{א} וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָֽאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּֽאֲשֶׁר יֽוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּֽסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּֽוֹ: {ב} וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּֽר: {ג} הַבֹּקֶר אוֹר וְהָֽאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: {ד} הֵם יָֽצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַֽאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַֽחֲרֵי הָֽאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָֽה: {ה} הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵֽעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶֽם: {ו} וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה: {ז} וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַֽעֲבָדֶיךָ מֵֽעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּֽה: {ח} הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָֽב: {ט} אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵֽעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַֽאדֹנִי לַֽעֲבָדִֽים: {י} וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִֽהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּֽם: {יא} וַֽיְמַֽהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַֽיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ: {יב} וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִֽן: {יג} וַֽיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַֽיַּֽעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִֽירָה: {יד} וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָֽרְצָה: {טו}  מפטיר  וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָֽה הַמַּֽעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּֽי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹֽנִי: {טז} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַֽאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָֽאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַֽאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדֽוֹ: {יז} וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵֽעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִֽהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶֽם: (ססס) {יח} וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹֽה: {יט} אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָֽח: {כ} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבֽוֹ: {כא} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הֽוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָֽיו: {כב} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹֽא יוּכַל הַנַּעַר לַֽעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵֽת: {כג} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹֽסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָֽי: {כד} וַֽיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶֽל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִֽי: {כה} וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל: {כו} וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּֽנוּ: {כז} וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָֽלְדָה לִּי אִשְׁתִּֽי: {כח} וַיֵּצֵא הָֽאֶחָד מֵֽאִתִּי וָֽאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵֽנָּה: {כט} וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת שֵֽׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹֽלָה: {ל} וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשֽׁוֹ: {לא}  שני  וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹֽלָה: {לב} כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִֽים: {לג} וְעַתָּה יֵֽשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַֽאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָֽיו: {לד} כִּי אֵיךְ אֶֽעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִֽי:
רש"י על בראשית פרק-מד
רש"י: {ב} גביע. כוס ארוך, כ וקורין לו מדרינ"ש (רעמר): {ז} חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהי עלינו ל מעשות זאת, והרבה יש בגמרא חס ושלום: {ח} הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכלן מנויין בבראשית רבה (צב, ז.): {י} גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת, מ כדבריכם כן הוא, שכלכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד: {יב} בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא: {יג} ויעמס איש על חמורו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון: וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה: {יד} עודנו שם. שהיה ממתין להם: {טו} הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינה נ כי אתם גנבתם הגביע: {טז} האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו: ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, ויצטבע מגזרת צבע, ויצטירו מגזרת ציר אמונים, הצטיידנו מגזרת צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת, התי"ו מפרדת את אותיות העיקר כגון, ויסתבל החגב (קהלת יב, ה.), מגזרת סבל. מסתכל הוית בקרניא (דניאל ז, ח.), מגזרת סכל. וישתמר חקות עמרי (מיכה ו, טז.), מגזרת שמר. וסר מרע משתולל (ישעיה נט, טו.), מגזרת מוליך יועצים שולל (איוב יב, יז.). מסתולל בעמי (שמות ט, יז.), מגזרת דרך לא סלולה (ירמיה יח, טו.):
חסלת פרשת מקץ: {יח} ויגש אליו. דבר באזני אדני. יכנסו דברי א באזניך (ב"ר צג, ו.): ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו ב קשות: כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, ג זהו פשוטו, ומדרשו (ב"ר שם). ד סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה ה על ידי זקנתי שרה, על לילה אחת שעכבה. דבר אחר, מה פרעה ו גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשום עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה, אם תקניטני, אהרוג אותך ז ואת אדוניך (ב"ר שם): {יט} אדני שאל את עבדיו. מתחלה בעלילה באת עלינו, ח למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה ט מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני, י לא כחדנו ממך דבר (ב"ר שם ח.): {כ} ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר, אם אומר לו שהוא קיים, כ יאמר הביאהו אצלי: לבדו לאמו. מאותו האם ל אין לו עוד אח: {כב} ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו מ בדרך מתה: {כט} וקרהו אסון. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (שם צא, ט.): והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי, אני נ מתנחם בו על אמו ס ועל אחיו, ואם ימות זה, דומה עלי ששלתן ע מתו ביום אחד: {לא} והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו: {לב} כי עבדך ערב את הנער. ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה פ בב' עולמות: {לג} ישב נא עבדך וגו'. לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה צ ולמלחמה ולשמש:
רמב"ן על בראשית פרק-מד
רמב"ן: {א} כאשר יוכלון שאת. יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו
"ושים כסף איש בפי אמתחתו" – לדעתם כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף אבל היה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון ועוד כי באמונה הוא עושה ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית {ה} הלא זה אשר ישתה אדני בו. לא הזכיר להם הגביע אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו גם הם ענו כאילו אינם יודעים מה מבקש ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב ואמרו אשר ימצא אתו מעבדיך כסף או זהב גנוב ומת וטעם אשר ישתה אדני בו עלילה להגדיל עליהם האשם כי הגונב כוס המלך אשר ישתה בו בוזה המלכות ולא יועיל כי ירבה שחד ותשלומין והוא נחש ינחש בו כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים וישאל למנחשים עליו וזהו שאמר איש אשר כמוני וכוונתו לומר כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו וכל זה להתנכר בענין כאשר התנכר בחפשו שהחל בגדול ובקטן כילה {י} גם עתה כדבריכם כן הוא. אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהן כלן נתפשין אבל אני אעשה לכם לפנים מן השורה אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד לשון רש"י ואין לשון "גם עתה" נופל יפה על הפירוש הזה ואולי יאמר גם עתה שכדבריכם כן הוא המשפט אשר ימצא אתו יהיה לי עבד בלבד אבל יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת ויורה כי אין משפטם שיהיו כלם נתפשין בגנבה ולכן אמר חלילה לי כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות לכם חמס כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו והנכון כי מתחילה היה מאשים את כולם למה שלמתם רעה תחת טובה הרעותם אשר עשיתם והם פטרו עצמם באמרם אשר ימצא אתו ומת כי הוא הגנב וגם אנחנו הנקיים מן הגניבה נהיה לעבדים הנה דעתם לומר שהגנב אשר ימצא אתו הוא לבדו היודע בגנבה כי אם היו כולם בגנבה למה ימות זה ויחיו הם ראוי שימותו כולם או יהיו כולם עבדים כי הדין בהם שוה אבל הם טוענים שלא ידעו האחרים בגנבה רק קנסו את עצמם שיהיו גם הם לעבדים ולכן אמר להם גם עתה שאתם נועדים ונמצאים יחדיו כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו הוא הגנב והוא לבדו הראוי להענש ויהי לי עבד כי בתשלומיו אני חפץ יותר ממיתתו ואתם תהיו נקיים כי אולי לא ידעתם בגנבה כאשר אמרתם או טעם כן הוא כן יהיה גם עתה שאין כן המשפט כדבריכם כן יהיה וכמהו ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו (יהושע ב כא) טעמו כן יהיה והוא הנכון בעיני והוא דברי רבותינו בבראשית רבה (צב ח) שאמרו עשרה בני אדם שנמצאו בגנבה אין כולם בסירה אני איני עושה כן וכו' נתכוונו למה שפירשתי לא כדברי רש"י ונוכל לתקן לדעת הרב שאמר יוסף חלילה לי מעשות זאת שאהיה לכם אני רע מאשר על ביתי שפטר אתכם מתחילה ואמר לכם ואתם תהיו נקיים כי אני אקים דבר עבדי ועצת מלאכי אשלים חסלת פרשת מקץ {יח} ידבר נא עבדך דבר. לאמר כי דברים מועטים ידבר לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני כי "דבר" הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו כי לא יבקש ממנו דבר אחר ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה
"ואל יחר אפך בעבדך" – יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך
"כי כמוך כפרעה" – ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה {יט} אדני שאל את עבדיו. לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו) וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו אינה טענה כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (לעיל מג כט) ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות והרבה משאות להם ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת יותר מן הכסף שהביאו לו כאשר פירשתי (לעיל מד א) ומה לעשות לו ואשר יראה לי על דרך הפשט שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג) וזה ענין הסיפור אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב כי אמרת לא תוסיפון לראות פני לא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל ואז הודה בפחד ובדאגה ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד והורדת את שיבת עבדך אבינו וכן וחטאת עמך (שמות ה טז) ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין יאמר כי כמוך כפרעה ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו {כא} ואשימה עיני עליו. אמר רבי אברהם הטעם שאראה אותו ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד ושמתי עיני עליהם לטובה (ירמיהו כד ו) קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע (שם לט יב) כי לא צוה אותו שיראנו אחר שיקחנו אלא שישמור אותו ויטיב לו אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו ואם לא נזכר בפירוש כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר ספר יהודה בפניו ולא הזכיר מאסר שמעון ועלילת מרגלים אתם דרך מוסר או אימת מלכות {כב} ועזב את אביו ומת. פירש רבי אברהם ומת אביו ואם כן היה אומר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת או לא נוכל שיעזוב הנער את אביו כי לא יתלו החמלה על אביהם בנער כי הם יחזיקוהו כילד לא ידע בין טוב לרע אבל פירוש לא יוכל הנער לעזוב את אביו מפני נערותו והיותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו ואם יעזבנו ויבא בדרך ימות הנער {כד} כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני. אמר כי בבואם אליו מיד הגידו לו שלא יוסיפו לראות פניו בלא אחיהם הקטן ולא אבה לשלחו והיה מניח לו שמעון במאסרו וזה טעם ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל כי לא רצה להודות לשלחו בכל אשר אמרנו עד שדחקו הרעב {כז} אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. אם יאמר שהוא יחיד לאמו מה טעם בזה שתרד שיבתו ברעה שאולה אחרי שיש לו כמה בנים רבים ובני בנים ואמו כבר מתה לא תבכה עליו בפניו אבל הטעם כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל וזה טעם ילדה לי "אשתי" כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי והשאר כבני פילגשים הם אלי ואחיו מת וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד יא) ויקרא לרחל וללאה השדה (לעיל לא ד) כי היא הקודמת במחשבתו ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה (להלן מו יט) בני רחל אשת יעקב כי היא תקרא אשתו באמת בלא מרמה ולדעתי היה זה מפני שהזכירה שם בין השפחות וכבר הזכרתי כן (לעיל לא לג) {כט} וקרהו אסון והורדתם את שיבתי. אם יקראהו אסון כאחיו תורידו את שיבתי ברעה שאולה או וקרהו אסון שיקרנו כן מפני היותו נער ורך ולא נסה ללכת בדרך וכמו שאמר למעלה (מב ד) פן יקראנו אסון כי פירוש אסון מות מקרית כמתים בידי אדם וחיה רעה או בשנוי האויר בדרך {לב} כי עבדך ערב את הנער. יאמר כי ירד ביגון שאולה עליו כי גם בכל זה שאמרנו לו לא רצה הזקן לשלחו עד שנעשיתי לו ערב עליו ובטח בי ועל כן ישב נא עבדך תחתיו ואם יהיה פירוש "והורידו עבדיך" כפשוטו יאמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן ברעה כי אני ערבתי בו {לד} ואמר כי איך אעלה אל אבי. להודיעו כי יבחר להיות עבד עולם מעלותו אל אביו בלתי הנער שלא יוכל לראות ברעתו כי יבכה תמיד ויתאונן עליו כל היום והזכיר זה שלא יחשוד אותו שיעשה מרמה בעבור שהוא ידע לברוח יותר מן הנער
אור החיים על בראשית פרק-מד
אור החיים: {א} ולא יכול יוסף להתאפק. פירוש שלא עצר כח להמתין עד שיצאו כל הנצבים מעצמן וקרא בקול גדול הוציאו כל איש פירוש במהרה לא שיאמרו להם לצאת כי כשיצאו מעצמן יצאו במיתון ולא סבל אורך זמן ההוצאה, ואמר ולא עמד פי' לא נתעכב איש אלא במהרה תיכף יצאו יחד:
בהתודע יוסף וגו'. פירוש בשביל התודעותו אל אחיו פירוש הכרת דבר כדי שיכירו ויצדיקו כי הוא יוסף ודבר זה צריך להזכירם במכירתו ולא רצה לזלזל באחיו שיחזיקו אותם בדבר נבלה כזו למכור אחיהם, ואמר בסמוך ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וכו' הרי זה מגיד כי מה שמנע הזולת בהתודעו לאחיו לא לצדו כי הוא קרא בקול ושמעו כל העיר את הדבר אלא לצד בושת אחיו הוא שעשה מטעם הנזכר: {ד} ויאמר יוסף וגו' גשו נא וגו'. טעם ההגשה, לצד שרצה לומר להם ענין המכירה לזה לא רצה לומר להם אלא בלחישה, לזה אמר גשו ואחר שנגשו אמר להם וגו' אשר מכרתם אותי וגו', והגם שאמר הוציאו כל איש וגו' ולא עמד שם אדם אף על פי כן חש לאזנים לקיר ודבר באזניהם:
אני יוסף אחיכם וגו'. טעם שחזר פעם ב' אני יוסף, לצד שראה שלא ענוהו חשש לב' דברים. האחד שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב כבושת גנב כי ימצא, והב' שלא האמינוהו שהוא יוסף, לזה אמר כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם לא תחושו לדבר כי אני יוסף אחיכם פירוש מתנהג עמכם במדת האחוה וכאלו לא היה הדבר ההוא, גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני, וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מובהק כי הוא זה באומרו אשר מכרתם אותי מצרימה ודבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא (ילקוט קמ"ב) אם לא שתאמר ודאי גמור כי הוא זה יוסף: {ה} ועתה אל תעצבו וגו'. צריך לדעת א' אומרו ועתה מה בא לשלול. ב' למה כפל לומר אל תעצבו ואל יחר, ועוד הם ב' דברים הפכים העצבון יורה על שברון הלב, וחרון אף יגיד על הגאוה. עוד צריך לדעת למה דקדק לומר תיבת הנה:
אכן פי' של דברי' הוא על זה הדרך יודע אני כי אתם נעצבים על המכר וכמו שגילו דעתם באומרם (מ"ב) אבל אשמים אנחנו, גם לפי המדרש (ב"ר פ' צ"א) שאמרו שירדו לפדותו בדמים יקרים, לזה אמר להם ועתה פירוש כיון שמבוקשם מצוי להם בהודעה זו תסירו העצבון, ונתכוין גם כן בזה לרמוז להם ולהודיעם כי יודע בהם שדעתם קרובה אצלו והם נעצבים עליו עד עתה ובזה יצדיקו כי לבו נכון עמם. ואומרו אל יחר בעיניכם פירוש לטעם שמכרתם אותי הנה שגרמתם לעצמיכם כל התגלגלות הענינים ההשתחויות אשר בשבילם נתחכמתם למכור דכתיב (וישב לז) ונראה מה יהיו וגו' ודבר זה יסובב הכעם כאדם שבא לתקן דבר ונמצא מקלקל ויחר אפו על אשר גרם לעצמו, ונתן טעם לזה כי אדרבא מעשיהם גרמו להם טובה גדולה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה וגו' לשום לכם שארית וגו' ומעתה לא יחר בעיניכם על הדבר: {ח} ועתה לא אתם וגו'. פי' לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה לבל יחשבו כי יוסף ישטום אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם, לזה אמר להם הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם וראוים הם להיות שנואים אצלו:
אכן עתה אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה' והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם ובזה אין מקום לשמור להם איבה ולא להרחיק מדת האחוה מהם:
ואולי כי בזה היה להם פנים לעמוד לפני אביהם כשנגלה הדבר כי הם הגורמים לו אבל ובכי כ"ב שנה ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם, והיה נראה לומר כי יעקב לא ידע גוף המעשה, וזה דרך רחוק, כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים וגם מעשה כתונת הפסים המובא אליו מוטבל בדם, אלא ודאי כי בטענת לא אתם שלחתם וגו' שאמר יוסף הוכר הדבר כי מאת ה' היתה זאת ואין להרהר אחר מדותיו, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ז) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות וכו': {טו} ויבך עליהם ואחרי כן דברו וגו'. פירוש אחר שראו שבכה עליהם אז סמך לבם ודברו אתו כי כל הדברים שהיה אומר אפשר שהיה אומר להם כן להסיר מהם הבושה ולעולם לבבו ימר עליהם מצד המעשה. אכן כשראו שחבק אותם ובכה על פרידתם הכירו במדת טובו כי אח נאמן הוא ודברו אתו. והגם שבכה מקודם אין הוכחה מזה כי אפשר זכר צרתו ובכה עליה מה שאין כן בכי זה שבכה עליהם. גם בכי הראשון יש מקום לתלות שבכה על פרידת בנימין מה שאין כן כשבכה עליהם בפרטות זה יגיד אחוה בלב: {טז} והקל נשמע וגו' לאמר וגו'. פירוש להיות שכבר הודיע הכתוב למעלה כי שמעו מצרים ובית פרעה בכי יוסף דכתיב (פסוק ב') וישמעו מצרים וגו' עתה מודיע הכתוב כי הקול ששמעו בית פרעה האמור למעלה ולא ידעו מה הוא ועל מה היה ועתה אמרו להם כי זה היה לצד ביאת אחיו של יוסף:
וייטב בעיני וגו'. פירוש כי קודם היתה להם חרפה כי עבד מולך ובביאת אחיו וייטב בעיניו כי הוכר שאינו עבד: {יז} זאת עשו. פירוש דבר זה אינכם צריכין לעשותו ברשות אבל העגלות אינכם יכולין לעשות כי אם ברשות, ואפילו רשות מיוסף לא תועיל אלא צריך שיאמר שהוא עושה ברשות פרעה, והוא אומרו ואתה צויתה וגו', וכן הוא אומר ויתן להם וגו' עגלות על פי פרעה, וזה היה מנימוסי מצרים:
עוד ירצה באומרו זאת עשו פירוש כי הוא בצו להם לא שמתרצה לבד לעשות עמהם חסד אלא שהוא חפץ בדבר ואומר זאת עשו. ומה' יצא הדבר כדי שירדו אבותינו מצרים: {כג} ולאביו שלח כזאת וגו'. טעם אומרו כזאת ולא הספיק המפורש. להיות שאמר נושאים מטוב מצרים ולא נודע מה הוא טוב מצרים לזה הקדים לומר כזאת לומר כמין המוזכר בסמוך שמלות וכלי כסף מהמובחר הנמצא ממין זה במצרים. ולדברי רז"ל (מגילה טז:) שאמרו טוב מצרים יין ישן ולמ"ד (ב"ר פ' צ"ד) גריסין של פול יהיה הכתוב חסר וא"ו וכאלו אמר כזאת ועשרה וגו' והכוונה באומרו כזאת כמו שפירשנו ועוד עשרה וגו':
ועשר וגו' לאביו וגו'. טעם שחזר לומר פעם ב' לאביו, נתכוין לומר כי לא שלחם אליו בגדר שליחות הסמוכה לה אלא נתנם לאחיו ואמר להם שהם לאביו לדרך: {כד} וישלח את אחיו. פירוש כולן ובנימין עמהם, וכן הוא אומר בדברי יוסף (פסוק ט') מהרו ועלו אל אבי וגו' והנה עיניכם וגו' ועיני אחי בנימין הרי כי מצדיק הדברים בלב יעקב מעדות בנימין הרואה, ומעתה לא נתלה לומר טעם שהיו עצמותיו של יהודה מתגלגלין הוא לצד שלא קיים דברו אלא לצד שנידוי על תנאי צריך התרה כאומרם ז"ל (מכות יא:): {כו} ויגידו לו לאמר. טעם אומרו ויגידו שהלשון יגיד על הקושי. להיות שאמרו דברים שהם קשים אצלם לאומרם כי סוף סוף תגלה רעתם אצלו אשר עשו ואשר גרמו לאביהם כל הצער והבכי, וכפי זה אמר ויגידו למה שנוגע להם. או לצד שבשורה זו גורמת ירידת מצרים והשעבוד הקשה אשר מררו את חיי ישראל במצרים, וכן תמצא שהיה ירא מירידת מצרים עד שאמר לו ה' (מ"ו ג') אל תירא מרדה מצרימה:
וטעם אומרו לאמר נתחכמו לבשרו בדרך שלא יסתכן יעקב, כי דבר ידוע הוא כי בשורה טובה כשתהיה על יגון ומה גם כשתהיה מופלאת לרוב השמחה יסוכן האדם ויחלש ויגוע פתע פתאום, אשר על כן חששו על הדבר ונתחכמו לדבר אליו בדרך שלא תארע תקלה, והוא אומרו ויגידו לו לאמר פירוש אמרו לו שיש להם בשורה לאמר לו ובזה תתרחב נפשו וישמח לבו ואחר כך אמרו לו עוד יוסף חי ולא נסתכן כי הוכן בלבו הכנת קבלת בשורה טובה. או יתבאר שיעור הכתוב על זה הדרך ויגידו לו לאמר עוד פירוש מלבד שבאו שלמים שמעון ובנימין עמהם עוד יש להם לאמר לו, ואחר שהכין דעתו לדבר טוב הודיעוהו יוסף חי, והוסיפו עוד לומר וכי הוא מושל בשורה אחר בשורה לטעם הנזכר:
ראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח אלא אחר שעלה לגדולה למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים ולמה לא שלח לבשרו ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען ולא חש על צערו ועוד מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תיכף ומיד:
והן אמת כי למה שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן הא' לשלם ליעקב כ"ב שנים שלא שמש אביו וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים, וגם למספר רד"ו שגזר ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול מה שלא היה כן אם היה יורד קודם וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:
ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח והוא כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו ואפילו שיונח שהיה סיפק בידו חש על נפשו שידעו אחיו בדבר ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם וגם אפשר כי יקללם וימית כולם ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלכה לה חששה ראשונה אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו והוא על דרך אומרם ז"ל (ב"ק נ"ט.) מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם ועוד אף כי אחר שעלה לגדולה חשב יוסף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעוקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל (תנחומא) שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"א) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחוותם וזולת זה עברתו שמרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להורגו, הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם, וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם. גם נגלה הדבר כי מה' יצא וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר וכמו שפירשתי בפסוק (ח') לא אתם וגו' ואז גילה להם ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל. (תנחומא ויגש) ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר. או אפשר שידע שהצילו מלאך ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר ונכון:
כלי יקר על בראשית פרק-מד
כלי יקר: {ד} ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך וגו'. למה שינה יעקב הלשון, כי שם נאמר (בראשית לה.יא) ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, והנה במקום פרה ורבה אמר מפרך והרבתיך, הלא דבר הוא. והענין הוא לפי שלשון פרה ורבה משמע שהוא ציווי אל יעקב שיעסוק בפריה ורביה, ועי"ז יצאו ממנו גוי וקהל גוים, וכאן על כרחך אין הפירוש כך שהרי לא נולד לו שום בן אחר נבואה זו, ומבנימין היתה כבר מעוברת, והנה גוי אמר על בנימין, וקהל גוים על שעתיד שבט אחד ליחלק לשנים, וכל זה אינו תלוי בפעולותו ע"י שיעסוק בפריה ורביה, ע"כ אמר במקום פרה ורבה הנני מפרך והרבתיך, לומר שזה אינו ציווי אליו שיעסוק הוא בפריה ורביה, אלא הקב"ה מפרה ומרבה אותן הנולדים כבר, ואין לומר שברכה זו, שיפרו וירבו הנולדים כבר, לא שיחלק שבט א' לשנים, דאם כן למה אמר פרה ורבה שפירושו מפרך, הל"ל מפרך, אלא שאמר מפרך בלשון פרה לומר לך שאותו שבט שעתיד ליחלק לשנים יהיו דומים בכל עניניהם כאילו אתה הולדתם, ר"ל על שמך יקראו כאילו אתה הולדתם, כמ"ש ועתה שני בניך וגו' לי הם.
