{א} וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵֽאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָֽק: {ב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי: {ג} וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵֽרְדָה מִצְרַיְמָה כִּֽי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֽׂימְךָ שָֽׁם: {ד} אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָֽנֹכִי אַֽעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶֽיךָ: {ה} וַיָּקָם יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּֽעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתֽוֹ: {ו} וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָֽכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַֽעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּֽוֹ: {ז} בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָֽיְמָה: (ס) {ח} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַֽעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַֽעֲקֹב רְאוּבֵֽן: {ט} וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִֽי: {י} וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַֽכְּנַֽעֲנִֽית: {יא} וּבְנֵי לֵוִי גֵּֽרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִֽי: {יב} וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּֽהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמֽוּל: {יג} וּבְנֵי יִשָּׂשׂכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹֽן: {יד} וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵֽל: {טו} אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹֽשׁ: {טז} וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַֽאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִֽי: {יז} וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵֽל: {יח} אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַֽעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָֽפֶשׁ: {יט} בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן: {כ} וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָֽיִם: {כא} וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַֽעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָֽרְדְּ: {כב} אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָֽׂר: {כג} וּבְנֵי דָן חֻשִֽׁים: {כד} וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּֽם: {כה} אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָֽה: {כו} כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַֽעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹֽצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵֽׁשׁ: {כז} וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַֽעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִֽים: (ס) {כח}  שישי  וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּֽשֶׁן: {כט} וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַֽאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עֽוֹד: {ל} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַֽחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עֽוֹדְךָ חָֽי: {לא} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶֽעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹֽמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶֽרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָֽי: {לב} וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּֽי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִֽיאוּ: {לג} וְהָיָה כִּֽי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם: {לד} וַֽאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּֽעֲבוּר תֵּֽשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹֽאן:
רש"י על בראשית פרק-מו
רש"י: {א} בארה שבע. כמו לבאר שבע ה"א בסוף תיבה, במקום למ"ד בתחלתה: לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד ס זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם: {ב} יעקב יעקב. לשון חבה: {ג} אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ: {ד} ואנכי אעלך. הבטיחו להיות ע נקבר בארץ: {ו} אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב ושל כסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו: {ז} ובנות בניו. סרח בת אשר ויוכבד פ בת לוי: {ח} הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב צ באים, ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו: {י} בן הכנענית. בן דינה שנבעלה ק לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה (ב"ר פ, יא.): {טו} אלה בני לאה ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה: שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים: {יט} בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית. {כו} כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבא למצרים, ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בערב היא באה (אסתר ב, יד.), וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות. (ועיין בביאור לתרגום יונתן ומשם תמצא לרוות צמאונך ברש"י). ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו ר לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד, ו.) עשו שש נפשות ש היו לו, והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד: {כח} להורות לפניו. כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה: לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד ת שמשם תצא הוראה: {כט} ויאסר יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, א להזדרז לכבוד אביו: וירא אליו. יוסף נראה ב אל אביו: ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו, ג אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא ד את שמע: {ל} אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו. ה ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות. בעולם הזה ולעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת: {לא} ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לו ו והאנשים רועי צאן וגו': {לד} בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם, שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם: כי תועבת מצרים כל רעה צאן. לפי שהם להם ז אלהות:
רמב"ן על בראשית פרק-מו
רמב"ן: {א} ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם לשון רש"י ואיננו מספיק שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (להלן מח טו) ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (לעיל לב י) או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאומר באברהם (לעיל יב ז) ויבן מזבח לה' ומה צורך לפרש בו יותר אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה) כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו ומשם נטל רשות בלכתו לחרן ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב ורבותינו אמרו (זבחים קטז) לא הקריבו בני נח שלמים עולות הקריבו ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (צד ה) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (לעיל לא נג) וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מלכים א יח לח) ותפול אש ה' ותאכל את העולה וכתיב (דברים ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וגו' עד כאן במדרש ומדבריהם נלמוד שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לה' לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם והוצרך לפרש עתה והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה זהו שאמר אלהים במראות הלילה והוא מה שאמר אנכי האל אלהי אביך כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (לעיל לא יג) והוא אלהי אביך הוא השם והיא המדה והבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה וכתב הרב בפרק כז בחלק הראשון במורה הנבוכים כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה אנא איחות עמך ואנא אסקינך ונפלא הרב בזה על דעת אונקלוס ואמר כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל ומתרגם וירד ה' (שמות יט כ) ואיתגלי ה' ארדה נא ואראה (לעיל יח כא) איתגלי כען ואיחזי ואם כן למה תרגם כאן אנא איחות ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה כי הוא סיפור אמירה לא סיפור מעשה שהיה כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראה הלילה ובין מה שיאמר במחזה ובמראה ובין מה שיאמר בדבר מוחלט ויהי דבר ה' אלי לאמר או ויאמר ה' אלי לאמר אלו דבריו וכן אמר (הרמב"ם במו"נ א מז) שהרחיק אונקלוס השמיעה בכל מקום וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא או קבול תפלה ויתרגם שמיע קדם ה' (לעיל כט לג) וקבלא אקביל קבילתיה (שמות כב כב) ואם כן הדבר כדברי הרב למה יברח אונקלוס מן התנועה וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות ולא יברח מן האמירה והדבור ולא מן הקריאה בשום מקום בין בחלום בין במראה בין במאמר מוחלט כי בכולם יתרגם ואמר ה' ומליל ה' וקרא ה' למשה והיא גם היא תורה על גשמות והיה לו לתרגם ויתאמר מן קדם ה' או ואמר יקרא דה' או ויתרעי ה' כפי הראוי בענין כמו שפירש הרב בדיבור ובאמירה (מו"נ א סד) ולמה ירחיק בשמיעה ולא ירחיק הראיה שתרגם אותה וחזא ה' ואשר אמר הרב (שם מז) כי יורה על ענין השגת שכל כאשר יורה על השגת העין כל שכן שהוא זה בשמיעה כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות כגון וישמע אברם לקול שרי (לעיל טז ב) שמע קול תחנוני (תהלים כח ב) גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיהו א טו) הנה שמוע מזבח טוב (שמואל א טו כב) והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וכן לב שומע (מלכים א ג ט) וכן רובם והנה אונקלוס לא היה לו לירא מן השמיעה שלא תורה רק על קבלת הדבר והרצון בו ולא ברח מן הראיה בשום מקום אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראיה בלבד אבל כאשר איננו מושג בראיה בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות יתרגם כפי הראוי בו כאשר אמר (לעיל כט לב) כי ראה ה' בעניי ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז) וירא אלהים את בני ישראל (שם ב כה) שאין הראיה בהם שיראה את גופם אבל שישגיח בענינם וידע אותו וזה דרכו בכל התורה לא כטעם שעלה בדעת הרב ונשתבש בידו והשני מקומות האחרים שתרגם אותם (לעיל ו יב כט לא) וחזא אליו ולא השלים אותו ובלשון העברה כנה אונקלוס ותרגם ויעבר ה' על פניו (שמות לד ו) ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב ואם כן איך תרגם ה' אלהיך הוא עובר לפניך (דברים לא ג) ה' אלהיך הוא עבר קדמך והנה זה מין תנועה בספור מעשה ולא ירא ממנו אונקלוס וכן בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא) תרגם בו וחזא ישראל ית גבורתא ידא רבתא נופל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה והשאיר בו ידא רבתא ולא היה ירא ומתפחד מן היד ולא יכנה אותה כלל וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלהים (שם לא יח) באצבעה דה' ומה שתירץ בו הרב (במו"נ א סה) כי ישים אונקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא איננו אמת כי הנה מימינו אש דת למו (דברים לג ב) כתב ימיניה ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות וכן מן האצבע ועוד תרגם (שמות טו יב) ארימת ימינך ואמר (שם פסוק ו) ימינך ה' תברת שנאה ותרגם ידך החזקה (דברים ג כד) ית ידך תקיפא ואמר (שם ד לד) בידא תקיפא ובאדרעא מרממא וכן ותאחז במשפט ידי (שם לב מא) ותתקיף בדינא ידי וכן תרגם (שם יא יב) תדירא עיני ה' אלהיך בה מרישא דשתא והנה ביעקב כתוב בתחילת הענין ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' (לעיל כח יב) ופחד אונקלוס ממנו ותרגם והא יקרא דה' מעתד עלוהי ולא תרגם והא ה' בעבור שהוא בחלום ותרגם והנה אנכי עמך (שם טו) והא מימרי בסעדך ולא אמר והא אנא עמך כמו שתרגם אנא אחות עמך ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום כמוהו בשוה ותרגם ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד יב) ואנא אהי עם פומך ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שם ג יב) ארי יהא מימרי עמך ועוד נזהר אונקלוס בחלומות ותרגם ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (לעיל כ ג) ויבא אלהים אל לבן בחלום (לעיל לא כד) ואתא מימר מן קדם ה' ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום ויחשוב בה שהיא ממש הנה בשלמה כתוב (מלכים א ג ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ותרגם אותו יונתן אתגלי ה' לשלמה ואם הדבר נאמר בחלום יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא ואל יקשה עליהם אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו באשר הוא כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה ילמד שאינו ממש אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עוזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות כי וארא בחלומי (לעיל מא כב) מתורגם וחזית ובנבוכדנצר חזה הוית (דניאל ב לא) וכן תרגם אונקלוס לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (שמות טז ח) אלהין על מימרא דה' ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות וכן וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה) ואתרעם עמא על מימרא דה' וכן ביני וביניכם (לעיל ט יב) בין אלהים ובין כל נפש חיה (שם טז) בין מימרי ומימרא דה' וכיוצא בהן הרבה וכן תרגם יצף ה' (שם לא מט) יסך מימרא דה' אלהים עד (שם לא נ) מימרא דה' סהיד ואין לו בהן יראת הגשמות וגם אין למימרא ענין בכאן שיאמר בו שיצפה ויעיד וכן השבעה לי באלהים (שם כא כג) קיים לי במימרא דה' ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלהים וכיוצא באלו רבים לאונקלוס וסודם ידוע למשכילים וכן בלשון עמידה אמר הרב (במו"נ א כז) ששם יונתן בן עוזיאל כוונתו לפרש בו קיום ולכך תרגם ועמדו רגליו (זכריה יד ד) ויתגלי בגבורתיה וכן תרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא והנה אונקלוס לא יתיירא מלשון עמידה ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות יז ו) הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא ומה שאמר הרב (שם) כי אונקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא הנה אונקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה ויתרגם וירא כבוד ה' אל כל העדה (במדבר טז יט) ואתגלי יקרא דה' כמו שיאמר ואתגלי ה' (שמות יט כ) ולא יתרגם ואיתחזי יקרא דה' וכן יתרגם במלאכים (שם ג ב) ואתגלי ואם ידבר אונקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (במו"נ א כו) היה ראוי שלא יתיירא מן הראיה שיראה האדם ויתרגם בהם ואתחזי כמו שעשה כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (לעיל לב לא) ארי חזיתי מלאכא דה' וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו והוא תרגם אם אין פניך הולכים (שמות לג טו) אם לית שכינתך מהלכא ביננא ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא הנה מלאכי ילך לפניך (שם לב לד) ולא היה מתרצה בכך אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שם לג יד) וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שם יז) אמר משה ילך נא אדני בקרבנו (שם לד ט) תהך כען שכינתא דה' ביננא וכן תרגם לא תוכל לראות את פני (שם לג כ) לא תוכל למחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא ואמר יונתן בן עוזיאל (יחזקאל ג יב) בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואמתו ויהיה כמו הראני נא את כבודך (שמות לג יח) שפירש בו הרב כן (מו"נ א נג סג) הנה הזכיר בו אתר ובית שכינתיה ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ לה) וזולתו איך יקבעו בו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך אבל הענינים האלה לאונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן ובמעמד הר סיני יתרגם אונקלוס כל מלת אלהים הנזכר בפרשה יקרא או מימרא דה' וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד לא יאמר כן והכל בהשגחה ובחכמה ממנו ועוד אזכיר זה בעזרת השם יתברך (שמות כ יט) ומה שתרגם אונקלוס וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שם כ א) ומליל ה' טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה ד יט) והמשכיל יבין אבל מה שאמר כאן אנא אחות עמך רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג) גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיהו מט לח) ושמתי כסאי בעילם והנה האמירה והירידה שוים כמו שפירשתי למעלה ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי (ריש פסקא זו) אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם והא אנא עמך בעבור כי שם כתוב והנה ה' נצב עליו (לעיל כח יג) והמשכיל יבין ומפני שמצא אונקלוס שאינו כפשוטו ממש ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד ואמר מימרי בסעדך ולא אמר מימרי עמך כמו שאמר במשה (שמות ג יב) והאל יראנו מתורתו נפלאות {ב} ויאמר יעקב יעקב. אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה כי מעתה הגלות תתחיל בו וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (פסוק ח) כי בשם בני ישראל יבאו שמה כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (לעיל לח ח) והמשכיל יבין זה וטעם כל הפסוק וכן הזכירם בפקודים (במדבר כו יט-כ) בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם ובדברי הימים (א ב ג-ד) מנאם במספר אמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה {ז} ובנות בניו. שרח בת אשר ויוכבד בת לוי לשון רש"י ומה ירבה בבנותיו אבל דרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים ובני דן חושים (להלן פסוק כג) ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח) וכן בנותיו דינה ובנות בניו סרח בת אשר אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר כל נפש ששים ושש אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו (ב"ב קכג) {טו} שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים זו היא שיטת רבותינו (סוטה יב) ורבי אברהם השיב ואמר כי זה תימה אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי והנה היא בת מאתים וחמשים שנה וכי אחיה השילוני חיה כך וכך שנים דרך הגדה או דברי יחיד אלו דבריו והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו אני צריך לענות אליו ואומר כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כי היא בת לוי עצמו לא מתיחסת אליו כמו שכתוב (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים ועוד כתוב (שמות ו כ) את יוכבד דודתו והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה והוא יהיה בן מאה שנה כי ברדתו היה בן מ"ג שנים והנה יהיו בזה שני פלאים שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (לעיל יז יז) הלבן מאה שנה יולד וכתיב (לעיל יח יב) ואדני זקן ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי הנה יהיה פלא גדול משל אברהם אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב) וזולתו במקומות הרבה ולמה יזכירם הכתוב כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א) ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב ויקרא כו יא) והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי ידענו כי מעת בוא ישראל לארץ עד לדת אדונינו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה והימים יתחלקו לארבעה דורות שלמון ובועז ועובד וישי ויגיע לכל אחד מהם צ"ג שנה והנה כלם זקנים קרוב לאברהם והיו מולידים כל אחד בשנת מותו שלא כדרך כל הארץ כי אין החיים בזמנם מאה שנה ואם הוליד אחד מהם בבחרותו כמנהג יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם ויהי בהם הפלא גדול יותר מאד כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים ובשנות דוד חזרו למחציתם ואולי חיו יותר כי אפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ ולכן נתנו אנשי הקבלה והם חכמי אמת לעובד ימים רבים והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים וכבר פרשתי כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו והאנשים בכל דור אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם כאשר יחשבו הרופאים הילדות והבחרות והאישות והזקנה ובדורות האלה אשר הימים בהם כשבעים שנה לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחר ששים ועוד כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק ויהיה הפלא כפלי כפלים ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו יקשה עליו כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע ומן הידוע כי האנשים בדור הזה מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם וגם הנשים אין להם זמן וכל עוד היות להן האורח תלדנה רק התימה באברהם ושרה כאשר פירשתי שם מפני שלא הולידו בנעוריהם ועתה הולידו זה מזה ועוד בשרה היה פלא כי חדל ממנה ארח כנשים ואחרי כן לא תלדנה והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם ולא יפלא מה' דבר {יח} אלה בני זלפה. וגו' בני רחל אשת יעקב וגו' דרך הכתוב למנות בני הגבירות יחד בתחילה כמו שאמר בסדר וישלח יעקב (לעיל לה כג-כו) ובסדר ואלה שמות בני ישראל (שמות א ב-ד) או למנותם כתולדותם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כאשר עשה בברכתם בסדר ויחי יעקב אבל בכאן מפני שבא למנות מספרם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה הקדים המרובה בנפשות ולכך הזכיר רחל בתוך הלחינות והוצרך להזכירה בכבוד ואמר אשת יעקב כאשר הזכרתי למעלה (לא לג מד כז) {יט} ראו רמב"ן על בראשית מו יח {כט} וירא אליו. יוסף נראה אל אביו ויבך על צואריו עוד לשון הרביית בכיה אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע לשון רש"י ולא ידעתי טעם ב"וירא אליו" כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו ככתוב (להלן מח יב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו וכן כל "עוד" בכתוב תוספת על עיקר הוא איננו כמו הרבה לא על איש ישים עוד (איוב לד כג) שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבכור המולך ואל תחוש בעבור אמרו ויאמר ישראל כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו וכן (לעיל מא מח-נ) ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו' וליוסף יולד שני בנים וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא {לב} והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו. אמר להם שהם רועים אבל לא שירעו בהמות של אחרים כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם אלא שעשרם במקנה וזה טעם כי אנשי מקנה היו והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם כי לא רצה להזכיר רק לכבוד
אור החיים על בראשית פרק-מו
אור החיים: {א} אבי ואחי וגו'. פירוש כאשר צוית עליהם עשות. והנם בארץ גושן כמו שאמרת (מ"ה) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, וארץ גושן בערך מרעה המקנה היא טוב ארץ מצרים, אבל האחים בדברם לפני פרעה לא באו בטענה כאשר אמרת אלא כמתחנן על דבר טוב, ואמרו (ד') לגור וגו' כי אין מרעה וגו' ועיין בסמוך: {ה} ויאמר פרעה וגו' לאמר וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו לאמר, גם קשה אומרו אביך וגו' באו אליך הרי זה בא ללמד ונמצא למד בדבר עצמו שלימד:
אכן תמצא כי פרעה בדברו אל יוסף ענין אחיו שיקחו את אביהם ויבואו אמר (מ"ה י"ז) אמור אל אחיך זאת עשו וגו' וקחו את אביכם וגו' ובואו אלי, ודבר זה יש בו ב' משמעיות, הא' כי ידבר אליהם משם פרעה כי הוא המצווה דבר. והב' כי יוסף יאמר להם כן מפי עצמו, ופירוש זה הוא יותר צודק ממה שמצינו שאמר אחר כך (שם י"ט) ואתה צויתה וגו' ואם הכל הוא דברי פרעה לא יצטרך לומר שנטל רשיון מפרעה הלא הכל הוא דברי פרעה. והנה תמצא כשדבר יוסף אל אחיו קודם שידבר לפרעה אמר להם (מ"ו ל"א) אעלה ואגידה לפרעה וגו' אחי וגו' באו אלי הרי גילה דעתו כי הוא המצווה אותם לבא אצלו והנה באו אליו האנשים, וזה הצדיק פירוש ב'. וכאשר דבר אל פרעה לא דקדק לומר באו אלי אלא סתם אחי וגו' באו מארץ כנען וגו' זה יגיד כי ביאתם היא לפרעה ולזה מודיעו לומר קיימו דבריך וכמו שפירשתי בפסוק הסמוך לזה, אשר על כן השיב פרעה ליוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך פי' שתאמר שביאת אחיך באו אליך כי אין כונתי באומרי אמור אל אחיך זאת עשו בשליחותי תדבר אליהם כי אני המצוה אלא הרשיתי אותך שתדבר אליהם משמך שיבואו אליך, וכבר הרשיתי אותך שתתן להם טוב ארץ מצרים ואם כן ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ וגו'. וההפרש שבין אם יהיה הדבר במצות פרעה או על פי יוסף יש בזה לומר צד גנאי וצד שבח, צד גנאי ששלל החיוב ממנו אליהם, ועוד כי מנימוסי המלכות כשיתן מלך גדולה או הנאה לאדם אחד היא לו מתנת עולמית, ולזה אם יהיו הדברים הנאמרים מפי פרעה הנה הנם באים למאמר המלך וחיוב על המלך לסבול עולם ומיטב הארץ יותן להם נצחי במלכותו, ולזה הקפיד פרעה שלא יהיה הדבר ממנו אלא מיוסף והחיוב אליו הוא ולא על פרעה ובזה אין מתנתו עולמית כי אינו אלא שליט בארץ מצרים ואין לו שם מלכות ומתנתו תהי' קיימת כל זמן שיחפוץ המלך בה, ובזה נתכוון שלא יחשוב יוסף כי הוא צריך להם ולצורך המלכות שלח אחריהם להיותם גבורי חיל להיות חיל וחומה למלכותו לזה אמר אליו כי הוא אין לו צורך בהם:
וצד השבח הוא כי למה יצטרך להודיעו הדבר כאיש אשר אין כח בידו לעשות דבר עד שיקח רשות מאת המלך הלא כבר ניתן לו רשות בכל ועשה יעשה, והוא אומרו באו אליך ראוי אתה שיבואו בשבילך ובכח מאמרך ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ וגו' מבלי צורך קחת רשות ממני, ולדרך זה תתפרש עוד לאמר שנתן לו רשות לומר הדברים הנאמרים אליו, והוא על דרך אומרם בפ"א ממסכת יומא (ד:) וז"ל אמר רבי מנשיא מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר עד כאן, ולזה הוצרך פרעה להרשותו כי כל יקר וגדולה נאמר לו מפי פרעה, והגם שיגיע קצת פחיתות ערך פרעה באמצעות הדברים אין בכך כלום:
עוד ירמוז בתיבת אליך לאמר לו כי טעם הדבר שצוה להם שיבואו אינו אלא למה שנוגע לכבודו של יוסף כדי שתוכר משפחתו במצרים שלא יהיה נחשב לשפל אנשים, והגם שהוכרו אחיו ביום שהתודע אליהם עודנו בחשד שראה כת של בחורים וכינה עצמו עליהם כאמור בדבריהם ז"ל (ב"ר פ"ק) בפסוק (נ' כ"א) וינחם אותם וידבר על לבם, ובביאת אביו ואחיו יאמן הדבר, והוא אומרו באו אליך לצורכך ולכבודך היא ביאתם: {ו} במיטב הארץ וגו' ישבו בארץ גושן. הנה חש לומר במיטב הארץ לבד, לצד שיוסף רמז בדבריו כי חפץ בארץ גושן יחשוב כי אינו חפץ שישבו בארץ גושן ממה שלא הסכים על דבריו, ואם היה אומר ישבו בארץ גושן יהיה נשמע שהוא כמסתפק להם בנתינת ארץ גושן לבד ולא בטוב ממנה אם יכשר בעיני יוסף וזה סותר מה שקדם בדבריו (מ"ה) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, לזה אמר במיטב וגו' בארץ גושן. וזה שיעור דבריו במיטב הארץ הושב וגו' ואני מודיעך כי ארץ גושן היא המיטב. ומצינו שכן העיד הכתוב דכתיב (פסוק י"א) ויושב יוסף וגו' במיטב הארץ בארץ רעמסס וגו':
