בראשית פרק-מה – עם 26 מפרשים

{א} וְלֹֽא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵֽעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָֽיו: {ב} וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹֽה: {ג} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָֽכְלוּ אֶחָיו לַֽעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָֽיו: {ד} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָֽיְמָה: {ה} וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּֽי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִֽחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶֽם: {ו} כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָֽרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִֽיר: {ז} וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַֽחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָֽה: {ח} &nbspשלישי&nbsp&nbspוְעַתָּה לֹֽא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָֽאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ט} מַֽהֲרוּ וַֽעֲלוּ אֶל אָבִי וַֽאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּֽעֲמֹֽד: {י} וְיָֽשַׁבְתָּ בְאֶֽרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹֽאנְךָ וּבְקָֽרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ: {יא} וְכִלְכַּלְתִּי אֹֽתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵֽיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ: {יב} וְהִנֵּה עֵֽינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַֽמְדַבֵּר אֲלֵיכֶֽם: {יג} וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִֽהַרְתֶּם וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵֽנָּה: {יד} וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָֽמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָֽיו: {טו} וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּֽוֹ: {טז} וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָֽיו: {יז} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַֽעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּֽלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָֽעַן: {יח} וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּֽתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָֽרֶץ: {יט} &nbspרביעי&nbsp&nbspוְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחֽוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶֽם: {כ} וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הֽוּא: {כא} וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּֽרֶךְ: {כב} לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹֽת: {כג} וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹֽשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹֽשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּֽרֶךְ: {כד} וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַֽל תִּרְגְּזוּ בַּדָּֽרֶךְ: {כה} וַֽיַּֽעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶֽל יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם: {כו} וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶֽאֱמִין לָהֶֽם: {כז} וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם: {כח} &nbspחמישי&nbsp&nbspוַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵֽלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמֽוּת:

רש"י על בראשית פרק-מה

רש"י: {א} ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו ק מתביישין בהודעו להם: {ב} וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו, ואין זה לשון בית ממש, ר אלא כמו בית ישראל, בית יהודה, מישנ"דה בלע"ז: {ג} נבהלו מפניו. מפני הבושה: {ד} גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם ש שהוא מהול (ב"ר צג, ח.): {ה} למחיה. להיות לכם למחיה: {ו} כי זה שנתיים הרעב. עברו משני הרעב: {ח} לאב. לחבר ולפטרון: (צום בעשיטצער פאטראן): {ט} ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות: {יא} פן תורש. דלמא תתמסכן, לשון מוריש ת ומעשיר: {יב} והנה עיניכם רואות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.): ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין א אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם: {יד} ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות ב שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:): ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה ג שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב, (ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד, ועיין בביאור תרגום יונתן ששם הוא בדרך דרש): {טו} וינשק. הוסיף בנשיקה מנשק והולך דיבייש"ר בלע"ז: ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם: דברו אחיו אתו. שמתחלה היו בושים ממנו: {טז} והקול נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית ד ממש: {יז} טענו את בעירכם. ה תבואה: {יח} את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין ו בה דגים: חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא: {יט} ואתה צויתה. מפי ז לומר להם: זאת עשו. כך אמר להם שברשותי היא: {כג} שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו'. (רצונו שמלת כזאת המיותרת, ובכ"ף הדמיון, מורה על כי מעולם לא שלח לו עשרה חמורים וי' אתונות, רק הכי קאמר קרא, ולאביו שלח בעגלות כזאת וגו' כלומר כחשבון הזה שהוא משא י' חמורים וי' אתונות. והשתא אתי שפיר, דלא מצינו נכתב אלא וירא את העגלות, ולא שום חמורים ואתונות וק"ל. בשם הגאון מהרש"ל): מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים ח נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול: בר ולחם. כתרגומו: ומזון. ליפתן (כך גירסת רא"ם): {כד} אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, ט שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה י גסה, והכנסו בחמה לעיר. לפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו: {כו} וכי הוא מושל. ואשר הוא כ מושל: ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, ל לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מאין הפוגות (איכה ג, מט.), וריחו לא נמר (ירמיה מח, יא.), מתרגמינן וריחיה לא פג: {כז} את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק מ כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה: ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה נ שפירשה ממנו: {כח} רב עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי:

רמב"ן על בראשית פרק-מה

רמב"ן: {א} ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו. לא יכול לסבול שיהיו המצריים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם לשון רש"י ורבי אברהם אמר להתאפק לסבול לכל הנצבים עליו טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם אבל אונקלוס תרגם לאתחסנא להתחזק וכן ואתאפק ואעלה העולה (שמואל א יג יב) וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק והנכון בעיני שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה ולא יכול יוסף להתחזק לכלם ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם ויצאו מעליו ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה ויתכן כי פירוש "הנצבים עליו" משרתיו העומדים לפניו כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו) שרי הנצבים (מלכים א ה ל) להתיצב על ה' (איוב א ו) וטעם "ויקרא" שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי בלתי האנשים האלה וטעם בהוצאה שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה כי תהיה להם (לחרפה) וגם אליו למכשול שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם אלו אנשי בוגדות לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו בגדו באחיהם גם באביהם בגדו מה יעשו במלך ובעמו וגם ביוסף לא יאמינו עוד {ו} כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. הזכיר להם מה שעבר וידעו גם הם לומר כי הארץ אשר עברו עליה שתי שנים ברעב ואכלו כל מה שהיה בידם ונתיקר השער מאד ועוד יעברו עליהם חמש שנים לא תהיה לכם בה מחיה כלל אם לא שלחני השם לפניכם {י} וישבת בארץ גשן. היה יוסף יודע באביו שלא ירצה לעמוד בארץ מצרים אשר שם הבירה למלכות על כן שלח לו מעתה כי בארץ גושן יושיבנו וטעם אתה ובניך מחובר בפסוק העליון רדה אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך {יא} ואמר פן תורש אתה וביתך. דרך כבוד כי לאחיו אמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ולשום לכם שארית שהיו מתים ולא ישאר להם שארית אבל לאביו לא רצה לאמר כן ואמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות {יב} כי פי המדבר אליכם. בלשון הקדש (בלי מליץ זה) דעת המפרשים (רש"י הראב"ע והרד"ק) והוא תרגום אונקלוס ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש כי על דעתי הוא שפת כנען כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא והגל הזה עד ואיננו לשון לאיש אחד לבד אבל הוא לשון כנען ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא ואף כי המושל שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות וכמו שתראה בנבוכדנצר שאמר בלשון הקדש (דניאל ב ג) חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום בעבור שהיו שם חרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים מלשונות רבים ומישראל וכולם יבינו אותו והם ענו לו בארמית וידברו הכשדים למלך ארמית כי הם היו הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות ולהם היה הרשות לדבר אל המלך ועוד כי כאשר בא יוסף משם למצרים יבאו רבים ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו וענין המכירה אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה והנכון בעיני כי יאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה להוריד אבי אלי לכלכלו אם כן תגידו לאבי את כל הכבוד ואת כל אשר ראיתם בעיניכם ותמהרו להורידו אלי כי הדברים אמת ויש בי כח להצילו ולהחיותו ברעב והוא כמו כי פי אני דברתי ובגמרא במסכת מגילה (טז) אמרו כפי כן לבי {טז} וטעם באו אחי יוסף. כי היה יוסף מגיד לבית פרעה כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים כי גנב גונב משם ועתה שמעו כי באו אחי יוסף כאשר אמר

"וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו" – כי היה הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים יצא למלוך ועתה בבוא אליו אחים נכבדים ונודע כי הוא הגון להתיצב לפני מלכים שמחו כולם בדבר {יט} ואתה צויתה זאת עשו. אמר הדבר בצואה לו מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך ולא ידע אתו מאומה על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר על כן אמר לו אני מצוה אותך שתעשה זאת על כל פנים {כג} ולאביו שלח כזאת. כחשבון הזה ומהו החשבון עשרה חמורים וגו' לשון רש"י ואיננו נכון שירמוז על החשבון אבל יתכן שיאמר כזאת המנחה ויהי שעורו ולאביו שלח זאת המנחה עשרה חמורים וגו' והכ"ף כאילו יתירה רק דרך הלשון לדבר כן כמו ותדבר אליו כדברים האלה עשה לי עבדך (לעיל לט יט) או יאמר ולאביו שלח צידה כצידה הזאת אשר נתן לאחיו ולא להשוותן רק כאשר נתן להם צידה לדרך בלכתם כן שלח לאביו בר ולחם ומזון לדרך בבואו והוא הנכון והזכיר חמורים ואתונות כי המשא ונושא המשא הכל שלח לו והמנהג לשלוח זכרים ונקבות כאשר עשה אביו (לעיל לב טז) {כד} אל תרגזו בדרך. רגז לשון רתת ותנועה ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב לב רגז (דברים כח סה) ורגזו וחלו (שם ב כה) ותחתי ארגז (חבקוק ג טז) ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח) ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך והענין כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא כמו שנאמר (בפסוק ט) מהרו ועלו אל אבי ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום {כו} ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין לא היה לבו פונה אל הדברים לשון מפיגין טעמן לשון משנה (גמ' ביצה יד) וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט) וריחו לא נמר (ירמיהו מח יא) מתורגם וריחיה לא פג לשון רש"י ואיננו נכון כי לשון פוגה שביתה וביטול כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח) וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט) שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק וכן מפיגין טעמן שמפזרין אותו ומתבטל וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד) תבטל ותפסק וגם זה ויפג לבו שנתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה תנועת הלב והיה כמת וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו והנה נפל הזקן כמת ואמר כי לא האמין להם להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה וזהו ותחי רוח יעקב אביהם ואונקלוס תרגם ושרת רוח נבואה בעבור שהדבר אמת הוסיף זה ודרש כן במלת רוח שלא אמר "ויחי יעקב אביהם" ועשאו מענין רוח ה' אלהים עלי (ישעיהו סא א) ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו (שם מח טז) איש אשר רוח בו (במדבר כז יח) {כז} וידברו אליו את כל דברי יוסף. יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג-ז) ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו כי ישא פניו ולא ימרה את דברו ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים

אור החיים על בראשית פרק-מה

אור החיים: {ג} אל תירא וגו' כי לגוי וגו'. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כוונת ה' באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה. עוד קשה אומרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אומרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר כי גוי גדול אשימך וגו':

אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם דכתיב (בראשית טו) כי גר יהי' זרעך וגו' ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו אנכי אלהי אביך נתכוון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה, ולצד שיחשוב יעקב לחזור ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר והוא אחר עבור שנת רעב והבטחתו יתברך שאומר לו אל תירא היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול. ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז"ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה' (דברים ד' ח') ומי גוי גדול וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים, וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ לזה אמר אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו':

עוד יכוין לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקיים השעבוד והעינוי במצרים שבזה יהיה הדבר כבד על בניו כי לגוי גדול וגו' שהוא שם ומוכרח הדבר להיות כן: {ד} אנכי ארד מצרימה וגו'. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ' י"ב) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר:

ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו (תהלים צא) עמו אנכי בצרה שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה פירוש לשון מיצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף, אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (מגילה כט:) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ואמרו עוד (ב"ר פ' צ"ד) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס"ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים:

אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ"ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז"ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן (שמות מ לה) מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, (קהלת ה') ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז"ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים, והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך יש ביניהם הפרשות מופלאות והבן. ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך שכפל לומר פעם ב' ואנכי ולא הספיק במה שכתב בתחלה אנכי ארד וגו' שנתכוון לומר על הבחינה העליונה אעלך וגו' והוא סוד אומרו (יתרו) אנכי ה' אלהיך והיא בחי' שכינה העליונה שנת היובל שנת המ"ט והוא סוד מ"ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה:

עוד יכוון באומרו ואנכי פעם ב' רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אומרו (מכילתא בא) ויוציאנו ה' וגו' לא על ידי מלאך ולא וגו' אלא הקב"ה בכבודו וגו', והוא אומרו ואנכי בכבודי אעלך וגו':

וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו ב' עליות האחד יציאת מצרים, והב' שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו למעלה, ואמר תיבת גם לרמוז תוספת הריבוי שיעלו בו ממצרים בין בבחינת המעלה בין בבחינת הבירורים שיבררו שמה ניצוצי הקדושה לאין קץ:

או ירצה גם עלה לרמוז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועיין בזוהר (שמות ד') בפירוש פסוק יצאו כל צבאות ה':

ויוסף ישית ידו וגו'. נתכוון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף ואמר גם כן (וישכ לח) כי ארד אל בני וגו', לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאה (קהלת י') וגו':

עוד נתכוון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיותו אלא לאחר מיתה והוא אומרו ויוסף וגו', גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיותו כדי שיקוים דבר ה' שישית יוסף ידו על עיניו ואם יצא אין הדבר יכול להתקיים: {ו} ויקחו את מקניהם וגו'. טעם שלא אמר כן בתחילת הנסיעה כשאמר (א') ויסע וגו'. אולי כי מקודם לא נסעו אלא ללוות יעקב גם לראות פני יוסף אך אחר מראה הנבואה נתגלה להם כי מסכים אל עליון שיגורו שם במצרים עד יום שירצה להעלותם משם וכמו שטר חוב הגלות אלא נשאו טפם וגו' ויבואו מצרימה: {ז} בניו ובני וגו'. אחר שאמר בסמוך יעקב וכל זרעו לא היה צריך לומר פעם ב' בניו ובני וגו':

עוד צריך לדעת למה הפסיק בין בניו ובני בניו לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו בתיבת אתו, ולא הספיק במה שאמר לבסוף הביא אתו מצרימה:

אכן כוונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וציינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם, ואמר בניו ובני בניו אתו פירוש אלו לא הוצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אומרו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו פירוש בני בני בניו אלו הביא אתו מצרימה פירוש הוא הביאם לא לרצונם באו:

וראיתי לתת לב לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א) שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים לא התחיל השעבוד דכתיב (שמות א') וימת יוסף וגו' וכל הדור ההוא פירוש שירדו מצרים אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כן כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (ב"ר פ' צ"ד) ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם, ועיין בדברי הזוהר (ויקהל קצח.) בפירוש פסוק אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה': {ח} ואלה שמות וגו'. יש להעיר בפירוש מספר זה, א' למה הוצרך לומר יעקב ובניו, גם אין לה משמעות בהרדפת הענין. ב' אומרו (ט"ו) כל נפש בניו וגו' שלשים ושלש. ובפרטן אינם כי אם ל"ב. ורז"ל הרגישו מזה ואמרו (ב"ר פ' צ"ד) שהיא יוכבד שנולדה בין החומות, ודבריהם ז"ל יקובלו מפיהם ולא מפי זולתם כי אין ראיה לזה מהכתוב. גם מהם אמרו (שם) כי שכינתו יתברך היא המשלמת ע', ולדבריהם ז"ל אין כאן יוכבד במנין שאם לא כן שלמים הם במספר הע', ודבריהם ז"ל יוצדקו ביישוב פסוק (כ"ז) הבא באחרונה כל הנפש הבאה וגו' שבעים לא בפסוק זה כי למה יצטרף לבני לאה לבד וא"כ מה יענה בל"ג שאינם אלא ל"ב. ולמדרש שאמר זו יוכבד וכו' ודאי שיחלוק על מדרש הנזכר, וקשה לי גם עליו כי לפי דבריו שאמר שיוכבד נולדה ובה נשלמו ל"ג בני לאה אם כן למה כשחזר הכתוב לכלול כל פרטי המניינים בסמוך אמר (כ"ו) כל הנפש הבאה ליעקב וגו' ששים ושש ואם נולדה יוכבד יהיה החשבון ששים ושבע, על זה הדרך, ל"ג של לאה, ששה עשר של בני זלפה הרי ארבעים ותשע, אחד עשר של בני רחל מלבד יוסף ושני בניו שהיו במצרים הרי ששים, ושבעה של בני בלהה הרי ס"ז, ולמה יכחיש הכתוב עצמו ויאמר כל הנפש וגו' ששים ושש ובפרטן הוא מונה ששים ושבע. עוד יש לתמוה כי חזר באחרונה וצירף יוסף ובניו וגו' ואמר כל הנפש וגו' שבעים, ואינו כן, הן אמת לדברי המדרש שצירף ה' עמהם שכינתו יתיישב פסוק זה וקשה לדבריו פסוק ראשון:

והנכון בפשט הכתובים הוא כי ב' מנינים מונה הכתוב באחד מונה יעקב ובאחד מונה זרע יעקב, ולזה כשכולל יעקב ובניו הנה הם שבעים וכשמפרט בניו מבלעדי יעקב אינם אלא ס"ט. גם בזה ידוייקו הכתובים במה שהערנו בהם כי בתחלה הראנו באצבע כי מכניס יעקב במנין הראשון של בני לאה, והוא אומרו יעקב ובניו פירוש כי מכניסו בכלל מנין זה ולזה אמר לבסוף כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש פירוש כל נפש האמורים בפרשה זו בצירוף בניו ובנותיו והוא עמהם בצירוף החשבון ולא הוצרך להזכירו וסמך על מה שרשם בתחילת הענין יעקב ובניו. ואולי כי לזה אמר תיבת כל לכלול האב עם הבנים במספר זה. ותמצא שבצירוף בני זלפה שאמר בסמוך אמר (י"ח) ותלד וגו' שש עשרה נפש ולא אמר כל, והגם שבמספר בני רחל (כ"ב) אמר כל להיות שרצה לכלול בני יוסף שבהם עולה החשבון לסכום הרשום, ומה שאמר (כ"ה) כל בבני בלהה נתכוין לומר שאין בכולן אלא שבע חשבון קטן:

עוד תמצא שבכל שלשת האמהות אמר זכרון הלידה בזלפה אמר ותלד את אלה וגו', ברחל אמר אשר יולד ליעקב, בבלהה אמר ותלד את אלה וגו', מה שלא אמר כן בבני לאה, ולדרכינו נתכוון הכתוב להעיר כי לא כל הל"ג הם נולדים, ולזה אם היה אומר ותלד אלה ליעקב שלשים ושלש היה הנשמע כי שלשים ושלש ילדה ולא כן הוא שלא ילדה אלא ל"ב ובצירוף אביהם עם בניו ובנותיו ל"ג, ואשר על כן כשצירף באחרונה העירך כי חשבון הבנים ובנות בפני עצמן לבד מיעקב אינו כן, והוא אומרו בצירוף פרטי החשבון. כל הנפש הבאה ליעקב הרי הוציאו מכלל החשבון ודקדק לומר יוצאי ירך יעקב ששים ושש, ולא תקשה קושייתנו שששים ושבע, כי שם כלל יעקב וכאן לא כללו, ובצירוף מספר הכל לבסוף אמר כל הנפש לבית יעקב פירוש הוא ובניו שבאו מצרימה שבעים:

גם שנתחכם הכתוב להעירך למה שפירשנו במה שדקדק לשנות דבריו בב' כתובים הבאים כאחד בב' הצירופים, באחד דקדק לומר כל הנפש הבאה ליעקב הקדים הביאה להזכרת יעקב, ובפסוק ב' אמר כל הנפש לבית יעקב הבאה הקדים הזכרת יעקב להזכרת הביאה נתכוון בזה לומר כי בצירוף חשבון ראשון אין יעקב בכלל ולזה אמר הבאה ליעקב פירוש הבאה לו הא למדת כי הוא אינו בכלל, ובצירוף חשבון ב' אמר כל הנפש שיש לבית יעקב שבאו מצרימה וגו' הא למדת כי יעקב לא יצא מהכלל:

וכדי שלא לסתור ח"ו דברי רז"ל שאמרו יוכבד נולדה בין החומות אולי שרמזה הכתוב באומרו כל נפש וגו' ובנותיו ולא מצינו לו אלא בת אחת אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות, אבל לא כללה בחשבון כי יעקב הוא המשלים כמו שכתבתי. ויש עוד טעם בדבר שלא תכלל בחשבון כי אם נולדה בין החומות וצריכה ל' יום כדי שתצא מכלל נפל ולא היתה ראויה להימנות בכניסתם. ולא יקשה בעיניך שיהיה פרושינו הפך דברי חז"ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שה"ש ה') חכו ממתקים וכולו מחמדים.

ויש ליישב מה שהקשינו לדבריהם ז"ל והוא דחוק והפשט כראי מוצק (איוב ל"ז) והדרשה תדרש: {יב} ובני יהודה ער ואונן וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו. גם אין חידוש בהודעת מיתתם. גם צריך לדקדק אומרו ויהיו בני פרץ וגו' שהיה לו לומר ובני פרץ וגו' כאומרו אחר זה ובני בריעה מה היא כוונתו באומרו ויהיו וגו'. ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים ויוצרך המיבם להביאם והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה והביא ב' הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שיעור הכתוב ובני יהודה ה' בנים ער ואונן וגו' וימת וגו' ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול:

ובדרך פשט יכוין הכתוב בהזכרת ער ואונן ללמד עליהם זכות כי טעם מיתת ער ואונן היה לצד שהיו בארץ כנען על דרך אומרו (אחרי י"ח) כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו' ואמרו ז"ל (ויק"ר פ' כ"ג) השוה הכתוב מעשה מצרים וכו', ולצד שהיו שם ער ואונן למדו ממעשיהם וזולת זה בניו של אותו צדיק אין שורשם רע ומר ח"ו, ותמצא שיצו האל ישראל לבל ילמדו מהם דכתיב כמעשה וגו':

וטעם אומרו ויהיו רמז כי לאלה יקרא הויה ואין כמותם לצד כי מהם יצא חוטר לישי משיחנו מלכנו אשר יהיה לנס עמים אליו גוים ידרושו: {ל} ויאמר וגו' אמותה הפעם וגו'. טעם אומרו הפעם פירוש להיות שאמר (וישב ל"ז) כי ארד אל בני אבל שאולה עתה אמר לא אראה השחת:

עוד נראה לומד בדקדוק אומרו כי עודך חי ולא הספיק לומר אחרי ראותי פניך והדבר מובן כי חי הוא. גם צריך לדעת למה לא אמר יעקב כן כשבשרוהו האחים כי יוסף חי ומצינו שהאמין כשראה העגלות (מ"ה) ותחי רוח וגו' ומה דבר חדש ראה:

אכן כוונת דברי יעקב הם כי הגם שנתבשר כי עודנו חי זה הועיל לדעת שישנו במציאות אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו ונתון תוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים, ומה גם לצד מה שעברו מרוח הקודש שאמר (ל"ז) טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, (ב"ר פ' פ"ד) ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש ומה גם יעקב הצדיק, אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו כי הכרת הפנים תענה באיש, וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר, לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פי' צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים (ברכות יח.) ונכון:

כלי יקר על בראשית פרק-מה

כלי יקר: {א} האספו ואגידה לכם וגו'. ואח"כ הזכיר לשון קיבוץ הקבצו ושמעו וגו', לפי שארז"ל (עיין פסחים נו.) בקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, והנה לשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ במקום מגולה ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב.ב) ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט.יח) וכן רבים, אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים, כך מתחילה בקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, ע"כ אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, ע"כ חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים, והזכיר ב"פ ושמעו כי לקצתם היה מדבר דברי כבושים ותוכחות כמו לראובן ושמעון ולוי, וע"ז אמר ושמעו בני יעקב, ולקצתם היה מגיד עתידות, וע"ז אמר ושמעו אל ישראל אביכם, כי הגדת העתידות תלוי ברוה"ק שעליו המיוחס לשם ישראל כי שם זה רוחני, וזה פירוש יקר. {ג} ראובן בכורי אתה וגו'. תרגומו חזי לך למיסב תלתא חולקין, בכירותא, כהונתא, ומלכותא, רצה לפרש הפסוק ראובן בכורי אתה, ראוי אתה לבכורה לפי שכחי וראשית אוני אתה, וראוי אתה לכהונה דהיינו יתר שאת, כי העבודה בבכורות, וראוי אתה למלכות יתר עז. אמנם פחז כמים אל תותר, כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכל שופט צריך להיות מתון בדבר המשפט, ואתה פחזת כמים בכל עניניך ופחז היינו המהירות, ע"כ אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה, וכי עלית משכבי אביך ע"כ אינך ראוי לכהונה, כי הכהונה עניינה להשרות השכינה בבהמ"ק שנקרא משכבי אביך שבשמים, כמו שמפרש רש"י על פסוק הנה מטתו שלשלמה ועל פסוק בין שדי ילין (שה"ש א.יג-ג.ז) וכארז"ל (סנהדרין ז.) כד הוי רחימתין עזיזא אפותיה דספסירא הוינא שכיבן כו' ואתה גרמת סילוק השכינה ע"י מעשה בלהה ע"כ אינך ראוי לכהונה, ונקט משכבי לשון רבים כי שלשה מקדשים יהיו לעתיד חוץ ממשכן.