ומזה למד יעקב שמאמר פרה ורבה אינו ציווי אליו שיעסוק בפריה ורביה ועי"ז יהיה לגוי וקהל גוים, שהרי מאותה נבואה והלאה לא נולד לו בן על ידי שעסק בפריה ורביה, אלא ודאי שפסוק זה ברכה ומתנה ליעקב להפרות ולהרבות הנולדים כבר, ועל כן אמר שפירושו מפרך ומרבך, ואין הפירוש סתם ברכה להפרות זרעו, דאם כן למה לא אמר לו בפירוש מפרך והרבתיך, אלא ודאי שתלה בי הדבר שאותו רבוי דומה כאילו אני הולדתים, ולמאי נפקא מינה יהיו דומים כאילו הולדתים, אלא ודאי לענין שיקראו על שמי להיות כל אחד שבט בפני עצמו, וזה מתנה הוא ולא על צד החיוב, ע"כ אמר יעקב ונתתיך לקהל עמים אע"פ שלשון זה לא נאמר שם מ"מ יובן כל זה משם.
ומה שקרא את יוסף קהל, יותר משאר השבטים לפי שלשון קהל מורה על היות הרבה אנשים נקהלים במקום אחד, ובמקום שיש הקהל הגדול העין הרע מצוי בו ביותר על כן נמנעים מלהקהל, חוץ משבט יוסף שאין ההקהל מזיק להם לפי שאין העין הרע מזיק להם, כמו שלמדו (ברכות כ.) מן פסוק בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. קרי ביה עולי עין.
ומהרי"א פירש שעשה סימן מן הנני מפרך על אפרים שיהיה גם הוא לראש, כי מנשה הבכור היה בלאו הכי ראש שבט, ולא הוצרך לבקש סימן כ"א על אפרים, גם הביא סימן על זה שקרה מקרה שנקברה רחל בדרך אפרת , כי אפרת מורה על שם אפרים, וסימנא מילתא היא שגם אפרים יהיה ראש שבט. {ט} בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. נקט בזה לפי ששאלו מי אלה שאינן ראוין לברכה, כי אמר מבטן מי יצאו אלה, ר"ל שיאמרו אלה אלהיך על העגל שעשה ירבעם, והשיב יוסף בני הם מ"מ הם בני ומצדי הם ראוין לברכה, ומה שיצאו מהם אחאב וירבעם לפי שנתן לי אלהים אותם בזם פה במצרים ואמם מצרית בת פוטיפרע כהן און דהיינו כהן לע"ג, ע"כ יצאו ממנה לעתיד בנים כאלו עובדי ע"ג, אבל מצדי ראוים הם לברכה דאל"כ למה ברך ה' את יצחק, והלא יצאו ממנו עשו ויעקב מצד שהיתה רבקה בת בתואל הארמי, אלא ודאי שאין הקדוש ברוך הוא חושש אל זרע המקולקל וברכו בעבור הזרע הקדוש הראוי לברכה, כך תברכם גם אתה שהרי מצדי ראוים הם לברכה כי באשר הוא שם, כולם זרע ברך ה'.
ויאמר קחם נא אלי. נקט לשון אלי להורות שראוי ללמוד ממני שהרי בעבורי נתברך אבי ולא חש הקב"ה אל עשו, ר"ל יהיו המתברכים כמוני לפיכך קחם אלי, ובמלת נא הורה על הזמן ההוה כמו הנה נא ידעתי (בראשית יב.יא) שפירושו לשון עתה ור"ל הנני מברכם כפי הזמן של עכשיו, שהרי עכשיו כולם צדיקים ולא אחוש אל העתיד, ויברכם ביום ההוא לאמר. כפי מה שהיו ביום ההוא, ולא היה חושש אל העתיד מה שיבא מזרעם, כי אין דנין את האדם כ"א לפי מעשיו של עכשיו, ד"א נקט אלי לומר הרי מתייחסים אלי כי משפחת האב עיקר אבל משפחת האם אינה קרויה משפחה. {יד} שכל את ידיו כי מנשה הבכור. יש מקשים למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח"כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים, למה לא עשה זה קודם שברכם. אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל, והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת, ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן וירע בעיניו ויאמר לא כן אבי.
ויש מקשים, וכי לא ראה שאביו שכל את ידיו בכוונה, ובודאי ידע את אשר עשה ולמה ירע בעיני יוסף, והיה לו לשאול לאביו על מה זה שכל ידיו, ונראה שיוסף חשב כי יעקב סבר יוסף לקח הבכור ביד ימין שלו ואפרים בשמאל שלו, ואז הבכור כנגד השמאל של יעקב ע"כ שכל ידיו כדי שיהיה הבכור בימין יעקב, לפיכך וירע בעיניו שהרי באמת לקח יוסף את אפרים בימינו. {טו} האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. לא רצה לכלול את עצמו ולומר האלהים אשר התהלכתי אני ואבותי לפניו, כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור, ומי שאינו צדיק גמור אין לומר לפניו כ"א עמו, שצריך סעד לתומכו כמו נח שנאמר בו את האלהים התהלך נח (שם ו.ט) והזכיר ב"פ האלהים, ובשלישי הזכיר המלאך, לפי ששנים הראשונים אינם נאותים בלתי לה' לבדו, כי ההתהלכות לפני האלהים היינו העבודה, כתרגומו די פלחו אבהתי קדמוהי, וכן האלהים הרועה אותי מעודי והיינו הפרנסה, כי הוא מן ד' מפתחות שלא נמסרו לשליח. ודורשי רשומות אמרו מעודי עולה למספר ק"ל, היינו אותן ק"ל שנים שכלכלו ה' קודם בואו למצרים, עד היום הזה, מלת הזה עולה למספר י"ז, היינו אותן י"ז שהיה חי במצרים, ור"ל אף ע"פ שנראה כאילו היה יוסף מפרנסו אותן י"ז שנים, מ"מ תלה אותן באותן ק"ל שנים כשם שהם היו ודאי מאת ה' כך י"ז שנים אלו, אבל בענין השמירה מכל רע שנעשה ע"י שליח אמר המלאך הגואל אותי מכל רע, כי תמיד מלאכיו יצוה לשמרו, בכל דרכיו. {טז} ויקרא בהם שמי ושם אבותי. שיקרא להם כל מה שמורה עליו שמי ושם אבותי, כי שם ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים ואנשים, כך יהיה צדיק מושל ביראת ה', ויעקב ע"ש עקב רב טוב הצפון לצדיקים, כי תמיד ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד, ואברהם ע"ש אב המון גוים כך יהיו ראש לכל האומות, ויצחק תרגומו וחדי, כך תהיה תמיד השמחה במעונם.
וידגו לרוב בקרב הארץ. היה לו לומר בארץ, מהו בקרב הארץ, ונראה לפרש על דרך שארז"ל (סוטה יא:) שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע כו' ואח"כ חוזרין ומבצבצים והולכים לביתם עדרים עדרים וכו', ולפי זה היו פרים ורבים בקרב הארץ ממש, כי לא לחנם נעשה להם נס זה שהיו נבלעים בקרקע, ודאי לכדי שלא תשלוט בהם עין הרע של המצרים, ע"כ נתכסו בקרקע כדגים המכוסים במים, ובסיבת היותם בקרב הארץ ממש נעשו רבים כדגים, כי לא שלטה בהם עינא בישא, וע"ז נאמר ותמלא הארץ אותם.
ונתן ברכת הריבוי דוקא ליוסף, כי שמו מורה על התוספות והרבוי, כמ"ש (בראשית ל.כד) יוסף ה' לי בן אחר. וכמ"ש (דברים א.יא) יוסף עליכם ככם אלף פעמים, והיתה ברכה זו ראויה ביותר אל אפרים ע"ש כי הפרני אלהים, ע"כ נתן ימינו על ראש אפרים כי חשב יעקב ששמו מסייע לו לקבלת ברכה זו, ויוסף חשב שיותר ראוי לתלות ברכת הריבוי בבן הבכור, כי אליו פי שנים כפלים בירושה, ע"כ גם ברכת הרבוי לו יאתה ביותר, והשיב יעקב ידעתי בני ידעתי. הזכיר ב"פ ידעתי, כנגד ברכת פי שנים של הבכור, ואמר גם הוא יגדל וגם הוא יהיה לעם, הזכיר ב"פ גם, לרמוז על הכפל כאילו אמר ידעתי מן פי שנים של הבכור אשר מזה הצד היה מן הראוי ליתן לו ביותר חלק בברכת הרבוי לצרף הויות להדדי, אבל מ"מ אחיו הקטן יגדל ממנו, כי הקב"ה בוחר ביותר בקטנים, וכל אדם שיש בו צד קטנות אז ביותר הקב"ה מגביהו לשיתו לאלפי רבבה כמ"ש (דברים ז.ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' כי אתם המעט. וכתיב (ישעיה ס.כב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. וקרה זה לכל זרע אברהם, כי ישמעאל בכור לאברהם נפסל ישמעאל ונבחר יצחק, עשו בכור ליצחק נפסל עשו ונבחר יעקב, ראובן בכור ליעקב נפסל ראובן ונבחר יוסף, מנשה בכור ליוסף נבחר אפרים ביותר, ורמז זה הלא דבר הוא והמשכילים יבינו.
ספורנו על בראשית פרק-מד
ספורנו: {א} ושים כסף איש בפי אמתחתו. בידיעתם שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שצערתים: {ב} תשים בפי אמתחת הקמן. לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו: {ה} הלא זה אשר ישתה אדוני בו. היה דברו עמהם כחושב שיהיו כולם יודעים הדבר: {ז} למה ידבר אדוני כדברים האלה. כמו חושד את כולנו: {י} גם עתה כדבריכם כן הוא. אע"פ שעתה כזה הענין כן הוא הדין כמו שאמרתם בהיות הגביע גביע השליט אשר שלם לכם טובה להשיב כספכם איש אל שקו מכל מקום האיש אשר ימצא אתו הוא יהי' לי עבד ולא כולכם וגם הוא לא ימות כמו שהיה מן הדין: ואתם תהיו נקיים. מעבדות ומכל עונש אחר: {טו} מה המעשה הזה. שהיה בו רשע עם סכלות שהיה לכם לחשוב שלא יעלה זה בידכם: {טז} מה נאמר לאדוני. להשיב על דבריך כשאמרת מה המעשה הזה כי אמנם מה נדבר להכחיש שלא עשינו זאת אע"פ שהדין עמנו: ומה נצטדק. להוכיח במישור שהיה הכל תחבולה להתעולל: האלהים מצא את עון עבדיך. לא בשביל זה אנו נענשים שלא חטאנו בזה כלל אלא בשביל עון שעשינו לימים ראשוני' רצה האל להענישנו להפרע ממנו על ידך על דרך מרשעים יצא רשע כמאמר לוליינוס ופפוס (באיכה רבתי) באמרם אנו הרבה נתחייבנו מיתה למקום אלא הרבה שלוחים למקום נמרים ואריות שפוגעים בנו ולא נפרע ממנו אלא על ידך שעתיד לתבוע דמנו מידך: {יז} חלילה לי מעשות זאת. שאהיה אני השליח להפרע מכם מעונותיכם הקודמים כענין מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך לא אקח לעבד ולא אעניש זולתי החוטא אלי עתה בזה החטא בלבד: חסלת פרשת מקץ: {יח} ויגש אליו. ידבר נא עבדך דבר. מאחר שאמרת חלילה לי מעשות זאת שלא תחפוץ שתהיה תקלה על ידך אפילו לחייבים: ידבר נא עבדך. להודיעך התקלה שתארע על ידך אם תעשה זאת: ואל יחר אפך. באמרי אליך שאתה גרמת זאת התקלה על כרחנו: כי כמוך כפרעה. כי מה שאטיח דברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשיב אותך כי אמנם אתה חשוב בעיני כמו פרעה שהוא המלך: {כ} ואביו אהבו. יותר מכלנו ולכן לא הניחו בראשונה לכא עמנו וזאת היתה הסבה שלא היה עמנו אז לא ששלחנוהו לרגל כאשר חשבת: {כא} ואשימה עיני עליו. ואין צריך שידאג אביו לשלחו: {כב} לא יוכל הנער לעזוב את אביו. כי מאז שיעזוב את געגועי אביו והסברת פניו יתעצב ונפל למשכב ואז ימות: ועזב את אביו ומת. ועם זה אביו ימות בלי ספק: {כג} אם לא ירד. אע"פ ששמעת טענותינו האמתיות גזרת עלינו ברצון פשוט ובקנס שנביאהו: {כד} ונגד לו את דברי אדוני. ואעפ"כ לא שמע לשלחו אז: {כה} שובו שברו לנו. ובהכרח הרעב הכרחנוהו לשלחו ובכל זאת העיד בנו שאולי לא נביאהו אליו ונהיה סבת מיתתו ביגון: {ל} ועתה כבואי והורידו עבדיך. מאחר שהעיד בנו הנה כאשר יהיה כן לא ייוחס זה אל המקרה אבל ראוי שייוחס לנו שעשינו זאת התקלה בידים כענין בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם: {לב} כי עבדך ערב. והטעם שימות בראותו כי אין הנער מבלתי שישאל מה היה לו הוא מפני שעבדך ערב ומאחר שלא אביאנו יחשוב שאבד בלי ספק ושבשביל זה לא יכולתי לקיים נדרי: {לג} ועתה ישב נא עבדך תחת הנער. לפיכך אני מבקש להיות עבד תחתיו כדי שלא אחטא לאבי כל הימים כמו שקבלתי עלי: {לד} כי איך אעלה. אע"פ שחשבתי שיצטער עלי טוב לי שלא אראנו באותו הצער:
שפתי חכמים על בראשית פרק-מד
שפתי חכמים: {ב} כ דייק מדכתיב גביעי גביע ב' פעמים, משמע דכוס ארוך הוא, ואין להקשות דהיאך לא היה מתירא שיאמרו שלנו הוא, יש לומר כיון דמנחשים בו ודאי של יוסף הוא כי לא נחש בבית יעקב (במדבר כ"ג כ"ג), וק"ל נ"ל: {ז} ל הקשה הרא"ם לעיל בפרשת וירא (י"ח כ"ה) בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם קושטא, ותירץ מפני שלא יפול אצל השם לשון חס, כי אינו נופל בו שירחמו עליו: {י} מ פירוש שמאמר כדבריכם כן הוא אינו שב על אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, כי עשרה שנמצא גניבה אצל אחד מהם כולם שוים בעונש, יהיה מה שיהיה, לכן אמר הרב שכלכם חייבים, ומה שאמרו הם אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, היה על דרך גוזמא מרוב מרירותן ומפני שיובן שאשר ימצא אתו מעבדיך ומת הוא ביאור כדבריכם כן הוא וגו', ואין הדבר כן שהרי הם לא אמרו כן, לפיכך הוצרך הרב להוסיף אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין הוא לבדו יהיה לי עבד וכו' שאינו מן הדין רק לפנים משורת הדין: {טו} נ כלומר אע"פ שגנבתם הכוס שאני מנחש בו, ואם כן מהיכן יש לי לידע שאתם גנבתם, אפילו הכי מסברא היה לכם לידע זה כי איש כמוני וכו' וק"ל: חסלת פרשת מקץ {יח} א דהא לא היו מדברים עם יוסף אלא על ידי מליץ, ולא היו יודעין שמבין לשון עברי, ואם כן איך יוכל לדבר עם יוסף בעצמו וק"ל, עוד יש לומר דאין כבוד למלך שאדם שפל ילחוש לו באוזן, (רא"ם): ב ולא בלשון רך ובשפה רפה כדרך המדברים עם המלך, דאם לא כן למה יכעס: ג דכי כמוך כפרעה נתינת טעם הוא אמה שאמר לו בי אדוני, שהוצרכתי לחלות פניך ולבקש בלשון בקשה ותחנונים ויוסף לא היה מלך, לכך צריך לומר לו כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני כמלך, אבל אין לומר שהוא נתינת טעם למאמר ואל יחר הסמוך לו, משום דאדרבה היא הנותנת שכיון שהוא חשוב כמלך לא היה לו לדבר אליו קשות: ד המדרש לא רצה לפרש שהיה מדבר עמו דברים רכים, רק שהיה מדבר אתו קשות, משום הכי דרשו סופך וכו', ולמדרשו קשה דהוה ליה למימר כי אתה תהיה כפרעה, לכן פירש ד"א מה פרעה וכו', כלומר שלעת הזאת דומה אתה לפרעה, ולפירוש זה קשה אתה כפרעה הוה ליה למימר, לכך צריך שני הפירושים, ולכל הפירושים קשה היה לו לומר כפרעה כמוך, כיון שהוא מדמה יוסף לפרעה, לכן פירש ד"א אם תקניטני וכו' שהיה מדמה לענין הריגה פרעה ליוסף, וטעם זה לבדו אי אפשר דאם כן איך אמר אל יחר אפך כי איך לא יחר אפו שהוא אומר שיהרגהו, לכך צריך גם כן לטעמים דלעיל, (מהרש"ל): ה ולפי פירוש זה צריך לפרש דכי כמוך כפרעה קאי אמה שאמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ומהו הדבר שאדבר לך כי כמוך כפרעה כלומר שסופך ללקות וכו': ו פירוש שהרי כתב בפנקסו שאין עבד מולך ולא לובש בגדי משי, ולא קיים שהרי המליך אותך שאתה היית עבד ומבטיח ואינו עושה, כלומר ומה הגזירה שגזר שאין בה חסרון כיס אפילו הכי לא קיים, מכל שכן הבטחה שיש בה חסרון כיס שאינו מקיים, אף אתה כן שמבטיח ואינו עושה וכי זו וכו', אבל אינו קאי אגוזר ואינו מקיים, כי לא מצינו שיוסף גזר שום דבר ולא קיים, וכן לא מצינו שפרעה הבטיח בשום דבר ולא קיים הבטחתו, (הרא"ם). וקשה מה היה לו עם פרעה ומפני מה זלזל הוא את המלך, ויש לומר שכך אמר יהודה ליוסף על מה אתה בוטח על פרעה אתה תולה בטחון שלך, הרי פרעה עצמו גוזר ואינו מקיים, שהרי כתב בנימוסי מצרים שלא יהיה עבד מלך ולא קיים, (מהרש"ל): ז ויש לפרש לפי פירוש זה קאי כי כמוך אואל יחר, פירוש שלכך בקשתיך שאל יחר אפך שאם יחר אפך אהרוג אותך ואת אדוניך: {יט} ח דקשה לרש"י למה אמר לו היאך דיבר לו יוסף, וכי לא ידע יוסף מה שדיבר, ומתרץ דלכך חזר הדברים לומר לו מתחילה בעלילה וכו': ט משום דאין דרך לשאול על הבנים ועל הבנות ועל האבות ועל האמהות אלא בחתון, ואם תאמר למה נקט רש"י גבי יוסף בתך וגבי אחיו אחותנו, ולא נקט איפכא, דהא הם היו זקנים יותר מיוסף, יש לומר משום דיוסף היה חשוב בעיניהם כמלך, לכך היו אומרים בתך היינו מבקשים דדרך של חתן לנהוג כבוד בחמיו, וכן אחותינו אתה מבקש וצריכים אנו לנהוג בו כבוד כדי שייטיב לאחותינו, אבל איפכא היה גנאי ליוסף דאז היה יוסף צריך לנהוג כבוד בהם: י רצונו לפרש שלא תאמר הואיל ויודע היה יהודה שביקש עלילה למה השיבו יש לנו אב זקן וגו', ומתרץ דהכי קאמר אף על פי כן וגו': {כ} כ ואם תאמר אדרבה בזה היה מכחיש את עצמו, דהא בפרשת מקץ כתיב כשבאו אל יוסף (לעיל מ"ב י"ג) אמר להם שעדיין חי אלא שנמכר שנאמר והאחד איננו, ויש לומר דבירידה ראשונה אמרו האחד איננו, אבל בירידה שניה היו אומרים לו שמת, וכאן מיירי בירידה שניה, ואף שלא נכתב בהדיא ששאל לו על אחיו שנאבד מה היה בו, מכל מקום יכולנו לומר ששאל לו, דבלאו הכי אנו מוכרחים לומר כן דהא כתיב הכא איך שיוסף אמר להם הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו, ולא מצינו שיוסף היה אומר להם כן, אלא על כרחך צריך לומר דהיה אומר להם כן אף על פי שלא נכתב לעיל מידי, אם כן הכי נמי צריכין אנו לפרש כן שבירידה שניה כששאל על אביהם שאל נמי על אחיהם שנאבד, ואז השיבו לו שמת מפני היראה, כיון שראו שציוה להם להביא את בנימין שמא יצוה להם שיחפשו אחר הנאבד ויביאו לו, ומשום הכי השיבו לו שבאה להם השמועה אחר החיפוש שהוא מת וק"ל: ל רוצה לפרש דהאי לאמו פירושו מאמו, שלא יתכן לומר לאמו אלא בהיות אמו קיימת, אבל לאחר מיתתה צריך לומר שנשאר הוא מאמו: {כב} מ (נח"י), וקשה דאם כן למה תלה בעזיבת אביו, שהרי גם אם אביו ירד עמו לא יצא מפני טרחת הדרך, שהרי רחל מתה על פני יעקב, ועוד קשה למה הזכיר יהודה עזיבת אביו ויעקב אמר פן יקראנו אסון: {כט} נ דקשה לרש"י דכאן כתיב בשביל בנימין והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ולעיל בפרשת (מקץ) [וישב] כתב כן בשביל יוסף דכתיב (ל"ז ל"ה) כי ארד אל בני אבל שאולה, ומתרץ דודאי כבר בשביל יוסף הורידו שיבתו ברעה שאולה, אלא עכשיו כשהוא וכו', אי נמי דקשה לרש"י למה היה מצטער על בנימין יותר מרחל או יוסף או שמעון: ס הואיל וכתיב בקרא שנים ילדה לי אשתי וגו', ולי נראה מדכתיב והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ובפרשת מקץ כתיב (מ"ב ל"ח) ביגון שאולה, יש לומר דהכי קאמר כבר הייתי מתנחם על אמו, ועתה לא יהיה לי נחומין על אמו וארד ברעה שאולה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, וממילא הוא שורה ברעה, (מהרש"ל): ע ואם תאמר מנא ליה לרש"י שקאי גם כן ארחל דהא רחל לא נזכרה בקרא, ויש לומר מדכתיב לעיל (פ' כ"ז) שנים ילדה לי אשתי, הכי פירושו שנים ילדה לי והיא אשתי, רוצה לומר המיוחדת לי, לפי שעיקר דירתו היה אצל רחל משום הכי היה מתאבל על רחל, ועל ידי יוסף היה מתנחם, וכשמת יוסף ונשאר בנימין הייתי מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה דומה עלי כאילו שלשתן מתו ביום אחד: {לב} פ ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל (מ"ג ט') וחטאתי לך כל הימים, בעולם הבא, והכא פירש בב' עולמות, ויש לומר דהא יהודה בכאן היה מספר הדברים שדיבר עם יעקב, ואם כן כך היה לו לומר וחטאתי לך כל הימים, אלא על כרחך צריך לפרש וחטאתי לאבי הוא בעולם הזה בהיות אבי קיים, וגם לעולם שכולו יום דהיינו בעולם הבא, ואין להקשות ולמה צריך יהודה עתה להתנצל את עצמו איך שקשר את עצמו בנדוי שני עולמות, ויש לומר משום דסבר שמא יוסף אינו מאמין בעונש עולם הבא, משום הכי הוצרך לו לומר גם עונש עולם הזה, מה שאין כן גבי יעקב שהאמין בעונש עולם הבא וק"ל: {לג} צ קשה ממה נפשך מהו גבורה, אם הוא גבור למלחמה הרי כתב אחר כך למלחמה, ואם הוא לשימוש הרי גם כן כתב לשימוש ולמה ליה למיכתב גבורה, ויש לומר למלחמה ולשימוש הוא פירוש של לגבורה, כלומר למה אני גבור, למלחמה ולשימוש:
בעל הטורים על בראשית פרק-מד
בעל הטורים: {ו} וקציר. ב' במסורה הכא ואירך עוד כל ימי הארץ זרע וקציר. ודאי לא בא יוסף לבטל גזירת המקום זרע וקציר לא ישבותו על כן אמר אשר אין חריש וקציר כי ודאי לא ישבותו זרע וקציר וכשיזרעו יקצרו וכאן לא רצו לזדו אותו ואולי לא נחיה עד שנקצור על כן אמר חריש וקציר ולא אמר זרע וקציר: {ט} רדה. ב' במסורה הכא ואידך רדה והשכבה את ערלים גבי נבוכדנצר כשירד לגיהנם לומר לך ששקול הגלות כנגד גיהנם: {יא} פן תורש. ב' במסורה הכא ואידך אל תאהב שנה פן תורש. זה שאמר הכתוב וקרעים תלביש נומה ללמדך כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים קרעים וזהו אל תאהב שנה בבית המדרש פן תורש מלמודך וכן אמר יוסף ליעקב מוטב שתבא לכאן אף ללכת חוצה לארץ פן תורש מתורה כי לא תוכל ללמוד שם מפני הרעב: {יב} עיניכם רואות. בגימטריא והראיתי לכם המילה: כי פי המדבר אליכם. בגימטריא בעגלה ערופה שסימן זה מסר להם מאביו שפירש ממנו בעגלה ערופה: {כג} ומזון. ב' במסורה הכא ואידך ומזון לכלא ביה. אף על פי שאמר ומזון לאביו ומזון לכלא ביה ששלח מזון לפרנס כולם: {כד} אל תרגזו. אל תסכמו עלי לומר אחינו גדול הארץ לעשות עול לשום אדם אלא אל תרגזו לשום אדם לילך בדרך על שדה זרועה ד"א אמר להם אל תתעסקו בדבר הלכה: אליהם אל תרגזו. בגימטריא זהו אל תדברו בהלכה: אלהם אל תרגזו בדרך. בגימטריא זהו אל תפסעו פסיעה גסה: {כו} ויגדו לו. חסר יו"ד שלא הגידו לו עד שהתירו החרם שהחרימו בעשרה. ד"פ כתיב עגלות בפרשה וד"פ כתיב עגלה ערופה בפרשת שופטים שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה: {כז} וירא את העגלות. בגימטריא ראה בהלכות עגלה ערופה:
דעת זקנים על בראשית פרק-מד
דעת זקנים: {ב} ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים פירש"י מן הפחותים שבהם. וכן ה' אנשים בגימטריא חלשי"ם שבה"ן חס"ר אח"ד: {ח} כמה ימי שני חייך. פשט לפי שראהו זקן מאד ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה שאל כן והוא ענהו ימי מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים כלומר מעטים הם שנותי אלא מתוך רעות שהיה לי קפצה עלי זקנה. מדרש בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב"ה אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים חייך שמנין התיבות שיש מן ויאמר עד בימי מגורי כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך והם ל"ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז: {כח} ויחי יעקב. פרש"י למה פרשה זו סתומה וכו' ותימה שהרי יוסף מלך אחר פטירתו של יעקב וי"ל שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. ועוד פרש"י שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. וא"ת מהיכן ידע הקץ י"ל ממעלות הסולם שחלם שראה שרו של עשו עולה במעלות כדפרש"י בפרשת ויצא: ויחי יעקב בארץ מצרים. למה הזכיר הכתוב סך חייו בארץ מצרים לפי שמצינו שיוסף הי' עם אביו קודם מכירתו י"ז שנה וכשם שפרנס יעקב ליוסף י"ז שנה כך יוסף פרנסו וכלכלו י"ז שנה כנגדן הה"ד אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה: {כט} ויקרבו ימי ישראל למות. כל מקום שנאמר קריבה לא הגיע לימי אבותיו וכן ויקרבו ימי דוד לא הגיע לימי בעז ועובד וישי שחיו יותר מד' מאות שנה ודוד לא חיה כי אם ע' שנה: ועשית עמדי חסד ואמת. כלו' אמרת שאתה חייב לקברני בארץ כנען לכך אני מפייס אותך שתעשה עמי חסד ואמת ותטרח לקברני לשם: אל נא תקברני במצרים. מה שפרש"י לפי שעתיד להיות עפר ארץ מצרים כנים לא נהירא לי דמזה לא היה לו לירא דהשתא בנימין בנו לא שלטה בו רמה כל שכן אביו אם לא נאמר שזה לא היה יעקב יודע. ואומר ר"ת שהיה ירא שלא ינצלו מצרים מעשר מכות בעבורו אם יקבר במצרים שהרי נקרא ישראל שה פזורה ומצרים נקראים חמורים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וכתיב פטר חמור תפדה בשה: {ל} אנכי אעשה כדבריך. מדרש כשם שאתה מצוני כך אני מצוה לאחי בשעת מיתתי להעלותי מכאן וכן מצינו שאמר לאחיו פקד יפקד אלהים אתכם וכו'. ונ"ל דלהא ניחא הא דפרש"י בואלה שמות שסימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה דפקוד יפקוד יהיו נגאלים שהרי מצינו שיוסף אמר בפי' פקוד יפקוד אלהים אתכם ואמר הכא שיוסף אמר שיעשה כדברי יעקב ואם כן גם יעקב אמר בצוואה פקוד יפקוד אלהים אתכם:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מד
חומת אנ"ך: מ״ה:תתק״כ א׳ גשו נא אלי ויגשו. אמרו בתנחומא שפרחה נשמתן ונעשה להם נס וחזרה נשמתן ופשט הדברים נראה דממש דבקו דבקי מיתה ואתרחיש ניסא וחיו. ואפשר שהטעם דהיה יוסף יחידי וכדי שלא לביישן נסתכן לכן פרחה נשמתן ממש ובנס היו עומדין שחיו. להכניס פחד ה׳ בלבם שלא לצערו וק״ו להורגו. וזהו שאמר יוסף גשו נא אלי. נא אלי עתה שראיתם עין בעין עלתה ניס״א אלי בעבורי נס ומופלא מות וחיים. אני אדבר אליכם בנחת רוח אני יוסף אחיכם וכו׳ והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם כי ה׳ עמדי שפרחה נשמתכם וחזרה ודרך כלל תאמרו לו כי ה׳ אתי. או יאמר בסגנון אחר במ״ש שם בתנחומא כיון שראה יוסף שהיה להם בושה גדולה אמר להם גשו נא אלי. והנה אמרו רז״ל כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלים לו על כל עונותיו וילפי משמואל הנביא ע״ה דאמר לשאול המלך ע״ה עמי במחיצתי. והכא השבטים נתבישו ופרחה נשמתן. ואח״כ חזרה וחיו ונעשו בריה חדשה לכן אמר להם גשו נא. עתה דנתבישתם ופרחה נשמתכם גשו נא אלי ועתה אל תעצבו דכבר נתכפר לכם העון. ורז״ל אמרו דהראה להם שהוא מהול. וכתבתי בעניותי בקונטריס פני דוד דהשבטים היו מכירים בשם שדי החתום באות ברית בלבד למי ששומר הברית. ובהכי נחה שקטה קושית המפרשים דאין ראיה מהמילה דגם בני קטורה נמולים. דמ״ש להם יוסף הוא שיראו שהוא חתום בשם שדי שומר הברית. משא״כ בני קטורה קטיר קחזו שדי יעזוב. ויש סמך לזה מלשון תנחומא דקאמר פרע עצמו והראה להם חות״ם ברית ע״ש. ולשון חותם ברית שפיר נאה לדרכנו והרב המגן רמז כי ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו בגימטריא מילה הראה אותם כדי שיאמינו ע״ש בס״ס קרבן חגיגה: מ״ה:תתקכ״ה א׳ שמני אלהים לאדון וכו׳. אפשר דרוח הקדש נזרק בפיו להגיד ליעקב כי מגזרת ת׳ שנה. קושי השעבוד לא יהיה כי אם פ״ו. והטעם כי מצריים עבדים ליוסף כמ״ש בזוהר הקדוש. וז״ש שמני גימטריא ת׳ לא יהיו כי אם פ״ו כמנין אלהים. והטעם לאדון לכל מצרים שהם עבדי. והגם דבזהר הקדוש אמרו שהעיקר דיוסף שלטו בו אחיו הוא לא רצה לגלות לאביו אלא מקצת. ולדעת זהר חדש דגלות מצרים היה על מכירת יוסף והט׳ שישבו רדו כבר מפורש שם בז״ח ועי״ל דהמוכר עבדו קונסין אותו וכן רד״ו גימטריא קנס וז״ש רד״ה אלי בעבור מכירתי וא״כ אל תעמוד בגלות: מ״ה:תתקל״ח א׳ ולבנימין נתן ש׳ כסף וה׳ חליפות שמלות. אפשר דבא בשכרו על כבישת יצר דהוא שמר מקום יוסף כמ״ש בזהר הקדוש דאמר בנימין אהא נטיר אתרא דאחי ולכן על יוסף מוטל לעשות יקר לבנימין דדלי בחריקיה. ויען עיקר היצר במעור ובלשון ובנימין נתגבר על יצרו ושמר ברית הלשון כמשז״ל דבאבני אפוד לבנימין ישפה וכו׳ ובא עד היסוד לכך נתן לו ש׳ כסף כי יצר גימטריא ש׳ ובהתגברו על היצר זכה ומיתק הדינין לכן היו ש׳ כסף הרומז לחסד וחמש חליפות נגד חלוקא דרבנן לנרנח״י שלו דכל א׳ כלולה מכלן. ואין זה ענין לחיה יחידה דזכו משה רבינו ומשיח. וזה בסגנון אחר ממ״ש אני עני בפני דוד. ויש לומר קצת בסגנון זה דבנימין שמר ברית המעור וכנגדו ש׳ גימטריא יצר. כסף כנגד ברית הלשון על שם כסף נבחר לשון צדיק כמו שדרשו ברבה פרשת נשא. ועוד אפשר דראה ברוה״ק דבנימין א׳ מד׳ שמתו בעטיו של נחש והוא הראשון לכן רמז לתת לו ש׳ כסף כי כסף גימטריא עץ לרמוז שלא יחטא וגבר על יצר גימטריא ש׳ ומת על כסף גימטריא עץ ע״ד שפירש רבינו האר״י זצ״ל וכי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית אותו על עץ כמ״ש במ״א בס״ד:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מד
נחל קדומים:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מד
רא"ש על התורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מד
ברטנורא: מ״ו:א׳פ״ח א׳ בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני. קשה מאד איך לקח שמעון אחותו מאמו שהרי אף לדברי האומ' אחיות תאומות נולדו עם כל השבטים ונשאום יכולין אנו לומ' שהחליפו את של זה לזה כאלו תאמ' ראובן נשא תאומת גד ודן נשא תאומת ראובן וכן כולם וכמו שכתב רש"י בסדר וירא אליו שבת אב מותרת לבן נח אבל בכאן איך נשא שמעון את בת אמו. יגעתי באנחתי ותשובה לא מצאתי לדבר זה רק שמעתי אומרים דלא גרסינן שישאנה אלא שישיאנה כלומ' ישיאנה לאחרים והשיאה לאחד מבניו: מ״ו:א׳ק״ה א׳ כל הנפש לבית יעקב וכו' עד ולדברי האומ' תאומות נולדו עם השבטים צריכין אנו לומ' שמתו קודם ירידתן וכו'. קשה למה צריכין אנו לומ' שמתו הרי הכתו' פי' מלבד נשי בני יעקב. י"ל שזה שאמ' הכתו' מלבד נשי בני יעקב אלא מיוצאי יריכו כמו שכתוב הבאה ליעקב מצרימה יוצאי יריכו וכתי' בתריה מלבד נשי בני יעקב דמשמע א"כ שלא היו יוצאי יריכו ולכך לדברי האומר שגם הנשים היו יוצאי יריכו צריכין אנו לומ' שמתו קודם ירידתן למצרים: מ״ו:א׳ק״ו א׳ להורות לפניו קודם שיגיע להם. וי"א לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. קשה מנא לו י"ל שלשון לפניו הוא לשון כבו' כמו לפני האלקי' ולכך פי' להורות לפניו לשון מעלה וחשיבות לתקן לו בית תלמוד: מ״ו:א׳ק״ז א׳ וירא אליו נראה לאביו. קשה מנא לו אדרבה יותר נראה לפרש אביו נראה ליוסף שכן דרך המקרא לכתוב לשון וירא שהנכבד נראה אל הפחות כד"א וירא אליו ה'. י"ל שכל הפסוק עסוק ביוסף שנאמר בתחלת המקרא ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו ואח"כ כתיב וירא אליו סתם ולא פירש מי הנראה ומסתמא ביוסף משתעי: מ״ו:א׳ק״ט א׳ ואומרה אליו אחי ועוד אומ' לו והאנשים רועי צאן פי' שהייתי יכול לפרש שמה שכתו' והאנשים רועי צאן היה ספור דברים שהכתו' מספר ואומ' שאחי יוסף היו רועי צאן לכך כתב ועו' אומר לו וכו':
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מד
גור אריה: מ״ד:א׳רצ״ג א׳ גביעי כוס ארוך. דאם לא כן למה נקרא "גביעי", אלא שהוא גבוה כמו גבעה. ומה שכתב בירמיה "גביעים וכוסות" דמשמע גביעים אינם כוסות, היינו כוסות ארוכים ושאינם ארוכים: מ״ד:א׳רצ״ט א׳ ותרגומו חס לעבדך. פירוש כי המתרגם אינו סובר שיהיה פירושו מלשון גנאי, ותרגם אותו לשון חס, שהוא לשון רחמים, שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וישמור אותנו מזה (כ"ה ברא"ם): מ״ד:א׳ש״ב א׳ כדבריכם כן הוא כו'. והקשה הרמב"ן אחר שאמר שהדין הוא כדבריכם איך אמר "חלילה לי וגו'" (פסוק יז), ותירץ הרא"ם שכן הוא הפירוש – בודאי בדין הוא כי עשרה אנשים שנמצא ביד אחד גניבה – כולם חייבים, אך מפני שאני איני חושד אתכם שידעתם בזה – "חלילה לי וגו'", כי עשרה שנמצא גניבה ביד אחד שכולם חייבים – כאשר חושד את כולם. ואין צריך לזה, כי מה שהם אמרו – השיב להם יוסף, כי הם אמרו (פסוק טז) "האלקים מצא עון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו וכו'", ואמרו הם כי אף על גב שאינם חייבים ויודעים הם שלא חטאו – יהיו עבדים לו, ועל זה אמר יוסף "חלילה לי" מדעתכם – שיקבל אותם לעבדים אף בלא חטא, רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא החוטא, והוא יהיה לי עבד, "ואתם עלו לשלום אל אביכם". אף על גב שהדין הוא שעשרה שנמצא גניבה באחד מהם – כולם חייבים, כבר אמר להם שלא רצה להעמיק עמהם בזה הדין, אלא ידין אותם כמי שנמצא הגניבה ביד אחד בלבד ולא היו אתו אחרים, שהרי אמר להם "אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים". ולשון "חלילה" לא קאי רק על דבורם – שאמרו להיות עבדים כך בלא חטא, ולא הקשה הרמב"ן מידי בזה: מ״ד:א׳ש״ח א׳ יודעים אנו שלא סרחנו וכו'. דאם לא כן מאי 'מצא עונינו' דקאמר, דהם לא חטאו עכשיו: ב׳ נותן (צד"י) [טי"ת] במקום תי"ו. לפי שקשה לחבר יחד אחת מאותיות ס', ש', צ', עם התי"ו, וכאשר תנסה תבחין שקשה לחברם, לפיכך כאשר אות ראשון צד"י או שי"ן או סמ"ך יבא השתנות בתיבה, כי אם אות הראשון צד"י – תתחלף עם שיקדים הצד"י, וגם יתחלף התי"ו לט', לפי שקשה לחבר הצד"י עם התי"ו, וכן כאשר אות ראשון הוא סמ"ך ויבא בלשון התפעל הקדימו הסמ"ך, והחליפו התי"ו בט' גם כן. אבל בשי"ן – אין כאן רק חלוף תי"ו התפעל עם השי"ן, שתקדום השי"ן לתי"ו התפעל, לפי שקשה לחבר השי"ן עם התי"ו רפויה, ואם תקדום התי"ו אז היתה רפויה וקשה לחברם יחד, אבל כאשר תקדום השי"ן – אז התי"ו דגושה, כדין אחר שוא נח. אבל בסמ"ך וצד"י קשה לחבר עמהם התי"ו אף שהיא דגושה, לכך הוצרכו להחליף התי"ו בט'. ורש"י לא הזכיר הזי"ן, וקצת מדקדקים הביאו גם כן הזי"ן עמהם: מ״ד:א׳ש״י א׳ יכנסו דברי באזנך. רוצה לומר שאין לפרש כמשמעו שרצה ללחוש באזנו, שאין דרך כבוד לדבר באוזן המלך אלא לפניו (כ"ה ברא"ם). ועוד איך אמר "באזני" לשון רבים, שאין מדברים תוך שני אזנים אם ירצה ללחוש באוזן האדם: ב׳ מכאן שדבר אליו קשות. דאם לא כן למה יחרה אפו עד שהוצרך לו לומר "ואל יחרה אפך". ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הכי מדכתיב "כי כמוך כפרעה" כמו שפירש אחר כך 'סופך ללקות וכו", ויש לומר דהתם לפי מדרשו (ב"ר צג, ו) פירש כן, ואילו לפי פשוטו אין פירוש כך, לפיכך הוצרך ללמוד מלשון "אל יחר" שדבר אליו קשות, דלפי המדרש דבר אליו קשות – אבל דבר אליו ברמז ולא בפירוש, ומפני שאמר "ואל יחר" יש לך ללמוד שדבר אליו קשות בפירוש, דאם לא כן למה הוצרך לומר "ואל יחר" (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר עדיין תיפוק ליה מדכתיב (פסוק יט) "אדוני שאל וכו'" ופירש רש"י 'בעלילה באת עלינו' (קושית הרא"ם), ויש לתרץ דאין מוכרח לפרש כן, דלמה נפרש כך, אי משום דקשיא למה הוצרכו לומר "אדוני שאל וגו'" אין זה קשיא, שהיינו מפרשים כפשוטו "אדוני שאל את עבדיו" כלומר כך היה המעשה שבא אחינו בנימין עמנו על פי ההכרח שאמרת לנו להביאו, ואנחנו אמרנו (פסוק כב) "לא יוכל לעזוב את אביו ומת", ואם כן כבר אמרנו כמה קשה פרידת בנימין מאבינו וחייו תלויין בבנימין, והוצרכנו להביאו כשכלה לנו המזון, מזה תראה כי חייו תלויים בבנימין, לכך אל תוריד את אבינו ביגון שאול. ועכשיו שכתב "ואל יחר אפך" ומוכח שדבר קשות – אם כן על כרחך "אדוני שאל" פירושו 'בעלילה באת עלינו', דאם לא כן היכן מצינו שדבר אליו קשות: ג׳ ומדרשו וכו'. פירוש דלפי פשוטו יקשה דהוי למכתב 'כי כמוך כמלך', דאחר שאמר חשוב אתה בעיני כמלך אם כן לאו דווקא פרעה אלא מלך סתם: ד׳ סופך ללקות בצרעת. יש מפרשים לפי שחשדו את יוסף שלקח אותו למשכב זכור, אמר סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה מכת ראתן שקשה לתשמיש (רש"י לעיל יב, יז), לפי שלקח אותה לתשמיש, כך תהיה נלקה בצרעת שהתשמיש קשה לו. ועוד יש מפרשים שכל מי שמוציא שם רע נלקה בצרעת, כמו ששנינו במסכת ערכין (טו ע"ב) "וזאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב) המוציא [שם] רע נלקה בצרעת, ולפי שגרם פרעה להוציא שם רע על שרה – ששכב עמה, נלקה בצרעת. וכן אבימלך נלקה גם כן בצרעת מפני שהוציא שם רע על שרה, וכן אתה סופך ללקות בצרעת גם כן מפני שאתה מוציא שם רע על בנימין שגנב לך. ולי יראה שלכך ילקה – דאמרינן במדרש רבות בפרשת מצורע (ויק"ר יז, ג) על י' דברים נגעים באים, ואחד מהם 'הגוזל את שאינו שלו', ומייתי ראיה מעוזיהו שנצטרע לפי שלקח כהונה לעצמו (דה"ב כו, כא), וזהו שאמר 'סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה' שגזל את שרה מעם אברהם, והיא אינה הגונה לו שיקח את שרה לאשה. וכן מה שאתה גוזל את בנימין – אחד מן השבטים – שאינו