או יהיה שיעור הכתוב על זה הדרך במיטב וגו' ואם בחרו להם ארץ גושן ישבו בה. ובזה אין החלט לומר כי הוא זה מקומם אלא עודם בשער הרצון אם ייטב בעיניהם מקום אחר הרשות בידם לשבת במיטב הארץ: {ז} ויעמידהו לפני פרעה. טעם אומרו ויעמידהו וגו'. אולי שהעמידו במקומו של יוסף ששם לו פרעה מקומו לפני כסאו כשאמר לו (מ"א) רק הכסא אגדל ממך, והודיע הכתוב כי יוסף העמיד אביו לפני פרעה במקום המעולה קרוב למלך:
עוד ירצה שהעמידו למול פניו כדרך המברכין ויברך יעקב וגו':
עוד ירצה להודיע כי הוצרך להעמידו לפניו לצד היות פרעה שפל אנשים צעיר קומה (מ"ק י"ח) הוצרך להכירנו לו והעמידו לפניו לומר כי הוא זה: {יג} ולחם אין וגו' כי כבד וגו' פירוש ולצד כובד הרעב היו אוכלים דבר מופלא וכילו הלחם והלא לראות עינינו דאבה נפשינו בשני רעב שהיו במערב שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל י' בני אדם ועודנו רעב בבטנו רחמנא ליצלן: {יד} וילקט וגו'. אמר לשון לקיטה פירוש שלא נשאר מהכסף בידם ולא כלום כי לא הניח אחריו לקט: {טו} ולמה נמות וגו'כי אפס כסף וגו' פירוש להיות שלא היה חפץ לקחת בשכר התבואה כי אם הכסף ולא פרעון אחר ואשר מצד זה לקט כל הכסף הנמצא, ועתה באו בטענה לומר למה וגו' לטעם שתם הכסף שהרי יכולין המה לפרוע התבואה בשוה כסף ולזה השיבם יוסף שנתרצה לקחת מקניהם בעד הלחם כיון שתם הכסף ודקדק בדבריו לומר אם אפס כסף וזולת זה לא יתן להם כל עוד שיש להם לפרעו בכסף, וטעמו להעני מצרים כדי שלא יהיו אחיו דלים בפני עשירים ולזה נתחכם שיקנו ממנו בכסף שכל עוד שהמקנה בידם מזונותם עליהם ויצטרכו לקנות לחם להם ומזונות המקנה כי מן הסתם אין דשא ואין עשב וצריכין לתת שעורים מאכל לבהמות לזה הניח צורכי המקנה עליהם וישבור להם בכסף שבזה לא נשלמה שנה ראשונה עד שהורקו ונעשו כלי ריק מכל וכשבאו אחיו היו עשירים לפני עניים והיו לכבוד ולתפארת מה שלא היה כן אם היה מקדים לקחת מהם המקנה:
עוד נראה שיכוונו לומר שיש להם כסף אלא שאינו בנמצא להם אז וזה הוא דבר הרגיל שבני אדם לא יהי' להם מצוי תמיד כסף כי ישלחו בארץ מרחקים, והוא אומרו אפס לשון מניעה ולזה טענו למה ימותו לצד שכספם במקום אחר והשיבם כי יתנו מקניהם אם נמנע מהם הכסף וכוונתו הוא אם אמת דבריהם שיש להם כסף אלא שאינו מצוי וזה יורה שאינו מצדיק דבריהם ואמר להם שיתנו לו מקנה הבהמה משכון בעד הכסף עד שיגיע לפרק התקבל ואז יחזיר להם המקנה: {יח} לא נכחד מאדוני וגו'. קשה מה כוונתם באומרם לא נכחד והאיך יכולין לכחד בדבר שעומד להתברר שאם יאמרו כי לא תם צריכין להביאו ומה היא אמנה זו שאומרים לו שלא יכחידו את הדבר. עוד צריך לדעת אומרם כי אם שאין להם משמעות. עוד הלא כבר אמרו לו בשנה ראשונה אפס כסף:
עוד צריך לדעת כוונת אומרם ומקנה וגו' אל אדוני. ואולי שנתכוונו לומר על זה הדרך לא נכחד וגו' פירוש אין לנו כסף ואנו מכחידים אותו מאדוני כי אם האמת במה שהוא תם הכסף, וכוונתם לבל יחשדו אותם כי הענו עצמם ובאו לבקש בתורת צדקה. ואומרם ומקנה הבהמה אל אדוני פירוש כל מה שיש ממקנה הבהמה הוא של אדוני כי הוא לא עשה גבול למקנה אלא בדרך כלל קנה הכל כאומרו וינהלם בכל מקניהם, לזה אמרו כי לא הוצרכו לומר לא נכחד אלא בכסף שהוא דבר שיכול להטמן אבל מקנה הבהמה כל מה שיש להם הוא של אדוני בכל מקום שהם שלו הם. ואומרם לא נשאר וגו'. לומר שאין להם לא כסף ולא שוה כסף:
ולפי מה שפירשתי בפסוק כי אפס כסף בדרך ב' כי טענו שיש להם אלא שאינו מצוי בידם יתיישב הכתוב על נכון כי באו ואמרו לו לא יכחדו דבר ממנו כפעם ראשונה שטענו שקר שהיה להם אלא שמנע מהם לא כן הוא כי אם תם ממש פירוש נשלם ואין להם עוד כסף. ובזה ידוייק למה בפעם ראשונה אמרו אפס ובפעם ב' אמרו תם:
ואומרם ומקנה הבהמה אל אדוני פירוש מקנה הבהמה אשר היה עד עתה לבטחון עד שיזדמן הכסף מעתה יהיה מוחלט לך, והוא אומרו אל אדוני: {כג} הן קניתי אתכם היום. טעם אומרו היום, גם הטיל תיבת היום, בין קנייתם לקניית האדמה. כי קנייתם הוא על ידי משיכה כדין קניית עבדים (קידושין כב:) ובמעשה שעשה שהעביר העם לערים מקצה וגו' זו היא קנייתם, לזה אמר הן קניתי אתכם היום פירוש במה שהעבירם אז לערים. אבל האדמה אין זה דרך קניינה וכשהזכיר למעלה ויקן יוסף את אדמת מצרים שם נרמז כי קנאה באחד מדרכי קנין האדמה:
ויש להעיר בדבר אחר שקנה אותם מה צורך לקניית אדמתם הלא מה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פח:) ואולי כי לצד שלא היה קניינם כקנין עבדים אלא לפרט זה לעבוד את האדמה וגו' ולתת חמישית לפרעה אין זה אלא כקנין שכיר שלא קנה קניינו ולזה הוצרך לקנות האדמה וקנה אותה בקנין גמור כמו שגילה הכתוב באומרו ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' כי מכרו מצרים איש שדהו, ואם ירצה פרעה להביא פועלים ולעבוד האדמה לזכותו ולאחריותו עשה יעשה מה שאין כן גופם של מצרים לא אמר שקנה קנין גמור. והגם שאמר הן קניתי אתכם פירוש כקנין שכיר לדבר המוזכר בדברי יוסף הא לכם זרע וגו'. וטעמו של יוסף כי מה יועיל באדמה אם אין עובד לזה נתחכם לקנותם לחייבם על העבודה: {כד} חמישית לפרעה וגו'. נתחכם לומר כי קודם כל דבר יטול פרעה חמישית הזרע ומשכחת לה שישאר בד' הידות שיעור המספיק לזרע השדה והם יצאו נקיים אף על פי כן לא יגרע מהחמישית לפרעה, אחר כך ולזרע השדה ויקדימו זרע השדה ואחר כך יטלו המה כל הנשאר אם מעט ואם הרבה:
וטעם אומרו ולאכול לטפכם ולא כללם לאשר בבתיכם, להיות שהטף מנתם מרובה כנגד חלק העודף אמר ולאכל לטפכם: {כה} והיינו עבדים לפרעה. דקדקו לשלול כי עבדותם לפרעה ולא ליוסף:
עוד יכוונו לומר על דרך מה שפירשתי למעלה כי לא קנאם אלא לפרט עבודת האדמה, לזה אמרו והיינו עבדים בהחלט העבדות לפרעה ולא לעבודת האדמה לבד. ואולי כי לזה נתכוונו כשנדברו מצרים עם פרעה על ישראל ואמרו (שמות א') הנה עם בני ישראל רב וגו' ממנו פירוש כי אין לו שם עבדות ככולן שהיו עבדים לפרעה: {כז} וישב ישראל בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר בארץ מצרים בארץ גושן: עוד מה קשר ושייכות לויפרו וגו' עם וישב ישראל:
אכן יתבאר הכתוב על פי מה שכתבנו בפסוק (מ"ו ג') כי לגוי גדול וגו' כי סיבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אומרו וישב ישראל בארץ מצרים פירוש שהיא מקום קליפה המזוהמת, בארץ גושן מלשון הגשה כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיוחד כולם ואין ביניהם פירוד ובאמצעות כן ויאחזו בה פירוש אחזו דבר בה והם הניצוצות הנזכרים ובזה ויפרו וירבו כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים, ועיין מה שפירש המגיד למהרי"ק בפירוש פסוק וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ותמצא עזר לדברינו דברי אלהים חיים:
חסלת פרשת ויגש {כח} ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' (ל"ה י') לא יקרא וגו'. לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק לא יקרא וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפירשו בפסוק (תהלים מו) אשר שם שמות בארץ, ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה וב' שמות יקראו לו:
אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק די:) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות:
אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה הוא בחינת קדושה עליונה ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג, והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן וינפש יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש. ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון, וארשום לך קצת מהמקומות להאיר לך וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה' בפ' וישלח אמר אליו שמך יעקב פירוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבילות אמו כמאמרם ז"ל (ב"ד פ' פ"ב) שאמרו כי אומרו ויברך אותו יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב, ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל"ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ"א) ויסע ישראל, בשכון ישראל, והגם שאמר שם ויהיו בני יעקב, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה לצד מעשיהם הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב, ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן קרא להם שם בני יעקב ומה שאמר עוד שם (כ"ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט סי' תתע"ה וז"ל אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים וכו' עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל כאומרו (ל"ז ג') וישראל אהב וגו' אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל. ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים (מ"ג ו') ויאמר ישראל למה הרעותם וגו', ויאמר יהודה אל ישראל אביו, (שם ח') ויאמר אליהם ישראל אביהם, (שם י"א) וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ותחי רוח יעקב (מ"ה כ"ז) ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב ויאמר ישראל, (שם כ"ח) ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל, (מ"ו) עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל דכתיב (שם כ"ט) ויעל לקראת ישראל אביו, ויאמר ישראל אמותה הפעם, (שם ל') ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר (מ"ז) וישב ישראל בארץ מצרים יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח"א ריח:) לזה אמר ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל. וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין:
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים. ועוד קשה לא היה צריך לומר אלא ויהי ימי יעקב וגו' קמ"ז וגו' ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים למה שקדם בהודעה בפרשת ויגש דכתיב (ט') שני מגורי שלשים ומאת שנה. עוד למה הוצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ויהי ימי יעקב. ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט כי משנולד נולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אומרו ויהי ימי יעקב פירוש אותם י"ז שנה שני חייו פי' שהי' לו בהם חיים. ונמשכת ימי יעקב עם מה שלמטה ממנה ימי יעקב וגו' שבע וגו':
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תדא"ר פ"ה) כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה, והוא טעם (איוב ח') והיה ראשיתך וגו' ואחריתך ישגה מאוד גם אומרו (קהלת ז') טוב אחרית דבר וגו', והוא אומרו ויחי יעקב חיים של שלוה בארץ מצרים בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב שני חייו פי' שנים של חיים כל ימיו שהם ז' שנים וגו'. וטעם אומרו ויהי לשון צער יכוין לומר שהגם שהיו ימיו בצער אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כולם של חיים:
ויש לנו לחקור זאת למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים שמקדים מספר גדול למספר קטן באברהם כתיב (כ"ה ז') מאת שנה ושבעים שנה וגו', ביצחק כתיב (ל"ה כ"ח) מאת שנה ושמנים שנה, בשרה כתיב (כ"ג א') מאה שנה ועשרים וגו'. ואולי כי הקדים מנין המועט שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים:
עוד יכוין הכתוב באופן אחר כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם הוא כאומרם ז"ל כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד כאומרו (ל"ז ג') אהב את יוסף מכל וגו', ויש בזה גם כן סוד עתיק, והיה לך לאות כי כל זמן שלא היה יוסף וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל גם שנים שהיה יוסף עמו תמצא מ"א שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן צא מהם שבע עד שנשא רחל נשארו י"ג ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים כי כשנולד התחיל יעקב לעבוד בצאנו של לבן דכתיב (ל"א מ"א) ושש שנים בצאנך וכשמכרוהו היה בן י"ז שנה צא מהם ו' נשארו י"א וי"ג הרי כ"ד, וי"ז במצרים הרי מ"א, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון הרי מ"ז, והוא אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו שהיו לו חיים שבע שנים וארבעים, ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה:
וטעם אומרו ויהי לדרך זה, יכוין להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ד) כי לצד שאמר לא יחיה והכרית חיי רחל נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו ק"פ ל"ג שנה כמנין יחיה, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתיבת ויהי:
ונשאר לתת טעם הכתוב למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו ליפטר כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ויהי ימי יעקב אמר אחריו מעשה השבעת יוסף ואחר כך אמר ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף וגו' ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו, ואולי כי נתכוין להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו' ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו' פירוש לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו ק"פ שנה גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה לא יחיה וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובשתם ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל"ג חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו':
ובדרך רמז יתבאר הכתוב למה שהודיע אלהים בבחינת יוסף כי הוא המשביר והוא שזן והחיה עם רב כמאמרו (נ' כ') להחיות עם רב, ובחינה זו תשלול היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה, ולצד שיעקב זן ופרנס את יוסף י"ז שנה דכתיב (ל"ז ב') בן י"ז וגו' לזה שילם הבחינה הלז והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרובות י"ז שנה והוא שרמז ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קודם לכן אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו ולזה טובי"ם השנים מהאחד כי כל אחד הטיב מספר טו"ב שנים ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו ז"ל (זהר וישה קפב.) כי יוסף הוא בבחינת וא"ו מילוי וא"ו כידוע ליודעי נסתרות לה' אלהינו: {כט} ויקרבו ימי וגו'. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע, ורמב"ן כתב שידע מהרגשת אפיסת כוחותיו. ואין דבריו ז"ל נראים כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להח לש:
עוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו על דרך אומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"א ריז:) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם ומעשה הובא שם שראה רשב"י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו, והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני. עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אומרו ויקרבו ימי וכי בימים שייך לומר לשון קריבה:
אכן כוונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש ה"ה הר"י לוריא זצוק"ל ומצאת כי תדרשנו בס' קהלת יעקב וז"ל ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא וכן על זה הדרך וכו' ע"כ. ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השינה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא והוא סוד אומרם כי השינה א' מס' מהמיתה (ברכות נז:) ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול ליתקן על ידי תשובה ישוב הניצוץ ויתקן גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו, גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש מה זאת עשה לנו אלקים מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם וכן בניו ובני בניו שמנה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה, ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם, והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגולות המלכים וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התיקון בכל ההשתדלות ובכל התיקון והיופי כאשר צוה המלך והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם ונתן האבנים במספר הרבה מאוד לכל איש ואיש לא' נתן שלש מאות אלף ולא' שלש מאות וחמשים אלף הן חסר הן יתר וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה יום אחד לכל אבן ואבן ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו ולא די שלא עשו בהם מלאכת התיקון והיופי אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקולקלים וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ עז"ה ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות, וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקיל מעליהם הדבר ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו אולי יוכלו הכין גם לצד אמצעות היות פקודת המלך קרובה יתנו לב:
הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא אשר חלק אבנים טובות הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אומרו (מ"ט כ"ד) משם רועה אבן ישראל שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו היא התורה ומצותיו יתברך להאיר אותם ולעשותם בתיקון אשר יאות עשות, על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות. ולראשונים התחיל ה' להרבות להם המלאכה ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום א'. והוא סוד (שמות ט"ז ד') דבר יום ביומו כי הענף יקרא יום ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם, לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק"ל וכשיעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה, וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו משם והלאה הקיל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו:
גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו הגם שאמרו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן:
גם בהקדמה זו הרוחנו כוונת מאמר רז"ל (ב"ר פ' ס"ב) שאמרו מה בין מיתת זקנים למיתת נערים מיתת זקנים וכו' יפה לנר ויפה לפתילה וכו' עד כאן, המשילו מיתת הזקן לנר וכשם שהנר הולך ומתמעט גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו והבן:
גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה והבן:
גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים:
ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות פירוש חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו כמאמר הכתוב תוסף רוחם והוא אומרו למות, והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרובה כי באו ימי השילום ויקרא לבנו ליוסף וגו':
ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר לפי שיש בידו יכולת. אלא צריך לדעת טעם אומרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תיבת למ"ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף. נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה איך יקרא הדיוט למלך והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קידושין (לג:) בבעיא בנו והוא רבו ואמר שם הש"ס כשרצה לפשוט מימרת ר' יהושע בן לוי שאמר אני איני כדאי לעמוד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה, וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי בחיבור ב' (ראשון לציון) שחיברתי על יו"ד בסי' ר"מ ס"ז יעש"ד, ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפירוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו ואפילו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה, ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלוח לקרוא למלך לבא אצלו ולזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר, האחד היותו בנו, והב' היותו יוסף, ובא' מהנה לא יספיק לקרותו, אם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו והוא אומרו לבנו גם להיותו יוסף הידוע בצדקות הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחול על כבודו, והגם שאמרו ז"ל (קידושין לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו:
אם נא מצאתי חן. אומרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכוין לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף וזה לך האות (מ"ז י"ב) ויכלכל יוסף את אביו וגו' ומעתה אם היה אומר אליו יעקב אם מצאתי חן זה יגיד כי לא הוכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פירוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה:
או ירצה לצד שהגיע הערב שמשו הרי זה כלה צורך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו לזה אמר אליו אם עתה עדיין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן שים וגו':
עוד בדרך רמז נתכוון לרמוז לו להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו ב' צדדין, האחד שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סיבה וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן, והב' כי עשה לצד החיוב שהוא מחויב לזון אביו כדרך כל הארץ וחרפה הוא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון, לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כוונתו יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלימה ויחפוץ להטיבו וזה הוא גילוי על העבר כי מצאתי חן בעיניך ואם לאו יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד הב' שכתבנו ובזה ידוייק אומרו מצאתי לשון עבר:
שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה, לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה חזר לומר בקשה פעם ב' כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו, ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה כי לא היה זמן המות כמו שתמצא שאמר אחר זה ויהי אחרי הדברים האלה וגו' הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון, גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה ורמוזה באומרו ושכבתי עם וגו' אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פירוש עתה תכף ומיד ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו:
ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא"ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתוספת וא"ו. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת:
ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה: או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד:
או לצד שבקש ממנו ב' דברים האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים, והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח"כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם:
עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר, ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא"ו גם לשון עבר, תוספת וא"ו שיוסיף להטיב עמו במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר"ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ"ו כ"ו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו ז"ל (סוטה לו:) שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר:
אל נא תקברני וגו'. פירוש אל נא לשון זמן שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו אלא תיכף ומיד יעלהו, והוא אומרו בסמוך ושכבתי וגו' ונשאתני וגו'. וטעם הקדמת אל נא תקברני במצרים לאומרו ושכבתי פירשתי בפסוק ועשית עמדי וגו' לא' מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ"ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת והוא סוד וא"ו מליאה שיש לה ב' ווי"ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם ז"ל (תענית ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב פירוש כשיפטר הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו ולזה ונשאתני וגו' וקברתני וגו': {ל} ויאמר אנכי אעשה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר לו כן והיה לו לעשות המעשה בפועל וזאת היא תשובתו, וכמו שמצינו גם כן לאליעזר עבד אברהם כשאמר לו אברהם (כ"ד ב') שים נא ידך וגו' התשובה היתה וישם העבד את ידו וגו':
אכן הכונה היא שאמר לו תשובה שאינו צריך לישבע לו והנה הוא מוכן לעשות כדבריו:
או ירצה שכפי הדין הוא מחוייב לעשות כדבריו או לצד שהוא בנו והוא אומרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה (חו"מ רנב) והוא אומרו כדבריך ואינו צריך שבועה, ובזה הודיע יוסף ע"ה צדקתו כי חפץ חסד הוא לעשות דבר מצוה מרצונו הפשוט: {לא} ויאמר השבעה לי. הוצרך לומר לו פעם ב' השבעה ולא הספיק במה שענהו לעשות כדבריו, לפי מה שפירשנו בפסוק אנכי אעשה וגו'. יבא על נכון כי משיבו למה שאמר שאינו צריך שבועה כי מצדיק הוא דבריו אלא לעשות רצונו הוא מבקש ממנו לישבע, והוא אומרו השבעה לי פירוש להפיס דעתי, או לטעם הכמוס עמי, והכוונה חושש לזולת שיהיה מונע אותו, וכמו שכן היה שאמר לו פרעה שיתיר שבועתו כאומרם ז"ל, (סוטה לד:) ולזה תכף נשבע לו:
או יאמר השבעה לי לדעתי כדי שלא יבטל השבועה בלבו ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר:
כלי יקר על בראשית פרק-מו
כלי יקר: {י} ויבואו עד גורן האטד. שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו"ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים. בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל.
ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז"ל (תוספתא סוטה י.ג) שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע"י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל (א.יב) יתבאר בע"ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע"כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו.
ועל דרך שאמרו, רז"ל (ב"ק ס.) אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ"ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ"ש (ויקרא כא.א–ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז"ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר"ל זה התחלת הפורענות שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.
וכשראו המצריים, שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב. ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע"כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר.
ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו"ק מ"ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ"מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע"כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום. {יז} שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. היה לו לומר שא נא פשע וחטאת אחיך, ולמה הכניס אחיך בין הדבקים, ומה נתינת טעם הוא שאמר כי רעה גמלוך ונראה שהיה כאן פשע וחטאת, הפשע הוא שרצו להרגו בידים והוא אינו חייב מיתה בידי אדם אפילו לפי דבריהם שחשבוהו למוציא דבה, החטאת הוא מה שמכרוהו לעבד, ויש להם קצת התנצלות על זה לומר לפי שהביא דבתם לומר שקוראין לבני השפחות עבדים, על כן גמלו לו כמותו למוכרו לעבד, ע"כ נאמר שא נא לפשע אחיך לפי שעל הפשע אין להם שום התנצלות, על כן הם מבקשים מחילה ורחמים, אבל וחטאתם דין הוא שתמחול כי רעה גמלוך, ר"ל שיש להם קצת התנצלות שגמלו לך אותה הרעה דהיינו הדבה רעה, ובזה מיושב למה הקדים הפשע לחטאת, כי אין זה דרך המבקשים לבקש תחלה על הדבר הגדול ואח"כ על הקטן איפכא מבעי ליה, ולהנחתינו הוא מיושב.
סליק ספר בראשית – בעזר העושה כל בימים ששת.
