמה וכמש"כ בארוכה בפ' חיי שם, יעו"ש, והוא ע"ד אסמכתא ודרש אגדי, ויתכן דסמך לדרוש כן, משום דקשה לפרש שכבדו מזקן גשמי, דהא אמרינן בב"ב י"ז א' שיעקב אבינו הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא ולא חסר לו מכל טובה, וכבידת עינים מזקנה גשמית הלא הוא צער ומכאוב. .(יומא כ"ח ב') מ״ח:א׳של״ז א׳ האלהים הרועה. א"ר יוחנן, קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאלו בגאולה כתיב (פ' ט"ז) המלאך הגואל אותי, ואלו במזונות כתיב האלהים הרועה יא) ובמדרשים איתא הלשון תחת קשים – גדול, ואפשר לפרש הכונה בכלל ע"פ מה שאמר ר' יוחנן [בעל המאמר הזה] במגילה ל"א א' כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ומביא לראי' על זה מפסוק דפ' עקב כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכתיב בתרי' עושה משפט יתום ואלמנה וגו', וסמך אסיפא דקרא ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ולכאורה מאי רבותא היא להקב"ה שנותן לחם לרעבים, והלא גם בשר ודם עושה ככה, וגם מהו הענוה בזה. ויש לפרש הענין ע"פ מש"כ בעלי אגדה וחכמי האמת, דמלאך להיותו כולו רוחני לא יוכל להרגיש בדברים הגשמים והחומרים, ולכן אף אם הוא בעל רחמים, בכל זאת אינו יכול להספיק לאדם צרכיו הגשמים, כמו לחם ובגד, יען כי אין לו כל הרגש בחוסר ומציאות דבר זה. והנה לפי"ז הי' צריך להיות מן הדין שכש"כ הקב"ה שהוא קודש הקדשים וסמל הרוחנית הדקה והטהורה שלא ירגיש כביכול בדברים חומרים וגשמים, לזה אשמעינן דאעפ"כ עניו הוא להרגיש גם בצרכי אדם קרוץ מחומר והוא נותן לחם לגר ליתום ולאלמנה, ולפי"ז עיקר הרבותא אינה בהנתינה אלא בהידיעה וההרגשה. ומה שתפס נפשות אלו, גר יתום ואלמנה, הוא משום דדבר הכתוב בהוה, ע"ש דכתיב בהו (פ' משפטים) כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי, וכן כתיב כי הוא אבי יתומים ודין אלמנות, ונענה לצרכיהם. ועתה יובן מה שאמר קשים המזונות מן הגאולה, מפני שהגאולה הוא ענין רוחני ויכולה להיות גם ע"י מלאך שיש לו תפיסה והרגש בזה, משא"כ המזונות שהן גשמי מוכרחות להיות אך ורק ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. ולפי"ז ידויק יותר לשון המדרש – גדול מזונותיו וכו', והיינו שהם במדרגה יותר גדולה וגבוהה ממדרגת הגאולה, ודו"ק. – אף יש לפרש עוד ענין מעלת הפרנסה שהיא באה דוקא ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך כמו הגאולה, ע"פ מה שנבאר עוד הענין מה שאמרו בסוגיא כאן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, והנה מלבד שאין הדבר מבואר מאי שייכות ודמיון הענינים זל"ז, עוד צריך באור מאי שייך בכלל שקשה הדבר לפני הקב"ה, ואפילו קריעת י"ס גופיה מאי שייך שקשה לפניו ית', והלא אין דבר קשה בכלל לפני הקב"ה. ויש לפרש הענין בזה ע"פ מ"ש במדרשים ובאגדות פ' בשלח דבעת קריעת ים סוף טען הקטיגור לפני הקב"ה על ישראל ואמר, הללו [המצרים] עובדי ע"ז והללו [ישראל] עובדי ע"ז [כי במצרים היו מישראל נוטים לע"ז] ולמה אתה קורע להם את הים, והי' הדבר קשה להקב"ה להגן על ישראל ולהמציא להם זכות נגד טענות הקטיגור, אחרי כי באמת רבו חובותיהם, וכמו שמצטער האב כשצריך לזכות את בנו האהוב במקום שחיובו נראה, וזהו הענין שהי' מעשה קריעת י"ס קשה לפני הקב"ה, לא קשה במעשה הקריעה, אלא בהמצאת זכות לישראל עד שיזכו למעשה זה לקרוע לפניהם את הים. ומבואר מזה דהיכא דטובתו של אדם תלויה בזכות מעשיו, אז קשה הדבר לפני הקב"ה למלאותו מפני טענות הקטיגור העומד להשטין על מעשה האדם אשר בכלל מרובים חובותיו על זכיותיו, כי אדם אין צדיק בארץ וגו', ויצר לב האדם רק רע, ודרוש להקב"ה כביכול להתגבר על הקטגוריא ולהמציא לו זכות. והנה אמרו בסוף קדושין פ"ב ב', תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, מעולם לא ראיתי צבי קייץ ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער, ואני [כלומר, האדם] שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, כלומר שע"י המעשים הרעים נתקפחה הפרנסה במנוחה ולכן מתפרנס בצער, ומבואר מזה שהפרנסה תלויה במעשיו של אדם, ובאופן כזה מוצא הקטיגור מקום לקטרג ולמנוע פרנסתו, וכשהקב"ה מפרנסו צריך להתגבר כביכול על הקטיגור ולמצוא לו זכות כמו בקריעת י"ס, ומכוון מאד השווי שאמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס, ודו"ק. וראה איך יתבאר ע"פ זה עוד ענין אחד מ"ש בריש סוטה ב' א' קשה זיווגו של אדם כקריאת ים סוף, והני מילי בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון לא, ע"כ, ולא נתבאר טעם הדמיון בכלל והחילוק בין זיווג ראשון לשני, אך הנה אמרו שם זיווג שני – לפי מעשיו, והנה בכגון דא כמבואר מוצא הקטיגור מקום ללמד חובה על מעשיו של האדם, והקב"ה צריך להתגבר עליו ולהלבין חטאותיו ולמצוא לו זכות כמו בקריעת ים סוף, לכן קשה זיוגו השני כקריעת ים סוף, והענין מבואר. ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דגאולה אפשר להיות גם ע"י מלאך, משא"כ מזונות הוא רק ע"י הקב"ה, והיינו טעמא שהמזונות תלויים במעשיו של אדם וצריך להפיס הקטגוריא על מעשיו, כמש"כ, וזה אפשר רק להקב"ה בעצמו וכמ"ש בירושלמי תענית פ"ב ה"ד כשאין להם לישראל מי שילמד עליהם סנגוריא הקב"ה בעצמו מלמד עליהם סנגוריא, משא"כ ענין הגאולה שהיא באה גם בחובותיו של האדם, כמ"ש זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה, לכן אפשר להוציא זה גם ע"י מלאך, ודו"ק. .(פסחים קי"ח א) מ״ח:א׳של״ח א׳ שמי ושם אבותי. תניא, מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום, א"ר חנינא בשם ר' פינחס, כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים בתורה, אברהם יצחק ויעקב, ואם יאמר לך י"ז הם – אמור לו, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק – מנהון יב) דכיון דכתיב שמי הו"ל כאלו כתיב מפורש יעקב, ודרשה כזו כבר באה לפנינו לעיל בפ' ויצא בפסוק והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם וגו', ושם פרשנוה ובארנוה, יעו"ש. .(ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג) ב׳ וידגו לרוב. זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב וידגו לרוב, מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעא דיוסף אין עין הרע שולטת בהם יג) פשוט דדריש משום דבעלמא על רבוי ההולדה כתיב לשון פריה ורביה וכאן אמר הלשון וידגו לתכלית הכונה המבוארת. .(ברכות כ' א') מ״ח:א׳שמ״א א׳ מלא הגוים. אימתי יהיה מלא הגוים – בשעה שתעמוד לו חמה ליהושע, [מכאן רמז שתעמוד השמש בימי יהושע בן נון] יד) כי יהושע מזרע אפרים בא, כדכתיב (ר"פ שלח) למטה אפרים הושע בן נון, ודריש מלא הגוים שכל הגוים ייראו ממנו כשיראו נס גדול כזה המתפשט בכל העולם. .(ע"ז כ"ה א') מ״ח:א׳שד״מ א׳ שכם אחד וגו'. מכאן דחלקו של יוסף פי שנים כאחד היה ולא פי שנים בכל הנכסים טו) עיין מש"כ בענין זה ר"פ תצא בפ' כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, ולכאורה גם בזה אינו מבואר ההכרח דפי שנים כאחד, וצ"ל דסמיך על סוף הראי' מאפרים ומנשה וגו', וכפי שיתבאר. או דע"פ הסברא מוכח דשם הי' רק פי שנים כאחד ולא פי שנים בכל הנכסים, דהא בני יוסף היו מערערים על מעוט חלקם, כמבואר ביהושע י"ח. , אמר ליה רב פפא לאביי, ואימא דיקלא בעלמא טז) ר"ל, ואימא רק דבר מועט הוסיף לו, ותו לא. , אמר ליה, עליך אמר קרא (פ' ה') אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי יז) הרי שני חלקים שלמים כחלקי שני שבטים. – והנה מבואר בסוגיא כאן דיעקב העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, וכן מפורש בברכות ז' ב', והראו מקור מפורש לזה בפסוק מד"ה א' ה' ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, ודבר פלא הוא, איך עשה יעקב כן, והלא מפורש קיי"ל בב"ב קכ"ו ב', האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואפילו לפי הטעם שאמר הכתוב מפני שחלל יצועי אביו ג"כ לא נתבאר הטעם, כי איפה מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור זכיתו, והלא אפילו מברא בישא לברא טבא אמרו מפורש לא תהוי בעבורי אחסנתא (כתובות נ"ב א'), ואין לומר מפני שארץ ישראל באה לאחר דורות רבות, והו"ל זה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, יען דקיי"ל דא"י מוחזקת היתה להאבות מימי אברהם. ונראה ע"פ מש"כ הרמב"ן בנמוקיו ר"פ תצא דהא דכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנאה הבכור הוא רק בעת שהבן הבכור שממנו מעבירין הוא בחיים, אבל כשמת מותר להעביר מבניו, דכך משמע הלשון על פני, ואנחנו הראנו דכך גם דעת רבותינו במ"ר ר"פ במדבר, שכן אמרו שם דלשון על פני בחייו משמע. והנה העברת הבכורה מראובן ליוסף אמר הכתוב מפורש בד"ה שם נתנה בכורתו לבני יוסף וגו' ולא להתיחש לבכורה, ר"ל לא שיתיחש יוסף לבכורה כולה אלא רק בחלוקת הארץ יקח פי שנים, יעו"ש. והנה בעת חלוקת הארץ כבר לא הי' ראובן בחיים, ולכן מצא יעקב להיתר לעשות כן, ואף כי בעת ההעברה הי' ראובן בחיים, אך מכיון שמעשה ההעברה הי' נוגע רק לבניו אחריו, הי' רשאי לעשות כן. ומה מאד יאיר לפי"ז לשון הכתוב בד"ה שם ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, והנה דבר פלא הוא שלא אמר הכתוב בקצור כנהוג נתנה בכורתו ליוסף, ולמה הוסיף לבני, אך לפי המבואר בא בזה לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין, והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ודו"ק. ויוצא לנו מזה דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור בדבר שא"א להבכור עתה ליהנות, ואע"פ שההעברה היא בחיי הבכור וכמו שעשה יעקב אבינו, והוא דבר מחודש מאד, וצריך עיון ותלמוד רב. .(ב"ב קכ"ג א') ב׳ בחרבי ובקשתי. וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מ"ד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה יח) שייכות הלשון חרב אל תפלה נראה ע"פ לשון הכתוב בתהלים (קמ"ט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם דדרשוהו במדרשים על ענין תפלה, ובקשה הוא שם משותף לתפלה, ונראה דמפרש ובקשתי כמו – עם בקשתי, ולפי"ז ראוי לגרוס בגמרא לא כמו שלפנינו קשתי זו בקשה, אלא – בקשתי זו בקשה, ויהי' לפי"ז שיעור הלשון בחרבי ובקשתי – בתפלתי ובבקשתי, וכן מצאתי אח"כ הגירסא בנוסחא ש"ס כת"י, וב"ה כי הנחני בדרך אמת. ומה שראו חז"ל בכלל להוציא המלות בחרבי ובקשתי מפשטם, נראה לבד קושית חז"ל בעצמם וכי בחרבו לקח וכו', עוד זאת, כי לא מצינו בכל מאורעותיו ותולדות ימיו של יעקב שעשה מלחמות לכבוש ארצות, וא"כ הי', לא הוית משתמיט התורה לספר כמו באברהם. .(ב"ב קכ"ג א')