ראוי לך, תהיה נלקה בצרעת. והבן זה היטב למה נגעים באים על הפושט יד בשאינו שלו, כי כל ענין הצרעת דבר זר שאינו רגיל בבני אדם, כי הלוקח דבר שאינו ראוי לו בא עליו דבר שנוי שאינו ראוי – והוא דבר זר: ה׳ ד"א כו'. לפי שקשה דלשון "כמוך כפרעה" אינו משמע על העונש שיענש כמוהו, אלא שהוא כמוהו במדותיו או בחשיבות. ולפי פירוש 'דבר אחר' שבמדותיו הוא כמוהו, שמבטיח ואינו עושה כמוהו: ו׳ גוזר ואינו מקיים. בב"ר (צג, ו). שגזר שלא יהיה עבד מלך ולא יהיה לובש בגדי שרים, והמליך את יוסף: ז׳ מבטיח ואינו עושה. אף על גב שלא מצאנו שהבטיח ולא עשה, אלא שמכל שכן הוא, שאם גזירותיו אינו מקיים – כל שכן שאינו מקיים הבטחתו. ומה שהוצרך לומר 'מבטיח ואינו עושה' אף על גב שמכל שכן הוא, כדי לסיים 'אף אתה כן', לפי שבזה הם שוים – שמבטיחים ואינם עושים, 'וכי זו היא שימת עין וגו": ח׳ ד"א וכו'. שהוקשה ללשון השני שלא היה לו לומר רק 'כי אתה כפרעה', ולא הוי למכתב "כי כמוך כפרעה", כי לשון "כמוך" משמע אתה כפרעה – ופרעה כמוך, שכן משמעות ב' כפי"ן הבאים זה אחר זה, לכך צריך לפירוש זה 'אהרוג אותך ואת אדוניך', כלומר פרעה כמוך ואתה כפרעה, שניהם ביחד אהרוג. ואם תאמר לכל המדרשים איך נפרש לשון "כי" שהוא נתינת טעם למעלה אל מה שאמר "ואל יחר אפך", ונראה לומר כי בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות כד. ), ופשוטו 'חשוב אתה בעיני כמלך', רק לכך כתב "כפרעה" לדרשה לומר שאמר לו אל יחר אפך אם אדבר לך דברי קשים, כי חשוב אתה בעיני כפרעה, ומה שתלה את זה בפרעה – היינו שאותם דברים קשים שייכים לפרעה, כמו שפירש למעלה שסופו ללקות בצרעת כמו פרעה, או אהרוג אותך ואת אדונך: מ״ד:א׳שי״א א׳ מתחלה בעלילה באתה עלינו. דאם לא כן למה היה צריך לספר כל זה, אף על גב שנוכל לפרש כמו שפירשנו למעלה (אות ז) – מכל מקום מדכתיב "ואל יחר אפך בעבדך" שמע מינה דברים קשים, ועל כרחך אלו הם הדברים הקשים: ב׳ מתחלה בעלילה באתה עלינו וכו'. דאין להקשות אחר שהיה מחזיק אותם כמרגלים – שייך לשאול "היש לכם אב או אח" להכיר אותם מי הם, ואין זה קשיא, שהיה לשאול להם מאיזה מקום הם, ויתנו עידיהם מי הם ויצדקו: ג׳ בתך היינו מבקשים. כתב הרא"ם שלכך נקט 'בתך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש' ולא נקט 'בתך אנו מבקשים או בתינו אתה מבקש' או 'אחותך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש', מפני שתלו הגדולה ביוסף, שהרי כאשר ישאו את בתו של יוסף הרי הם יהיו חתניו וצריכין לכבדו, בעבור שהחתן הוא תחת יד חמיו. ו'אחותינו אתה מבקש' גם כן [תלו] הגדולה ביוסף, שהרי תהיה אחותינו תחת יד בעלה, וידו על העליונה. ואין צריך לפירוש זה, מפני שהשאלה היתה "היש לכם אב או אח" – יש לומר הדבר הקרוב אל השאלה ששאל, דהיינו 'אחותינו' שהיא בת אבינו, ושאלת על אביה ועל אחיה הקרובים לה יותר, דאם בתם היה מבקש – היה זה רחוק מן האב ומן האח, ולעולם יש לומר הקרוב יותר. וגם אם היה רוצה לישא את בתם היה לו לשאול על הבנים שיש להם, שהם אחות האשה, לא שישאל על האח שהם אחי האב להאשה. ואצל 'בתך היינו מבקשים' נקט דבר הקרוב יותר גם כן לו, והיינו הבת, ופשוט הוא: ד׳ ואף על פי כן ונאמר. דאם לא כן למה היה צריך לספר לו "ונאמר אל אדוני", בשלמא "אדוני שאל וגו'" למה – ש'מתחלה בעלילה וכו", אלא "ונאמר אל אדוני" למה לו לספר – וכו': מ״ד:א׳שי״ב א׳ מפני היראה הוציא שקר וכו'. וקשיא וכל שכן שיהיו נתפסים בשקר, שמתחלה אמרו (רש"י לעיל מב, יב) שלכך נכנסו בי' שערים לבקשו, ועתה יאמרו שאמרנו לך שהוא מת, והרא"ם תירץ שכאשר באו עם המנחה ליוסף (לעיל מג, כו) ושאל להם על האח שמבקשים אותו אם נמצא, ואז אמרו לו ששמענו שהוא מת. והא דקאמר 'מפני היראה הוציאו שקר מפיו' היינו כבר הוציאו שקר מפיו כשאמרו שהוא מת כשהביאו את המנחה. ופירוש זה מבולבל, דלמה ליוסף לשאול מה היה מאחיכם אם נמצא או לא, ששאלה כזו לא יתכן מחכם אלא מסכלות היה ממנו, כי מה בקש שיאמרו לו שהרי הוא עצמו היה. ולפיכך נראה שכך פירושו ש'הוציאו שקר מפיו' שכך אמרו לו – מה שאמרנו לך ש"האחד איננו" (לעיל מב, יג) כלומר אנחנו סבורים שהוא מת בשביל שיצא לדרך והיה לו לבא ולא בא, ובשביל זה אמרנו שהוא "איננו", ומכל מקום כיון שלא ידענו בודאי – נכנסנו בי' שערים, אולי יהיה נמצא, ופירשו עתה כי "איננו" שאמרנו – שהוא אבוד ממנו עד שאנו חושבים שהוא מת, לאפוקי שאין אנו יודעין באיזה מדינה ובאיזה מקום הוא ואינו בחזקה שהוא מת. וזהו השקר, שהרי לא היה הדבר כן, אלא שהיה להם בחזקת חי, שלמה יהיה בחזקת מת – שהרי מכרוהו (לעיל לז, כח). ואין להקשות דהשתא יבין יוסף כוונתם – שלכך הם מפרשים דבריהם כי מה שאמרנו "והאחד איננו" שאנו סבורים שמת כדי שלא יאמר להם יוסף הביאו אותו אלי, דאם לא כן למה הוצרכו לפרש דבריהם, דאין זה קשיא, שהוצרכו לומר כך כדי לומר לו אהבת יעקב לבנימין, בשביל שהאחד מת ויותר הוא לבדו, שאם היה יוסף עומד להיות נמצא – לא היה יעקב כל כך מצטער על לקיחת בנימין, כי היום ומחר ימצא יוסף:ואם תאמר אם כן מנא ליה לרש"י שהוציאו שקר כדי שלא יאמר יוסף הביאו אלי, שמא בשביל להגיד (להם) [לו] האהבה שיש ליעקב על בנימין, ואין זה קשיא, דאם כן לא היו צריכין לומר "ואחיו מת" דמשמע שכך הוא אצלם שמת, רק היה להם לומר שהוא נאבד לאביו ומצטער עליו שדואג שלא יהיה נמצא, וזה היה אמת, אלא שהיו יראים שיאמר להם 'לכו ובקשו אותו עד שתמצאו אותו', ולפיכך אמרו שהוא אצלינו בחזקת שמת, ומכל מקום לחומרא עשינו גם כן שמא עדיין חי, ובקשנו: ב׳ מאותו אם אין לו אח וכו'. פירוש שאין לפרש כי לאמו אין לה רק זה – שהרי אמו לא היתה קיימת, ואיך יאמר שנשאר לבדו לאמו, ולפיכך פירשו שמאותו אם אין לו אח (כ"ה ברא"ם): מ״ד:א׳שי״ד א׳ שהרי אמו בדרך מתה וכו'. ויראה לי משום דאמרינן (גיטין ע. ) ג' דברים מתישין כחו של אדם, ואחד מהם הדרך, כדכתיב (תהלים קב, כד) "עינה בדרך כחי", ומכיון שאמו מתה בדרך – נראה שאין בכוחה לסבול הדרך, ויש לחוש לבנה, שטבע הבן הוא כמו הטבע של האבות: מ״ד:א׳שכ״א א׳ שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. דאם לא כן בבית נמי יש לחוש לאסון, אלא בבית אין לחוש מפני שאינו מסוכן (ב"ר צא, ט), אלא בדרך הוא מסוכן שהרי אמו בדרך מתה, ולפיכך יש לחוש נמי לאסון – הוא המלאך המות – שיקרהו נוסף על המיתה הטבעית שיש לדרך: ב׳ עכשיו כשהוא אצלי מתנחם אני כו'. אף על גב דלא נזכר בכתוב כלל שהוא מתנחם בו על אמו, פירש הרא"ם מדכתיב (פסוק כז) "שנים ילדה לי אשתי", והוי למכתב 'שנים ילדה לי רחל', אלא "אשתי" החביבה לי, ומדהזכיר זה כאן שמע מינה שהוא מתנחם בו על מיתתה. ויש לפרש מדקאמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" ולא אמר 'ביגון שאולה' כמו שאמר יהודה (פסוק לא), אלא רמז לו על האשה, שכל מי שאין לו אשה הוא ברע, כמו שאמרו רז"ל (יבמות סב ע"ב) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ו'בלא טובה' היינו רעה, ומייתי ליה מקרא שנאמר (לעיל ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו", ודבר שאינו טוב – הוא רע, ועל אותו 'רעה' היה מתנחם עם בנימין, אם יקחו את בנימין תהא לו הרעה הזאת. ובלאו הכי לא קשיא מידי, שהרי קשה מה שאמר "והורדתם שיבתי ברעה שאולה" כאילו לא היה לו רעה, והלא היה לו כבר צרת רחל וצרת יוסף, ולמה אמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה", אלא פירושו כל זמן שבנימין קיים – הוא מתנחם, לכן נמצא במיתת בנימין כאילו שלשתן מתו ביום אחד, וזהו "והורדתם שיבתי ברעה": מ״ד:א׳שכ״ג א׳ ומת אביו מצרתו. לא ומת הנער, שאם היה פירושו 'ומת הנער' צריך לפרש כי יעקב יראה כי אין הנער ויחשוב יעקב שמת, ודבר זה אינו, שלמה יחשוב שמת אחר שיאמרו לו שאינו מת – והוא עדיין במצרים: מ״ד:א׳שכ״ד א׳ ואם תאמר וכו'. פירוש כי לשון "כי עבדך" הוא נתינת טעם למעלה (כ"ה ברא"ם): ב׳ להיות מנודה בשני עולמות. עיין למעלה בפרשת מקץ (מג, ט, אות ז):
העמק דבר על בראשית פרק-מד
העמק דבר: מ״ד:א׳ש״א א׳ את אשר על ביתו. כאן צוה מהחל עד כלה לאשר על ביתו. באשר גם את האוכל צוה לתת כאשר יוכלון שאת ולא בחשבון: ב׳ את אמתחת. כבר ידע כי לא בשקים הם מביאים אוכל כ״א באמתחת: ג׳ ושים כסף איש וגו׳. כפי׳ המפרשים שזה הי׳ בידיעתם שהרי גם האוכל נתן שלא בחשבון הכסף: ד׳ ויעש כדבר יוסף אשר דבר. לא כתיב בקיצור ויעש כן כדכתיב לעיל מ״ב כ״ה. ללמד שקשה הי׳ עליו הדבר למלאות ואולי לא גלה יוסף סודו וטעמו מה שחפץ בזה שיבוא אביו להשתחוות לו. ע״כ הוצרך יוסף לצוות בגזירה שלא יעבור על דבריו ולא יתקשה לו: מ״ד:א׳ש״ג א׳ שלחו. שלוו אותם לכבוד: ב׳ המה וחמריהם. שסייעו את חמוריהם באיזה עצה להקל המשא שהעמיסו יותר מההרגל: מ״ד:א׳ד״ש א׳ למה שלמתם רעה תחת טובה. א׳ לגנוב מבית מטיבם. שנית. ב׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו. וא״כ הוא נוגע גם בכבוד האדון וכ״כ הרמב״ן: ג׳ והוא נחש ינחש בו. בשבילו ועבורו וא״כ שטות הוא מכם שהרי יודע האמת תומ״י ע״פ ניחושים שמצויים ורגילים היו במצרים. ודבר זה חשוב וכדאי לנחש בהם: מ״ד:א׳ש״ז א׳ כדברים האלה. דברים ברורים כאלה שאם באת בחשד שהגניבה. אתנו לא הי׳ קשה עלינו. אבל אתה אומר דברים כאלו. כאלו ידעת בברור שאנו יודעים. ולפי דבריך שאנו כלנו יודעים מהגניבה ומה שנגנב וא״כ אם ימצא ביד אחד הרי כולנו חייבים שהרי כלנו יודעים: ב׳ חלילה לעבדיך. כולנו ודאי אין ראוי לחשוד ולחשוב כזה. ע״כ. מ״ד:א׳ש״ט א׳ אשר ימצא אתו וגו׳. אפי׳ ימצא אתו ודאי הוא ראוי למות כגונב מבית המלך: ב׳ וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים. בתורת קנס וכמתחבר עם הגנב. אבל לא שנהי׳ חשודים בזה שגם אנחנו כלנו גנבים ושיודעים אנו מזה ח״ו: מ״ד:א׳ש״י א׳ גם עתה כדבריכם כן הוא. כמו שבפעם הראשונה חשדנו אתכם למרגלים והראיתם שלא כן הוא וכי כנים אתם כן גם עתה כדבריכם כן הוא שאפילו ימצא ביד אחד אין החיוב והחשד על כולכם חלילה על כן אשר ימצא אתו יהיה לי עבד. ולא כגונב מבית המלך אלא כגנב בעלמא וע׳ י״ח: ב׳ ואתם תהיו נקים. כי אין לנו לקנוס רק כדין גנב. והנה אמר האיש משפטם לומר כי כן שמע מפי המושל וכמשמעות הלשון יהיה לי עבד. ויוסף הודיע כן למען נסות אותם אולי ישובו לביתם בשמחה רבה. כי אינם נתפשים גם המה לעבדים: מ״ד:א׳שי״ג א׳ ויקרעו שמלתם. ולא בגדיהם באשר לא היה כדין קריעה אלא לצערא בעלמא ע״כ לא קרעו כל הבגדים כדין: מ״ד:א׳שט״ו א׳ הלוא ידעתם וגו׳. לא אמר העולה של שילום רעה תחת טובה כי אין כבודו להגיד שעשה להם טובה. באשר מחויב היה לפייסם עבור החשד כדאי׳ בברכות דל״א שהחושד בדבר שאין בו שצריך לפייסו וגם לא הזכיר עולה השני׳ כי נגעו בכבודו. באשר באמת אינו מלך ויכול למחול על כבודו. אבל הקשה על השטות שעשו הלוא ידעתם וגו׳: ב׳ איש אשר כמוני. ולא אמר כי אנחש בו כמאמר האיש באשר לא רצה להוציא מפיו שהוא ח״ו ינחש וחז״ל אמרו על מה שאמר יהוא אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה שבשביל שהוציא מפיו כזה בא למכשול ע״ז אח״כ בעגלי ירבעם. אבל יוסף נזהר מזה. ואמר איש אשר כמוני ראוי לנחשים. ומסתמא גם אני מנחש ואדע שבידכם הוא: מ״ד:א׳שט״ז א׳ מה נאמר לאדני. כבר ביארנו לעיל כ״ד ב׳. שלהוציא דבר למענהו נעשה ע״פ א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה השובר גרם ומענה רך משיב חמה. פעם ע״י לשון עז ומפחד את שכנגדו. ופעם ע״י שכל וחריצות שחבירו יסכים ויודה לו. ואמר יהודה מה נאמר בלשון רכה ומה נדבר בלשון עז ומה נצטדק בחריצות להוכיח דכל עיקר המעשה אינו אלא עלילה וגם בנימין עצמו לא ידע מזה אבל מה יועיל כ״ז אחר אשר אנו חושבים כי האלהים מצא וגו׳. וא״כ לא יועיל שום עצה ותחבולה לנגד רצון האלהים. ב׳ מצא את עון עבדיך. דכבר ידוע הא דתנן באבות פ״ד המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. ול״ד עון ביטול תורה. דה״ה כל דבר עבירה שאדם עושה לרצונו סופו שיבא לידי אותה עבירה נגד רצונו. ע״כ חשב יהודה כי באשר עשו עון במה שהרחיקו את יוסף מאביהם ברצונם. מצא האלהים עון כזה להביא לידם ברוב צער ויגון. הן אמת שא״כ אם הם חטאו בנימין מה חטא. אבל ידוע מאמרם ז״ל בפ׳ החובל בהדי הוצא לקי כרבא וא״כ עיקר החטא והעונש הוא עליהם ובנימין לוקה עמהם. ע״כ הננו עבדים לאדני גם אנחנו נגד דיני המושל. אמר לא מיבעי בנימין שנמצא הגביע בידו. אלא אפי׳ אנחנו שנתחברנו עמו וכדברינו להאיש. ג׳ גם אשר נמצא הגביע בידו. נגד דיני שמים. אמר לא מיבעי אנחנו שהעוינו אלא אפי׳ בנימין שנקי הוא מכל עון מ״מ גם הוא ילקה. והנה לא מצא יהודה לב למסור נפשו על קיום שבועתו להחזיר את בנימין ליעקב באשר חשב כי אחרי שרצון האלהים הוא אין עצה ואין גבורה: מ״ד:א׳שי״ז א׳ חלילה לי מעשות זאת. אין זה כבודי ורצוני להעניש אנשים שאיני רואה בהם עול. ואשר כבר התכבדתי עמהם בחזקה כי כנים המה. ע״כ האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳. והנה עתה נתודע הדבר ליהודה שאין זה עונש מן האלהים שהרי א״כ הי׳ ראוי שיהיו המה עבדים אלא רצון המושל בכך או איזה חטא של בנימין בעצמו הוא מעתה החל להעמיד את הערבות ולעשות כל מה שבכחו: מ״ד:א׳שי״ח א׳ ויגש אליו יהודה. לא נתבאר לפי הפשט הגשה זו להתקרב ליוסף מה היא. וכי יוסף לא הי׳ שומע דבריו ממקום שעמד עד כה וגם הרי המליץ בינותם. והדרש ידוע הגשה לג׳ דברים. אבל הפשט עדיין מתבקש ויבואר לפנינו: ב׳ ידבר נא עבדך דבר. האי דבר מיותר ומה הי׳ חסר אם הי׳ כתוב במקרא ידבר נא עבדך באזני אדני. אכן מתחלה יש לבאר משמעות באזני. והראשונים ז״ל פירשו מענין שיכנסו הדברים באזניך. ובאמת כך מתפרש לשון המקרא בס׳ דברים ל״א נגד כל ישראל באזניהם. וידבר משה באזני כל קהל ישראל. אבל יש משמעות אחר לזה הלשון כמו במדבר י״א ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה׳ והפי׳ שם סמוך לשכינתו ית׳ כמבואר שם דמש״ה נענשו מיד. וכן המדבר בלחש שלא ישמעו רבים אלא הוא מיקרי מדבר באזניו ולפ״ז הכא נמי משמעות באזני אדני בלחישה שלא ישמעו כל הנצבים. והענין של המבוקש. דהאחים אמרו מתחלה אשר ימצא אתו ומת כדין ומשפט הגונב מבית המלך. והמושל אמר הוא יהיה לי עבד. כלומר אינני מלך ואיני יכול להענישו יותר מנימוסי המדינה לכל אדם. והנה אחר הצעת יהודה היה מבוקשו להחליפו שישב הוא עבד תחת בנימין. וגם זה אינו לפי נימוסי המדינה וא״א לעשות כן אלא פרעה עצמו. וע״כ הוצרך יהודה להקדים ולומר ליוסף כי כמהו כפרעה יכול לעשות דבר שלא כנימוסי המדינה. אבל הי׳ קשה להשמיע לכל הנצבים. שלא יענש גם הוא גם יוסף כאשר ישמע כדברים האלה ולא ימחה. וכדאיתא בגיטין דנ״ו בעת שאמר ריב״ז לאספסיאנוס שלמא לך מלכא הקפיד הרבה וא״ל מחייבית קטלא דלא מלכא אנא וקרית לי מלכא מש״ה נצרך יהודה להגיד בלשון מצרים בלחישה באזני יוסף זה הדבר ובאשר אין ד״א לבקש ממושל רב שידבר באזניו ע״כ אמר ואל יחר אפך בעבדך ולפי זה כך המשך הכתוב ויגש אליו יהודה לדבר בלחישה בלשון מצרים עם יוסף. ואמר ידבר נא עבדך דבר מאמר קצר ומעט באזני אדני בלחישה ולא ע״י מליץ: ג׳ ואל יחר אפך בעבדך. על מבוקשי זאת כי השעה נחוצה לזה ואמר כי כמוך כפרעה מלות אלו אמר בלחישה על אזניו ואח״כ הסביר כמה מוכרח הדבר לצאת מנימוסי המדינה ולהחליף אותו על בנימין: מ״ד:א׳שי״ט א׳ אדני שאל. כבר כתב הרמב״ן בפסוק כ״א שאע״ג שלא נזכר לעיל דברים אלו ביניהם מ״מ ודאי הי׳ וכמו שאמרו לאביהם שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו וגו׳ אלא שלא נזכר במקומו כ״א מה שנוגע לענין. וכן כאן לא הזכיר יהודה ענין העלילה של מרגלים באשר כבר הודה יוסף שבטעות חשדם ופייס אותם הרבה ע״ז שוב אין ד״א להזכיר טעותו: מ״ד:א׳ש״כ א׳ קטן. מתגעגע על אביו כמו ילד קטן: ב׳ ואחיו. מיוחד לו היינו מאם אחת: ג׳ ויותר הוא לבדו לאמו. יעקב אמר והוא לבדו נשאר. וגם לא דייק לאמו. ומשמע שלבדו נשאר גם אליו. והכונה דכבר נתבאר בספר שמות י׳ ט״ו הבדל משמעות בין נשאר לנותר דנשאר משמעו בכונת המשאיר. ונותר משמעו מעצמו. ואמר יעקב כי בהשגחת ה׳ נשאר אך הוא ליעקב לקיים הבטחת גוי וקהל גוים יהיה ממך. כאשר עלה במחשבה ליתן בכורה ליוסף ועתה יהי׳ מבנימין ומ״מ ירא שלא יקרהו אסון שלא יגרום החטא כידוע. אבל האחים לא הבינו כ״ז ע״כ אמרו שהוא נותר יחיד לאמו: ד׳ ואביו אהבו. ואבינו מיבעי. לומר שהוא מתגעגע עליו כמו בן יחיד שאינו אלא אב של בן זה ובזה הודיע לו כי גם בעוד לא ידעו שיוסף יבקש להביאו אמרו לו כי אהבת אביהם חזקה לבנימין ומזה יש לו להשכיל כי דבריו עתה אמת ולא תואנה: מ״ד:א׳שכ״א א׳ ואשימה עיני עליו. משמעות זה הלשון אינו על ראיה לשעה אלא כך ביקש שישב תמיד עמו וכ״כ הרמב״ן והבטיח שישגיח עליו הרבה לטובה: מ״ד:א׳שכ״ב א׳ לעזוב את אביו. עזיבה ג״כ אינו במשמע על פרידה במשך קטן אלא על עזיבה לחלוטין כמו על כן יעזב איש וגו׳ וכן הרבה. ואמרו כי לא יוכל לעזוב את אביו לחלוטין כי אם יעזוב את אביו ומת. והיה בזה הסבר כי עתה ההכרח להחליף העבדות כאשר אמר בסוף