ספורנו על בראשית פרק-מו
ספורנו: {א} לאלהי אביו יצחק. שאמר ליצחק אל תרד מצרימה: {ב} ויאמר אלהים לישראל. מה שאמר לו עתה היה בשביל היותו ישראל שיצטרכו בניו להשתרר על אויביהם בכנען: {ג} אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה אתה וזה כי לגוי גדול אשימך שם כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתני' בכנעני' ומתערבים עמהם אבל במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצרי' לאכול את העברים לחם כאמרם רז"ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם: {ד} אעלך גם עלה. אחר שאעלך ואוציאך משם תוסיף מעלה על מה שהיה לך קודם רדתך שם כאמרו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה: ישית ידו על עיניך. לא תצטרך לפקוח עיניך להשיג חפציך כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרי' הבלתי ראוים לקרוב אליך: {ה} וישאו בני ישראל. שהיו צריכים מכאן ואילך להיותם עם בני ישראל להשתרר עם אלהים ועם אנשים: את יעקב אביהם. שבלכתו אל שמחתו זאת אשר אין אחרי התוגה אחר שעברו עליו כל הצרות שעברו הורה מה שיקרא לו בעקב ובאחרית הימים כאמרו רנו ליעקב שמחה: {ח} ואלה שמות יעקב ובניו. הראוי' בכל אלה שיהיה נחשב כל אחד מהם ונודע בשם אישיי הם יעקב ובניו בלבד כאמרו ונשא אהרן את שמותם לפני ה' אבל שאר שבעים נפש אע"פ שהיו צדיקים לא עלו למעלת אלה: {יט} בני רחל אשת יעקב. שהיתה עיקר כוונתו וכן ממנה נולדו יוסף ובנימין. שהיו מעולים בשבטים כאמרם רז"ל (סוטה פרק אלו נאמרים) ראוי היה יוסף שיצאו ממנו שנים עשר שבטים כיעקב וכאמרם רז"ל (שבת פרק האשה) על בנימין שמת בעטיו של נחש וכן העיד באמרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך: {כח} להורות לפניו גושנה. למען יורה יהודה איך יתוקן בית דירה לפני בוא יעקב לגושן: {כט} וירא אליו. מתוך עבדיו הסובבים אותו ולא המתין שיבא אביו אליו אל המרכבה: {ל} אמותה הפעם. מצרות אחרות נושעתי ואחר התשועה מהם אפפו עלי רעות עתה בזאת הפעם שנושעתי מצרתך אחרי ראותי את פניך יהי רצון שאמות בזאת התשועה ולא יוסיף עצב עמה: {לא} אעלה ואגידה. שמלאכתכם היא מרעה הצאן מבלתי שאשאל ממנו אז שיתן לכם ארץ גושן כדי שיאמין כשתאמרו לו שזאת מלאכתכם ולא יחשוב שתאמרו כן כדי שיתן לכם ארץ גושן:
שפתי חכמים על בראשית פרק-מו
שפתי חכמים: {א} ס דקשה לרש"י דהוה ליה למימר לאלהי אבותיו או לאלהי אברהם, דהא הוא היה העיקר בפרסום אלהות, ולא כן יצחק שקבל מאברהם: {ד} ע דייק מדכתיב אעלך, משמע לארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות וק"ל: {ז} פ ואם תאמר והרי גם כתיב בנותיו לשון רבים, והרי לא היה לו רק דינה, ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש"י בסמוך (פ' כ"ו ד"ה כל), וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו ומהו בנותיו כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו, (הובא ברש"י פרשת וישב (ל"ז ל"ה) על פסוק ויקומו כל בניו כו'), דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. (נח"י), ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשמדבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, כמו (לקמן פ' כ"ג) ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו ח'), ומכל מקום אף על גב דבנותיו קאי אדינה לחוד, אפילו הכי היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשינויא דחיקא, ולכן פירש סרח ויוכבד וכן משמע בבבא בתרא (דף קמ"ג:). ואין להקשות איפכא בפסוק ויקומו לנחמו (לעיל ל"ז ל"ה) מנא ליה לרבי יהודה לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו, דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא, דשאני התם דכתיב וכל בנותיו, אם כן שמע מינה דאיכא יחוסי דרבים כנזכר לעיל: {ח} צ דקשה לרש"י הא משה רבינו כתב לנו את התורה ובימיו כבר באו, ואם כן הוה ליה למימר באו, ועל זה פירש על שם וכו': {י} ק דקשה לרש"י דהוה ליה למימר בכולן בני כנעניות למאן דאמר דכנעניות היו, ולמה כתיב גבי שאול הכנענית יותר מבכולן, ולמאן דאמר שעם כל אחד נולדה תאומה עמו, ואותן אחיות היו נושאין, אם כן לא הוה ליה למימר כנענית כלל, ומתרץ בן דינה וכו' והשתא מתורץ לתרווייהו: {כו} ר (מהרש"ל), דאם לא כן למה לא חשב אותן בחשבון שאר בנים, ולכך אמר שמתו ואלו נשים נכריות הם דאינן בכלל יוצאי ירך יעקב, והכתוב מפרש מעצמו הטעם: ש כדכתיב בפרשת וישלח (לעיל ל"ו ו') ויקח עשו וגו' ואת כל נפשות ביתו, וצריך לומר דטעות יש ברש"י דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה, ומהמדרש מביא ששה, וצריך עיון: {כח} ת רוצה לפרש מדכתיב להורת חסר וי"ו שניה, יש בו אותיות תורה: {כט} א דאם לא כן וירכב במרכבתו מיבעי ליה: ב (מהרש"ל), דאין שייך לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראותו הלך, ועוד שהלך למצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להראות לו לאביו: ג רש"י מפרש הפסוק שהביא כי לא על איש ישים עוד, דפסוק זה קאי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים אינו נפרע מהם יותר ממה שחטאו, דהיינו אינו שם עליו וכו': ד מקשים העולם דילמא היה עומד ומתפלל, ונראה לי דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כ"ז.) אסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו, וכל שכן יוסף איך נפל על צווארו שמא יבטל כוונת יעקב וכו', אבל קריאת שמע עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון דהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, והוא נפל עליו לאחר שקרא פסוק ראשון, ואם תאמר יוסף למה לא קרא גם כן את שמע, ויש לומר דיוסף היה עוסק במצות כבוד אביו ועוסק במצוה פטור מן המצוה, (סוכה כ"ה.) ועיין לעיל דיוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד כדאמרינן (ברכות י"ג:) שמע ישראל וגו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, מפני שהיה טרוד בגירסא עם התלמידים: {ל} ה כלומר לא שביקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו, דאדרבה מאחר שזכה לראות פניו ראוי להתפלל שיחיה כדי לשמוח עם בנו כימי ענויין: {לא} ו דעתו של רש"י שלא תאמר הואיל וכתיב (פ' ל"ב) והאנשים רועי צאן וגו', שדבר באנפי נפשיה הוא ולאחיו אמר כן והאנשים וגו', רוצה לומר אנשים אחרים, אבל לא לפרעה, לכך פירש ועוד אומר לו דבר זה והאנשים וגו', ודייק מכפל לשון ואגידה ואומרה: {לד} ז לפי שהם יודעים שהרועים רועי הצאן יודעין הווייתן לפי שהם תמיד אצלן, הלכך יודעין שאין בהם ממש הלכך שונאים כל רועי צאן, אי נמי לשון תועבה שבקרא הוא לשון עבודת אלילים, כלומר שהמצרים נוהגים כבוד גדול ברועי צאן והם נחשבים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה, משום הכי יושיב אותם במיטב הארץ:
בעל הטורים על בראשית פרק-מו
בעל הטורים: {ב} ומקצה אחיו לקח. בגימטריא זה החלשים: {ו} במיטב הארץ. בגימטריא גושן: ושמתם. ב' במסורה הכא ואידך ושמתם בארון. מלמד שהיו ממונים ושרים על ראשי החיילים והיו שמם כתובים ומונחים בארגז המלך וזה הוא ושמתם בארון: {ז} ויעמדהו. ב' במסורה הכא ואידך ויעמדהו לפני אלעזר הכהן. ושניהם חסרים לפי שיעקב היה זקן והיו צריכין לסומכו כדי שיוכל לעמוד וגם יהושע היה מתבייש שנעשה מנהיג לפני משה והיה ירא ממשה שמא יענישהו והיו צריכין לסומכו ולכן חסרים שלא היתה עמידתן שלימה: {יד} ביתה פרעה. ב' במסורה הכא ואידך ערוב כבד ביתה פרעה. בשביל שלא זכר הטובות שעשה לו יוסף והביא כל הכסף לביתו על זה בא העדוב תחילה ביתה פרעה, ד"א לומר כמו שמכניסין הכסף חדר בחדר כך בא הערוב בחדר פרעה שהיה לפנים חדר בחדר: ביתה. תרגום מלגו: {כג} הא. ג' במסורה הא לכם זרע על שם ונתתם חמישית לפרעה. וחדא ביחזקאל הא דרכך בראש נתתי. על שם ואל תחמול על זקן ובחור ובתולה וטף ונשים הרי חמשה וחדא בדניאל הא כדי פרזלא דהבא כספא חספא ונחשא. הרי חמשה דברים: {כח} ויחי. וירבו מאד ויחי יעקב. בגימטריא ראה ס' רבוא וזהו שנאמר בראותו ילדיו בראותו אותיות רבואות, ילדיו. עולה ס', לומר שראה ס' רבוא מילדיו ד"א וירבו מאד ויחי יעקב מלמד שראה ל' רבוא דלקמן קאמר במאד מאד והוא ס' רבוא והכא לא כתיב אלא חד מאד דהיינו החצי וכן כתיכ לקמן ו' לשונות והם פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד והכא לא כתיבי אלא תלתא ויפרו וירבו מאד ולהאי לישנא דרוש הכי כי בראותו ילדיו כ"י עולה ל' שראה ל' רבואות מילדיו. ד"א ויחי יעקב בארץ שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי י"ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי"ז שנה במצרים. ד"א ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה שהראשונים לא היו חיים שהרי אמר כי ארד אל בני אבל שאולה: שבע עשרה שנה. כנגד י"ז שנה שגדל הוא ליוסף כלכלו י"ז שנה: ויהי ימי יעקב. בכל מקום שנאמר ויהי ימי לא הגיע לימי אבותיו ויהי ימי חנוך ויהי ימי למך וכן בכל מקום שנאמר בו קריבה: שבע שנים וארבעים ומאת שנה. מנה המועט תחלה מה שלא עשה כן באברהם ויצחק בשביל שהיו ימיו מועטים ורעים הזכיר המועט תחלה וחיה ל"ג שנה פחות מאביו משום דכתיב קללת חנם לא תבא על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה חסרו לו מנין יחי"ה שהוא ל"ג משנותיו: {כט} ויקרבו ימי. ב' במסורה הכא ואידך גבי דוד איתא במדרש אמר הקב"ה אתה עשית קמ"ז מזמורים (חוץ מאסף והימן וידותן) כמנין שנות יעקב תזכה כמותו מה הוא ובנו מלכו ביחד אף אתה ימלוך שלמה בניך בחייך. ד"א מה יעקב לא הגיע לימי אבותיו אף דוד כן דכתיב ביה והמלך דוד זקן בא בימים וגו': נא ידך. בגימטריא מילה: חסד ואמת. פרש"י חסד שעושין עם המתים זהו אמת: אמת. נוטריקון ארון מטה תכריכין: {לא} וישתחו. בגימטריא מודים על הבשורה טובה: על המטה. ב' במסורה וישב על המטה. והמן נופל על המטה. שהצדיקים אפילו כשהן חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה והרשעים אפילו בתוקפן הם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה:
דעת זקנים על בראשית פרק-מו
דעת זקנים: {א} האספו ואגידה לכם. וכתיב הקבצו ושמעו כאן רמז להם שילכו בגלות שני פעמים ויאספו בשניהם: את אשר יקרא אתכם. פי' בסוף ד' מאות ושלשים שנה של גלות מצרים דהימים מכריחנו לפרש כן דאי לא הוה ליה למכתב באחרית ימים בסוף ימי העולם, ושמעתי באחרית הימים של הקב"ה דהיינו בסוף חמשת אלפים ובקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה ותמה ואמר למה אלו אין ראויים לגלות להן הקץ והלא אין בהם חטא כלו' אין בכל שמות השבטים לא חי"ת ולא טי"ת השיבו רוח הקדש גם אין בכל אותיות שמות השבטים לא קו"ף ולא צד"י אם כן אינן ראויין לגלות הקץ ועל אשר קראת לבניך להם אתה קורא לי אין אתה קורא כד"א ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל אין המדה זו שלך הולך רכיל מגלה סוד וגו' כשראה יעקב כך הפליגן בדברים ואמר ראובן בכורי אתה: {ג} ראובן בכורי אתה. וראוי היית ליטול פי שנים בבכורה וגם הכהונה היתה ראויה להיות לך לפי שהעבודה בבכורות וגם המלכות כי המלכות ראוי לבכור כדאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ולא זכית להיות הבכורה לך ונתנה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה הה"ד ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ומי גרם לך זה לפי שפחזת כמים כקיתון הנשפך ולא הותר לך כלום רק המנין שמתחיל לעולם מראובן ולכך נאמר כמים שהם דבר לח ונשאר מהם קצת בכלי ולא כדבר יבש שאין נשאר כלום ובמס' שבת בפרק במה בהמה מסיק כתנאי פחז ר' אלעזר אומר פ'זתה ח'בתה ז'לתה ר' יהושע אומר "פסעתה על דת "חטאת "זנית. ר"ג אומר "פללתה "חללת "זרחה תפלתך ר' אלעזר המודעי אומר הפוך ודורשה "זעזעת "חרתעתה "פרחה חטא ממך רבא אומר "זכרת עונשו של דבר "חלית עצמך חולי גדול "פרשת מלחטוא. כמים אל תותר. כמים הנשפכין מן הכלי שאין נשאר בו כלום ולא כשמן הנשאר מן הכלי כשנשפך: {ד} כי עלית משכבי אביך. עלית משכבו ואימתי בשעת דודאים שנאמר שם לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך: חללת יצועי עלה. תהא מרוחק עד שיבא משה עליו השלום שנאמר בו ומשה עלה והוא יקרבך שנאמר יחי ראובן ואל ימות. ד"א אז חללת יצועי עלה חללת יצועי שנתעלה יותר משל אבותי שבהן היה פסול ובמטתי לא נמצא פסול ואתה חללתו ד"א חללת יצועי עלה חללת אותו שעלה על יצועי דהיינו אביך זה וכמו שאמר משכבי אביך כמספר על אחר, כך אמר יצועי עלה כמספר על אחר: {ה} שמעון ולוי אחים כלי חמס. אחי דינה ולא אחי יוסף שהרי מכרוהו כדפרישי': {ח} יהודה אתה יודוך. יודוך להיותך מלך עליהם כמו שמצינו בדוד. וכן יהודה עולה בגימטרי' שלשים כמנין מעלות שבמלכות כדאמרינן במס' אבות והמלכות בשלשים מעלות ובסנהדרין פרק כהן גדול מונה אותן. ד"א יודוך אחיך לפי שכל ישראל נקראים יהודים על שמך ועוד שממך יצא מלך המשיח שיגאל ישראל במהרה בימינו: {ט} גור אריה יהודה. בני כל החיות נקראים גרים אבל אתה יקרא גור שהוא בן אריה המעלה מכלם ורמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו דוד שכן ראשי תיבות של גור אריה יהודה עולין בגימטריא דוד: מטרף בני עלית. על ידי טרף נעלית בימי דוד שבא מיהודה שעל ידי וכו' שעשה לו הקדוש ב"ה מן האריה ודוב שטורפין את הבהמות כדאמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך נתן לב ונסמך להלחם עם גלית הפלשתי ונצחו ונתעלה על זה: {י} לא יסור שבט מיהודה. מדרש אגדה לא יסור לא יפרח כמו סורי הגפן נכריה שהוא כמו לולבי הגפן: עד כי יבא שילה. עד שיחרב משכן שילה יבא לשון חרבן כמו לא יבא עוד שמשך וה"פ לא יפרח ולא ינץ מלך ביהודה עד כי יטוש משכן שילה וכן הוא אומר ויטש משכן שילה וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. ד"א לא יסור מלכות מבית דוד ליתנו לאחר כמו שסר משאול עד כי יבא שילה מלך המשיח וכ"ש כשיבא משיח שהרי משיח בן דוד הוא ונמצא שלא יסור לעולם והה"ד ונאמן ביתך וממלכה עד עולם וכתיב וחסדי לא אסיר מעמו כאשר הסירותי מעם שאול ד"א לא יסור שבט מיהודה שלא ימלוך על כל ישראל עד כי יבא שילה כלומ' בשכם שנתחלקה שם המלכות ושילה ושכם היו קרובים זה לזה כדכתיב בין שילה ובין שכם ולכך נקט שילה ומ"מ ולו יקהת עמים לאחר שנתחלקה המלכות. ד"א לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כלומר לעולמי עד כי יבא שילה שהרי יבא משיח שהוא משבטו. מהרב ר' יצחק: {יב} חכלילי עינים מיין. פי' אדום מראיתו מיין כלומ' מרוב יין שישתה יהיו פניו אדומים ועיני' כמו יפה עינים וטוב רואי: ולבן שנים מחלב. כלומר יהיה בריא ושניו לבנים מחלב ול' מחלב כמו צחו מחלב: {יג} והוא לחוף אניות. לפי שאמר לעיל מזה לחוף ימים ישכון ויש עיירות שעומדים על נמל הים אבל העיר רחוקה קצת מן הים ויש טורח לבעלי אניות ללכת מחוף הים עד העיר דרך יבשה ולזה פעמים שנמנעים מליכנס באותו נמל ומרחיקים ללכת לעיר אחרת אע"פ שהיא רחוקה לפי שהיא קרובה ממנה לחוף הים אצל הספינות לכך חזר ואמר והוא לחוף אניות לומר שיהיו עיירותיו קרובות ממש אצל המקום שהספינות באות שם: {יד} יששכר חמור גרם. אתמר במס' נדה חמור גרם לו ליששכר שיולד כי כשבא יעקב מן השדה ושמעה לאה חמורו נוער יצאה לקראתו והביאתו לאהל שלה ובאותו הלילה נתעברה מיששכר: {יח} לישועתך קויתי ה'. כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון אמר אע"פ שזה גבור נוצח אין נכון להתהלל בגבורתו וכן מצינו בשעה שנתהלל אמר בלחי החמור הכתי אלף איש מיד ויצמא מאוד עד שהודה ואמר ה' אתה נתת ביד עבדך את התשועה וגו' שהודה שאין הגבורה רק מהשם לבדו והה"ד יהי דן נחש עלי דרך ואפי' הגבורה והנצוח להקב"ה כדכתיב לישועתך קויתי ה': {יט} גד גדוד יגודנו. וא"ת כיון שיהיו לו חיילות במה יפרנסם שהרי צריך עושר גדול על כן כתיב אחריו מאשר שמנה לחמו שיהא עשיר יותר מאשר ויוכל להספיק מזון לכל חיילותיו וכי תימא ואשר עצמו מנלן שיהא עשיר ת"ל והוא יתן מעדני מלך שיהא כל כך עשיר שיתן על שלחנו כל מעדני מלך וגם מצינו שפעם אחת שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן זית ובא לודקי אחד ונטל ששים רבוא דינרין והלך לארץ ישראל לקנות שמן זית כשבא לשם שאל לאנשי המקום יש כאן אדם שימכור לי בבת אחת שמן בששים רבוא דינרין אמרו לו לך בגוש חלב ושם תמצא יהודי שיוכל למכור יותר ויותר הלך לשם ומצא אותו יהודי בשדה חורש וסלו בידו כפועל עני. תמה אותו עכו"ם ואמר זהו שאומרים עליו שיוכל למכור שמן בהון רב שבידי הלך לו לעיר ומ"מ חזר לו לערב בבית אותו יהודי ומצאו שהיו עבדיו רוחצין ב' רגליו בשמן בשני ספלי זהב לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו. שאל לו יש לך למכור שמן בששים רבוא דינר אמר לו הן מדד לו אותו שמן. לאחר שמדד לו אמר לו אם אתה רוצה לקנות יותר אמכור לך אמר לו אין בידי מעות אמר לו אני אקיפך ואלך עמך עד מקומך. קנה לו עוד ממנו בק"נ ריבוא דינרים אמרו עליו שלא הניח לו לא סוס ולא פרד לשכור שלא שכר להביא השמן שקנה ממנו כשבא למקומו שבחוהו על שהביא שמן לספק כל צרכן אמר להם לא תשבחו כי אם ליהודי זה שמכר לי כל זה ועוד אני חייב לו הדמים ועל שניהם נאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב: {כא} נפתלי אילה שלוחה. כי ארץ נפתלי קלה לבשל פירותיה כאילה זו שנצודה ובורחת מתוך המצודה והיא משולחת עתה שאז היא רצה ביותר: הנותן אמרי שפר. לקונו על שהצילו מן המות ועתה הנה קורא אותו בלשון זכר ושמא הוא מדמה אותו גם לאיל והוא בכל לשון. ד"א הנותן אמרי שפר מוסב על נפתלי שנותן אמרי שפר לקונו על חלקו שנתן לו כאילה זו שמודה לקונה על שברחה מן המצודה. ד"א נפתלי ארץ נפתלי דומה לאילה שהופשטה שאין עורה מחזיק בשרה. ולשון שלוחה הפשטה כדמתרגמינן וישלח והפשיט כך ארץ נפתלי אינה מחזקת רוב פירות שבה וזה הפי' הולך על דרך הדרש שדרשו חז"ל למה נקראת ארץ ישראל צבי לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. ד"א נפתלי אילה שלוחה ארץ נפתלי היא ארץ רצון שהיא קלה לבשל ולשון אילה כמו אילות ולשון שלוחה כמו שלחיך פרדס רמונים. הנותן אמרי שפר פי' ענפים יפים ולשון אמרי כמו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר: {כב} בן פורת יוסף. פי' ארץ יוסף פרה ורבה כעץ על עין מים: בנות צעדה עלי שור. פי' כ"כ היא מגדלת תבואתה והפירות עד שצעדה עד הבנות עד העיירות בנות לשון ובנותיה: עלי שור. עד קצה החומה היא מגדלת פירותיה כלומר אין מקום פנוי שאין מגדלת פירות מהרב ר' דוד ז"ל: {כה} ברכות שדים. פי' שתהיין כשיזרע יוסף מתברכות בהרבה חלב להניק בניהן ושתהא להם בנים הרבה מרחם שלהם ולא תהיה משכלה ועקרה בהן. מהרב ר' משה ז"ל: {כו} עד תאות. פרש"י שחמדתן אמו והזקיקתו ליעקב לקבלן על ידי המטעמים שעשתה: {ל} במערה. פשט קברו אותי במערה וא"ת הרבה שדות והרבה מערות היו ולא תדע באי זו לכך נאמר אשר בשדה המכפלה. וא"ת שמא ימחו בידכם ת"ל אשר קנה אברהם. וא"ת שמא לא קנאה מאדם שיהיה כח בידו למכרה ת"ל מאת עפרן החתי שהיה נשיא הארץ וא"ת ושמא לזרוע שם מכרה ולא יניחו לעשות שם בית הקברות ת"ל לאחוזת קבר וא"ת שמא אותה קנייה לא היה בה חזקה כי לא החזיקו בה ת"ל שמה קברו את אברהם. וא"ת שמא לפי שמכרה עפרון שהיה נשיא הארץ לא יכלו העם למחות בידו אמנם שלא ברצונם מכרה ושמא עתה ימחו בידינו ת"ל מאת בני חת: {לג} ויאסוף רגליו אל המטה. לפי שהוציא' לחוץ כשרצה לברך בני יוסף כדכתיב ויתחזק ישראל וישב על המטה וכאשר כלה לברכן הכניסן אל המטה:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מו