הרחב דבר על בראשית פרק-מח

הרחב דבר: מ״ח:א׳תכ״ח א׳ ויאמר ליוסף. שלח להודיע לו. נמצא שהוא כמו ויאמר יעקב. דהשליח אמר בשם משלחו. וצוהו בזה לבא לענין נחוץ מיוחד אליו: מ״ח:א׳תכ״ט א׳ ויגד. יוסף בשליחותו וכתיב לשון הגדה. היינו שהשליח הודיע ליעקב שאינו בא לבקרו לבד אלא מוליך עמו בניו ומקוה לקבל ברכה מיוחדת בשעה זו ע״כ יכין יעקב עצמו לשפע רוה״ק. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ב׳ שיעקב במצרים לא הי׳ באור רוה״ק תמיד. אלא בעת הצורך הי׳ מכין עצמו לכך. והשיג כמו אור הברק שמבהיק את הלילה ומכש״כ בעת שהיה חולה מסוגל יותר להשיג מעלתו כאור הנר לפני הכבוי כמש״כ בס׳ דברים ריש פ׳ ברכה: ב׳ ויתחזק ישראל. הכין עצמו למעלתו ונודע לו כי אין חדשות לברך את יוסף עצמו עתה כ״א במה שכבר נתברך בלוז. ע״כ: מ״ח:א׳ת״ל א׳ ויאמר יעקב. ולא ישראל. כי לא אמר לו זה בנבואה חדשה אלא נתן לו מה שכבר הי׳ בידו מפי ה׳: ב׳ ויברך אותי. כבר ביארנו לעיל ל״ה י״א שהודיע לו שיודע שמה שאמר לו ה׳ בלוז פרה ורבה אינו צווי שיעסוק בפו״ר ואז יהיה גוי וקהל גוים ממנו אלא ויברך אותי ולמד זה ממאמר יצחק כמו שביארנו שם: מ״ח:א׳תל״א א׳ ונתתיך לקהל עמים. היינו לקהל גוים שאמר ה׳ וכל משמעות לשון גוי וקהל גוים שאמר ה׳ לא נתכוין בזה שיהיו אומות ממש בפ״ע כעיקר משמעות גוי. אלא למלוכה ולנחלה בא״י על שמו. באשר שכך הוא ענין גוי ואומה בפ״ע. וכמו שביאר ה׳ שם ומלכים מחלציך יצאו ואת הארץ וגו׳. וכאן לא אמר יעקב ליוסף אלא הנוגע אליו היינו לקהל גוים אבל גוי נאמר על בנימין. ועיקר לשון וקהל גוים אינו אלא בשביל לשון גוי שמורה על המלוכה וזה אינו בעם בפ״ע אלא בגוי בפ״ע אבל נחלה וארץ בפ״ע אפשר גם בעם בפ״ע תחת מלוכה אחרת. וא״כ הי׳ ראוי לומר וקהל עמים שמורה על נחלה בפ״ע לאפרים ולמנשה אלא בשביל שאמר גוי אמר וקהל גוים. מש״ה יעקב שלא הזכיר גוי כלל. אמר לקהל עמים. ופי׳ השייך לזה הברכה היינו ונתתי את הארץ וגו׳ : מ״ח:א׳תל״ב א׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון. יעקב ידע מכבר ברוה״ק שעוד בשעת ברכה שיברכם אח״כ יקדים אפרים למנשה אבל יוסף לא הבין וכסבור שמש״ה הקדים אפרים למנשה בשביל שרוצה להשפיל בזה את ראובן הקודם שאינו אלא כהשני בבני יוסף. ע״כ הי׳ נבוך בעת הברכה במה שהקדים ושינה את אפרים לטוב כמש״כ להלן ט׳: מ״ח:א׳תל״ג א׳ ומולדתך אשר הולדת אחריהם. כבר הסכימו הראב״ע והרמב״ן במקרא ט״ו שיוסף היו לו עוד בנים אלא שלא נזכרו בשם. וכיב״ז הי׳ בבני מנשה כמו שמבואר להלן נ׳ כ״ג: ב׳ על שם אחיהם וגו׳. שלא תחשוב כי יהיו על שמך שבט יוסף בפ״ע וכאשר הי׳ כן במשמעות דבר ה׳ וקהל גוים יהיה ממך. היינו לבד מה שיש לו עתה ויוסף הרי הי׳ לו מכבר ובמה נגרע הוא מכל הבנים. אבל הודיע לו יעקב שאינו כן: מ״ח:א׳תל״ד א׳ ואני בבאי מפדן וגו׳. הראשונים ז״ל פירשו שבא להתנצל על הקבורה. והוא פלא. שא״כ הי׳ לו להתנצל בשעת בקשת קבורתו ולא בשעת מתנה. אלא הוא התנצלות וטעם על מה שאמר לו שנעקר שם שבט יוסף מאחוזה בפ״ע בארץ. ואמר שלמד זה מדאירע לרחל אמו סיבה פתאומית בקבורתה שמתה סמוך לבית לחם ולא הי׳ יכול להוליכה אפי׳ לבית לחם מחמת שהיתה חיה וא״א להשהות. וזה הי׳ נסבה מה׳ לדעת באחוזת נחלה לבניה. דזה כלל גדול דאחוזה בארץ וקבורה תליין זב״ז כדאי׳ בנדה דס״א משום שנא׳ לא תסיג גבול רעך וגו׳ בנחלתך אשר תנחל. מי שיש לו אחוזה בארץ יש לו נחלה (ואע״ג דהתם מביא הגמ׳ זה הדרש בשם כותאי. מכ״מ הדרש אמת כמבואר בש״ע או״ח סי׳ תקכ״ו ולא כמ״א שם סק״כ. ואכ״מ) ומזה יש לשפוט שכמו שאחוזה המובחרת שאפשר להיות בא״י היא אחוזת שבטי יה שנקרא על שמם לדור דור. כך הקבורה המובחרת שאפשר להיות היא קבורת מערת המכפלה ומעשי אבות ואמהות סימן לבנים. ולאה שנקברה במערת המכפלה. הי׳ לכל בניה אחוזה על שמם אבל רחל שלא זכתה להקבר במערת המכפלה. מזה שפט יעקב דכשם שלא זכתה רחל לקבורה המובחרת כך לא יזכה אחד מבניה לנחלה המובחרת. וא״א לומר דקאי על בנימין שהרי נזכר סמוך לברכת הארץ במאמר גוי וקהל גוים וגו׳ וגם לא הית׳ לרחל הכרה עמו כלל. אלא אות הוא על יוסף שלא תהיה האחוזה נקראת על שמו. אלא ע״ש אפרים ומנשה. ואע״ג דגם בלהה וזלפה לא נקברו במערת המכפלה. מ״מ הי׳ לבניהם אחוזת נחלה על שמם. משום דבלהה וזלפה לא נקראו אמהות כדאי׳ ברכות ט״ז ב׳ ואין מהן סימן לבניהם: מ״ח:א׳תל״ה א׳ ויאמר מי אלה. בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב ועיני ישראל כבדו מזקן. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים מכ״מ הי׳ אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם הית׳ השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. א״כ לא הי׳ נצרך להאריך כ״כ. אלא לומר בני המה. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו רוה״ק כפרש״י. אכן לפי הפשט. כאן החל יעקב להמשיך עליו רוה״ק ולברכה. שהרי עד כה דבר בבחינת יעקב כמש״כ לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל כ״ז כ״ד שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוה״ק לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך . ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם: מ״ח:א׳תל״ו א׳ בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. יוסף לא רצה להזכירם בשמם כי היה נבוך במה שהזכיר יעקב אפרים ומנשה. וליוסף הי׳ קשה הדבר. וחשב אולי יש בזה כונה אחרת כמש״כ לעיל. ולהזכיר להיפך מלשון אביו ג״כ אין הדעת נותנת. ע״כ לא הזכיר שמם כלל. והעיר אהבה בדברים אלו. שאלהים נתן לו בזה זרע ברוכי ה׳. עד שהמה מתנת אלהים ולא כשארי ילדים בטבע האדם: מ״ח:א׳תל״ז א׳ ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות. כדי להוסיף עוד אהבה ע״י הסתכלות יפה ע״כ עשה פעולות אחרות במשמוש ידים וברעיון שקוע בהם לאהבה: מ״ח:א׳תל״ח א׳ ויאמר ישראל וגו׳ לא פללתי. פלילה אינה מחשבה בעלמא. אלא בהשתדלות להשיג דבר. ואמר יעקב הן לא השתדלתי אפי׳ לראות פניך שהרי הייתי מיואש ממך. והנה בלי השתדלות הראה אתי אלהים גם את זרעך. והיה בזה הקדמה למה שחפץ להקדים ברוה״ק את אפרים והוא הצעיר ולא חשב לגבוהות כאשר יבואר. ע״כ הקדים כי כך דרך השגחה העליונה לעשות דבר גם בלי שום השתדלות האדם. ויוסף הבין שמדבר במה שהגביה את יוסף בזה שנתן לבניו שני חלקים בלי השתדלות יוסף בזה. ע״כ ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו. כדי שתהיה ההשתחואה ליעקב פנים בפנים וישתחו לאפיו ארצה. כמודה ומחזיק טובה ליעקב ע״ז. שהרי הי׳ הדבר תלוי אך בו והי׳ יכול לפרש וקהל גוים על שני בני בניו אחרים. ע״כ עליו להחזיק טובה ע״ז: מ״ח:א׳תמ״א א׳ והוא הצעיר. ביארו חז״ל במ״ר שהגיע לו זה בשביל שהי׳ מצעיר את עסקיו והיינו כדאי׳ במס׳ תמיד ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א״ל ימית א״ע. ופרש״י ישפיל: ב׳ שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור: מ״ח:א׳תמ״ב א׳ אשר התהלכו אבתי לפניו. עומק מליצה זו פירשו חז״ל ברבה כ״פ ר״י ור״ל חד א׳. כנשיא שהולך והזקנים לפניו. וח״א כרועה שהולך והצאן לפניו. ומפרשי עוד למ״ד כנשיא הוא צריך לזקנים ומ״ד כרועה הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם. הביאור בזה דמשמעות אשר התהלכו אבותי לפניו. משמעו בשני פנים. א׳ שפרסמו את כבודו בעולם וזהו כנשיא וזקנים. שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא. וכך הי׳ המנהג אז. וע׳ ס׳ במדבר ט״ז כ״ה. ב׳ שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו. ושתי הכונות מוכרחות בפשט הכתוב. דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק. ואמר על עצמו בפ״ע האלהים הרועה אותי וגו׳ מוכרח כפי׳ הראשון מש״ה לא רצה ליטול זה השם על עצמו שהוא פרסם את כבודו ית׳ וכבר נענש יעקב על כיב״ז כמש״כ לעיל ל״ג כ׳. ומדלא אמר יעקב האלהים הרועה אותי ואת אבותי מוכרח שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית במאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיה בזה שני אופני משמעות. ואח״כ פרט א״ע בכונה שני׳ לחוד: מ״ח:א׳תמ״ג א׳ המלאך הגואל וגו׳ יברך את הנערים. האי יברך קאי גם על האלהים אשר במקרא הקודם גם על המלאך. אלא שלא אמר יברכו. שהרי גם המלאך אינו מברך אלא מדעת קונו ית׳ אלא שהוא בבחינה נמוכה ממעשה הבא ע״י הקב״ה בכבודו ית׳. מש״ה כתיב בלשון יחיד וכיב״ז בס׳ שמות י״ד כ׳ : ב׳ ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק. הקדים שמו לשם אבותיו. דפי׳ ויקרא בהם שמי הוא מה שאומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויבואר בפ׳ שמות שהוא ע״ש השגחה על ישראל בשלשה ענינים. מלחמה והגנה. פרנסה. ומדת השלום. שבאו נגד תורה עבודה גמ״ח וכמש״כ לעיל י״ב י״ז והתפלל יעקב שיקוים בהם שלש מדות הללו. ובזה יקרא בהם שם האבות. וכבר ידוע דזרע יוסף היו מיוחדים במדת השלום וגמ״ח יותר מבדרך תורה ועבודה שהי׳ עיקרם ביהודה ולוי כמש״כ לעיל מ״ו ד׳. מש״ה הקדים ויקרא בהם שמי תחלה ואח״כ. ג׳ ושם אבותי אברהם ויצחק. דמכ״מ היו בהם גם תורה ועבודה: מ״ח:א׳תמ״ד א׳ כי ישית. לא כתיב כי שת. דלא הי׳ אחר הברכה. דא״כ מה שעבר עבר אלא עוד לפני הברכה ראה והבין כי ישית וגו׳: ב׳ וירע בעיניו. הרמב״ן כ׳ כי חשש שהי׳ הברכה בלי דעת רוה״ק. וקשה א״כ מה הועיל במה שרצה להסיר יד אביו ובמה שהודיע לו. אולי כונת הרמב״ן שיוסף רצה לעשות בחינה אם הוא בלי דעת וכונה. ע״כ עשה ודבר ובזה עמד ע״ד אביו. ולי נראה דאפי׳ ידע יוסף שיעקב יברך ברוה״ק יוכל להיות שטועה בדמיונו כמו שיצחק ברך את יעקב וטעה בדמיונו. והורע לו במה שהוא הגורם לכך שהחליף את מנשה לימינו ואביו לא ידע מזה וחושב שמנשה עומד לשמאלו ונמצא הוא הגורם לגרע כח בכורו. ע״כ השתדל בכך: ג׳ ויתמך יד אביו. לא מצא לב להרים היד בפועל ממש אלא תמך יד אביו הכהה מזוקן וחולשה ובזה חשב לדחותה לאט לאט. וכאשר לא יכול בזה האופן אמר בפירוש. מ״ח:א׳תמ״ה א׳ שים ימינך. שהוא לאות הכבוד וגם הברכה חלה בשפע יתירה ע״י יד ימין משהיא באה ע״י השמאל: מ״ח:א׳תמ״ו א׳ וימאן אביו ויאמר. הוא כפל לשון. וע׳ מש״כ לעיל ל״ט ח׳. ולפי פשוטו באשר הי׳ עוד קודם שבירך כמש״כ. והי׳ עוד שקוע במחשבת הברכה לא ענה את יוסף מאומה ורק מאן להסיר היד. ואחר שבירך א״ל הטעם : ב׳ ידעתי בני. הבינותי שיש לך שכל להעמידם באופן שיהא מנשה בימיני: ג׳ ידעתי. שמכ״מ יש לעשות כן ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. אינו ברכה. אלא שיודע ברוה״ק כי ראוי הוא לכבוד יתירה באשר יהיה מכובד וגם ע״כ נצרך לברכה זו ע״י ימין שיהא בשפע יתירה דמי שהוא גדול בהליכות עולמו נצרך לשפע יתירה לכלכל עניניו בשעתו: ד׳ וזרעו יהיה מלא הגוים. אם קאי על יהושע כמשמעו זרע אפרים לא הי׳ ראוי לאמר וזרעו שהרי כל המאמר גם הוא יהיה לעם וגו׳ קאי על זרע מנשה. וכן הפי׳ אחיו הקטן יגדל ממנו. היינו זרעו. ועוד אינו מדויק מה ששינה המאמר במנשה הקדים יהי׳ לעם ואח״כ יגדל. ובאפרים הפך ואמר יגדל ממנו תחלה ואח״כ יהיה מלא הגוים. אלא כך הענין דגדעון הבא ממנשה לא הי׳ גדול בתורה כידוע שחשבוהו בגמ׳ מקלי עולם. אך באשר הי׳ לעם וקיבץ על ידו שלש מאות איש עם ה׳ המלקקים וראוים לנס. אח״כ נתגדל גדעון על ידם והלכה הצלחת המלחמה על שמו. משא״כ יהושע עד שלא הנהיג את הדור הי׳ גדול מאד בתורה אבי תורה שבע״פ בזמנו. וממילא הי׳ גדול על כל ישראל ונדרש לשפע יתירה לכלכל כל ישראל בבוא עת הנהגת הדור ע״י. וזהו פי׳ יגדל מאד. ואמר עוד בנבואה. וזרעו פי׳ תלמידיו אפי׳ מכל השבטים וכדאיתא בסנהדרין די״ט כל המלמד את בן חבירו תורה דומה כאלו ילדו. כך כל ישראל תלמידי יהושע המה: ה׳ יהיה מלא הגוים. היינו כל העולם דעיקר פלפולה של תורה ועמק הלכה נתרחב בעת שהלכו ישראל בגולה כמ״ש בס׳ שמות י״ט י״ט. ובריש ס׳ דברים וכל בעלי התלמוד תלמידי׳ של יהושע המה ומש״ה רגילים לומר אלו אמר יהושע בן נון בפומי׳ כו׳. ודקדק יעקב אבינו לומר וזרעו. לא הוא שהם בני אפרים דבאמת לא נשאר כח הנפלא של יהושע ראש אפרים ביד בניו ושבטו אלא בידי שבטי לוי ויהודה. ואך המה האירו תבל בחכמת התורה שקבלו איש מפי איש עד יהושע : מ״ח:א׳תמ״ז א׳ ביום ההוא. אלו כתיב ויברכם לאמר או אפי׳ כתיב ויברכם ביום הזה. הייתי אומר דברכה של בך יברך וגו׳ שייך לברכה הקודמת המתחלת האלהים אשר וגו׳ ונמשכת אחריה. ובאמת אינו כן דברכה הקודמת חלה על יהושע וגדעון בעת שהנהיגו את דורם. וברכה זו של בך וגו׳ הוא על מנשה ואפרים עצמם שיהיו נזכרים לברכה. מש״ה כתיב ביום ההוא דמשמעו בכ״מ ביום אחר מן המדובר רק באותו יום שהגיע לכך כמ״ש בס׳ שמות ה׳ ו׳. וכן כאן לא אותו היום דוקא אלא ביום ההוא. מתי שבא יום לברך. ב׳ יברך ישראל. ולא אמר בני ישראל דמשמעו כלל האומה. אבל ישראל משמעו אנשי המעלה מי שראוי להיות מכונה בשם ישראל. הוא ראוי לברך: ג׳ כאפרים וכמנשה. באמת הי׳ עוד זרע ברוכי ה׳ בנכדי יעקב כמו פרץ וזרח עוד הרבה. אבל אפרים ומנשה הי׳ כל א׳ גדולתו משונה מחבירו אפרים הי׳ גדול בתורה ודבק לאלהיו. ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל כמ״ש לעיל י״ד : ד׳ וישם את אפרים לפני מנשה. הוסיף המקרא ללמדנו עוד מלשון יעקב אבינו. שמלבד שכבר ידענו ממנו שבענין רוחני אפרים קודם וע״כ קדם בדגלי מדבר ובחנוכת המזבח. ובהליכות העולם מנשה קודם. וע״כ קדם בפקודים בפ׳ פינחס בכניסתם לארץ כמש״כ לעיל. אבל עדיין לא ידענו למי ראוי להקדים בשם. והי׳ אפשר לחשוב שד״א קדמה לתורה וכמו זבולן נזכר קודם ליששכר. ה״נ ראוי להקדים זכרון מנשה קודם לאפרים. ע״ז בא הכתוב להגיד שיעקב שם את זכר אפרים לפני זכרון מנשה. ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת הנהגה. והוא בכלל כבוד התורה ומעלת נפש ישראל ביחוד. ואינו דומה לזבולן ויששכר. שזבולן הי׳ הגורם לתורה של יששכר. וה״ז כמו דתנן שמעון אחי עזרי׳ שהוא נתלה במי שגרם גדולתו בתורה. משא״כ מנשה ואפרים שלא הי׳ כן. וכך הדין לדור דור: מ״ח:א׳תמ״ח א׳ ויאמר ישראל. עוד ענין מחודש להנות את יוסף בנחלת א״י: מ״ח:א׳תמ״ט א׳ שכם אחד. הוא חצי שבט מנשה שנטל חלקו בעה״י בשפע רב מאד. כמ״ש בס׳ דברים ג׳ ט״ז הסיבה לזה. אכן הגיע לזו הסיבה מתנת יעקב: ב׳ בחרבי ובקשתי. לפי הפשט כמשמעו הוא שהגיע זה החלק למכיר בגבורתו שהוריש את האמורי וכתיב בס׳ יהושע י״ז א׳ כי הוא הי׳ איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. משא״כ כל ארץ סיחון ועוג וכן כל א״י ע״י יהושע לא נכבש בתכסיסי מלחמה ומפורש כתיב בס׳ תהלים כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו :

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מח

רשב"ם:

תולדות יצחק על בראשית פרק-מח

תולדות יצחק: נ׳:א׳תקכ״ד א׳ אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך יש להקשות למה חזרו לומר ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. התשובה אנא שא נא פשע אחיך וא"ת שאין לכפר עון גדול כזה ראוי הוא שאתה אמרת ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואמרו א"כ שהאלהים שלח אותך על ידינו אם כן אנו היינו שלוחי האלהים ואנו עבדיו וא"כ אחר שמדבריך נראה שאנו עבדי האל יתברך שא נא לפשע עבדי אלהי אביך: נ׳:א׳תקל״ב א׳ וישבע יוסף את בני ישראל לא אמר את אחיו לומר שהשביע לכל מי שהוא מבני ישראל ואפילו העתידים להיות וז"ש כי השבע השביע שגם משה היה בשבועה: ב׳ והעליתם את עצמותי. י"מ כי כל שבט העלה לשבטו שבט ראובן עצמות ראובן וכן כולם: @99סליק ספר בראשית

צרור המור על בראשית פרק-מח

צרור המור: מ״ט:א׳קע״ה א׳ אחר כך אמר ויקרא יעקב אל בניו. לפי שלמעלה דבר יעקב עם יוסף ועם בניו ובירך אותם ולא כן עשה לשאר הבנים. לזה התחיל לקרוא לבניו בלשון רכה ותחנונים ובלשון חבה. וזהו ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. האספו ובואו כולכם באגודה אחת בלי שנאה וקנאה. כי מה שאמרתי ליוסף ולבניו היו דברים זמניים פרטיים לו. אבל עכשיו האספו כולכם ואגידה לכם דברי סתר וחכמה. וזהו לשון ואגידה בכל מקום ענין המשכת חכמה. כתרגומו משכו נגידו וכן ויגד לכם את בריתו. ותגד לבני ישראל. ומה הם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לכל אחד ואחד מכם. ולכן אמר האספו עם ואגידה. כי לשון אסיפה יאמר על חכמה כמו בעלי אסופות. וכן אספה לי ע' איש. ולכן נקרא קהלת לפי שהיה מקהיל ומאסף דברי חכמה. ואחר שמהיום הזה היה רוצה לומר להם הדברים שיהיו באחרית הימים. אין לך חכמה גדולה מזאת. והיאך תזכו לאלו הדברים. כשתהיו כולכם באגודה אחת ולא יהיה פירוד ביניכם אלא שתהיו באחדות אחד. כמו שעשיתי אני שקשרתי וייחדתי כל הדברים כולם בסוד הסולם ובסוד הייחוד. וזהו הקבצו ושמעו בני יעקב לשמוע דברי חכמה ומוסר. כי השמיעה עיקר הכל כאמרו שמעו ותחי נפשכם. ומכאן למדו לומר במ"ת נעשה ונשמע. ולכן אמר שם ויחן שם ישראל כאיש אחד בקבוץ אחד כמו שאמר כאן הקבצו ושמעו. ואם תשמעו לדברי כבנים השומעים מוסר אב. מיד תזכו לשמוע דברי השם שהוא ישראל אביכם. כאמרו כי אתה אבינו. וכל זה להורות לנו שדברי יעקב וברכותיו כולם היו מוסכמים מהשם. ולכן תמצא שרמזו ז"ל על פסוק וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. שכל ברכות משה היה מעין ברכותיו של יעקב. לפי שאל אחד אמרן. וזהו אומרם אתה מוצא ביעקב שהסכים הקב"ה עמו כשאמר האספו ואגידה. שכן מצינו שמשה ברכן כן. הוי כי מי גוי גדול שהסכים הקב"ה עמהם. וכן אמרו שהסכים הקב"ה עם יהושע כשלמד הקב"ה ליהושע להכות יריחו לא קבל עליו לתקוע בשופרות כדי שלא יחללו בני ישראל שבת. והקב"ה הסכים עמו ותקע הוא תחלה. הה"ד וירע העם ויתקעו בשופרות. אימתי ויהי כשמוע את קול השופר. השופרות לא נאמר אלא השופר. זהו שופר של מעלה שהריע הוא עמהם. דכתיב ויריעו העם תרועה גדולה. מהו גדולה שהריע עמהם גדולו של עולם. הה"ד כי מי גדול וגו'. ולכן אמרו יעקב לא בירך לראובן אלא קנטרו. ועלה הדבר למשה ובא משה וקרבו הה"ד יחי ראובן. וכן קנטר יעקב לשמעון. ומשה לא ברכו אבל כללו בברכת יהודה דכתיב שמע ה' קול יהודה. וכן לוי לא נתן לו חלק בארץ אלא ברכו בקרבנות שנאמר ישימו קטורה באפך. ולכן היו נפוצים בכל ישראל לקבל המעשרות כמו שאמר יעקב אחלקם ביעקב. יעקב בירך ליהודה ידך בעורף אויביך ומשה בירכו ידיו רב לו. יעקב בירך לזבולון בסחורה ויששכר בתורה כד"א זבולון לחוף ימים ישכון ויששכר חמור גרם. ואף משה ברכו שנא' שמח זבולון ואמר כי שפע ימים יינקו. יעקב בירך לדן דן ידין עמו כאחד המיוחד בשבטים זה יהודה שקראו אף משה דן גור אריה יזנק וכו'. יעקב בירך לגד גד גדוד יגודנו כשיוצאין למלחמה נוצחין והיו הרוגיהן ניכרים מפרק הראש עד הזרוע. וכן ברכו משה וטרף זרוע אף קדקוד. יעקב בירך לאשר שיהא שמן רב בחלקו שנאמר מאשר שמנה לחמו. וכן ברכו משה וטובל בשמן רגלו. יעקב בירך לנפתלי אילה שלוחה שארצו מבורכת. וכן ברך משה ומלא ברכת ה'. יעקב בירך ליוסף ברכת שמים מעל. וכן ברכו משה שנאמר ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. יעקב בירך לבנימין שתהא השכינה שורה בגבולו שנאמר בנימין זאב יטרף. וכן ברכו משה שנאמר ידיד ה' ישכון לבטח. הוי אומר ותגזר אומר ויקם לך. כמו שגזר יעקב כך קיים הקב"ה ע"י משה ע"כ. ולפי שבישראל סוד הייחוד. אמר האספו ואגידה לכם. כי באסיפה וקיבוץ יזכה האדם לעולם הנפשות שהוא שכר באחרית. וזהו את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ולפי שזכה האדם בייחוד הנפשות עם ייחוד השם והתורה. אמר ושמעו אל ישראל אביכם. וז"ש במדרש בקש יעקב לגלות הקץ לבניו כד"א האספו ואגידה לכם ונסתלקה ממנו השכינה והתחיל לומר דברים אחרים. התחיל לומר שמא יש פיסול במטתי פסולת וכו'. או שמא אחר שאני נפטר מן העולם אתם משתחוים לאל אחר. אמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת וכו'. באותה שעה השתחוה על מטתו וגו'. ואמר בשכמל"ו. אמר לו הקב"ה ליעקב מתאוה היית שיהיו בניך מיחדים שמי ומשכימין ומעריבין וקורין ק"ש על שמך הה"ד ה' אלהינו ה' אחד. א"ר לוי ומה ישראל אומרים עכשיו שמע ישראל אבינו שבמערה. אותו דבר שצויתנו נוהג בנו ה' אלהינו ה' אחד. ולפי שענה יעקב אחר בניו בשכמל"ו. לפיכך אנו אומרים אותו אחר שמע ישראל ע"כ. הרי לך מבואר עיקרים גדולים בענין הייחוד. וטעם הייחוד שכתבתי למעלה כמתנבא ואינו יודע למה ביעקב יותר מבשאר אבות. מצאתיהו בכאן והוא ענין נפלא מאד. וכן מה שכתבתי במלת האספו. ואח"כ אמר הקבצו ושמעו לפי שנסתלקה ממנו שכינה. ובמדרש אמרו למה האספו הקבצו. אלא להודיעם שהן גולין שני פעמים ויצטרכו אסיפה וקיבוץ מגלות בבל ומגלות אדום. ד"א אסיפה לנדחים וקיבוץ לנפוצים. הה"ד ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ. ד"א האספו מכל ארץ מצרים. והקבצו לפני מטתי ע"כ: מ״ט:א׳קע״ז א׳ ראובן בכורי אתה וגו'. לפי שהיה רוצה לקנטר קצת מהשבטים. אמר בראשונה דרך בקשה ושמעו אל ישראל אביכם. אף ע"פ שיקנטר אתכם ואל תקוצו בתוכחתי. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. וזהו ראובן בכורי אתה בני הראשון החביב לי. אבל מה אעשה כי בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. ולכן אל תותר ליטול כל אלו המעלות: ב׳ ואמר יתר שאת. כלומר אחר שאתה בכורי. ראוי שיתנו לך אחיך כבוד וינשאוך כדין תורה ואת לרבות אחיך הגדול. וזהו יתר שאת. וכנגד כחי וראשית אוני אמר ויתר עז. כי אחר שאתה ראשית הכח והאון. ראוי שתהיה גבור כארי. וזהו ויתר עז. ואלו המעלות הם טבעיות אצלך והם ראוים לך. בסיבת פחיתותך אבדת אותם. וזהו אל תותר. כי עלית משכבי אביך בענין בלהה. ובענין לאה שנחלפה ברחל ונתחלל יציע יעקב. לפי שהיתה מחשבתו ברחל ויוסף. וזהו משכבי אביך ולא משכב. וכבר הארכתי בזה בלידת ראובן עיין שם. ובמדרש אמרו ראובן בכורי אתה ברכו שיהיו בניו גבורים בתורה גבורים בגבורה. ואין כח אלא גבורה שנאמר לך בכחך זה. וכה"א בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה מבני חיל אנשים נושאי מגן וחרב וגו'. ואין כח אלא תורה כד"א גבורי כח עושי דברו. וכה"א בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור נשיא לראובני. ולמה נקרא שמו בארה שהוא בארה של תורה. וכן משה מברכו כן ויהי מתיו מספר. ואין מתים אלא גבורים בכח דכתיב מתיך בחרב יפולו. גבורים בתורה דכתיב בדיך מתים יחרישו ע"כ. הרי ביארו איך ברכת יעקב ומשה מכוונות בראובן. וכן דרשו וראשית אוני על מחלוקת קרח שניצל און בן פלת. וכן דרשו שגלה בראשונה שבט ראובן שנאמר ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי וגו'. וזהו ראשית אוני לשון צער כמו בן אוני ע"כ: מ״ט:א׳קע״ט א׳ שמעון ולוי אחים. בעצה אחת היו על שכם ועל יוסף. כלי חמס מכרותיהם נהגו בחמס בארץ מגורותם. וכן נהגו בכלי חמס וגזל על שמכרו ליוסף וזהו מכרותיהם. וכן רמז שאע"פ ששמעון ולוי היו אחים. שמעון פתה ללוי. כי לפי קדושתו של לוי לא היה ראוי לו להיות חרב צמודה במתניו. כי אין זה אומנתו אלא לעסוק בתורה דכתיב יורו משפטיך. אבל לא ספרא וסייפא וזה האומנות הוא כלי חמס לו. ואחר שהם עשו מה שעשו בשכם בלא עצתי. כדכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי והוא מיותר. אלא לומר שעשו זה בלא עצתו כאלו לא היו בניו. לזה אמר בסודם אל תבא נפשי. אחר שהם עשו בלא עצתי. ויצאו מן השורה. וזהו וברצונם עקרו שור אחר שנתרצה דעתם משכם שהרגו. עקרו את השורה שהרגו אנשי העיר בלי פשע וכו'. ורמז באומרו בסודם אל תבא נפשי. בסוד שניהם לא יבא אבל בסוד האחד שהוא לוי יבא. כאן נתן ללוי סוד התורה שנקרא סוד ה' ליריאיו. ובקהלם אל תחד כבודי. אבל בקהל האחד שהוא לוי יבא. זהו סוד הקרבנות שמקרב ומקהיל הדברים של מטה בשל מעלה. ומכאן נתן לו משה סוד התורה והקרבנות דכתיב יורו משפטיך ישימו קטורה באפך. וכל זה לפי שהפרידם יעקב זה מזה. ואמר ארור אפם כי עז כנגד יוסף אחיהם. ועברתם כי קשתה כנגד שכם. אחלקם ביעקב בענין שלא יהיו מחוברים. וכבר הארכתי בזה בלידת שמעון ולוי. ובזה הייתי מתנבא ואיני יודע בפרשת ויצא יעקב. ועכשיו זיכני השם ומצאתי מאמר אחד מסייע לדברי. שאמרו אחלקם ביעקב ברכו שיעמיד שמעון סופרים בבתי כנסיות ותלמידים וחזנים. ואפיצם בישראל בירך ללוי שיעמיד חכמים בבתי מדרשות מורים הוראות בישראל. ואין ואפיצם אלא לשון הוראה שנאמר יפוצו מעינותיך חוצה. וכן משה מברכו יורו משפטיך ליעקב. מלמד שעל פיהם יהיו כל ההוראות שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ריבי פרה ועגלה ערופה ונגעי בני אדם ובתים ובגדים ע"כ יורה על מה שאמרתי. וכך אמרו שמשה כללו לשמעון בברכת יהודה באומרו שמע ה' קול יהודה. ואין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי כדי שיתיר מיהודה משל לשור שעסקיו רעים וכו' מלמד שהתפלל משה על שמעון בצער את מעלה אותה מתוכה. ואל עמו תביאנו שקרבו עם יהודה שנאמר ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי וגו'. ידיו רב לו בשעה שנאמר ויקחו שני בני יעקב וגו'. ועזר מצריו תהיה שנאמר ויסעו ויהי חתת אלהים. ולפי שלא ברכו בפירוש לא העמיד שמעון שופט וכו' ע"כ. הרי לך מפורש שאף עפ"י שקנטרו יעקב. ברכו בתוך תוכחתו. וכן משה בירך לשמעון בתוך ברכת יהודה. והטעם לפי ששמעו תוכחת אביהם. ולכן תמצא שאמרו רז"ל שזכו אלו השלשה שבטים הראשונים להתיחס במצרים עם משה ואהרן. אמר רבי אלעזר אע"פ שקנטר יעקב שלשה שבטים הראשונים. לפי שקבלו תוכחת אביהם הוא מונה אותם לעצמם בספר ואלה שמות אצל משה ואהרן. שנאמר אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו' ובני שמעון וגו' ואלה שמות בני לוי. ובתחלת הפרשה כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ואחר כך אמר אלה ראשי בית אבותם ולבסוף ותלד לו את אהרן ואת משה הרי ראובן ושמעון ולוי מיוחסים באמצע לקיים מה שנאמר אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין. עיין בלידת לוי ותראה דברים נפלאים: מ״ט:א׳קפ״ב א׳ יהודה אתה יודוך אחיך. כבר כתבתי למעלה כי יהודה נתחרט מעצמו מעונו וירד מגדולתו בענין יוסף. כאומרו וירד יהודה מאת אחיו. ולכן אחר שהודה על חטאתו לכבוד השם. ראוי