דבריו. והוסיף עוד להוכיח כמה נחוץ הדבר מצד אביו. באשר מצד בנימין הי׳ מקום לחשוב כי אין לחוש עליו אחר שגנב ודמו בראשו. ע״כ הוסיף. מ״ד:א׳שכ״ג א׳ אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם. הן זה א״א שיהי׳ תמיד אצלי. אבל מ״מ זה מוכרח שיבא עכ״פ אתכם בשעה שתהיו אתם אצלי ואח״כ ישוב ובזו השעה שאינו עזיבה אין חשש בזה שימות: מ״ד:א׳שכ״ז א׳ ויאמר עבדך וגו׳. החליף יהודה הסדר מכאשר הי׳. שתחלה אמר יעקב לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו וגו׳ ואח״כ אמר שובו שברו לנו וגו׳ וגם הוסיף יהודה לאמר ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה ולא נמצא הדברים הללו לעיל אלא אחר שהסכים יעקב לסמוך על דברי יהודה וערבותו הוסיף להזהיר את יהודה גם על דבר שאין עולה עה״ד כלל להזהר ממנו. ואם שלא נתבאר לעיל דברים הללו. זה אינו מוקשה כמ״ש לעיל י״ט. ואמר אתם ידעתם כי שנים וגו׳. הסביר לנו כמה קשה המזל הוא כי מראש לא ילדה לו אשתו העיקרית כ״א שנים: מ״ד:א׳שכ״ח א׳ ויצא האחד. המשובח שבשניהם: ב׳ ואמר אך טרף טרף. לא מת ככל אדם אלא אירע לו סבה נפלאה שנטרף: ג׳ ולא ראיתיו עד הנה. דברים אלו אינו אלא כמסתפק דאפשר עודנו חי ותלשו אבר ממנו ומחמת כיסופא אינו שב לאביו ואחיו כדאי׳ ביבמות דקט״ו דלמא מחמת כיסופא כו׳ אבל איך שהוא הלא לא ראיתיו עד הנה. והרי נחשב אצלי כמת ואבד מן העולם. וכ״ז היה אזהרה ליהודה להזהר בו מסבה נפלאה שבאמת קשה להזהר ממנה. ורמז בזה יהודה כי גם מעשה הגביע אינו עולה עה״ד שבנימין באמת עשה כך. אלא הוא כמו שנטרף אחיו: מ״ד:א׳שכ״ט א׳ ולקחתם גם את זה מעם פני. מהשגחתי ושמירתי החזקה עליו. בא בזה להזהיר על השמירה היתירה שיהא כמו בהיותו בפני אביו. שהרי כבר הסכים לשלחו כמ״ש. אלא הזהיר שיהא כמו עם פני דבל״ז וקרהו אסון. ב׳ ברעה שאלה. היינו ביגון שאמר יעקב אלא בא הכתוב ללמדנו הא דאיתא בכתובות דף ק״ג המת מתוך הבכי סימן רע לו. וע׳ במקרא הסמוך: מ״ד:א׳ש״ל א׳ כי אין הנער ומת. יחשוב כמו שהנער מת כיון שעלול הוא לכך. ומזה יסוב והורידו עבדיך וגו׳ ביגון. היינו ברעה כמש״כ לעיל אלא שהנפטר עצמו צר לו מפני סימן רע כמ״ש ובניו צר להם שמת ביגון ואנחה ולא השיג רוה״ק כראוי לפני המיתה לברך את בניו: מ״ד:א׳של״ב א׳ כי עבדך ערב וגו׳. הוסיף לבאר איך אמר והורידו עבדיך. מה עשו בזה. וגם הלא יאמרו לאביהם שבנימין נתפס עבור גניבה ולא קרהו אסון ע״ז אמר כי ודאי הוא חייב מפני שערב. וגם בזה לא יאמין שנתפס מפני הגנבה שהרי ערבתי לקבל עונש עונותיו עלי: מ״ד:א׳של״ד א׳ כי איך וגו׳. הוסיף לומר כי ודאי לא יצא ידי השבועה גם בזה האופן שהרי נשבע שיביא אותו. וגם אינו בטוח שאביו יסבול עזיבת יהודה אשר יחוש שמא ימות הוא מפני עון הגניבה של בנימין וא״כ מה נ״מ. מש״ה קאמר כי עכ״פ זה לא אפשר כי איך וגו׳ פן אראה ברע. משא״כ כשאני נשאר פה לא אראה הרעה בעיני (אחר כתבי זאת מצאתיו בס׳ מעשה ה׳):
תורה תמימה על בראשית פרק-מד
תורה תמימה: מ״ד:א׳רכ״ד א׳ הבקר אור. האור בקר לא כתיב אלא הבקר אור – [הבקר האיר הוא], וכמאן דאמר צפרא נהר א) הבאור הוא, דפריך מכאן למ"ד דשם אור יתואר ללילה [וכמו אור לארבעה עשר], ופריך והכתיב הבקר אור, דמשמע דאור שם דבר הוא וקרי לבקר אור, ומשני, אי הוי כתיב האור בקר הי' באמת כך הפירוש דאור שם דבר הוא, אבל מכיון דכתיב הבקר אור הוא כמו דכתיב הבקר האיר וכמ"ד צפרא נהיר, ואין זה ענין לשם אור, ומה דכתיב בלשון זה הוא לאשמעינן שיצא אדם בכי טוב, כשהאיר היום, וכבדרשה הבאה. .(פסחים ב' א') ב׳ הבקר אור. אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו ב) ר"ל שיכנס אדם למלון בעוד שהחמה זורחת ויצא לדרכו ג"כ כשהאיר היום, וכמו שעשה יוסף ששלחם כשהאיר היום, ואע"פ דמכאן אין ראי' רק על היציאה, אך ממילא מבואר דמכיון שאין טוב להיות בדרך בלילה ראוי גם לכנס למלון ג"כ קודם הלילה, ומה שקרי לאור טוב הוא ע"ש הכתוב בפ' בראשית וירא אלהים את האור כי טוב, וענין טובתו הוא שביום טוב לשמירה מפני החיות ומפני הלסטים ומפני הפחתים, ועיין בתוס' כאן ומש"כ בפ' וישלח בפסוק ויאבק איש עמו. – וומתי הם זמני הכניסה והיציאה, פירש"י וז"ל, היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת ולמחר ימתין עד הנץ החמה, עכ"ל, אבל מתוס' ב"מ פ"ג ב' מבואר דזמן היציאה הוא מן עמוד השחר שהוא קודם לנץ החמה, עיי"ש במהרש"א. ונראה ראי' מכרחת לדעת התוס', דהא כיון דטעם איחור יציאה זו הוא מפני החיות ומפני הלסטים ומפני הפחתים, כמש"כ, ואמרו בסוטה כ"א א' משל לאדם שהי' מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים, וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולן, ע"כ, הרי דלתכלית כל אלה די שיעור עמוד השחר. – ודע דנראה לומר דאפילו בהולך לדבר מצוה דקיי"ל בעלמא שלוחי מצוה אינן נזוקין ג"כ אין ראוי לצאת בלילה, וראי' נ"ל מפסחים ח' ב' דיליף שם הא דשלוחי מצוה אינן נזוקין מפסוק דפ' ראה ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום, והפסוק ההוא בקרבנות כתיב, וממנו ילפינן בירושלמי בכורים פ"ב ה"ג שכל המביא קרבן צריך ללון בלילה שלאחריו בירושלים ולצאת בבקר, ודריש ופנית בבקר כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר, אע"פ שמזה הפסוק ילפינן לשלוחי מצוה כמש"כ, הרי דאיירי הפסוק בשלוחי מצוה ובכ"ז מבואר דצריך לצאת בבקר ונראה בטעם הדבר דגם במצוה אין לצאת לדרך בלילה, משום דכיון דכפי המבואר רבו סכנות דרכים בלילה, קוצים וחיות ולסטים ופחתים, לכן נקרא זה שכיח הזיקא, והיכא דשכיח הזיקא קיי"ל דאפילו שלוחי מצוה אסורין לסמוך על הנס, כמבואר בסוף חולין קמ"ב א' ובכ"מ, ואין להאריך עוד. .(שם שם) ג׳ הבקר אור. כתיב (פ' וירא) השמש יצא על הארץ, וכתיב (פ' אמור) ובא השמש וטהר, ונקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות, אמר רבי בא, הבקר אור כתיב – התורה קראה לאור בקר ג) ר"ל מה ביאתו מכיון רק שנתכסה השמש מן הבריות אתה מחשבו ללילה, ואע"פ שהשמש עדיין בתוך עובי הרקיע, כמו כן נחשב יציאתו רק משנתודע לבריות דוקא, אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא נקרא השמש יצא, וא"כ קשה למה אנו מחשבים את היום מעלות השחר שאז השמש עדיין בתוך עובי הרקיע, ומשני ר' בא, משום דכתיב הבקר אור, א"כ קראה התורה לאור בקר, ואע"פ שלא נתודע השמש לבריות, מכל מקום אור השחר קרוי בקר, ודו"ק. כר הי' נראה לפרש פשט הסוגיא, אבל הרשב"א בחדושיו לשבת ל"ד ב' פירש בענין אחר, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, כלומר שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע, אף יציאתו משיתודע לבריות, דהיינו משהתחיל לכנס ברקיע, יעו"ש, ולפירוש זה צ"ע קצת הלשון לכשיתודע לבריות, דהלא באופן כזה עדיין לא נתודע לבריות. ושם בחדושי הרשב"א הקשה מזה הירושלמי לשיטת ר"ת בשבת שם דשתי שקיעות הן, האחת משהתחיל השמש לכנס בעובי הרקיע והשניה בשעה שהשמש נכנס בכל עובי הרקיע, ומה שאמרו בגמרא משתשקע החמה – היינו מששקעה כולה, וקודם שיעור זה עדיין יום הוא, וכאן מבואר דמשעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה, יעו"ש, והניח בצ"ע. אבל לדעתי אי משום הא לא אריא, דאפשר יפרש ר"ת מה ביאתו משיתכסה מן הבריות היינו אחר שקיעה שניה, וכ"נ שפירש בס' חרדים. אלא לבד זה בשיטת ר"ת הרבה הרבה יש להעיר ולעורר, והעיקר הוא דלפי דבריו משקיעת החמה עד שיעור ג' מילין ורביע [שהם שעה וי"ג חלקי ששים משעה לפי החשבון דהילוך מיל בשלש שמיניות שעה] יום גמור הוא, ורק אז מתחיל בין השמשות ונמשך כשיעור שלשת רבעי מיל עד תשלום ארבעה מילין משקיעת החמה, והנה לא מבעי לשיטת רבה בשבת שם דבכל משך בין השמשות פני מזרח מאדימים, אלא אפילו לרב יוסף עכ"פ העליון אינו מכסיף עדיין כמבואר שם, ולשיטת ר"ת דהתחלת בין השמשות אחר שיעור ג' מילין ורביע, ואז החוש מעיד שפני השמים אין מאדימין יותר, ויותר מזה שאז כבר הכסיף העליון והשוה לתתתון. ושיטת הגאונים ורמב"ם – שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת החמה ונמשך [בתקופת ניסן ותשרי בשעה שהיום והלילה שוין] כשלשה רביעי מיל שהם י"ז מנוטי"ם [וזה באופק ארץ ישראל ובבל, ולפי ערך זה בשאר אופקים לפי ערך המעלות באותו המקום], וכבר נתחברו לוחוח מיוחדים לפי ערך כל מקום וזמן, ותפסו בשיטת הגאונים ורמב"ם, ועיין בבאורי הגר"א לאו"ח סי' תנ"ט, ויש עוד הרבה לפלפל ולבאר בעניי זה, אבל אין המקום כאן גורם לזה. .(ירושלמי ברכות פ"א ה"א) מ״ד:א׳רל״ז א׳ ומה נצטדק. אמר רב נחמן בר יצחק, מניין לנוטריקו"ן מן התורה, שנאמר ומה נצטדק, נצטד"ק – נוטריקו"ן נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו ד) ע' מש"כ בענין נוטריקו"ן לעיל בפ' לך בפ' כי אב המון גוים נתתיך, ומפרש דכים מלשון זכים שהזי"ן מתחלף בד' בתרגום, זה – דא, זנח – דנח [וע' ת"א ר"פ תצוה], והוי גם ענין זה מעין יתר ההצטדקות – הצטדקות הנפש. .(שבת ק"ה א')
הרחב דבר על בראשית פרק-מד
הרחב דבר: מ״ד:א׳ש״א א׳ את אשר על ביתו. כאן צוה מהחל עד כלה לאשר על ביתו. באשר גם את האוכל צוה לתת כאשר יוכלון שאת ולא בחשבון: ב׳ את אמתחת. כבר ידע כי לא בשקים הם מביאים אוכל כ״א באמתחת: ג׳ ושים כסף איש וגו׳. כפי׳ המפרשים שזה הי׳ בידיעתם שהרי גם האוכל נתן שלא בחשבון הכסף: ד׳ ויעש כדבר יוסף אשר דבר. לא כתיב בקיצור ויעש כן כדכתיב לעיל מ״ב כ״ה. ללמד שקשה הי׳ עליו הדבר למלאות ואולי לא גלה יוסף סודו וטעמו מה שחפץ בזה שיבוא אביו להשתחוות לו. ע״כ הוצרך יוסף לצוות בגזירה שלא יעבור על דבריו ולא יתקשה לו: מ״ד:א׳ש״ג א׳ שלחו. שלוו אותם לכבוד: ב׳ המה וחמריהם. שסייעו את חמוריהם באיזה עצה להקל המשא שהעמיסו יותר מההרגל: מ״ד:א׳ד״ש א׳ למה שלמתם רעה תחת טובה. א׳ לגנוב מבית מטיבם. שנית. ב׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו. וא״כ הוא נוגע גם בכבוד האדון וכ״כ הרמב״ן: ג׳ והוא נחש ינחש בו. בשבילו ועבורו וא״כ שטות הוא מכם שהרי יודע האמת תומ״י ע״פ ניחושים שמצויים ורגילים היו במצרים. ודבר זה חשוב וכדאי לנחש בהם: מ״ד:א׳ש״ז א׳ כדברים האלה. דברים ברורים כאלה שאם באת בחשד שהגניבה. אתנו לא הי׳ קשה עלינו. אבל אתה אומר דברים כאלו. כאלו ידעת בברור שאנו יודעים. ולפי דבריך שאנו כלנו יודעים מהגניבה ומה שנגנב וא״כ אם ימצא ביד אחד הרי כולנו חייבים שהרי כלנו יודעים: ב׳ חלילה לעבדיך. כולנו ודאי אין ראוי לחשוד ולחשוב כזה. ע״כ. מ״ד:א׳ש״ט א׳ אשר ימצא אתו וגו׳. אפי׳ ימצא אתו ודאי הוא ראוי למות כגונב מבית המלך: ב׳ וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים. בתורת קנס וכמתחבר עם הגנב. אבל לא שנהי׳ חשודים בזה שגם אנחנו כלנו גנבים ושיודעים אנו מזה ח״ו: מ״ד:א׳ש״י א׳ גם עתה כדבריכם כן הוא. כמו שבפעם הראשונה חשדנו אתכם למרגלים והראיתם שלא כן הוא וכי כנים אתם כן גם עתה כדבריכם כן הוא שאפילו ימצא ביד אחד אין החיוב והחשד על כולכם חלילה על כן אשר ימצא אתו יהיה לי עבד. ולא כגונב מבית המלך אלא כגנב בעלמא וע׳ י״ח: ב׳ ואתם תהיו נקים. כי אין לנו לקנוס רק כדין גנב. והנה אמר האיש משפטם לומר כי כן שמע מפי המושל וכמשמעות הלשון יהיה לי עבד. ויוסף הודיע כן למען נסות אותם אולי ישובו לביתם בשמחה רבה. כי אינם נתפשים גם המה לעבדים: מ״ד:א׳שי״ג א׳ ויקרעו שמלתם. ולא בגדיהם באשר לא היה כדין קריעה אלא לצערא בעלמא ע״כ לא קרעו כל הבגדים כדין: מ״ד:א׳שט״ו א׳ הלוא ידעתם וגו׳. לא אמר העולה של שילום רעה תחת טובה כי אין כבודו להגיד שעשה להם טובה. באשר מחויב היה לפייסם עבור החשד כדאי׳ בברכות דל״א שהחושד בדבר שאין בו שצריך לפייסו וגם לא הזכיר עולה השני׳ כי נגעו בכבודו. באשר באמת אינו מלך ויכול למחול על כבודו. אבל הקשה על השטות שעשו הלוא ידעתם וגו׳: ב׳ איש אשר כמוני. ולא אמר כי אנחש בו כמאמר האיש באשר לא רצה להוציא מפיו שהוא ח״ו ינחש וחז״ל אמרו על מה שאמר יהוא אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה שבשביל שהוציא מפיו כזה בא למכשול ע״ז אח״כ בעגלי ירבעם. אבל יוסף נזהר מזה. ואמר איש אשר כמוני ראוי לנחשים. ומסתמא גם אני מנחש ואדע שבידכם הוא: מ״ד:א׳שט״ז א׳ מה נאמר לאדני. כבר ביארנו לעיל כ״ד ב׳. שלהוציא דבר למענהו נעשה ע״פ א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה השובר גרם ומענה רך משיב חמה. פעם ע״י לשון עז ומפחד את שכנגדו. ופעם ע״י שכל וחריצות שחבירו יסכים ויודה לו. ואמר יהודה מה נאמר בלשון רכה ומה נדבר בלשון עז ומה נצטדק בחריצות להוכיח דכל עיקר המעשה אינו אלא עלילה וגם בנימין עצמו לא ידע מזה אבל מה יועיל כ״ז אחר אשר אנו חושבים כי האלהים מצא וגו׳. וא״כ לא יועיל שום עצה ותחבולה לנגד רצון האלהים. ב׳ מצא את עון עבדיך. דכבר ידוע הא דתנן באבות פ״ד המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. ול״ד עון ביטול תורה. דה״ה כל דבר עבירה שאדם עושה לרצונו סופו שיבא לידי אותה עבירה נגד רצונו. ע״כ חשב יהודה כי באשר עשו עון במה שהרחיקו את יוסף מאביהם ברצונם. מצא האלהים עון כזה להביא לידם ברוב צער ויגון. הן אמת שא״כ אם הם חטאו בנימין מה חטא. אבל ידוע מאמרם ז״ל בפ׳ החובל בהדי הוצא לקי כרבא וא״כ עיקר החטא והעונש הוא עליהם ובנימין לוקה עמהם. ע״כ הננו עבדים לאדני גם אנחנו נגד דיני המושל. אמר לא מיבעי בנימין שנמצא הגביע בידו. אלא אפי׳ אנחנו שנתחברנו עמו וכדברינו להאיש. ג׳ גם אשר נמצא הגביע בידו. נגד דיני שמים. אמר לא מיבעי אנחנו שהעוינו אלא אפי׳ בנימין שנקי הוא מכל עון מ״מ גם הוא ילקה. והנה לא מצא יהודה לב למסור נפשו על קיום שבועתו להחזיר את בנימין ליעקב באשר חשב כי אחרי שרצון האלהים הוא אין עצה ואין גבורה: מ״ד:א׳שי״ז א׳ חלילה לי מעשות זאת. אין זה כבודי ורצוני להעניש אנשים שאיני רואה בהם עול. ואשר כבר התכבדתי עמהם בחזקה כי כנים המה. ע״כ האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳. והנה עתה נתודע הדבר ליהודה שאין זה עונש מן האלהים שהרי א״כ הי׳ ראוי שיהיו המה עבדים אלא רצון המושל בכך או איזה חטא של בנימין בעצמו הוא מעתה החל להעמיד את הערבות ולעשות כל מה שבכחו: מ״ד:א׳שי״ח א׳ ויגש אליו יהודה. לא נתבאר לפי הפשט הגשה זו להתקרב ליוסף מה היא. וכי יוסף לא הי׳ שומע דבריו ממקום שעמד עד כה וגם הרי המליץ בינותם. והדרש ידוע הגשה לג׳ דברים. אבל הפשט עדיין מתבקש ויבואר לפנינו: ב׳ ידבר נא עבדך דבר. האי דבר מיותר ומה הי׳ חסר אם הי׳ כתוב במקרא ידבר נא עבדך באזני אדני. אכן מתחלה יש לבאר משמעות באזני. והראשונים ז״ל פירשו מענין שיכנסו הדברים באזניך. ובאמת כך מתפרש לשון המקרא בס׳ דברים ל״א נגד כל ישראל באזניהם. וידבר משה באזני כל קהל ישראל. אבל יש משמעות אחר לזה הלשון כמו במדבר י״א ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה׳ והפי׳ שם סמוך לשכינתו ית׳ כמבואר שם דמש״ה נענשו מיד. וכן המדבר בלחש שלא ישמעו רבים אלא הוא מיקרי מדבר באזניו ולפ״ז הכא נמי משמעות באזני אדני בלחישה שלא ישמעו כל הנצבים. והענין של המבוקש. דהאחים אמרו מתחלה אשר ימצא אתו ומת כדין ומשפט הגונב מבית המלך. והמושל אמר הוא יהיה לי עבד. כלומר אינני מלך ואיני יכול להענישו יותר מנימוסי המדינה לכל אדם. והנה אחר הצעת יהודה היה מבוקשו להחליפו שישב הוא עבד תחת בנימין. וגם זה אינו לפי נימוסי המדינה וא״א לעשות כן אלא פרעה עצמו. וע״כ הוצרך יהודה להקדים ולומר ליוסף כי כמהו כפרעה יכול לעשות דבר שלא כנימוסי המדינה. אבל הי׳ קשה להשמיע לכל הנצבים. שלא יענש גם הוא גם יוסף כאשר ישמע כדברים האלה ולא ימחה. וכדאיתא בגיטין דנ״ו בעת שאמר ריב״ז לאספסיאנוס שלמא לך מלכא הקפיד הרבה וא״ל מחייבית קטלא דלא מלכא אנא וקרית לי מלכא מש״ה נצרך יהודה להגיד בלשון מצרים בלחישה באזני יוסף זה הדבר ובאשר אין ד״א לבקש ממושל רב שידבר באזניו ע״כ אמר ואל יחר אפך בעבדך ולפי זה כך המשך הכתוב ויגש אליו יהודה לדבר בלחישה בלשון מצרים עם יוסף. ואמר ידבר נא עבדך דבר מאמר קצר ומעט באזני אדני בלחישה ולא ע״י מליץ: ג׳ ואל יחר אפך בעבדך. על מבוקשי זאת כי השעה נחוצה לזה ואמר כי כמוך כפרעה מלות אלו אמר בלחישה על אזניו ואח״כ הסביר כמה מוכרח הדבר לצאת מנימוסי המדינה ולהחליף אותו על בנימין: מ״ד:א׳שי״ט א׳ אדני שאל. כבר כתב הרמב״ן בפסוק כ״א שאע״ג שלא נזכר לעיל דברים אלו ביניהם מ״מ ודאי הי׳ וכמו שאמרו לאביהם שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו וגו׳ אלא שלא נזכר במקומו כ״א מה שנוגע לענין. וכן כאן לא הזכיר יהודה ענין העלילה של מרגלים באשר כבר הודה יוסף שבטעות חשדם ופייס אותם הרבה ע״ז שוב אין ד״א להזכיר טעותו: מ״ד:א׳ש״כ א׳ קטן. מתגעגע על אביו כמו ילד קטן: ב׳ ואחיו. מיוחד לו היינו מאם אחת: ג׳ ויותר הוא לבדו לאמו. יעקב אמר והוא לבדו נשאר. וגם לא דייק לאמו. ומשמע שלבדו נשאר גם אליו. והכונה דכבר נתבאר בספר שמות י׳ ט״ו הבדל משמעות בין נשאר לנותר דנשאר משמעו בכונת המשאיר. ונותר משמעו