חומת אנ"ך: מ״ז:תתק״ע א׳ ויחי יעקב. אפשר לומר עירוב פרשיות מאד ויחי כי מאד אותיות אדם ונודע מ״ש רבינו האר״י זצ״ל דהאבות תקנו עון ע״ז וג״ע וש״ד דאדה״ר וכתבנו בעניותנו דלכן חי יעקב שופריה דאדה״ר טוב שנה בארץ מצרים ערות הארץ לפרסם שתקן יסוד שנקרא טוב ושלט בארץ מצרים ערות הארץ וחי בהשקט על ידי קדושתו ותורתו ומצותיו ובודאי דעתה דנשלם תקון אדה״ר נתוסף חיות באדה״ר ונתקנה נשמתו. וזה רמז מאד ויחי מאד אדם ויחי עתה חיה אדם. כי יעקב גמר תקונו היה במצרים ערות הארץ טו״ב שנה להודיע שתקן היסוד הנקרא טוב וליחד במלכות הנקראת שנה וזהו טו״ב שנ״ה. א״נ כמשז״ל יעקב אע״ה לא מת ואפשר לתת טעם מלבד מ״ש במ״א כי עתה שנתקן אדה״ר מע״ז ג״ע ש״ד ויעקב שופריה דאדה״ר דין הוא שיעקב יחיה ולא ימות. וזה רמז מאד שהוא אדם כלומר מסיבת אדם שנתקן עתה ויחי יעקב שהוא גלגולו לקיים בו מה שהיה אדם חי לעולם אם לא חטא. [וזה בעצם ויחי יעקב דנשמת יעקב נשארה לו תמיד בגופו גם אחר סילוקו כמ״ש מהר״ם אלשיך ז״ל במשז״ל יעקב אבינו לא מת. ובפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה אפשר לתת טעם דיוסף נפש אדה״ר ולכך חלק לו כבוד וז״ש וישתחו ישראל והטעם על ראש המטה רמז לאדם הראשון. ורז״ל אמרו תעלא בעידניה סגיד ליה. ויש לרמוז ראש גימטריא תעל״א] ונמשך לזה כתבתי בעניותי במ״א כי יען דוד הע״ה היה גלגול אדה״ר השתדל שלא לטעום טעם מיתה לדוד בשנות״ו ולא ישן שיתין נשמי ודוד מלך ישראל חי וקיים. ואפשר שהיה עזר לדוד מה שקדם יעקב שופריה דאדה״ר ולא מת. ויתכן שאם יעקב היה נקבר במצרים זמן מה היתה שולטת ערות הארץ בו ולא היה יכול לחיות. ומזה היה נמשך שגם דוד הע״ה לא יוכל שלא לטעום טעם מיתה ולא להיות חי וקיים וז״ש ועשית עמדי ורמז הרב ש״ך ז״ל לדרכו עמדי עם דוד קרי ביה עם די גימטריא דוד ע״ש. ולדרכנו הכונה אל נא תקברני במצרים ובזה לא תשלוט ערות הארץ ואני חי ומזה תעשה חסד עם דוד שגם הוא יוכל לשאר חי וקים. ויש להוסיף קצת נופך בזה כי מאד ויחי. רמז מאד אותיות אדם והוא ר״ת אדם דוד משיח. מאד ויחי יעקב דהשלים יעקב תקון אדה״ר ובזה היה חיות לאדה״ר וליעקב שופריה דאדם דלא מת ונמשך לדוד חי וקים ולמשיח דאז בלע המות. אל נא תקברני דעלך רמיא שאתה נפש אדה״ר ועשית עמדי חסד ואמת שעליך מוטל:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מו
נחל קדומים:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מו
רא"ש על התורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מו
ברטנורא: מ״ח:א׳קמ״א א׳ ויאמר ליוסף אחד מהמגידים וכו'. וי"א אפרים היה רגיל וכו' שמעתי אומ' לפי שאותיות אפרים הן הן אותיות ויאמר כשתחליף הוי"ו בפ"א באלפא ביתא דא"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף לכך אמר אפרים היה: מ״ח:א׳קמ״ז א׳ כברת ארץ מדת ארץ וכו' ואיו להקשות שאח"כ אמ' ולא תאמ' שעכבו עלי גשמים עת סגריר היה שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה דמשמע א"כ שכברת ארץ לשון כברה דהכי קאמר כברת ארץ ר"ל מדת ארץ ומדשני קרא בדבוריה לכתו' כברת ארץ שמעינן שהארץ חלולה ככברה: ב׳ ואקברה שם ולא הולכתיה אפי' לבית לחם להכניסה לארץ. הרמב"ן הבין פי' לארץ דכתב רש"י לארץ ישראל ותמה מאד על זה ואינו כן רק פירושו אל תוך העיר בית לחם: מ״ח:א׳קמ״ח א׳ וירא ישראל את בני יוסף בקש לברכן ונסתלקה שכינה ממנו וכו'. קשה למה כתב דבר זה בפסוק וירא ישראל הל"ל כן על ויאמר מי אלה שמאחר שפי' מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה שם היה נופל לפרש דבר זה אבל במקום זה מה ענין זה לכאן. י"ל דמשום דכתי' וירא ישראל ובסמוך כתי' לא יוכל לראות וקשין קראי אהדדי משום הכי הוצרך רש"י להוציא מלת וירא ממשמעה ולפרש אותה לשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת וכמו נתתיך לראות בך ופי' וירא ישראל את בני יוסף לכך פי' רש"י למה בזה אותך לפי שבקש לברכן ונסתלקה ממנו שכינה שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה וקשה על זה למה לא נסתלקה שכינה ממנו כשבקש לברך את יהודה שהיו עתידין לצאת ממנו מנשה ואמון וכן הרבה מהשבטים שיצאו מהם רשעים ומה נשתנו מנשה ואפרים מכלן י"ל משום דמנשה ואפרים לא היו בניו של יעקב ואין זכותו מגין עליהם כל כך והואיל והיו עתידין לצאת מהם רשעים נסתלקה ממנו שכינה כשבקש לברכן אבל שאר השבטים היו בניו ממש ואעפ"י שרשעים עתידים לצאת מהן היה זכותו מגין עליהם ולא נסתלקה ממנו שכינה בשביל כך: מ״ח:א׳קמ״ט א׳ בזה הראו שטר אירוסין וכתובה וכו'. קשה מנא לו י"ל משום שהיה לו לכתוב הנה שהוא מורה על הוראת מקום אבל בזה היא היא הוראת דבר שנקח ביד לכך אמר הראהו שטר אירוסין: מ״ח:א׳קנ״ו א׳ יברך את הנערים מנשה ואפרים. צריך לישב מה בא ללמדנו הלא כל הפרשה כולה מדברת ממנשה ואפרים ונראה דנוכל לומר דמשום דכתיב בתחלה ויברך את יוסף ולא אמר ויברך את מנשה ואפרים והייתי סבור שהיה מברך בנים אחרים ליוסף ובעבור שלא היו שם היה תולה הדבר ביוסף כי עקר הברכה שתהיה פנים בפנים וכמו שדרשו רז"ל אמור להם פנים כנגד פנים גם אמרו עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה לכך אמ' רש"י מנשה ואפרים. ומה שאמ' הכתו' ויברך את יוסף הטעם הוא כמו שאמ' הרמב"ן ותדענו במקומו. או הוא כמו שפירש הר"ר יצחק אבן לטיף שהמתברך צריך גם הוא לכוון לקבל הברכה מפי המברך והם לא ידעו לכוין כיוסף לכך תלה הברכה ביוסף. מהר"ר: ב׳ וידגו כדגים הללו שפרין ורבין ואין עין רעה שולטת בהן פי' לפי שמכוסין במים ואין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין: מ״ח:א׳קס״ב א׳ בחרבי ובקשתי כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נזדוגו כל סביבותיהם וכו' קשה שהרי בסדר וישלח כתי' ויהי חתת אלהים על הערים אשר סב בותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. י"ל שלא אמר שנלחמו עמהם אבל אמר שנתקבצו להזדוג להם וחגר יעקב כלי מלחמה ועמד כנגדן כלומר שפחדו ממנו והיינו חתת אלהים הכתוב שם שכשעמד יעקב כנגדם פחדו ויראו מפניו ולא נלחמו עמו. עוד י"ל שזה שאמ' רש"י שנתקבצו סביבותיהם להזדווג להם היה כשהיו בשכם אבל אחרי נסעו משם היה חתת אלהים תדע לך שכן הוא אומ' ויסעו ויהי חתת אלהים כלומר לאחר שנסעו משכם אבל קודם נוסעם נתקבצו כל סביבותיהם וכו'. קשה מאי ד"א דקאמ' ד"א שכם אחד היא הבכורה. וי"ל דלפי פי' הראשון שר"ל שכם ממש לא תתישב היטב מלת אחד ועכשיו שפי' לשון חלק נופל הלשון לומ' חלק אחד. וקשה מאי ד"א דקאמ' ד"א שהיה צד אביו באמרי. פיו. י"ל דלפי פי' הראשון שהיה עושה מעשה האמרי היה לו לכתו' כאמורי בכף הדמיון לכך פי' ד"א לשון אמירה שהיה צד אביו באמרי פיו. וקשה מה ענין שכמה ותפלה לכאן שפי' בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפלתי. י"ל דאשכחן התפלה נקראת חרב כדכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ומלת בקשתי דרשת כמו בקשתי מלשון תפלה ותחינה ובקשה והנה בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפלתי:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מו
גור אריה: מ״ו:א׳שנ״ב א׳ ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו. והרמב"ן הקשה על זה דהוי ליה למכתב סתם 'ויזבח זבחים לאלקי אבותיו', ועוד דכתיב (ר' לעיל לב, י) "ה' אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק", ואין זה קשיא כלל על דברי רז"ל (ב"ר צד, ה), כי כאן שהוא קרבן – ועל ידו הוא מתקרב ומתקשר בו יתברך, ולענין זה "אלקי אביו יצחק" שהוא "פחד אביו יצחק" (לעיל לא, נג) קודם בודאי, אבל גבי תפילה בודאי הזכיר זכות אברהם ואחר כך זכות יצחק כסדר, ופשוט הוא: מ״ו:א׳שנ״ח א׳ ובנות בניו סרח וכו'. והא דכתיב "בנותיו" אף על גב דלא היה אלא בת אחת, אין אדם מונע מלקרא כלותיו – בנותיו: ב׳ בנות בניו יוכבד וסרח. עיין לקמן בפסוק (כו) "כל הנפש הבאה ליעקב": מ״ו:א׳שנ״ט א׳ על שם השעה. פירוש אף על גב שבעת שכתב משה התורה כבר באו, ואם כן למה כתב "הבאים" לשון הוה, אלא שכתב לך הכתוב על אותה שעה שבאו (כ"ה ברא"ם): מ״ו:א׳שס״א א׳ זו דינה שנבעלה לכנעני. כך סבר ר' חנינא בפרשת וישלח, שאין לומר כנענית ממש, אפשר כי אברהם ציוה שלא יקח בנו מבנות הכנעניים (לעיל כד, ג) ויעקב מניח את שמעון ליקח כנענית, אלא בן דינה. ואפילו למאן דאמר דנשאו בני יעקב כנעניות וכמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן נ, יג) 'לא ישא אותי אחד מבני בניכם שהם מכנעני', אפילו הכי למה הוצרך לכתוב "כנענית", שאם לא נאסר להם כנענית אם כן למה כתב כאן "בן הכנענית", הרי סתמא הרבה היו מבני כנענית. ומה שלא כתב 'בן דינה', מפני שבא לומר למה נשאה שמעון, וזה מפני שנבעלה לכנעני, ולא רצתה לצאת מביתו עד שישבע שמעון שישאנה. וטעם מדרש זה (ב"ר פ, יא) יש לו סוד, כי ראויה היתה לשמעון בעבור שכח שמעון במדת הדין, כדכתיב (להלן מט, ה) "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם", ודינה ראויה לו. אך קשה איך נשא את אחותו, ולעיל פירש רש"י בפרשת וירא (כ, יב) "וגם אמנה בת אבי אך לא בת אמי" דמשמע אחותו מן האם אסורה, ויש לומר דהך תנא סבירא ליה דאחותו מן האם אינה אסורה לו, וכך יש תנא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח. ), ושם פירש רש"י דאותו תנא סבירא ליה דהא דקאמר אברהם "אמנה אחותי בת אבי ולא בת אמי" לא שאחותו בת אם אסורה, אלא דקושטא דמילתא קאמר שהיא אחותו מן האב ולא מן האם. אבל עדיין קשה הרי האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידין שלא לישא כנענית – ולא הקפידו על ערוה דהוא אסור מן התורה, ויש מפרשים כי שאני קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה, כי כל האבות היו מקיימים את התורה כולה – אך צריכים היו לקבל עליהם את התורה כגרים שנתגיירו, לכך היו כקטן שנולדו. פירוש להך מילתא בלבד לענין קבלת התורה לא שייך בהם ענין אחוה שיהיו אחים לענין עריות, שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם קבלו מאיליהן, להך מילתא הוו כגרים שאין עריות בהם. ולפיכך כל עריות שהן מן התורה שנתנה אחר כך – לא היה נוהג באבות; כגון יעקב נשא שתי אחיות, ועמרם דודתו, ויהודה היה מייבם את כלתו, אף על גב דמן התורה אסור, והם היו שומרים את התורה, הרי אם מצד התורה אתה בא לאסור והם קבלו אותה עליהם – לא היו להם בזה קורבה, אבל קורבה מצד עצמם לא נתבטלה. ואין להקשות דאם כן יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, דהא קבלו עליהם את התורה (שמות כד, ז) ולא נולדו בחיוב, ויהיו מותרים בקרוביהם, אין זה קשיא, דהם הוכרחו לקבל, דהא כפה עליהם הר כגיגית כדלקמן (רש"י שמות יט, יז), ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד. דודאי מי שנתגייר מעצמו, כגון גוי, כיון דלא היה צריך לגייר והוא מגייר עצמו – הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים – כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה, והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד. ותדע לך דאם לא כן יקשה לך דהא בודאי נתגיירו כדמוכח בפרשת משפטים (שמות כד, ו), שהרי היו צריכים מילה וטבילה וקרבן (רש"י שם), ואפילו הכי אין להם דין כגר להיות מותר בעריות. ואפשר לתרץ עוד כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם הכל היה ברוח הקודש שהותר להם, מפני כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו – הותר להם לישא ביחד, כדי שלא יהיו צריכין להיות מתחברים לעם אחר. והרי תמצא גבי אדם הראשון שהותר לו לישא את אחותו, כדכתיב (תהלים פט, ג) "אמרתי עולם חסד יבנה", ואמרינן (סנהדרין נח ע"ב) 'חסד עשה הקב"ה עם קין שהתיר לו אחותו', הכי נמי חסד עשה הקב"ה עם בני יעקב שהתיר להם [אחותם]. כי יעקב עם תולדותיו שוה לאדם ותולדותיו, כי שאר האומות – אחר שאינם מזרע יעקב נחשבים כאילו אינם, ונשאר תולדות יעקב בלבד. כי אדם הוליד כלל בני אדם, ויעקב הוליד כלל ישראל הנקראים 'אדם', ואין אומה בעולם נקראים 'אדם' זולת ישראל (יבמות סא. ). וכל העולם נקראים 'בני אדם', וכל ישראל נקראים 'בני ישראל'. לכך היה מותר לשמעון לישא אחותו לבדו. כמו שנולדו עם בני אדם כל אחד תאומה, כך היה עם בני יעקב נולדים תאומות (רש"י לעיל לה, יז). והכל היה ברוח הקודש, כי יעקב שהיה יודע ברוח הקודש – ידע שמותר לשבטים אחותם, כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוח הקודש – יודעים גם כן להתיר ברוח הקודש, ואין זה סותר התורה, כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר, כמו שבארנו. וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות, אף על גב שהאבות היו מקיימים את התורה, כי כמו שידע יעקב התורה ברוח הקודש כך היה יודע שיש לו לישא שתי אחיות, והם הגונים לו להעמיד י"ב שבטים עמודי עולם מב' אחיות. ואין זה קשיא אם ידע זה יעקב ברוח הקודש, שהרי כל התולדות היו יודעים ברוח הקודש, כמו שפירש רש"י אצל "עתה ילוה לי אישי" (לעיל כט, לד), וגם זה היה ברוח הקודש. ואין זה שלא שמר התורה, אך כי הפה שאסר הוא פה שהתיר (כתובות טז. ), ומי שהיה מודיע להם התורה הודיע להם גם כן זה, והודיע ליעקב כי ראוי לו שישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחוץ. ואל יקשה לך למה נחשב ליעקב לגנאי מה שנשא ב' אחיות כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיט ע"ב) שלא ירצה לברך לעתיד מפני שנשא ב' אחיות, אין בזה קשיא, כי זה הוא הגנאי כי לא הותר ליעקב ב' אחיות רק בשביל שלא נתנה התורה לו, וזה ידע יעקב, ומפני שהותר לו דבר כזה בשביל שלא נצטווה, אף על גב שעל ידי רוח הקודש עשה – גנאי הוא, דסוף סוף דבר זה יהיה נאסר כשתנתן התורה, ואם נתנה התורה לא הותר דבר זה ליעקב, שלא מצאנו שיהיה אסור ערוה נדחה. אמנם אני מפרש באותו מדרש (פסחים קיט ע"ב) שלכך לא רצה יעקב לברך מפני שהיה יעקב מוכן לדבר שיהיה נאסר בסוף, שידע יעקב כי ראוי לו ב' אחיות על פי רוח הקודש, וזה קצת גנאי שיהיה מוכן לדבר שיהיה נאסר, ולא כן יצחק, אף על גב שהיה מותר לו גם כן ב' אחיות, כי לא היה מוכן לדבר שיהיה נאסר, וזה הדבר שגרם שלא רצה לברך, ודבר גדול הוא זה, וזה נראה ברור מאוד, וזה עיקר פירוש הדבר כאשר תעמיק בו. אמנם בשביל זה לא נאמר שלא קיים יעקב כל התורה, שהרי יעקב אמר לעשו 'תרי"ג מצות קיימתי' (רש"י לעיל לב, ד), ואחת מהם שלא ישא שתי אחיות, אלא ודאי מה שהתיר לו דבר אחד אין זה שעבר על התורה, כי התורה שאסרה היא שהתירה לו גם כן, כי הכל היה ליעקב על פי התורה, כמו שפירשנו גם כן כזה בפרשת תולדות, ואם נשא ב' אחיות נוסף על הראשונות אז היה עובר התורה, כי נשים אלו התירה לו התורה לגמרי – ואחרים אסרה. ואין להקשות שעמרם נשא דודתו (שמות ו, כ), ומשה הקים י"ב מצבות (שם כד, ד) ואיך היו נוהגים היתר במה שקבל אברהם על עצמו, שנאמר (לעיל יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו וגו'", וכך הקשה הרמב"ן (לעיל כו, ה), ואני אומר – וכן ראוי לומר – כמו שקבלו מאברהם את התורה ולמד אותה לבניו, הכי נמי למד לבניו איסור והיתר שלהם, ונהגו היתר על פי מה שלמדו, וכבר אמרנו טעם מופלג בפרשת שופטים להתיר הקמת המצבה, עיין שם, והותר לו, לכך היה משה רבנו עליו השלום מקים מזבח אחד לכלל ישראל, וי"ב מצבות לכל שבט ושבט בפני עצמו, והנה לא עבר תורת אברהם, רק שעשה על פי רוח הקודש. וכן מה שנשא עמרם דודתו, מפני שקבלו מאברהם כי בזה לא נאסרה, ואף על גב שאברהם קיים הכל ואליו היה אסור הכל, שהרי אברהם שמר כל התורה כולה, מכל מקום בקצת מצוות היו נוהגים היתר על פי קבלתם ברוח הקודש. ולפיכך נשא יעקב ב' אחיות, עמרם – דודתו, הכל מיד ה' עליהם. ואולי הטעם הוא כי מפני שהוא מצוה גדולה כפריה ורביה ולהעמיד את העולם, ולא מכל אשה זוכה אדם להבנות, כדאמרינן ביבמות (סד. ) נשא אשה ושהה עמה י' שנים צריך להוציא – שמא לא זכה להבנות ממנה. ולכך גם כן במצוות עריות שאסרה תורה היו יודעים שאין צריך לנהוג, דאין כל אשה ראוי להבנות ממנה, ושמא נגזר להבנות מן אשה הזאת דודתו, כיון שעדיין לא נצטוו, כמו שהיה האמת שהיתה ראויה לו, והוליד ג' רועים אשר לא היו ולא יהיו. וכן יעקב נשא ב' אחיות והוליד י"ב שבטים עמודי עולם. ואיך נאמר שיהיו אוסרים דבר זה לבטל גזירת הקב"ה, לכן היו נוהגין היתר על פי רוח הקודש, וזה היה נראה נכון וראוי לומר. אבל אני תמה על דברי הרמב"ן, שהקשה הרמב"ן (לעיל כו, ה) דאיך יהיו נוהגין היתר במה שקבל אברהם על עצמו – קושיא זאת אינו מכריח אותנו לומר שהיו כל ישראל שומרים את התורה אף מצות לא תעשה, ומה בכך שהיה אברהם שומר כל התורה – בשביל זה אין הכרח לומר כלל שהיו כלם חייבים, כי אין מצות התורה שוות בדבר זה; כי תמצא כי אברהם נתן לו ברית מילה (לעיל יז, י), וליעקב – גיד הנשה (לעיל לב, לב), כי המצוות – המקבלים מיוחדים בהם. ולפיכך אני אומר גם כן כמו שתמצא במצוות שנצטוו שלא היו הכל שווים, כך במצוות שלא נצטוו מפי השם אינם שווים הכל, כי אברהם בפרט היה מסוגל לכל המצוות, ויצחק למצוות שחיטה, ויעקב למצות שבת, שכאשר תבין תדע כי אלו מסוגלים לאלו מצות בפרט, לכך יש לומר כי לא קיימו מי שאינו מסוגל לכל המצות את כל המצוות. ואפילו אם אתה אומר מאחר שכל המצות הם מצוות צדיקים וישרים וטובים – למה אין ראוי ומחוייב שיעשו הכל, שהרי מי שאינו מחוייב בדבר כמו הסומא אליבא דרבי יהודה (ב"ק פז. ) והנשים במצוות שהם פטורות – מצוה הוא דעבדי ומקבלים שכר, זהו דוקא במצות עשה דיש על זה שכר, אבל מצוות לא תעשה שאין קבול שכר על מצות לא תעשה, ומאחר שלא נצטוו – למה יקיימו. וראיה לזה הנשים שהם פטורות מ"בל תטמאו" (ויקרא כא, א) ו"לא תשחית" (שם יט, כז) אם מקיימים המצוה אין להם שכר כלל על זה, והכי נמי למה להם להפריש עצמם מן דבר שאין אסור להם בזה. אבל מצות עשה יש לעשות ולקיים, כי זה הוא רצונו של מקום, ויש קבול שכר על זה. ולכן תמצא תמיד במצות עשה שהיו מקיימין, כגון שחיטה ושבת, אבל במצוות לא תעשה אין הדבר כך, דלא מסתבר לאסור אחר שלא נצטוו, אלא אם אותו המקיים ראוי שיהיה נזהר בהם:ואומר אני כי אברהם היה מיוחד לשמור כל התורה, ולפיכך אמרו עליו (קידושין פב. ) כי שמר כל התורה כולה בעבור שהוא מסוגל למצוות התורה. ולכך עמרם שנשא דודתו, ויעקב ב' אחיות – כי אלו הם מצות לא תעשה, ואם לא היו מצווים על מצוות לא תעשה – למה יקיימו אותם, וזהו באמת דעתי, והוא נכון. והשתא אין צריך ליתן טעם כלל למה נשא יעקב ב' אחיות, כי מצוות לא תעשה אין לחיוב מעצמו, רק מצות עשה. ואברהם בלבד הוא ששמר כל התורה כולה, בין עשה ולא תעשה. והחילוק שיש בין עשה ובין לא תעשה ידוע לכל משכיל, כי מצוות עשה הוא קנין מעשה מפני שהיא קנין, אף על גב שלא מתחייב בה – אם לא יעשה יהיה חסר המצוה שהיא קנין מעשה. אבל מצוות לא תעשה – שאין המצוה קנין המעשה, רק שישב ולא יעשה ואינו קונה שום דבר, ועיקר המצוה שלא יעבור רצון הבורא יתברך שאסר עליו, וכל זמן שלא אסר הקב"ה – אינו עובר רצון בוראו יתברך. ולפי דעתי אם מקיים לא תעשה שלא נצטווה עליו הוא גריעותא, שאין לאסור עצמו בדבר שלא אסר אותו התורה. וראיה לזה שאמרו חכמים (ברכות יח. ) לא ילך אדם בבית הקברות וציצית שלו נגררת על הקבר, דהוי לועג לרש. ואילו לענין כלאים אמרו חכמים (פסחים מ ע"ב) שמותר לעשות מהם תכריכים, ולא הוי זה לועג לרש, אלא דשאני מצות לא תעשה דאין לועג לרש כיון שלא נצטווה במצוות, ואינו חסר קנין מצוה. אבל מצוות עשה הוי לועג לרש אף על גב שהמת פטור מן המצוות – סוף סוף חסר לו קנין מצוה, ודבר זה עיקר. אף על גב שהתוספות פרשו בדרך אחרת, זה עיקר ונכון. אבל מה שנמצא במדרש שאמר יעקב 'תרי"ג מצוות קיימתי', מוכח שגם יעקב מסוגל אל כל המצוות, רק שנשא ב' אחיות על פי רוח הקודש. ואף במצוות עשה יש חלוק, כי אין כל המצוות שוות רק הכל לפי המצוה ולפי המצווה, שכבר אמרנו כי ראוי יצחק למצות שחיטה ביותר, ויעקב למצות שבת, ויהודה למצות ייבום, כי מאחר שלא היו מצווים במצוות היו המצוות נחשבים מעשה טוב, וכל אחד לפי מדתו היה נזהר יותר במצוה אשר היה דבוק בה, כמו שהוא הענין אף עתה, כי יש מעשה טוב שהאחד נזהר בו יותר מן אחר, והכל הוא לפי מדת האדם, ויש נזהר בכל המעשים טובים, והבן זה. ומה שפירש הרמב"ן (לעיל כו, ה) כי האבות היו מקיימין את התורה דווקא בארץ, אין הדעת סובל ומקבל את דבריו, ודברים אלו שאמרנו הם דעת רז"ל, ואין בהם ספיקא: מ״ו:א׳שס״ו א׳ הזכרים תלה בלאה וכו'. ואם תאמר אם כן "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב) למה לי, ובפרק המפלת (נידה לא. ) דרשינן "אשה כי תזריע וילדה זכר" 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' (קושית הרא"ם), ויראה לומר שאם לא נכתב "אשה כי תזריע וילדה זכר" לא הוי ידעינן פירוש הכתוב למה תלה הזכרים בלאה והנקיבה ביעקב, ולא הוי ידעינן לפרש, והשתא דכתיב "אשה כי תזריע" ילפינן שפיר דטעמא הוי שהזריעה גורמת. ומהאי קרא ליכא למילף רק כאשר האשה מזרעת תחילה יולדת זכר בודאי, והווא אמינא אם האיש מזריע תחילה פעמים זכר ופעמים נקיבה, לכך תלה הנקיבות בזכרים לומר שהאיש