שיכבדוהו אחיו ויתנו לו הודאה. ורמז באומרו יהודה אתה. והיה די שיאמר יהודה יודוך אחיך. לומר כי מצד שאתה יהודה בלי מעלת מלך אלא מצדך שאתה בעל הודאה. ראוי שיודוך אחיך. ומצד שאתה מלך ולך ניתן שבט מלכות ללחום מלחמות ה'. ראוי שישתחוו לך בני אביך. ונתן סבה למלכותו לפי שהיה גור אריה. וכבר פירשתי זאת הפרשה בלידת יהודה. ועל דרך האמת הוצרך לומר יהודה אתה. לפי שהוא סוד הברכות. והוא כמו ברוך אתה לה'. לפי שיהודה יש בו שם ה'. והדלי"ת נוספת הוא דלי"ת של אחד. והוא סוד ההודאה והייחוד. והייחוד וההודאה ניתן למלך כמו שפירשתי בלידת השבטים. ולכן אמר יהודה אתה שהוא כמו אתה ה'. ולפי שבכאן סוד ההודאה אמר יודוך אחיך וישתחוו. בסוד תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ולפי שיהודה הוא מלך והיה לוחם מלחמות ה'. בסוד שמו ולא בכלי זיין. כדכתיב אתה בא אלי בחרב וחנית ואני בא אליך בשם ה'. לכן הטיל שם י"ה בשם יהודה. ולכן הוצרך לכתוב יהודה אתה. לפי שבכאן בזאת הברכה רמוז שם אגל"א שהוא חצי שם המפורש עם השם והוא הנקרא מגן דוד. ועליו אמר מגיני וקרן ישעי. וזה היה מגן וצנה לדוד ובו היה לוחם מלחמותיו. וזהו אגל"א. וראשי תיבותיו אתה גבור לעולם אדני. לרמוז שאע"פ שהיה דוד גבור ואריה. גבורתו היא מצד שמו. ולפי שזה השם רמוז בברכת יהודה. הוצרך לומר יהודה אתה. לפי שמתיבת אתה מתחיל זה השם. אל"ף מאתה. גימ"ל מגור אריה. למ"ד מלא יסור שבט. אל"ף מאסרי לגפן. ובפירוש קהלת כתבתי למה נקרא שמו קהלת. להורות על חכמתו שהיה חכם כמו קהת שהיה מקהה שיני מולידיו בחכמתו. והלמ"ד הנוספת בו היא כנגד ל' מעלות של המלכות שהיו נוספות לשלמה על החכמה. וכתבתי שם כי אלו הל' מעלות של המלכות הם כנגד שם יהודה שעולה לשלשים. ובארץ עניי בארץ ישמעאל הפרני אלהים. ומצאתי מאמר מסכים לזה. וארז"ל יהודה אתה יודוך אחיך. יודו לך אחיך שתמלוך עליהם מלכים כמנין שמך בעולם הזה ובעולם הבא. ולפי שבירכו אביו עמדו ממנו ל' מלכים מן דוד ועד יכניה. ולעוה"ב ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ובחשבון אות ראשונה שלו עמדו ממנו עשרה דורות מיהודה עד דוד. ע"כ יורה על מה שאמרתי כי המלכות ראויה ליהודה מצד שמו. והמלך שזכה באלו הל' מעלות היה דוד ושלמה ועליהם נאמרה כל זאת הפרשה. ועל זה זכה דוד להיות בעל הודאה מחטאתיו כמו יהודה. כי ע"ש ההודאה נקרא שמו יהודה כמאמר אמו הפעם אודה את ה'. ודוד למד מיהודה ואמר אלמדה פושעים דרכיך. וכן יהודה סבב לראובן שיודה כמאמרם ז"ל על פסוק זובח תודה יכבדנני. מדבר ביהודה עם תמר שהודה במעשיו וכבש יצרו. ואף ראובן לא הודה אלא מכח יהודה. ולפי שגרם לראובן שיודה כשבא משה רבינו עליו השלום להתפלל על יהודה סמך יהודה לראובן שנאמר יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה. אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה ובשבילו נטל חיים. לפיכך זאת תהיה ליהודה שתתן לו חיים שתצילהו מאויביו הה"ד שמע ה' קול יהודה. ועליהם נאמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. זה יהודה וראובן להם לבדם נתנה הארץ. זה ראש לשבטים וליוחסין. וזה ראש לדגלים ולקרבנות ולמסעות. ולא עבר זר בתוכם. שהיה לו לברך לשמעון ולוי אחר ראובן. והוא לא עשה כן לפי שהודו שניהם במעשיהם סמך יהודה לראובן. הוי ושם דרך אראנו בישע אלהים. לפי שהודה זכה למלכות ויצא ממנו משיח שיושיע לישראל דכתיב בימיו תושע יהודה. וז"ש לו אביו יהודה אתה יודוך אחיך. אמר לו אתה הודית במעשה תמר. לכך יודוך אחיך להיות מלך עליהם שעל ידך עתידין להושיע עד כאן. וכן מה שאמר ידך בעורף ידך רמז על דוד דכתיב ואויבי תתה לי עורף. וכל זה בזכות הודאת תמר. כמאמרם ז"ל ידך בעורף אויביך. אמר לו יעקב בני אתה הקשית ערפך שעה אחת וביישת עצמך במעשה תמר. תזכה שתהרוג אויביך בדבר שנושקו על עורפו ומניחו הולך והורגו ואיזה זה הקשת. שנאמר ויאמר ללמד את בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר. רבי שמואל בר נחמני אמר זה ספר שופטים. ואמאי קרי ליה ספר הישר דכתיב ביה בימים ההם אין מלך בישראל איש (את) כל הישר בעיניו יעשה. והיכא רמיזא למען דעת דורות בני ישראל מלחמה. איזהו מלחמה שצריכה לימוד. הוי אומר זה קשת וכתיב ויאמר ה' יהודה יעלה. רבי אליעזר אומר זה ספר משנה תורה. ואמאי קרי ליה ספר הישר דכתיב ביה ועשית הישר והטוב. והיכא רמיזא ידיו רב לו. איזו היא מלחמה שצריכה שתי ידיו הוי אומר זה הקשת. ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן אמר זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים דכתיב בהו תמות נפשי מות ישרים. והיכא רמיזא ידך בעורף אויביך. ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף הוי אומר זה קשת ע"כ. מפני שראיתי בזאת הפרשה פירושים שונים מהדרשנים. הבאתי מאמר זה לפי שיש בו כל הפירושים שעושים והם מהמדרש שדרשו ז"ל באומרו על ספר הישר: ב׳ והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא אחר שהוא מענין יהודה. כי דוד עשה קינה על שאול שהיה משבט בנימן. וזהו ויקונן דוד ויאמר ללמד בני יהודה קשת. לפי שדוד היה משבט יהודה ויהודה נעשה ערב על בנימן דכתיב אנכי אערבנו. ולכן אמר דוד אחר שהרגו פלשתים לשאול. ראוי ללמד בני יהודה קשת בענין שידעו להלחם עם פלשתים אחר שנעשו ערבים. וזהו הלא היא כתובה על ספר הישר שהיא תורת משה דכתיב בה אנכי אערבנו. וכן רמז באומרו ללמד בני יהודה קשת. דברים קשים להספיד על שאול ויהונתן. לפי שהקינה וההספד הם דברים מועילים מאד לנפש המת. וכל שכן לנפש הנהרג שנפשו הולכת נעה ונדה בעולם ואינה מוצאה מקום להכנס. כאומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. לפי שמוצאה פתח השמים סגורה. והטעם כמו שהוזכר בתעניות כי יאשיהו גחין עליה ירמיהו ואמר דילמא אגב צעריה קאמר מילתא לגבי שמיא. ושמע דהוה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וזה לפי שההרוג מצד צערו חושב על ה' תועה ואומר לית דין ולית דיין. בענין שכשעולה למעלה מקטרגים פוגעים בה ואין מניחין אותה ליכנס. ולזה אמר דוד הצילה מחרב נפשי וכו'. ולכן דברי התורה או הקינה וההספד מועילים מאד לנהרגים וכן לשאר המתים. כמו שאמרו על פסוק כפר לעמך ישראל אשר פדית אלו המתים שנפדים בממון החיים. ואמרו שם מה הקשת מעלה חץ כן ההספד מעלה המת. ונ"ל שעל זה רמז דע"ה ויאמר ללמד בני יהודה דברים קשים והספד ודברים קשים לומר על שאול ויונתן. בענין שנעלה אותם מהעונש כמו הקשת שמעלה החץ. וזהו ויאמר ללמד בני יהודה קשת. הלא היא כתובה על ספר הישר. שהוא ספר התורה דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית. שזה היו אומרים הכהנים על אותו הנהרג כמו הספד. הצבי לישראל על במותיך חלל. ואמר הצבי לפי שהיה שאול תפארת לישראל כאומרו משכמו ומעלה גבוה על כל העם. ולכן אמר הראיתם אשר בחר בו ה'. וכן אמר הצבי ישראל. לפי שהיה קל ברגליו כאחד הצבאים כאומרו למטה מנשרים קלו מאריות גברו. וכנגד מאריות גברו אמר איך נפלו גבורים. ואמר על במותיך חלל. כלומר בעודך בתוקפך נהרגת. או על במותיך חלל דרך קינה. על גבהותך שגבהת מכל העם נפלת חלל. ולכן אל תגידו בגת כדי שלא ישמחו. ועכשיו התחיל לקלל אל ההרים שבם נהרגו כדין המקום שמצאו שם חלל דכתיב ביה אשר לא יעבד בו ולא יזרע. וזהו הרי בגלבוע אל טל ומטר עליכם ולא שדה שיוציאו ממנו תרומה. אחר ששם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משוח בשמן. פירשו בו כאלו לא היה שאול משוח בשמן המשחה. והנכון שבא להורות על גבורתו כי כל המגינים מושחים אותם בשמן כדי להחליק מכת החץ שלא יקוב העור. ואומר בכאן כי מגן שאול בלי משוח (לא בשרטן היה נמשח) בשמן. אלא מדם חללים מחלב גבורים שהיה הורג ודם חללים וחלבם היה ניתן במגן שאול עד שהיה חלק מאד. בענין שקשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם לפי שמדמם וחלבם היה נמשח. ועכשיו קשתם וחרבם נסוג אחור. ועכשיו בא לתארה בתואר אחר שהיו נעימים ואהובים וקלים כנשרים כמו שהיו גבורים. וזהו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. אע"פ שהיה ראוי שיפרדו כמאמרם ז"ל אדם שהולך לסעודה אינו מוליך כל בניו עמו. ושאול הוליכם עמו אע"פ שידע משמואל ומחר אתה ובניך עמי. וזהו שבח גדול לשאול וליהונתן. ועכשיו בא לומר כמו שיש לבכות על גבורתם כך יש לבכות על ההנאות הנמשכות מהם. וזהו בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים וגו'. ודיבר זה כנגד הנשים לפי שלבם רך לבכות כאומרו התבוננו וקראו למקוננות וגו'. וחזר לומר איך נפלו גבורים. לרמוז על מעלתם שלא רצו שישחקו בהם פלשתים והרגו עצמם. ואמר בתוך המלחמה. לרמוז על מעלתם שלא רצו לברוח לפי שלא היה כבודם. כאומרו למי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם. כי קלון גדול מקבל הבורח ויותר טוב לו לקבל המות. יהונתן על במותיך חלל בתקפך כשהיית ראוי להיות מלך נהרגת. ולפי שדוד לקח המלכות שהיה ראוי ליהונתן. ואולי יאמרו ששמח בזה אע"פ שהיה מקונן. לזה אמר צר לי עליך אחי יהונתן היית לי כאח לצרה יולד. לשום נפשו בכפו עם שאול על שהטיל לו החנית. נעמת לי מאד רצה בזה שכבר חלקו המלכות דוד ויהונתן כאומרו ואני אהיה לך למשנה. וזהו נעמת לי מאד שהוא עצמו נתן לדוד המלכות ויפהו בו. ואע"פ שזה נראה דבר זר מאד איך אפשר שיאהב יהונתן את דוד שהיה ראוי ליקח ממנו המלכות. לזה אמר אל תתמה על החפץ כי נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. כלומר זה פלא גמור. אבל זאת האהבה היא ממין אהבת הנשים. שמצינו שהנשים אוהבות לבעליהן שלא כדרך העולם כי הנשים יודעות שהן מתעברות מבעליהן וכשחבלי יולדה יבואו להן והן בצרה גדולה יודעות שכל זה הרע בא להן מצד הבעלים. ועכ"ז כשיושבות על המשבר הן מתאוות לראות בעליהן וכשיבואו לה צירים וחבלים יתחבק בעלה עמה ויקחה על זרועותיו וזה פלא גדול. כי היא יודעת שבעלה עשה לה זה הרע ואז אוהבת אותו יותר. וכן יונתן היה יודע שדוד יקח מלכותו ועכ"ז היה אוהב אותו כנפשו. וזהו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. ר"ל ממין אהבת הנשים לבעליהן שאוהבות אותם אע"פ שעושות להן רע. וכבר רמזתי זה בפרשת בראשית באומרו בעצב תלדי בנים ועכ"ז ואל אישך תשוקתך. וכן הארכתי בזה בפרשת אשה כי תזריע. וזהו כעין מה שכתב הר' יוסף קמחי ז"ל בפירוש נביאים אחרונים בפסוק ה' בצר פקדוך שפי' שאע"פ שהשם מלקה לישראל בעונותיהם. והם יודעים כי כל הרעות הצרות באים להם מצד השם. ועכ"ז הם מתדבקים בו וזהו ה' בצר פקדוך וכן צקון לחש ומתפללים לפניו כשמיסר אותם. והנה קרה להם כמו שקרה לאשה הרה שתחיל תזעק בחבליה וכל עוד שתזעק ותחיל בחבליה אוהבת יותר לבעלה משתוקקת שיהיה אצלה. כן היינו מפניך ה' שידענו שמאתך באה לנו הצרה הזאת ואז אנו מתדבקים בך יותר. וכתב הוא ז"ל מה שראיתי לפרש בזאת הפרשה כאלו הנבואה דברה בי. ואם לא פירשתי דבר אחר בזה הספר די לאנשי השכל אלו דבריו ז"ל. וזה הפי' מסכים עם מה שפירשתי באומרו מאהבת נשים. וחתם המאמר במה שהתחיל בו. ואמר איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. כלומר אע"פ שאני אומר נפלו גבורים לא נפלו אלא קמו. אחר שמתו על קדושת השם ומלחמות ה' הם לוחמים. אבל אני אומר נפלו בערך שאבדו כלי מלחמתם של ישראל שהיו לוחמים עם אויביהם. ואחר שאבדו כלי מלחמתם של ישראל. ראוי ללמד בני יהודה קשת ומלחמה ללחום מלחמות ה' ולנקום נקמת שאול ויהונתן. וכל זה למד דוד מברכת יעקב אביו שאמר ידך בעורף אויביך. וכמו שכתבתי במאמר