מעצמו. ואמר יעקב כי בהשגחת ה׳ נשאר אך הוא ליעקב לקיים הבטחת גוי וקהל גוים יהיה ממך. כאשר עלה במחשבה ליתן בכורה ליוסף ועתה יהי׳ מבנימין ומ״מ ירא שלא יקרהו אסון שלא יגרום החטא כידוע. אבל האחים לא הבינו כ״ז ע״כ אמרו שהוא נותר יחיד לאמו: ד׳ ואביו אהבו. ואבינו מיבעי. לומר שהוא מתגעגע עליו כמו בן יחיד שאינו אלא אב של בן זה ובזה הודיע לו כי גם בעוד לא ידעו שיוסף יבקש להביאו אמרו לו כי אהבת אביהם חזקה לבנימין ומזה יש לו להשכיל כי דבריו עתה אמת ולא תואנה: מ״ד:א׳שכ״א א׳ ואשימה עיני עליו. משמעות זה הלשון אינו על ראיה לשעה אלא כך ביקש שישב תמיד עמו וכ״כ הרמב״ן והבטיח שישגיח עליו הרבה לטובה: מ״ד:א׳שכ״ב א׳ לעזוב את אביו. עזיבה ג״כ אינו במשמע על פרידה במשך קטן אלא על עזיבה לחלוטין כמו על כן יעזב איש וגו׳ וכן הרבה. ואמרו כי לא יוכל לעזוב את אביו לחלוטין כי אם יעזוב את אביו ומת. והיה בזה הסבר כי עתה ההכרח להחליף העבדות כאשר אמר בסוף דבריו. והוסיף עוד להוכיח כמה נחוץ הדבר מצד אביו. באשר מצד בנימין הי׳ מקום לחשוב כי אין לחוש עליו אחר שגנב ודמו בראשו. ע״כ הוסיף. מ״ד:א׳שכ״ג א׳ אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם. הן זה א״א שיהי׳ תמיד אצלי. אבל מ״מ זה מוכרח שיבא עכ״פ אתכם בשעה שתהיו אתם אצלי ואח״כ ישוב ובזו השעה שאינו עזיבה אין חשש בזה שימות: מ״ד:א׳שכ״ז א׳ ויאמר עבדך וגו׳. החליף יהודה הסדר מכאשר הי׳. שתחלה אמר יעקב לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו וגו׳ ואח״כ אמר שובו שברו לנו וגו׳ וגם הוסיף יהודה לאמר ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה ולא נמצא הדברים הללו לעיל אלא אחר שהסכים יעקב לסמוך על דברי יהודה וערבותו הוסיף להזהיר את יהודה גם על דבר שאין עולה עה״ד כלל להזהר ממנו. ואם שלא נתבאר לעיל דברים הללו. זה אינו מוקשה כמ״ש לעיל י״ט. ואמר אתם ידעתם כי שנים וגו׳. הסביר לנו כמה קשה המזל הוא כי מראש לא ילדה לו אשתו העיקרית כ״א שנים: מ״ד:א׳שכ״ח א׳ ויצא האחד. המשובח שבשניהם: ב׳ ואמר אך טרף טרף. לא מת ככל אדם אלא אירע לו סבה נפלאה שנטרף: ג׳ ולא ראיתיו עד הנה. דברים אלו אינו אלא כמסתפק דאפשר עודנו חי ותלשו אבר ממנו ומחמת כיסופא אינו שב לאביו ואחיו כדאי׳ ביבמות דקט״ו דלמא מחמת כיסופא כו׳ אבל איך שהוא הלא לא ראיתיו עד הנה. והרי נחשב אצלי כמת ואבד מן העולם. וכ״ז היה אזהרה ליהודה להזהר בו מסבה נפלאה שבאמת קשה להזהר ממנה. ורמז בזה יהודה כי גם מעשה הגביע אינו עולה עה״ד שבנימין באמת עשה כך. אלא הוא כמו שנטרף אחיו: מ״ד:א׳שכ״ט א׳ ולקחתם גם את זה מעם פני. מהשגחתי ושמירתי החזקה עליו. בא בזה להזהיר על השמירה היתירה שיהא כמו בהיותו בפני אביו. שהרי כבר הסכים לשלחו כמ״ש. אלא הזהיר שיהא כמו עם פני דבל״ז וקרהו אסון. ב׳ ברעה שאלה. היינו ביגון שאמר יעקב אלא בא הכתוב ללמדנו הא דאיתא בכתובות דף ק״ג המת מתוך הבכי סימן רע לו. וע׳ במקרא הסמוך: מ״ד:א׳ש״ל א׳ כי אין הנער ומת. יחשוב כמו שהנער מת כיון שעלול הוא לכך. ומזה יסוב והורידו עבדיך וגו׳ ביגון. היינו ברעה כמש״כ לעיל אלא שהנפטר עצמו צר לו מפני סימן רע כמ״ש ובניו צר להם שמת ביגון ואנחה ולא השיג רוה״ק כראוי לפני המיתה לברך את בניו: מ״ד:א׳של״ב א׳ כי עבדך ערב וגו׳. הוסיף לבאר איך אמר והורידו עבדיך. מה עשו בזה. וגם הלא יאמרו לאביהם שבנימין נתפס עבור גניבה ולא קרהו אסון ע״ז אמר כי ודאי הוא חייב מפני שערב. וגם בזה לא יאמין שנתפס מפני הגנבה שהרי ערבתי לקבל עונש עונותיו עלי: מ״ד:א׳של״ד א׳ כי איך וגו׳. הוסיף לומר כי ודאי לא יצא ידי השבועה גם בזה האופן שהרי נשבע שיביא אותו. וגם אינו בטוח שאביו יסבול עזיבת יהודה אשר יחוש שמא ימות הוא מפני עון הגניבה של בנימין וא״כ מה נ״מ. מש״ה קאמר כי עכ״פ זה לא אפשר כי איך וגו׳ פן אראה ברע. משא״כ כשאני נשאר פה לא אראה הרעה בעיני (אחר כתבי זאת מצאתיו בס׳ מעשה ה׳):
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מד
רשב"ם: מ״ט:א׳ר״ט א׳ ויקרא יעקב – שלח בשבילם. ב׳ האספו – כי שבעים נפש הגדילו באלו שבע עשרה שנה ונעשה עם רב, וכדברי רבותינו (לשש) מאות אלף. ג׳ את אשר יקרא אתכם – ענין גבורתם ונחלתם. מ״ט:א׳ר״י מ״ט:א׳רי״א א׳ כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז – דיבור אחד הוא. דרך המקראות לכפול את דבריהם כחי, חילי, ממוני. וגם אוני ממוני הוא, כדכתיב: מצאתי און לי. וידיו תשבנה אונו כלומר: בכורי אתה ומתוך כך חילי וראשית ממוני. ב׳ יתר על אחיך היה לך לשאת. ויתר עז היה לך למלוך על אחיך, אבל פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין, לכן אל תותר לא הבכורה ולא המלכות. מ״ט:א׳רי״ב א׳ כי עלית משכבי אביך – וכן כתוב בדברי הימים: ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחס לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף. ב׳ יצועי עלה – כלומר, יצועי היתה עולה. הרבה לשון פעל מתפרשים לשון פועל, כמו: נתתי כסף השדה, נותן אני. מ״ט:א׳רי״ג א׳ מכרותיהם – אַחֲוֹתֵיהֶם כפל לשון של שמעון ולוי אחים כלומר, שמעון ולוי אחים היו לרעה. ב׳ כלי חמס – הייתה אַחֲוָתָם מכרותיך ומולדתיך לשון קרובים, אבל מְכֵרוֹתֵיהֶם משקל דגש הוא, כמו מסיבותיהם לשון קורבה, אבל הריש במקום החירק נהפכת לציר"י הוא קמץ קטן, כמו בֵּרֵךְ תחת בָּרֵךְ. איבד ושיבר. וכן: חרף ה'. ושרת את אחיו, כלם משקל דגש מכרותיהם לוד פרנטייש בלע"ז. מ״ט:א׳רי״ד א׳ בסודם אל תבוא נפשי – יהי רצון שלא תהא נפשי בעצתם, כי כל אל שבתורה להבא הן או קללה, או בקשה או ציווי לא ימצא אל לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי. ב׳ כי באפם – שהרי באפם. ג׳ עקרו שור – כמו: ואת סוסיהם תעקר. מ״ט:א׳רט״ו א׳ ארור אפם – לא יצליחו באפם להינקם ולעשות רעה ולכן איני חפץ בקהלם ובחיבורם יחד. ב׳ אחלקם ביעקב – כי לוי נתפזר בשנים עשר שבטים, כדכתיב ביהושע, נמצא שמעון לבדו בלא לוי. מ״ט:א׳רט״ז א׳ יהודה אתה יודוך – המפרש ישבחוך אחיך שטות הוא בידו, אלא לפי שגינה את הראשונים ונטל מלכות מראובן ופיזר שמעון ולוי אמר ליהודה: אבל אתה – יתנו, לך אחיך – הוד מלכות כמו שמוכיח סוף הפסוק ישתחוו לך בני אביך. וכן: ונתת מהודך עליו, תן לו משירותך בחייך. וכן בדניאל: ולא נתנו עליו הוד מלכות. וכן בשלמה כתיב הוד מלכות: ויתן עליו הוד מלכות בדברי הימים. ב׳ יודוך – ימליכוך. כמו יהודוך, כדכתיב: כי על כן עמים יהודוך. וכן יושיעך ה' כמו יהושיע. ומ"מ אע"פ שנגזר יודוך מן הוד מלכות, אין הה"א עיקר אלא מגזרת חטופי פ"ה פעל של אות יו"ד הוא, כמו ישב יצא, שיאמר הוציא הושיב. וכן מן ירה בים הורה. ויורו המורים. וכן: איש לא הונה מגזרת לא תונו. וכן יאמר הודו לה'. יודו לה'. הוגה ורחם כלם עיקרם בראשם אות יו"ד ונופלת לפרקים ובאה אות וא"ו במקומה. ג׳ וישתחוו – שתמלוך עליהם. ד׳ בני אביך – לפי שמארבע אמהות היו אמר: בני אביך, אבל כשבירך יצחק את יעקב, כתיב: בני אמך. מ״ט:א׳רי״ז א׳ גור אריה יהודה – כמו: והנה כפיר אריות. הנער קרוי גור, כדכתיב: בתוך כפירים רבתה גוריה. לפי שהוא קל וגיבור יותר מאריה זקן, ממשיל את יהודה לגור אריה. ב׳ מטרף בני עלית – אתה יהודה בני לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל. מ״ט:א׳רי״ח א׳ לא יסור שבט מיהודה – המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק – ושררה מזרעו עד כי יבא – יהודה שילה – כלומר, עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם, אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין. ב׳ יקהת עמים – קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו, כדכתיב: הוא רודה בכל עבר הנהר נתקבצו שם להמליך רחבעם, כדכתיב: וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו ושכם אצל שילה, כדכתיב ביהושע: ויאסוף יהושע את כל ישראל שכמה וכל הפרשה. ולבסוף מפרש כל אלו הדברים היה לפני ה' בשילה. וגם בשופטים: הנה חג ה' בשילה במסלה העולה בית אל שכמה וגו'. וגם בירמיה: ויבאו אנשים משכם משילה ומשמרון. וקרקע חלקה היה בשכם סביב האלה אשר עם שכם הראויה להתקבץ שם בני אדם ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם. ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק, שמשילה ואילך נתמעטה. מ״ט:א׳רי״ט א׳ אסרי לגפן עירה – עיר בן אתונות צריך לקשור לגפן אחת להטעינו מרוב ענבים. ב׳ ולשורקה – אחת. ג׳ בני אתונו – כפל לשון, כדכתיב בשלמה: וישראל ויהודה רבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו כי משופעים ביין היו. ד׳ כבס ביין לבושו – לאחר שבצרו הענבים ודורכים אותן בגיתות מתלכלכין בגדיהם בדריכות היינות, כדכתיב: מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. וכתוב שם: וכל מלבושי אגאלתי. ואחר הדריכה שותים את היין ולכך הוא אומר: חכלילי עינים מיין – כדכתיב: למי חכלילות עינים למאחרים על היין. ה׳ סותה – לשון בגד. מ״ט:א׳ר״כ א׳ חכלילי – אדמות עינים קרוי כן. ב׳ ולבן שנים – משתיית חלב, כדכתיב: שתיתי ייני עם חלבי. וכן: בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. ג׳ ולבן – כמו לבן. כשהוא דבוק יאמר וּלְבֶן. כמו: מן חלב וחלב צאן. מ״ט:א׳רכ״א א׳ לחוף ימים – שפת הים שהים חופף שם ומתחכך. ואם תאמר מה בצע, מאחר ששפת הים גבוהה מאד ואין יכולין לרדת שם לקנות סחורה, לכן הוא מפרש – ב׳ והוא לחוף אניות – במקום הנמל והשפה נמוכה ובאין האניות ובאין יושבי הארץ וקונים סחורה שבאניות. ג׳ על צידן – שהוא מקום סחורה רבה, כדכתיב: סוחר צידון עובר ים מלאוך. ובישעיה כתיב: בושי צידון כי אמר ים מעוז הים וגו'. ולכן אמר משה: שמח זבולון בצאתך בים לסחורה. מ״ט:א׳רכ״ב א׳ יששכר חמור גרם – לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל אברים חזק מצוי. ב׳ בין המשפתים – תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה, כדכתיב: על כל מים משלחי רגל השור והחמור לחרוש ולזרוע. וכן אמר משה: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך. מ״ט:א׳רכ״ג א׳ וירא – יששכר מנוחת האדמה ב׳ כי טוב – יותר מלצאת למרחקים. ג׳ ואת הארץ כי נעמה – ומצלחת, כדכתיב: אל המנוחה ואל הנחלה. ד׳ ויט שכמו לסבול – עול של מלכי ישראל. ה׳ ויהי למס עובד – לתת למלכים עישור תבואותיו, כדכתיב: ואת שדותיכם יעשור, זהו עיקר הפשט. ובשורת עושר הוא לשבט יששכר. מ״ט:א׳רכ״ד א׳ דן ידין עמו – המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בענין רע?! חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא שהוא מאסף לכל המחנות. וגם ביהושע כתיב: והמאסף הולך אחר הארון ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך, ולהינקם מן האומות כי גיבורים היו. לכך אמר יעקב: דן ידין עמו – ינקום נקמת עמו ב׳ כאחד – כל ג׳ שבטי ישראל – היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם, כמו: כי ידין ה' את עמו וגו'. ודם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. וכמו: ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה. מ״ט:א׳רכ״ה א׳ יהי – שבטו של. ב׳ דן נחש עלי דרך – להרוג את האומות. ג׳ ויפול רוכבו – האויבים נופלים לפניו. מ״ט:א׳רכ״ו א׳ לישועתך – דן ב׳ קויתי ה' – שיושיע אותך וישגבך על האומות. מ״ט:א׳רכ״ז א׳ גד גדוד – גדוד ישראל יגודו אחריו, כשיהיו הולכים למלחמת יהושע, וכדכתיב: חלוצים תעברו לפני אחיכם ובשוב גד מן המלחמה ישובו של גד אחר עקיבן של ישראל, שכן דרך כשיוצאין למלחמה יוצאין תחלה ובחזרתן הם אחרונים לשמור את השבטים מן המלחמה, פן ירדפו האויבים אחריהם. מ״ט:א׳רכ״ח א׳ מאשר שמנה לחמו – כי מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן. וכן אמר משה: ברוך מבנים אשר. יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו. ב׳ והוא יתן מעדני מלך – מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם, כדאמרינן במנחות: אנפיקונון שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו? שמשיר את השער ומעדן את הבשר. כמו: היתה לי עדנה בשר חלק. מ״ט:א׳רכ״ט א׳ אילה שלוחה – גבורים קלים כאילות, כדכתיב: וכצבאים על ההרים למהר. ב׳ הנותן אמרי שפר – בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה, וכדכתיב: זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה, כדרך הצבאים הרצים על מרומי הרים. מ״ט:א׳ר״ל א׳ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין – הרי פסוק זה דוגמת לחצאים בראש המקרא, אלא שמזכיר במי הוא מדבר וחוזר וכופל חצי ראש המקרא ומסיים דבורו, כמו: נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם. כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו. הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. ב׳ אף כאן: בן פורת יוסף – בן הפורה וגדל יוסף. ועל מה הוא גדל? ג׳ בן פורת עלי עין – גדל ורבה על עין להסתכל למעלה מן העין, בקומתו וביופיו. בנות מצרים. ד׳ צעדה – כל אחת ואחת. ה׳ עלי שור – לשון ראייה. כפל לשון של עלי עין. כמו: ומגבעות אשורנו, שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחברותיה. ומתוך כך – מ״ט:א׳רל״א א׳ וימררוהו ורובו – מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו השליכוהו בבית האסורים. ב׳ ורבו – כפל לשון של חצים שבפסוק כמו: יסבו עליו רביו. חציו. ולכן הוא נדגש, אבל מגזירת מריבה יאמר אשר רבו בני ישראל, כמו: מן קם קמו, מן שב שבו, כך יאמר מן הרב רב עם ישראל רבו.ומדמה הפסוק לשון הרע של פוטיפר לחצים, כדכתיב: חץ שחוט לשונם מרמה דבר. וידרכו את לשונם קשתם שקר. ג׳ ורבו – מגזרת רבב. כמו סבו מן סבב, צהלי ורוני מן רנן. ד׳ רבו – שיטרוט בלע"ז. מ״ט:א׳רל״ב א׳ ותשב באיתן קשתו – הקשת החזק שקורין אלבלטרא מושיבין אותו על עץ איתן וחזק שקורין פורקא והמושך בקשת ההוא אם הוא אדם חזק מאד, מושך את חבל הקשת בזרועיו ונכפפין זרועיו עד גופו ויורה החץ למרחוק. ואם הוא חלש אינו יכול למשוך החבל. וכן פירוש המקראות מצרים ירו בו חצים ונתנוהו בבית הסוהר, וענו בכבל רגלו – והוא יצא ומלך עליהם כי קשת שלו היה חזק ואיתן משלהם ואסרם, כדכתיב: לאסור שריו בנפשו. ב׳ ויפוזו זרועי ידיו – נכפפו זרועיו במושכו חבל הקשת וזרק חיציו עליהם, כי איש חזק היה למשוך איתן הקשת שוקרין פורקא. וכן מצינו זרוע אצל דריכת קשת, כדכתיב: ונחתה קשת נחושה זרועתי והוא לשון דריכת קשת. וכן: כי חציך נחתו בי. ותנחת עלי ידיך. ג׳ ויפוזו – נכפפו. כמו: ויהי דוד מפזז ומכרכר. פיזוז בידים. כירכור ברגלים. ויפוזו מן פזז. כמו: יסובו מן סבב. ד׳ מידי אביר יעקב – ע"י הקב"ה בא לו זה הניצחון והממשלה. ה׳ אביר יעקב – כפל לשון של. ו׳ רועה אבן ישראל – וכן: אביר הרועים אשר לשאול וגם הרועים קרואים אבירים, על שהבקר והשוורים קרואים אבירים, כדכתיב: עדת אבירים בעגלי עמים. וכן: סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני. ז׳ מידי אביר יעקב – מי גרם לך זאת? הקב"ה שהוא אביר יעקב, האלהים הרועה אותי עד היום הזה. שע"י גדולתך זן אותי במצרים. ח׳ משם – הקב"ה גרם להיות. ט׳ רועה אבן ישראל – משפחת ישראל שכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבן לשון אב ומשפחה. נו"ן יתירה כמו נו"ן של שגעון ועורון. ומ"ם של ריקם. ותהי הכנם. מ״ט:א׳רל״ג א׳ מאל אביך – בא לך כל זה. והוא יעזרך. ב׳ ברכות תהום – שהתהום עולה ומשקה את הארץ. ג׳ ברכות שדים – שלא יהא השדים צומקים ולא ימותו הילדים מחוסר חלב. ד׳ ורחם – ואף בתוך הרחם לא ימותו העוברים, ולעניין הקללה כתיב למפרע: תן להם רחם משכיל ואפילו כשיגדלו יהיו השדים צומקים. ולא זו אף זו. מ״ט:א׳רל״ד א׳ ברכות אביך גברו על ברכות הורי – ברכות אביך יעקב שבירכני הקב"ה, כדכתיב: והנה ה' נצב עליו וגו' גברו על ברכות הרים, כדכתיב שם: ופרצת ימה וקדמה וגו' נחלה טובה ובלא מצרים, מעולה מכל הרי עולם. ב׳ עד תאות – עד סוף. ג׳ גבעות עולם – לשון והתאויתם. תתאו לבא חמת. וברכות משה מוכיחין על פסוק זה. כי הורי לשון כפל של גבעות עולם, דכתיב שם: ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, ואותן ברכות תהיינה לראש יוסף. ד׳ נזיר אחיו – מלך על אחיו. מ״ט:א׳רל״ה א׳ בנימין זאב יטרף – על שאול שהיה מלך ראשון נתנבא שפשט בכל סביבותיו בכל האומות וכתב שם: בכל אשר יפנה ירשיע. שחבל בכל האומות. וגם בנימין היה עם מלכי יהודה הצדיקים אשר גברו על האומות, כדכתיב באסא וביהושפט וביחזקיהו. ב׳ ולערב יחלק שלל – שכן מנהגו של זאב. זאב ערבות ישדדם. כזאבי עקב לא גרמו לבקר. מ״ט:א׳רל״ו א׳ אשר כברכתו – העתיד לבא כמו שאמור למעלה: אשר יקרא אתכם באחרית הימים. מ״ט:א׳רל״ז מ״ט:א׳רל״ח א׳ לאחוזת קבר – ולא יוכלו לערער מלקוברני. מ״ט:א׳רל״ט מ״ט:א׳ר״מ מ״ט:א׳רמ״א א׳ ויאסוף רגליו – הכניסן במיטתו כי עד עתה היה יושב, כדכתיב: וישב על המטה. ויוצא אותם יוסף מעם ברכיו. להגיד כח חזקתו של יעקב, שנתן הקב"ה בו כח עד עת גויעה.