מזריע תחלה יולדת בודאי נקיבה. וטעם הדבר במה שאמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר – יש מפרשים כאשר זרע האשה למטה בא עליו זרע הזכר ומתגבר עליו, דכל עליון גובר לפעול בתחתון יותר ממה שפועל התחתון בעליון. ואין זה טעם לתלות בה הזכר לומר "אלה בני לאה", אדרבא יש לתלות הזכר בזכר לפי שזרע הזכר עיקר, שגובר על זרע הנקיבה. אמנם נראה כי הזרע של נקיבה יותר שייך לזכר מפני כי הזכר הוא מצטרף דווקא אל האשה יותר, והאשה מצטרף אל הזכר. ולפיכך כאשר האשה מזרעת תחלה – מפני כי האשה יש לה צירוף אל הזכר – מולידה גם כן בנים זכרים, וכאשר זרע שלה קודם אז זרע הזכר טפל אצלה ופעולתה עיקר. והזכר צירוף שלו תמיד אל הנקיבה, כי הנקיבה היא בת זוגו, ולפיכך כאשר הזרע שלו בא תחלה אז הוא עיקר, וכל התנועות מן המתנועע הולכות תמיד אל השלימות המתנועע, ותשלום הזכר הוא בנקיבה ותשלום הנקיבה בזכר, שהרי בסדר הבריאה הזכר והנקיבה הם משלימים זה את זה, לכך יוליד כל אחד דבר שהוא השלמתו. וזהו שרמז לך הכתוב "אלה בני לאה" "ואת דינה בתו", כי מפני שהזכר מתחבר יותר אל הנקיבה יאמר "ואת דינה בתו", ותולה הנקיבה בזכר מפני שכל פועל הוא פועל יותר השלמתו ממה שהוא פועל כיוצא בו, כי השלמתו הוא עצמו – כאילו פועל עצמו. ועל זה נאמר (סנהדרין ט ע"ב) 'אדם קרוב אצל עצמו', והנה יפעול כל אחד ואחד השלמתו, וזהו נכון. אמנם יש בזה עוד דבר נפלא ודבר עמוק, כי כבר אמרו חכמים (נידה לא. ) שלשה שותפים בולד – אב ואם והקב"ה מצייר הולד, וכאשר הנקיבה מזרעת תחלה השם יתברך מצייר הולד זכר, וזה מפני כי הוא יתברך מחבר זכר ונקיבה על ידי שמו יתברך, שנתן היו"ד באיש וה' באשה, ולכך מצייר הוא יתברך הולד כפי פעולתו אשר הוא מאחד הזכר והנקיבה. ואם היה מצייר מן זכר זכר ומן הנקיבה נקיבה לא היה כאן אחדות, ולפיכך השם יתברך שהוא מאחד אותם – נותן מן הזכר נקיבה ומן נקיבה זכר. ורש"י פירש בפרשת בראשית (ר' לעיל ב, כד) "על כן יעזוב איש את אביו ואמו והיו לבשר אחד", 'על ידי הולד שנוצר משניהם נעשו בשר אחד', הרי לדבריו התאחדות הזכר והנקיבה הוא על ידי הולד. ומפני זה יש להתאחד אותם לגמרי – שיהיה הזכר מן הנקיבה והנקיבה מן הזכר, שבענין זה התאחדות גמור. ודבר זה הוא יותר עמוק ואין להאריך בזה, רק תבין דבר זה היטב. ומה שאמר "ואת דינה בתו" אף על גב דפירש למעלה (רש"י ל, כא) כי תחילת בריאת דינה היתה זכר אלא שנשתנה לנקיבה (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, דעיקר הפירוש לפירוש אשר אמרנו כי הנקיבה היא קרובה אל הזכר טפי, ולכך כאשר הזכר מזריע תחלה יולדת נקיבה, ואף על גב דהשתא גבי דינה לא זרע תחלה, סוף סוף יותר מתייחס הנקיבה אל הזכר, ולפיכך תלה הזכרים בנקיבה והנקיבה בזכר: מ״ו:א׳שע״ז א׳ צריכין אנו לומר שמתו כו'. הקשה הרא"ם למה אנו צריכין לומר שמתו, הא כבר כתיב "מלבד נשי בני יעקב" ואלו היו נשי בני יעקב, ואין זה קשיא, דהא למאן דאמר כי שמעון נשא את דינה אי אפשר לומר ד"מלבד נשי בני יעקב" אתא לרבוי אותם שהם זרעו של יעקב, אלא "מלבד נשי בני יעקב" ואינם זרעו, דזרעו אף על גב דהם נשי בני יעקב מנה אותם. ועוד איך אפשר לומר דהם בכלל "נשי בני יעקב", דודאי כיון שהכתוב מונה לך כמה הם תולדותיו של יעקב – ועדיין לא ידענו כמה היו, דמה שכתוב "מלבד נשי בני יעקב" לא ידענו כמה מתו וכמה עדיין המה בחיים, אלא בודאי לא היו חיים אף אחת מהן. אלא קשיא לי למה צריך לומר כך, דתקשה ליה לאותו מאן דאמר למה לא נזכר בכתוב לידתן כמו שנזכר לידת דינה (לעיל ל, כא), ועל כרחך מפני שלא היה לידתם רק כדי שיהיו לנשים לשבטים, לפיכך בטלים אצלם, וכאילו היה תאומת ראובן – (הוא) ראובן בעצמו, דטפילה היא אצלו, ולא הוי דומיא דדינה, אף על גב דהיתה אשה לשמעון – היה לה לידה בפני עצמו, אבל אלו אפילו בלידתם היו טפלים לזכרים, ומפני שהם טפילים לא חשב רק העיקר ופטר במנין הטפל. והקשה הרא"ם הא דכתיב "מלבד נשי בני יעקב" מהיכי תיתי לרבוי – למאן דאמר כנעניות היו – נשיהם עד שיהיה צריך למכתב "מלבד נשי בני יעקב", דהא לאו "יוצאי יריכו" היו, כך הם דברי הרא"ם. ואין קשיא, כי עיקר הכתוב שלא תאמר כיון דלא מנה נשי בני יעקב גם כן – ואף על גב דלא היו יוצאי יריכו – מה בכך, הוי לו למנות כל אותן שבאו למצרים, ומפני כך יש לחשוב דודאי מתו נשי בני יעקב, וקאמר דנשי בני יעקב לא מנה הכתוב, אבל בודאי באו עמו. אי נמי שהכתוב רוצה למנות גם כן נשי בני יעקב, ובענין זה מנה אותם במה שאמר "מלבד נשי בני יעקב", שאם לא כתב כך לא היה מונה אותם כלל, ואף על גב שלא מנה אותם בפרט – מנה אותם בזה שאמר "לבד נשי בני יעקב", ופשוט הוא: מ״ו:א׳ש״פ א׳ הוא בעצמו אסר הסוסים. דאין לומר על ידי שליח כמו "ואת בן בקר אשר עשה" (ר' לעיל יח, ח) שלא עשה רק על ידי שליח, מפני שאם כן למה צריך למכתב כלל "ויאסור רכבו", וכי סלקא דעתך שיעלה לקראת אביו בלא מרכבתו, אלא שאסר הוא בעצמו: ב׳ יוסף נראה אל אביו. הקשה הרמב"ן שאם כן למה צריך למכתב "וירא אליו" שידוע שיתראו פנים אל פנים אל אביו, ונראה שאין זה קשיא, שהכתוב מגיד שיוסף קבל פני אביו כדרך להקביל פני אביו, וזהו לשון "וירא" שהוא נראה אל אביו לקבל פניו דרך כבוד, לפיכך כתב "וירא אליו", כמו שכתב לקמן (רש"י מז, ז) "ויברך יעקב את פרעה" – 'והוא שאילת שלום כדרך כל הנראים למלכות לפרקים', הכי נמי נראה לו כדרך הבן שמקבל פני אביו ונותן לו שלום. ומה שהקשה שאיך יתכן לומר שיוסף יפול על צואריו, שאין דרך כבוד ליפול על צואר אביו, והיה לו להשתחוות אל אביו, אין זה קשיא כלל, כי היה יוסף נכבד שהיה מלך במצרים, והיה בוכה מפני כבוד אביו, [ו] היה כבוד גדול לאביו ולא פחיתות. ומה שלא השתחוה לו – גם כן אין זה קשיא, לפי שאחר שהבכיה כבוד לאביו משום אהבתו – לא יתכן השתחויה, שהבכיה מתעורר עם בואו אל אביו מיד: ג׳ ואמרו רבותינו ז"ל שהיה קורא קריאת שמע. והקשו למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה, שדוחק לומר שהקדים או שאחר כי זריזין מקדימין (פסחים ד. ), ושעה אחת לכלם, ועוד מנא לן שקרא קריאת שמע – שמא התפלל, ויש לתרץ כי יוסף קרא קריאת שמע, וקיימא לן כרבי יהודה (ברכות יג. ) שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה, והיינו יראת אביו, ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע, אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע. אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין: מ״ו:א׳שפ״א א׳ פשוטו כתרגומו. שתרגם אילו היה עכשיו מת היה מתנחם על מיתתו, אחר שראה את יוסף. והוקשה לרז"ל (תנחומא ויגש ט) שהרי כתיב "אמותה הפעם" ולא כתיב 'אילו מת', ולפיכך דרשו וכו': מ״ו:א׳שפ״ב א׳ ועוד אומרה אליו והאנשים רועי צאן. דהא כתיב "ואגידה לפרעה ואומרה אליו", דלמה צריך לומר "ואגידה" "ואמרה", אלא דהכי פירושו אגידה אל פרעה שבאו אחי אלי, ועוד "אומרה אליו". ואם תאמר ולמה לא כלל יוסף את הכל בדבור אחד, ויש לומר דאין זה דרך ארץ לבא אל המלך ולבקש מאתו "אחי ובית אבי באו אלי והאנשים רועי צאן" בעבור שישבו בארץ גושן, אלא כך אמר – כי אבוא אל המלך לומר כי "אחי ובית אבי באו אלי" וגם אומר לו אגב "והאנשים רועי צאן בעבור ישבו וגו'", זה דרך ארץ הוא. והשתא "ואגידה לפרעה" מילתא בפני עצמו, ו"אומרה אל פרעה" מילתא בפני עצמו, והרא"ם פירש ענין זר:
העמק דבר על בראשית פרק-מו
העמק דבר: מ״ו:א׳שס״ג א׳ ויסע ישראל וגו׳. ברוח גבוה של ישראל ואז לא נצרך שישאוהו בניו: ב׳ ויבא בארה שבע. כך עלה בדעתו לעקור דירתו מחברון לבאר שבע. מקום שהצליח אביו למצוא מאה שערים בעת הרעב לכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. דייק הכתוב זבחים שהמה שלמים מסוגלין להיות לרצון לפרנסה כמ״ש בס׳ במדבר כ״ג י״ח. ודייק עוד לאלהי אביו יצחק שהוא הי׳ מושגח ביחוד לפרנסה כמ״ש לעיל כ״ח י״ג ובס׳ שמות ג׳ ו׳ וט״ו שע״ז מורה משמעות אלהי יצחק. ובזה מתיישב שפיר עוד הא דכתיב לאלהי ובאמת לא כתיב בקרבנות אלא לה׳ כדאיתא שלהי מס׳ מנחות אלא כאן הפי׳ לתכלית הענין של אלהי יצחק וכיב״ז נתבאר בפ׳ יתרו ויזבח עולה וזבחים לאלהים יע״ש. אמנם עד כה לא עשה כן באשר הי׳ אבל על יוסף. וא״א להקריב שלמים בזמן שהוא חסר כידוע. אבל עתה כי שב רוחו עלה בדעתו להפיק רצון מה׳ בזה האופן ולהיות בא״י: מ״ו:א׳שס״ד א׳ במראת הלילה. בעצם היום התראה אליו במראות הלילה להשכילו שהגיע שעה לקבל עליו עול גלות שמכונה בשם לילה. והעולם חשוך אז מהופעת רוה״ק רק בשעות קצרות לצורך ענין כמו אור הברק שמבהיק את הלילה: ב׳ יעקב יעקב. כבר כ׳ הרמב״ן שבכונה קראו יעקב ולא ישראל אבל הוא ז״ל הסביר כי מעתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל אלא יהי׳ בבית עבדים עד שיעלנו. ולא נראה כמ״ש לעיל ל״ב כ״ט דזה הלשון נאמר גם בזמן עומק הגלות וכן דעת חז״ל יע״ש. אלא משום דישראל משמעו בחינה גבוהה השייך ביחוד לאומה הישראלית שבא רק ע״י תורה ועבודה ומסולק מהליכות עולם של כל בני אדם. ויעקב הוא בבחינה פשוטה של כל אדם שמעשיהם הטובים מתאימים עם הליכות עולם ג״כ וכאן אמר ה׳ שיצאו מא״י למצרים ויהא נשאר בבחינה פשוטה כאשר יבואר: מ״ו:א׳שס״ה א׳ אלהי אביך. כן הוא כאשר התפללת והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה למעלה מדרך הטבע כמדת יצחק. אבל זה יהי׳ במצרים כאשר באמת הי׳ בתחלת בוא יעקב למצרים עלה הנילוס וחדלה גזרת הרעב לרגלו וכן בכל המשך שהיו ישראל במצרים היו מתפרנסים עם רב ועצום בהשגחה נפלאה כדאי׳ בפ׳ יוה״כ. ובב״ר שהיתה אשה שואבת חצי מים וחצי דגים ועוד הרבה. וזהו שאמר אל תירא מרדה מצרימה. כמו שביקש יוסף. אלא שסירב יעקב משום שהי׳ ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים. ורק בא״י מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור. משא״כ במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא ח״ו נשקע עין ישראל. וע״ז הבטיחו ה׳ אל תירא וגו׳. ב׳ כי לגוי גדול אשימך שם. לדרשות חז״ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפ״ע. ולא משוקעין במצרים. ולפי הפשט משמעות גוי בכ״מ אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפ״ע כמ״ש כ״פ. ובמצרים נעשו מוכשרים לזה וע׳ מ״ש בס׳ דברים ל״ב ח׳: מ״ו:א׳שס״ו א׳ ארד עמך. להשגיח עליך ביחוד: ב׳ ואנכי אעלך גם עלה. שתי עליות היינו עליה חושית שיעלו בשעת גאולה לא״י. וגם עלה עליה רוחנית שביציאת מצרים יעלו במ״ת ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים: ג׳ ויוסף ישית ידו על עיניך. לא נתבאר תכונת הבטחה זו. הרשב״ם וספורנו פירשו על צרכיו וזה אינו אלא הבטחה קלה. וגם יוסף אמר בעצמו וכלכלתי אותך שם. והראב״ע פי׳ במותך ואינו מובן ג״כ הלא כל בניו יחיו לפניו ואדרבה יבואר להלן מ״ו ל׳ שיעקב הוצרך להתפלל שלא ימות יוסף בחייו. אלא יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים ומשמעות עיניך היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו ע״ז ומבואר בפ׳ ברכה דעין יעקב היא לשבת בטח בדד. ופי׳ בטח להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו כמדת יעקב בהפלגה כמ״ש לעיל כ״פ וע׳ לעיל ל״ב כ״ו. ופי׳ בדד הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אוה״ע. כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ול״ז א׳. וכך הוא רצונו של הקב״ה כמ״ש ריש שירת האזינו בפסוק ה׳ בדד ינחנו. אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים וגם אהבת השלום באה ע״י ת״ח המרבים שלום וכאשר ביארנו בפ׳ ברכה בפסוק וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו׳ אף שמיו יערפו טל. וא״כ הי׳ עיקר מקיימי האומה הישראלית ונקודתה שבט לוי ויהודה שבהם הי׳ עיקר תורה ועבודה אבל במצרים לא נשמר עין יעקב כ״א ע״י יוסף. היינו מדת בטח בא ע״י גמ״ח ובקשת אהבה יתירה של יוסף כמו שאמר יעקב בברכת יוסף כמבואר להלן מ״ט כ״ד. ולענין בדד. השתדל יוסף בכחו לפנות ארץ גושן. ולהושיב את ישראל שם. כאשר יבואר עוד. ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד. ואע״ג שאח״כ קלקלו ישראל ואמרו נהי׳ כמצרים כמבואר בש״ר פ״א. שהפרו ברית מילה משום זה הטעם. זה אינו סותר ההבטחה שהרי ע״י בחירה שלהם הופרה כמו שהי׳ בא״י ג״כ בהמשך הימים אבל ההכנה הית׳ מתוקנת באופן שלא יהיו מוכרחים לכך: מ״ו:א׳שס״ז א׳ ויקם יעקב מבאר שבע. באשר היה קשה על יעקב הליכה זו שיודע הי׳ שהולך לגלות ע״כ כתיב ויקם נדרש להזדרז ולילך. וע׳ לעיל י״ט ל״ה: ב׳ וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. בהלוכו למצרים השפיל דעתו. וע״כ לא עצר כח לילך בעצמו: ג׳ בעגלות אשר שלח פרעה. אחר שהודיע יעקב לבניו דבר ה׳ לילך לשבת למצרים עד עת קץ הודיעו בניו לו ג״כ כי כך גזר פרעה על יוסף שלא ישלח תבואה לא״י כ״א להביאם מצרימה. ולב מלך ביד ה׳: מ״ו:א׳שס״ט א׳ בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה: ב׳ וכל זרעו. הוסיף בזה דור מאוחר מב״ב וכדאיתא ביבמות ד״ע אין לי אלא בנים זרעה וזרע זרעה מנין ת״ל וזרע אין לה. הרי אפי׳ כמה דורות בכלל זרע. וגם כאן לשון וכל זרעו משמע הכי ועדיין אינו מדוקדק כפל וכל זרעו. הרי כתיב במקרא הקודם וכל זרעו אתו אלא נכלל בזה תלמידיו שלמדם תורה וכמש״כ להלן מ״ח י״ט בפסוק וזרעו יהיה מלא הגוים: ג׳ הביא אתו מצרימה. בניו ובני בניו באו אתו מעצמם שהרי מצווים היו מפי הגבורה לרדת מצרים. ושיהא מקוים בהם כי גר יהיה זרעך וגו׳ אבל בנותיו ובנות בניו ותלמידיו לא היו מצווים ע״ז ויכולים היו לינשא לאחרים בארץ כנען. אבל יעקב הביאם אתו מצרימה לשמרם ולהשגיח עליהם כ״ז שהי׳ אפשר: מ״ו:א׳ש״ע א׳ בכור יעקב ראובן. לא מנה הכתוב כסדר בני יעקב כמו לעיל ל״ה. ולא מנה אלא בני ראובן בני שמעון. וא״כ למאי כתיב בכור יעקב ראובן ואפי׳ אם רצה הכתוב לייחס את ראובן הי׳ ראוי לכתוב בני ראובן בכור יעקב חנוך כמו שכתוב בפ׳ במדבר אלא יש בזה ענין שיבואר בזה כמה בלבולים בפרשה. היינו מה שמנה שלשים ושלש בני לאה. ולבסוף במקרא כ״ו מונה כל נפש ששים ושש. ואם בני לאה שלשים ושלש ש״ה ששים ושבע. גם בעיקר השלמה לשבעים נפש יש דעות שונות כידוע באגדה ובמדרש. והנראה דהבכורה נחשב לשנים מש״ה בהיותם יוצאים מא״י נחשב ראובן הבכור לשנים ובזה נשלם המנין של שלשים ושלש בני לאה ובבואם למצרים שהי׳ עיקר הנהגה ביד יוסף נחשב יוסף לשנים ובני לאה לשלשים ושנים וע״ע להלן ובריש ס׳ שמות א׳ ה׳ עכ״פ פי׳ הבאים מצרימה שמתחילים לבא מצרימה: מ״ו:א׳שע״ד א׳ ויהיו בני פרץ וגו׳. לא כתיב בני פרץ כמו להלן בני בריעה. אלא ללמדנו דבשביל שמתו ער ואונן היו בני פרץ חצרון וחמול למלאות מספר בני יהודה חמשה: מ״ו:א׳שע״ז א׳ כל נפש בניו ובנותיו. וכן כתיב בבני רחל ובבני בלהה משא״כ בבני זלפה. ולדברינו שהיו לכולם עוד בנות אלא לא באו בסכום שבעים נפש מש״ה כתיב כל נפש שהי׳ להם לא נחשב אלא כך. אבל זלפה לא הי׳ לה באמת יותר באותה שעה מש״ה לא כתיב כך: מ״ו:א׳שפ״ח א׳ הבאה ליעקב מצרימה. שעומדת לבא למצרים ואז ירד ראובן מבכורתו ונמנה כל נפש ששים ושש: מ״ו:א׳שפ״ט א׳ ובני יוסף וגו׳. לפי סדר המקרא הקודם שמונה הבנים עם בניהם יחד ששים ושש. א״כ כאן הי׳ ראוי לכתוב ובמצרים היו נפש שלש. והכי מיבעי. ויוסף יולד לו במצרים מנשה ואפרים נפש שלש. אלא בא לרמז שלא נחשב אותו בשוה עם בניו. אלא הוא בפ״ע שנים. ובניו שנים ובזה נשלם כל הנפש שבאה כבר שבעים והיינו משום שבמצרים נחשב הבכורה ליוסף. והנה כמו שכתב הרמב״ן כ״פ די״ב שבטים פעם נחשב שבט לוי בכלל ואז נחשב מנשה ואפרים לאחד. ופעם להיפך. רק לעולם יש להם בכונה פרטית מספר שנים עשר שבטי יה. כך שבעים נפש פעם נשלם כה ופעם כה: מ״ו:א׳שצ״א א׳ וירא אליו. כבר עמד ע״ז הרמב״ן ראיה זו מה היא. וכן לשון המקרא ויבך על צואריו עוד צריך ביאור. ועיקר משמעות הכתוב שרק יוסף בכה ולא יעקב הוא פלא. ורש״י כ׳ בשם מדרש חז״ל שיעקב קרא אז ק״ש גם זה צריך ביאור וכי לא הי׳ יכול לכוין השעה של ק״ש שלא בעת ראות פני יוסף אבל כ״ז ניתן ללמדנו על דרשת ת״י וטקיס יוסף וכו׳ וקדם דאשתמודעי׳ אבוי סגד לי׳ ואתחייב למיהוי שנוי קטיען ותהא ואתחמי לי׳ ורכן על פריקת צווריה וברא על צוורי׳ תוב על דסגד לי׳. וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע״ז עד כה ולא עלה בידו כמש״כ לעיל. ע״כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש״כ לפי מה שכתוב בסה״י שפרעה שלח לו הכתר. והי׳ סבור יוסף שיעקב יכירנו מ״מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי׳ אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו יוסף לאביו והי׳ לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ״מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע״כ מה עשה להסיח דעתו כרגע קרא ק״ש בדביקות ואהבת ה׳ שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה״ז : מ״ו:א׳שצ״ב א׳ אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים וימות בעוד יעקב חי כדאי׳ בקידושין דל״ג כל ת״ח שאינו עומד מפני רבו כו׳ ואינו מאריך ימים כו׳. ע״כ התפלל ואמר ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כלומר יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי: מ״ו:א׳שצ״ג א׳ ויאמר יוסף וגו׳. כל הספור נראה כפול שאמר יוסף שיעשה כך. ואח״כ מספר הכתוב שעשה כך בפרטות והי׳ יכול לכתוב ויעש יוסף ואחיו כן ויאמר פרעה אל יוסף וגו׳. אבל באמת משונה הלשון שעשה הוא ואחיו ממה שאמר יוסף לעשות ע״כ יש לדקדק ולהבין עומק הדברים. והנה אמר יוסף אעלה משמעו במקום שאין אנשים נכנסין לפרעה זולת הוא לבדו. והוא בעלית פרעה וכך הי׳ סבור יוסף לעשות מטעם שיבואר: ב׳ ואגידה לפרעה. לבד דברים המפורשים הגיד ענין השייך לזה. ואמרה. אלו דברים השייכים להודיע לאחיו כי כן יאמר באו אלי. לשון ביאה אל האדם משמעו בשני פנים. א׳ שהאורח בא לביתו וחצרו ממש. אע״ג שאין תכלית ביאתו בשבילו. ב׳ שבא לעיר בשבילו אפילו עומד במקום אחר. והנה יוסף ידע שפרעה אמר אליו שיבואו אחיו ובתיהם אליו היינו בשביל פרעה לרשותו. ואע״ג שלא הי׳ יכול להכריחם לכך כמו שביארנו לעיל מ״ה י״ט. מ״מ אחר שבאמת באו המה וכל בתיהם עם בקרם וצאנם יוכל להיות שיחליט פרעה שבאו אליו לאיזה שירות וא״כ יושיבם פרעה במקום שיראה לפי צורך המלוכה וא״כ היאך יוכל יוסף לומר שבאו בשבילו ע״כ הי׳ מחשב להעלים מפרעה שכבר באו לארץ גושן וא״כ יהא פרעה סבור שמה שיוסף אומר באו אלי. היינו שנכנסו עתה לביתו וחצירו. ומזה הטעם לא יכול יוסף לבקש שישבו בגשן באשר הוא מחויב לחוש לטובת המדינה. ומי יודע מה בלב פרעה להשתמש בם. ואולי דעתו להושיבם במקומות מפוזרים לטובת המדינה. ע״כ לא מצא עצה כ״א להודיע לפרעה בתורת ספור: מ״ו:א׳שצ״ד א׳ והאנשים רועי צאן. והודיע לאחיו תכלית הודעה זו לפרעה כי יהיו תועבת מצרים וממילא יגזור פרעה מעצמו שישבו בארץ גושן מקום שאין שם עיקר הישוב של מצרים: ב׳ כי אנשי מקנה היו. מכבר בשנים שעברו דבכלל מקנה כל בהמה ביתיות כמבואר להלן מ״ז י״ז סוסים וחמורים וגמלים. וזה לא היה לבזיון כמו רועי צאן ורצה יוסף למעט כל האפשר להבזות את אחיו ובית אביו בעיני פרעה לומר שעיקר תולדותם המה פחותי ערך ע״כ יאמר כי אנשי מקנה היו ובהמשך הזמן ירדו ממעמדם ונשארו רועי צאן: מ״ו:א׳שצ״ו א׳ אנשי מקנה היו. אינם צריכים לבזות א״ע ולומר שהם רועי צאן עתה שהרי כבר ידע פרעה מדבר יוסף: ב׳ ועד עתה. שירדנו ממעמדנו: ג׳ גם אנחנו. שאנו ירודים אבל היינו במעלת אנשי מקנה: ד׳ גם אבותינו. שהיו אנשים גדולים כל ימיהם: ה׳ בעבור תשבו וגו׳. הזהירם שלא יבקשו בפירוש לשבת בארץ גושן. שלא יהיה מוקשה בעיני פרעה מאין ידעו טיב ארץ גשן והלא עדיין המה בית יוסף אלא ממילא תשבו בארץ גושן שמעצמו יצוה פרעה כן: ו׳ כי תועבת מצרים וגו׳. ולא ירצה להושיבכם במקום עיקר הישוב. כך עלה בדעת יוסף לסבב הדבר להגיע לתכלית המבוקש לשבת בדד. אע״ג שיהיה באופן שיהיו אחיו ובית אביו לבוז מחמת זה בעיני פרעה. מ״מ הכל כדאי כדי להגיע לזה התכלית הנחוץ לשמירת קדושת ישראל. והי׳ עיקר רצון יוסף לומר לפרעה לשון באו אלי. כדי שיהא רואה אם יקפיד פרעה על אמרו שבאו לצרכו אז יבאר כונת דבריו אלה שבאו לביתו. וא״כ לא יהא יכול לבקש לא הוא ולא אחיו ישיבת גושן. אלא באופן שיהא ענינם מתועב בעיני פרעה וירחיקם פרעה ויושיבם בגושן. ואח״כ מספר הכתוב כי הקב״ה היסב את הענין שלא היו מגיעים לזה משום בזיון אלא בדרך כבוד כאשר יבואר:
תורה תמימה על בראשית פרק-מו
תורה תמימה: מ״ו:א׳רס״ה א׳ לאלהי אביו יצחק. לאלהי אביו אברהם לא נאמר, אמר רבי יוחנן, מלמד שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו [מ"ר], ולפי דרכנו למדנו, שחייב אדם גם בכבוד אבי אביו, אלא שבכבוד אביו חייב יותר א) כך היא דעת הרמ"א, ולאפוקי מדעת מהר"י קולין שאין אדם חייב כלל בכבוד אבי אביו, והרבה אחרונים שקלו וטרו הרבה בזה והביאו ראי' לשתי הדעות, והגר"א ביו"ד כאן כתב בזה דבר חדש, דבן הבת בודאי פטור מכבוד אבי אמו, והביא ראי' מב"ר פ' צ"ח, בני בנות אינם כבנים, יעו"ש, ואני מסופק אם הגמרא סוברת בזה כהמ"ר, יען כי בכ"מ בגמרא מצינו מפורש שגם בני בנות נקראים בנים, כמו ביומא ס"ו ב' מוקי הפסוק דפ' ברכה ואת בניו לא ידע – בבן בתו מישראל, וביבמות ע' א' וזרע אין לה – עיין עליה, דאפילו זרע פסול אין לה, ומפרש דאין לומר דאתא לזרע זרעה, דזרע זרעה אין צריך קרא, דבני בנים הרי הם כבנים, וזה קאי מפורש על בני בנות, ובקדושין ס"ח ב' כי יסיר את בנך וכו', בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, ועוד בכ"מ מוכח כן, וכ"מ ממה שאמר לבן הבנים בני וקאי על בני בנותיו, וע' יבמות ס"ב ב', ולכן קרוב לומר דהגמרא חולקת בזה עם המ"ר וס"ל דגם בני בנות הם כבנים, ובדברי הגר"א צ"ע לדינא. ובכלל נראה לומר ע"פ הסברא דחייב אדם בכבוד אבי אביו, דמדחזינן דעל אבי האב חלה חובת אב גם לבני בנים, כמ"ש בקדושין ל' א' אין לי שחייב בלמוד הבן אלא אביו, אבי אביו מניין, ת"ל (פ' ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך, א"כ הסברא נוטה דכמו דעל אבי האב נטל חומר האב לענין חנוך, כך צריך להיות מוטל על בן הבן חומר הבן לאב לענין כבוד. ואין במציאות סברא כזו דבר חדש, דמציע דומה לה ממש ברי"ף וברא"ש וביתר פוסקים במ"ש בברכות נ"ד א' גבי הא דחייב אדם לברך על הנס שנעשה לו, וכתבו הפוסקים הנ"ל דלא רק הוא בעצמו אלא אפילו בנו ובן בנו, וטעם הדבר משום דאמרינן במ"ר פ' וירא על הפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי, עד כאן [ר"ל עד דור שלישי] רחמי האב על הבן, וא"כ גם להיפך כן, דרחמי בן ובן הבן על אביהם, יעו"ש. ולפי"ז מכיון שבמדות מדמינן ערכי בן הבן לערכי אבי האב, וגם מחייבים אותם בברכה בשם ומלכות, א"כ מכש"כ לענין כבוד, ודו"ק. [הגהות רמ"א ליו"ד סי' ר"מ סכ"ד]. מ״ו:א׳רס״ו א׳ יעקב יעקב. לשון חבה לשון זירוז ב) עיין מש"כ לעיל ס"פ וירא בפסוק אברהם אברהם, וצרף לכאן. .(תו"כ ר"פ ויקרא) מ״ו:א׳רס״ח א׳ אנכי ארד עמך. מלמד שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם ג) עיין מגילה כ"ט א' כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב') הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, וצריך באור שלא הביאו דרשת המכילתא מפסוק שלפנינו שבתורה ואולי רוצה הגמרא ליליף דהשכינה היתה אתם גם בהיותם שם ולא רק בשעת עצם הירידה לשם, וזה אינו משמע מפסוק שלפנינו, די"ל אנכי ארד עמך כמו אלוה אותך על דרכך ואשובה, כדרך המלוים, משא"כ בפ' דשמואל כתיב מפורש בהיותם במצרים. [מכילתא בשלח] ב׳ ואנכי אעלך. מלמד שכשעלו ישראל ממצרים עלתה שכינה עמהם ד) עיין בדרשה הקודמת, וכך משמע לי' הלשון ואנכי אעלך אעלה אתך משם, ועיין מענין דרשה זו והקודמת במגילה כ"ט א'. [מכילתא וישלח]. ג׳ גם עלה. ת"ר, הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה, א"ר חמא ב"ר חנינא, מאי קרא, ואנכי אעלך גם עלה ה) פירש"י שהמלות גם עלה קרובים לנוטריקון של גמל, עכ"ל. ואך למותר לפרש כמה מן הדוחק בפי' זה וברעיון זה בכלל, ועיין במפרשים. אבל אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה, ע"פ מ"ד בסוגיא כאן בסמוך הרואה הספד בחלום, מן השמים חסו עליו ופדאוהו [עי' באור אגדה זו לפנינו בפ' לך י"ז ה'] והני מילי בכתבא, ופירש"י שראה מלת הספד כתובה, וכן אמר שם בכמה תיבות מעין זה שראה בכתב, יעו"ש. ולכן קרוב לומר דהכונה גם כאן לא שראה מין גמל הבריה אלא מלת גמל כתובה, ומכוין לשם גומל, והיינו לברכת הגומל שמברך הנצול מחולי ומצער, ולכן ידע שמיתה נקנסה עליו ונצול ממנה וגמלוהו חיים, ונתן על זה סימן לדבר להזכיר מפסוק שלפנינו ואנכי אעלך גם עלה, שכאן המלות גם עלה [קרובים במבטא לשם גמל] מורה ענינם על עליה ופדיון מצער ושעבוד מצרים, כנודע. ויתבאר עוד לפי"ז הסימן שנתן לזה רב נחמן בר יצחק בסמוך בגמרא מפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, שהוא ג"כ מענין הבאור שכתבנו, ודו"ק. .(ברכות נ"ו ב') ד׳ גם עלה. מה ת"ל גם עלה, אלא אותך אני מעלה ושאר כל השבטים אני מעלה, מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו ו) ועיין מה שכתבתי בריש פרשת בשלח בפסוק ויקח משה את עצמות יוסף, דלכאורה משמע דרק עצמות יוסף העלו, דאל"ה מה מספר הכתוב מה רבותא בו מבשאר השבטים שהעלו עצמותיהם, וגם למה נתעסק בו משה ולא שבטו של יוסף כמו בכל שבט בני השבט, אך מבואר בירושלמי דהמצרים מיחו ולא הניחו לקחת את עצמות יוסף [אולי הי' טעמם בזה ע"פ מ"ש בסוטה י"ג א' שקבעו המצרים את ארונו של יוסף בנהר נילוס כדי שיתברכו מימיו, ובירושלמי ע"ז פ"ג ה"ב. אנשי כות עשו רגלי' דיוסף משום ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף], והשתדל רק משה לקחתם ולכן סיפר הכתוב ביחוד ממנו. .(ירושלמי סוטה פ"א ה"י) מ״ו:א׳רע״א א׳ בניו ובני בניו. מלמד דבכלל בני בנים גם בני בני בנים, שהרי בכלל השבעים נפש היו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה וכללן הכתוב בשם בני בניו ז) הנה אע"פ דהראי' נאמנה היא, אמנם עם שהוסיף עוד המבי"ט דכללא הוא כמו בני בנים הרי הם כבנים, לדעתי צ"ע בדבור, דנהי דמצינו שבני בני בנים נכללו בבני בנים, אבל אין ראי' מכאן דבני בני בנים לבדם יקראו בשם בני בנים, וצ"ע. [שו"ת מבי"ט חו"מ סי' כ']. מ״ו:א׳רע״ט א׳ אלה בני לאה וגו'. אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב וגו' ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים, מכאן אמרו, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר ח) נראה פשוט דעיקר הענין הי' ידוע לחז"ל שכן הוא ע"פ הטבע, משום דהכל הולך אחר הכח האחרון, ולכן אם האיש מזריע תחלה נגמר כחו מקודם והיצירה הולכת אחר הכח האחרון שהוא זורע שלה ולכן יולדת נקבה, וכן להיפך, ורק ע"ד רמז וסימן סמכו זה על לשון פסוק זה, וראי' מכרחת שאין זה לימוד גמור, שהרי בברכות ס' א' מבואר שדינה היתה בעבורה זכר וע"י תפלת לאה נהפך לנקבה, כמבואר לפנינו בפ' ויצא בפסוק ואחר ילדה בת, ולפי"ז שוב אין ראי' לזה ממה שכתב הכתוב ואת דינה בתו אחרי דבעבורה היתה זכר, אלא ודאי דרק רמז בעלמא הוא לדבר הנודע בטבע וכמש"כ. .(נדה ל"א א') מ״ו:א׳רפ״ה א׳ ובני בנימן וגו'. תני, כולם נקראו על שמו של יוסף ט) ר"ל על סבותיו ומאורעותיו, וטעם הדבר עיין לעיל ר"פ וישב. , בלע – שנבלע בין האומות, בכר – שהיה בכור לאמו, אשבל – ששבאו אל, גרא – שגר באכסניות, נעמן – שנעים ביותר, אחי וראש – אחי הוא וראשי הוא, מופים וחופים – הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו י) הדרש הזה הוא כנראה מן חופים, וא"כ השם מופים לא דרש מאומה, ויתכן דבשביל זה דריש בתנחומא מופים שהי' פיו כמו פיו של יעקב בהלכות שקיבל משם ועבר. , ארד – שירד לבין אומות העולם, ויש אומרים – שפניו דומין לורד יא) נראה בדעת הי"א דלא ניחא להו בהדרשה שירד לבין אומות העולם, יען כי לפי"ז היא דרשה כפולה עם הקודמת בלע – שנבלע בין האומות, ותרתי למה לי .(סוטה ל"ו ב') מ״ו:א׳רפ״ז א׳ ובני דן חושים. תנא דבי חזקיה, ובני דן חושים – שהיו מרובים כחושים של קנה יב) עלי קנים הגדלים ביחד, ופשוט דדייק הלשון ובני שהוא לשון רבים ואינו חשיב רק בן אחד. וכתבו התוס' דנקרא כן על שם העתיד, דאי אפשר לומר ע"ש ההוה, דא"כ הוי מספר הבאים יותר משבעים נפש והכתוב אומר כל הבאים – שבעים. .(ב"ב קמ"ג ב') מ״ו:א׳ר״צ א׳ יוצאי ירכו. מכאן שהאומר נכסי ליוצאי ירכי או ליוצאי חלצי – גם הבנות בכלל, שהרי דינה בכלל שבעים נפש היתה וכללה הכתוב ביוצאי ירכו יג) ועיין בחו"מ סי' רמ"ז ס"ג בהג"ה. [פסקי מהרי"ו]. מ״ו:א׳רצ״א א׳ כל הנפש וגו' שבעים. בעי מיניה אבא חליפא מרבי חייא בר אבא, בכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת יד) דבבני לאה מנה שלשים ושלש ובאמת הם רק שלשים ושנים, וא"כ בפסוק כ"ו שכולל המספר ששים ושש אינו אלא ששים וחמש, ועם יעקב ויוסף ואפרים ומנשה הוו ס"ט. , אמר ליה, הכי אמר רבי חמא ב"ר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (פ' פינחס) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים טו) ולא פרטה הכתוב משום דהיתה עדיין עובר במעי אמה. וע' ברא"ש סוף מס' פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו במלקות, כתב דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד, [כלומר אע"פ שאין מונין אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט], כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, עכ"ל. והנה צ"ע מדרשה שלפנינו דמבואר דהמספר שבעים שבכאן הוא מצומצם, וכן צ"ע בכלל זה ממ"ש בתענית כ"ט א' על הפסוק דפ' שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ופריך הני ארבעים נכי חד הוו, יעו"ש החשבון, וכן בקדושין ל"ח א' על הפ' דפ' בשלח, את המן אכלו ארבעים שנה, ופריך, וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, ולמה שכלל הרא"ש הלא לא קשה מידי, כיון דכן דרך הכתובים. וכן צ"ע בסנהדרין ק"ז ב' דפריך על סתירת הכתובים בש"ב ה' ארבעים שנה מלך דוד, בחברון שבע שנים וששה חדשים ובירושלים שלשים ושלש שנה, כלומר והוי יתרון ששה חדשים, ולדברי הרא"ש הלא לא קשה מידי, שכן תפס מספר שלם בעשיריות, דבודאי אין חילוק בין חסרון מעט להמספר ובין יתרון מעט. ועיין בקרבן נתנאל שיישב קצת מדרשא שלפנינו וכתב בעצמו שהוא דוחק, ומתענית וקדושין וסנהדרין לא הזכיר כלל, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' עקב בפסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך. .(ב"ב קכ"ג א' ב')
הרחב דבר על בראשית פרק-מו
הרחב דבר: מ״ו:א׳שס״ג א׳ ויסע ישראל וגו׳. ברוח גבוה של ישראל ואז לא נצרך שישאוהו בניו: ב׳ ויבא בארה שבע. כך עלה בדעתו לעקור דירתו מחברון לבאר שבע. מקום שהצליח אביו למצוא מאה שערים בעת הרעב לכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. דייק הכתוב זבחים שהמה שלמים מסוגלין להיות לרצון לפרנסה כמ״ש בס׳ במדבר כ״ג י״ח. ודייק עוד לאלהי אביו יצחק שהוא הי׳ מושגח ביחוד לפרנסה כמ״ש לעיל כ״ח י״ג ובס׳ שמות ג׳ ו׳ וט״ו שע״ז מורה משמעות אלהי יצחק. ובזה מתיישב שפיר עוד הא דכתיב לאלהי ובאמת לא כתיב בקרבנות אלא לה׳ כדאיתא שלהי מס׳ מנחות אלא כאן הפי׳ לתכלית הענין של אלהי יצחק וכיב״ז נתבאר בפ׳ יתרו ויזבח עולה וזבחים לאלהים יע״ש. אמנם עד כה לא עשה כן באשר הי׳ אבל על יוסף. וא״א להקריב שלמים בזמן שהוא חסר כידוע. אבל עתה כי שב רוחו עלה בדעתו להפיק רצון מה׳ בזה האופן ולהיות בא״י: מ״ו:א׳שס״ד א׳ במראת הלילה. בעצם היום התראה אליו במראות הלילה להשכילו שהגיע שעה לקבל עליו עול גלות שמכונה בשם לילה. והעולם חשוך אז מהופעת רוה״ק רק בשעות קצרות לצורך ענין כמו אור הברק שמבהיק את הלילה: ב׳ יעקב יעקב. כבר כ׳ הרמב״ן שבכונה קראו יעקב ולא ישראל אבל הוא ז״ל הסביר כי מעתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל אלא יהי׳ בבית עבדים עד שיעלנו. ולא נראה כמ״ש לעיל ל״ב כ״ט דזה הלשון נאמר גם בזמן עומק הגלות וכן דעת חז״ל יע״ש. אלא משום דישראל משמעו בחינה גבוהה השייך ביחוד לאומה הישראלית שבא רק ע״י תורה ועבודה ומסולק מהליכות עולם של כל בני אדם. ויעקב הוא בבחינה פשוטה של כל אדם שמעשיהם הטובים מתאימים עם הליכות עולם ג״כ וכאן אמר ה׳ שיצאו מא״י למצרים ויהא נשאר בבחינה פשוטה כאשר יבואר: מ״ו:א׳שס״ה א׳ אלהי אביך. כן הוא כאשר התפללת והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה למעלה מדרך הטבע כמדת יצחק. אבל זה יהי׳ במצרים כאשר באמת הי׳ בתחלת בוא יעקב למצרים עלה הנילוס וחדלה גזרת הרעב לרגלו וכן בכל המשך שהיו ישראל במצרים היו מתפרנסים עם רב ועצום בהשגחה נפלאה כדאי׳ בפ׳ יוה״כ. ובב״ר שהיתה אשה שואבת חצי מים וחצי דגים ועוד הרבה. וזהו שאמר אל תירא מרדה מצרימה. כמו שביקש יוסף. אלא שסירב יעקב משום שהי׳ ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים. ורק בא״י מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור. משא״כ במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא ח״ו נשקע עין ישראל. וע״ז הבטיחו ה׳ אל תירא וגו׳. ב׳ כי לגוי גדול אשימך שם. לדרשות חז״ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפ״ע. ולא משוקעין במצרים. ולפי הפשט משמעות גוי בכ״מ אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפ״ע כמ״ש כ״פ. ובמצרים נעשו מוכשרים לזה וע׳ מ״ש בס׳ דברים ל״ב ח׳: מ״ו:א׳שס״ו א׳ ארד עמך. להשגיח עליך ביחוד: ב׳ ואנכי אעלך גם עלה. שתי עליות היינו עליה חושית שיעלו בשעת גאולה לא״י. וגם עלה עליה רוחנית שביציאת מצרים יעלו במ״ת ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים: ג׳ ויוסף ישית ידו על עיניך. לא נתבאר תכונת הבטחה זו. הרשב״ם וספורנו פירשו על צרכיו וזה אינו אלא הבטחה קלה. וגם יוסף אמר בעצמו וכלכלתי אותך שם. והראב״ע פי׳ במותך ואינו מובן ג״כ הלא כל בניו יחיו לפניו ואדרבה יבואר להלן מ״ו ל׳ שיעקב הוצרך להתפלל שלא ימות יוסף בחייו. אלא יש בזה הבטחה נפלאה לעיקר קיום האומה במצרים ומשמעות עיניך היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת שנתן יעקב עיניו ע״ז ומבואר בפ׳ ברכה דעין יעקב היא לשבת בטח בדד. ופי׳ בטח להיות בשלום ובמדת אהבה בין אדם לחבירו כמדת יעקב בהפלגה כמ״ש לעיל כ״פ וע׳ לעיל ל״ב כ״ו. ופי׳ בדד הוא שלא להתערב יותר מן ההכרח עם אוה״ע. כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ול״ז א׳. וכך הוא רצונו של הקב״ה כמ״ש ריש שירת האזינו בפסוק ה׳ בדד ינחנו. אבל מדות הללו מסוגלות להיות נשמרות אך ע״י תורה ועבודה שהמה מבדילים בין ישראל לעמים וגם אהבת השלום באה ע״י ת״ח המרבים שלום וכאשר ביארנו בפ׳ ברכה בפסוק וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו׳ אף שמיו יערפו טל. וא״כ הי׳ עיקר מקיימי האומה הישראלית ונקודתה שבט לוי ויהודה שבהם הי׳ עיקר תורה ועבודה אבל במצרים לא נשמר עין יעקב כ״א ע״י יוסף. היינו מדת בטח בא ע״י גמ״ח ובקשת אהבה יתירה של יוסף כמו שאמר יעקב בברכת יוסף כמבואר להלן מ״ט כ״ד. ולענין בדד. השתדל יוסף בכחו לפנות ארץ גושן. ולהושיב את ישראל שם. כאשר יבואר עוד. ולא עשה כן אלא כדי שיהיו ישראל בדד. ואע״ג שאח״כ קלקלו ישראל ואמרו נהי׳ כמצרים כמבואר בש״ר פ״א. שהפרו ברית מילה משום זה הטעם. זה אינו סותר ההבטחה שהרי ע״י בחירה שלהם הופרה כמו שהי׳ בא״י ג״כ בהמשך הימים אבל ההכנה הית׳ מתוקנת באופן שלא יהיו מוכרחים לכך: מ״ו:א׳שס״ז א׳ ויקם יעקב מבאר שבע. באשר היה קשה על יעקב הליכה זו שיודע הי׳ שהולך לגלות ע״כ כתיב ויקם נדרש להזדרז ולילך. וע׳ לעיל י״ט ל״ה: ב׳ וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. בהלוכו למצרים השפיל דעתו. וע״כ לא עצר כח לילך בעצמו: ג׳ בעגלות אשר שלח פרעה. אחר שהודיע יעקב לבניו דבר ה׳ לילך לשבת למצרים עד עת קץ הודיעו בניו לו ג״כ כי כך גזר פרעה על יוסף שלא ישלח תבואה לא״י כ״א להביאם מצרימה. ולב מלך ביד ה׳: מ״ו:א׳שס״ט א׳ בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה: ב׳ וכל זרעו. הוסיף בזה דור מאוחר מב״ב וכדאיתא ביבמות ד״ע אין לי אלא בנים זרעה וזרע זרעה מנין ת״ל וזרע אין לה. הרי אפי׳ כמה דורות בכלל זרע. וגם כאן לשון וכל זרעו משמע הכי ועדיין אינו מדוקדק כפל וכל זרעו. הרי כתיב במקרא הקודם וכל זרעו אתו אלא נכלל בזה תלמידיו שלמדם תורה וכמש״כ להלן מ״ח י״ט בפסוק וזרעו יהיה מלא הגוים: ג׳ הביא אתו מצרימה. בניו ובני בניו באו אתו מעצמם שהרי מצווים היו מפי הגבורה לרדת מצרים. ושיהא מקוים בהם כי גר יהיה זרעך וגו׳ אבל בנותיו ובנות בניו ותלמידיו לא היו מצווים ע״ז ויכולים היו לינשא לאחרים בארץ כנען. אבל יעקב הביאם אתו מצרימה לשמרם ולהשגיח עליהם כ״ז שהי׳ אפשר: מ״ו:א׳ש״ע א׳ בכור יעקב ראובן. לא מנה הכתוב כסדר בני יעקב כמו לעיל ל״ה. ולא מנה אלא בני ראובן בני שמעון. וא״כ למאי כתיב בכור יעקב ראובן ואפי׳ אם רצה הכתוב לייחס את ראובן הי׳ ראוי לכתוב בני ראובן בכור יעקב חנוך כמו שכתוב בפ׳ במדבר אלא יש בזה ענין שיבואר בזה כמה בלבולים בפרשה. היינו מה שמנה שלשים ושלש בני לאה. ולבסוף במקרא כ״ו מונה כל נפש ששים ושש. ואם בני לאה שלשים ושלש ש״ה ששים ושבע. גם בעיקר השלמה לשבעים נפש יש דעות שונות כידוע באגדה ובמדרש. והנראה דהבכורה נחשב לשנים מש״ה בהיותם יוצאים מא״י נחשב ראובן הבכור לשנים ובזה נשלם המנין של שלשים ושלש בני לאה ובבואם למצרים שהי׳ עיקר הנהגה ביד יוסף נחשב יוסף לשנים ובני לאה לשלשים ושנים וע״ע להלן ובריש ס׳ שמות א׳ ה׳ עכ״פ פי׳ הבאים מצרימה שמתחילים לבא מצרימה: מ״ו:א׳שע״ד א׳ ויהיו בני פרץ וגו׳. לא כתיב בני פרץ כמו להלן בני בריעה. אלא ללמדנו דבשביל שמתו ער ואונן היו בני פרץ חצרון וחמול למלאות מספר בני יהודה חמשה: מ״ו:א׳שע״ז א׳ כל נפש בניו ובנותיו. וכן כתיב בבני רחל ובבני בלהה משא״כ בבני זלפה. ולדברינו שהיו לכולם עוד בנות אלא לא באו בסכום שבעים נפש מש״ה כתיב כל נפש שהי׳ להם לא נחשב אלא כך. אבל זלפה לא הי׳ לה באמת יותר באותה שעה מש״ה לא כתיב כך: מ״ו:א׳שפ״ח א׳ הבאה ליעקב מצרימה. שעומדת לבא למצרים ואז ירד ראובן מבכורתו ונמנה כל נפש ששים ושש: מ״ו:א׳שפ״ט א׳ ובני יוסף וגו׳. לפי סדר המקרא הקודם שמונה הבנים עם בניהם יחד ששים ושש. א״כ כאן הי׳ ראוי לכתוב ובמצרים היו נפש שלש. והכי מיבעי. ויוסף יולד לו במצרים מנשה ואפרים נפש שלש. אלא בא לרמז שלא נחשב אותו בשוה עם בניו. אלא הוא בפ״ע שנים. ובניו שנים ובזה נשלם כל הנפש שבאה כבר שבעים והיינו משום שבמצרים נחשב הבכורה ליוסף. והנה כמו שכתב הרמב״ן כ״פ די״ב שבטים פעם נחשב שבט לוי בכלל ואז נחשב מנשה ואפרים לאחד. ופעם להיפך. רק לעולם יש להם בכונה פרטית מספר שנים עשר שבטי יה. כך שבעים נפש פעם נשלם כה ופעם כה: מ״ו:א׳שצ״א א׳ וירא אליו. כבר עמד ע״ז הרמב״ן ראיה זו מה היא. וכן לשון המקרא ויבך על צואריו עוד צריך ביאור. ועיקר משמעות הכתוב שרק יוסף בכה ולא יעקב הוא פלא. ורש״י כ׳ בשם מדרש חז״ל שיעקב קרא אז ק״ש גם זה צריך ביאור וכי לא הי׳ יכול לכוין השעה של ק״ש שלא בעת ראות פני יוסף אבל כ״ז ניתן ללמדנו על דרשת ת״י וטקיס יוסף וכו׳ וקדם דאשתמודעי׳ אבוי סגד לי׳ ואתחייב למיהוי שנוי קטיען ותהא ואתחמי לי׳ ורכן על פריקת צווריה וברא על צוורי׳ תוב על דסגד לי׳. וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע״ז עד כה ולא עלה בידו כמש״כ לעיל. ע״כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש״כ לפי מה שכתוב בסה״י שפרעה שלח לו הכתר. והי׳ סבור יוסף שיעקב יכירנו מ״מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי׳ אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו יוסף לאביו והי׳ לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ״מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע״כ מה עשה להסיח דעתו כרגע קרא ק״ש בדביקות ואהבת ה׳ שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה״ז : מ״ו:א׳שצ״ב א׳ אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים וימות בעוד יעקב חי כדאי׳ בקידושין דל״ג כל ת״ח שאינו עומד מפני רבו כו׳ ואינו מאריך ימים כו׳. ע״כ התפלל ואמר ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כלומר יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי: מ״ו:א׳שצ״ג א׳ ויאמר יוסף וגו׳. כל הספור נראה כפול שאמר יוסף שיעשה כך. ואח״כ מספר הכתוב שעשה כך בפרטות והי׳ יכול לכתוב ויעש יוסף ואחיו כן ויאמר פרעה אל יוסף וגו׳. אבל באמת משונה הלשון שעשה הוא ואחיו ממה שאמר יוסף לעשות ע״כ יש לדקדק ולהבין עומק הדברים. והנה אמר יוסף אעלה משמעו במקום שאין אנשים נכנסין לפרעה זולת הוא לבדו. והוא בעלית פרעה וכך הי׳ סבור יוסף לעשות מטעם שיבואר: ב׳ ואגידה לפרעה. לבד דברים המפורשים הגיד ענין השייך לזה. ואמרה. אלו דברים השייכים להודיע לאחיו כי כן יאמר באו אלי. לשון ביאה אל האדם משמעו בשני פנים. א׳ שהאורח בא לביתו וחצרו ממש. אע״ג שאין תכלית ביאתו בשבילו. ב׳ שבא לעיר בשבילו אפילו עומד במקום אחר. והנה יוסף ידע שפרעה אמר אליו שיבואו אחיו ובתיהם אליו היינו בשביל פרעה לרשותו. ואע״ג שלא הי׳ יכול להכריחם לכך כמו שביארנו לעיל מ״ה י״ט. מ״מ אחר שבאמת באו המה וכל בתיהם עם בקרם וצאנם יוכל להיות שיחליט פרעה שבאו אליו לאיזה שירות וא״כ יושיבם פרעה במקום שיראה לפי צורך המלוכה וא״כ היאך יוכל יוסף לומר שבאו בשבילו ע״כ הי׳ מחשב להעלים מפרעה שכבר באו לארץ גושן וא״כ יהא פרעה סבור שמה שיוסף אומר באו אלי. היינו שנכנסו עתה לביתו וחצירו. ומזה הטעם לא יכול יוסף לבקש שישבו בגשן באשר הוא מחויב לחוש לטובת המדינה. ומי יודע מה בלב פרעה להשתמש בם. ואולי דעתו להושיבם במקומות מפוזרים לטובת המדינה. ע״כ לא מצא עצה כ״א להודיע לפרעה בתורת ספור: מ״ו:א׳שצ״ד א׳ והאנשים רועי צאן. והודיע לאחיו תכלית הודעה זו לפרעה כי יהיו תועבת מצרים וממילא יגזור פרעה מעצמו שישבו בארץ גושן מקום שאין שם עיקר הישוב של מצרים: ב׳ כי אנשי מקנה היו. מכבר בשנים שעברו דבכלל מקנה כל בהמה ביתיות כמבואר להלן מ״ז י״ז סוסים וחמורים וגמלים. וזה לא היה לבזיון כמו רועי צאן ורצה יוסף למעט כל האפשר להבזות את אחיו ובית אביו בעיני פרעה לומר שעיקר תולדותם המה פחותי ערך ע״כ יאמר כי אנשי מקנה היו ובהמשך הזמן ירדו ממעמדם ונשארו רועי צאן: מ״ו:א׳שצ״ו א׳ אנשי מקנה היו. אינם צריכים לבזות א״ע ולומר שהם רועי צאן עתה שהרי כבר ידע פרעה מדבר יוסף: ב׳ ועד עתה. שירדנו ממעמדנו: ג׳ גם אנחנו. שאנו ירודים אבל היינו במעלת אנשי מקנה: ד׳ גם אבותינו. שהיו אנשים גדולים כל ימיהם: ה׳ בעבור תשבו וגו׳. הזהירם שלא יבקשו בפירוש לשבת בארץ גושן. שלא יהיה מוקשה בעיני פרעה מאין ידעו טיב ארץ גשן והלא עדיין המה בית יוסף אלא ממילא תשבו בארץ גושן שמעצמו יצוה פרעה כן: ו׳ כי תועבת מצרים וגו׳. ולא ירצה להושיבכם במקום עיקר הישוב. כך עלה בדעת יוסף לסבב הדבר להגיע לתכלית המבוקש לשבת בדד. אע״ג שיהיה באופן שיהיו אחיו ובית אביו לבוז מחמת זה בעיני פרעה. מ״מ הכל כדאי כדי להגיע לזה התכלית הנחוץ לשמירת קדושת ישראל. והי׳ עיקר רצון יוסף לומר לפרעה לשון באו אלי. כדי שיהא רואה אם יקפיד פרעה על אמרו שבאו לצרכו אז יבאר כונת דבריו אלה שבאו לביתו. וא״כ לא יהא יכול לבקש לא הוא ולא אחיו ישיבת גושן. אלא באופן שיהא ענינם מתועב בעיני פרעה וירחיקם פרעה ויושיבם בגושן. ואח״כ מספר הכתוב כי הקב״ה היסב את הענין שלא היו מגיעים לזה משום בזיון אלא בדרך כבוד כאשר יבואר:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מו