אז חללת יצועי עלה. באותו פעם חללת גם יצועי דהיינו מטה שלי כדי שלא אוליד עוד בנים ממנה, ועשית זה בעבור חמדת הממון שיהיה לך חלק גדול בירושה, וכן פירש הרמב"ן, ע"כ אני קונס אותך בממון לבלתי היות לך משפט הבכורה ליקח פי שנים, ותהיה ליוסף בעל עין יפה שפרנס את אביו ואת אחיו כמ"ש (דה"א ה.א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.

יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג.ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, ופירש מהרי"א לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים ע"כ ברכו יחי ראובן ואל ימות. ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים או ברבוי עם, או באנשים בעלי כח וגבורה, ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע ע"כ הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו גבורים וע"ז אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו ג"כ רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, וע"ז אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות.

ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש"י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ"ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אע"פ שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, ר"ל שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, ע"כ אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מ"מ גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מ"מ הנני נותן לך ברכתי שלום שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך. ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפי' רש"י על ויהיו בני יעקבכ י"ב (בראשית לה.כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד. {ה} שמעון ולוי אחים. שניהם כאח לצרה יולד, התחיל בשבחם כדרך שנאמר (לד.כה) ויקחו שמעון ולוי אחי דינה, פירש"י לפי שמסרו עצמם עליה נקראו אחי דינה, וזה באמת שבח להם שנכנסו בעובי הקורה בעבור אחותם, אך שלא יפה עשו מה שגזלו כל העיר כי זה כלי חמס הוא ואין הנקמה תלוי בזה, ועל שהמתיקו סוד יחד ונקהלו על כל העיר אמר בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש זהו טעם על שהתחיל בשבח לומר שלבשו קנאה בעבור אחותם והרגו כולם כאיש אחד, וברצונם עקרו שור. היינו החומה כתרגומו וזה טעם על שמסיים בגנות, ואמר כלי חמס מכרותיהם כי דבר זה אינו תלוי באף ובנקמה אלא מרצונם הטוב עקרו החומה לקעקע כל העיר ולחמוס כל אשר להם. {ז} ארור אפם כי עז. מצינו בכל מקום לשון עזות על הפנים ולשון קשיות על העורף שהוא מעבר השני אל הפנים, וכשקלל לא קלל אלא עזות אפם וקשיות ערפם ואמר ארור אפם ואימתי כי עז כשהוא עז, ועברתם היינו עבר השני של אפם דהיינו הפנים, ומעבר השני הוא העורף ועל העבר השני דהיינו העורף אמר כי קשתה, ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו קנין של העזות פנים וקשיות העורף מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, ע"כ אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל, ר"ל החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, ר"ל כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן, והיינו הך שקרא משה לכל ישראל עם קשה עורף, שנאמר (שמות לד.ט) כי עם קשה עורף הוא, ורז"ל (ביצה כה:) אמרו שלשה עזים הם ישראל באומות כו' לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי כי חלק אותם יעקב לכל בניו.

דבר אחר, אע"פ שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ"מ יש בהם צד לטובה, כארז"ל (אבות ה.כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים, וזהו שאמר יעקב שאפם כי עז, ועברתם דהיינו העבר השני לאפם כי קשתה, וזה בודאי מדה רעה וכדת מה לעשות בהם להפכם לטובה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ר"ל אחלק ואפיץ העזות וקשיות עורף אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו להפך פעולתם לטובה כאמור, ומה שכללם יעקב ומשה הפרידם, לפי שכבר אמר אחלקם וגו' ע"כ לא היה משה רשאי לצרפם, ומ"מ ברכם קצת מעין ברכתו של יעקב כי אמר ברך ה' חילו, פירש אונקלוס על הנכסים כי לא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לו, כך אמר יעקב אחלקם ביעקב, ר"ל אחלק לו בין כל יעקב כי מן כל ישראל יקחו המה חלקם, ואע"פ שבעבור היות כלי חמס מכרותיהם דהיינו לגזול ממון כל העיר נותן הדין לקנסם שיהיו כולם עניים, מ"מ אחלק להם ביעקב לקבל מהם מתנותם, ושבט שמעון אפיץ בישראל להיות סופרים ומלמדים. וע"כ רמז משה ברכה לשמעון תוך ברכת יהודה כי גם מיהודה מושכים בשבט סופר, כמ"ש ומחקק מבין רגליו ומחקק היינו סופר. {ח} יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, ע"כ מדה כנגד מדה יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה, כי מצינו כשהומלך דוד כתיב (ש"ב ה.א) ויאמרו כל שבטי ישראל וגו' הננו עצמך ובשרך וגו' אתה המוציא והמביא בישראל כו', והבט ימין וראה כי בג' הזכיר ברכותם מעין שמם יהודה, גד, ודן. יהודה על שם יודוך אחיך, דן ע"ש ידין עמו, גד ע"ש גדוד יגודנו, ושלשתן נמשלו לאריה, יהודה גור אריה, ומשה אמר דן גור אריה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה', וכן יהודה ידו בעורף אויביו, ודן ידין עמו פי' הרמב"ן ינקום נקמת עמו, וגד שנאמר וטרף זרוע אף קדקד, ונרמזו שלשתן בפסוק והוא יגד עקב, יגד ר"ת יהודה גד דן, כי יגד ענינו לשון כריתה מלשון גודו אילנא, (דניאל ד.יא) כי שלשתן יכריתו האויבים ולא בגבורת איש כ"א בעזר אלהי, כי כמו שהש"י אינו נלחם כי אם בשמו ית', כמ"ש (שמות טו.ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, כך אלו אין מלחמתם בכלי זיין, וכן פירש רבינו בחיי שבפרשת יהודה תמצא כל האותיות אלפ"א בית"א חוץ מן ז' להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה', וכן שלש אלו נלחמו בשמם כי כאשר שמעו האומות את שמע שמם והוראת שמותם מיד תפול עליהם אימתה ופחד, כי שם יהודה מורה שהכל יודו לו כי אליו יאתה הרוממות, ודן ידין וינקום נקמת עמו, וגד לשון כריתה, וז"ש לפי שיהודה אתה יודוך אחיך ושמך יגרום לך שידך בעורף אויביך.

גור אריה יהודה. אע"פ שנמשל לאריה שדרכו לטרף טרף, מ"מ מטרף בני עלית לא הסכמת בטרף טרף יוסף אלא עלית נסתלקת מעל אחיך, שכן נאמר (וישב לח.א) וירד יהודה מאת אחיו. ר"ל נסתלק מהם כי לא רצה להיות אתם בחבורתם, או עלית לשון מעלה שמצד טרף בני שלא היה לך חלק בו עלית למעלה זו.

לא יסור שבט מיהודה. רבו הדעות בפירוש פסוק זה והמעיין יבחר בפירוש מהרי"א כי הוא קבץ כל הדעות וכל מה שדברו בו רוב המפרשים ע"כ משכתי ידי מלהעלות זכרונם על ספר כי יאריך הסיפור. {יג} זבולון לחוף ימים ישכון וגו'. לפי שזבולון היה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר שהיה עוסק בתורה, וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך. כי הממון אין לו שלימות כי עם ע"י הוצאה, וההוצאה טוב בו מהקבוץ, אבל יששכר באהליך. כי קנין הממון אינו דבק בו כקנין התורה שהוא תמיד באהלו ואינו תלוי בהוצאה, כי אפילו אם נשאר הקנין באהלו יש בו שלימות. וכן פסוק זה בא לגלות ההעדר הכרוך בעוסקים בקנין הממון, כי מלבד מה שכל ימיהם אין להם מנוחה יש בהם עוד חסרון אחד והוא פיזור הנפש, כי הוא וביתו וסחורתו מפוזרים ומפורדים זה מזה, כי משכן ביתו יהיה במקום אחד, והוא עצמו יהיה בדרך או אניה בלב ים, וסחורתו במקום שלישי, והרי נפשו מפוזר כי מחשבתו על ביתו שבמזרח, ומחשבתו על סחורתו שבמערב, ומחשבתו על עצמו בין שני גבולים אלו, ז"ש זבולון לחוף ימים ישכון כי שם ביתו, אבל הוא לא ישכון בביתו אלא הוא לחוף אניות, כי כל ימיו יהיה באניה בלב ים, וירכתו היינו סחורתו וממונו שנקרא היקום אשר ברגלין שמקימו על רגליו, כירך זה המעמיד את האדם ומקימו, על צידון. כי הוא מקום סחורה כמו שאמר (ישעיה כג.ב) סוחר צידון עובר ים מלאוך. וע"ז אמר חכם אחד שיצילו ה' מפיזור הנפש, כי מחשבתו מפוזרת בהרבה מקומות, והזכיר ההפך אצל יששכר כמו שיתבאר בסמוך. {יד} יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כחמור זה שהוא ומשאו קשורים יחד לא יתפרדו, כך קנין התורה דבק ואינו נפרד ממנו. ולא כמו קנינו של זבולון שמצד שהוא וביתו וקנינו נפרדים ע"כ הוא בעל תנועה תמיד, או לביתו או לקנינו כי על הרוב הם חוץ ממנו, אבל יששכר תמיד משאו משא דבר ה', והוא רובץ בין המשפתים היינו בין שני גבולים. כי כל הצלחות של הגוף יסובבוהו כמ"ש (משלי ג.טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ובכל מקום שהוא הולך או עומד תמיד הוא בין שני גבולים, כי הם גדלים עמו והולכים לרגלם, מה שאין כן בהולך בסתם בסחורה שאין שני גבולים אלו דבוקים בו, כי לפעמים הוא הולך במקום סכנה וזה מתנגד לאריכות ימיו וענה בדרך כחו, ולפעמים יתרחק מעושרו כי לא ירד אחריו כבודו, וא"כ על רוב אינו בין המשפתים, אבל העוסק בתורה ורובץ תחת משא דבר ה', תמיד הוא בין המשפתים כאמור.

וירא מנוחה כי טוב. כי אין קנין התורה תלוי בתנועה כמו קנין הממון, כי על הרוב ממרחק יביא לחמו, אבל קנין התורה תלוי בעמל הנפש ומנוחת הגוף, כי מטעם זה נתנה התורה בשבת יום מנוחה, ואת הארץ כי נעמה. כי א"י אוירא דמחכים הוא, ויט שכמו לסבול עול תורה. ואע"פ שקנין התורה קודם במעלה לקנין סתם סחורה כי טוב סחרה מכל סחורה, מ"מ הקדים את זבולון ליששכר כ"א אין קמח אין תורה, ואם לא יאכל וישתה איך יהיו אבריו חזקים אף בריאים לטרוח בתורת ה', ע"כ הקדים את זבולון אשר ממרחק יביא לחמו כדי שיוכל יששכר להיות יושב אוהלים, וגם יששכר נותן מחלקו בתורה אל זבולון שמעלה לו מס עובד עבודה ממש וזש"ה ויהי למס עובד. {טז} דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יאמר שאע"פ שבדגלים יהודה נוסע בראשונה ודן באחרונה, מ"מ ישוה לו גם הוא שידין את עמו כאחד כמיוחד שבשבט ישראל והוא יהודה, כי שמשון שפט את ישראל בדורו כדוד בדורו, וכמ"ש במלך המשיח שיבוא מיהודה וברוח שפתיו ימית רשע, (ישעיה יא.ד) כך יהי דן נחש עלי דרך כי כל נחש ממית ברוח שפתיו, ומדקאמר ידין עמו ש"מ שמדבר ברשעי ישראל שידין אותם ויכלה הקוצים מן כרם ה' צבאות, וע"כ היה מן ההכרח שיסע יהודה בראשונה ודן באחרונה לפי שיהודה נמשל לאריה שעיקר כחו בזנבו, וא"כ כשהלך יהודה לפני מחנה ישראל ואחוריו כלפי העם דומה כאילו זנבו פונה למחנה ישראל רמז שבו ידין עמו לשבור זרועות רמות, ודן נמשל לנחש שאין כחו אלא בפיו ע"כ דין הוא שיסע באחרונה ופיו פונה אל מחנה ישראל כי בו ידין עמו, ולפי שכל דיין יש לו רבים הקמים עליו ע"כ אמר לא תגורו מפני איש, כי לישועתך קויתי ה', ואלהים נצב בעדת אל (תהלים פב.א) להצילם מאנשי זרוע, וי"א שדן לא היה מחניף לשבטו אלא היה דן כאחד שבטי ישראל כשאר שבטים, כי קרוב ורחוק היו שוים בעיניו.

ומה שמצינו, שמשה המשיל את דן לגור אריה ויעקב המשילו לנחש, רמז שכל דיין יש לו מלחמה פנים ואחור יש מעיזים בפניו לומר לו מוסיף אני עליך דיינים, כמ"ש (דברים א.יב) טרחכם ומשאכם וריבכם. ויש מרנן אחריו אבל לא בפניו, ע"כ צריך להיות בעל כח ואמיץ רוח ללחום פנים ואחור, ולא יתן את לבו לכל הדברים אשר ידברו בין בפניו בין אחוריו, אלא יהיה כאריה ונחש זה כחו באחוריו וזה כחו בפניו וזה רמז נכון. {יט} גד גדוד יגודנו, הרבה גדודים יבואו עליו למלחמה ובתחילת המלחמה יכה בהם מכה רבה כמ"ש (שם לג.כ) וטרף זרוע אף קדקד, כי עור בעד עור וכשמכה בחרב אז המוכה מרים ידו להגן על ראשו על כן הגבור טורף תחילה זרוע וחותכו לשנים עד שיעבור החרב אל הקדקד, ויעקב מדבר בסוף המלחמה שאויביו יתנו לו עורף ויברחו והרי עקיבו של הנרדף סמוך אל הרודף, וביותר כשהוא נופל ונכשל בנפילה ואז יכרית ויגד עקביו, זה"ש והוא יגד עקב, כי יגד היינו כריתה מלשון גודו אילנא. {כ} מאשר שמנה לחמו. לפי שאשר היה מספיק שמן לבהמ"ק למנחות ולשאר צרכי המקדש, וידוע שכל השפע והשובע בא לעולם מן המקדש, ע"כ אמר שמאשר שמנה לחמו של ישראל, שמנה תחת שמן, והוא יתן מעדני מלך כי הוא יתן למקדש והמקדש יתן אל כל העולם כמלך כעם. או ניבא שאשר יהיה בעל צדקה ולפיכך הכל ישבחוהו בנים ובנות כמ"ש (בראשית ל.יג) כי אשרוני בנות, ומשה אמר (דברים לג.כד) ברוך מבנים אשר וגו' והוא יתן לעני לחם שמן ומעדני מלך לא מן הפחות כההוא שהאכיל לעני פטומות, (כתובות סז:) וכמ"ש (איוב לא.יז) אם אכלתי פתי לבדי אפילו פתי פת נקיה המיוחד לי לא אכלתי לבדי. {כא} נפתלי אילה שלוחה. י"א נפתלי נופת לי, כי נופת תטופנה שפתותיו מר עובר ע"י בשורות טובות שהיה מבשר לישראל, ויש מפרשים על פרותיו שממהרים להתבשל, ונותן אמרי שפר ע"י מקרא בכורים או ברכת הפירות. וקרוב בעיני לומר שאמרי שפר היינו התורה וע"כ המשילו לאילה כדמסיק במסכת עירובין (נד:) אילת אהבים למה נמשלו ד"ת לאילה, לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה אף ד"ת חביבין על בעליה כל שעה כשעה ראשונה, ואולי שעל זה דרשו נופת לי כי ד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים, ור"ל לפי שנקרא נפתלי על שם שד"ת מתוקים כנופת צופים לפיו, ע"כ יזכה להיות כאילה שחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה ויתן אמרי שפר, שאפילו ד"ת שנתישנו בפיו הרי הם אמרי שפר, כי שפר מורה על דבר חדש שהוא בשופרו ויופיו. {כב} בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. אמר יעקב כי יוסף מצד עצמו הוא בן פרת לשון פריה ורביה, כי יוסף לשון הוספה כמ יוסף עליכם ככם אלף פעמים. ואמר בן פורת עלי עין, מצד שהוא בעל חן על דרך שנאמר (אסתר ב.טו) נושאת חן בעיני כל רואיה ע"כ יהיה עלי עין, שאין עין הרע שולט במי שנושא חן בעיני כל רואיו, והמופת על זה שהרי בנות צעדה עלי שור להסתכל ביופיו, ואעפ"כ לא ניזק מצד עין הרע אע"פ שבמקום שהריבוי מצוי אז ביותר העין הרע מצוי, מ"מ יהיה יוסף בן פרת שיפרה וירבה כדגים הללו, ואעפ"כ יהיה בן פרת חנו נטוי עלי עין הרואה לבל יזיקו.

ואחר שהזכיר, נזק של עין הרע של כל רואיו שניצל ממנו, חזר להזכיר ענין שני בדומה לו, כי גם אחיו נתקנאו בו ונתנו בו עיניהם וניצול גם מהם וז"ש וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, וענין ורבו כמו רבה קשת, כי המה רצו להמיתו ע"י חץ שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, והיינו ע"י חץ, לפי שחשבוהו למוציא דבה אשר חץ שחוט לשונו ע"כ רצו לעשות בו מדה כנגד מדה, וישטמהו בעלי חצים הם בעצמם היו בעלי חצים אשר חץ שחוט לשונם, שהרי הם הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ויבא יוסף דבתם רעה שהוציאו הם על בני בלהה וזלפה אל אביהם, לפיכך ותשב באיתן קשתו של יוסף, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ולפי זה קשתו של יוסף ירה על פי הדין אבל האחים ראויים לקרותם בעלי חצים וחציו של יוסף נחתו בהם בדין, ויפוזו זרועי ידיו כי רועה זונות יאבד הון, והוא לא היה רועה זונות באשת פוטיפר, ע"כ זכה להון עתק וזכה להיות רועה אבן ישראל. {כו} ברכת אביך גברו על ברכות הורי. היינו כמו חדר הורתי, כי הברכות שקבלתי ע"י אמי היו בעקבה ורמיה וכמילתא דטמירתא מפני עשו, אבל ברכת אביך שנטל הבכורה מן האחים ונתנה לך, היינו נתינה גלויה ומפורסמת עד תאות גבעות עולם. כי בכל ד' רוחות העולם יכול אתה להתפאר בהם, תהיין לראש יוסף וגו'. יהיו כדבר המונח על הראש והקדקד, אע"פ שהבכורה נזיר אחיו, ר"ל לקוחים ומופרשים מן שאר אחיו הגדולים ע"י הברכות, ומ"מ יכול אתה להתפאר בהם כדבר המונח במקום גבוה על הראש הנראה לכל, לאפוקי ברכת הורי הוכרחתי להכחישם ולומר לא נתקיימו בי ולילך בהחבא מפני עשו אחי. {כז} בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. צריך עיון מה זה ענין מראה הערב והבקר, ולמה קראו פעם שלל ופעם עד, וכאן נאמר לשון יאכל ואח"כ יחלק. וזה כי מהידוע שכל דבר שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות, דהיינו בבקר, וכל דבר שהאדם שואל שלא כהוגן ניתן לו בערב בפנים חשוכות, כמו שפי' רש"י על פסוק בתת ה' לכם בערב לאכול ולחם בבוקר לשבוע (שמות טז.ח) וכל דבר שהוא הכרחי לאדם דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו, והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות זה הדבר אשר יאכל, כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות, וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מ"מ הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות, ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה, כמו ונשל הברזל (דברים יט.ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה, לברכת זאב יטרף, להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמ"ש (צפניה ג.ג) שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר, מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב, ואמר לא גרמו לבוקר כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין, ותעט אל השלל (ש"א טו.יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר (בראשית יד.כד) בלעדי אשר אכלו הנערים וגו', דוקא כדי אכילתם לקח ולא לחלק להם שלל מותרי, ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

ובבעל הטורים מסיק, שר"ת של התחלת ברכת כל השבטים עולה שס"ה כמנין ימות החמה, וס"ת עולה שנ"ד כמנין ימות הלבנה, לפי שבעוה"ז כל ממשלתם דומה ללבנה, פעמים נבנתה פעמים נפרצה, כך לפעמים הם חסרים מן המלכות, אבל בזמן שיציץ ציץ וצמח צדיק שמו של משיח שקדם לעולם (פסחים נד.) אז כתיב (תהלים פט.לז) כסאו כשמש נגדי, שיהיה מלכותם נצחי כשמש, ועל כן נרמזה השמש בראש תיבות, רמז לשמו של משיח שקדם לעולם, וזהו סוד זרח ופרץ שדרשו על חמה ולבנה, וזהו מראה הערב והבוקר שנזכר כאן בבנימין.

ספורנו על בראשית פרק-מה

ספורנו: {א} להתאפק לכל הנצבים עליו. להתאפק התאפקות מספיק לברר עסקי כל הנצבים עליו: {ג} העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי: {ד} גשו נא אלי. שלא ישמעו שומעי הבכי את מכירתו: אשר מכרתם. ובזה תדעו שאני יוסף בלי ספק שלא ידע איש במכירתי ושאני אחיכם זולתנו כי הקונים לא ידעו שאני אחיכם: {ח} ועתה לא אתם שלחתם. הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית: לאב לפרעה. יועץ למלך: ולאדון לכל ביתו. ממונה על הבית: ומושל בכל ארץ מצרים. להנהיג עניני העמים: {ט} מהרו. שלא יצטער יותר: {יא} פן תורש. לחסרון מרעה הצאן כאמרם אחר כך כי אין מרעה לצאן: {יב} ועיני אחי בנימין. שלא ידע במכירתי: כי פי המדבר אליכם. בלתי מליץ והנה במכירתי לא היה איש מדבר בלשוננו זולתנו כי הקונים היו ישמעאלים ומדינים: {יג} ומהרתם והורדתם את אבי הנה. למען ישמח לראות: {טז} וייטב בעיני פרעה. שחשב שמכאן ואילך תהיה השגחת יוסף על הארץ לא כהשגחת גר מנהיג אבל בהשגחת אזרח. הושב לשבת בארץ הוא וזרעו ולזה ישגיח בכל לב להטיב לארץ וליושביה: {יז} אמור אל אחיך זאת עשו. שזאת היא הכוונה שתעשו שתקחו את אביכם ואת בתיכם: {יט} ואתה צויתה. ואמור להם גם כן שאתה צוית עליהם: זאת עשוי ולהשיג זה המכוון שלא ימאן אביכם מבא: קחו לכם מארץ מצרים עגלות. כי כשיראה העגלות מוכנות שלוחות מאתנו לא ימצא כל כך מקום לדחות ולמאן וכן הי' אחר כך באמרו וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ויאמר ישראל אלכה ואראנו: {כ} ועינכם אל תחוס על כליכם. שלא תאחרו וירבה הנזק במקנה ברב האיחור: {כג} ולאביו שלח כזאת. כמו מתנת בנימין ועם זה שלח עשרה חמורים ועשר אתונות כי ברבים תהיה הוא"ו בסוף כמו יששכר זבולן ובנימין: {כד} וישלח את אחיו. פטרן ונתן להם רשות. כמו שלחני כי עלה השחר. שלחוני ואלכה לאדוני: {כו} ויפג לבו. נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם כמנהג בעלוף מדאגת לבו בהזכירם את יוסף: כי לא האמין להם. לפיכך ותחי רוח יעקב ולא אבדה רוחו אחר כך כשהאמין כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממית בצאת הרוח החיוני אל החוץ כי אמנם נכנסה לפנים בעת הדאגה הקודמת כשלא האמין: {כז} וידברו אליו את כל דברי יוסף. שאמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר כדי לערב בדבר הבשורה איזהו דאגה: ותחי רוח יעקב. נרפא מן העלוף הקודם בהדרגת השמחה עם הדאגה: {כח} רב אלכה ואראנו. לא שאגור שם כדבריו:

שפתי חכמים על בראשית פרק-מה

שפתי חכמים: {א} ק והכי משמע הפסוק ולא יכול יוסף לסבול שיהיו אחיו מתביישין לכל העם הנצבים עליו, רצה לומר נגד כל העם, לפיכך ציוה להוציאם, דאם לא כן למה הוציאם: {ב} ר דאם לא כן היה לו לנקוד וישמע בקמץ תחת השי"ן [וגם נצטרך לומר שבית כמו בבית], (מהרש"ל): {ד} ש ואם תאמר מנא ליה לרש"י משום דהראה להם המילה היה אומר להם גשו, שמא משום שראה אותם נסוגים לאחור היה אומר להם גשו, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב גשו ולא כתיב קרבו אלי, אלא מדכתיב לשון הגשה משמע הגשה קרובה, ולמה היו צריכין ליגש כל כך קרוב לו, אלא שהראה להם המילה, ואין לומר מנא ליה שראה אותם נסוגים אחור דילמא מה שאמר להם גשו אינו אלא משום שהראה להם שהוא מהול, דאם כן נא למה לי, בשלמא אי ראה אותם שנסוגים אחור משום הכי הוצרך לומר מלת נא לדבר עמהם בלשון רכה כדי שלא יתביישו, אבל אם עמדו על מקומם למה דיבר עמהם בלשון תחנונים וק"ל: {יא} ת ולא מלשון הכרת ושלוח, כמו אכנו בדבר ואורישנו (במדבר י"ד י"ב), כי לא יתכן זה שהרי היה ליוסף להאכיל לכל העם בשבע שני הרעב: {יב} א (נח"י), ותימה לי מאי קישור יהיה לזה עם כי פי הדבר אליכם בלשון הקודש: {יד} ב מדכתיב כאן צוארי ולא כתיב צואריו, ונאמר בשיר השירים (ז' ה') צוארך כמגדל השן, מה להלן מקדש אף כאן מקדש: ג ואם תאמר דילמא כפשוטו, בשלמא מה שפירש לעיל גבי יוסף משום דכתיב צוארי דהוא לשון רבים ולא כתיב צואריו, אבל כאן כתיב צואריו דילמא כפשוטו, (נח"י), הרא"ם האריך בזה, גם במתנות כהונה כתב צואריו לשון יחיד, ולא ראו הגמרא בפרק קמא דמגילה (ט"ז:) ואיתא נמי התם כמה צוארים הוה ליה לבנימין, ופירש רש"י (שם ד"ה כמה) דלא גרסינן ליה שכן דרך הכתוב לקרות צואר לשון רבים וכו', וכל מה שטרח הרא"ם הוא לריק, ולי נראה דשנוי לשון קא דריש מדכתיב גבי אחיו ויבך עליהם, ואילו גבי יוסף ובנימין הזכיר לשון צואר, שמע מינה לדרשה קאתי לרמז על בית המקדש שנקרא צוארך כנזכר לעיל, ומה שדרשו גבי בנימין שני מקדשות וגבי יוסף אחד, לפי שהאמת היה כך ולא מלשון רבים ויחיד דרשו כן: {טז} ד עיין לעיל (פסוק ב') מה שכתבתי שם: {יז} ה והוא פועל יוצא לשלישי, כלומר שיטענו הבהמות בתבואה, לאפוקי שלא תפרש טענו את בעירכם, כלומר שיאכילו את בהמתם דאם כן מאי נפקא ליה מיניה, (רא"ם): {יח} ו פירוש דבמים עמוקים אין דגים בעומקם אלא למעלה הולכים: {יט} ז דקשה לרש"י למה לא כתיב מי ציוה לו כן, ועוד קשה למה כתיב אחריו זאת עשו בלשון רבים, הוה ליה למימר זאת עשה, שהרי גם לעיל נאמר בלשון יחיד ואתה צויתה, לכן פירש מפי וכו': {כג} ח כתב מהרש"ל מדלא כתיב בקרא מהו הטוב ששלח לו, שמע מינה שהוא דבר שאינו חשוב, ולמה שלח לו לפי שליעקב היה טוב, לכן פירש שהוא יין ישן שזה אינו דבר חשוב כל כך, וליעקב היה דבר חשוב מפני שדעת זקנים נוחה הימנו וכו' עד כאן לשונו: {כד} ט פירוש אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר ואין דעתיכם על הדרך, ומתוך כך טועה אתכם הדרך כלומר תתעו, (רש"י פרק קמא דתענית י': ד"ה תרגזו). ודוקא שלא לעיין ולעסוק ציוה להם, אבל שלא למיגרס לא ציוה להם, דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שנים שהיו מהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו': י כתב מהרש"ל הפירוש הראשון הוא אליבא דחד מאן דאמר בגמרא, ושוב פירש רש"י דבר אחר אליבא דברייתא, ופירש גם כן שתכנסו בחמה לעיר ושני הפירושים פירשה הברייתא, לפי שהברייתא סבירא ליה שפירוש אל תרגזו הוא לשון התגברות הליכה, ולא ידעה הברייתא אם הוא הליכה שאדם פוסע פסיעה גסה, או כשאדם מהלך זמן ארוך כלומר עד הלילה, לכן פירש אלו שני הפירושים, אחד של פסיעה, ואחד של תכנסו בחמה לעיר, רוצה לומר כשאדם רוגז פוסע פסיעות גסות, ואמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם: {כו} כ לפי שפירש כל כי הוא אם, ואם הוא אשר, (מהרש"ל): ל (נח"י), דקשה לרש"י למה לא האמין שהוא חי והלא הוא עצמו היה חושדן שמא מכרוהו, ועל זה פירש מכיון שאמרו שהוא מושל, וזה אין הדעת סובלת להאמין שאיש נכרי ימשול וכל שכן במצרים שאין עבד מולך, מדהא ליתא הא נמי ליתא, לכן אמר לא היה לבו פונה אל הדברים ודו"ק: {כז} מ דקשה לרש"י דכתיב וידברו אליו וגו' דברי יוסף אחר כי לא האמין להם, דמשמע שבאו לדבר אליו ולהוכיח לו שיאמנו דבריהם, ומה היא ההוכחה שהוכיחו, אלא סימן מסר להם כו' בפרשת עגלה ערופה, ורוצה לפרש העגלות דכתיב בקרא קרינן עגלות בסגו"ל תחת העי"ן ושו"א תחת הג', ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל בפסוק וישלחהו מעמק חברון (ל"ז י"ד), ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה בפסוק (דברים כ"א ז') וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם (ד"ה ידינו), ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא: נ רוצה לפרש דרוח היינו נבואה, כדכתיב (דברי הימים-א' י"ב י"ט) ורוח לבשה את עמשי:

בעל הטורים על בראשית פרק-מה

בעל הטורים: {ב} לישראל במראות הלילה. ז' תגין סשי"ן על שם כי שבע יפול צדיק וקם שבאו עליו ז' צרות וניצל מהם עשו לבן מלאך דינה יוסף שמעון בנימין: {ד} גם עלה. כתיב בה"א רמז לאחר ה' דורות יעקב לוי קהת עמרם משה: ויוסף ישית ידו על עיניך. יעצים עיניך כשתמות הבטיחו שלא ימות בחייו: {כא} וראש. ב' במסורה הכא ואידך זכר עניי ומרודי לענה וראש. כדאיתא במדרש שקרא בנימין לכל בניו על שם הצרות שאירעו ליוסף וזהו וראש על שם זכור עניי ומרודי לענה וראש: {כג} חושים. ב' במסורה מתרי לישני. ובני דן חשים. ואנחנו נחלץ חשים. ראמרינן בפרק מי שמת שהיו בני דן כחשים של קנה פירוש מלמטה הוא אחד ומלמעלה הוא מתפצל לכמה קנים שמבן אחד שהיה לו יצאו רבים וכן נמי נחלץ חושים שדרך הנלחמים להדבק אלו עם אלו שלא יפרידו אותם האויבים:,

דעת זקנים על בראשית פרק-מה

דעת זקנים: {א} ויאמר ליוסף. אז"ל זה אפרים ואומר הרב משה זכר לדבר כי אותיות ויאמר כאותיות אפרים בהתחלף דוא"ו בפ"א דא"ו מתחלפת בפ"א באלפא ביתא דא"ת ב"ש ומשמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת ואמר עם אשר תמצא נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת הא אם יקללם מדעת לא כל שכן: {ב} ויתחזק ישראל. ולא רצה לברכם כשהוא במטה שלא יאמר מתנת שכיב מרע היתה ברכתו ולא היה מיושב בדעתו: {ה} אפרים ומנשה. אפרים ומנשה עולין בגימט' ראובן ושמעון אחד יותר: {יב} ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. לפי שהיו דבוקים לו כשחבקן ונשקן ועכשיו רצה יוסף לסדר כדי שיניח ידו עליהם לכך הוצרך להוציאם מעם ברכיו ולהרחיקם מעט לשום אותם האחד לידו האחת והאחר לידו האחרת: {יד} שכל את ידיו. פי' מתוך מעשה ידיו של יוסף שנתן מנשה לשמאלו שהוא ימין ישראל שכל יעקב את ידיו כי מנשה הבכור ואעפ"כ שם ימינו על ראש אפרים ודומה לו לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו: {טז} ויקרא בהם שמי ושם אבותי. על שאר השבטים הנקראים בני יעקב שיהיו נקראים שבטים כשאר בני: {יז} וירע בעיניו. מפי רבי יצחק לוי שלכך הרע בעיני יוסף שאמר בלבו אבי מחזיק אותי כשוטה שלא סדרתי אותם כהוגן ואני סדרתי אותם כסדר: {כ} וישם את אפרים לפני מנשה. ואימתי נתקיימה ברכתו בחנכת הנשיאים שאפרים הקריב ביום שביעי ומנשה ביום שמיני לקיים מה שנאמר מקים דבר עבדו: {כב} ואני נתתי לך. הקשה הרב רבי משה והלא מטיל קנאה ביניהם והוא היה יודע שבשביל משקל שני סלעים מלת שהוסיף לו על אחיו נתגלגל הדבר וירדו למצרים. וגם על יוסף יש תימה שנתן לבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות ולאחרים לא נתן אלא חליפות שמלות. ותירץ כי מה שנתן יעקב ליוסף בעודו הדיוט וקטן בזה היו מתקנאים בו כי היה נראה להם שלא היה לו לכבדו יותר מפני שהם גדולים ממנו אבל עכשיו שהיה מלך לא היו מתקנאים שהדין לכבדו מפני כבוד המלכות, וגם שנתקיימו החלומות והיו צריכים לו וגם מה שהיה יוסף מכבד לבנימין יותר מהם לא היו מתקנאים כי אמרו הדין עמו לפי שהוא בן אמו. אמנם מה שריבה משאות בנימין קשיא לי כי אז היו סבורין שלא יהא מכיר אותו והלא היה מטיל קנאה בסעודה ביניהם ונ"ל שגם בזה היו סבורים שהדין עמו לפי שאמר להם להביאו ויש לו לחבבו יותר מן האחרים. ועוד נ"ל כי מאותה שעה היה דעתו של יוסף להתגלות לאחיו וכשידעו שהוא בן אמו לא יתקנאו בו. ויש מפרשים שכם אחד היינו קבר שבשכם כדכתיב ואת עצמות יוסף קברו בשכם משל לגנבים שגנבו חבית מלאה יין ומצאם בעל החבית אמר להם בחסדכם לאחר שתשתו היין החזירו החבית למקומה כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירוהו בעצמות:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מה

חומת אנ"ך: מ״ו:תתקל״ט א׳ ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק וכו׳. אפשר לפרש במ״ש רז״ל דנענש יעקב אע״ה על שלא כיבד לאביו כ״ב שנה וע״ז נצטער כ״ב שנה ביוסף. והוינן בה דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ואיך יצחק אבינו ע״ה לא מחל ליעקב. ובעניותנו תירצנו דודאי יצחק מחל. אבל בביטול כבוד או״א איכא תרתי אחד עם אב ואם המולידים אותו. והשנית שביטל מצותו יתברך אשר צוה לכבד או״א והשתא יצחק אע״ה מחל חלקו אבל חלק אלוה ממעל מי מחל. והקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולכן נענש יעקב אע״ה על חלק גבוה (ועמ״ש אני הדל בקונטריס ברית עולם דף קכ״ג ומה שרמזתי שם) ואמרו במדבר רבה פ״ג דבעבור שישראל נזהרו מזנות במצרים נגאלו ומשמע דאם לא היו זהירין בזנות לא היו נגאלים. וכתבנו בעניותנו בקונטריס שמחת הרגל דממה שהיו הנשים יולדות ששה בכרס א׳ שלא כדרך טבע מוכח דנזהרו מזנות דאם אמרו דהבא על ערוה מוליד היינו דעולם כמנהגו נוהג דזהו הטבע אבל לפרות ולרבות חוץ מהטבע דרך נס ודאי הוא טובה תוכח״ת דנזהרו מזנות דלא עביד קב״ה ניסא לשקרי וא״כ במצרים שילדו חוץ מהטבע דרך נס ודאי דנזהרו מזנות. איכו השתא שנשלמו כ״ב שנה בפרו״ע פרעו״ת בישרא״ל עונש על חלק גבוה שביטל מצות כבוד לכן ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק כי עתה נשלמו כ״ב שנה של צער על שביטל כבוד או״א וחטא לאלהי אביו יצחק ועתה שיצא ידי חובת״ו זבח לאלהי אביו יצחק כי לו יתברך דוקא חטא. ויאמר יעקב יעקב ופסק באמצע רמז כשהיית אצל יצחק היית יעקב שלם. ואח״כ היה הפסק אשר בטלת כבוד או״א. ועתה כי פרו״ע הוא יעקב פעם אחרת שלם. אל תירא מרדה מצרימה שהיא ערות הארץ ואם בניך יחטאו לא יצאו מהגלות. דע כי לגוי גדול אשימך שם ויפרו וירבו שלא כדרך טבע ובא האות שלא חטאו בזנות דלא עביד ניסא לשקרי כדאמרן ולא תחוש כי הן רבים ניצוצי קרי אדה״ר הנפוצים במצרים ולא יספיקו להוציאם. אנכי ארד עמ״ך גימטריא ק״ל עתה שנצטערת ק״ל שנה על ק״ל שנים דאדה״ר ובעבור זה תהיה השכינה גימטריא מצרימ״ה ואנכי אעלך ליקבר עם אבותיך. גם עלה אח״כ להעלות ניצוצי הקדושה במה שארד למצרים כי יעלו כל ניצוצות ויוסף ישית ידו כי גם הוא נפש אדה״ר ואתה גלגולו ויהיה לך לנחת ועיין לקמן פרשת שמות מ״ש בזה בס״ד ומשם באר״ה: מ״ו:תתקמ״ב א׳ ואנכי אעלך גם עלה. אפשר במ״ש הרב מהרשד״ם ז״ל י״ד סימן ר״ג על מי שציותה לו אמו להעלות עצמותיה לא״י אם יש ממש ומצוה בזה ואם מחויב לקיים והרב ז״ל האריך בתשובתו ומייתי הרב ז״ל ירושלמי ר׳ אבהו בר זמנא ור׳ חמא בר חנינא חד אמר מת שם ונקבר שם יש בידו שתים מת כאן ונקבר שם יש בידו אחת וחרינא אמר קבורה של כאן מכפרת על מיתה שלהלן וכתב הרב מהרשד״ם ז״ל על זה שהראשון ס״ל דכשמת ונקבר שם בא״י זכה לשתי מעלות ואם מת בח״ל ונקבר שם בא״י אין בידו אלא מעלה אחת והשני ס״ל דהעיקר תלוי בקבורה וכו׳ עכ״ל והרב ז״ל מפרש הירושלמי כפירוש הרב מהר״י ן׳ חביב ז״ל בעין יעקב. ודבריהם קשים ונעלם מהם מ״ש המדרש רבה ובתנחומא פרשת ויחי וז״ל מי שמת בח״ל ונקבר שם יש בידו שתי מיתות דכתיב ואתה פשחור וכו׳ ובבל תבוא ושם תמות ושם תקבר הוי יש בידו שתי מיתות וכו׳ ע״ש הרי מפורש דמ״ש מת שם ונקבר שם היינו בח״ל ויש בידו שתי מיתות ומייתי מקרא דפשחור דעליה קאי נמי בירושלמי. וכבר השיג הרב תאוה לעינים על הרב עין יעקב מצד לשון המאמר. וכל מן דין קשה על הרב מהרשד״ם וכן השיג עליהם הרב מהר״י דוד ז״ל בצמח דוד בסדר היום. ומ״ש שם הרב מהרי״ד על הרב מהר״ש יפה במ״ש דהרב עין יעקב גירסתו הטעתו וכתב דלא ידע מאי קאמר דגירסת הרב עין יעקב כגירסת מהר״ש יפה ע״ש נראה דכונת מהר״ש יפה דהרב ע״י גריס מת כאן ונקבר שם יש בידו אחת ומזה בא לפרש דיש בידו שתים שתי מעלות ואם מת כאן בח״ל ונקבר שם יש בידו מעלה אחת אבל מהר״ש יפה גריס מת שם ונקבר כאן כאשר יראה הרואה. ואכתי פשו קצת דיוקי במילי הרבנים הנזכרים ואין להאריך. וכתב מהרשד״ם ומה שיש לדקדק על סברת מ״ד דאם מת בח״ל אין להעלותו לא״י מצוואת יעקב אע״ה להעלותו לא״י ולא הוא לבד אלא עצמות יוסף וכל השבטים אפשר להשיב דיעקב אע״ה על פי הדיבור. וכן הוא וכיוצא בו שגופם טהור עד שאמרו יום שמת רבי בטלה כהונה וכו׳ עכ״ל והקשה הרב מהרי״ד דארכביה אתרי ריכשי והסכים דהוו תרי שינויי. ועוד האריך ע״ש. ונראה דכולא חדא שינויא וכונת מהרשד״ם דהיה ע״פ הדיבור וטעמא דרחמנא דגופו טהור וכן כיוצא בו שגופו טהור שרי כאשר יראה המעיין. ועל פי מ״ש הרב מהר״ם אלשיך ז״ל דיעקב אע״ה היו בו שתי נשמות גדולות יעקב וישראל ובפטירתו נסתלקה נשמת ישראל אבל נשמת יעקב נשארה בגופו אף אחר שנטמן במערה. כפ״ז אין מקום שאלה ביעקב אע״ה. וזה רמז מ״ש ויחי יעקב דכל תיבה בוי״ו מולדת תיבה כיוצא בה כמשז״ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. וגם כאן יש לומר יחי ויחי יעקב לומר דנשמת יעקב אע״ה אתו עמו תדיר והוא בחיים. וזש״ה ויאמר יעקב יעקב פירוש יעקב עתה ויעקב אח״כ כשתסתלק דנשמת יעקב תדיר עמך וזה טעם אנכי וכו׳ ואנכי אעלך גם עלה להטמן במערה כי אתה בחיים ואין דבר חוצץ. ורבו יתירה הוספת לך ואנכי אעלך כביכול וזה יותר על שאר צדיקים שגופם טהור כי אתה בחיים ותזכה ליתרון גדול כי אעלך דנשמת יעקב תדיר בגופך ויחי יעקב:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מה

נחל קדומים:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מה

רא"ש על התורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מה

ברטנורא: מ״ז:א׳קי״א א׳ ומקצה אחיו מן הפחותים שבהם וכו' פי' דדריש מקצת לשון מקצה דהיינו מן הפחותים וכו' ויהודה שהוכפל שמו לא משום חלשות אלא טעם יש בדבר פי' הטעם הוא מפני הנדוי שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליו משה ואמר שמע ה' קול יהודה לכך הוצרך לכפול את שמו וכן כתב רש"י בסדר וזאת הברכה: מ״ז:א׳קכ״ג א׳ בשבר אשר הם שוברים נותנים לו את הכסף קשה מה קשה לו ומה בא להשמיענו. י"ל לפי שפיר' בפרשה שלמעלה שבר לשון מכר ולשון קנין ולכך פי' בקנין אשר הם קונים נותנים לו את הכסף לפי שלשון המקרא זר ויתום הכסף וכו' בשבר אשר הם שוברים לכך הוצרך לומ' נותנין לו את הכסף וכו' בשבר בקנין: ב׳ לבבי בך גסמך ועליו ג׳ הופעת צור בויגש אליו ד׳ וברחמיך החיה רוחי ה׳ ועזרני בחדושי סדר ויחי מ״ז:א׳קל״ז א׳ ויחי יעקב למה פרשה זו סתומה שכיון שנפטר יעקב אביהם נסתמו עיניהן ולבן של ישראל מצרת השעבוד וכו'. קשה שהרי בפרשת וארא אמר כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד. י"ל שכשנפטר יעקב התחילו לשעבדן בשכר ולאחר מיתת השבטים התחילו לשעבדן בחנם אי נמי כשמת יעקב נשתעבדו בהן בפה רך ובמות השבטים בפרך וכמו שדרשו בגמ'. וקשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון הסתימה היתה אחרי מות יעקב והיה ראוי לסתום הפרשה הבאה אח"כ לא הפרשה הקודמת לה הזאת לפיכך עשה ד"א שבקש לגלות הקץ ונרתם ממנו דא"כ הסתימה היתה קודם מיתת יעקב: מ״ז:א׳קל״ח א׳ אל נא תקברני במצרים סופה להיות עפרה כינים ושאין מתי חוצה לארץ חיין אלא בצער גלגול מחילות ושלא יעשוני מצרים ע"ז. נ"ל למה נקט רש"י כל הני טעמי שאילו לא אמ' רק סופן להיות עפרן כינים הייתי אומ' שיקברוהו בארץ גושן ששם מושב בני ישראל ולא היה עפרן כנים לכך אמ' שאין מתי חוצה לארץ חיין ואלו לא אמר רק אין מתי חוצה לארץ חיין הייתי אומ' שישימוהו בארון וכשיצאו ישראל משם יוליכוהו ליקבר בארץ לכך אמ' שלא יעשוני מצרים ע"ז. ואלו לא אמר רק שלא יעשוני ע"ז הייתי אומ' יקברוהו במקום אחר חוצה לארץ כדי שיזכו מתי חוצה לארץ להחיות עמו כמו שמצינו במרע"ה לכך אמ' שאין מתי חוצה לארץ חיין ואלו לא נאמר רק אלו השנים הייתי אומ' יקברוהו במצרים וכשיצאו יסירוהו מקברו ויוליכוהו בארץ לכך אמ' שסופן להיות עפרן כינים וכלהו דייק להו מקראי אל נא תקברני במצרים שסופן להיות עפרן כנים ונשאתני ממצרים שלא יעשוני מצרים ע"ז וקברתני בקבורתם שאין מתי חוצה לארץ חיין וכו'. מהר"ר. ומה שאמ' שלא יעשוני מצרים ע"ז פי' לפי שבאת ברכה לרגלו שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין לכך היה מתירא שמא יעשוהו ע"ז והקפיד על כך משום דאמ' כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעים מהנעבד: מ״ז:א׳קל״ט א׳ ושכבתי עם אבותי וי"ו זה מחובר למעלה וכו' ואין לומ' ושכבתי השכיבני עם אבותי במערה וכו'. צריך לישב מה דוחקו של רש"י פשיטא שלא הייתי יכול לפרש שר"ל השכיבני עם אבותי במערה שכבר הוא אומ' וקברתני בקבורתם ועוד דהא פשוט הוא שהוא לשון מיתה כמו שמביא רש"י בעצמו. וי"ל דרש"י קשה לו מדוע שינה יעקב את לשונו שכשדבר אל יוסף אמ' ושכבתי עם אבותי וכשצוה את בניו אמר אני נאסף אל עמי ולכך הייתי יכול לפרש שזה ר"ל השכיבני עם אבותי במערה ומה שהוצרך לומ' אח"כ וקברתני בקבורתם כדי שלא יטעה שיקברוהו במקום אחר בארץ ישראל לכך אמ' שאינו יכול להיות שהרי כתי' אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וכלל בזה ב' ענינים האחד דמדכתי' ונשאתני ממצרים אח"כ ש"מ שאינו ר"ל השכיבני עם אבותי במערה שהרי ההולכה היא קודם הקבורה ועוד שהרי כתי' וקברתני בקבורתם ולא היה צריך לכתוב ושכבתי עם אבותי. ואח"כ הביא ראיה אחרת דאתי' אם תמצא לומ' מכח דקשיא דלעיל דמקרא מסורס הוא והרי הוא כאלו כתב ונשאתני ממצרים ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם ושיהיה וקברתני פי' ושכבתי עם אבותי ע"כ אמ' מצינו בכל מקום שהשכיבה עם אבותיו היא הגויעה שהרי כתו' וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד ושם אינו יכול לפרש שהשכיבה היא הקבורה שהרי ישי אביו נקבר בעיר בית לחם שהיתה עירו ודוד נקבר בירושלים. מהר"ר: מ״ז:א׳ק״מ א׳ ויישתחו ישראל תעלא בעידניה סגיד ליה על ראש המטה הפך עצמו וכו' צריך לישב מנא לו לומ' תעלא בעידניה סגיד ליה נימא דהשתחויה לא היה לבנו רק לשכינה. ונ"ל דדעת רש"י אינו ביעקב השתחוה ליוסף אלא השתחוה לשם משום דמן הדין יוסף לא היה לו לשים ידו תחת ירך יעקב ולהשתעבד אליו אדרבה יעקב היה לו להשתעבד משום תעלא בעידניה סגיד ליה וכשראה יעקב שיוסף היה עושה לפנים משורת הדין אז השתחוה לשם שגמלהו זה החסד ולכך לא אמ' ד"א הפך עצמו וכו' לפי שהכל דבר אחד. ואח"כ אמ' ד"א כלומ' אפי' שלא נאמר שהשתחוה לשם בעבור מה שעשה יוסף שהרי אינו דבר גדול שיעשה הבן מה שיצוה לו אביו נאמר שיעקב השתחוה על שהיתה מטתו שלימה וכו' כדמפרש ואזיל. מהר"ר. וקשה מה ענין מטתו שלימה לכאן. י"ל שעושה רש"י מלת ראש לשון חשיבות כמו בשמים ראש שפי' בשמים חשובים אף זה על ראש המטה פי' על חשיבות המטה והיינו על שהיתה מטתו שלימה וכו'. עוד י"ל שפי' ד"א משום שלפי פירוש הראשון שהשתחוה לשם היה לו לומ' וישתחו ישראל לראש המטה ועכשיו שכתו' על ראש הרי הוא כמו בשביל ראש והיינו על שהיתה מטתו שלימה וכו':