תולדות יצחק על בראשית פרק-מד
תולדות יצחק: מ״ו:א׳שפ״ח א׳ ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק יש להקשות קודם שנסע היה לו לזבוח ועוד מה צורך כי לגוי גדול אשימך שם שהוא לא פחד מגוי קטן. תשובה להראשון לפי שבאר שבע הוא קצה ארץ ישראל זבח שם שאולי לא יתן לו השם רשות לצאת חוצה לארץ כמו ליצחק וזהו אמרו ויזבח זבחים למי שעכב ליצחק לצאת חוצה לארץ לשני לפי שאברהם לא זכה לבנים חוצה לארץ וגם יצחק לז"א אתה תהיה היפך אבותיך שלהם אמרתי שילכו לא"י ויזכו לבנים ולך אני אומר כי לגוי גדול אשימך שם: מ״ו:א׳ש״צ א׳ אנכי האל אלהי אביך שמנעתיו לירד למצרים ועכשיו אתה יורד אל תירא מרדה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה מלשון כעלות גדיש בעתו לומר מיתתך לא תהיה על ידי מלאך אלא על ידי בנשיקה ולזה סמך לו ויוסף ישית ידו על עיניך שכן דרך הבנים לשים היד על עיני האב כשמת: מ״ו:א׳שצ״ז א׳ ושאול בן הכנענית אמר ר"א לעד שנשי השבטים היו אדומיות מצריות ארמיות והזכיר זו לבדה בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן שלקח כנענית: מ״ו:א׳ת״ב א׳ שלשים ושלש ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. ור' אברהם השיב שזה תימה א"כ למה לא הזכיר הכתוב זה הפלא שהולידה למשה בת ק"ל שנה ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת צ' דרך הגדה או דברי יחיד ע"כ וכתב הרמב"ן ופן יהיה חכם בעיניו בסתירת רז"ל אענה אותו ואומר שעכ"פ יהיה ביוכבד פלא גדול מנסים נסתרים שהם יסוד התורה שהיא בת לוי עצמו שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים וכתיב את יוכבד דודתו ואם נאמר שהולידה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו והיתה לידתה אחרי רדתו למצרים מעט הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו ז"ל ואם נולדה אחרי שבתו במצרים ימים רבים ונחשוב שהולידה אחרי רדתו למצרים נ"ז שנה והוא יהיה בן ק' שברדתו היה בן מ"ג ויהיה ב' פלאים שהוא זקן כאברהם שנאמר הלבן מאה שנה יולד ותהיה היא זקנה בלדתה משה בת ע"ג ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי יהיה פלא גדול משל אברהם אבל אומר לך אמת שהנסים הנעשים על פי נביא שיתנבא כן מתחלה או במלאך יזכירם הכתוב והנעשים מאיליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכרו בתורה ובנביאים וזהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פנחס וזולתו במקומות הרבה ולמה יזכירם הכתוב וכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא ועם התורה אין בכל ענייננו רק נסים לא טבע שיעודי התורה כלם מופתים לא ימות בטבע הבא על ערוה והאוכל חלב ולא השמים כברזל מפני זורענו בשנה הז' וכל תפלות דוד ותפלותינו נסים ונפלאות אלא שאין בהם שינוי מפורסם בטבעו של עולם. כתב רש"י ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכים אנו לומר שמתו קודם ירידתן למצרים שהרי לא נמנו כאן ואין צורך לזה שהרי אמרו ר' יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים והנה היו אלו התאומות נשי בניו והכתוב אמר מלבד נשי בני יעקב ור' יהודה מזה הכתוב אמר כן כי מה טעם לומר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות אחר שאמר יוצאי ירכו רק בעבור שנשי בניו ג"כ יוצאי ירכו: מ״ו:א׳תי״ז א׳ אמותה הפעם פרש"י פשוטו כתרגומו אלו הוה מאות זימנא הדא מתנחם אנא בתר דחזיתינון לאפך ומדרשו סבור הייתי למות ב' מיתות בעולם הזה ובעולם הבא שנסתלקה שכינה ממני והייתי אומר שיתבעני השם מיתתך עכשו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת. והנכון בעיני שאמר אם לא הייתי רואה פניך לא הייתי מת כשאפטר מן העולם לפי שלא הייתי מרגיש המיתה שכשאמרו לי הכר נא הכתונת בנך היא נפשי יצאה בדברו ואז היתה מיתתי אבל עתה שראיתי פניך חזרה נשמתי בי ואם כן בשעת פטירתי מן העולם אמות ושיעורו הפעם אמותה כלומר עתה אני אומר שאמות: מ״ו:א׳תכ״א א׳ כי תועבת מצרים כל רועה צאן אמר ר"א לאות שהמצריים לא היו אוכלים בשר ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר עושים בהודו ורועה צאן תועבה ששותים החלב ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום:
צרור המור על בראשית פרק-מד
צרור המור: מ״ה:א׳ע״א א׳ ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי. כי פלא הוא אם לא מת מרוב היגון והאבל. ולא יכלו אחיו לענות אותו מרוב הבושה והבהלה. ולפי שראה שהיו יראים ממנו. אמר גשו נא אלי ולא תיראו מפני. כי אני יוסף אשר מכרתם אותי כלכם ולא עשיתם לי רע. כ"ש אני לבדי שלא אוכל לעשות לכם רע. ובמדרש אמרו גשו נא אלי לומר להם אשר מכרוהו. וזה אין דבר ראוי לאומרו בפני המצריים ע"כ. ד"א למה אמר להם גשו נא אלי לפי שלא רצה לדבר עמהם על ענין מכירתו בפני בנימן. כדי שלא יתביישו אחיו מבנימן וכדי שלא יגיד לאביו. ואמר להם שלא יגידו לאביו והריני מכסה מבנימן אחי. אף אתם תכסו מאבי ולא תיראו ממני שאגלה הדבר. לכך כתוב גשו נא אלי ויגשו. ויפה דרשו והכתוב מסייעם דכתיב אשר מכרתם אותי והלא בנימן לא מכרו. נראה שלא היה מדבר אלא עם שאר האחים. וכן צריך לומר שלא אמר בפניו כל הסיפור עד מהרו ועלו אל אבי. בענין שלא יבין בנימן את הדבר. ולפי זה יתישב יפה מה שאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. שנראה מזה שהיו שוים כולם הם ובנימן כאומרו כי פי המדבר אליכם. אבל בדיבור הראשון של גשו נא אלי וכל הסיפור לא היו עיניהם ועיני בנימן שוים. אלא עיניהם לבד. שאם לא כן למה הזכיר בכאן ועיני אחי בנימן. ואמרו במדרש כי יוסף שאל לבנימן בסתר מה אמרו אחי לאבי בשעה שנגנבתי מאצליכם. והגיד לו איך הביאו הכתונת טבולה בדם ואמרו זאת מצאנו. א"ל יוסף כן היה. לקחוני אנשים רעים והפשיטו בגדי ממני. והאיש שלקח בגדי ממני הלך להחביאם במערה ואכלו ארי ולי מכרוני חבריו הנה. ראה כמה היה יוסף צדיק. שלא רצה לגלות מכירתו אפילו לבנימן ע"כ. וזה להורות שלא ידע בנימן מהמכירה: מ״ה:א׳ע״ג א׳ ועתה אל תעצבו. לפי שאתם רואים אותי במעלה וכבוד. ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי אף על פי שהוא דבר מגונה מאד כי לא אתם שלחתם אותי הנה ולא עשיתם מאומה. כי האלהים אשר לו נתכנו עלילות. וזהו וישלחני אלהים לפניכם. ואמר ועתה אל תעצבו לרמוז להם. כי ענין המכירה היה דבר מגונה מאד והיו ראויים לעונש גדול. והיה ראוי לכם להתעצב ולידאג. ולכן אמר להם ועתה אל תעצבו. אבל לאחר זמן תעצבו. כי בכאן רמז להם ענין עשרה הרוגי מלכות שהיה בעונם. וכמו שאז"ל עשרה הרוגי מלכות מתו בעונם ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. ובסוף פרשת ויחי יתבאר זה יותר בעז"ה. ובמדרש אמרו ועתה אל תעצבו בשבילכם. ואל יחר בעיניכם בשבילי. אע"פ שכשחטא אדם הראשון נגזרה עליו גזרה עצבון מאכלו. כד"א בעצבון תאכלנה. אבל אתם אל תעצבו. שאין לכם עצב בעון זה במאכלכם אל הרוח'. הה"ד כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. לא יצאת גזרת מכירתי מכם. אלא הקב"ה גזר כן כדי שתהיה לכם מחיה בשבילי. שנאמר כי למחיה שלחני. וחזר לומר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. להורות להם מה שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם ולא אתם. והטעם לפי שהם כשמכרוהו ושלחוהו שם היה לעבד עולם ולא לכבוד ולמעלה. ואמנם הוא עכשיו מולך ומושל על ארץ מצרים. אם כן השם הוא השולח. כי מאתו לא יצא כי אם טוב. וז"ש ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. אעפ"י שבאותו העת אתם השולחים הזמורה. בזה העת אין אתם השולחים כי האלהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. ואחר שזה כן בזה תראו כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. מהרו ועלו אל אבי ותגידו לו את כל כבודי. וזהו ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגומר. ואמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש כמאמרם ז"ל. והנראה ע"ד הפשט כי לפי שיוסף אמר להם שיגידו לאביו איך הוא מושל בכל ארץ מצרים וידוע כי אין ראוי לשום אדם לשבח עצמו והוא גנות גדולה. כאמרו יהללך זר ולא פיך. לכן אמר להם יוסף והנה עיניכם רואות. כי פי המדבר אליכם ואין ראוי לי לשבח מאמרי. ולכן לא אמרתי לכם אלא ראשי דברים מכבודי. אבל אתם תוכלו להגיד את הגדולות והנוראות שראיתם מכבודי. ולכן יוסף לא אמר להם אלא דברים כוללים מכבודו. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. אבל פרטי הפרטים לא אמר להם. לפי שאין ראוי לשבח עצמו בפיו. וזהו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. ולכן אין ראוי להאריך בעניני כבודי. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם בעיניכם מפרטי פרטי כבודי. כי לכם משפט הגאולה. ואף מה שהגיד יוסף מכבודו בדרך כלל לא היה ראוי לאיש המעלה כמוהו. אלא להודיעם שענייני העולם הזה ותענוגיו הם הבל. וכסף וזהב הם אוצרות הבעל. לבד מה שמוציא בפדיון נפשו. כמאמרם ז"ל מהו ואנכי אפדם בממונם. והמה דברו עלי כזבים. לאצור אוצרות לבעל. ותמצא זה מפורש באחאב כששלח לו בן הדד מלך ארם כספך וזהבך לי הוא וגו'. והשיבו ישראל לך אני וכל אשר לי. וכששלח אליו פעם שנית לאמר כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתיך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ואז קרא המלך לכל אדוני ישראל ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. והשיבו לו כולם אל תשמע ולא תאבה. ומה הקשה לשאול בשניה מבראשונה שהוצרך לומר רעה זה מבקש. והזקנים וכל העם אמרו אל תשמע אליו. עד שהוצרכו חז"ל לומר שבקש בשנייה שיקחו ממנו חמדת התורה. דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז רב. וז"ש כל מחמד עיניך. ולכן אמר המלך רעה זה מבקש כנגד התורה. ואמרו לו הזקנים לא תשמע אליו. כל הטובות הם הבל בערך התורה. ולכן נ"ל שאמרו הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה לפי שדנוהו כמסית. כי בראשונה לא אמר אלא כספך וזהבך והודו לו. וחזר להסית שיקח מחמד עיניהם. והשומע סבור שהיה שואל חמדת המרגליות והאוצרות הטמונים וזהו וחפשו את ביתיך. ולא היה כן אלא חמדת התורה היה רוצה ליקח ולהעבירם על דת בענין שיעבדו ע"ז. כמוזכר במסית נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולכן כמ"ש במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו כ"כ בכאן אל תשמע ולא תאבה. ולפי שכתב במסית ולא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה כי הרוג תהרגנו. נתן השם למלך ארם ולכל עמו ביד ישראל דכתיב ויכו בני ישראל ארם מאה אלף רגלי ביום א'. ולפי שאלו היו רוצים להסית את ישראל. דנם השם כדין עיר הנדחת. שכתוב שם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו' וכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא. וכתיב ושרפת את העיר ואת כל אשר בה. ולכן כתוב בארם וינוסו הנותרים אפקה אל העיר. ותפול החומה על כ' ושבעה אלף איש הנותרים. כי למה לא מתו כולם ביד ישראל. אלא שרצה השם לדונם כדין עיר הנדחת ותהיה חרם העיר וכל אשר בה. ולכן ותפול החומה עליהם בענין שתהיה תל עולם לא תבנה עוד. ולפי שבמסית כתיב כי הרוג תהרגנו. סיפר שם ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו לו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם. נשימה נא שקים במתננו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ועשו כן והלכו אל מלך ישראל. ואמר שהיה אחיו ויעלהו על המרכבה ויכרות עמו ברית. ואז בא איש האלהים ואמר לו יען שלחת את איש חרמי מידך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. ועתה ראה והתבונן במה שכתבתי. כי למה ענשו בעונש זה והוא לא הוזהר שימיתנו. ועוד למה קראו איש חרמי. אבל כמו שכתבנו הוא כמין חומר. כי אחר שהוא היה המסית הגדול וכל עמו עמו הנם כמסיתים וכעיר הנדחת ותפול החומה עליהם. הנה בן הדד היה המסית הגדול. והכתוב אמר בו כי הרוג תהרגנו. וכן היה ראוי שיעשה מלך ישראל לבן הדד שיהרגנו וידו תהיה בו בראשונה. בענין שיהיה חרם הוא וכל עמו. ככתוב בעיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה וגו'. וכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו. וא"כ מלך ישראל עבר על זה וחמל על הדד שהיה איש חרמי ולא הרגו. לכן חרה אף ה' בו ובעמו אחר שהם דנוהו תחלה כמסית ואמרו אל תשמע ולא תאבה. ולהורות שבן הדד ועמו היו רוצים להסית את ישראל בנחש ובקסם. תמצא שכתב שם כשיצאו אל מלך ישראל אולי יחמול עלינו. כתיב שם והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. ואין להאריך בזה אלא שיצא לנו מזה שכל טובות העולם הם הבל. לבד טובות הנפש שהיא התורה. ולכן יוסף הצדיק אע"פ שנראה שהיה משבח עצמו לומר וישימני לאב לפרעה. לא היה אלא להודיע כי טובות הנפש הם טובות אמיתיות. ורעות הנפש הם רעות באמת. ולא רעות הגוף כי הייסורין והעינויין מעמידין האדם. והעמידו לו כל תלאותיו ליוסף עד שעלה למעלה זו. ואחר שהוא בזאת המעלה. ידוע הוא שהשם העלהו במעלות על מזבחו. וכפר על עונותיו. כאמרם ז"ל במדרש על מחלת בת ישמעאל. שלשה מוחלים להם על כל עונותיהם גר שנתגייר. והעולה לגדולה. והנושא אשה. וטעמם ידוע כי הגר אחר שהכיר לבוראו ונבדל מסורו הרע הוא מכופר. והעולה לגדולה ידוע כי אחר שהוא היה בשפלות והשם נזכר ממנו והעלהו לגדולה אין לו עון אשר חטא. שאם היה בו עון היה מעכב גדולתו. ואחר שהוא בגדולה אין ראוי שאדוניו ישיב אחור ימינו להשפילו. וכמו שאמרה אשת מנוח כשאמר מות נמות כי אלהים ראינו. לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה. כי אין מדרך האדון להעלות עבדו במעלה ואח"כ להשפילו ולהמיתו. כי טוב לו את אשר עדן לא היה. וכן הנושא אשה אחר שהאשה משלמת הגוף ומצלת אותו מהעון. כאומרם און אשתו הצילתו. ראוי הוא שיהיה מכופר. וכל זה אסמכוהו אקרא דמחלת בת ישמעאל. וא"כ אחר שיוסף חטא עם אחיו בהוצאת דבה והשם ענהו ויסרהו מלכת בדרכיו הראשונים. ואח"כ העלהו לגדולה. מן ההכרח הוא שהוא מכופר מעונותיו. ולכן סיפר להם מעלתו וכבודו להודיעם מעלת נפשו. כי כל טובות העולם הזה תוהו המה. כי באופן אחר לא היה ראוי לשבח עצמו. ולכן אמר להם אתם רואים כי פי המדבר אליכם. ואין ראוי להאריך ולדבר במעלתי אלא לסבה הנזכרת. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי: מ״ה:א׳פ׳ א׳ ובמדרש אמרו. והנה עיניכם רואות. א"ר בנימין בשם ר' אלעזר כך אמר להם כשם שבנימין יכול להבחין שאין בלבו מחשבה רעה על מכירתי. כך אין בלבי שנאה עמכם לפי שמהקב"ה יצא זה לטובתי ולטובתכם. תדעו ותבינו. וכמו שפי מדבר אליכם טובה. כן לבי עליכם לטוב לקיים מה שאמרתי בפי הה"ד כי פי המדבר אליכם. ולכך והגדתם לאבי ע"כ. עיין בדברי הרמב"ן ז"ל ותמצא זה המדרש בדבריו. אח"כ סיפר שנשק לאחיו ובכה עליהם ואח"כ דברו אחיו אתו אבל לא בכו. לפי שעדיין לא היו מתחרטים מכל וכל. ואולי היו מצטערים על מעלתו. ולכן אחר כל זה לא בכו עמו אלא דברו עמו בשפה רפה. והרמז בזה שאע"פ שבראשונה כתיב ולא יכלו דברו לשלום עכשיו דברו אחיו אתו. ובמדרש אמרו שלא הזכיר בהם צוארי כמו שהזכיר בבנימן. לפי שבנימן בחלקו היה בהמ"ק שנקראת צואר. וכן בחלק יוסף משכן שילה שנקרא צואר. ולכן בכו זע"ז על חרבנם. אבל הם שלא היה בחלקם מקדש לא בכו ולא נאמר בהם צואר ע"כ: מ״ה:א׳פ״ד א׳ ואמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו. בענין שלא יאמרו שהיה מושל בהם עבד א'. ויוסף היה אומר לפרעה ולעבדיו שהיו לו אחים רבים ונכבדים. וכשראו דבריו אמת שמחו. וצוה פרעה ליוסף שיקח עגלות לפי שהיה כתוב בנימוסי מצרים שלא היו עגלות נמצאות בכל הארצות ההם זולת במצרים. ולכן לא היה רשות להוציאם בלא רשות פרעה. וזהו ויתן להם יוסף עגלות ע"פ פרעה לפי שפרעה היה רוצה שיבא יעקב. ולכן אמר וקחו את אביכם ואת בתיכם. וז"ש במדרש וכי מה טיבו של פרעה אצל יעקב. אלא כיון ששמע פרעה שיוסף בן בנו של אברהם נתירא ואמר זה בן מלכים הוא עכשיו יניחנו וילך לו. לכך בקש על יעקב ובניו שירדו אצלו. ונדר להם שייטיב להם כשם שהטיב לאברהם דכתיב ולאברם הטיב בעבורה וכתיב הכא ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים. ולפי שמצריים אין מצווים בכיבוד אב ואם הקדים בניהם לאביהם. אבל בבני יעקב כתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. לכולם נתן לאיש חליפות שמלות להוציא מלבם שאין בלבו שום קנאה עליהם. הם הפשיטו כתנתו שנאמר ויפשיטו את יוסף. והוא שלם להם טובה תחת רעה כדי שידעו שמחל להם: מ״ה:א׳צ׳ א׳ ולבנימין נתן וגומר אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק כבר כתבתיו למעלה. אלא רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בת שתשאל מן המלך שיהרגו בשונאיהם ונפלו על פיה באותו היום ג' מאות איש. הה"ד ותאמר אם על המלך טוב ינתן גם מחר וגומר. ולכך נתן לו כסף רמז להרוגים כנגד הכסף שנתן המן להרוג ישראל. ונהפך הדבר ושלטו הם בשונאיהם. ולאביו שלח כזאת מהו כזאת כשם שנתן מתנות לאחיו כך שגר מתנות לאביו שוקלות כנגדן. וזהו כזאת נושאים מטוב מצרים זה גריס של פול. ר' בנימן בר יפת בשם ר"א. שיגר לו יין שדעת זקנים נוחה הימנו. עד ארבעין שנין מיכלא מעלי. מכאן ואילך משתיא מעלי ע"כ. וע"ד הנעלם אמר לאביו שלח כזאת עשרה חמורים רצה להודיע לאביו שאף על פי שישב בארץ מצרים. שלא שכח תלמודו וקבלתו שמסר לו. אבל השלים עצמו בחכמה במצרים שהיה כור הברזל וכור ההתכה. כי שם כח חכמת הטומאה. ולכן ירד אברהם למצרים ושם נתנסה בחכמה זו ועלה לשלום כמו שכתבו בסתרי החכמה. ולכן אמר בו ויעל אברם ממצרים לשלום. וזהו רמז ארבעה נכנסו לפרדס כמו שהארכתי במשנת בן זומא בפי' מסכת אבות. ואינה נראית מעלת החכמה הקדושה אלא מכח חכמת הטומאה. ולכן אמר שלמה המלך ע"ה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. לרמוז שכמו שהאור אינו ניכר אלא מתוך החשך. כן החכמה הקדושה אינה ניכרת מעלתה וטהרתה אלא מתוך כח הטומאה. ולכן אמר וראיתי אני שהוא ראה זה יותר מכל האדם. לפי שהוא חקר בחכמתו לדעת זאת החכמה. ולכן אמר בספרו שבתי וראיתי וגומר. מהיכן שב אלא כשחזר מהררי חשך ומהררי קדם שהלך שם לדעת אותה חכמה כמוזכר בספרי הזוהר. ולפי שהוא היה בקי בזאת החכמה אמר שיתרון החכמה גדול מאד. וזה ידוע מן הסכלות שהיא חכמת הטומאה שאינה חכמה אלא סכלות והעדר. כמו שאנו מכירים יתרון האור מן החשך. ולכן אמרו כי הסנהדרין היה להם לידע חכמת הכישוף לבטל הכשפים כשיצטרכו. וכן לדעת מעלת החכמה הקדושה. ולכן אמר גם זה לעומת זה עשה האלהים. כי כמו שיש ימין יש שמאל. וכמו שיש טהרה יש טומאה. והכל זה כנגד זה. ולכן מנו החכמים היכלות קדושה והיכלות טומאה. כי כמו שיש עשר ספירות מקדושה כן יש עשר ספירות טומאה. וכמו שבקדושה יש מעלות מעלות משפיע ומקבל כמו זכר ונקבה. כן יש בכח הטומאה משפיע ומקבל זכר ונקבה. ולכן אמרו שידה ושידין זכרים ונקבות. ולפי שיוסף הצדיק עמד במצרים ועמד על זאת החכמה שלח לאביו רמז מן החכמה. וזהו ולאביו שלח כזאת זהו זה לעומת זה. עשרה חמורים זכרים. ועשרה אתונות נקבות. רמז לחכמת הטומאה שהיה בקי בה. ואע"פ שישב במצרים שנים רבות ניצל מאשת זנונים ומנכריה אמריה החליקה. הרמוזה באותה פרשה של שית זונה ונצורת לב שהיא יושבת בהיכל ששי מהיכלות הטומאה. ולפי שהדברים עתיקים אין להאריך יותר. מ״ה:א׳צ״ד א׳ אחר כך סיפר שבאו לאביו וספרו לו כבוד יוסף ויפג לבו. לומר שנהפך מחום לקור ונתקרר ויחלש. וכשומעו דברי יוסף וראה בפועל העגלות שלא נמצאו בכל הארצות זולתי במצרים. ותחזק לבו ורוחו. ולפי שקנה מיד השלימות שאבד. אמר ויאמר ישראל ולא אמר יעקב. ורבותינו אמרו כי רמז העגלות הוא סוד עגלה ערופה. והוא האמת כי הוא ממסורת הברית שמסר לו יעקב. וזהו לפי שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף. ולמעלה אמר אשר שלח פרעה. ובמדרש הגלוי אמרו אותן עגלות ששלח פרעה לשאת אותו. היתה ע"ז חקוקה עליהם ועמד יהודה ושרפם. למוד הוא אותו השבט לשרוף ע"ז שנאמר ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו. מהו וישאם וישרפם. כד"א ותעל משאת העיר. עמד יוסף ונתן להם עגלות אחרות ולכך כתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף ע"כ: מ״ה:א׳צ״ו א׳ רב עוד יוסף בני חי. יפה דרשו לפי שהיו בניו מאריכין בגדולתו. אמר להם ישראל אביהם רב לכם אל תאריכו בספור גדולת מעלתו. כיון שהוא חי אלכה ואראנו ואודה לאל כעל גמולות. כי לא הלכתי בגדולות. וזהו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו'. הרמז בזה כי יעקב היה מתירא לירד למצרים כמו שנתירא אביו. וזהו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. שהשם א"ל אל תרד מצרימה אולי יאמר לו כן. וזה תוכל להבין מהתשובה שהשיב לו השם ואמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. נראה שהיה מתירא ועל זה הקריב זבחים:
אבן עזרא על בראשית פרק-מד
אבן עזרא: {ב} גביעי. כוס: {ה} והוא נחש ינחש בו. הוא נסה אתכם בו לדעת אם אתם גנבים. כמו נחשתי. וכן כי נחש ינחש. וטעמו למה לא פחדתם כי לנסותכם שמתי גביע הכסף לפניכם והעלמתי עיני עד שתקחוהו. ויאמר ר' יונה כי פי' בו. בעבורו וכן הוא טעמו והוא ישאל למנחשים בעבורו. גם כי נחש ינחש כי איש כמוני יש לו מנחשים וי"א כי הגביע היה מצוייר ובו היה מסתכל לפני אחיו ואומר זה הוא הגדול וזה נולד אחריו: {טז} טי"ת נצטדק. תחת תי"ו התפעל בעבור הצד"י: האלהים מצא. על דרך משל. כי עון היה לנו וכאילו נשכח ואיננו והיום נמצא: או יהיה פי' עון עבדיך. כמו גדול עוני מנשוא: {יח} ויגש וגו'. כי כמוך כפרעה. אתה כמלך והמלך כמוך. וכן כל שני כפי"ן שהן זה אחר זה. כמו כעמי כעמך. והיא דרך קצרה: {כ} אב זקן. כי הגדול שבכולם הוא בן מ"ה שנים ויתכן להיות אביהם בחור: {כא} ואשימה עיני עליו. שאראה אותו: {כב} ועזב את אביו ומת. ולמה לא הביא המזכיר החמשה שאין להם הכרע כמו וישלוף נעלו וזה עמהם: {כח} אך טרף טרף. והעד כי לא ראיתיו עד הנה:
מיני תרגומא על בראשית פרק-מד
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מד
תרגום אונקלוס: {א} וּפַקֵּיד יָת דִּי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ לְמֵימַר מְלֵי יָת טוֹעֲנֵי גֻּבְרַיָּא עִיבוּרָא כְּמָא דִּי יָכְלִין לְמִטְּעַן וְשַׁוִּי כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ: {ב} וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְכַסְפָּא תְּשַׁוֵּי בְּפוּם טוֹעֲנָא דִּזְעֵירָא וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי וַעֲבַּד כְּפִתְגָּמָא דְּיוֹסֵף דִּי מַלִּיל: {ג} צַפְרָא נְהָר וְגֻבְרַיָּא אִתְפַּטָּרוּ אִנּוּן וַחֲמָרֵיהוֹן: {ד} אִנּוּן נְפָקוּ מִן קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ קוּם רְדַף בָּתַר גֻּבְרַיָּא וְתַדְבְּקִנּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָה שַׁלֶמְתּוּן בִּישָׁא חֳלָף טַבְתָא: {ה} הֲלָא דֵּין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּהּ וְהוּא בָּדָקָא מְבָדֵק בֵּהּ אַבְאֶשְׁתּוּן דִּי עֲבַדְתּוּן: {ו} וְאַדְבֵּיקִנּוּן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן יָת פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין: {ז} וַאֲמָרוּ לֵהּ לְמָה יְמַלֵּל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּיךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין: {ח} הָא כַסְפָּא דִּי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּם טּוֹעֲנָנָא אֲתֵיבְנוֹהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְאֶכְדֵּין נִגְנוּב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ כַּסְפָּא אוֹ דַּהֲבָא (מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהָב): {ט} דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ מֵעַבְדָיךְ וּמִית וְאַף אַנַחְנָא נְהֵי לְרִבּוֹנִי לְעַבְדִין: {י} וַאֲמַר אַף כְּעַן כְּפִתְגָּמֵיכוֹן כֶּן הוּא דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן תְּהוֹן זַכָּאִין: {יא} וְאוֹחִיאוּ וְאוֹחִיתוּ גְּבַר יָת טּוֹעֲנֵהּ לְאַרְעָא וּפְתָחוּ גְּבַר טוֹעֲנֵהּ: {יב} וּבְלַשׁ בְּרַבָּא שָׁרֵי וּבִזְעֵירָא שֵׁצִי וְאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בְּטוֹעֲנָא דְבִנְיָמִן: {יג} וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמוֹ גְּבַר עַל חֲמָרֵהּ וְתָבוּ לְקַרְתָּא: {יד} וְעַל יְהוּדָּה וַאֲחוֹהִי לְבֵית יוֹסֵף וְהוּא עַד כְּעַן תַּמָּן וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי לְאַרְעָא: {טו} וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף מָה עוֹבָדָא הָדֵין דִּי עֲבַדְתּוּן הֲלָא יְדַּעְתּוּן אֲרֵי בָדָקָא מְבָדֵק גַּבְרָא דִּי כְוָתִי: {טז} וַאֲמַר יְהוּדָה מַה נֵּימַר לְרִבּוֹנִי מַה נְּמַלֵּל וּמַה נִזְכֵּי מִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח יָת חוֹבָא דְעַבְדָּיךְ הָא אֲנַחְנָא עַבְדִּין לְרִבּוֹנִי אַף אֲנַחְנָא אַף דְּאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ: {יז} וַאֲמַר חַס לִי מִלְּמֶעְבַּד דָּא גַּבְרָא דִּי אִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן סָקוֹ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: ססס: [ססס] {יח} וּקְרֵב לְוָתֵהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָּמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְפַרְעֹה כֵּן אָתְּ: {יט} רִבּוֹנִי שְׁאִיל יָת עַבְדּוֹהִי לְמֵימָר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא: {כ} וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי אִית לָנָא אַבָּא סָבָא וּבַר סִיבְתִין זְעֵיר וְאָחוּהִי מִית וְאִשְׁתָּאַר הוּא בִלְחוֹדוֹהִי לְאִמֵּהּ וַאֲבוּהִי רְחִים לֵהּ: {כא} וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אֲחִיתוֹהִי לְוָתִי וֶאֱשַׁוֵּי עֵינִי עֲלוֹהִי: {כב} וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי לָא יִכּוּל עוּלֵימָא לְמִשְׁבַּק יָת אֲבוּהִי וְאִם יִשְׁבּוֹק יָת אֲבוּהִי וּמִית: {כג} וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אִם לָא יֵחוֹת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְּכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵי אַפָּי: {כד} וַהֲוָה כַּד סְלֵיקְנָא לְעַבְדָּךְ אַבָּא וְחַוֵּינָא לֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי רִבּוֹנִי: {כה} וַאֲמַר אָבוּנָא תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זְעֵיר עִיבוּרָא: {כו} וַאֲמַרְנָא לָא נִכּוּל לְמֵיחָת אִם אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָּנָא וְנֵחוֹת אֲרֵי לָא נִכּוּל לְמֶחֱזֵי אַפֵּי גַּבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא: {כז} וַאֲמַר עַבְדָּךְ אַבָּא לָנָא אַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרֵי תְרֵין יְלִידַת לִי אִתְּתִי: {כח} וּנְפַק חַד מִלְוָתִי וַאֲמָרִית בְּרַם מִקְטַל קְטִיל וְלָא חֲזִתֵּהּ עַד כְּעָן: {כט} וְתַדְבְּרוּן אַף יָת דֵּין מִן קֳדָמַי וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא וְתַחֲתוּן יָת שִׂבְתִי בְּבִישְׁתָא לִשְׁאוֹל: {ל} וּכְעַן כְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָּךְ אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא וְנַפְשֵׁהּ חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ: {לא} וִיהֵי כַּד יֶחֱזֵי אֲרֵי לֵית עוּלֵימָא וּמִית וְיַחֲתוּן עַבְדָּיךְ יָת שִׂיבַת עַבְדָּךְ אָבוּנָא בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל: {לב} אֲרֵי עַבְדָּךְ מְעָרַב בְּעוּלֵימָא מִן אַבָּא לְמֵימָר אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ וָאֱהִי חָטֵי לְאַבָּא כָּל יוֹמַיָּא: {לג} וּכְעַן יֵתֶב כְּעַן עַבְדָּךְ תְּחוֹת עוּלֵימָא עַבְדָּא לְרִבּוֹנִי וְעוּלֵימָא יִסַּק עִם אֲחוֹהִי: {לד} אֲרֵי אֶכְדֵּין אֶסַּק לְוַת אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמִּי דִּלְמָא אֶחֱזֵי בְּבִישׁוּ דִּי יִשְׁכַּח יָת אַבָּא:
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מד
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּפְקֵיד יַת מְנַשֶׁה דִמְמַנָא אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתֵיהּ לְמֵימָר מְלֵי יַת דִיסְקְיֵי גוּבְרַיָיא עִיבּוּרָא הֵיכְמָא דְאִינוּן יָכְלִין לְסוֹבְרָא וְשַׁוֵי כְּסַף גְבַר בְּפוּם טוֹנֵיהּ: {ב} וְיַת אוֹגְבִינִי אוֹגְבִין דְכַסְפָּא שַׁוֵי בְּפוּם טוֹנָא דִזְעֵירָא וְיַת כְּסַף זַבִּינוֹי וְעָבַד כְּפִתְגָמָא דְיוֹסֵף דְמַלֵיל: {ג} צַפְרָא נְהִיר וְגַבְרַיָא אִיתְפַּטָרוּ הִינוּן וַחֲמָרֵיהוֹן: {ד} הִינוּן נְפָקוּ מִן קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לִמְנַשֶׁה דִי מְמַנָא אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתֵיהּ קוּם רְדַף בָּתַר גוּבְרַיָא וְתַדְבִּיקִינוּן וְתֵמַר לְהוֹם לְמָה שְׁלֵימְתּוּן בִּישְׁתָּא חוֹלַף טַבְתָא: {ה} הֲלָא דֵין דַהֲוָה שָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּיהּ וְהוּא מְטַיְירָא הֲוָה מְטַיֵיר בֵּיהּ אַבְאֵשְׁתּוּן מַה דַעֲבַדְתּוּן: {ו} וְאַדְבִּיקִינוּן וּמַלֵיל עִמְהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין: {ז} וַאֲמָרוּ לֵיהּ לְמָא יְמַלֵיל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָמַיָא הָאִילֵין חַס לְעַבְדָךְ מִלְמֶעֱבַד כְּפִתְגָמַיָא הָדֵין: {ח} הָא כַסְפָּא דְאַשְׁכַּחְנָא בְּפוּם טוֹנָנָא אָתִיבְנֵיהּ לָךְ מֵאַרְעָא דִכְנָעַן וְהֵיכְדֵין נִיגְנוֹב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ מָנִין דִכְסַף אוֹ מָנִין דִדְהָב: {ט} דִי יִשְׁתְּכַח עִמֵיהּ מֵעַבְדָךְ יְהִי חַיָיב קְטוֹל וְאוּף אֲנַן נְהִי לְרִבּוֹנִי לְעַבְדִין: {י} וַאֲמַר אוּף כְּדֵין הֵי כְּפִתְגָמֵיכוֹן כֵּן יְהִי דְיִשְׁתַּכַּח עִמֵיהּ יְהִי לִי עַבְדָא וְאַתּוּן תְּהוֹן זַכָּאִין: {יא} וְאוֹחִיאוּ וְאָחִיתוּ גְבַר טוֹנֵיהּ לְאַרְעָא וּפְתָחוּ גְבַר טוֹנֵיהּ: {יב} וּפִשְׁפֵּשׁ בִּרְאוּבֵן שָׁרֵי וּבְבִנְיָמִין פָּסַק וְאִשְׁתַּכַּח אוֹגְבִין בְּטוֹנָא דְבִנְיָמִין: {יג} וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וְאִתְיְהַב לְהוֹן כּחַ גְבוּרְתָּא וְטָעֲנוּ גְבַר עַל חַמְרֵיהּ וְתָבוּ לְקַרְתָּא: {יד} וְעַל יְהוּדָה וְאָחוֹהִי לְבֵית יוֹסֵף וְהוּא עוֹד כְּדוֹן תַּמָן וְנָפָלוּ קֳדָמוֹי עַל אַרְעָא: {טו} וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף מַה עוּבְדָא הָדֵין דַעֲבַדְתּוּן הֲלָא יְדַעְתּוּן אֲרוּם מְטַיְירָא יְטַיֵיר גְבַר דִכְוָותִי: {טז} וַאֲמַר יְהוּדָה מַה נֵימַר לְרִבּוֹנִי עַל כַּסְפָּא קַדְמָאָה וּמַה נְמַלֵל עַל כַּסְפָּא בַּתְרָאָה וּמַה נִזְדַכֵּי עַל אוֹגְבִין מִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח חוֹבָא עַל עַבְדָךְ הָא אֲנַחְנָא עַבְדִין לְרִבּוֹנִי אוּף אֲנַן אוּף מַאן דְאִשְׁתַּכַּח כַּלִידָא בִּידֵיהּ: {יז} וַאֲמַר חַס לִי מִלְמֶעֱבַד דָא גַבְרָא דְאִשְׁתְּכַח כַּלִידָא בִּידֵיהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָא וְאַתּוּן סוּקוּ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: {יח} ויגש וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּמָטוּ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל בְּמָטוּ עַבְדָךְ פִּתְגָמָא בְּמִשְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ אֲרוּם מִן שַׁעְתָּא דְאָתִינָן לְוָותָךְ הֲוָת אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוּן חָזְרוּן דִינָיִךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיָין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה: {יט} רִבּוֹנִי שְׁאֵיל יַת עַבְדוֹי לְמֵימַר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא: {כ} וַאֲמַרְנָא לְרִיבּוֹנִי אִית לָן אַבָּא סָבָא וּבַר סִיבְתִּין קָלִיל וְאָחוֹי מִית וְאִשְׁתְּאַר הוּא בִּלְחוֹדוֹי מִן אִמֵיהּ וְאָבוֹי בְּגִין כֵּן רָחֵים לֵיהּ: {כא} וַאֲמַרְתְּ לְעַבְדָךְ אַחְתוֹהִי לְוָתִי וַאֲשַׁוֵי עֵינוֹי לְטַבְתָא עֲלוֹי: {כב} וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי לֵית אֶפְשַׁר לְטַלְיָא לְמִשְׁבּוֹק יַת אָבוֹי דְאִין שָׁבִיק יַת אָבוֹי מַיִית הוּא: {כג} וַאֲמַרְתְּ לְעַבְדָךְ אִין לָא יֵיחוּת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֵיחְמֵי סְבַר אַפָּי: {כד} וַהֲוָה כַּד סְלִיקְנָא לְעַבְדָךְ אַבָּא וּתְנֵינָא לֵיהּ יַת פִּתְגָמֵי רִבּוֹנִי: {כה} וַאֲמַר אָבוּנָא תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא קָלִיל עִיבּוּרָא: {כו} וַאֲמַרְנָא לֵית אֶפְשַׁר לָנָא לְמֵיחוֹת אִין אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָנָא וְנֵיחוּת אֲרוּם לֵית אֶפְשַׁר לָנָא לְמֵיחְמֵי סְבַר אַפֵּי גַבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹי עִמָנָא: {כז} וַאֲמַר עַבְדָךְ אַבָּא לָנָא אַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרוּם תְּרֵין בְּנִין יְלֵידַת לִי אִנְתְּתִי: {כח} וְנָפַק חַד מִלְוָתִי וַאֲמָרִית בְּרַם מִיקְטַל קְטִיל וְלָא חֲמִיתֵיהּ עַד כְּדוֹן: {כט} וְתִדְבְּרוּן אוּף יַת דֵין מִן קֳדָמַי וִיאַרְעִינֵיהּ מוֹתָא וְתִחְתוּן יַת סֵיבְתִּי בְּדָווֹי לְבֵי קְבוּרְתָּא: {ל} וּכְעַן בְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָךְ אַבָּא וְטַלְיָא לֵיתוֹהִי עִמָנָא וְנַפְשֵׁיהּ חֲבִיבָא לֵיהּ כְּנַפְשֵׁיהּ: {לא} וִיהֵי כַּד יֶחֱזֵי אֲרֵי לֵית טַלְיָא וִימוּת וְיֵחְתוּן עַבְדָךְ יַת סֵיבַת עַבְדָךְ אָבוּנָא בְּדָווֹי לְבֵי קְבוּרְתָּא: {לב} אֲרוּם עַבְדָךְ מְעָרַב בְּטַלְיָא מִן אַבָּא לְמֵימַר אִין לָא אַיְיתִינֵיהּ לְוָתָךְ וְנִתְחַיֵיב קֳדָם אַבָּא כָּל יוֹמַיָא: {לג} וּכְדֵין יִתֵיב בְּבָעוּ עַבְדָךְ חוֹלַף טַלְיָא עַבְדָא לְרִיבּוֹנִי וְטַלְיָא יִסַק עִם אָחוֹהִי: {לד} אֲרוּם הֵיכְדֵין אֶסַק לְוַת אַבָּא וְטַלְיָא לֵיתוֹי עִמִי דִלְמָא אֶחֱמֵי בְּבִישְׁתָּא דְתִבְרַז יַת אַבָּא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מד
תרגום ירושלמי: י״ב וּפִּשְׁפֵּשׁ: ט״ו וְהוּא מְטַיְירֵיהּ מְטַיֵיר בֵּיהּ: י״ח וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ מִינָךְ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל כְּעַן עַבְדָךְ פִּתְגָם בְּמִישְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ הֲלָא מִן זִימְנָא קַדְמַיָא דְנַחְתָנָן לְוָותָךְ לְמִצְרַיִם הֲוֵיתָא אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוֹ חָזְרוּ דִינָךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיַין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ אֲרוּם יַקִיר אֲנָא כְּוָותָךְ וְאַבָּא יַקִיר כְּוַות פַּרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ הֲלָא אֲנָא מִשְׁתְּבַּע בְּחַיֵי רֵישֵׁיהּ דְאַבָּא וְלֵית אֲנָא מְשַׁקֵר דְאִין שָׁלִיף אֲנָא חַרְבִּי מִן גוֹ תֵּיקָא לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵּיקָא עַד זְמַן דְנִימְלֵי כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם קְטוּלִין לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵיקָא עַד זְמַן דְנַעֲבֵיד כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם צָדוּן מִן דִייוּר מִינָךְ קֳדָמוֹי אֲנָא מִישְׁרֵי וּמִפַּרְעה רַבָּךְ אֲנָא מַחֲסִיל עַל מְנַת מִיעֲבַד עַל כּוֹרְחֵיהּ דְאַבָּא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמָע לָךְ וְלָא אַתְנִי לָךְ מַה דַעֲבָדוּ תְּרֵין אָחוֹי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְעָלוּ לִכְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה יָתֵיב בְּשַׁלְוָה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא לְפִתְגָם דְחָרֶב עַל יְדֵי דִסְאִיבוּ לְדִינָה אֲחַתְהוֹן דְלָא הַוְיָא מִתְמַנְיָא בְּשִׁבְטַיָא וְלָא מְקַבְּלָא חוּלְקָא וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא עַל חַד כַּמָה וְכַמָה דְבִנְיָמִין אָחוּנָן מִתְמְנֵי עִמָן בְּשִׁיבְטַיָא וּמְקַבֵּיל חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא וַאֲנָא דַחֲיָלֵי קָשֵׁי מִדִידְהוֹן דְעַרָבִית לְטַלְיָא מִן יְדוֹי דְאַבָּא וַאֲמָרִית לֵיהּ אִין לָא אַיְיתִית יָתֵיהּ לְוָותָךְ וְאַקִימִית יָתֵיהּ קֳדָמָךְ נֶהֱוֵי חָטֵי לָךְ וּמַרְחִיק מִן שְׁאִילַת שְׁלָמָךְ כָּל יוֹמַיָא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמַע לָךְ וְלָא אֲתַנֵי לָךְ אֲרוּם מַלְכִּין וְשִׁלְטוֹנִין אֲנַן כְּוָותָךְ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: י״ט כַּד חֲמָא יוֹסֵף הַבְהֲבָא וְיַקִידָא דִסְלִיקַת גְבוּרְתֵּיהּ דִיהוּדָה אָחוֹי וְנַפְקִין שְעַרְתֵּיהּ דְלִבֵּיהּ וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהּ בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא רָמַז יוֹסֵף לִמְנַשֶׁה בּוּכְרֵיהּ וְרָפַס בִּמְסָאנֵיהּ וְרַעֲדַת כָּל פְּלָטִין דְיוֹסֵף בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא אָמַר יְהוּדָה אִילוּלֵי דַהֲוָה עֲלָע מִן בֵּית אַבָּא לָא הֲוָה כָּשַׁר לְמִתְעַבְדָא כֵּן בִּכְדֵין שָׁרֵי יְהוּדָה מַרְכִּיךְ בְּמִילוֹי וַאֲמַר רִבּוֹנִי שְׁאִיל יַת עַבְדוֹי לְמֵימַר הֲאִית לְכוֹן אָב אוֹ אָח: כ״א מָחוּס עֵינִי עֲלוֹי:
רלב"ג על בראשית פרק-מד
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il