ואיזו היא מלחמה שצריכה יד אצל עורף הוי אומר זה קשת. וכל זה בא ליהודה מצד תמר כלתו שהודה ולא בוש לומר צדקה ממני. וזהו יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך: מ״ט:א׳קפ״ג א׳ ואמר גור אריה יהודה לא יסור שבט מיהודה וגו'. לרמוז שהיה ראוי למלוכה אחר שהיו בו השלשה דברים שראוי לכל מלך. הא' ראוי לכל מלך שיהיה גבור כארי ואמיץ לבו בגבורים באופן שיוכל להושיע עמו. והשנית שיהיו לו יועצים וחכמים. בענין שיהיו מועצותיו כדת נתונות להנצל מאויביו להושיע עמו. כאומרו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ. שרמז בכאן אלו השנים הנזכרות. הראשונה היא הגבורה. והגבורה לפעמים יועיל תחבולה אחת יותר מק' גבורים כענין המארב והשופרות. וזאת היא הגבורה האמיתית שהיא כמו גבורת האריה ששוכב על טרפו כמי שמתנמנם. וזהו גור אריה יהודה מטרף בני עלית. שעושה כמי שמסלק עצמו ואינו רוצה לטרוף. וזהו כרע רבץ כאריה שהוא נראה שרובץ ושוכב במקומו ופתע פתאום דולג על הטרפה ומי יקימנו. וזהו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. אבל התשועה האמיתית היא ברוב יועץ כי העצה והתבונה היא המשלמת כל הדברים. והג' ריבוי העם כי ריבוי העם יעשו המלחמות כאמרו ברב עם הדרת מלך. אבל השם אינו כן כי השם מלך עולם ועד אע"פ שאבדו גוים מארצו. וכנגד הראשונה אמר גור אריה יהודה וגו' וכנגד השנית אמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שזה רמז על הסופרים והחכמים והסנהדרין. וכנגד ריבוי העם אמר ולו יקהת עמים אסיפת עמים. ואלו השלשה רמוזים במקומות הרבה. ובפרט הזכירם הנביא באמרו רועו עמים וחותו התאזרו וחותו עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום וכו'. שרמז בזה על מפלת סנחריב שבא עם כל גבוריו ושריו ומלכיו ועמים רבים אתו על ירושלים. ואמר שאע"פ שיבא זה המלך בעם רב ועצום ובגבורים רבים וביועצים רבים שהם הג' דברים הנזכרים. עכ"ז יהיה המנוצח. וזהו רועו עמים שהוא כמו רועה דוד. וכן עוצו התחברו עמים רבים. ועכ"ז שהיו נשברים וחתו. וכנגד השניה שהיא הגבורה אמר התאזרו וחותו. וכנגד היועצים אמר עוצו עצה ותופר וגו'. והטעם פי' למטה. ואמר כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו שהוא חזקיהו. והוא ינצחהו בתפלתו. ותהי המשרה על שכמו שזה רמז לג' דברים של מלכות שאמרנו. כנגד הראשונה והעקרית. אמר ויקרא שמו פלא יועץ. שזהו כנגד העצה. כי זה הגדיל והפליא עצה יותר טובה ממלך אשור. וכנגד הגבורה אמר אל גבור. וכנגד ריבוי העם אמר אבי עד שר שלום. כי הוא שר ומלך על האומה השלימה. כי מלת שלום תורה על שלימות האומה ועל ריבויה. וחזר לספרם כולם. וזהו למרבה המשרה ולשלום אין קץ. כנגד ריבוי האומה. על כסא דוד ועל ממלכתו. כנגד הגבורה. שהיה דוד גבור כארי. להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה. כנגד העצה. כאומרו הן לצדק ימלוך מלך. ואולי יאמר למרבה המשרה כנגד הגבורה. ולשלום אין קץ כנגד ריבוי האומה. על כסא דוד כנגד היועצים והסנהדרין היושבים על כסא המשפט שהיא ירושלים שנקראת כסא ה'. ואמר כי שמה ישבו כסאות למשפט. וזהו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה קנאת ה' צבאות תעשה זאת. רצה שהשם קנא על גאוה וגודל לבב של מלך אשור כאומרו מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי. ואחר שנתלבש בלבוש הגאוה שהוא מלכות השם כאומרו ה' מלך גאות לבש. [ראוי] שיפשיטוהו ברחוב העיר. אחר שהוא מלבוש נכרי. ולכן ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויהרוג משמניהם. כמו שאמר למטה לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. כי כן דרך כל המתגאה נופל באש כמו שכתבתי למעלה. וזהו ותחת כבודו. כמאמרם ז"ל כמין חוטי אש נכנסו בחוטמיהן ונשרפו מבפנים ונשארו גופם ומלבושם. וזהו ותחת כבודו. ולא כבודו. וכבודו של אדם מלבושיו. ומפני שהיו מבני שם כדכתיב ובני שם עילם ואשור. רצה הקב"ה לפרוע להם מה שעשה אביהם בענין נח דכתיב ויקח שם ויפת את השמלה ולכן נשארו בגדיהם. וכן נראה שפרע השם חובו לשם ועשה טובה לחזקיהו ועמו שישללו שללם ויבוזו חילם כאומרו אז חולק עד שלל מרבה. וכן קיים מה שקראו אבי עד אבי השלל. ואלו השלשה אמרם הנביא למטה באומרו ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. וזהו כנגד ריבוי העם. ולרוח משפט ליושב על המשפט כנגד היועצים. ולגבורה משיבי מלחמה שערה כנגד הגבורה. וכן תמצא אלו הג' במזמור שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אחר שהיא בנויה בכל מיני יופי והיא יסוד העולם וכן אמר שמחתי כמאמרם ז"ל. לפי שהיה שומע דוד שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבנה בנו בה"מ לפי שנאמר לו רק אתה לא תבנה הבית. ועכ"ז היה שמח. והטעם לפי שהיא קיום ישראל. וזהו עומדות היו רגלינו והיה להם קיום בשביל שעריך ירושלם שהיו עוסקין בתורה. ואמר ירושלם הבנויה. באלו הג' דברים שהם יופי ותכשיט המלכות או המדינה כמו שהיו נמצאים בעיר שחוברה לה יחדיו והיא מכוונת כנגדה שהיא ירושלם של מעלה. וזהו כעיר שחוברה לה יחדיו. או שרמז בזה על ריבוי העם שבה. וזהו ירושלם הבנויה ומיוסדת ברוב עם כעיר שחוברה לה כל העם יחדיו. וכנגד הגבורה אמר ששם עלו שבטים גבורים משולים לאריות ולזאבים. וזהו שבטי יה שבטים חזקים כמו שלהבת יה. ואחר שהם האבות והם חזקים הם עדות לבנים שהיו כולם גבורים. וזהו עדות לישראל. ואמר להודות לשם ה'. לרמוז שלא היתה גבורתם בעניני העולם להרוג ולכלות. אלא להודות לשם ה'. כאומרו וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. וכן אמר ואל יתהלל הגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל. ולכן אמר כי כל אותם שנדמו לאדם הראשון בדברים ידועים. לקו בהם. אבשלום בשערו בו נתלה. שמשון בכוחו בו לקה. צדקיהו בעיניו ואת עיני צדקיהו עור. אסא ברגליו חלה את רגליו. והטעם כמו שכתבו בזוהר כי אלו הדברים הם נתונים מהשם לכבד את השם. כאומרם כבד את ה' מהונך אל תיקרי מהונך אלא מחונך. ואם האדם הולך אחר מראה עיניו כמו שמשון שאמר אותה קח לי כי ישרה היא בעיני. ולא בעיני המקום. ראוי היה שינקרו פלשתים את עיניו. וכן אבשלום ואסא וצדקיהו הכעיסו השם באותם הדברים עצמם. והם ראוים לעונש מדה כנגד מדה. וכן אמרו גבורים לעמוד בפרץ דוחים וכו'. ולסותמו ולא לפרוץ הגדר. ולכן אמר בכאן להודות לשם ה'. כי גבורתם לא היתה אלא לעבוד את ה'. וכנגד העצה אמר כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. שזה רמז לסנהדרין היושבים בלשכת הגזית על דבר המשפט. כסאות לבית דוד דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואחר שכל אלו השלשה דברים נמצאים בה הראוים למלך. אמר שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. כי אחר שהיא שלימה כשלמיות האלו ישליו אוהביך. כי בשלומה יהיה לכם שלום. וז"ש למן היום אשר הוצאתי את עמי מארץ מצרים לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד. ואבחר בירושלם מבעי ליה. אלא להורות מה שאמרנו כי כשהמנהיג נמצאו בו אלו השלמיות. מיד המדינה מאושרת. וכשהמדינה מאושרת. המנהיג מאושר והעם מאושר. וזהו אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו'. בראשם להנהיגם. וכן בכאן אמר ישליו אוהביך. וכיצד ישליו אוהביך כשהקטנים ישמעו לגדולים. וזהו יהי שלום בחילך שהיא החומה הקטנה. מיד יהיה שלוה בארמנותיך. שהיא החומה הגדולה והבירניות הגדולות. וזה רמז ומשל ופירוש המשל. ואמר למען אחי ורעי. שהם כלל העם. אדברה נא שלום בך. שהם היחידי סגולה. ובזה רמז שראוי לגדולים להנהיגם בנחת ובשלום ולשמוע אותם. וזהו שאמרו וכל שכן אם הגדולים נשמעים לקטנים. וזהו אדברה נא שלום בך. כלומר בבקשה מכם שתדברו שלום אל עמו ואל חסידיו. וכן למען בית ה' אלהינו שראוי לה להיותה שלימה שיהיו בה מנהיגים ויועצים. אבקשה טוב לך בהנהגה הזאת ותקבלו שכר טוב. כאומרו אני כברוש רענן שממני פריך נמצא. ואם פירוש יהי שלום בחילך הוא על חיל האומה וריבויה. יהיו אלו השלשה דברים הנזכרים במזמור כסדר הפסוק. כנגד הגבורה. אמר ששם עלו שבטים. כנגד העצה. אמר כי שמה ישבו כסאות למשפט. וכנגד רבוי העם. אמר יהי שלום בחילך. שהוא כמו חיל גוים והוא כנגד ולו יקהת עמים: ב׳ ולפי שאלו השלשה מעלות נמצאו ביהודה זכה למלכות. ולכן אמר יהודה ראוי שיודוך אחיך. אחר שנמצאו בך הגבורה והיועצים וריבוי העם. וכנגד הגבורה אמר גור אריה יהודה. וכנגד היועצים אמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו וגו'. וכנגד ריבוי העם אמר ולו יקהת עמים. ולפי שהיועצים היו משבט לוי או משבט יששכר. אמר בכאן ומחוקק מבין רגליו. כלומר שהמחוקק עצמו יהיה משבט יהודה שנאמר יהודה מחוקקי. וזהו רמז על דוד שהיה גדול בתורה. וזה שאמרו במדרש ראה יעקב שהיה עתיד דוד לעמוד מיהודה שיטול מלכות לעולם כד"א ונאמן ביתך וממלכתך וגומר. וגם הוא יהיה מחוקק כשם שמשה על שכתב ה' חומשי תורה דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון נקרא מחוקק. כך דוד כתב ספר תהלים ה' ספרים ונקרא מחוקק דכתיב יהודה מחוקקי. ועליו אמר יעקב דוד לא יהא כשאול שניטלה המלכות ממנו. אבל דוד אף על פי שתנטל מלכותו ממנו לא תנתן לאחר. כי שמורה תהיה לזרעו לעת קץ. וזהו לא יסור שבט מיהודה. וכתיב וחסדי לא אסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול ע"ה. הרי שנקרא מחוקק החכם שמורה הוראה למלך והוא יושב בין רגלי המלך כשיושב על כסא המשפט. וזהו שאמרו במדרש מחוקק זה סופר כד"א כי שם חלקת מחוקק ספון. והמתרגם אמר וספרא. ואולי נקראו כן שם החכמים כאומרם סופר מברך ובור יוצא. לפי שהוא סופר אותיות התורה ומדקדקים במצותיה כאומרו מעיר חכמים אני ושל סופרים אני. ואולי שעל זה נקרא מחוקק שעולה מספרו רמ"ח כמספר המצות וכמספר איבריו של אדם. וכל מצוה ומצוה חקוקה בכל אחד מאיבריו. וזה ע"ד שאמרו יששכר חמור גרם חמר כתיב שקיים יששכר רמ"ח מצות עשה כמנין איברי גופו. וכן מחוקק עולה כמנין זה. ואולי שעל זה אמר אל למלכים שתו יין פן ישתה וישכח מחוקק. כלומר וישכח רמ"ח מצוה עשה כמנין מחוקק. ולכן אין ראוי למלך לשתות יין פן ישכח המצות וישנה הדין. ולמי ראוי היין תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ומרירותו ויתחזק לעבוד את ה': מ״ט:א׳קפ״ה א׳ אוסרי לגפן עירה. אם הוא על מעלת א"י אמר שהיתה מושכת יין כמעין ושיינותיה חזקים ובעלי טעם מבושם. ולזה אמר כבס ביין לבושו. וכנגד הטעם אמר חכלילי עינים מיין כמאמרם ז"ל כל חיך שטועמו אומר לי לי מהרבה טעמים שהיו ביין. שמא תאמר לנערים יפה לזקנים אינו יפה. ת"ל ולבן שנים אל תקרי לבן שנים אלא לבן שנים. ואתיא כההיא דא"ר יצחק טוב יין לזקנים יותר מחלב לנערים. שנאמר ולבן שנים מחלב ע"כ. ואם הוא על מעלת התורה יאמר כבס ביין לבושו על יינה של תורה. כאומרם ז"ל יין המשומר בענביו וכו'. וכן דרשוהו על דוד כבס ביין לבושו שהיה בעל צדקה בתורה. כמה דאת אמר צדק לבשתי וילבשני. ובדם ענבים סתה. זה מסוה שלו. מלמד שהיה שופט יפה. כמה דאת אמר כמעיל וצניף משפטי. וכה"א ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו: ב׳ אוסרי לגפן עירה. רמז בזה הפסוק כל הענין שקרה לשלמה. והתיבות כפולות בפסוק. והאשה נמשלת לגפן כאומרו אשתך כגפן פוריה. ושלמה לעד ויהי לעת זקנת שלמה ונשיו הטו את לבבו וגומר. ונאמר שם קרוע אקרע את הממלכה מידיך. וזהו לא יסור שבט מיהודה על כל ישראל. עד כי יבא שילה בשגגה. וע"ז כי אז קרע את מלכות ישראל מעליו. מצד