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מה

גור אריה: מ״ה:א׳שכ״ה א׳ שאחיו מתביישין וכו'. פירוש "ולא יכול להתאפק" שלא היה יכול לסבול הבושה שיתביישו אחיו לכל הנצבים עליו בהתודע אליהם, כך צריך לפרש לפי פירושו. וקשה לי שעדיין לא הזכיר הכתוב שהיה מתודע אל אחיו ואמר "ולא היה יכול יוסף להתאפק", וכך הוי למכתב 'ויהי בהתודע יוסף לאחיו ולא יכול להתאפק וגו", ועוד תימה לי מה דחקיה לרש"י לפרש "ולא היה יכול להתאפק" על הבושה שיגיע לאחיו בהתודע אליהם, שזה לא נזכר, ולא פירש זה על הבושה שהיה מגיע אליהם כאשר חשד אותם בגניבה, דהשתא הוי כמשמעו – "ולא היה יכול יוסף להתאפק" לסבול הבושה שהיו אחיו מתביישין עתה בגניבה: מ״ה:א׳שכ״ו א׳ בית פרעה ביתו של פרעה. כלומר שכאן לא יתכן לפרש 'בבית', ויהיה פירושו בית כמשמעו, שאם כן לא יתכן לומר לשון פעל רק נפעל, לפיכך צריך לפרש "וישמע בית פרעה" כמו "בית יעקב" (ישעיה ב, ה), "בית ישראל" (תהלים קטו, ב): מ״ה:א׳שכ״ז א׳ מפני הבושה. אבל לא יתכן לפרש "כי נבהלו" שמא יעשה להם רע, שאם כן לא שייך לומר "נבהלו מפניו", וזה יתפרש על מי שנבהל מפני הבושה: מ״ה:א׳שכ״ח א׳ גשו נא אלי ראה שהם נסוגים אחור קרא להם בלשון רכה והראה להם שהוא מהול. והקשה הרא"ם אם הוציא רש"י מה שהיו נסוגים לאחור מלשון "גשו נא אלי" – דאם לא היו נסוגים לאחור למה הוצרך לקראם לומר "גשו נא אלי" – אם כן מה שמסיים 'הראה להם שהוא מהול' מנא ליה זה, אם מלשון "גשו נא אלי" שלכך אמר "גשו נא אלי" להראות להם המילה – הרי פירש כי לשון "גשו נא" שהיו נסוגים לאחור ואמר "גשו נא" שיהו חוזרים למקומם, אבל אם לא היו נסוגים אחור אלא על מקומם היו עומדים הוי שפיר, דכיון דכתיב "גשו נא" אם כן על כרחך לקרב אותם יותר אליו, ואין זה אלא להראות להם המילה, ויראה לי שלא קשה מידי, שעל כרחך היו נסוגים לאחור דאם לא כן למה הוצרך לקרות אותם בלשון רכה, דהוי ליה לומר "גשו", ומדאמר "גשו נא" בלשון רכה שמע מינה שהיו נסוגים לאחור, והוצרך לקרותם בלשון רכה שלא יהיו יראים לחזור אליו כיון שהיו נסוגים לאחור מתחלה, ומכל מקום אין הכתוב רצה לומר שכבר נסוגו לאחור, דמסתמא יוסף לא היה מניח אותם להיות נסוגים אחור, אלא שהתחילו להיות נסוגים, וזהו שלא כתב 'ראה שנסוגו אחור' אלא 'נסוגים', כלומר שהתחילו להיות נסוגים, ואם כן למה אמר "גשו נא", "אלא בשביל להראות להם המילה. ועוד דהוי ליה לומר 'אל תהיו נסוגים אחור' לא "גשו נא אלי", אלא שכוונתו היה שיגשו אליו לגמרי – כדי להראות להם המילה: מ״ה:א׳שכ״ט א׳ להיות לכם למחיה. כלומר שאין פירוש הכתוב שהקב"ה שלח אותי למחיה כדי שיהיה ליוסף מחיה כמשמעות הכתוב "למחיה שלחני", ולפיכך פירש הכתוב 'להיות לכם למחיה': מ״ה:א׳ש״ל א׳ עברו משני הרעב. כלומר שאין פירוש הכתוב כי זה שנתים היה רעב ועוד חמש שנים, דמאי דהוי הוי, ולא הוי צריך למכתב רק כי 'עוד חמש שנים רעב', אלא כך פירושו – כי זה שנתיים עברו משני הרעב, ואם כן נשאר חמש שנים רעב, ובא להוכיח בזה שעדיין הרעב חמש שנים, שהרי לא עברו רק ב' שנים: מ״ה:א׳של״ב א׳ לחבר ולפטרון. פירוש מה שכתיב "לאב" רוצה לומר שבזה אני אב לו – שאני חבר אל פרעה, ומתוך שאני חבר לפרעה, וכל הנהגתו על ידי כדרך החברים – ומפני זה אני פטרונו, רוצה לומר מנהיגו, כמו האב שהוא מנהיג את הבן. ולא היה די בפירוש 'לחבר', מפני כי עיקר החברים שישוו יחד, ואין רוצה לומר כך כאן, אלא ש'חבר' שבכאן שהיה עושה כל דבר על פיו, שבזה היה נחשב לו פטרון. ומה שהוצרך לומר 'חבר' ולא סגי בפירוש 'פטרון', מפני כי הפטרון הוא מושל על מי שהוא פטרון לו, וכאן לא היה כך – אלא פרעה היה המושל על יוסף לא יוסף על פרעה, אלא שבכך היה פטרון לא מצד שהוא חבר לו, ומפני שהוא חבר לו עושה הכל על פיו: מ״ה:א׳של״ה א׳ לשון מוריש ומעשיר וכו'. והקשה הרמב"ן בשלמא לשון 'מוריש' יתפרש שפיר על האדם, אבל על "אשר לך" דכתיב "פן תורש אתה וכל אשר לך" איך שייך לשון "מוריש', ויראה לי דשייך על עבדים ושפחות ובהמות כאשר אין להם מזונות כפי צורך שלהם, כמו שאמרו רז"ל (שבת קנה ע"ב) 'לית עתיר מחזיר', ובפירוש כתיב (דברים כח, מב) "יירש הצלצל", ופירש שם (רש"י) 'יעני' 'יעשה רש מן הפרי' ועל העץ קאי הנזכר שם בכתוב, ומכל שכן ששייך לשון זה על הבהמות: מ״ה:א׳של״ו א׳ והנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם ושאני מהול ועוד כי פי המדבר אליכם. פירוש דלא יתכן "והנה עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם", דלא שייך ראיה בזה אלא שמיעה, והוי ליה לומר 'ואזניכם שמעו כי פי המדבר אליכם', ועל כרחך צריך לחלק הכתוב כך – "והנה עיניכם רואות" מלתא בפני עצמו, לכך פירש 'הנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם'. ולא סגי ליה בחדא מינייהו, דכבר אמרנו לעיל פעמים הרבה בפרשת לך לך דאין דרך הכתוב לכתוב סתם דהוי ליה לפרש, שאם לא נזכר בכתוב רק חדא מילתא – דרך הכתוב לכתוב בפירוש, ולכך אם היה כוונת הכתוב לומר "והנה עיניכם רואות" – 'בכבודי', הוי ליה למכתב 'והנה עיניכם רואות בכבודי', וכן אם רוצה לומר "והנה עיניכם רואות" – 'שאני מהול', הוי ליה לפרש 'והנה עיניכם רואות שאני מהול', ומדכתיב סתם "והנה עיניכם רואות" רוצה לומר רואות כל דבר, ולפיכך מפרש על הכבוד ועל שהיה מהול, ולכן סתם וכתב "והנה עיניכם רואות". והאי 'רואות בכבודי' דקאמר לא שיהיה ראייה על שהוא אחיהם, אלא איירי לענין זה שיש יכולת בידו להיטב להם, לכך יאמרו ליעקב "רדה אלי וגומר" (פסוק ט). והקשה הרמב"ן מאי ראיה יש מן הלשון, דהא הרבה יש שיודעין לשון הקודש, כי הוא שפת כנענית. וכן על המילה יש להקשות דהא כל ישמעאלים הם נימולים, וכל זרע אברהם שהם מבני קטורה, ועוד דלמה לא הזכיר להם המכירה שהיתה בזה המקום, ולמה הוצרך לומר להם סימן במילה ובלשון, ויראה מה שלא הזכיר להם המכירה לא קשיא, דכבר הזכיר להם המכירה "אני יוסף אשר מכרתם אותי" (פסוק ד), רק שיוסף סבר שמא יחשבו כי יוסף הגיד דבר המכירה לאחר – ולא יאמינו שהוא אחיהם, ולפיכך הוסיף להם המילה והלשון, שהרי המילה לא תמצא בבני כנען – שמדברים בלשון הקודש, ובבני ישמעאל שיש להם המילה – אין להם לשון הקודש, ועל ידי שניהם הוא סימן מעליא (כ"ה ברא"ם). ואני אומר כי זה דווקא הכרה מעליא ולא ענין המכירה, כי דרך בני אדם לדבר ולהגיד המאורעות והמקריים שבאו לידו, אבל המילה שהיא אות ברית באדם בגופו (לעיל יז, יא), וגם בלשונו ניכר, וזה הוי הכרה לעצמות האדם. ומה שנתן יוסף הכרה זאת – בדין הוא הכרה מעליא, ואין עליהם לומר כי שמא אחד מבני ישמעאל למד לשון הקודש, כי אחר שהלשון אינו לבני ישמעאל – אין לנו לומר כך כלל, רק יתלו ביוסף שהלשון הוא לשונו, וכן המילה. ולא כן דבר המכירה שאינו הכרה לאדם בעצמו מי הוא, ולכך אין זה סימן. והרי כן אמרינן (יבמות קכ. ) דאין מעידין רק על פרצוף פנים, ואף על גב שנמצא בלבושיו בעשרה לבושים – חיישינן לשאלה שמא השאיל כליו לאחר (שם קכ ע"ב), אבל על פרצוף פנים מעידים, ולא חיישינן שמא יש אחר דפרצוף שלו דומה לו, ולא חיישינן לכך כלל שיהיה דבר עצמי שוה לשניהם. והנה ענין המכירה – כיון דאין הכרה עצמית יש לומר ששמע המכירה מיוסף, ואין כאן הכרה – כמו דחיישינן גבי כלים לשאלה, אבל גבי לשון ומילה כיון דהכרה עצמית, שכל אומה יש לה לשון בפני עצמה, וגם המילה אות ברית היא, ולית לנו למחוש למידי, כי לא תמצא מילה ולשון בשום אומה רק בבני יעקב, ולפיכך לענין הדין הלשון והמילה הכרה עצמית יותר משאר סימנים. ואם היו חוששין שמא רמאי הוא – וישמעאל הוא שלמד לשון הקודש, לענין זה סגי שהיה מגיד להם דבר המכירה, ואפילו עצי עריסותיהם הגיד להם (רש"י לעיל מג, ז), ובזה ידעו שאין כאן רמאות, מכל מקום צריך הכרה עצמית לאדם, והמילה והלשון הכרה עצמית הוא, ואם לא היה הכרה עצמית זאת – אין כאן הכרה. ומה שהוצרך לומר יוסף עתה הכרה זאת של לשון הקודש, ולעיל (פסוק ד) לא נתן להם הכרה רק במילה (קושית הרא"ם), ועוד למה הוצרך לומר "והנה עיניכם רואות" שאני אחיכם, שהרי כבר הראה להם המילה, דזה אין קשיא, דודאי גם כן למעלה הרי כיון שדבר עמהם בלשון הקודש הרי יש כאן שני סימנים – המילה ולשון הקודש, אלא שכאן היה אומר להם להגיד לאביו דבר זה, כדכתיב אחריו (פסוק יג) "והגדתם לאבי" כדי שידע יעקב שכן הוא, ויסמוך גם כן על זה. ואם תאמר מה ראיה מן המילה, הלא כל מצרים נימולים, שיוסף אמר להם והכריח אותם למילה, כבר נתבאר למעלה שעיקר ההכרה היתה המילה והלשון יחד, וזה לא נמצא במצרים. ועוד דכל מצרים שנימולו אין זה רק הכרה של יוסף, וזהו גופיה הראיה, דכך אמר – במי יש מילה – רק בזרע יעקב, ובשביל כך הכרחתי את מצרים על המילה, אם כן מילת מצרים מסייע להכרה: מ״ה:א׳של״ח א׳ צוארי בנימין על שני מקדשים וכו'. בב"ר (צג, יב) קאמר שם – וכי כמה צוארים היו לבנימין, אלא על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו ועתידין ליחרב, ובנימן בכה על צוואריו – ראה שמשכן שילה עתיד בחלקו ועתיד ליחרב, עד כאן. ויש לתמוה על מדרש זה דמאי שנא מ"צואריו" דגם הוא לשון רבים כמו 'ידיו ורגליו', ואם כן מה חלוק יש בין "צוארי בנימין" ובין "צואריו", ופירש הרד"ק דלכך יבא לשון 'צואר' בלשון רבים מפני שיש בצואר שני צדדים, ומפני שיש בו שני צדדין נקרא הצואר בלשון רבים. ולי נראה דנקרא הצואר בלשון רבים כי מן הצואר ולמטה כל האיברים הם שנים שנים; שתי ידים, שתי רגלים, גם גוף האדם הם צלעות לימין האדם צלעות מיוחדת, ומצד שמאל צלעות מיוחדת, אבל הצואר מחבר שני הצדדין יחד, ומפני זה הצואר יקרא לפעמים לשון רבים – מפני שהוא חבור שני הצדדין, ולפעמים יקרא לשון יחיד לפי שהוא אחד גם כן, והוא עיקר הטעם. והרא"ם מפרש כי בסמיכות אין דרך להיות נכתב בלשון רבים כי אם בכינוי רגיל להיות נכתב בלשון רבים, ולפיכך דרשו כאן דכתיב בסמיכות לשון רבים – דבכה על שני מקדשים, "ובנימן בכה על צואריו" שהוא בכינוי – ודרך להיות נכתב עם יו"ד הרבים, וכאן נכתב חסר בלא יו"ד – דרשינן שבכה על משכן שילה. אבל בספרים שלנו נכתב "צואריו" עם יו"ד, ועוד דקשיא דמאי חלוק יש בין סמיכות לכינוי, ויש לתרץ ד"צוארי בנימן" יו"ד הרבוי נשמע, ואף על גב דבכל מקום 'צואר' בלשון רבים – לשון רבים כזה שנשמע יו"ד הרבוי אין להיות, לכך דרשינן שבכה על שני מקדשים, אבל "צואריו" הרי נקרא ביו"ד כמו בלא יו"ד, שאין היו"ד נשמע, וזה הוי שפיר דאין כאן משמעות שני צוארים ממש, ומכל מקום כיון דדרשינן אצל "צוארי" שלכך בא בלשון רבוי שבכה על ב' מקדשים – דרשינן נמי "צואריו" שבא בלשון יחיד שבכה על מקדש שילה: ב׳ על ב' מקדשים וכו'. ומה שבכו עתה על שני מקדשים שעתידין ליחרב – לפי שיש במדרש הבכייה וההכרה לאחיו היתה רמז על יהודה וישראל שהם עשרת השבטים, שראש עשרת השבטים הוא יוסף, שיודע יהודה לישראל בבכי ובתחנונים, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וגו'", כל הענין הזה הוא רמז למה שעתיד, כי האבות לעולם הם היו סימן לבנים. ולפיכך נרמז זה עכשיו, כי כאשר יתודעו זה לזה יבכו על הצרות והחורבנות שהגיע להם; ליוסף חורבן אחד, ולבנימין שני חורבנות: מ״ה:א׳ש״מ א׳ כמו בבית פרעה. והבי"ת חסירה. שאין לומר כמו שפירש למעלה (רש"י פסוק ב) 'בני ביתו' (קושית הרא"ם) שאם כן לא יתכן לומר "נשמע בית פרעה", אלא 'והקול שמע בית פרעה', לא לשון נפעל. ואין להקשות דלעולם פירוש 'בני ביתו', וחסר למ"ד, והוא כמו אל בית פרעה, מפני שלא מצינו למ"ד כזו חסירה מן המכתב, אבל בי"ת מצינו חסירה – "שבי אלמנה בית אביך" (לעיל לח, יא), הרי בי"ת חסירה. ולמעלה (פסוק ב) אי אפשר לפרש 'וישמע בבית פרעה', שאם כן לא נזכר מי הוא השומע, ואם נפרש "וישמע בית פרעה" 'בני ביתו' – נזכר השומע: מ״ה:א׳שמ״א א׳ טענו את בעירכם תבואה. כלומר שלא תתפרש שיטענו הבהמות על אחרים כמשמעות "טענו את בעירכם", אלא שיטענו על הבהמות תבואה: מ״ה:א׳שמ״ג א׳ ואתה צויתה מפי לומר להם. פירוש "ואתה צויתה" לא שתהיה הצוואה מאחר – לא מפרעה, כמו משמעות "ואתה צויתה" שאמר לו פרעה, וזה לא יתכן, שממי נצטווה יוסף, אלא "ואתה ציותה" – 'מפי'. והוסיף 'לומר להם' מפני שאין שייך לומר "ואתה ציותה זאת עשו" שאיך יהיה נצטווה יוסף "זאת עשו", אלא שהוא נצטווה שיאמר להם "זאת עשו", וקרא מחובר למעלה (פסוק יז) "אמור אל אחיך זאת עשו וגו'" – "ואתה צויתה זאת עשו", כלומר שיאמר להם שנצטוה לומר להם "זאת עשו". ומפני שקשה שאם כן למה צריך לומר להם שנצטווה לומר "זאת עשו", די כשאמר להם יוסף "זאת עשו", אלא שכוונת פרעה היה כדי שידעו אחיו שברשותו של פרעה אמר להם כך, ולפיכך אמר פרעה ליוסף שיאמר לאחיו שהוא נצטוה לומר לאחיו "זאת עשו", ולפיכך הוצרך רש"י להוסיף 'אמור להם שברשותי הוא': מ״ה:א׳שמ״ז א׳ כחשבון הזה. פירוש הא דכתיב "כזאת" אינה כף הדמיון, שהרי דבר הזה בעצמו שלח לו, ואם כן מאי "כזאת", אלא פירושו "כזאת" 'כחשבון הזה' שהוא מפרש אחריו, 'ומהו החשבון וכו", והשתא הוי שפיר "כזאת", והכ"ף הזאת נקראת כ"ף השעור כמו "כשלשים איש" (ש"א ט, כב). ואף על גב ד"כזאת" לשון נקיבה, אין רש"י מפרש "כזאת" – 'כחשבון הזה', רק שהוא מפרש כי כ"ף "כזאת" באה על השעור שאמר כמו חשבון הזה, ולפי האמת פירשו מנחה – כחשבון הזה, ולא בא רק לפרש על מה משמש כ"ף של "כזאת", ופירש לך שהיא באה על החשבון ונקראת כ"ף השעור. וקשיא לא לכתוב "כזאת" ולכתוב 'ולאביו שלח עשרה חמורים וגו", ויראה לי שפירוש הכתוב "כזאת" – דווקא מנין הזה שלח, עשרה חמורים ועשר אתונות, לא פחות ולא יותר, ולא היה זה המנין באקראי, אלא לענין מכוון. וזה – שרצה יוסף במה ששלח י' חמורים וי' אתונות כדי שלא יכעוס אביו על האחים העשרה שמכרוהו, וגם הראה לו כדי שירד אביו למצרים ואל ימאן מלרדת אליו, ורמז לו כי העשרה אחים היו כמו עשרה חמורים שנושאים משא גדול ואינם יודעים מה הם נושאים, כך היה מכירתם ועשיית הפעל שהורידו אותו מצרימה, שהטעין אותו עליהם הקב"ה לעשות מעשה זה להורידו למצרים, והם לא ידעו הפעל שהורידו אותו, ולפיכך "עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים", ורמז שעל ידי המכירה הזאת למצרים יהיו אוכלים כל טוב, ויהיו מנצלים את מצרים עד שלא ישאר דבר במצרים, וזהו שפרש"י למעלה (פסוק יח) "ואכלו את טוב ארץ מצרים" שעתידים לעשות את מצרים 'כמצולה שאין בה דגים', וכאן כתיב נמי "נושאים מטוב מצרים" "ועשר אתונות נושאים בר ולחם ומזון", והרמז שההורדה למצרים היה בשביל לפרנס ולכלכל אותם בשנת רעבון גם כן, וזהו שאמר (ר' פסוק ז) "כי האלקים שלחני לפליטה גדולה לחיות עם רב". ולענין מכוון הראשון לקח חמורים, מפני שהענין הראשון יותר טוב ונכבד שהוא לנצל את מצרים, והשני – לכלכל אותם בעת הרעבון, והחמור הוא הזכר, דהוא חשוב יותר מן הנקיבה שהוא האתון. ורבותינו ז"ל (ב"ר צד, ב) דרשו ש"טוב מצרים" היה גריסין של פול. אפשר שעל זה כוונו רז"ל שיוסף שלח "טוב מצרים" אשר יגיע לישראל הוא ענין זה – לפי שהיה יעקב ירא מן הגלות לרדת שם (רש"י להלן מו, ג), כי היה יודע יעקב הגלות שיבא לישראל במצרים, ולפיכך שלח יוסף אליו כי הגלות הוא טוב, כי יהיו ישראל פרים ורבים מכח השעבוד וגלות, כדכתיב (שמות א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והיו משעבדים את ישראל בפרך (שם שם יג) המשברת את הגוף (רש"י שם) ומענה אותם, והיו דומים לגריסים ברחיים, שכל זמן שאדם כותש אותם ברחיים הם נשברים לחלקים רבים, ומאחד נעשה ששה, לפיכך שלח לו גריסין של פול. ולשון 'גריסין של פול' הם פולים שבורים לחלקים, כדכתיב (איכה ג, טז) "ויגרס בחצץ וגו'", וכן היה שעבוד מצרים בפרך המשבר את הגוף,וזהו "טוב מצרים". וענין זה ענין יותר נכבד מן המזון אשר יפרנס אותם ברעבון, לכך שלח אותו על ידי החמור שהוא הזכר, והפרנסה והמזון על ידי האתון – שהוא טוב גופני כמו הנקיבה, והבן זה. ואפשר שגם זה רמזו רז"ל (מגילה טז ע"ב) ששלח לו יין ישן – היא הגזירה הישנה שנגזר עליהם לשתות כוס יין של הגלות, ומנין 'יין ישן' – ת"ל, שנאמר (שמות יב, מא) "ומושב בני ישראל ת"ל וכו'", וכך נגזרה הגזירה: ב׳ גריסין של פול. במדרש (ב"ר צד, ב) שהם טובים לצרת נפש שהיה ליעקב כל ימי חייו: מ״ה:א׳שמ״ח א׳ אל תתעסקו בדבר הלכה. ויש להקשות על מדרש זה (תענית י ע"ב) למה הוצרך יוסף לצוותם יותר מאשר צוה אותם יעקב, ועוד וכי כל השבטים לא ידעו כמו שידע יוסף, ולפיכך נראה לפרש דודאי גם כן רז"ל מפרשים פשוטו של מקרא שהזהיר עליהם יוסף בשביל המכירה שיבואו לידי רוגז ומריבה, אלא שהוקשה לרז"ל למה לו ליוסף לומר לשון "אל תרגזו", והוי ליה לומר 'אל תריבו בדרך', ועוד אם בשביל שלא יריבו ביחד "בדרך" למה לי, וכי בדרך לא יריבו ובבית יריבו, אלא עיקר הטעם שצוה אותם שלא יריבו לא בשביל שהיה מקפיד על הריב שיבא ביניהם רק בשביל כי הרגזנות בדרך מביא לידי סכנת הדרך, והדרך מתרגז עליהם. ומפני שעדיין קשה למה כתב לשון רוגז ולא כתב לשון מריבה, שהרי הרגזנות בא בשביל מריבה, לכך אמרו כי לא בלבד המריבה היא שמביא לידי סכנה, אך כל רוגז – כמו העסק בדבר הלכה, שהם נושאים ונותנים בדבר הלכה ומתרגזים זה עם זה. לכך דבר יוסף לשון כולל, אף על גב דודאי עיקר הכוונה של יוסף היה על הריב שלהם, שזהו בודאי לא גרע מעסק הלכה, שהריב – אין לך רוגז יותר ממנו, ובודאי הם גם כן ידעו כבר דבר זה, ומכל מקום יוסף בא להזהיר אותם כי מפני המכירה לא יניחו הדבר, ויבואו לידי רוגז, ודבר יוסף לשון כולל. וכן ל'דבר אחר' דמפרש 'אל תפסיעו פסיעה גסה' דריש גם כן לכך כתב בלשון "תרגזו" ולא כתב 'אל תריבו בדרך', אלא דכל התרגזות אין לעשות, ומי שפוסע פסיעה גסה (ו)הוא עושה פעל נוסף, כמו "למה הרגזתני להעלות אותי" (ש"א כח, טו), שפירושו כמו למה הרעשתני להעלות אותי על ידי כשפים, שכל פעל שאינו מסודר הוא הרגזה והרעשה. ולפיכך דרשו דבהאי "אל תרגזו" נכלל בו 'אל תפסיעו פסיעה גסה', שהוא פועל הרגזה. וכן 'תכנסו חמה לעיר' להוסיף ההליכה שלא בזמנה – נקרא זה הרגזה. והא דאמר בגמרא (תענית י ע"ב) וכן בדברי רש"י 'אל תתעסקו בדבר הלכה שאל ירגז עליכם הדרך', דמשמע דהם מפרשים "אל תרגזו" שאל יביאו רוגז הדרך, זה אינו, אלא בשביל שבא לתרץ יתור לשון "בדרך" קאמר שאל ירגז עליכם הדרך, ולעולם "אל תרגזו" כמשמעו: מ״ה:א׳ש״נ א׳ אשר הוא מושל. לפי שזה הוא אחד מד' לשונות של 'כי', שהרי 'כי' משמש בלשון 'אם', והוא משמש בלשון 'אשר' בכמה מקומות: ב׳ נחלף לבו והלך מלהאמין. הרמב"ן דחה פירושו ופירש הוא "ויפג לבו" לשון שביתה ובטול, כמו "עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות" (איכה ג, מט), וכן "ויפג" שנפסק ונתבטל חיות לבו עד שהיה כמת. ולי נראה כי לשון 'פוגת' על כל דבר שינוי, וזה נקרא 'פוגת', וכן מוכח התרגום שתרגם (כאן) 'והוי מילין פייגין על ליביה', שלא היו מיושבים על לבו, ואין דעתו נחה בזה, כי לא האמין להם. וכן נראה לי "מאין הפוגות" פירושו מאין שינוי. ולפירוש הרמב"ן לא יתכן תרגום אונקלוס שתרגם 'על ליביה': מ״ה:א׳שנ״א א׳ סימן מסר להם וכו'. ואם תאמר למה היה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשהיה פורש, אין לומר שכן אירע המעשה במקרה שלמד עמו בפרשת עגלה ערופה – אם כן מנא ידע יוסף שיזכור את מה שהיה עוסק עמו בפרשת עגלה ערופה, ויש מפרשים שכאשר היה יעקב מלוה את יוסף עד עמק חברון היה אומר יוסף לאביו שיחזור לביתו ואל יטריח את עצמו, והשיב יעקב שמצוה גדולה היא בלויה, שהרי מי שאין מלוה הוא שופך דם, כדכתיב בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, ז) "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ודרשינן (סוטה מה ע"ב) וכי סלקא דעתך שיהיו זקני בית דין שופכי דמים, אלא לא פטרנוהו בלא לויה, הא למדת מי שאינו מלווה כאילו שופך דם, וכל המתלווה אינו ניזק (סוטה מו ע"ב). ולפיכך ידע יוסף שיעקב ידע שבפרשת עגלה ערופה פירש ממנו, שהרי יזכור ענין הלויה שהיה מלוה אותו. ויראה שלכך שלח לו סימן זה, מפני שרמז לו שאיך יהיה ניזוק אחר שהיה מתלוה, וכל המתלוה אינו ניזק, לכך ידע יעקב שבאמת הוא – שהוא חי: ב׳ סימן מסר להם. והא דכתיב "וירא את העגלות וכו'", לא בפירוש שלח לו סימן הזה, אלא ברמז, שבענין הזה הייתי עוסק כשפירשתי ממך. ולא שלח לו בפירוש על ידי אחיו סימן הזה, לפי שהיה משמע שאם לא היה מלוה את יוסף היה נהרג מאחיו, וזה היה צער לאחיו, ויחשבו כי יוסף מחזיק אותם כרוצחים, לכך לא שלח לו דבר זה בפירוש, אלא ברמז שלח על ידי עגלות. ומה שאמר 'סימן מסר להם' לא שהיה מגלה להם בפירוש, אלא אמר להם בדבר זה למד עמי כשהייתי פירש ממנו, והם לא ידעו מה היה:

העמק דבר על בראשית פרק-מה

העמק דבר: מ״ה:א׳של״ה א׳ להתאפק. אחר שבקש לבכות ולהתודע באשר נתייאש מקיום החלום של השתחואת השמש. כמ״ש לעיל מ״ג כ״ז. אבל לא יכול מפני הנצבים עליו שהרי יהא מוכרח לומר אשר מכרתם אותי הנה. ולא יכול להתאפק עד שילכו מעצמם. וכפי׳ הא״ע וע׳ ס׳ שמות י״ד כ״ח מש״כ שם: ב׳ ולא עמד איש וגו׳. אע״ג שלשון הוציאו כל איש משמע שצוה למשרתת להוציא אנשים זרים ולא צוה שיצאו גם המה. אבל הבינו שכך רצונו שיצאו גם המה. ויצאו מעצמם. וכיב״ז בשמאל א׳ ט׳ אמר לנער ויעבר לפנינו ויעבר מעצמו: מ״ה:א׳של״ו א׳ ויתן את קלו. התיבות אני יוסף העוד אבי חי. אמר ברגש ובבכי עד ששמעו מצרים שסביב ביתו. ומשם הלך הידיעה בית פרעה כי יוסף מצא שאריו יודעי אביו עד אח״כ נשמע כי באו אחיו: מ״ה:א׳של״ז א׳ אני יוסף. ולא אמר אשר מכרתם אותי באשר הבין כי שומעים מבחוץ. ע״כ אמר בקיצור אני יוסף ויהיו השומעים סבורים שנגנב מבית אביהם ע״י הישמעאלים לבדם: ב׳ העוד אבי חי. אינו מובן שאלה זו וכי לא ידע שהוא חי. וגם מה שמסיים המקרא ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו צריך ביאור מה הי׳ להם לענות לולי לא נבהלו. (הנה אית׳ בחגיגה ד״ד ר״א כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. ומה תוכחה של בו״ד כך תוכחה של הקב״ה על אחת כו״כ. ולכאורה איזה תוכחה הי׳ כאן אלא חז״ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה אם באמת עוד אבי חי ולא מת מדאגתו עלי בהיותו יודע שהי׳ אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הי׳ תוכחה לאחיו דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק מ״מ הי׳ להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. וע״ז כתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו מפני הפחד והבושה. ולולי זה היו עונים אותו כמו שענה יעקב לרחל כאשר עלה בלבבה מחשבה כזו. כמ״ש לעיל ל׳ א׳. כך הי׳ להם לענותו דמ״מ ודאי כולם אהובים אליו. ומכש״כ הרי גם בנימין קיים. וא״כ לא הגיע צער אביהם כ״כ שלא יחי׳ מפני זה. אבל לא יכלו לעמוד בתוכחתו מפני הבהלה. וזה מאמרם דכש״כ תוכחה של הקב״ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כ״כ על אחת כו״כ: מ״ה:א׳של״ח א׳ גשו נא אלי. בהיותו רוצה לדבר מענין המכירה והוא הי׳ יודע דאזנים לכותלי הבית ואנשים עומדים ומרכינים מה שהוא מדבר ע״כ החל לדבר בלי רגש ובלחש. וקרא להם שיגשו בקרוב אליו כדי שישמעו וכ״כ הספורנו: ב׳ אשר מכרתם אותי מצרימה. ולא ידע איש מזה זולתו. באשר באמת המדינים משכוהו מן הבור ומכרו לישמעאלים ולא נקראו המה המוכרים אלא משום שהם גרמו לדבר. וגם הי׳ בידם למחות. ובזה היה אות כי דבריו אמת. ואלו היו הם המוכרים לישמעאלים אין הוכחה שהוא אמת ואפשר שהקונים ספרו לו: מ״ה:א׳של״ט א׳ אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. כבר ביארנו לעיל ל״ד ו׳ דשני דברים אלו שונים המה בתכונתם. עצבון הוא כמו שנופל בעיני עצמו. וחרי הוא בצער על שהרע לו אחר. והיינו משום שחשב שיש מהאחים שמתחרטים הרבה על הנבלה הלזו ונופלים בלבבם שאירע להם מקרה זה. ויש מהם שחושבים גם היום אשר אתם הי׳ הצדק אלא שהסכילו לעשות. שמכרו אותו אל מצרים מקום שהי׳ אפשר לעלות לגדולה כזה ולא השכילו למכור אותו למדינה פחותה במעלה שלא הי׳ אפשר לעלות כך. ע״ז אמר אל תעצבו וגם אל יחר בעיניכם ומפרש כי מכרתם אתי. זהו ביאור על העצבות. שהגיע להם מעשה המכירה. ואמר הנה הוא ביאור על החרי שמכרו אותו הנה. ולא למק״א. ועל שני האופנים בא דברו כי למחיה וגו׳ היה בזה השגחה ממעל ואין לחשוב שהי׳ אפשר בא״א. ואמר אל יחר בעיניכם לא כדרך לשון הקודש להסמיך לחרון שימוש ל׳ כגון למה חרה לך. ויחר להם מאד. ויחר לדוד. וכן הי׳ ליוסף לומר ואל יחר לכם. אבל ידע יוסף שאין גם אחד בקרב אחיו שיצטער עתה על שלא נאבד יוסף לעולם. וכמבואר במדרש שאמרו ליוסף בתחלה כי הולכים למצרים לפדות את אחיהם בכל אופן שאפשר ומרומז גם במקרא לעיל וירדו אחי יוסף עשרה אלא שחשד שיש מהם שיחשוב אשר אז בעת שהשנאה היתה חזקה עשו שלא בדעת מש״ה אמר בעיניכם היינו בשכלם ודעתם יחרה איך לא השכילו אז אבל עתה לא חרה להם כלל: מ״ה:א׳ש״מ א׳ אשר אין חריש. וגם אין ספיח שיהי׳ מעט קציר. אמנם אמר אשר אין חריש משום דלא הי׳ חסר בארץ כנען רק תבואה הבא ע״י חרישה: מ״ה:א׳שמ״א א׳ לשום לכם שארית בארץ. שיהא שם עברים גדול בארץ. שנשתיירו המה בחיים ע״י זרע יעקב: ב׳ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. שתהא פליטה לכם במצרים במה שהוא המושל וירחיב המקום לפניהם וכאשר עשה אח״כ: מ״ה:א׳שמ״ב א׳ ועתה לא אתם וגו׳. זה אינו מדברי פיוס שהרי כבר פייס אותם. אלא החל להקדים דברו שיבאו למצרים המה ואביהם כדי לכלכלם. והרי לא הבין יוסף ולא האחים שזהו התחלת גלות שנגזר לא״א. עד שאמר ה׳ ליעקב אנכי ארד וגו׳. אבל עתה ביקש יוסף שיבאו למצרים על משך חמש שנים רעב. והי׳ להם לומר שאחר שהי׳ השגחה עליונה על ידם שיבא הוא למצרים הרי הוא כשלוחם ומחויב לשלוח להם לשם כל צרכם. ע״כ הקדים כי לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים. ואמר עוד וישימני וגו׳ אפי׳ הייתם שולחים אותי בכיון למצרים בשביל כך. לא הי׳ אפשר להגיע לגדולה זו להיות לאב וגו׳. ב׳ ולאדון לכל ביתו. נכנעים לדעתו ואין הפי׳ כאן כמו אדון על עבדיו אלא כמו המכונה בכבוד בשם אדון כמ״ש לעיל כ״ז כ״ט: ג׳ ומושל בכל ארץ מצרים. השתררות עליהם לעשות בהם כרצונו ומש״ה לא כתיב ולמושל בכל א״מ. משום דתיבת לאדון קאי גם על א״מ. ורק בהוראה אחרת. היינו אדון מושל ממש. וכ״ז הוכיח יוסף שמן השמים הוכיחו שיבאו המה לארץ גשן שהרי ע״כ הי׳ השגחה העליונה שיהא לו כח ועוז לפנות המקום לפניהם: מ״ה:א׳שמ״ג א׳ לאדון לכל מצרים. כאן הפי׳ כמשמעו כאדון על עבדיו כמש״כ להלן מ״ז. ומוכרח הי׳ להגיד כך משום שידע יוסף אשר עין יעקב הוא שישבו בניו בדד. לא מעורב עם אנשי המדינה ע״כ ראה להקצות גשן שהוא אינו מעיקר ישוב מצרים לפני ישראל. ולהוציא את כל יושבי ארץ גושן ממקומם. מש״ה אם הי׳ רק מושל לא הי׳ ראוי לעשות כן בשביל אביו ואחיו. ע״כ הודיע שהוא אדון לכל מצרים ואחר שהמה כעבדיו יש בכחו לעשות כרצונו ולהעביר אותם מן הקצה אל הקצה. וזהו וישבת בארץ גשן. שיהיו בכחו לפנות לפניהם את ארץ גושן: מ״ה:א׳שמ״ה א׳ כי עוד חמש שנים רעב. כאן אמר סתם רעב משום דבמצרים הי׳ צריך יוסף להספיק גם מאכלי עבדים ובהמה כמ״ש לעיל מ״א ז׳: מ״ה:א׳שמ״ו א׳ והנה עיניכם ראות. באשר רצה לומר והגדתם לאבי את כל כבודי. מש״ה הקדים לומר שעיניכם רואות כל כבודי פה. והוסיף לומר ועיני אחי בנימין. שאפשר אין עינם טובה עליו ולא יחזו נכחות. ע״כ הוסיף כי בנימין רואה בברור בעין יפה כי פי המדבר אליכם. אני בעצמי הייתי יכול להוכיח את כבודי וגדולתי אבל אין דרך להשתבח בעצמו ויהללך זר ולא פיך ע״כ אני אומר שתביטו בעיניכם יפה: מ״ה:א׳שמ״ז א׳ והגדתם לאבי וגו׳. ובזה אקוה אשר ומהרתם וגו׳: מ״ה:א׳שמ״ח א׳ ויפל על צוארי. שני צדדי הצואר מיקרי צוארי היינו שנפל על כתף א׳ ואח״כ על השני מרוב אהבה: מ״ה:א׳שמ״ט א׳ וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן וגו׳. שראה אותם נבהלים בראותם כי החלומות נתקיימו כדבר נבואה. וא״כ אולי מבין יוסף דפי׳ החלום אחד עשר כוכבים משתחוים לי היינו בתמידות וכך גזר ה׳ שיהיו לו לעבדים. וא״כ אין יכולים לדבר עמו פנים אל פנים. אבל הוא הראה להם במה שנשק אותם ובכה עליהם כדרך אח עם אחיו. הבינו מזה שגם הוא מבין שהחלומות כבר נתקיימו ומעתה איננו לאדון עליהם ח״ו. עתה דברו עמו: מ״ה:א׳ש״נ א׳ באו אחי יוסף. דמתחלה כששמעו שהוא שואל העוד אבי חי. היו סבורים שהמה מיודעיו וקרוביו ויודעים משלום אביו בארץ כנען. אבל אח״כ שמעו כי אחיו המה: ב׳ וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. לא נתבאר מה זה שמחה להם בחברת אחי יוסף. והנראה שהשכילו כי בל״ס שהמה דומים בחכמה מעט או הרבה ליוסף ויצליחו את המדינה בחכמה כמו יוסף : מ״ה:א׳שנ״א א׳ טענו את בעירכם. מלשון מטועני חרב (ישעיה י״ד י״ט) וכ״כ הראב״ע אבל לא כמו שהבין שהוא מלשון משא אלא מלשון דקירה כי דרך החמור לילך פסיעות מדודות וכדי למהר הילוכו דוקרים אותו במחט ובמרצע וכדומה. וזהו הפי׳ כאן טענו את בעירכם: מ״ה:א׳שנ״ב א׳ וקחו את אביכם וגו׳. מאמר פרעה אינו מסודר לכאורה. והכי מיבעי למימר זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ונשיכם וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים. וגם לשון ואתה צויתה אינו מובן. והרמב״ן פירש שנתן לו רשות ליקח עגלות מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך ואין נראה לשון צויתה כך וגם הרי יוסף שלח לאביו יותר ממה שהרשה פרעה. אלא כך הענין פרעה רצה שיבואו בני ישראל תחת רשותו וישתקעו במצרים אבל לא הי׳ יכול להכריחם ע״ז שהרי אינם מבני ארצו אבל זה היה יכול להכריח שלא ישלחו תבואה לארץ כנען. וע״כ יבאו המה למצרים על משך שני הרעב ויהיו עבדיהם וכל אשר להם בא״י עד שישובו גם המה לאחר הרעב. וכבר ביארנו שבא״י הי׳ באמת מאכלי בהמה ודלת העם שראוי לעבדים וזהו מאמר פרעה עצתו ורצונו שיקחו את אביהם ואת בתיהם היינו כל אשר להם כמ״ש לעיל ז׳ א׳: ב׳ ובאו אלי. לישאר בארץ מצרים תחת רשותי ועבודתי: ג׳ ואתנה לכם את טוב וגו׳. אושיבם על עבודתי במבחר שבארץ מצרים: מ״ה:א׳שנ״ג א׳ ואתה צויתה. אותך אני מזהיר שהרי יוסף הי׳ עובד את המלוכה. ע״כ אותו יכול להזהיר מה שבכחו היינו שלא ישלח תבואה אבל אינו יכול להכריח אלא להביא טפם ונשיהם שאין יכולים לחיות בלי לחם וזהו מאמרו עוד זאת עשו קחו לכם עגלות וגו׳. זהו בהכרח ובצווי: מ״ה:א׳שנ״ד א׳ ועינכם וגו׳. אם לא יבאו אלא הטף ונשים וישאירו כל כלי ביתם תחת יד עבדים ושפחות הלא בין כה יאבד הרבה עד שישובו אחר הרעב. ע״ז אמר שלא יחושו לזה כי טוב וגו׳. כל מעשה אומנות היפות שבארץ מצרים לכם הוא. וקרוב לומר שיצא מפרעה דבור שלא הבין הוא ג״כ שהכוונה בזה כי כל הטוב שבמצרים הוא בשביל ישראל שיהי׳ מושב יפה לב״י. כמ״ש בפ׳ ברית בין הבתרים וכי״ב לעיל ל״ז כ׳: מ״ה:א׳שנ״ה א׳ ויעשו כן בני ישראל. קבלו העגלות והכינו עצמם לבא למצרים. אבל לא לחלוטין כמו שאמרו אחר כך כי אין מרעה וגו׳. כמו שיבואר שמה אבל ע״פ הדבור היו אנוסים להשתקע במצרים כאשר יבואר: ב׳ עגלות על פי פרעה. הודיע להם שאזהרת פרעה הוא לבא עכ״פ על משך שני הרעב כל מי שנצרך למאכל לחם כי לא ישלחו תבואה לשם והוכרח יוסף להודיעם כי חשש שמא לא ירצה יעקב ליסע אבל המה לא הודיעו ליעקב שהוא מוכרח לכך. אחר שאמר מעצמו אלכה ואראנו. מש״ה כתיב להלן וירא את העגלות אשר שלח יוסף. עד שאמר לו ה׳ לרדת במצרים אז הודיעוהו שגם העגלות המה ע״פ פרעה: מ״ה:א׳שנ״ז א׳ כזאת. בסך שלש מאות כסף. שלח עשרה חמורים וגו׳ ובאשר לא נתבאר כמה הוא שווי משא עשרה חמורים שהרי אין כל משאות שוין במחירם ע״כ פי׳ הכתוב שהיו שוין שלש מאות כסף שהוא סך רב: ב׳ ומזון. זה ליפתן דבלשון תורה כל מילי דזיין מיקרי מזון ורק בלשון ב״א לא מיקרי מזון אלא חמשת המינים מש״ה לענין נדרים וברכות לא מיקרי מזון אלא חמשת המינים דבשני דברים אלו הולכים בתר לשון ב״א: מ״ה:א׳שנ״ח א׳ אל תרגזו בדרך. העיקר כפרש״י שלא יהיו בלב רגז על עצמם. או איש על חבירו שהביאו למכירת יוסף. ודקדק לומר בדרך משום שבאמת אין מדרך החכמה להתרגז על מה שכבר עבר. כ״א בלב רגז. ובנדרים דכ״ב אי׳ דבא״י אין לישראל לב רגז. וגם כי במעמד יעקב אביהם יחדלו מלדבר בזה. אבל בדרך הזהירם ע״ז: מ״ה:א׳שנ״ט א׳ ארץ כנען. בשביל שידעו כי יהיו נפרדים מאה״ק חיבבו הארץ. ויבאו תחלה בשביל הארץ ואח״כ אל יעקב וגו׳ ועי׳ לעיל מ״ב כ״ט: ב׳ ויגידו לו. בכ״מ משמעות הגדה הוא ביאור נכון. מבואר כי עוד קודם שהודיעוהו כי עוד יוסף חי הראו לו ענינים מורים ע״ז למען שלא יגיע לו פתאום. אלא עשו כחכמי לב. הראו לו אותות ע״ז והי׳ מוקשה ליעקב עד שהגידו לו כי כך הוא: ג׳ ויפג לבו. כפרש״י דשורש פג בכ״מ מלשון חלוף. אל תתני פוגת לך שלא תחליף בכיתך לתנואה אחרת וכן בכ״מ. וכאן משמעו שהי׳ לב יעקב מתחלף מרגע לרגע כמסתפק. ד׳ כי לא האמין להם. מצד אמונה בדבריהם אשר המה לא ישקרו זה לא עלה על לבו ומה גם שכבר כזבו לו. אבל מ״מ ודאי לא הכחישם בהחלט אלא הי׳ כמסתפק ומתחלף לבו עד וידברו וגו׳: מ״ה:א׳שס״א א׳ דברי יוסף אשר דבר. בהרחבת דברים שיבאו למצרים וניכרים דברי אמת: ב׳ וירא את העגלות וגו׳. טורח רב כזה אין לחוש לשקר. וכדאיתא בבכורות דכ״ט דטורח לא עבדי לשיקרא. ובזה האמין. ג׳ אשר שלח יוסף. כבר נתבאר שלא הודיעו עתה כי פרעה שלחם: ד׳ ותחי רוח וגו׳. ביארנו כמה פעמים דשורש חי משמעו כ״פ מלשון חיים עלזים ושמחים: מ״ה:א׳שס״ב א׳ ויאמר ישראל. השיג מעלת ישראל. וראה ברוה״ק כי יוסף עומד בצדקו ואמר רב וגו׳ אלכה ואראנו. זה הלשון משמעו ראיה איזה ימים או עשור. וע׳ מ״ש בס׳ שמות ד׳ י״ח והיינו משום דיעקב לא הסכים לבא עם בניו מצרימה אפי׳ על זה המשך של הרעב. וחשב מחשבות אחרות ע״ד הרעב כאשר יבואר וזהו שאמר רב. די לי במה שאני יודע כי יוסף חי. אע״ג שאיני יכול להיות עמו בצוותא חדא ולצאת מא״י. אך אלכה ואראנו וגו׳ והכי מבואר בס׳ הישר:

תורה תמימה על בראשית פרק-מה

תורה תמימה: מ״ה:א׳ר״מ א׳ ולא יכלו וגו'. רבי אלעזר כי מטי להאי קרא הוי בכי, אמר, ומה תוכחה של בשר ודם כתיב בה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה א) ובמדרשים איתא בלשון זה, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים הי' ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכתתו דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה, ע"כ, ואינו מבואר איפה מרומז כאן שהוכיחם יוסף. ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף העוד אבי חי, מה שאלה היא זו, והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי, וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו אני יוסף. ולכן י"ל דמה שאמר העוד אבי חי הוא כמתמיה ואומר, האמנם הי' בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי עד שעוד חי הוא, והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו, ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה הראויה לעשות שרט בנפש החייבת בה, ודו"ק. – וע"ד הפשט יש לכוין טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו [של יוסף] שאמרו עליו שהוא מת וכמש"כ רש"י בריש פרשה זו (פ' כ') שהי' להם טעם בזה, שוב לא הי' בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי הי' להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת. .(חגיגה ד' ב') מ״ה:א׳רמ״ט א׳ עיניכם וגו'. מהו עיניכם ועיני אחי בנימין, א"ר אלעזר, אמר להם, כשם שאין בלבי על בנימין שלא היה במכירתי, כך אין בלבי עליכם ב) נראה פשוט דמדייק מה שהוציא ראית בנימין מכלל ראית כל האחים. .(מגילה ט"ז ב') ב׳ כי פי המדבר. מהו כי פי המדבר, א"ר אלעזר, אמר להם, כפי כן לבי ג) נראה שמפרש שבמלת פי חסר כ' הדמיון, ודריש כמו דכתיב כי כפי המדבר, ור"ל כאומר כמו פי המדבר בלא עינא עליכם [כי רגש השנאה מקורה בלב ולא בפה] כך אין בלבי טינא. וכהאי גונא פירש"י בר"פ שמות בפסוק כי חיות הנה – בקיאות כחיות, כמילדות, והוי שם הפירוש כי חיות הנה – כי כחיות הנה. וכהאי גונא נראה לפרש כונת הגמרא בנדרים ז' ב' הפ' דפ' שמות כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך דרשו שירדו מנכסיהם ועניות כמיתה, והיינו שדרשו כי מתו, כמו כי כמתו. ובאמת מצינו הרבה תיבות שכנראה חסר בהם כ"ף הדמיון, כמו כי מי נח זאת לי (ישעי' נ"ד) במקום כי כמי נח, וכן כי גבהו שמים מארץ כן גבהו וגו' (שם נ"ה) במקום כי כגבהו, וכן כי יבעל בחור בתולה כן וגו' (שם ס"ב) במקום כי כיבעל, ועוד הרבה, וע' במ"ר בראשית פ' כ"ו כי האדם עץ השדה, מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנים דין וחשבון, ומפרשי כי האדם, כמו כי כהאדם [כך] עץ השדה. – ובמ"ד איתא כי פי המדבר – בלשון הקודש, ועיין בנמוקי רמב"ן מש"כ בזה, וגם י"ל כונה בלשון כי פי המדבר שיכירוהו בטביעות עינא דקלא דקיי"ל שסומכין על זה (גיטין כ"ג א'), ועד עתה אולי לא שמו לב לזה או מפני שדבר אתם ע"י מליץ, והי' דרוש להגיד להם סימן זה, כי כמבואר באגדות הי' נותן להם כמה סימנים לאמת דבריו שהוא אמנם יוסף, והי' סימן זה אחד מהם. [שם שם] מ״ה:א׳רנ״א א׳ על צוארי בנימן. וכי כמה צוארין היו לו לבנימין, א"ר אלעזר, בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידין לחרב ד) דריש כן משום דביהמ"ק מכונה בשם צואר, כמו שדרשו הפ' דשה"ש כמגדל דויד צוארך דקאי על ביהמ"ק, יעו"ש במדרשים ובפירש"י. – והנה רש"י כאן מחק הגירסא וכי כמה צוארין היו לו לבנימין, וכתב וז"ל, לא גרסינן כמה צוארין, מפני שכן דרך הכתוב לקרוא צוארי לשון רבים, עכ"ל. ולכאורה אי משום הא היה אפשר לקיים הגירסא הישנה, כי אע"פ שאמנם מצינו צוארי לשון רבים אבל כמו כן מצינו גם בלשון יחיד, כמו בפ' תולדות ופרקת עולו מעל צוארך, וכן בפ' מקץ וישם רביד הזהב על צוארו, וכן בישעי' ח' עד צואר יגיע, וא"כ שוב לא קשה שדרשו חז"ל כאן דכתיב בלשון רבים, כאשר כן דרך חז"ל לדרוש שנויי הלשונות במקרא. אבל עם כ"ז נראה עיקר דברי רש"י דלא גרסינן כל זה, יען כי בדרשה הבאה מבואר ובנימין בכה על צואריו, בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב, וא"כ לא רמז שם אלא על משכן אחד ולמה כתיב שם צואריו בלשון רבים, אלא ודאי דלא גרסינן וכי כמה צוארין היו לו לבנימין, וכ"מ בש"ס כת"י ליתא ללשון זה. ועיקר טעם דרשא זו י"ל דמדייק דאחרי שאמר יוסף לאחיו כשם שאין בלבי על בנימין כך אין בלבי עליכם כמבואר לעיל, א"כ למה לא נפל ובכה גם על צוארי כל אחיו, לכן דריש שרמז רמז לו לבנימין, וכנגד זה רמז בנימין גם לו. .(מגילה ט"ז כ') ב׳ ובנימן בכה וגו'. א"ר אלעזר, בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד לחרב ה) כמש"כ (תהלים ע"ט) וימאס באהל יוסף ויעש משכן שילה. ועיין מש"כ השייך לדרשה זו בדרשה הקודמת. [שם שם] מ״ה:א׳רנ״ט א׳ וחמש חליפות שמלות. וכי אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו ו) הכונה דכיון דידע שכל מכשול שנאת האחים אליו וכל הסבות והמאורעות שיצאו מזה הי' בשביל יתרון בגד אחד שעשה לו יעקב ואחיו קנאו בו, כמבואר ר"פ וישב ועשה לו כתונת פסים וגו' וישנאו אותו וגו', א"כ איך נתן הוא יתרון בגדים לבנימין ולא חשש משום קנאה. , א"ר בנימין בר יפת, רמז רמז לו, שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, [ואיזה הוא, זה מרדכי], שנאמר (אסתר ט') ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן ז) ועיין בס' שנות אליהו להגר"א בלקוטים הקשה דהא הדרא קושיא לדוכתה, דאעפ"כ הטיל קנאה בין האחים, ור"ל דהם לא ידעו שבשביל רמז עשה כן, ותירץ, דהחמש חליפות בגדים של בנימין היו גרועים משל האחים והיו שוים בדמים כחליפת בגדים אחת של האחים, והיו יודעים כי רק לרמז עשה כן, עכ"ל. ואפשר למצוא סמך לחדושו זה ממ"ש במ"ר פ' תשא דשני לוחות העדות היו שוים כאחד, משום דכתיב לוחת חסר, וא"כ הכא בחליפות שמלות של האחים כתיב חליפות מלא בוא"ו, וחליפות שמלות של בנימין כתיב חליפת חסר וא"ו, וי"ל דבא לרמז שהיו כולם בערך שווי בגד אחד של האחים, ורק היו במספר חמש לתכלית הרמז שרמז לו, ודו"ק. – והנה מהרש"א ועוד מפרשים הקשו למה לא הקשו בגמרא איך לא חשש יוסף לקנאה במה שנתן לבנימין שלש מאות כסף, ותירוצם אינו מרוח כלל. ולי נראה לבאר ע"פ קושיא זו דברי רבינו בחיי בפרשה זו הסתומים וחתומים מאוד, וז"ל, ולבנימין נתן שלש מאות כסף, טעם שלש מאות כסף כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו, כי עשר פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות, וזה ממה שאמרו (גיטין מ"ה ב') המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו, כלומר, בדמי העבד שהם שלשים וכמבואר בפ' משפטים, עכ"ל, והנה תכלית הדברים מחוסר באור, מה שייכות נתינה זו לבנימין. ונראה דהכי פירושו, דמן הדין הי' צריך כל אחד מהאחים ליתן ליוסף שלש מאות כסף כפי החשבון המבואר, אך לא לקח זה מהם, וא"כ הוי כאלו הוא נתן לכל אחד ג' מאות כסף, ואחרי אשר בנימין לא הי' במכירה לכן נתן לו זה הסכום במזומן, ודבריו מאירים. ולפי"ז ממילא מיושב קושית מהרש"א ומפרשים שהבאנו איך לא חשש יוסף לקנאה במה שנתן לבנימין שלש מאות כסף, יען כי כמו שנתן לבנימין כך נתן לכל אחיו, ורק בשנוי זה, שהנתינה להאחים הי' בזה שלא לקח המגיע מהם, ולבנימין שלא הי' חייב ליתן היתה הנתינה לו במזומן, והנה אע"פ כי דברי אגדה הם, בכ"ז הדברים כשהם לעצמם וביותר לתכלית באור דברי רבינו בחיי, כנראה, ראויים לאמרם. .(מגילה ט"ז ב') מ״ה:א׳ר״ס א׳ מטוב מצרים. מאי מטוב מצרים, א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר, שלח לו יין ישן. שדעת זקנים נוחה ממנו ח) לפי שהזקנים דמם מצונן והיין מחמם, וכל שהיין יותר ישן חומו נוח ורצוי לגוף. .(מגילה ט"ז ב') ב׳ בר ולחם ומזון. מכיון שנאמר בר ולחם מה ת"ל עוד ומזון, אלא מלמד שכל הדברים קרויים מזון, מכאן לנודר מן המזון שאסור בכל הדברים חוץ מן המים והמלח ט) בבבלי עירובין ל' א' מתקן הלשון דאיירי שאמר כל הזן עלי, ובכהאי גונא כולל כל דבר שזן ומשביע לפי שעה ואפילו פירות, אבל שם מזון כולל רק חמשת המינים, יעו"ש. [ירו' נדרים פ"ו ח"א] מ״ה:א׳רס״א א׳ אל תרגזו בדרך. א"ר אלעזר, אמר להם, אל תתעסקו בדרך בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך י) יתכן לפרש הלשון אל תתעסקו מלשון כי התעשקו עמו (פ' תולדות) מענין מחלוקת, ובלשון חז"ל רגיל הלשון יצאו עליה עסיקין, כלומר מערערים, ור"ל שלא תתרגזו בדרך אף בדבר הלכה, כי מפני כך אפשר שתתרשלו בדרך. . במתניתא תנא, אמר להם, אל תפסיעו פסיעה גסה ותכנסו חמה לעיר יא) מפרש בגמרא אל תפסיעו פסיעה גסה שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ותכנסו חמה לעיר בעוד שהחמה זורחת, כעו דקיי"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב כמבואר לפנינו לעיל ס"פ מקץ בפסוק הבקר אור. ויתכן לומר דצוה להם על שני אלה הדברים, משום דשיער שיאיצו בדרכם כדי למהר לבשר ליעקב, וזרזם שישמרו עצמן מחפזון יתירה שמזיק לבריאות. .(תענית י' ב') מ״ה:א׳רס״ג א׳ כי לא האמין להם. א"ר שמעון, כך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו, שכן מצינו בבניו של יעקב, שנאמר [פ' וישב] ויכירה ויאמר כתונת בני היא, לפיכך באחרונה אע"פ שדברו אמת לא האמין להם, שנאמר ויפג לבו כי לא האמין להם יב) ואע"פ דלבסוף האמין, אך זה הי' מפני הסימנים שהראו לו, כמו העגלות ששלח פרעה וכפי דאיתא במדרשים שמסר להם סימן למסור ליעקב הענין שלמד אתו קודם שיצא ממנו. [אדר"נ פ"ל]. מ״ה:א׳רס״ד א׳ ותחי רוח יעקב. יש אומרים מהו ותחי רוח יעקב – רוח הקודש שנסתלק ממנו שרתה עליו באותה שעה יג) עיין בשמונה פרקים להרמב"ם (פ' ז') שהסביר ענין הסתלקות הנבואה מיעקב בימי אבלו על יוסף ע"ש מ"ש בשבת ל' ב' אין הנבואה חלה אלא מתוך שמחה, ועתה שבה אליו, ועיי"ש עוד. – ודע כי בזוהר פרשה זו, דף ר"י ב', איתא על הפסוק דלעיל י"ט ואתה צויתה, בזה"ל, בגין כך כתיב צויתה בה"א, לומר דיוסף תבע להון, ע"כ, כלומר דיוסף ביקש מפרעה שירשנו לשלוח עגלות, ולא נתבאר טעם הדבר, וי"ל ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה בשם מדרשים שמסר יוסף ליעקב ע"י אחיו סימן דכשפירש ממנו הי' עוסק עמו בפרשת עגלה ערופה, ולתכלית זה הי' שילוח העגלות, ולכן נאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה, וזו היא כונת הזוהר ואתה צויתה לומר דיוסף תבע להון, כלומר, דלתכלית הסימן ביקש יוסף מפרעה שישלח עגלות. .(שם שם)

הרחב דבר על בראשית פרק-מה

הרחב דבר: מ״ה:א׳של״ה א׳ להתאפק. אחר שבקש לבכות ולהתודע באשר נתייאש מקיום החלום של השתחואת השמש. כמ״ש לעיל מ״ג כ״ז. אבל לא יכול מפני הנצבים עליו שהרי יהא מוכרח לומר אשר מכרתם אותי הנה. ולא יכול להתאפק עד שילכו מעצמם. וכפי׳ הא״ע וע׳ ס׳ שמות י״ד כ״ח מש״כ שם: ב׳ ולא עמד איש וגו׳. אע״ג שלשון הוציאו כל איש משמע שצוה למשרתת להוציא אנשים זרים ולא צוה שיצאו גם המה. אבל הבינו שכך רצונו שיצאו גם המה. ויצאו מעצמם. וכיב״ז בשמאל א׳ ט׳ אמר לנער ויעבר לפנינו ויעבר מעצמו: מ״ה:א׳של״ו א׳ ויתן את קלו. התיבות אני יוסף העוד אבי חי. אמר ברגש ובבכי עד ששמעו מצרים שסביב ביתו. ומשם הלך הידיעה בית פרעה כי יוסף מצא שאריו יודעי אביו עד אח״כ נשמע כי באו אחיו: מ״ה:א׳של״ז א׳ אני יוסף. ולא אמר אשר מכרתם אותי באשר הבין כי שומעים מבחוץ. ע״כ אמר בקיצור אני יוסף ויהיו השומעים סבורים שנגנב מבית אביהם ע״י הישמעאלים לבדם: ב׳ העוד אבי חי. אינו מובן שאלה זו וכי לא ידע שהוא חי. וגם מה שמסיים המקרא ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו צריך ביאור מה הי׳ להם לענות לולי לא נבהלו. (הנה אית׳ בחגיגה ד״ד ר״א כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. ומה תוכחה של בו״ד כך תוכחה של הקב״ה על אחת כו״כ. ולכאורה איזה תוכחה הי׳ כאן אלא חז״ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה אם באמת עוד אבי חי ולא מת מדאגתו עלי בהיותו יודע שהי׳ אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הי׳ תוכחה לאחיו דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק מ״מ הי׳ להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. וע״ז כתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו מפני הפחד והבושה. ולולי זה היו עונים אותו כמו שענה יעקב לרחל כאשר עלה בלבבה מחשבה כזו. כמ״ש לעיל ל׳ א׳. כך הי׳ להם לענותו דמ״מ ודאי כולם אהובים אליו. ומכש״כ הרי גם בנימין קיים. וא״כ לא הגיע צער אביהם כ״כ שלא יחי׳ מפני זה. אבל לא יכלו לעמוד בתוכחתו מפני הבהלה. וזה מאמרם דכש״כ תוכחה של הקב״ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כ״כ על אחת כו״כ: מ״ה:א׳של״ח א׳ גשו נא אלי. בהיותו רוצה לדבר מענין המכירה והוא הי׳ יודע דאזנים לכותלי הבית ואנשים עומדים ומרכינים מה שהוא מדבר ע״כ החל לדבר בלי רגש ובלחש. וקרא להם שיגשו בקרוב אליו כדי שישמעו וכ״כ הספורנו: ב׳ אשר מכרתם אותי מצרימה. ולא ידע איש מזה זולתו. באשר באמת המדינים משכוהו מן הבור ומכרו לישמעאלים ולא נקראו המה המוכרים אלא משום שהם גרמו לדבר. וגם הי׳ בידם למחות. ובזה היה אות כי דבריו אמת. ואלו היו הם המוכרים לישמעאלים אין הוכחה שהוא אמת ואפשר שהקונים ספרו לו: מ״ה:א׳של״ט א׳ אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. כבר ביארנו לעיל ל״ד ו׳ דשני דברים אלו שונים המה בתכונתם. עצבון הוא כמו שנופל בעיני עצמו. וחרי הוא בצער על שהרע לו אחר. והיינו משום שחשב שיש מהאחים שמתחרטים הרבה על הנבלה הלזו ונופלים בלבבם שאירע להם מקרה זה. ויש מהם שחושבים גם היום אשר אתם הי׳ הצדק אלא שהסכילו לעשות. שמכרו אותו אל מצרים מקום שהי׳ אפשר לעלות לגדולה כזה ולא השכילו למכור אותו למדינה פחותה במעלה שלא הי׳ אפשר לעלות כך. ע״ז אמר אל תעצבו וגם אל יחר בעיניכם ומפרש כי מכרתם אתי. זהו ביאור על העצבות. שהגיע להם מעשה המכירה. ואמר הנה הוא ביאור על החרי שמכרו אותו הנה. ולא למק״א. ועל שני האופנים בא דברו כי למחיה וגו׳ היה בזה השגחה ממעל ואין לחשוב שהי׳ אפשר בא״א. ואמר אל יחר בעיניכם לא כדרך לשון הקודש להסמיך לחרון שימוש ל׳ כגון למה חרה לך. ויחר להם מאד. ויחר לדוד. וכן הי׳ ליוסף לומר ואל יחר לכם. אבל ידע יוסף שאין גם אחד בקרב אחיו שיצטער עתה על שלא נאבד יוסף לעולם. וכמבואר במדרש שאמרו ליוסף בתחלה כי הולכים למצרים לפדות את אחיהם בכל אופן שאפשר ומרומז גם במקרא לעיל וירדו אחי יוסף עשרה אלא שחשד שיש מהם שיחשוב אשר אז בעת שהשנאה היתה חזקה עשו שלא בדעת מש״ה אמר בעיניכם היינו בשכלם ודעתם יחרה איך לא השכילו אז אבל עתה לא חרה להם כלל: מ״ה:א׳ש״מ א׳ אשר אין חריש. וגם אין ספיח שיהי׳ מעט קציר. אמנם אמר אשר אין חריש משום דלא הי׳ חסר בארץ כנען רק תבואה הבא ע״י חרישה: מ״ה:א׳שמ״א א׳ לשום לכם שארית בארץ. שיהא שם עברים גדול בארץ. שנשתיירו המה בחיים ע״י זרע יעקב: ב׳ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. שתהא פליטה לכם במצרים במה שהוא המושל וירחיב המקום לפניהם וכאשר עשה אח״כ: מ״ה:א׳שמ״ב א׳ ועתה לא אתם וגו׳. זה אינו מדברי פיוס שהרי כבר פייס אותם. אלא החל להקדים דברו שיבאו למצרים המה ואביהם כדי לכלכלם. והרי לא הבין יוסף ולא האחים שזהו התחלת גלות שנגזר לא״א. עד שאמר ה׳ ליעקב אנכי ארד וגו׳. אבל עתה ביקש יוסף שיבאו למצרים על משך חמש שנים רעב. והי׳ להם לומר שאחר שהי׳ השגחה עליונה על ידם שיבא הוא למצרים הרי הוא כשלוחם ומחויב לשלוח להם לשם כל צרכם. ע״כ הקדים כי לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים. ואמר עוד וישימני וגו׳ אפי׳ הייתם שולחים אותי בכיון למצרים בשביל כך. לא הי׳ אפשר להגיע לגדולה זו להיות לאב וגו׳. ב׳ ולאדון לכל ביתו. נכנעים לדעתו ואין הפי׳ כאן כמו אדון על עבדיו אלא כמו המכונה בכבוד בשם אדון כמ״ש לעיל כ״ז כ״ט: ג׳ ומושל בכל ארץ מצרים. השתררות עליהם לעשות בהם כרצונו ומש״ה לא כתיב ולמושל בכל א״מ. משום דתיבת לאדון קאי גם על א״מ. ורק בהוראה אחרת. היינו אדון מושל ממש. וכ״ז הוכיח יוסף שמן השמים הוכיחו שיבאו המה לארץ גשן שהרי ע״כ הי׳ השגחה העליונה שיהא לו כח ועוז לפנות המקום לפניהם: מ״ה:א׳שמ״ג א׳ לאדון לכל מצרים. כאן הפי׳ כמשמעו כאדון על עבדיו כמש״כ להלן מ״ז. ומוכרח הי׳ להגיד כך משום שידע יוסף אשר עין יעקב הוא שישבו בניו בדד. לא מעורב עם אנשי המדינה ע״כ ראה להקצות גשן שהוא אינו מעיקר ישוב מצרים לפני ישראל. ולהוציא את כל יושבי ארץ גושן ממקומם. מש״ה אם הי׳ רק מושל לא הי׳ ראוי לעשות כן בשביל אביו ואחיו. ע״כ הודיע שהוא אדון לכל מצרים ואחר שהמה כעבדיו יש בכחו לעשות כרצונו ולהעביר אותם מן הקצה אל הקצה. וזהו וישבת בארץ גשן. שיהיו בכחו לפנות לפניהם את ארץ גושן: מ״ה:א׳שמ״ה א׳ כי עוד חמש שנים רעב. כאן אמר סתם רעב משום דבמצרים הי׳ צריך יוסף להספיק גם מאכלי עבדים ובהמה כמ״ש לעיל מ״א ז׳: מ״ה:א׳שמ״ו א׳ והנה עיניכם ראות. באשר רצה לומר והגדתם לאבי את כל כבודי. מש״ה הקדים לומר שעיניכם רואות כל כבודי פה. והוסיף לומר ועיני אחי בנימין. שאפשר אין עינם טובה עליו ולא יחזו נכחות. ע״כ הוסיף כי בנימין רואה בברור בעין יפה כי פי המדבר אליכם. אני בעצמי הייתי יכול להוכיח את כבודי וגדולתי אבל אין דרך להשתבח בעצמו ויהללך זר ולא פיך ע״כ אני אומר שתביטו בעיניכם יפה: מ״ה:א׳שמ״ז א׳ והגדתם לאבי וגו׳. ובזה אקוה אשר ומהרתם וגו׳: מ״ה:א׳שמ״ח א׳ ויפל על צוארי. שני צדדי הצואר מיקרי צוארי היינו שנפל על כתף א׳ ואח״כ על השני מרוב אהבה: מ״ה:א׳שמ״ט א׳ וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן וגו׳. שראה אותם נבהלים בראותם כי החלומות נתקיימו כדבר נבואה. וא״כ אולי מבין יוסף דפי׳ החלום אחד עשר כוכבים משתחוים לי היינו בתמידות וכך גזר ה׳ שיהיו לו לעבדים. וא״כ אין יכולים לדבר עמו פנים אל פנים. אבל הוא הראה להם במה שנשק אותם ובכה עליהם כדרך אח עם אחיו. הבינו מזה שגם הוא מבין שהחלומות כבר נתקיימו ומעתה איננו לאדון עליהם ח״ו. עתה דברו עמו: מ״ה:א׳ש״נ א׳ באו אחי יוסף. דמתחלה כששמעו שהוא שואל העוד אבי חי. היו סבורים שהמה מיודעיו וקרוביו ויודעים משלום אביו בארץ כנען. אבל אח״כ שמעו כי אחיו המה: ב׳ וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. לא נתבאר מה זה שמחה להם בחברת אחי יוסף. והנראה שהשכילו כי בל״ס שהמה דומים בחכמה מעט או הרבה ליוסף ויצליחו את המדינה בחכמה כמו יוסף : מ״ה:א׳שנ״א א׳ טענו את בעירכם. מלשון מטועני חרב (ישעיה י״ד י״ט) וכ״כ הראב״ע אבל לא כמו שהבין שהוא מלשון משא אלא מלשון דקירה כי דרך החמור לילך פסיעות מדודות וכדי למהר הילוכו דוקרים אותו במחט ובמרצע וכדומה. וזהו הפי׳ כאן טענו את בעירכם: מ״ה:א׳שנ״ב א׳ וקחו את אביכם וגו׳. מאמר פרעה אינו מסודר לכאורה. והכי מיבעי למימר זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ונשיכם וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים. וגם לשון ואתה צויתה אינו מובן. והרמב״ן פירש שנתן לו רשות ליקח עגלות מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך ואין נראה לשון צויתה כך וגם הרי יוסף שלח לאביו יותר ממה שהרשה פרעה. אלא כך הענין פרעה רצה שיבואו בני ישראל תחת רשותו וישתקעו במצרים אבל לא הי׳ יכול להכריחם ע״ז שהרי אינם מבני ארצו אבל זה היה יכול להכריח שלא ישלחו תבואה לארץ כנען. וע״כ יבאו המה למצרים על משך שני הרעב ויהיו עבדיהם וכל אשר להם בא״י עד שישובו גם המה לאחר הרעב. וכבר ביארנו שבא״י הי׳ באמת מאכלי בהמה ודלת העם שראוי לעבדים וזהו מאמר פרעה עצתו ורצונו שיקחו את אביהם ואת בתיהם היינו כל אשר להם כמ״ש לעיל ז׳ א׳: ב׳ ובאו אלי. לישאר בארץ מצרים תחת רשותי ועבודתי: ג׳ ואתנה לכם את טוב וגו׳. אושיבם על עבודתי במבחר שבארץ מצרים: מ״ה:א׳שנ״ג א׳ ואתה צויתה. אותך אני מזהיר שהרי יוסף הי׳ עובד את המלוכה. ע״כ אותו יכול להזהיר מה שבכחו היינו שלא ישלח תבואה אבל אינו יכול להכריח אלא להביא טפם ונשיהם שאין יכולים לחיות בלי לחם וזהו מאמרו עוד זאת עשו קחו לכם עגלות וגו׳. זהו בהכרח ובצווי: מ״ה:א׳שנ״ד א׳ ועינכם וגו׳. אם לא יבאו אלא הטף ונשים וישאירו כל כלי ביתם תחת יד עבדים ושפחות הלא בין כה יאבד הרבה עד שישובו אחר הרעב. ע״ז אמר שלא יחושו לזה כי טוב וגו׳. כל מעשה אומנות היפות שבארץ מצרים לכם הוא. וקרוב לומר שיצא מפרעה דבור שלא הבין הוא ג״כ שהכוונה בזה כי כל הטוב שבמצרים הוא בשביל ישראל שיהי׳ מושב יפה לב״י. כמ״ש בפ׳ ברית בין הבתרים וכי״ב לעיל ל״ז כ׳: מ״ה:א׳שנ״ה א׳ ויעשו כן בני ישראל. קבלו העגלות והכינו עצמם לבא למצרים. אבל לא לחלוטין כמו שאמרו אחר כך כי אין מרעה וגו׳. כמו שיבואר שמה אבל ע״פ הדבור היו אנוסים להשתקע במצרים כאשר יבואר: ב׳ עגלות על פי פרעה. הודיע להם שאזהרת פרעה הוא לבא עכ״פ על משך שני הרעב כל מי שנצרך למאכל לחם כי לא ישלחו תבואה לשם והוכרח יוסף להודיעם כי חשש שמא לא ירצה יעקב ליסע אבל המה לא הודיעו ליעקב שהוא מוכרח לכך. אחר שאמר מעצמו אלכה ואראנו. מש״ה כתיב להלן וירא את העגלות אשר שלח יוסף. עד שאמר לו ה׳ לרדת במצרים אז הודיעוהו שגם העגלות המה ע״פ פרעה: מ״ה:א׳שנ״ז א׳ כזאת. בסך שלש מאות כסף. שלח עשרה חמורים וגו׳ ובאשר לא נתבאר כמה הוא שווי משא עשרה חמורים שהרי אין כל משאות שוין במחירם ע״כ פי׳ הכתוב שהיו שוין שלש מאות כסף שהוא סך רב: ב׳ ומזון. זה ליפתן דבלשון תורה כל מילי דזיין מיקרי מזון ורק בלשון ב״א לא מיקרי מזון אלא חמשת המינים מש״ה לענין נדרים וברכות לא מיקרי מזון אלא חמשת המינים דבשני דברים אלו הולכים בתר לשון ב״א: מ״ה:א׳שנ״ח א׳ אל תרגזו בדרך. העיקר כפרש״י שלא יהיו בלב רגז על עצמם. או איש על חבירו שהביאו למכירת יוסף. ודקדק לומר בדרך משום שבאמת אין מדרך החכמה להתרגז על מה שכבר עבר. כ״א בלב רגז. ובנדרים דכ״ב אי׳ דבא״י אין לישראל לב רגז. וגם כי במעמד יעקב אביהם יחדלו מלדבר בזה. אבל בדרך הזהירם ע״ז: מ״ה:א׳שנ״ט א׳ ארץ כנען. בשביל שידעו כי יהיו נפרדים מאה״ק חיבבו הארץ. ויבאו תחלה בשביל הארץ ואח״כ אל יעקב וגו׳ ועי׳ לעיל מ״ב כ״ט: ב׳ ויגידו לו. בכ״מ משמעות הגדה הוא ביאור נכון. מבואר כי עוד קודם שהודיעוהו כי עוד יוסף חי הראו לו ענינים מורים ע״ז למען שלא יגיע לו פתאום. אלא עשו כחכמי לב. הראו לו אותות ע״ז והי׳ מוקשה ליעקב עד שהגידו לו כי כך הוא: ג׳ ויפג לבו. כפרש״י דשורש פג בכ״מ מלשון חלוף. אל תתני פוגת לך שלא תחליף בכיתך לתנואה אחרת וכן בכ״מ. וכאן משמעו שהי׳ לב יעקב מתחלף מרגע לרגע כמסתפק. ד׳ כי לא האמין להם. מצד אמונה בדבריהם אשר המה לא ישקרו זה לא עלה על לבו ומה גם שכבר כזבו לו. אבל מ״מ ודאי לא הכחישם בהחלט אלא הי׳ כמסתפק ומתחלף לבו עד וידברו וגו׳: מ״ה:א׳שס״א א׳ דברי יוסף אשר דבר. בהרחבת דברים שיבאו למצרים וניכרים דברי אמת: ב׳ וירא את העגלות וגו׳. טורח רב כזה אין לחוש לשקר. וכדאיתא בבכורות דכ״ט דטורח לא עבדי לשיקרא. ובזה האמין. ג׳ אשר שלח יוסף. כבר נתבאר שלא הודיעו עתה כי פרעה שלחם: ד׳ ותחי רוח וגו׳. ביארנו כמה פעמים דשורש חי משמעו כ״פ מלשון חיים עלזים ושמחים: מ״ה:א׳שס״ב א׳ ויאמר ישראל. השיג מעלת ישראל. וראה ברוה״ק כי יוסף עומד בצדקו ואמר רב וגו׳ אלכה ואראנו. זה הלשון משמעו ראיה איזה ימים או עשור. וע׳ מ״ש בס׳ שמות ד׳ י״ח והיינו משום דיעקב לא הסכים לבא עם בניו מצרימה אפי׳ על זה המשך של הרעב. וחשב מחשבות אחרות ע״ד הרעב כאשר יבואר וזהו שאמר רב. די לי במה שאני יודע כי יוסף חי. אע״ג שאיני יכול להיות עמו בצוותא חדא ולצאת מא״י. אך אלכה ואראנו וגו׳ והכי מבואר בס׳ הישר:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מה