רשב"ם:
תולדות יצחק על בראשית פרק-מו
תולדות יצחק: מ״ח:א׳תנ״ה א׳ אל שדי נראה אלי בלוז יש להקשות למה כל זה האריכות ועוד מה טעם ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ופרש"י ואני בבואי מפדן ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני לארץ כנען לא כן עשיתי לאמך ואקברה שם ולא הולכתיה אפי' לבית לחם וידעתי שבלבך תרעומות אבל דע שעל פי הדיבור קברתיה שם וכו' והעיקר חסר מן הספר. ויתכן שלפי שכל שכיב מרע שמחלק נכסים צריך שיהיו לו נכסים שאם אין לו מה מחלק לזה אמר אל שדי נראה אלי בלוז ונתן לי נכסים שאמר ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך: מ״ח:א׳תנ״ז א׳ ועתה שני בניך הנולדים לך ראוי אתה לקבל זאת המתנה יותר משאר בנים לפי שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל ולא יכולתי לעשות לה כבוד בדרך וגם לא קברתיה בחברון ולזה ראוי לעשות כבוד לך במקומה: מ״ח:א׳תנ״ח א׳ ומולדתך וגו' פירש"י ואע"פ שנחלקה הארץ לגולגלותם לא נקראו שבטים אלא אלו וכתב הרמב"ן ואינו נכון שא"כ אין הבכורה ליוסף אלא לכבוד והכתוב אמר בנחלתם ואמרו ז"ל שיוסף בכור לנחלה וירש פי שנים אבל הענין שארץ ישראל לשבטים נתחלקה לי"ב חלקים שוים ומה שאמר לרב תרבה נחלתו לענין בתי אבות ובית אב מרובה נותנים לו חלק גדול ומתים יורשים את החיים ואם חלקו הארץ לגולגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם. וכתב עוד כתוב בפירושי רש"י ואקברה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וכי חוצה לארץ נקברה ח"ו שנאמר מתה עלי רחל בארץ כנען ע"כ. ונראה לי שמה שכתב רש"י להכניסה לארץ רצה לומר בישוב: מ״ח:א׳תס״ב א׳ ועיני ישראל כבדו מזוקן היה ראוי שיאמר זה קודם שיאמר מי אלה ויהיה טעם למה שאמר מי אלה ולמה לא הכירם שי"ז שנה היה רגיל עמהם לפי שעיני ישראל כבדו מזוקן ולא אחר שאמר ויאמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם. והתשובה שהרוצה לברך או לקלל צריך לתת עיניו בו לשתחול הברכה או הקללה כאמרם ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות וכן בבלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וקבנו לי משם לזה אמר א"א שיחול הברכה עליהם מצד נתינת עיניו בהם שעיני ישראל כבדו מזוקן ולכן הוצרך לשום זרועותיו עליהם ולנשקם ולחבקם לשבזה ידבק נפשו בהם ותחול הברכה: מ״ח:א׳תס״ט א׳ וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו יש להקשות כשראה יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים קודם שיברכם היה ראוי שיתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים ולמה הניחו לברך אותם כל ברכתו ואח"כ וירא יוסף. התשובה יוסף חשב אבי רוצה לתת מעלה לשניהם לאפרים שהוא הצעיר רוצה לתת לו מעלה בשימת הימין עליו ולמנשה שהוא הגדול רוצה לתת מעלה בברכה ולכן שתק ואחר שראה יוסף שהשוה אותם בברכה ואמר המלאך הגואל אותי יברך את הנערים וגו' אמר ודאי אבי טעה ואמר לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו וימאן ויאמר ידעתי בני ידעתי אמר שתי ידיעות ידעתי בשימת יד ימיני על ראש הצעיר וידעתי מה שעשיתי בענין הברכה ולזה אמר אני רוצה לעשות יותר מעלה לאפרים גם בברכה לא כמו בברכה הנזכרת שהשויתי אותם וזהו שאמר ויברכם ביום ההוא כלומר בידיעה ובעצם וראשונה אמר בברכתו בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה ומה שלא נתן מעלה בברכה הראשונה לאפרים כמו שעשה אח"כ לפי שלסבת יוסף שרצה יותר מעלה במנשה בא לו השפעה מלמעלה יותר ממה שבא לו בראשונה:
צרור המור על בראשית פרק-מו
צרור המור: מ״ז:א׳קל״ב א׳ ואמר ויאמר פרעה אל יוסף אביך ואחיך באו אליך. אחר שאמר לו יוסף אבי ואחי באו להורות ששמח פרעה בביאת אביו ואחיו עד שכמעט לא היה מאמין הדבר. ולכן אמר האם זה אמת שאביך ואחיך באו אליך והיה זה לפי שיוסף אמר לפרעה שהיו לו אב ואחים נכבדים מאד מזרע אברהם. ושלא היה עבד כמו שהיו אומרים לו עבדיו שהיה עבד שקנאו רבו בעשרים כסף ושאין ראוי למלוך עליהם. ולכן אמר ומקצה אחיו לקח ה' אנשים מהיותר גבורים ויותר נכבדים והעמידם לפני פרעה לאמת דבריו הראשונים. ולכן שמח פרעה ואמר אביך ואחיך באו אליך. ולזה אז"ל שאמר למעלה בהתודע יוסף אל אחיו וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו. ולא אמר כל עבדיו כמו שאמר למעלה בחלום פרעה וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. אבל בכאן לא שמחו כולם אותם שאמרו שהיה יוסף עבד. ואמרו שם שתפס אותם יוסף בקולרין עד שיתברר הדבר אם הוא עבד. ולכן אמר פרעה עכשיו שנתברר הדבר שאינך עבד ואביך ואחיך באו אליך הושב אותם במיטב הארץ. וכדי לאמת דבריו יותר הביא אביו לפני פרעה כדי שיברך אותו. אחר שפרעה היה כמו בן ליוסף כדכתיב ויקראו לפניו אברך וכתיב וישימני לאב לפרעה. א"כ יעקב היה כמו אבי אביו וראוי שיברכהו. וזהו ויברך יעקב את פרעה. וכשראה תוארו שהיה נראה זקן מאד עד שנאמר לו שלא היה זקן כמותו בכל הארץ. או שהיה נראה יותר זקן מאבותיו ובפרט אברהם שהכירו ויצחק ששמע שומעו. שאל לו כמה ימי שני חייך. ולזה השיב לו איני זקן כ"כ לפי שנותי. אבל מצד העצבון והרוגז שעברתי מעודי עד היום הזה אני נראה זקן מאד מאבותי. אבל אינו כן כי לא השיגו את ימי אבותי: מ״ז:א׳קל״ג א׳ והזכיר שעשה מאמר פרעה והושיבם במיטב הארץ. והשלים גם כן מאמרו שאמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וזהו ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף. ולא דבר אחר. וזה להורות על נאמנותו. ולפי שאולי יחשדוהו שהיה נותן להם כסף וזהב ומגדנות לרוב. אמר שרצה להוציא עצמו מיד חשד ואסף כל הכסף הנמצא בכל הארצות והביא אותו לבית פרעה לא חסר דבר. וזהו את כל הכסף וגו'. ורז"ל אמרו ג' מטמונות טמן יוסף אחד בא לידי קרח. ואחד בא לידי אנטונינוס. ואחד לעתיד לבא תגלה לימות המשיח. דעתם לומר שכל זה עשה ברצון פרעה ובמאמרו כי כבוד המלכים לאצור אוצרות רבות לכסף ולזהב. ואמר שכולם באו ליד ישראל אחר שיוסף טרח בהם. ואף אנטונינוס היה שולח לרבינו הקדוש מנרתא דדהבא ואפומיה הטיא כמוזכר בע"ז. ואולי דרשו אלו המטמונות ממה שאמרו ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה ולא אמר את כל הכסף כמו שאמר למעלה. ואחר שתם הכסף אמר שבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף. הרצון בזה שאמרו לו שאחר שהוא היה יוסף הצדיק. וצדיק יסוד עולם. ראוי לו לרחם עליהם ולכלכלם בענין שלא ימותו. אחר שהוא המשביר והוא נותן מחיה לכולם. אין ראוי שימותו בסבתו. אחר שבידו החיים כי זה דבר הפכי לו. ולזה אמר הבה לנו לחם בדרך צדקה. אחר שאתה צדיק והכל בידך. ולמה נמות נגדך כי אחר שבידך החיים אם נמות הוא דבר נגדיי והפכי לך. והטעם שאנו שואלים ממך הוא לפי שבודאי אפס כסף. ואז השיב יוסף הבו מקניכם. כי אע"פ שלא יהיה לכם כסף. שוה כסף ככסף. ובמקניכם אתן לכם לחם. ומי שיש לו מקנה ונכסים אין ראוי שישאל בדרך צדקה. וכל שכן כי איני יודע אם אפס כסף אם לאו. וזהו אם אפס כסף ולא כמו שהם אומרים כי אפס כסף. ולכן תמצא כי לפי שחשדם בענין הכסף. אחר שנתנו מקניהם וחזרו אליו לשאול לחם. אמרו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף. ולא אמרו כי תם הכסף אלא כי אם תם הכסף כמו שאמר יוסף. כלומר לא נכחד ממך דבר כי אין דבר נעלם מן המלך. ואנו אומרים כי אם היה לנו כסף לא היינו נותנים המקנה. אבל יהיה כמו שאמר כבודך כי אם תם הכסף. כבר בא המקנה אל אדוני ולא נשאר לנו כי אם גויתנו. ואחר שהוא כן אנו שואלים ממך פרנסה וראוי שתתן לנו. ואם לא תתן לנו אתה הוא הגורם מיתתנו. ובעיניך אתה רואה מיתתנו. כי עד עתה אחר שהיה לנו מקנה לא היה לך עון אשר חטא. אבל עכשיו שלא נשאר בלתי אם גויתנו למה נמות לעיניך. כי אתה הוא הגורם אחר שלא תרחם עלינו. ואם ראוי לנו למכור עצמנו ואדמתנו הננו לך לעבדים ותן זרע ונחיה ולא נמות לעיניך ולסבתך. ואע"פ שנהיה חייבים ואשמים למות. האדמה מה חטאה. ועשה למענה באופן שהאדמה לא תשם: מ״ז:א׳קמ״ז א׳ ואמר ויקן יוסף את אדמת מצרים. להורות שנהג עמהם ברחמנות ולא רצה שימכרו עצמם. אלא אדמתם. ולהחזיק בארץ העביר העם לערים. ואמר שעשה להם חסד אחר. כי אע"פ שהיו ראוים להיות עבדים. לא רצה אלא שנתן להם זרע לזרוע על תנאי שיתנו חמשית לפרעה בכל שנה ושנה. וזהו וישם אותה לחוק על אדמת מצרים. ואמר וישב ישראל בארץ מצרים. לרמוז שהמצריים היו בדוחק ועוני ורעב עד שמכרו עצמם ואדמתם. וישב ישראל בארץ גושן כמלך בתוך עמו. וזהו ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ואמר ויאחזו בה ולא יאחוז. להורות שבזכות יעקב נאחזו בה בניו ופרו ורבו מאד. אבל אחר חייו בא להם צער וגלות. וזהו וישב ישראל בארץ מצרים ובסבת זה ויפרו וירבו מאד: מ״ז:א׳קנ״ה א׳ ויחי יעקב. כבר נתנו רז"ל טעם למה פרשה זו סתומה. ובזוהר אמרו שהיא סתומה להורות שכמו שסיפר למעלה שישראל ישב בארץ גושן בנחת ובהשקט ובעידוני מלכים כדכתיב ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. כן היו הימים שישב ישראל בארץ מצרים בהשקט ובתענוגי מלכים. ולכן לא רצה להפריש ביניהם אלא כתיב מיד בלי הפסק ויחי יעקב אצל וישב ישראל. והנראה כי הטעם שפרשה זו סתומה וחתומה לפי שהיא מפתח וחותם ומנעול הספר הזה. ומפתח וחותם כל התורה כולה. ומפתח וחותם כל מה שהתנבאו הנביאים כולם עד לימות המשיח. כמו שנבאר בעז"ה. כי ידוע כי עניני הספר הזה הם מסובבים על גלות מצרים. ומאברהם ע"ה התחיל הגלות כמו שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ועיקר בריאת העולם היתה בשביל אברהם כדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ואז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כמו שפירשתי במקומו. וכן רמוז בששת ימי בראשית סוד הגליות והגאולות. כדכתיב והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום. זהו סוד הגליות כאמרו כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'. וזהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וזהו אור של אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר וכתיב מי העיר ממזרח. ורוח אלהים מרחפת על פני המים זהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים עד שהאיר העולם ממי המבול. בסוד צוהר תעשה לתיבה שהוא זוהר אברהם. כי מאותם תולדות האיר וזרח אברהם. ואורו וגדולתו של אברהם היה יעקב ע"ה. כדכתיב כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. ובברכות יעקב נאמר ויתן לך את ברכת אברהם. ובמראה הסולם של יעקב נתקיים העולם ונקשר קצתו בקצתו דכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכאן נתבשר יעקב בגלות מצרים ובגאולתו. וחלומות יוסף נתקשרו בחלומות אביו. להורות על ירידת מצרים בענין שיתקיים גזירת בין הבתרים. בענין שיעקב ובניו ירדו מצרים לסבול הגלות הנרמז לאברהם ע"ה. ולפי שזאת הפרשה חותם בכל ענייני הספר הזה. היא סתומה וחתומה לחתום כל הנזכר. וכן זאת הפרשה היא חותם נאחז. לפי שאוחז כל התורה עד לעיני כל ישראל. בזכירת י"ב שבטי ישראל ובנחלתם ותורתם. ובעשיית משכן וכלים ובסידור ודגליהם לבית אבותם כמו שסידרם יעקב בנטילת ארונו. וכל זה רמוז בברכת כל אחד ואחד כמו שרמזתי בלידת השבטים. ולכן זאת הפרשה סתומה וחתומה לפי שהיא חותם ומנעול כל התורה. עד ברכת משה שהיא כעין ברכת יעקב כמו שפירשתי. וכן זאת הפרשה חותם ומנעול לכל מה שהתנבאו הנביאים עד לימות המשיח. לפי שבברכת יעקב רמוזות כל הגליות והגאולות עד יבא מורה צדק. כדכתיב עד כי יבא שילה. וכן בכל ברכת שבט ושבט כלולות דברים הרבה מהעתידות. כמו שביארתי וכמו שאבאר בעז"ה. ולכן פרשה זו סתומה וחתומה לפי שבה צרור התעודה וחותם התורה. וכן נראה שפרשה זו סתומה בלי הפסקה. לפי שכבר אז"ל ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ואחר שבפרשה זו נסתם קץ המשיח ואין מי שיבין בו דבר. כאומרו כי יום נקם בלבי. ראויה היא להיות סתומה בלי הפסקה. אחר שלא ניתן ריוח למשה להתבונן בה: ב׳ ואמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. להורות על גמול הצדיק שגמל לו השם מדה כנגד מדה. לפי שיוסף היה בן שבע עשרה שנה כשנפרש מאביו ונמכר והיה יעקב בוכה ומילל. ואומר אוי ואבוי על יוסף ועל שניו כי מעט ורעים היו י"ז שנה ולא הגיע לחופה כמו שכתוב בזוהר. ולכן נתן לו השם כנגד ימי הצער של י"ז שנה י"ז שנה אחרים של שלום והשקט ותענוגים כנגדם. ואמר ויהי ימי יעקב ולא אמר ויהיו. להורות שכל ימיו היו בצער ובדאגה כאמרם אין ויהי אלא לשון צער. ורמז גם כן בזה כי כל ימיו לא היו אלא י"ז שנה של מצרים שהיו במנוחה עם יוסף. כי כל שאר הימים אחר שהיו בצער לא היו נחשבים לכלום כמו שפירשתי בחיי נח. כאלו אמר ויהי כל ימי יעקב ושנות חייו אלו הי"ז שנה הנזכרים בתחלת הפסוק. אבל שאר השנים אינם בכלל חיים: ג׳ ואמר שבע שנים וארבעים ומאת שנה. והיה ראוי לומר שבע שנה וק"מ שנים ולא עשה כן. אלא במנין המועט אמר שנים ובמנין הרב אמר שנה. להורות לנו מה שאז"ל בסדר קדשים ר"ש בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם שנאמר וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן. אלא כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם. שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ע"כ. ולכן זקני תורה בזקנה מתוספת דעתם עליהם ומשיגים דברים הרבה שלא יכלו להשיג בבחרות. וזהו תוסף רוחם יגועון כשמגיעין לזמן הגויעה תוסף רוחם ודעתם. ולכן תמצא שכתב בשלמה ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו לפי שכתב בו ויחכם מכל האדם. ואחר שהיה בן תורה היה ראוי שבימי זקנותו יתישב דעתו עליו יותר. ואמר כאן שהיה להפך כי לעת זקנת שלמה החכם מכל האדם נשיו הטו את לבבו והיה דעתו מטרפת עליו. ולכן החכמים הזקנים יותר עושים בעשרה שנים האחרונים של ימיהם ממה שעושים בכל ימיהם. ולכן כתב בכאן שבע שנים במספר המועט שבסוף ימיו. לרמוז שאע"פ שהיו מועטים היו חשובים כשנים הרבה. אחר שהיו קרובים אל המלך. אבל בק"מ הנשארים כתיב שנה. להורות שלא היו חשובים כולם אלא כשנה אחת בערך האחרונים. וכן תמצא באברהם שכתב מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. לפי שהחמש שנים האחרונים היו חשובים לו כשנים הרבה. לפי הדבקות והקורבה שהיה לו עם השם. וכן תמצא בשרה שכתב בה ק' שנה ועשרים שנה וז' שנים מהטעם שזכרנו. אבל ביצחק תמצא שלא כתב בו אלא מאה שנה ושמונים שנה ולא כתב בו שנים. לפי שלא הזכיר בו מספר קטן. ורמז עוד בזה לפי שיצחק לא היה כאברהם ויעקב. לפי שהוא היה עולה תמימה בלא מום ונתקדש בהר המוריה וכשנעקד ע"ג המזבח וראה הסכין על צוארו פרחה נשמתו ממנו והגיע לדכדוכה של נפש כאילו היה בזמן הגויעה. ולכן כתב בו שנה ולא שנים לפי שכל ימיו היו כשנה אחת והשלימות האחרון היה לו בזמן הנערות. ועוד כי נזיר אלהים היה מן הבטן ונתקדש קודם שיצא לעולם. שאמר עליו ואת בריתי אקים את יצחק אשר על זה תקנו אשר קדש ידיד מבטן ראשי תיבות אקי"ם. לרמוז שהשם יתברך קדשו מן הבטן. והקים בריתו אתו להיות כן כל ימי חייו בלי מגרעת ושינוי. וכל ימיו היו חשובים כשנה אחת ולכן אמר בו שנים. ועכ"ז מצאתי שינוי ביעקב מבשאר האבות. כי באברהם כתיב מאה שנה ושבעים שנה. וכן ביצחק כתב מאה שנה ושמונים שנה ובשרה כתב מאה שנה ועשרים שנה. אבל ביעקב כתב שבע שנים וארבעים ומאת שנה. המספר המועט קודם למספר הרב. הפך מהראשונים. וזה להורות על מעלתו שהיה מבחר האבות לפי שהיה משולש בזכיות. ולכן אמרו יעקב אבינו לא מת לפי שלא נאמרה בו מיתה כבשאר האבות. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות ולא מת. לפי שהוא היה באר שבע. וזהו בחברון מלך ז' שנים. ולכן אמר בו וישכב דוד עם אבותיו ולא אמר וימת. וזהו שאז"ל דוד שהניח בן ראוי לא נאמר בו מיתה. לפי ששלמה כתיב בו וה' נתן חכמה לשלמה היא מדת דוד אביו וירש אותה ממש. וכן ויקרבו ימי ישראל למות אבל לא מת. והרצון בזה שלא מת כשאר האבות. כי בשאר האבות אמר בהן מאת שנה וביעקב אמר שבע שנים. וזה רומז שנכנס בחיים האמתיים של מעלה. הנקראים שבע שנים. והיא שנת השמיטה אשר שם החירות והחיים. כדכתיב ובשביעי יצא לחפשי. ובכאן סוד השבת וסוד השביעיות כולם. וזהו סוד באר שבע. לפי שכל ז' בארות מריקים שם חיים. ושם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ולכן התחיל ביעקב למנות ימיו משבע שנים האחרונים. לפי שנכנס בחייו בסוד באר שבע ולא מת כשאר האבות אלא הוא בחיים. וכמו שדרשו שם מקרא אני דורש ואת זרעך מארץ שבים. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים חייתו. וזהו שאמרו צורתו של יעקב חקוקה בלבנה. היא באר שבע שאמרנו והוא קיים ועומד לנס עמים יותר משאר האבות. ולכן התחילו בו ממנין המועט שהוא ז' שנים דכתיב ודוד הוא הקטן. ועליו אמרו לכי ומעטי את עצמך. וזאת היא דלי"ת של אחד. והיא מלכות בית דוד. ושם יש להאריך בסוד הייחוד. וסימניך למען יאריך ימים על ממלכתו. ולפי שביעקב סוד הייחוד בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו. לפי שהוא ייחד את השם בסוד הסולם. לכן תמצא שכתב בכאן ויהי ימי יעקב ולא כתב ויהיו. לרמוז שכל ימיו היו כיום אחד בסוד הייחוד. ולכן ירשו בניו זאת המדה של מלכות שהיא דלי"ת של אחד. כמאמר שמואל יפה עניותא לישראל. והם נקראים גוי אחד כנגד ה' אחד. ולכן בשביל זאת הרמיזה שינה בו יותר מבשאר האבות. וע"ד הפשט טעמו ידוע. כי לפי שכתב בכאן ויהי ימי יעקב שני חייו שרמז בזה על השנים של חיים שהם י"ז שנים של מצרים. ולא על השנים של צער הראשונים. ואם כן היאך יכול להתחיל ולומר מאה שנה כאלו לא היו חייו חיים. כי מיד התחיל יעקב להצטער מן הבטן כדכתיב בבטן עקב את אחיו. ובדרך זה היו כל ימיו בצער ובדאגה ושני חייו היו השנים האחרונים של מצרים. ולכן התחיל בהם ואמר שני חייו שבע שנים ומאת שנה. אבל באברהם ויצחק שבלו רוב ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. אמר בהם מאה שנה ושבעים שנה וביצחק ק' שנה ושמונים שנה: מ״ז:א׳קנ״ו א׳ ואמר ויקרבו ימי ישראל למות. לרמוז על מעלתו כי ידוע כי כל האנשים יראים מיום הדין ובורחים ממנו ונשמרים ומטמינים עצמם. כאומרו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ואמר דוד כי יצפנני בסכה ביום רעה. ואמר שלמה עד אשר לא יבואו ימי הרעה הם ימי הזקנה. ואין אדם שלא יירא ויפחד מיום המות. מי מכלכל את יום בואו ומי הוא ערב לגשת אליו. לזה אמר ביעקב שהיה להפך כי הוא מעצמו נקרב אל האלהים שהוא מדת הדין בלי פחד ויראה. לפי שכל ימיו הלך בדרכי ה' ולא שמע לעצת נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצה"ר. לא כן הרשעים שהם פוחדים ורועשים מיום הדין. כדכתיב פחדו בציון חטאים. והם רוצים להתרחק מהשם ולא להתקרב אליו. כדכתיב רחוק מרשעים ישועה. ולכן כתוב באדם הראשון ויאמר לו איכה. כי קודם החטא היה דבק בשם. ואחר החטא נתרחק ממנו. ולפי שהיה רחוק אמר לו איכה שאתה רחוק מבראשונה. לכן אמר ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות שהם מעצמם נתקרבו אל יום הדין בלי יראה ופחד. לפי שיודעים שיתנו חשבון טוב מכל המעשים שעשו באותן הימים. אבל האחרים יראים לפי שאין להם חשבון ודעת ותבונה בשאול אשר הם הולכים. לפי שחשבו לית דין ולית דיין. ועל זה הדרך תפרש ויקרבו ימי דוד למות בלי יראה ופחד. וכן הן קרבו ימיך למות. וכי ימים מתים וכו'. אלא אלו הצדיקים שימיהם בטלים מן העולם. אבל הם אינם מתים שאפילו במיתתם קרויים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי. אטו כ"ע בני מתי נינהו אלא אלו הצדיקים וכו'. אבל הרשעים אפילו בחייהם קרויין מתים שנאמר ואתה חלל רשע וכתיב כי יפול הנופל ממנו שהוא מעצמו נופל. למה שחמה זורחת ואין מברכין יוצר אור יוצר המאורות. שוקעת ואין מברכין מעריב ערבים. ועל זה הדרך פירשו ויקרבו ימי ישראל למות. הימים מתים ובטלים אבל הצדיקים אינם מתים. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות: ב׳ ואמר ויקרא לבנו ליוסף. על דרך שכתבו בזוהר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא. להורות שמחשבות השם עמקו. ולא יאמר אדם הריני בחדרי חדרים מי רואני ומי יודעני. כי השם רואה כליות ולב ולפניו חשכה כאורה. ולכן תמצא שיעקב ע"ה עבד ברחל ובבקר והנה היא לאה. והוא שמש מטתו במחשבה שהיא רחל וחשב שהבן הנולד לו מרחל הוא הבכור. וכשנולד ראובן ניתנה לו הבכורה כסדר הלידה. וזהו ראובן בכורי אתה. אבל השם היודע הנסתרות ידע מחשבת יעקב שהיתה ברחל. ולכן סיבב שישוב הבכורה ליוסף כמו שהיתה לו מן הדין. ולכן אמר בכאן ויקרא לבנו ליוסף וכי שאר הבנים לא היו בניו אלא יוסף. אלא רמז בזה מה שכתבנו כי יוסף היה בנו יחידו בנו אהובו רצתה נפשו ובו היתה מחשבתו וכוונתו מתחלה. ולפי שתחלת המחשבה סוף המעשה. חזרה הבכורה ליוסף. ולזה רמז מה שאמר יעקב אז חללת יצועי עלה. כי יש בו נגלה מבלבול יציע בלהה. ויש בו נסתר מיציע יעקב באותו לילה ממחשבתו. ומכאן יש ללמוד לכל אדם שלא יעשה דבר בחדרי משכיתו ויאמר מי רואני כי הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. ואם ביעקב כך שהיה תמים ולא ידע שחטא ומחשבתו היתה תמימה. כל שכן שאר בני אדם שחושבים מחשבות ומעמיקין לסתור עצה מהם. שהם חייבים ואשמים ויחדיו יהיו תמים לפני עושה שחר עיפה. שמורה בכל וערוכה. וידע מה בחשוכא ועד סופא דדרי נהורא עמיה שרי: מ״ז:א׳קנ״ז א׳ ואמר ושכבתי עם אבותי. לרמוז על מעלת האבות שנפשותם יש להם מנוחה ומרגוע מיד ליכנס במחיצתן. ואינן הולכות רצוא ושוב כמראה הבזק עולות ויורדות. כמו שאר הנשמות הנאמר בהם כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת. אבל נשמת האבות מיד בהפרדן ישובו אל האלהים אשר נתנן במנוחת מרגוע. וזהו ושכבתי עם אבותי. וכן במרע"ה כתיב הנך שוכב עם אבותיך. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה. וכן בדוד אומר וישכב דוד עם אבותיו: ב׳ ואמר אנכי אעשה כדבריך. לרמוז שאין צריך שבועה כי הבן מושבע הוא לקיים מאמר אביו כמו שבועה. והוא לא רצה אלא שישבע לו וזהו השבעה לי. ואולי אמר השבעה לי כדי שיבא השבועה באחרונה על כל הנזכר. כי השבועה הראשונה לא היתה אלא שלא יקברוהו במצרים. ועכשיו באה השבועה לקיים כל הנזכר והודיענו בזה שאע"פ שהאדם יבטח בה' וישען באלהיו. יש לו לעשות השתדלות בעניניו. כי בכאן אע"פ שהשם אמר לו אנכי אעלך גם עלה. לא רצה לסמוך על הנס והשביע ליוסף שיעלהו. ואולי לימד זה מדברי השם שאמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז לו שלא יעלהו השם בעמוד ענן אלא ע"י יוסף שישים ידו ועזרו ויהיה לו לעינים להעלותו אל הארץ ההיא. אחר כך סיפר שחלה יעקב והביא יוסף בניו כדי שיברכם. ולפי שהיה רוצה יעקב להשוותם לשבטים. רצה יעקב להורות מאין לו מקום לעשות זה. וזהו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז ויש די בברכותיו לבני ולבני בני. ואחר שאמר לי ונתתיך לקהל גוים שני בניך הנולדים לך כראובן ושמעון יהיו לי. ורמז בזה כי יהיו כראובן ושמעון ולא כיהודה ולוי או שאר בניו. להורות לו שלא היו ראויים כ"כ. כמו שאמר מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה. ולכן ציין ראובן ושמעון לפי שהיה בלבו עליהם. ראובן משום מעשה בלהה. ושמעון משום מעשה שכם. והכתוב ירמוז ויפרש:
אבן עזרא על בראשית פרק-מו
אבן עזרא: {ג} מרדה. מקור והוא חסר הפ"א כמו אשר תנה הודך: {ד} וטעם אעלך גם עלה. שיקבר בארץ ישראל: ויוסף ישית ידו על עיניך. במותך כי כן מנהג החיים עם המתים: {ז} בנותיו. היא דינה לבד' ויתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב בעבור שגדלו בביתו כמו בני מיכל. וכן ובנות בניו. כי אחת היא: {י} בן הכנענית. לעד כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות והזכיר זו לבדה בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית. ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית: {כא} ונעמז. הוא בן בנימין. כי יש נעמן שהוא בן בנו: {כג} ובני דן חשים. יתכן שהיו שנים ומת אחד מהם ולא הזכירו הכתוב כי כן דרך הלשון. יש אומר כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והם שלשים ושתים ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות. גם זה תמה למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה בהולדת משה והיא בת ק"ל שנה ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה. יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה וכי אחיה חי כך וכך שנים דרך אגדה או דברי יחיד. והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחל כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש. והראיה על זה שאמר בתחלה יעקב ובניו. ואם טען טוען ויאמר כי הנה כתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים. כאשר אמר אשר יולד לו בפדן ארם ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים האחד שאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל. כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים כי שם היו ושם נולדו וכתוב אחריו בשכעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ואלה שניהם לא ירדו ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון כי נפש יש לו והוא העיקר: {כט} ויאסר יוסף. על ידי צווי כמו ויבן שלמה את הבית: {לד} כי תועבת מצרים כל רועה צאן. לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר. ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה:
מיני תרגומא על בראשית פרק-מו
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מו
תרגום אונקלוס: {א} וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וְכָל דִּי לֵהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שָׁבַע וּדְבַח דִּבְחִין לֵאלָהָא דְאֲבוּהִי יִצְחָק: {ב} וַאֲמַר יְיָ לְיִשְׂרָאֵל בְּחֶזְוֵי דְלֵילְיָא וַאֲמַר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַאֲמַר הָא אֲנָא: {ג} וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשֵׁוִּנָּךְ תַּמָּן: {ד} אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסֵּקִנָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָיךְ: {ה} וְקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְיָת טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן בַּעֲגַלְתָּא דִּי שְׁלַח פַּרְעֹה לְמִטַּל יָתֵהּ: {ו} וּדְבָרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְמִצְרָיִם יַעֲקֹב וְכָל בְּנוֹהִי עִמֵּהּ: {ז} בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּהּ בְּנָתֵהּ וּבְנַת בְּנוֹהִי וְכָל זַרְעֵהּ אַיְתִי עִמֵּהּ לְמִצְרָיִם: [ס] {ח} וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וּבְנוֹהִי בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן: {ט} וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי: {י} וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא: {יא} וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי: {יב} וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל: {יג} וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן: {יד} וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל: {טו} אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילִידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְיָת דִּינָה בְרַתֵּהּ כָּל נֶפֶשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵהּ תְּלָתִין וּתְלָת: {טז} וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי: {יז} וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחַתְהוֹן וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל: {יח} אִלֵּין בְּנֵי זִלְפָּה דִי יְהַב לָבָן לְלֵאָה בְרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב שִׁית עֶשְׂרֵי נַפְשָׁא: {יט} בְּנֵי רָחֵל אִתַּת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: {כ} וְאִתְיְלִידוּ לְיוֹסֵף בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם: {כא} וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ: {כב} אִלֵּין בְּנֵי רָחֵל דְּאִתְיְלִידוּ לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא אַרְבָּעָה עֲשָׂר: {כג} וּבְנֵי דָן חֻשִׁים: {כד} וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם: {כה} אִלֵּין בְּנֵי בִלְהָה דִּיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא שִׁבְעָא: {כו} כָּל נַפְשָׁא דְּעַלָּא לְיַעֲקֹב לְמִצְרַיִם נָפְקֵי יַרְכֵּהּ בַּר מִנְּשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁתִּין וְשִׁית: {כז} וּבְנֵי יוֹסֵף דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּמִצְרַיִם נַפְשָׁתָא תְרֵין כָּל נַפְשָׁתָא לְבֵית יַעֲקֹב דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם שִׁבְעִין: [ס] {כח} וְיָת יְהוּדָה שְׁלַח קֳדָמוֹהִי לְוַת יוֹסֵף לְפַנָּאָה קֳדָמוֹהִי לְגשֶׁן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דְגשֶׁן: {כט} וְטַקֵּיס יוֹסֵף רְתִכּוֹהִי וּסְלֵיק לְקַדָּמוּת יִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי לְגשֶׁן וְאִתְגְּלִי לֵהּ וּנְפַל עַל צַוְארֵהּ וּבְכָא עַל צַוְארֵהּ עוֹד: {ל} וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף אִלּוּ אֲנָא מָאִית זִמְנָא הָדָא מְנַחֵם אֲנָא בָּתַר דַּחֲזֵיתִי יָת אַפָיךְ אֲרֵי עַד כְּעַן אַתְּ קַיָּם: {לא} וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי וּלְבֵית אֲבוּהִי אֶסַּק וְאֵחַוֵּי לְפַרְעֹה וְאֵימַר לֵהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִּי בְאַרְעָא דִּכְנַעַן עַלּוּ לְוָתִי: {לב} וְגֻּבְרַיָּא רָעֵי עָנָא אֲרֵי גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ וְעָנְהוֹן וְתוֹרְהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אַיְתִיאוּ: {לג} וִיהֵי אֲרֵי יִקְרֵי לְכוֹן פַּרְעֹה וְיֵימַר מָה עוֹבָדֵיכוֹן: {לד} וְתֵימְרוּן גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּיךְ מֵעוּלֵמָנָא וְעַד כְּעַן אַף אֲנַחְנָא אַף אַבְהָתָנָא בְּדִיל דִּי תֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא:
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מו
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּנְטַל יִשְרָאֵל וְכָל דִילֵיהּ וְאָתָא לִבְאֵר שָׁבַע וְדַבַּח דִבְחִין לֵאלָהָא דְאָבוּי יִצְחָק: {ב} וַאֲמַר יְיָ לְיִשְרָאֵל בִּנְבוּאָה בְּלֵילְיָא וַאֲמַר יַעֲקב יַעֲקב וַאֲמַר הָא נָא: {ג} וַאֲמַר אֲנָא הוּא אֵל אֱלָהֵיהּ דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְמֵיחוֹת לְמִצְרַיִם עַל עֵיסַק שִׁעֲבּוּדָא דִי פְּסָקִית עִם אַבְרָהָם אֲרוּם לְעַם סַגִי אֲשַׁוִינָךְ תַּמָן: {ד} אֲנָא הוּא דִבְמֵימְרִי אֵיחוֹת עִמָךְ לְמִצְרַיִם וְאֵיחְמֵי סִיגוּפֵיהוֹן דִבְנָךְ וּמֵימְרִי יַעֲלִינָךְ תַּמָן אוּף אַפִּיק יַת בְּנָךְ מִתַּמָן וּבְרַם יוֹסֵף יְשַׁוֵי יְדֵיהּ עַל עֵינָךְ: {ה} וְקָם יַעֲקב מִבֵּירָא דְשָׁבַע וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת יַעֲקב אֲבוּהוֹן וְיַת טַפְלְהוֹן וְיַת נְשֵׁיהוֹן בִּסְדָנֵי דְשָׁדַר פַּרְעה לְמֵיטַל יָתֵיהּ: {ו} וְדַבְּרוּ יַת קִנְיָנֵיהוֹן וְיַת נִכְסֵיהוֹן דִי קָנוּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְאָתוֹ לְמִצְרַיִם יַעֲקב וְכָל בְּנוֹי עִמֵיהּ: {ז} בְּנוֹי וּבְנֵי בְנוֹי עִמֵיהּ בְּנָתֵיהּ וּבְנַת בְּנוֹי וְכָל זַרְעֵיהּ אַיְיתֵי עִמֵיהּ לְמִצְרָיִם: {ח} וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְעָלוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקב וּבְנוֹי בּוּכְרָא דְיַעֲקב רְאוּבֵן: {ט} וּבְנוֹי דִרְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי: {י} וּבְנוֹי דְשִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאוֹהַד וְיָכִין וְצוֹחַר וְשָׁאוּל הוּא זִמְרִי דְעָבַד עוֹבְדָא דִכְנַעֲנָאֵי בְּשִׁטִים: {יא} וּבְנוֹי דְלֵוִי גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: {יב} וּבְנוֹי דִיהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן עַל עֵיסַק עוֹבַדְהוֹן בִּישַׁיָיא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְשֵׁלָה וְזֶרַח לָא אוֹלִידוּ בְּנִין בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ דְנַחְתוּ לְמִצְרַיִם חֶצְרוֹן וְחָמוּל: {יג} וּבְנוֹי דְיִשָשׁכָר חַכִּימִין וּמָרֵי חוּשְׁבְּנָא וְשׁוּמְהוֹן תּוֹלָע וּפֻוָה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן: {יד} וּבְנוֹי דִזְבוּלוּן תַּגְרִין מָרֵי פְּרַקְמַטְיָא מְפַרְנְסִין יַת אֲחוּהוֹן בְּנֵי יִשָשׁכָר וּמְקַבְּלִין אֲגַר כְּוַתְהוֹן וְשׁוּמְהוֹן סֶרֶד וְאֵילוֹן וְיַחְלְאֵל: {טו} אִלֵין בְּנֵי לֵאָה דִילֵידַת לְיַעֲקב בְּפַדַן דַאֲרַם וְיַת דִינָה בְרַתֵּיהּ כָּל נַפְשַׁת בְּנוֹי וּבְרַתֵּיהּ תְּלָתִין וּתְלַת: {טז} וּבְנוֹי דְגָד צִפְיוֹן וְחַגִי שׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי: {יז} וּבְנוֹי דְאָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶרַח אֲחַתְהוֹן דְאִידְבָּרִית כַּד הִיא קְיָימָא לְגִינוּנִיתָא עַל דְבַשְרַת לְיַעֲקב דְיוֹסֵף קַיֵים הִיא שִׁיזִיבַת לְיַתְבֵי אָבֵל מִדִין קְטוֹל בְּיוֹמֵי יוֹאָב וּבְנוֹי דִבְרִיעָה דְנַחֲתוּ לְמִצְרַיִם חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל: {יח} אִלֵין בְּנֵי זִלְפָּה דִיהַב לָבָן לְלֵאָה בְּרַתֵּיהּ וִילֵידַת יַת אִילֵין לְיַעֲקב שִׁיתְּסַר נַפְשִׁין: {יט} בְּנוֹי רָחֵל אִיתַּת יַעֲקב יוֹסֵף וּבִנְיָמִין: {כ} וְאִתְיְלִיד לְיוֹסֵף בְּנִין בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִילֵידַת לֵיהּ אָסְנַת בַּת דִינָה וְרָבַת בְּבֵית פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס יַת מְנַשֶׁה וְיַת אֶפְרָיִם: {כא} וּבְנוֹי דְבִנְיָמִין עַשְרָא וּשׁוּמְהוֹן עַל פְּרִישׁוּתָא דְיוֹסֵף אָחוֹי. בֶּלַע, דְאִתְבְּלַע מִנֵיהּ. וָבֶכֶר, דְהוּא בּוּכְרָא דְאִמֵיהּ. וְאַשְׁבֵּל, דְהַלִיךְ בְּשִׁבְיָיתָא. גֵרָא, דְאִיתְגַר בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה. וְנַעֲמָן, דַהֲוָה נָעִים וְיַקִיר. אֵחִי, דְהוּא אָחוֹי בַּר אִימֵיהּ. וָראשׁ, דַהֲוָה רֵישׁ בְּבֵית אָבוֹי. מֻפִּים, דְאִזְדַבֵּן בְּמוֹף. חֻפִּים, דְבִזְמַן דְאִתְפָּרֵשׁ מִינֵיהּ הֲוָה בַּר תַּמְנֵיסַר שְׁנִין וְחָזִי לְכֵילָת הִילוּלָא. וָאָרְד, דְנָחַת לְמִצְרָיִם: {כב} אִלֵין בְּנֵי רָחֵל דְאִיתְיְלִידוּ לְיַעֲקב כָּל נַפְשָׁתָא אַרְבֵּסְרֵי: {כג} וּבְנוֹי דְדָן זְרִיזִין וְאַמְפּוּרִין וְלֵית סְכוּם לְמִנְיָנֵיהוֹם: {כד} וּבְנוֹי דְנַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵם: {כה} אִלֵין בְּנֵי בִלְהָה דִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּיהּ וִילֵידַת יַת אִלֵין לְיַעֲקב כָּל נַפְשָׁתָא שׁוּבְעָא: {כו} כָּל נַפְשָׁתָא דְעָלָא עִם יַעֲקב לְמִצְרַיִם נַפְקֵי יַרְכֵיהּ בַּר מִנְשֵׁי דִבְנֵי יַעֲקב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁיתִּין וְשִׁית: {כז} וּבְנוֹי דְיוֹסֵף דְאִתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם נַפְשָׁתָא תְּרֵין וְיוֹסֵף דַהֲוָה בְמִצְרַיִם וְיוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי דְאִתְיְלִידַת בְּמִעַלְהוֹן לְמִצְרַיִם בֵּינֵי טוּרַיָא סְכוּם כָּל נַפְשָׁתָא לְבֵית יַעֲקב דְעָלָא לְמִצְרַיִם שׁוּבְעִין: {כח} וְיַת יְהוּדָה שָׁדַר קֳדָמוֹי לְוַת יוֹסֵף לִמְחַוְיָא קֳדָמוֹי אָרְחָא וּלְמִכְבְּשָׁא יַת עַמוּדַיָא דְאַרְעָא וּלְאָתַקְנָא קֳדָמוֹי בֵּית מֵישְׁרוֹי בְגוֹשְנָא וְאָתוֹ לְאַרְעָא דְגשֶׁן: {כט} וְטַקֵיס יוֹסֵף אַרְתִּיכֵיהּ וְסַלִיק לִקְדָמוּת יִשְרָאֵל אָבוּי לְגשֶׁן וְקָדָם דְאִשְׁתְּמוֹדְעֵיהּ אָבוֹי סְגַד לֵיהּ וְאִתְחַיֵיב לְמִיהֱוֵי שְׁנוֹי קְטִיעַן וּתְהָא וְאִתְחַמֵי לֵיהּ וּרְכִן עַל פְּרִיקַת צַוְורֵיהּ וּבְכָא עַל צַוְורֵיהּ תּוּב עַל דִסְגַד לֵיהּ: {ל} וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְיוֹסֵף אִין מַיְיתָנָא בַּהֲדָא זִמְנָא מִתְנַחֵם אֲנָא דִי בְמֵיתוּתָא דְמַיְיתִין בָּהּ צַדִיקַיָא אֲנָא מַיִית בָּתַר דְחָמִית סְבַר אַפָּךְ אֲרוּם עַד כְּדוֹן אַנְתְּ קַיָים: {לא} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי וּלְבֵית אָבוֹי אִיסַק וְאַתְנֵי לְפַרְעה וְאֵימַר לֵיהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִבְאַרְעָא דִכְנָעַן אָתוֹ לְוָתִי: {לב} וְגוּבְרַיָא רַעֲיָין דְעָאָן אֲרוּם גוּבְרֵי מָרֵי גֵיתֵי הֲווֹ וְעַנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן וְכָל דִילְהוֹן אַיְיתִיאוּ: {לג} וִיהֵי אֲרוּם יִקְרֵי לְכוֹם פַּרְעה וְיֵימַר תָּנוּן לִי מַה עוֹבָדֵיכוֹן: {לד} וְתֵימְרוּן מָרֵי גֵיתֵי הֲווֹ עַבְדָךְ מִטַלְיוּתָנָא וְעַד כְּדוּן בְּגִין דְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן אֲרוּם מְרַחְקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מו
תרגום ירושלמי: כ״ח לְאַתְקָנָא לֵיהּ אָתַר בֵּית מֵישְׁרוֹי לְגוֹשְׁנָא:
רלב"ג על בראשית פרק-מו
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il