שנטה אחר האשה ואסר נפשו בידה. ובעבור זה מגפן ישוב לשורק. ומאריה ישוב לעירה ולבן אתון. ראה זה ברחבעם שהלך אחר עצת הנערים הנדמים לעיירים ולשורק. שלא נשאר לו אלא שבט אחד דומה לשורק מהגפן. וזה המחבר אמר שאם הוא שילה על מלך המשיח למה גלה סוד זה ליוסף החביב. ולא ידע ולא הבין שאין המטמון נראה אלא לבעליו ועתיד מלך המשיח לצאת מיהודה ולא מאחר: מ״ט:א׳קפ״ו א׳ חכלילי עינים מיין אדמוני עם יפה עינים. ד"א חכלילי עינים חך לילי מה נמלצו לחכי אמרתיך עינים מיין שהיה דורש כמה ענינים בתורה. ולבן שינים מחלב בזכות התורה הלבין הקב"ה עונותיהם של ישראל מחלב. כמה דאת אמר תכבסני ומשלג אלבין. וכן דרשו זה על נקמת אדום דכתיב פורה דרכתי לבדי. וכבר הארכתי בזה בלידת יהודה עיין שם. וי"א לא יסור שבט לאחד מאחיו בעוד שיהיה עובד אלהים. ואם יסור מעבוד אלהים יוסר מלכותו. וזהו עד כי יבא שילה. מן על השל ותרגום שגגה שלותא. ולו יקהת עמים יחסר ממשלתו על העמים. והוא מן אם קהה ברזל. והיו"ד איתנית ושרשו קהה ודגשות הקו"ף לחסרון אות השורש. וזהו יקהת יחלש ויחסר יכלתו: מ״ט:א׳קפ״ז א׳ זבולון לחוף ימים ישכון. לפי שהיה מפרנס ליששכר שהיה בעל תורה הקדים זבולון ליששכר. לפי שהיה מכין צידה ליששכר כמו שפירשתי באומרו זבדני אלהים שהוא לשון צידה שתרגומו זוודין. והיה הולך בסכנת הימים כדי להרויח ליששכר. ואמר והוא לחוף אניות. להורות שלא די שהיה שוכן אצל הימים אלא שהיה הולך לחוף אניות וממרחק הביא לחמו. וכן רמז שהיה לו חלק בתורת יששכר שנמשלת למים. וזהו לחוף ימים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכבר פירשתי זה בלידת זבולון עיין שם. וכן פירשתי ברכת יששכר שנקרא חמור גרם. לפי שהיה לו לעסוק בתורה והיה ראוי להיות חזק לפי שהתורה מתשת כחו של אדם. וכן היה מקיים מצות התורה. וכמו שאמרו במדרש מגיד שקיים יששכר רמ"ח מצות עשה כמנין איבריו. רובץ שריבץ תורה בישראל. בין המשפתים. אילו תלמידי חכמים שנאמר אם תשכבון בין שפתים. ד"א ששופתים שלום בעולם שנאמר ה' תשפות שלום לנו. ואומר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך עד כאן. וכן רמזתי שם שדימהו לחמור. לומר שאין ראוי הבעל תורה להיות גס רוח ובעל שררה אלא כחמור המוכן למשא ואינו בועט באדוניו. וכן שאין ראוי לו להלוך אחר התענוגים והעושר. אחר שיש לו תענוג התורה כאומרו הנחמדים מזהב ומפז רב וגומר. וזהו וירא מנוחה כי טוב ע"ש: מ״ט:א׳קפ״ח א׳ וסמך יששכר וזבולון ליהודה. לפי שהיו בני גבירה. ואם כן היה לו להקדים ג"כ יוסף ובנימן לדן ונפתלי. אבל הטעם הוא לפי שהוא אמר ביהודה שהמלך ראוי לו להועץ בתורה כאומרו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו'. שרמז שראוי למלך שיהיה החכם והמחוקק בין רגליו כשישפוט העם. לכן בא לפרש מיד מי הוא זה המחוקק. שהוא משבט יששכר כאומרו ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגומר. והם היו הסנהדרין. ולפי שהסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית אמר וירא מנוחה כי טוב. כאומרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה לפי שהיא היתה המנוחה האמיתית. ולכן סמך יששכר ליהודה. ואח"כ חזר לדן ואמר דן ידין עמו. לפי שהיה ראוי לחברו עם יהודה לפי שנקרא אריה כיהודה ושפט עמו כ' שנה כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטי ישראל. ואמר יהי דן נחש עלי דרך. לרמוז שמלכות בית דוד הושתלה מצד רות המואביה שבאת ממואב לחסות תחת כנפי השכינה. ומלכות שמשון שבא מדן נאבדה מצד אשה. היא האשה הזרה אשה נכריה אשר רגליה יורדות מות שאסרה לשמשון בעבותים עד אשר נקרו עיניו. וזה לפי שהוא אמר אותה קח לי כי ישרה היא בעיני וכל זה להנקם מפלשתים. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש. ואמר כי מה' הוא. כמו שא"ר יצחק אם ללצים הוא יליץ. לרמוז כי בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו. ועל זה רמז יהי דן נחש עלי דרך. שזהו דרך ארץ פלשתים שהלך שם לקחת לו אשה. וז"ש במדרש שפיפון עלי אורח מי גרם לשמשון שפישף בגופו שעוורו פלשתים את עיניו. עלי אורח ע"י שהלך אחר עיניו ונשא פלשתית כד"א אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ואין אורח אלא אשה כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים ע"כ. אבל יהודה הושתל מלכותו מצד אשה היא תמר כלתו ורות המואביה. ואולי שעל זה רמז אוסרי לגפן עירה שנתחברו לגפן שהוא אשה יראת ה' אשתך כגפן פוריה: מ״ט:א׳ק״צ א׳ ואולי הטעם שסמך דן ליששכר. לפי שנמצאו בשבט דן אנשים חכמים כמו שנמצאו ביששכר דכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'. וסייעו במלאכת המשכן. וכן סייע בבה"מ חירם שהיה מדן דכתיב בן אשה מבנות דן ואביו איש צורי וגו' והוא בנה המקדש ועשה לשכת הגזית מושב לסנהדרין שהיו בני יששכר. ולפי שהוא עשה כסא המשפט ראוי הוא שיהיה שופט לישראל. וזהו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל שהוא יששכר. ורבותינו נתנו טעם אחר ואמרו לא ניכר שוע לפני דל מלמד שקטן וגדול שם הוא ושוין לפני הקב"ה. א"ר חנינא שוע זה שבט יהודה שנאמר כי יהודה גבר באחיו. ולזה שבט דן שלא היה ירוד בשבטים כשבט דן שהיה מן הלגיונות וכתיב בו לאחרונה יסעו. ואעפ"כ מצאנו בהרבה מקומות שהשוון הקב"ה במלאכת המשכן דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב וגו'. ואף בהמ"ק עשה אותו שלמה מיהודה. וחירם מדן. שנא' בן אשה מבנות דן וגו'. וכן המשיח הוא מב' שבטים אביו מיהודה ואמו מדן. שלכך נקראו יהודה ודן גור אריה שהמשיח יוצא מבין שניהם. וכן זכר יעקב בברכתו שמשיח יצא ממנו שנאמר כאחד שבטי ישראל זה המשיח שעתיד לדון כהקב"ה שנקרא אחד. מה הקב"ה בלא ראיה ובלא שמיעה. כן המשיח שנאמר לא למראה עיניו ישפוט וגו'. והריחו מאי והריחו. א"ר אלכסנדראי מלמד שהטעינו מצוה כריחים. רבנן אמרי שמריח ודן ע"כ. רמזו בכאן דבר גדול שאין גבהות לפני המקום. ובעולם הזה אין אנו יודעין מי הוא קטן וגדול. וזהו קטן וגדול שם הוא. בעולם הנפשות הם ניכרין. ולכן רצה השם לסמוך דן הקטן ליהודה הגדול. ולולי חטא שמשון כוחו גדול כיהודה ולכן נקרא שמשון בשם רבו שנאמר כי שמש ומגן ה' צבאות. אף שמשון הגין על ישראל ולא בחייו בלבד הגין על ישראל אלא לאחר מותו. כאמרם ז"ל רבנן אמרי את מוצא עשרים תיבות יש מדן ידין עמו עד ויפול רוכבו אחור. כנגד עשרים שנה ששפט שמשון את ישראל שנא' וישפוט את ישראל בימי פלשתים כ' שנה. א"ר חייא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כדרך שהיו יריאים ממנו עשרים שנה בחייו ע"כ. ונ"ל שדרשו זה לפי שבחייו כתיב וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה ואחר מותו חזר לכתוב והוא שפט ישראל עשרים שנה. נראה שאחר מותו היו יראין ממנו ג"כ עשרים שנה אחרים. וזה להורות על מעלתו. לולי שגרם חטא האשה הזרה שלקח והלך אחר מראה עיניו והיא סבבה מיתתו. ולכן נראה לי כי מיד כשהלך ליקח אותה אשה עם אביו ואמו והרג האריה וכששב באותו דרך ומצא עדת דבורים בגוית הארי ודבש וירדהו אל כפיו וילך הלוך ואכול ויתן להם ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש. רמזו לו הרעה הגדולה שעשה לעבור על התורה בלקיחת אשה זרה והוא כעובד ע"ז ובעבור מתיקותה ויופיה מאס בתורה. ולכן לא הגיד לאביו כדי שלא יבינו הדבר ויפתרו לו החידה. כי מיד יאמרו לו מה מתוק מדבש לחכך לקחת זאת האשה ומרה תהיה באחרונה. ואח"כ כששאל החידה אל מריעיו והציקתהו אשתו להגיד לה ויאמר לה הנה לאבי ולאמי לא הגדתי ולך אגיד. ואחר כך הגיד החידה לאשתו לקיים מה שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ואתר כך פירשו לו החידה ואמרו מה מתוק מדבש ומה עז מארי. שפירושו ברור מה מתוקה מדבש זאת האשה הרעה. ומה עז מארי כי זה עזות גדולה כנגד השם והוא כעובד ע"ז. וזהו ומה עז מארי. כי השם היה משלים דברו הטוב אשר דבר ביד עבדיו הנביאים שקראוהו גור אריה. ולכן כפיר אריות שאג לקראתו. בענין שיתקיים ברכתו ותצלח עליו רוח השם וברכת יעקב ומשה רבינו ע"ה וישסעהו כשסע הגדי. ואח"כ מגוית הארי רדה הדבש והלך ליקח עגלה יפיפיה מתוקה כדבש ומרה כלענה. וזהו מתוק מדבש ומה עז מארי. והוא לא הבין פתרון החידה. ועכ"ז רמז פירושה ואמר לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי כי היא עגלה יפיפיה מתוקה מדבש. ועגלה ערופה מרה כלענה כי בעבורה נהרג וכמעט אבד עולמו. אם לא שאמר ואנקמה נקם אחת מב' עיני והעין האחר ישאר לעוה"ב. ועל זה רמז יעקב באמרו לישועתך קויתי ה'. כי אע"פ שעשה הרע בעיני ה' תשועת עולמים יש לו בבית המלך. וכן רמז לישועתך קויתי ה'. לפי שהוא אחרון מהשופטים שהקים להושיעם ולא יקום מושיע אחר להושיעם. אמר לישועתך קויתי ה' שהיא תשועת עולמים ושוא תשועת אדם. וז"ש במדרש ראה יעקב לשמשון שהיתה גבורתו מעין של מעלה וראה שישועתו פוסקת לפי שעה. אמר יעקב לא לישועתו של שמשון אני מקוה אלא לישועת ה' דכתיב עם נושע בה' ע"כ. ובלידת דן פירשתי אותו גם כן שרמז יהי דן נחש עלי דרך על העגלים של ירבעם עיין שם: מ״ט:א׳קצ״ג א׳ גד גדוד יגודנו. כבר פירשתי בלידתו ענין גד וברכת יעקב ומרע"ה. איך תפשוהו על מה שעשה שנשאר בארץ טמאה ועזב ארץ חמדה ארץ קדושה. ועל זה אמר בגד שבגד ועשה בגידה גדולה. והוא חשב שהיה נוטל חלק בארץ בראש ונשאר באחרונה. וזהו והוא יגוד עקב שנשאר באחרונה כמו העקב עיין שם. ומפני זה נ"ל שסמך גד לדן. כי מן הראוי היה שיסמוך נפתלי לדן אחר שהם אחים בני אם אחת היו. אלא שראה יעקב שכמו שדן אבד מלכותו שהוא שמשון בעבור האשה הרעה הטמאה כמו שכתבתי למעלה. כן גד אבד כבודו בעבור שנשאר בארץ טמאה ולא רצה להכנס לארץ ישראל ארץ קדושה. ולכן גלה בראשונה. ולכן סמך גד לדן. ואם נחש עלי דרך הוא רמז על ירבעם שסתם הדרכים שלא יעלו לירושלים בעבור העגלים לעבוד אל אחר. סמך גד לדן להורות שכמו שטעה דן באל אחר. כן טעה גד שנשאר בארץ טמאה. שהרי אמרו כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה. וכן בדוד אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי דוד עובד ע"ז היה. אלא לומר שכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה. ולכן תמצא שבעון זה חשדום בני ישראל כשבנו המזבח שהיה בהם שמץ דבר מאל אחר. ולכן כמו שחטא דן היה באל אחר. כן חטא גד היה באל אחר. ובמדרש מצאתי טעם אחר שאמרו מה ראה יעקב לברך גד אחר דן. אלא כיון שראה יעקב מעלתו של שמשון התחיל לומר לישועתך קויתי ה' אין זה מביא את הגאולה. ולאיזה גאולה אני מיחל. לתשועה של הקב"ה שעתיד איש מזרעו של גד לבשרה. הה"ד והוא יגוד עקב. יגד כתיב שאליהו הבא משבט גד עתיד להגידה. והוא ימשוך לב ישראל לאביהם שבשמים. שנאמר והשיב לב אבות על בנים וכו': מ״ט:א׳קצ״ד א׳ מאשר שמנה לחמו. סמך אשר לגד לפי שהיו אחים ולא רצה להפסיק ולהכניס ביניהם לנפתלי. וכן סמכו לגד לפי שגד מאס בארץ חמדה זבת חלב ודבש ונשאר בארץ טמאה. ואשר אחיו היה להפך שנכנס לארץ טובה ורחבה ושמנה. וזהו מאשר שמנה לחמו מושכת שמן כמעין כאומרו וטובל בשמן רגלו. עד שבסיבת זה יתן מעדני מלך שארצו היתה מגדלת שמנים ומעדנים למלכים בשמן אפרסמון ושמן זית למקדש. וכן אמר זה שמן אנפוקנון שהיו נשי מלכים סכות בו והוא משיר את השער ומעדן את הבשר. ולפי שהיו בני אשר רגילין בשמן היו חכמים הרבה שהשמן מפקח את הלב. ולכך הלך יואב לתקועה שנא' וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ותקועה בנחלת אשר היה ע"כ. ואולי שלזה אמר מאשר שמנה לחמו על התורה שנקראת לחם שנא' לחם אבירים אכל איש וכתיב לכו לחמו בלחמי וגו'. וזהו והוא יתן מעדני מלך דכתיב ומתוקים מדבש ואמרו מאן מלכי רבנן. לפי שהם מאשרים העם ומיישרים אותם. וזהו מאשר שמנה לחמו ואין המ"ם נוספת. ופי' מאשר לעצמו ולזולתו והוא שמח בחלקו. לכן אמר שמנה לחמו והוא יתן לנפשו כל מעדני מלך. כי נפשו שבעה עליו ומסתפק בעצמו כאלו היו לו כל מעדני מלך וזה בסבת התורה. ולכן לא אמר כאן אשר שמנה לחמו כמו שאמר גד גדוד או דן ידין. אלא מאשר לסבה שזכרנו. נראה מכאן כי ברזל ונחושת הוא מברכת אשר. ובלידת אשר כתבתי שזה רמז על שהיו בנותיו נאות וזהו באשרי כי אשרוני בנות וגומר. וזהו שמנה לחמו הנאמר על האשה שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וכן מצאתי במדרש ברוך מבנים אשר על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה ובתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעליך וגו': מ״ט:א׳קצ״ה א׳ נפתלי אילה שלוחה. כמו שבירך לאשר בארץ שמנה וטובה. כך בירך לנפתלי בארץ טובה ממהרת לרוץ ולבשל פירותיה. עד שלסבת זה נותן אמרי שפר ומשבח להקב"ה בברכת שהחיינו קודם לכל אחיו. לפי שארצו מברכת פירותיה קודם לכל הארצות. ובלידת נפתלי פירשתי שזה רמז על שירת דבורה וברק מקדש נפתלי. וזהו הנותן אמרי שפר עיין שם. ובמדרש אמרו נפתלי אילה שלוחה על נפתלי נאמר שהיה איש שלום. ולו עשו אביו ואחיו שליח לבשר שלום. והוא בישר ליעקב ביוסף ואמר לו עוד יוסף חי. כשהיה רואה יעקב לנפתלי שהיה בא מרחוק היה אומר הנה נפתלי בא אדם טוב מבשר שלום שנאמר הנותן אמרי שפר. ד"א לפי שהיו גדולים בתורה שנקראת אילת אהבים. ומה אילה זו חסידה כך מקיימי התורה חסידים. ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה כד"א כי לוית חן הם לראשך. הנותן אמרי שפר שהיה לשון בני נפתלי מתוק מדבש. וכשהיו מדברים בבית המדרש דבש וחלב היה נוטף מפיהם. ולכך נקרא שמו נפתלי נופת לי דבריו בתורה נופת שניתנה לארבעים יום מנין ל"י כד"א נופת תטופנה שפתותיך כלה וגומר. ד"א נפתלי אילה שלוחה מלמד שהיה נפתלי רץ כאיל לעשות רצון אביו שבשמים. הנותן אמרי שפר א"ר יוסי בר' חנינא בשם ר' אידי בשם רב אחא אלו דברי תורה שניתנו לארבעים יום ע"י שופר ע"כ: מ״ט:א׳קצ״ו א׳ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו'. הנה יוסף הצדיק זכה לברכות כפולות מה שלא זכו שאר השבטים. לפי שהיה ראוי לברכו שתי ברכות כנגד שני זמנים שעברו עליו. האחד זמן השעבוד והגלות. והשני זמן המעלה והכבוד. ובשניהם עמד קיים בעבודת השם. והם כנגד יוסף ה' לי בן אחר וכנגד אסף אלהים את חרפתי כמו שפירשתי במקומו. ולכן אמר ב' פעמים בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ולכן כפל ברכותיו ונתן לו ברכות ראשונות כנגד לראש יוסף. וזהו מאל אביך וגו'. וכן אתה ראוי לברכות אחרות כנגד נזיר אחיו וזהו ברכות שמים מעל. ולכן הברכות הראשונות יהיו כנגד לראש יוסף והאחרון כנגד נזיר אחיו. ולפי ששם פירשתי הברכה בארוכה איני רוצה להאריך בכאן עיין שם. ואולי קראו נזיר אחיו לפי שהיה פרוש מאחיו לכבוש יצרו כמו שעשה באשת אדוניו וזהו נזיר אחיו במצוה הזאת. כי ראובן בא אל אשת אביו ושמעון לקח את אחותו ויהודה נטה אל כלתו ויוסף לא הטה אזנו אל אשת אדוניו והוא עבד לה. ולכן קנה המעלה והבכורה לעצמו וזהו נזיר אחיו. ולכן ברכו מרע"ה מבורכת ה' ארצו שהיה ממוזג ומבורך בטבעו וחומרו. ובמדרש אמרו בן פורת יוסף שנתגדל ע"י הפרות שעלו מן העין כמה דאת אמר והנה מן היאור עולות ז' פרות. ד"א בן פורת בן מלכות כמה דאת אמר אפריון עשה לו המלך שלמה. שנמשכה מלכותו כאלו נמשך על העין. דתנינן מושחים את המלכים ע"ג מעין כדי שתמשך מלכותם. בן פורת עלי עין בשכר שלא נגע במעין של אשת פוטיפר כד"א גן נעול מעין חתום. בנות צעדה עלי שור בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ עלי שורת הדין שהדין עומד בדבריהם הה"ד כן בנות צלפחד דוברות. וימררוהו שמכרוהו לעבד. כמה דאת אמר וימררו את חייהם בעבודה קשה. בעלי חצים שאותן כ' כסף שנתנו בדמיו חלקוהו ביניהם הוי חצים כד"א וחצו את כספו. ד"א בעלי חצים מי היו אלה שעשו אותה רעה ליוסף. שמעון ולוי שנקראו בעלי חצים. שיעקב חלקם והפיצם בין השבטים כד"א אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. משם רועה אבן ישראל. לפי שאו"ה נקראו חרסים שנאמר ולא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כמתכות חרס. ויעקב נקרא אבן. מתלא אמר נפל קדירה על כיפא ווי לקדירה נפל כיפא על קדירה ווי לקדרה תרגום כיפא סלע. כך בין שרשעים יזדווגו לישראל. בין שישראל יזדווגו להם אוי להם. כד"א כל אוכליו יאשמו. א"ר חנינא לא ניתנה התורה אלא בזכות ישראל שנקרא אבן שנאמר משם רועה אבן ישראל. בית המקדש אינו נבנה אלא בזכות יעקב שנקרא אבן שנאמר משם רועה אבן ישראל. בהמ"ק אינו נבנה אלא בזכות יעקב שנאמר הנני יסד בציון אבן בזכות יעקב שנאמר משם רועה אבן ישראל. מלך המשיח אינו בא אלא בזכות יעקב שנאמר חזא הוית עד דאיתגזרת אבן די לא בידין ע"ש יעקב. שנאמר משם רועה אבן ישראל. ברכות שדים ורחם ששדר לו מלכים ורחם וראם שכן מתחלפת חי"ת באל"ף. מאל אביך אלו הברכות ראשונות שנתברך יעקב באלהים כד"א ויתן לך האלהים. ויעזרך. לפי שנתברך יעקב במלכות שנאמר יעבדוך עמים והיה צריך לעזר. כד"א שויתי עזר על גבור. ואומר ישלח עזרך מקדש. ואל שדי. אלו ברכות אחרונות שנברך בזה השם. דכתיב ואל שדי יברך אותך. ויברכך לפי שהיא ברכת פריה ורביה כשם שכתב להלן יברך אותך ויפרך. אבל בברכה ראשונה לא נאמר יברך אותך אלא ויתן לך. ברכות שמים מעל. כד"א מטל השמים. ברכות תהום רובצת תחת. כד"א ומשמני הארץ. ברכות שדים אל תקרי שדים אלא שדים. כד"א ורוב דגן. ורחם כד"א ותירוש הוא רחם הוא חמר אתווי דדין הוא אתווי דדין. תהיין לראש יוסף כל אלו הברכות יהיו נזר ועטרה על ראש יוסף. ולקדקד נזיר אחיו לאותו קדקד שהיה רב ושליט מונזר בנזר מלכות. והיה זהיר בכבוד אחיו שמכרוהו ע"כ. זהו מה שאמרתי למעלה שהיו לו ברכות בשני זמנים. ומה שאמר ברכות אביך גברו על ברכות הורי. רמז שהוא הוסיף ברכות על ברכות הוריו עד שנראה שברכותיו היו מסורות כנגד ברכות יצחק כמו שמכוונות במדרש. וזהו תהיין לראש יוסף אותן של אבותי ואינן שלי כולן תהיין שלך. וזהו ולקדקד נזיר אחיו שהופרש מאחיו במכירתו. ואמר ברכות אביך גברו. כמו שאמרו במדרש אמר יעקב הברכות שברכני המקום היו תוספת על ברכות הורי אלו אברהם ויצחק. את מוצא אותה ברכה שבירך הקב"ה לאברהם בירך ליצחק לא הוסיף כלום. אבל כשבירך ליעקב היו כל ברכותיו נוספות על הראשונות. הה"ד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה. ברכו כעפר הארץ ובפריצת ד' רוחות העולם. מה שלא נתברכו הם. הוי גברו על ברכות הורי. ה' מקראות כתובים בברכת יוסף בב' מקומות בברכת יעקב ומשה. כנגד ה' חומשי תורה. ללמדך שקיים יוסף כל מה שכתוב בתורה ולכך זכה לברכות אלה: מ״ט:א׳קצ״ז א׳ ואמר ויכל יעקב לצוות את בניו. להורות שהשלים השם תאותו שהיה חומד לצוות את בניו. וזהו ויכל יעקב וגו' ומיד ויאסוף רגליו אל המטה. להורות שלא היה כחולה מושכב על מטתו כפוף. אלא רגליו נטויות כבריא. בענין שתהיה ברכתו ומתנתו מתנת בריא. ובדעתו בירך לכל בניו. וזהו ויכל יעקב לצוות את בניו כולם. ואז ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. אבל לא נאמרה בו מיתה כמו שכתבתי בתחלת הפרשה. ורבותינו אמרו באברהם ויצחק נאמרה מיתה מה שלא נאמרה ביעקב. לפי שהניח אברהם בנים רשעים בני ישמעאל ובני קטורה לפיכך נאמרה בו מיתה. וכן יצחק הניח עשו ואלופיו. אבל יעקב שהיו כל בניו צדיקים לפיכך לא כתב בו מיתה. ללמדך שכל מי שמת והניח כל בניו עוסקין בתורה ובמצות כאלו לא מת: מ״ט:א׳ר״א א׳ בנימן זאב יטרף. כבר רמזתי בלידתו ענין פלגש בגבעה וזהו בנימן זאב יטרף. ורמזתי על המקדש שהיה בחלקו להקריב קרבן בבקר ובערב דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר. זהו בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. עד שבסבת הקרבנות שורה השכינה בישראל. וכן בסבת התפלות מורידין השכינה לישראל. וזהו בנימן זאב יטרף שתרגום אונקלס בנימן בארעיה תשריה שכינתא. והרמז בזה כי כמו שהזאב טורף ואוכל. כן הכהנים בסבת הקרבנות והחסידים בסבת התפלות מורידין וטורפים השכינה ממעלה למטה. ולפי שבנימן היה בחלקו בהמ"ק. ששם הכהנים והסנהדרין המורידין השכינה למטה. דימהו לזאב הטורף. וזהו בארעיה תשריה שכינתא. ולכן תמצא כי בסבת שביוה"כ נאמר סלחתי כדבריך ושרתה השכינה בישראל. נקרא אותו חדש תשרי לפי שבו שרתה שכינה בישראל. וזה השם של תשרי הוציאוהו ממאמר בנימן זאב יטרף תשרי. לרמוז שבתשרי תשרה השכינה בישראל וכן רמזתי שם על שאול ומרדכי עיין שם. וכן אז"ל נמשל בנימן לזאב על שהוא טורף ובורח. וכן לא נמשכה מלכות בית שאול. ויהודה נמשל לאריה לפי שנמשכה מלכות בית דוד. ובמדרש דרשו אותו על אהוד. מה זאב טורף לפניו ולאחריו. אף אהוד בן גירא בן הימיני עשה לו חרב שהיתה אוכלת לפניה ולאחריה. שנאמר ויעש לו אהוד חרב ולה ב' פיפיות שהיא אוכלת בשני עולמות שהיה עוסק בתורה דכתיב בה חרב פיפיות בידם. וכן דרשו על שאול ולערב יחלק שלל אע"פ שהעריב עליו שמשו שנפל במלחמה. יחלק שלל ומחר חלקו עם הצדיקים בג"ע שנאמר ומחר אתה ובניך עמי. מאי עמי במחיצתי. ד"א מדבר באסתר המלכה שהטריפה מאכל לאותו זאב המן. שנאמר ויבא המלך והמן אל המשתה. בבקר יאכל עד זה יום שני שאכל המן עמה בבקר. שנאמר ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה. ולערב יחלק שלל. ויתלו את המן. מה כתיב אחריו ביום ההוא נתן המלך וגו'. ד"א מדבר במרדכי שטרף לאותו זאב המן. בבקר יאכל עד כד"א ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ובבקר היה אותו מעשה. מהו עד עדי. ולערב יחלק שלל ותשם אסתר למרדכי על בית המן. לג' חלקים נחלק ממונו של המן א' למרדכי ואסתר וא' לתלמידי מרדכי וא' לבנין בית המקדש. ושלשתן בפסוק א' יאכלו ענוים וישבעו זה מרדכי ואסתר. יהללו ה' דורשיו אלו ת"ח. יחי לבבכם לעד זה בנין בית המקדש. כד"א ויהיו עיני ולבי שם כל הימים ע"כ: מ״ט:א׳ר״ב א׳ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. רצה בזה שהשלים הש"י מאוויי צדיק שראה י"ב יחד לפי שהוא קיום העולם כנגד י"ב חותמות וי"ב מזלות. ועל כן היה בוכה וימאן להתנחם על יוסף לפי שנתפרדה החבילה ונהרס הבנין. ואע"פ שהיו לו י"א בנים לא היו בעיניו לכלום. אחר שלא נשלמה השורה. ולכן אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והם קיום העולם. כאומרו ויהיו כל אלה נאם ה' בזכות כל אלה. ולכן ויברך אותם איש אשר כברכתו. ולא כולם יחד. לפי שהם כנגד י"ב מזלות וי"ב חדשים. וכל א' צריך ברכה לעצמו. ואחר שהשלים השם תאותו. אמר אני נאסף אל עמי והולך להשתעשע ואיני מת. וזהו נאסף בלי עכוב. ולכן קברו אותי אל אבותי אל המערה הידועה אשר בשדה עפרון. במערה אשר בשדה המכפלה. לפי שהיא כפולה בזוגות ומששת ימי בראשית ראויה לנו ולא לאדם אחר. וזהו אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר. שזה רמז לג' אבות שהם אחוזה ואגודה אחת של ג' קלחין כאגודת אזוב. ופי' הדבר ואמר שמה קברו את אברהם ואת יצחק ושמה קברתי את לאה. ולכן קברו אותי אל אבותי ולא אדם אחר. וכן היה כי מעולם לא קבלה אדם אחר מערה זו. ושמא תאמרו שמא יערערו בני חת. לזה אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת. ואולי אמר זה שנתן להם שטר המכירה וזהו מקנה השדה:

אבן עזרא על בראשית פרק-מח

אבן עזרא: {א} ויאמר. האומר ליוסף. וכן אשר ילדה אותה ללוי במצרים: {ב} ויגד. המגיד ליעקב. או האומר ליוסף או היה שליח מיעקב: {ד} וטעם הנני מפרך. על דעת הגאון שאמר לי השם הנני מפרך ובן לא נולד לי רק מתה רחל. ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר הנני מפרך. וזה הפירוש אין לו טעם וריח כי מה הפרש בין בני יוסף ובין בני ראובן ועוד כי בנימין נולד לו אחר זו הנבואה. והנכון בעיני שאמר. השם אמר לי כי ארץ כנען תהיה לזרעי אחוזת עולם. ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה ויקחו אפרים ומנשה חלקם בארץ כאשר יקח ראובן ושמעון שהם הגדולים מבני ואשר תוליד אחרי אפרים ומנשה יקראו על שם אחיהם הנזכרים שירשו עמם בנחלתם והמפרש שאמר ומולדתך על בני מכיר שיולדו על ברכי יוסף לא ישרו בעיני דבריו, כי מה טעם על שם אחיהם. ואם יטעון טוען כי לא מצאנו ליוסף בנים אחרים. גם זו איננה טענה כי יתכן שהיו ובעבור שירשו עם אחיהם לא הזכירם הכתוב ורבים כאלה: {ז} וטעם ואני בבואי מפדז. שמתה רחל פתאום ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה. ואמר זה ליוסף שלא יחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לכבוד אמך: {ח} ואחר שאמר וירא ישראל את בני יוסף איך יאמר לא יוכל לראות. רק טעמו לראות היטב שיכירם: {יב} ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. מאוחר צריך להיות. וטעם מעם ברכיו. כי הוא יושב על המטה. וטעם לא פללתי. לא דנתי בלבי. מגזרת פלילים: {יג} ויקח יוסף. וכבר לקח וכבר הראיתיך רבים כאלה: {יד} שכל את ידיו. כאלו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשו': כי מנשה הבכור. אע"פ שמנשה הוא הבכור. וכן כי עם קשה עורף ורבי' כן: {טז} וטעם המלאך הגואל אותי. תמצ' בפרשת ואלה שמות: ויקרא בהם שמי. כי הנה כל ישראל יקראו אפרים.גם יוסף. גם אמר הכתוב רחל מבכה על בניה כי היא היתה עיקר מחשבתו על כן אמר הכתוב בני רחל אשת יעקב. וכאשר ילדה רחל מיד אמר ללבן שלחני גם נתן לו הבכורה כי הוא ראשית מחשבתו. ואחר שלא היה ראובן ראוי לבכורה היה יוסף שהוא פטר רחם. ולא דן וגד כי הם בני השפחות. והימין נכבד מהשמאל ויותר תקיף: {יט} מלא הגוים. גוים רבים יצאו ממנו: {כ} בך יברך ישראל. כל בני ישראל: וישם את אפרים. בדבור הברכה: {כב} שכם אחד. יש אומדים כי על עיר שכם רמז שגם היא היתה לבני יוסף: וטעם בחרבי ובקשתי. על השם. כאשר אמר דוד מגיני וקרן ישעי. והנכון בעיני שפי' שכם אחד. חלק אחד. והוא ממשפחת על שכמם. ולעבדו שכם אחד: על אחיך. נוסף על אחיך: וטעם אשר לקחתי. אשר יקחו ישראל בחרבם ובקשתם. והזכיר האמורי. בעבור שאין בשבע' גוים חזק כמוהו. הלא תראה אחר שנהרגו שני מלכי האמורי הגדולים אמר יהושע לתת אותנו ביד האמורי. ואל תתמה על מלת לקחתי. כי לאחר שהשם נתנה בפה לאברהם הם יחשבו שהיא שלהם. וכן נאמר ליעקב לך אתננה ולזרעך:

מיני תרגומא על בראשית פרק-מח

מיני תרגומא:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מח

תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם: {ב} וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אֲתָא לְוָתָךְ וְאִתַּקַף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא: {ג} וַאֲמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַּי אִתְגְּלִי לִי בְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבָרִיךְ יָתִי: {ד} וַאֲמַר לִי הָא אֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּנָּךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אַחֲסָנַת עֲלָם: {ה} וּכְעַן תְּרֵין בְּנָיךְ דְּאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתִי לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִּילִי אִנּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמָי: {ו} וּבְנָיךְ דִּי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחוּהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחֲסַנְתְּהוֹן: {ז} וַאֲנָא בְּמֵיתִי מִפַּדָן מִיתַת עָלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּאָרְחָא בְּעוֹד כְּרוּבָא דְאַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבָרִתַּהּ תַּמָּן בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: {ח} וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת בְּנֵי יוֹסֵף וַאֲמַר מַן אִלֵּין: {ט} וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּי יְהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וְאֵבָרֵכִנּוּן: {י} וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקָרָן מִסֵּיבוּ לָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי וְקָרִיב יָתְהוֹן לְוָתֵהּ וְנַשִּׁיק לְהוֹן וְגַפִּיף לְהוֹן: {יא} וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף לְמֶחֱזֵי אַפָיךְ לָא סְבָרִית וְהָא אַחֲזִי יָתִי יְיָ אַף יָת בְּנָיךְ: {יב} וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא: {יג} וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵהּ מִשְׂמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִשְׂמָאלֵהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵהּ: {יד} וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא: {טו} וּבְרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין: {טז} מַלְאָכָא דִי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵמַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא: {יז} וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסָעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה: {יח} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵין בּוּכְרָא שַׁו יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁהּ: {יט} וְסָרֵיב אָבוּהִי וַאֲמַר יְדַעְנָא בְרִי יְדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַמָּא וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אָחוּהִי זְעִירָא יִסְגֵּי מִנֵּהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא: {כ} וּבְרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוִּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה: {כא} וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲבָהַתְכוֹן: {כב} וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי: [פ]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מח

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִיתְאַמַר לְיוֹסֵף לְמֵימַר אָבוּךְ שְׁכִיב מְרַע וּדְבַר יַת תְּרֵין בְּנוֹי עִמֵיהּ יַת מְנַשֶׁה וְיַת אֶפְרָיִם: {ב} וְתַנִיאוּ לְיַעֲקב לְמֵימַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתְקֵף יִשְרָאֵל וִיתֵיב עַל דַרְגְשָׁא: {ג} וַאֲמַר יַעֲקב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַי אִתְגְלִי לִי בְּלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְרִיךְ יָתִי: {ד} וַאֲמַר לִי הָא נָא מַפִּישׁ לָךְ וּמַסְגִי לָךְ וְאִיתְּנִינָךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא לִבְרָךְ בַּתְרָךְ אַחְסָנַת עֲלָם: {ה} וּכְדוֹן תְּרֵין בְּנָךְ דְאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד דְאָתִית לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִילִי אִינוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן מִתְחַשְׁבִין לִי: {ו} וּבְנָךְ דִי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחֵיהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחְסַנְתְּהוֹן: {ז} וַאֲנָא דְבָּעִיתִי מִינָךְ לְמִקְבְּרִי עִם אַבְהָתַי מִיתַת עָלַי רָחֵל בִּתְכֵּיף בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּאוֹרְחָא בְּעוֹד סוֹגְעֵי אַרְעָא לְמֵיעוּל לְאֶפְרָת וְלָא יְכֵילִית לְסוֹבְרוּתָהּ לְמִקְבְּרָהּ בִּמְעָרַת כְּפֵילְתָּא וּקְבַרְתָּהּ תַּמָן בְּאוֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: {ח} וַחֲמָא יִשְרָאֵל יַת בְּנוֹי דְיוֹסֵף וַאֲמַר מִן מַאן אִתְיְלִידוּ לָךְ אִלֵין: {ט} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּי בְּנַיי הִינוּן דִיהַב לִי מֵימְרָא דַיְיָ כְּדֵין כְּתָבָא דְעָלֵיהּ נְסֵיבִית יַת אָסְנַת בְּרַת דִינָה בְּרַתָּךְ לְאִינְתּוּ וַאֲמַר קָרֵבִינוֹן כְּדוֹן לְוָתִי וְאֵיבָרִיכִינוּן: {י} וְעֵינֵי יִשְרָאֵל יְקָרָן מִן סֵיבוּ וְלָא יָכִיל לְמֵיחְמֵי וּקְרִיב יַתְהוֹן לְוָתֵיהּ וּנְשַׁק לְהוֹן וְגַפֵיף לְהוֹן: {יא} וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְיוֹסֵף מֵיחְמֵי סְבַר אַפָּךְ לָא חֲשִׁיבִית וְהָא אַחְמֵי יָתִי יְיָ אוּף יַת בְּנָךְ: {יב} וְאַפֵּיק יוֹסֵף יַתְהוֹן מִלְוַת רְכוּבוֹי וּסְגִיד עַל אַפּוֹי עַל אַרְעָא: {יג} וּדְבַר יוֹסֵף יַת תַּרְוֵיהוֹם יַת אֶפְרַיִם מִן צְטַר יְמִינֵיהּ דְהוּא שְמָאלֵיהּ דְיִשְרָאֵל וְיַת מְנַשֶׁה מִן צְטַר שְמָאלֵיהּ דְהוּא יְמִינָא דְיִשְרָאֵל וּקְרֵיב לְוָותֵיהּ: {יד} וְאוֹשִׁיט יִשְרָאֵל יַת יְמִינֵיהּ וְשַׁוִי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיַת שְמָאלֵיהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶׁה פְּרַג יַת יְדוֹי אֲרוּם מְנַשֶׁה בּוּכְרָא: {טו} וּבְרִיךְ יַת יוֹסֵף וַאֲמַר יְיָ דִי פְלָחוּ אַבְהָתַי קֳדָמוֹי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְאֵיזַן יָתִי מִדְאִיתְנִי עַד יוֹמָא הָדֵין: {טז} יְהֵי רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְמַלְאָכָא דְזַמִינְתָּא לִי לְמִפְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יַת טַלְיָיא וְיִתְקְרִי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אַבְהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְהֵיכְמָא דְכַוְורֵי יַמָא סַגִי מִסְתְּגֵי בְמַיָא כְּדֵין בְּנוֹי דְיוֹסֵף יִתְקְפוּן לִסְגֵי בְּגוֹ אַרְעָא: {יז} וַחֲמָא יוֹסֵף אֲרוּם מְשַׁוִי אָבוּי יַת יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרָיִם וּבְאִישׁ קֳדָמוֹי וְסַעֲדָא לְיָדָא דְאָבוּי לְאַעְדָאָה יָתָהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרָיִם לְאַנְחוּתֵיהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶׁה: {יח} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּי לָא כְדֵין אַבָּא אֲרוּם דֵין בּוּכְרָא שַׁוִי יַד יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁיהּ: {יט} וְסָרֵב אָבוּי וַאֲמַר יָדַעְנָא בְּרִי יָדַעְנָא דְהוּא בּוּכְרָא אוּף חֲכִּימְנָא דְאוּף הוּא יְהֵי לְעַם רַב וְאוּף הוּא יִסְגֵי וּבְרַם אָחוֹי קַלִילָא יַסְגֵי יַתִּיר מִנֵיהּ וּבְנוֹי יְהוֹן סַגִיאִין בְּעַמְמַיָא: {כ} וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה וּבְמִנְיַן שִׁבְטַיָא יִתְמַנֵי רַבָּא דְאֶפְרַיִם קֳדָם רַבָּא דִמְנַשֶׁה וּמַנֵי יַת אֶפְרַיִם דִיהֵי קֳדָם מְנַשֶׁה: {כא} וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָטָא סוֹפִי לִמְמָת וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדְכוֹן וִיתֵיב יַתְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲבָהַתְכוֹן: {כב} וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יַת קַרְתָּא דִשְׁכֶם חוּלַק חָד לְמַתָּנָא יַתִּיר עַל אָחָךְ דִי נְסֵיבִית מִידֵיהוֹן דֶאֱמוֹרָאֵי בְּעִידָן דִי עַלְתוֹן לְגַוָוהּ וְקָמִית וְסַיְיעִית יַתְכוֹן בְּסַיְיפִי וּבְקַשְׁתִּי:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מח

תרגום ירושלמי: י״ד פְּרַג יַת יְדוֹי: כ״ב וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אֲחָךְ לְבוּשֵׁיהּ דְאָדָם קַדְמָאָה נְסִיב יָתֵיהּ אַבְרָהָם אָבוּי דְאַבָּא מִן יְדוֹי דְנִמְרוֹד רַשִׁיעָא וִיהַב יָתֵיהּ לְיִצְחָק אַבָּא וְיִצְחָק אַבָּא יְהַב יָתֵיהּ לְעֵשָו וַאֲנָא נְסָבִית יָתֵיהּ מִן יְדוֹי דְעֵשָו אָחִי לָא בְּחַרְבִּי וְלָא בְּקַשְׁתִּי אֱלָהֵין בִּזְכוּתִי וּבְעוֹבָדֵי טַבְיָא:

רלב"ג על בראשית פרק-מח

רלב"ג:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il