רשב"ם: נ׳:א׳רמ״ב נ׳:א׳רמ״ג א׳ לחנוט – פתרונו לפי עניינו. ומנחם פירשו: מגזרת חנטה פגיה. נ׳:א׳רמ״ד נ׳:א׳רמ״ה נ׳:א׳רמ״ו א׳ ואשובה – אל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי. נ׳:א׳רמ״ז נ׳:א׳רמ״ח נ׳:א׳רמ״ט נ׳:א׳ר״נ א׳ ויעל עמו – העלה יוסף עמו. ב׳ גם רכב גם וגו' – כמו ויעל עולות. לשון מפעיל. נ׳:א׳רנ״א נ׳:א׳רנ״ב א׳ יושב הארץ הכנעני – כלומר: וירא הכנעני שהוא יושב הארץ ההיא. נ׳:א׳רנ״ג נ׳:א׳רנ״ד נ׳:א׳רנ״ה נ׳:א׳רנ״ו נ׳:א׳רנ״ז א׳ ויצוו אל יוסף לאמר – ויצוו לפני [הליכתם לשלוחים] צנועים לאמר אל יוסף. נ׳:א׳רנ״ח נ׳:א׳רנ״ט נ׳:א׳ר״ס נ׳:א׳רס״א א׳ אלהים חשבה לטובה – הקב"ה גרם לכם ואתם לא פשעתם כי לטובתכם נתכוין הקב"ה. נ׳:א׳רס״ב נ׳:א׳רס״ג נ׳:א׳רס״ד א׳ גם בני מכיר – בנים שניים ומ"מ של אפרים פרו ורבו יותר, כמו שאמר יעקב: ואחיו הקטן יגדל ממנו. נ׳:א׳רס״ה א׳ ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד וגו' – ופסוק שאחריו מוכיח שהשביעם להעלותו עמהם. נ׳:א׳רס״ו נ׳:א׳רס״ז א׳ ויישם – כמו ויושם. וכן: וייקץ נח כמו ויוקץ. מן (ישב) (נ"א שוב) ויושב. מן יצא המוצאים. היא מוצאת. מן ירד והורד המשכן. ב׳ בארון – נקבר בארץ. כי עתידים היו להעלותו בארון. כששבת מהם אף וחרון. ועברו ירדן. בשמחה ורון. חבצלת השרון. ונחסל ויחי. אשפוך את שיחי. להודי ושבחי. לאמץ את כחי. השב נדחי. ואם אבד נצחי. מבטן גוחי. ירח ניחוחי. מבור רק שלחי. דברים עד תומם. הספר נחסל. מפי רב דמם. עד כי הוא סלסל. לוחות המרומם. איש עניו פסל. ובראש אלה שמות. יסוד החכמות. לאוילים ראמות. את צור ראש אומות. ילביש מאמות. לו שארית חמות. יבנה הנשמות. חרושות כשדמות. יהיה מערמות. עפר החומות. ואבנים שלימות. כולם מתאימות. כפרת אשמות. נפשות העגומות. יבנה בחומות. בהר ממקומות. ולא יעלו במות חלבי הבהמות.

תולדות יצחק על בראשית פרק-מה

תולדות יצחק: מ״ז:א׳תכ״ז א׳ שרי מקנה כסוס כפרד: מ״ז:א׳תכ״ט א׳ ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. יש להקשות אם היה מת עתה יעקב אמר כראוי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי אבל אין זו שעת פטירתו אולי ישיג יותר משני חיי אבותיו. ועוד שהיה די שיאמר ימי שני מגורי ק"ל שנה מעט ורעים מה צורך לחזור ולומר היו ימי שני חיי. ועוד למה אמר מגורי שפרעה שאל לו ימי שני חייך והיה לו להשיב ימי שני חיי ק"ל שנה. ועוד למה אמר פעם אחד מגורי ופעם אחד חיי. ועוד מיותר הוא בימי מגוריהם. והתשובה לכולן שהכוונה במגורי הוא כמו מגור מסביב ור"ל מגורי בכאן צער וטלטול ויגון ופחד ולפי ששני חיים רצה לומר חיים טובים לזה אמר ימי שני מגורי ק"ל שנה שלפי שפרעה אמר כמה שני חייך ולשון זה הוא חיים טובים לזה השיב יעקב לא היו לי חיים טובים אלא כל ימי רעים וזהו שאמר ימי שני מגורי ק"ל שנה ועוד אומר לך שימי שני חיי שנראים כטובים אפילו אותם שאינם כל כך רעים מעט ורעים הם ימי שני חיי כלומר הטובים הם רעים ואלו הטובים שלי אינם כל כך טובים כמו הרעים של אבותי שהרעים של אבותי הם יותר טובים מהטובים שלי וזה הוא שאמר ולא השיגו וגו' כלומר לא השיגו בטובה את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם שהם הרעים שלהם ובזה הותרו כל הספקות. ויש לשאול עוד אינו מדרך המוסר שיתאונן אל המלך שאינו בנו והתשובה שיעקב זקן מאד ופרעה תמה על זקנתו שאין בזמנו מאריכים ימי' כ"כ ולכן שאל כמה ימי שני חייך שלא ראיתי זקן כמותך בכל מלכותי והשיב שאין ימיו אלא מאה ושלשים ומעט הם כנגד שני אבותיו שחיו יותר אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחות שיבה זרקה בו ונראה זקן מאד: מ״ז:א׳תל״ט א׳ לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף כל המפרשים נדחקו בלשון אם. ונראה שהכוונה שהכתוב ספר למעלה וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען פירוש נתנו לו בלי חשבון כמה שבר בכמה כסף אלא כל אחד נתן לו כל הכסף שבידו שהאמינו ליוסף וזה לחוזק הרעב ויוסף יתן מה שירצה וזה הוא שאמר וילקט יוסף את כל הכסף בשבר אשר הם שוברים אחר כך וכן במקנה ולכן אמרו בשנה השנית לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף כלומר אין אנו יודעים אם תם אם לאו שהכל לפי חשבונך אבל אם תם לא נשאר בלתי אם גוייתנו: מ״ז:א׳ת״נ א׳ חסד ואמת אמת הוא מה שחייב חסד מה שאינו חייב. ורש"י השיב חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. ויתכן שיוסף היה חייב לקוברו שהוא בנו אבל לא היה חייב לקברו בארץ כנען. או נאמר שגם כן היה חייב לקוברו בארץ כנען אחר שהוציא אותו משם אבל לא היה חייב להוליכו לחברון לזה אמר אמת שהיה חייב להוליכו לארץ כנען חסד שיקברהו בחברון:

צרור המור על בראשית פרק-מה

צרור המור: מ״ו:א׳צ״ט א׳ ויאמר אנכי האל אלהי אביך. כשם שנגלה לאברהם באנכי כשנתירא דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך. וכן נגלה ליצחק בנו כשא"ל אל תירא דכתיב אל תירא כי אתך אנכי. וכן נגלה ליעקב באנכי דכתיב אל תירא אנכי האל אלהי אביך. ולכן לא אמר ביצחק האל אלהי אביך. לפי שלא היה שם אלא אברהם. אבל כאן שהיו אברהם ויצחק. לכך אמר האל כנגד אברהם. ואלהי אביך כנגד יצחק. ללמדך ששלשתם היו שוים. כי לגוי גדול אשימך שם. אע"פ שכתוב וישימו עליו שרי מסים וגומר. אינן מועילים כלום. לפי שהקב"ה גלה אותם. הה"ד וכאשר יענו אותו כן ירבה וגומר. אנכי ארד עמך מצרימה. לפי שהיה יעקב מהרהר איך אעזוב ארץ אבותי ארץ שכינתו של הקב"ה וארד אל ארץ טמאה בתוך בני חם. לכך אמר לו אל תירא שאין שכינתי זזה ממך. ומהו שאמר הכתוב אנכי ארד עמך ולא אמר אהיה עמך. לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב"ה שותף עמהם בירידה. אין לי אלא לשעבר לעתיד מניין שנאמר עמו אנכי בצרה וכו': מ״ו:א׳ק׳ א׳ ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך. כאן בישרו שימות בחיי יוסף וישית ידו על עיניך אחר מיתתך. ומכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגרם. לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה. כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואמרו בחייהם אינן רואים אבל במיתתם רואים. לפי שאז משיגים אותה מעלה. כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מראה נפלאה נשארו עיניו פתוחות. וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם. ולפי שיעקב כשנתנו לו ללאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף. ולזה אמר בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן. ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעלה לפי שהוא היה קם תחת אביו. וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראו מראה אחרת. כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה. ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית. ולכן רמז ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז שנסתם העולם הזה מאביו ונשאר לבן הזה. ויש לו לבן ללמוד מאביו אם הוא צדיק שיחיה באמונתו ללכת בדרכי ה'. וכן רמזו בכאן שהעין יש בו שלשה מראות כנגד שלשה עולמות. וזה האדם נסתלק מזה העולם לילך לעולמות הנשארות לאור באור פני מלך חיים שהוא אור בת עין. וכן אמרו שם שצריך זה הבן להשליך עפר על עיניו. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך. להורות כי האדם אינו שבע בזה העולם כדכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף. ואינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו. כמוזכר במסכת תמיד בההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון. כששב ממלכות הנשים והגיעו לנחל מים. ושרו שם הדגים והתחילו הדגים להתנועע ולהיות בהם חיות. וכשראה המלך כך הלך בשפת הנחל עד שהגיע ללהט החרב המתהפכת ורצה ליכנס. ואמרו לו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשראה שלא רצו להניחו ליכנס שאל אות כדי יאמינו שהגיע לאותו מקום. ונתנו לו מרגלית אחת קטנה. וכשהגיע למלכותו התחיל לשוקלה והיתה שוקלת יותר מכל אוצרותיו. ושאל לחכמיו ולא ידעו מהו. ושאל לחכמי ישראל ואמרו לו שהיא עין אדם. ובזה יראה כי כל האוצרות כולם אינם חשובים לכלום. ושהוא כבש כל העולם ולא שבעה עינו. ואמר לו שיתן מעט עפר על אותו אבן וישקול יותר ממנה. לקיים מה שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועין האדם לא תשבע. וכן האדם אינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו בשעת פטירתו. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בדיני אבילות. ולכן אמרו שהבן הבכור יתן עפר על עיני אביו לרמוז זה. וזה נרמז באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך: ב׳ ובמדרש הגלוי אמר ויוסף ישית ידו על עיניך. אמר הקב"ה אותו יד שלא שמשה בעבירה. תבא ותנתן על עיניך. כדי שידעו הכל שהוא נקי מאשת פוטיפר. ד"א מי גרם ליוסף שירד למצרים. על ידי שכיבד אביו כששלחו אל אחיו ויאמר הנני. אע"פ שידע שאחיו היו שונאים אותו. אמר לו הקב"ה על שכבדך יוסף הורד למצרים. אף אתה כשתרד לשם כבדהו. שתחלוק לו כבוד שהוא ישית ידו על עיניך בשעת מיתה עד כאן: מ״ו:א׳ק״א א׳ ואמר ויקם יעקב מבאר שבע. לרמוז שעמד שם כורע על ברכיו. מודה על העבר ומתפלל על העתיד וקם מכרוע על ברכיו. ולפי ששהה שם זמן רב להתפלל ולהתחנן על בניו. כמעט שבזקנותו ובחלשת גופו אינו יכול לעמוד על רגליו. והוצרכו בניו לשאת אותו ולהרימו. ואולי כתב כן להורות שהיו זריזין בכבוד אביהן כדין התורה. לפי שראו מעלת יוסף על כבוד אביו כמו שכתבנו באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך אחר שהוא בכורך. ובמדרש אמרו קימה היתה לו. שבישרו שהשכינה תרד עמו וגואל את בניו. ואמר יעקב וכל זרעו אתו. כי הוא ראש המנין. על כן אמר וכל זרעו הביא אתו שלשה פעמים. כי הוא ראש הסכום. וכן אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרים יעקב ובניו. ויעקב נמנה עמהם וסך כולם שבעים. וזהו בשבעים נפש ירדו אבותיך רמז לשבעים סנהדרין. ורמז לשם של שבעים ושנים שישראל כלולים בו. והוא עי"ן יעקב שכתבתי למעלה במעבר יבק. וע"ד רז"ל יעקב לא היה במספר. אלא נפש בניו היו ע'. והשם שירד עם יעקב השלים למנין שבעים. וזהו שאמר במדרש אנכי ארד עמך מצרימה. כשבאו למצרים נתיחסו כל הזכרים ששים וששה. ויוסף ושני בניו ששים ותשעה. וכתיב כל הנפש הבאה מצרימה שבעים. מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם והיו שבעים. לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה. וכשעלו ישראל ממצרים נתיחסו כל הגברים ששים רבוא חסר אחד. מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם ועלו מספרם ששים רבוא. לקיים מה שנאמר ואנכי אעלך גם עלה. אעלך זו עליית גלות מצרים. עלה זו עליה לעתיד לבא. כמה דאת אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות וגו'. גם זו עליית גלות בבל מן מדי. כמה דאת אמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל ע"כ. ואמר בנותיו ובנות בניו על דינה וסרח בת אשר. וכן אמרו במדרש בנותיו. רבנן אמרי זו דינה. ובנות בניו זו סרח בת אשר. וכן הוא אומר ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב. עיין בהרמב"ן ז"ל שתפס לרש"י ז"ל בפירושו ופירש הוא פירוש המדרש ולא הזכירו: מ״ו:א׳ק״ד א׳ ואמר ואלה שמות בני ישראל יעקב ובניו. להורות שכולם היו צדיקים כמותו. וזהו וכל זרעו הביא אתו. הם זרע ברוכי ה'. ובני ראובן. בני ראובן היל"ל אלא ללמדך שכולם היו צדיקים כאבותיהם הוסיף תולדותיו על תולדות אביו. וזהו ובני ראובן. ושאול בן הכנענית זו דינה בת לאה. לפי דעת המדרש שאמרו בן דינה שנבעלה לכנעני וזה היה זמרי בן סלוא. וששה שמות נקראו לו שאול בן הכנענית. זמרי בן סלוא. שלומיאל בן צורי שדי. שאול שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית שעשה מעשה כנען. ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו. כלומר ועכ"ז לא הועיל שמו: מ״ו:א׳קי״ב א׳ ובני גד. מצאתי במדרש ענינים נפלאים בפרשה זו בענין השמות ובשנוי השמות ובחסרון שחסרו מהם. ולא אאריך בכולם אלא בקצת מהם. ובני גד צפון ואצבן וגו'. זכו בני גד שלא כלתה משפחה מהם. אלא ששינה שם לאצבן וקראו אזני. שבשעה שאהרן היה מתנבא ואומר איש שיקוצי עיניו השליכו. שמע אזני דבריו של אהרן והאזין לתוכחתו. ולכך קראו אזני מיד חזר בתשובה ועשה צביונו של הקב"ה. לכך קראו אצבן. באשר כתיב וסרח אחותם. רבי יוסי אומר סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ומבאי הארץ. ולפי שזכתה ליכנס לארץ ולישב שם שנים רבות מרוב צדקתה קראה הכתוב אחותם. ובכל מקום היא נמנית עם אחיה כשם שהיה לאחיה שם בארץ. כך היה לה שם שנכנסה לשם. והיא אותה אשה חכמה שמסרה לשבע בן בכרי ביד יואב ובסוף נכנסה לחיים בג"ע. ובני בריעה חבר ומלכיאל. הם זכר לברכת יעקב והוא יתן מעדני מלך. שארצם היתה משובחת ומעלה כל מעדני מלך. ולכן נקרא שמם חבר ומלכיאל שהיו חברים למלכים. וכה"א ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי פרזות. שארצם היתה אב בשבח לשאר פרזות ארץ ישראל: מ״ו:א׳קי״ד א׳ אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו. את מוצא כשבאו יעקב ובניו מפדן ארם הקדים בני לאה ובני רחל לבני השפחות. והקדים בני בלהה לבני זלפה. וכאן הוא מקדים בני לאה ובני זלפה לבני רחל ובני בלהה. ולמה כן. מכאן אתה למד שהקב"ה חולק כבוד לרבים. ולכן קדמו בכל מקום בני לאה מפני שהם מרובין מבני רחל ומבני השפחות. ולכך כשבאו יעקב ובניו מארם נהרים והיו בני לאה ששה ובני רחל ובני השפחות שנים שנים. הקדים לאה לרחל שבניה מרובין. והקדים בני רחל לבני השפחות שהם היו בני הגבירה והם בני שפחות. הקדים בני בלהה לבני זלפה מפני שנולדו תחלה. ולפי ששלשתן היו שוות במספר הבנים. הקדימן הכתוב בסדר זה. אבל כשירדו למצרים נתרבו כולם בבנים ומנאן הכתוב דרך ריבויין. הקדים בני לאה לבני זלפה שהם היו ג"ל ובני זלפה לא היו אלא י"ו ובני רחל י"ד. הקדים בני רחל לבני בלהה שהם ז' ותלד את אלה ליעקב כל נפש ז'. ומפני מה הקדים בכולן הנפשות קודם המנין וכתב בהם כל. ובבני זלפה הקדים המנין לנפשות וחסר כל. לפי שכולן נזדווגו ליעקב בשמחת לבב להעמיד לו תולדות. לכך ריבה הכתוב כל בנפשות בניהם. והקדים הנפשות למנין. אחר שכתב בהם ברכה זכר מניינם שלא יענשו על המנין. אבל זלפה שלא רצתה להזדווג ליעקב עד שלקחה אותה לאה בדברים. כמה דאת אמר ותקח לאה את זלפה שפחתה וגו'. לכך בתולדות שהעמידה לא כתב בהם כל. והקדים המנין לנפשות ללמדך שבמדה שאדם מודד בו מודדין לו. היא העמידה תולדות ליעקב בעין צרה. לכך כשזכר הכתוב תולדותיה הכניס בהם עין צרה: מ״ו:א׳קט״ז א׳ ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו'. לפי שהוא אומר אלה תולדות יעקב יוסף שיוסף היה דומה לאביו בכל דבר. לכך זכר הכתוב שם אשתו ושם אבי אשתו כשם שהזכיר בתולדות יעקב שם נשיו ושם לבן אביהם. מנשה ואפרים לא נאמר. אלא את מנשה ואת אפרים. לומר לך כשם שזכו בני יעקב הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות. כך זכו מנשה ואפרים הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות: מ״ו:א׳קי״ז א׳ ובני בנימין וגו'. הרי כאן י' בנים. ובכניסתן לארץ לא מנה אלא ה'. מלמד שה' משפחות נתכלו מהם במצרים מפני שהיו רשעים ולא חזרו בתשובה. ומפני מה חסרו בני בנימין ממחיצתם מה שלא חסרו השבטים יותר ממשפחה אחת. לפי שאמו קראה לו בן אוני בן מתאונן והולך. ואביו קרא לו בנימין בן חזק ומיומן. ודברי אמו הרגו מחצה. ודברי אביו קיימו מחצה. ומן מספר בנימין אתה למד שלא חסרו משפחות השבטים בעון זנות שטים אלא במצרים נתכלו. שאל"כ שבנימין חסר ה' משפחות בשבטים. והלא כשנמנו בני בנימין בשנה שנייה לצאתם ממצרים עלה מספרם ל"ה אלף וכשנמנו בערבות מואב היו מ"ה אלף ומאתים. נתרבו י' אלפים ומאתים על מנין מדבר סיני. אתמהא. כשהיו עשרה משפחות לא היו ל"ה אלף. וכשמתו מהם ה' היו יתרים י' אלפים ומאתים. אלא במצרים מתו. ומי הם אותם משפחות שנשתיירו בלע ואשבל אחי מופים וחופים. בלע ואשבל היו צדיקים. אחי מופים וחופים היו בעלי תשובה. ולכך כשמינה הכתוב משפחותם שינה את שמם. לאחי קרא אחירם שאיחה בעצמו לרם העולם קרוע היה ונתאחה. למופם שפופם שדכדך עצמו בתשובה. ואין שפופם אלא לשון עינוי שנאמר ושפו עצמותיו לא ראו. לחופים קרא חופם שנקה עצמו מעון שנאמר חף אני בלי פשע. ואף ע"פ שהכל אחד שינה מעט בקריאתו ללמד שבעל תשובה היה. וכן את מוצא כשנמנו בדברי הימים ה' בני בנימין. אף הם קראו השלשה בשמות אחרים להודיע מעשיהם. הדא הוא דכתיב ובנימין הוליד את בלע בכורו ואשבל השני ואחרא השלישי נוחא הד' ורפה הה'. אחרא זה היה אחי ולמה נקרא אחרא אח שנתן ריח. כמה דאת אמר והגפנים סמדר נתנו ריח. נוחא היה מופים ולמה נקרא נוחא שעשה נחת רוח ליוצרו. רפה הוא חופים ולמה נקרא שמו רפה שרפא מעשיו הרעים. ד"א שרפא עצמו שלא נתכלה. ואע"פ שנתכלו ה' משפחות לבנימין זכו בני בלע השנים שנקראו בניהם על שמם. שנאמר ויהיו בני בלע ארד ונעמן וגו'. ולמה נקרא שמו ארד שהיה רודה ביראת אלהים. כמה דאת אמר ויהודה עוד רד עם אל. נעמן שהיו מעשיו נעימים ביותר. אלו שנים שגלו מעשים טובים שנקראו בניהם על שמם ולא על שם בלע אביהם. כשם שסגלו בני גרשון קהת ומררי ונקראו בניהם על שמם: מ״ו:א׳קי״ח א׳ אלה בני רחל וגו'. את מוצא בני לאה ובני זלפה על שהיו להן בנות ונכנסו הבנות במנין עם הבנים. הוא מונה חשבונם בלשון נקבה. בלאה כתיב כל נפש שלשים ושלש. ובזלפה כתיב שש עשרה נפש. אבל ברחל ובלהה על שלא היה להן בנות שנכנסו במנין עם הזכרים. לפיכך מונה חשבונם בלשון זכר. ברחל כתיב כל נפש י"ד. ובבלהה כתיב כל נפש שבעה: מ״ו:א׳ק״כ א׳ ובני נפתלי וגו'. זכו בני נפתלי שלא כלתה משפחה מהם ולא שינה שמם בשום מקום. ועל שם זכות משפחתם נקראו שמם יחצאל שעשו חציצה בין הקב"ה לעבודה זרה. שבטחו בהקב"ה ומאסו בע"ז. וגוני שעשה הקב"ה להם נס ומגן. ויצר ושלם. כל כך למה על שהיה יצרם שלם להקב"ה. כל נפש ששים ושש. לפי שנכנסו נקבות עמהן במנין. כתב המנין בלשון נקבה. אבל בבני יוסף שלא היתה נקבה עמהם. אמר בלשון זכר שנאמר ובני יוסף וגו'. כל נפש שבעים. והא חסר אחד אלא זו יוכבד. רבי אליעזר אומר כביכול נכנס הקב"ה עמהם לקיים אנכי ארד עמך. ולכך הוסיף נפש אחת בבני לאה. שאין שכינתו שורה אלא בתוך שבט לוי מפני שכולם היו צדיקים שנאמר עיני בנאמני ארץ. אבל שאר משפחות השבטים לא היו כולם צדיקים והיו בהם בינונים ורשעים. לכך לא שרתה שכינה עמהם במצרים. ע"כ כתבתי מן המדרש לפי שדקדקו בה כל מה שאפשר לדקדק. ולא ראיתי להאריך בכל הפרשה: מ״ו:א׳קכ״ה א׳ אחר כך סיפר איך יצא יוסף לקראת אביו כדי לכבדו. כי בזכות יוסף ירד יעקב בכבוד למצרים לא כאשר נגזר עליו. ולכן אסר יוסף מרכבתו הוא בעצמו כדי שישאלו הכל מה זה. ולא ידעו הדבר שהיה לכבוד אביו. ומי הוא שיראה יוסף יצא ולא יצא אחריו. בענין שיצא עמו רכב ופרשים ומחנה כבד יותר ממה שעלו עמו לקוברו. ולא רצה הכתוב לספר זה להודיענו מעלתו של יעקב. ושהשם רצה בכבודו וירד עמו כמו שהבטיחו ועמו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ולמה יספר שיצאו ממצרים רכב ופרשים ואינם חשובים לפני ה' כסוס ורכב. ועוד יודיע בזה מעלתו על שאר האנשים. כי בכולם כתיב אין שלטון ביום המות. כאומרו וישכב דוד עם אבותיו. וביעקב סיפר שיצאו לקברו רכב ופרשים מחנה כבד מאד יותר מבחיים. כי בחיים לא הזכיר אלא ויעל לקראת ישראל אביו. והדבר ידוע שלא יצא לבדו כמו שכתבנו. ובשאר האנשים והמלכים בחיים עושים להם רכב ופרשים ועשרה אלפים יחלצו חושים. ובמות לא יעשו כזה אנשים עשירים וראשים: ב׳ ואמר ויבך על צוארו עוד. הרצון בזה שנפל יוסף על צוארי אביו בוכה וצועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא נתקרר בזה אלא שבכה על צואריו עוד יותר ממה שבכה בראשונה. ויעקב לא בכה על צואריו לפי שהיה קורא ק"ש כמאמרם ז"ל. והרמז בזה מה שכתבתי בסוד הסולם. כי יעקב ידע לייחד את השם מכל האדם. ולקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ולפי שבו סוד הייחוד. זכה להקרא הייחוד על שמו ולא ע"ש האבות. ואנו אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואחר שהיה קורא ק"ש הוא סוד הייחוד. לא היה לו לדבר ולא להפריד כוונתו מיחודו. וכן לא היה לו לבכות. לפי שסוד הדבור והייחוד הוא סוד השמחה. כמו שפירשתי במגילת שיר השירים. וזה ישקני מנשיקות פיהו שהוא סוד הייחוד והדיבוק בשם. ואז השמחה בכל העולמות. וזהו כי טובים דודיך מיין. המשמח אלהים ואנשים. וזהו בו ישמח לבנו בייחודו. ולכן אמר נגילה ונשמחה בך בייחודך ובתורתך. וכשיהיה ה' אחד ושמו אחד. אז יתקיים ישמח ה' במעשיו. ועל רמז זה אמר ישקני מנשיקות פיהו. מי יתן והיה שבאותו זמן של שיר השירים שהיא שיר של עתיד. שישקני השם מנשיקות פיהו. ואז ישמח ה' במעשיו. וזהו נגילה ונשמחה בך לפי שבשמחה נשיג הדיבוק האמתי. ולכן סמך מיד לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי אחר שהשיג סוד השמחה והדבוק. ראוי לדמותו לסוס השמח. לפי שאין בכל הב"ח ב"ח שתהיה בו השמחה בטבע יותר ממנו. וזהו סוס שנחלף בשש לפי שהם ממוצא אחד ושם הארכתי בזה. ולכן המייחד את השם ראוי לו להסיר ממנו עניני זה העולם וכל מיני עצבון בענין שלא יטרידו כוונתו. ואם כן אחר שיעקב היה אומר ק"ש שהיה ראוי להעביר מלבו כל ענייני העולם וכל מיני עצבון. ולכן לא נפל על צואריו ולא בכה כמו שבכה יוסף. ובזה תבין מה שאמרו בברכות כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק. ואמר שם אנא אסמכי גאולה לתפלה ולא פסק חייכא מפומיה כל ההוא יומא. להודיענו כי סוד הייחוד והדיבוק הוא סוד השמחה. וסמיכת גאולה לתפלה הוא סוד הייחוד האמיתי. ולכן אין מפסיקין בו אפילו באמן. והאומר אמן בין גאולה לתפלה הוא מאחר פעמי מרכבותינו. ולא תשמע לדברי האומר כי ויבך על צואריו עוד חוזר ליעקב. כי דמעת הזקן העצב מצויה. ונפלאתי הפלא ופלא מדברי הרמב"ן ז"ל. שדרך קשתו עם נושקי רומי קשת ודרך בדרך שאר המפרשים. אחר שהוא היה בקי בזאת החכמה. וזה ההרגש לא ירגישו בו כל חכמי הגלילות אם לא נכנס להיכל המלך פנימה. ואחר שהשלים יחודו וקריאתו. התחיל לדבר ואמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. כלומר אמותה הפעם בשמחה אחרי ראותי את פניך. ואני תמה אחר שהיית גדול בחקי והיית אוכל מפתי ומשתעשע בי. איך אודך חי בצער גלות ושביה. וזה על דרך שאמר יוסף העוד אבי חי: מ״ו:א׳קכ״ז א׳ ואמר אעלה ואגידה לפרעה. לתת התנצלות להליכתו. כי מן הראוי היה שישב יוסף שם עם אביו ועם כל ביתו וישמח בהם והם ישמחו עמו. אחר כמה שנים שלא ראוהו. לכן אמר להם והודיעם שהליכתו מיד היא מוכרחת להגיד לפרעה ביאתם קודם שילך מגיד אחר. בענין שישבו בארץ גושן לפי שהיא מקום מרעה. וכן היתה ראויה להם באופן שיהיו רחוקים מן המצריים ולא יתערבו עמהם וילמדו מלשונם. והעיר להם שאם יקראם פרעה שיסכימו עמו ושם הדברים בפיהם באופן שלא יכשלו בלשונם. וז"ש ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך. באופן שתסבבו דבריכם ותאמרו לו שארץ גושן ראויה לכם וזהו בעבור תשבו בארץ גושן. ולזה תמצא שכששאל להם מה מעשיהם. השיבו לו ב' דברים. האחד אנשי מקנה. והשני ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. וזה כנגד מה שאמר יוסף בעבור תשבו בארץ גושן. וזהו שאמרו וסבבו דבריהם ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן:

אבן עזרא על בראשית פרק-מה

אבן עזרא: {א} להתאפק. לסבול: לכל הנצבים עליו. טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו. והוצרך לקרוא להוציאם: {ב} בבכי. במקום הפסקה. וכמוהו ראה עני: {ח} כי האלהים. שלחני: לאב. טעמו למורה וכן אבי כל תופש: {יא} פז תורש. כמו תכרת. וכן להוריש גוים: {יב} כי פי. ידוע כי פה מוכרת וכאשר יהיה סמוך ישוב הה"א הנעלם ליו"ד נעלם כמו כי פי צדיק גם כן לשון רבים ופי רשעים. ובהתחבר זה היו"ד עם יו"ד סימן המדבר חסרו האחד. כמו כי פי המדבר. והטעם שהיה מדבר בלשונם עמם בלא מליץ: {יד} צוארי. ימצא לשון רבים ויחיד. ועם תוספות נו"ן אכן האל"ף לא נעדר: {יז} טענו. שימו משא. ומטועני חרב קרוב ממנו: בעירכם. בהמתכם. וכן אנחנו ובעירנו: {יח} חלב הארץ. כמו שומן: {כב} חליפות שמלות. מלבושים אין זה כמו זה. והפחות שתים: {כג} וטעם כזאת. מחליפות שמלות מהטובות שהיו במצרים: בר. דגן: ולחם. כמשמעו: ומזון. אפונים ופול ועדשים ודוחן וכסמין ותאנים וצמוקים ותמרים כי אלה לבדם הם מזון חוץ מדגן ושעורה: {כד} וטעם אל תרגזו. שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו: {כו} ויפג לבו. מגזרת אל תתני פוגת לך. והטעם שעמד לבו ודמם. כטעם וימת לבו כי לא האמין. ויהי כראות העגלות ותחי רוחו. ואל תתמה על מלת ויפג כי כן דרך הנביאים לדבר כמו ונשמה לא נשארה בי: {כח} רב עוד יוסף. רב לי זאת השמחה:

מיני תרגומא על בראשית פרק-מה

מיני תרגומא:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מה

תרגום אונקלוס: {א} וְלָא יְכִיל יוֹסֵף לְאִתְחַסָּנָא לְכֹל דְּקָיְמִין עִלָּוֹהִי וּקְרָא אַפִּיקוּ כָל אֱנַשׁ מֵעִלָּוָי וְלָא קָם אֱנַשׁ עִמֵּהּ כַּד אִתְיְדַע יוֹסֵף לְוַת אֲחוֹהִי: {ב} וִיהַב יָת קָלֵהּ בִּבְכִיתָא וּשְׁמָעוּ מִצְרַיִם וּשְׁמַע אֱנַשׁ בֵּית פַּרְעֹה: {ג} וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא יוֹסֵף הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּם וְלָא יָכִילוּ אֲחוֹהִי לַאֲתָבָא יָתֵהּ פִּתְגָּם אֳרֵי אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹהִי: {ד} וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי קְרִיבוּ כְעַן לְוָתִי וּקְרִיבוּ וַאֲמַר אֲנָא יוֹסֵף אֲחוּכוֹן דִּי זַבִּנְתּוּן יָתִי לְמִצְרָיִם: {ה} וּכְעַן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקָף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרֵי זַבִּנְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרֵי לְקַיָּמָא שַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן: {ו} אֲרֵי דְנַן תַּרְתֵּין שְׁנִין כַּפְנָא בְּגוֹ אַרְעָא וְעוֹד חָמֵשׁ שְׁנִין דִּי לֵית זְרוֹעָא וַחֲצָדָא: {ז} וְשַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן לְשַׁוָּאָה לְכוֹן שְׁאָרָא בְּאַרְעָא וּלְקַיָּמָא לְכוֹן לְשֵׁיזָבָא רַבָּא: {ח} וּכְעַן לָא אַתּוּן שְׁלַחְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ וְשַׁוְּיַנִי לְאַבָּא לְפַרְעֹה וּלְרִבּוֹן לְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְשַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {ט} אוֹחוּ וּסְקוֹ לְוַת אַבָּא וְתֵימְרוּן לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר בְּרָךְ יוֹסֵף שַׁוְּיַנִי יְיָ לְרִבּוֹן לְכָל מִצְרָיִם חוּת לְוָתִי לָא תִתְעַכָּב: {י} וְתֵתֵב בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וּתְהֵי קָרִיב לִי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנֵי בְנָיךְ וְעָנָךְ וְתוֹרָךְ וְכָל דִּי לָךְ: {יא} וְאֵזוּן יָתָךְ תַּמָּן אֲרֵי עוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין כַּפְנָא דִּלְמָא תִתְמַסְכַּן אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ וְכָל דִּי לָךְ: {יב} וְהָא עֵינֵיכוֹן חֲזָן וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין אֲרֵי בְלִישַׁנְכוֹן אֲנָא מְמַלֵּל עִמְּכוֹן: {יג} וּתְחַווּן לְאַבָּא יָת כָּל יְקָרִי בְּמִצְרַיִם וְיָת כָּל דִּי חֲזֵיתוּן וְתוֹחוּן וְתַחֲתוּן יָת אַבָּא הָכָא: {יד} וּנְפַל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אֲחוּהִי וּבְכָא וּבִנְיָמִן בְּכָא עַל צַוְּארֵהּ: {טו} וּנְשַׁק לְכָל אֲחוֹהִי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן מַלִּילוּ אֲחוֹהִי עִמֵּהּ: {טז} וְקָלָא אִשְׁתְּמַע בֵית פַּרְעֹה לְמֵימַר עַלּוּ אֲחֵי יוֹסֵף וּשְׁפַר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי: {יז} וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֱמַר לְאַחָיךְ דָּא עִיבִידוּ טְעוּנוּ יָת בְּעִירְכוֹן וֶאֱזִילוּ אוֹבִילוּ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן: {יח} וּדְבָרוּ יָת אֲבוּכוֹן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן וְעוּלוּ לְוָתִי וְאֶתֵּן לְכוֹן יָת טוּב אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יָת טוּבָא דְאַרְעָא: {יט} וְאַתְּ מְפַקָּדָא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּ לְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עֶגְלָן לְטַפְלֵּיכוֹן וְלִנְשֵׁיכוֹן וְתִטְּלוּן יָת אֲבוּכוֹן וְתֵיתוּן: {כ} וְעֵינְכוֹן לָא תְחוּס עַל מָנֵיכוֹן אֲרֵי טַב כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּלְכוֹן הוּא: {כא} וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף עֶגְלָן עַל מֵימַר פַּרְעֹה וִיהַב לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא: {כב} לְכָלְהוֹן יְהַב לִגְבַר אִצְטְלַּוָּן דִּלְבוּשִׁין וּלְבִנְיָמִן יְהַב תְּלַת מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף וַחֲמֵשׁ אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשִׁין: {כג} וְלַאֲבוּהִי שְׁלַח כְּדָא עַסְרָא חֲמָרִין טְעִינִין מִטּוּבָא דְמִצְרָיִם וַעֲסַר אַתְנָן טְעִינָן עִיבוּר וּלְחֵם וּזְוָדִין לַאֲבוּהִי לְאָרְחָא: {כד} וְשַׁלַּח יָת אֲחוֹהִי וַאֲזָלוּ וַאֲמַר לְהוֹן לָא תִתְנַצוּן בְּאָרְחָא: {כה} וּסְלִיקוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנַעַן לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן: {כו} וְחַוִּיאוּ לֵהּ לְמֵימַר עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּם וַאֲרֵי הוּא שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וַהֲווֹ מִלַּיָּא פָּיְגָן עַל לִבֵּהּ אֲרֵי לָא הֵימִין לְהוֹן: {כז} וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ יָת כָּל פִּתְגָּמֵי יוֹסֵף דִּי מַלִּיל עִמְּהוֹן וַחֲזָא יָת עֲגַלָּתָא דִּשְׁלַח יוֹסֵף לְמִטַּל יָתֵהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן: {כח} וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל סַגִּי לִי חֶדְוָא עַד כְּעַן יוֹסֵף בְּרִי קַיָּם אֱזֵיל וְאֶחֱזִנֵּהּ עַד לָא אֵמוּת:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מה

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְלָא יָכִיל יוֹסֵף לִמְסוֹבְרָא דְלָא לְמִבְכֵּי מִן בִּגְלַל כָּל מִין דְקַיְימִין קֳדָמוֹי וַאֲמַר הַנְפִּיקוּ כָּל אֵינַשׁ מִן קֳדָמַי וְלָא קָם אֵינַשׁ עִמֵיהּ כַּד אִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף לְאָחוֹי: {ב} וַאֲרֵים יַת קָלֵיהּ בִּבְכוּתָא וּשְׁמָעוּ מִצְרָאֵי וּשְׁמַע אֵינַשׁ בֵּית פַּרְעה: {ג} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי אֲנָא הוּא יוֹסֵף הַעוֹד כְּדוֹן אַבָּא קַיֵים וְלָא יָכִילוּ אָחוֹי לְאַתָבָא לֵיהּ פִּתְגַם אֲרוּם אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹי: {ד} וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי קְרִיבוּ בְּבָעוּ לְוָתִי וְחָמוּן גְזֵירַת מְהוּלְתִּי וּקְרִיבוּ וַאֲמַר אֲנָא יוֹסֵף אֲחוּכוֹן דִי זַבִּינְתּוּן יָתִי לְמִצְרָיִם: {ה} וּכְדוּן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקוֹף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרוּם זַבִּינְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרוּם לְקַיְימָא יַתְכוֹן שַׁדְרַנִי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן: {ו} אֲרוּם דֵין תַּרְתֵּין שְׁנִין כַּפְנָא בְּגוֹ אַרְעָא וְעוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין דְלָא רַדְיַין וְלָא חַצְדִין: {ז} וְשַׁדְרַנִי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן לְשַׁוָאָה לְכוֹן שִׁיוֹרָא בְּאַרְעָא וּלְקַיְימָא לְכוֹן לְשֵׁיזְבָא רַבָּא: {ח} וּכְדוֹן לָא אַתּוּן שְׁדַרְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֱלָהֵן מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף פִּתְגָמָא וְשַׁוְיַינִי לְרַב לְפַרְעה וּלְרַב עַל כָּל בֵּיתֵיהּ וְשַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: {ט} אוֹחוּ וּסְקוּ לְוַת אַבָּא וְתֵימְרוּן לֵיהּ כִּדְנַן אָמַר בְּרָךְ יוֹסֵף שַׁוְויַינִי יְיָ לְרַב לְכָל מִצְרָאֵי חוֹת לְוָתִי לָא תִתְעַכָּב: {י} וְתִתֵּיב בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וּתְהֵי קָרִיב לְוָתִי אַנְתְּ וּבְנָךְ וּבְנֵי בְנָךְ וְעָנָךְ וְתוֹרָךְ וְכָל דִילָךְ: {יא} וְאֵיזוֹן יָתָךְ תַּמָן אֲרוּם עַד כְּדוֹן חָמֵשׁ שְׁנִין כַּפְנָא דִילְמָא תִתְמַסְכַּן אַנְתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ וְכָל דִילָךְ: {יב} וְהָא עֵינֵיכוֹן חַמְיָין וְעֵינֵי אָחִי בִּנְיָמִין אֲרוּם פּוּמִי בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא מְמַלֵל עִמְכוֹן: {יג} וּתְחַווּן לְאַבָּא יַת כָּל אִיקַר דְאִית לִי בְּמִצְרַיִם וְיַת כָּל רְבוּתִי דְחַמִיתוּן וְתוֹחְתוּן יַת אַבָּא הַלְכָא: {יד} וְאִתְרְכִין עַל פְּרִיקַת צַוְורוֹי דְבִנְיָמִין אָחוֹי וּבְכָא דְעָתִיד בֵּית מוּקְדְשָׁא לְמֶהֱוֵי מִתְבְּנֵי בְּחוּלְקֵיהּ דְבִנְיָמִין וְעָתִיד לְמֶחְרוֹב תַּרְתֵּין זִמְנִין וּבִנְיָמִין בָּכָא עַל פְּרִיקַת צַוְורֵיהּ דְיוֹסֵף דְחָמָא מַשְׁכְּנָא דְשִׁילֹה דְעָתִיד לְמֶהֱוֵי בְּחוּלְקֵיהּ דְיוֹסֵף וְעָתִיד לְמֶחֱרָב: {טו} וּנְשֵׁיק לְכָל אָחוֹי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן דְחָמָא דְמִשְׁתַּעַבְּדִין לְבֵינֵי עַמְמַיָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין מַלִילוּ אָחוֹי עִמֵיהּ: {טז} וְקָלָא אִשְׁתְּמַע בֵּית מַלְכוּתָא דְפַרְעה לְמֵימַר אָתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּעֵינֵי פַּרְעה וּבְעֵינֵי עַבְדוֹי: {יז} וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף אֵימַר לְאָחָךְ דָא עִיבִידוּ טְעִינוּ יַת בְּעִירְכוֹן וְטַיְילוּ אוֹבִילוּ לְאַרְעָא דִכְנָעַן: {יח} וּדְבָרוּ יַת אֲבוּכוֹן וְיַת אֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן וְאַיְיתוּ לְוָתִי וְאֵיתַּן לְכוֹן יַת שְׁפַר אֲרַג אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יַת שַׁמְנוּנִיתָא דְאַרְעָא: {יט} וְאַנְתְּ יוֹסֵף מְפַקֵיד בְּאִיקַר אַבָּךְ בְּגִין כֵּן אֵימַר לְאָחָךְ דָא עִיבִידוּ סִיבוּ לְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם סְדָנֵי דְמִינַגְדָן בְּתוֹרְתֵּי לְסוֹבָרָא בְּהוֹן יַת טַפְלֵיכוֹן וְיַת נְשֵׁיכוֹן וְתִיטְלוּן יַת אֲבוּכוֹן וְתֵיתוּן: {כ} וְעֵינֵיכוֹן לָא תֵיחוֹס עַל מָנֵיכוֹן אֲרוּם שְׁפַר אֲרַג כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִילְכוֹן הוּא: {כא} וַעֲבָדוּ כֵּן בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהַב לְהוֹם יוֹסֵף סְדָנֵי עַל מֵימְרָא דְפַרְעה וִיהַב לְהוֹן זְוָודִין לְאָרְחָא: {כב} לְכֻלְהוֹן יְהַב לְגַבְרָא אִסְטְלוֹי דִלְבוּשׁ וּלְבִנְיָמִין יְהַב תְּלַת מְאָה סַלְעִין דִכְסַף וַחֲמֵשׁ אִיסְטוֹלֵי דִלְבוּשִׁין: {כג} וּלְאָבוֹי שָׁדַר דוֹרוֹן כְּדֵין עַשְרָא חֲמָרִין טְעִינִין חַמְרָא וּמִטוּבָא דְמִצְרַיִם וְעֶשֶר אַתְנָן טְעִינָן עִיבּוּר וּלְחֵם וּזְוָודִין לְאָבוֹי לְאָרְחָא: {כד} וְשָׁדַר יַת אָחוֹי וְעַיְילוּ וַאֲמַר לְהוֹם לָא תִתְנְצוּן עַל עֵיסַק זַבִּנְתִּי דִלְמָא יִרְגְזוּן בְּכוֹן עָבְרֵי אוֹרְחָא: {כה} וּסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם וְאָתוֹ לְאַרְעָא דִכְנָעַן לְוַת יַעֲקב אֲבוּהוֹן: {כו} וְתַנִיאוּ לֵיהּ לְמֵימָר עַד כְּדוֹן יוֹסֵף קַיֵים וַאֲרוּם הוּא שַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְלֵיג לִבֵּיהּ אֲרוּם לָא הֵימִין לְהוֹם: {כז} וּמַלִילוּ עִמֵיהּ יַת כָּל פִּתְגָמֵי יוֹסֵף דְמַלֵיל עִמְהוֹן וַחֲמָא יַת סְדָנַיָיא דְשָׁדַר יוֹסֵף לְמִיטוּל יָתֵיהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה דְאִיסְתַּלְקַת מִנֵיהּ בְּעִידַן דְזַבִּינוּ יַת יוֹסֵף וְתָבַת עֲלוֹי יַעֲקב אֲבוּהוֹן: {כח} וַאֲמַר יִשְרָאֵל סַגְיָן טַבְוָון עָבַד עִמִי יְיָ שֵׁיזְבַנִי מִן יְדוֹי דְעֵשָו וּמִן יְדוֹי דְלָבָן וּמִן יְדוֹי דִכְנַעֲנָאֵי דִרְדָפוּ בַּתְרַאי וְסַגְיָין נַחֲמָן חָמַת וְסָכִיתִי לְמֶחֱמֵי וּלְדָא לָא סָכִית דְעַד כְּדוֹן יוֹסֵף בְּרִי קַיֵים אִיזֵל כְּדוֹן וְאַחֲמִינֵיהּ קֳדָם דְאֵמִית:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מה

תרגום ירושלמי: כ״ו וְאֵפְלַג לִבֵּיהּ: כ״ח וַאֲמַר יִשְרָאֵל סַגְיָין טָבָן וְנַחֲמָן סַכְיִית לְמֶחֱמֵי וְהָדָא לָא סָכִית דְהָא עַד כְּדוֹן יוֹסֵף בְּחַיָין נֵיזִיל וְנִיחֲמֵי יָתֵהּ עַד לָא נָמוּת:

רלב"ג על בראשית פרק-מה

רלב"ג:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il