בראשית פרק-לח – עם 26 מפרשים

{א} &nbspרביעי&nbsp&nbspוַֽיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָֽה: {ב} וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַֽעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶֽיהָ: {ג} וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵֽר: {ד} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָֽן: {ה} וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתֽוֹ: {ו} וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָֽר: {ז} וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָֽה: {ח} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִֽיךָ: {ט} וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִֽהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִֽיו: {י} וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתֽוֹ: {יא} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִֽיהָ: {יב} וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵֽשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּֽזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָֽעֲדֻלָּמִי תִּמְנָֽתָה: {יג} וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנֽוֹ: {יד} וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָֽאֲתָה כִּֽי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹֽא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּֽׁה: {טו} וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַֽיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶֽיהָ: {טז} וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָֽי: {יז} וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִֽי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵֽרָבוֹן עַד שָׁלְחֶֽךָ: {יח} וַיֹּאמֶר מָה הָעֵֽרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָֽמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּֽתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לֽוֹ: {יט} וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָֽהּ: {כ} וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָֽעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָֽעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵֽרָבוֹן מִיַּד הָֽאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָֽהּ: {כא} וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָֽעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹֽא הָֽיְתָה בָזֶה קְדֵשָֽׁה: {כב} וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָֽמְרוּ לֹא הָֽיְתָה בָזֶה קְדֵשָֽׁה: {כג} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּֽקַּח לָהּ פֶּן נִֽהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָֽהּ: {כד} וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִֽיהוּדָה לֵאמֹר זָֽנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הֽוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵֽף: {כה} הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָֽׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָֽנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַֽחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵֽלֶּה: {כו} וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָֽדְקָה מִמֶּנִּי כִּֽי עַל כֵּן לֹֽא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹֽא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּֽהּ: {כז} וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָֽהּ: {כח} וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַֽמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִֽאשֹׁנָֽה: {כט} וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּֽרֶץ: {ל} וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָֽרַח: (ס)

רש"י על בראשית פרק-לח

רש"י: {א} ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך: ויט. מאת אחיו: עד איש עדלמי. נשתתף עמו: {ב} כנעני. ל תגרא (ב"ר פה, ד.): {ה} והיה בכזיב. שם המקום, ואומר אני, על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון היו תהיה לי כמו אכזב, אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה, ד.) ראיתי, ותקרא שמו שלה וגו' פסקת: {ז} רע בעיני ה'. כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעו מ כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה: {ח} והקם זרע. הבן יקרא נ על שם המת: {ט} ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ (ב"ר פה, ה.): {יא} כי אמר וגו'. כלומר, דוחה היה אותה בקש, ס שלא היה בדעתו להשיאה לו: כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (יבמות סד:): {יב} ויעל על גוזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו: {יג} עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וירד שמשון וגו' תמנתה (שופטים יד, א.), ע בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן: {יד} ותתעלף. כסתה פניה פ שלא יכיר בה: ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים צ שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו, ק שכל עינים מצפות לראותו (סוטה י.): כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה ר להעמיד ממנו בנים: {טו} ויחשבה לזונה. לפי שיושבת ש בפרשת דרכים: כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה ת לפיכך לא חשדה: {טז} ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה, נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטורני"ר (אבלענקען): הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם: {יז} ערבון. משכון: {יח} חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך. טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך א שאתה מתכסה בה: ותהר לו. גבורים כיוצא בו, ב צדיקים כיוצא בו: {כא} הקדשה. מקודשת ומזומנת לזנות: {כג} תקח לה. ג יהיה שלה מה שבידה: פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד, ד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד ה לאמת דברי: הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים (ב"ר פה, ט.): {כד} כמשלש חדשים. רובו של ראשון, ורובו של ו אחרון, ואמצעי שלם (נדה ח:). ז ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו ומשלוח מנות (אסתר ט, יט.), משלוח ידם, וכן תרגום אונקלוס כתלתות ירחיא: הרה לזנונים. שם דבר, מעוברת, ח כמו אשה הרה, וכמו ברה כחמה: ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה ט שהוא כהן, לפיכך דנוה י בשריפה: {כה} הוא מוצאת. לישרף: והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו, ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם כ שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים: הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך, ואל תאבד ל שלש נפשות: {כו} צדקה. מ בדבריה: ממני. היא מעוברת. ורז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל: כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נ נתתיה לשלה בני: ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים לא ס פסק, (וחבירו גבי אלדד ומידד, ולא יספו, ומתרגמינן ולא פסקו): {כז} בעת לדתה. וברבקה הוא אומר וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים: והנה תאומים. מלא, ולהלן תומים חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים: {כח} ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה ע על ידו השני, החזירה: {כט} פרצת. חזקת עליך חוזק: {ל} אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים, שלקח פ אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב (ב"ר פה, יד.): ויקרא שמו זרח. על שם זריחת צ מראית השני:

רמב"ן על בראשית פרק-לח

רמב"ן: {ב} בת איש כנעני. אמר אונקלוס תגרא כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר צוה אביהם יצחק גם אברהם וכן הזכירו בגמרא במסכת פסחים (נ) והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומיוחסי בני ישמעאל ובני קטורה ולכך יחד הכתוב על שאול בן שמעון (להלן מו י) "ושאול בן הכנענית" כי הוא לבדו בהם וגם שם דרשו (ב"ר פ יא) שהיא דינה שנבעלה לכנעני ורבותינו (שם פד יט) נחלקו בדבר אמרו רבי יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום רבי נחמיה אומר כנעניות היו ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח) ולדעת רבי יהודה יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם ישאו שלהם או שלא יודה ר' נחמיה בתאומות כלל ולא היתה לו בת זולתי דינה כמשמעות הכתוב ועל דרך סברא איננו נכון שישאו כלם כנעניות שיהיה בנוחלי הארץ מזרע כנען העבד הארור כמו מזרעו של אברהם והכתוב צוה להחרימו ולא תהיה לו שארית ופליטה ועל כל פנים זה האיש תגר כי למה יצטרך הכתוב לאמר כי הוא כנעני ביחוסו וכל אנשי הארץ ההיא כנענים הם מן הפריזי ומן היבוסי ואחיהם כי לכנען יתיחסו כלם ועדולם בארץ כנען היא והראוי היה שיאמר ויקח שם יהודה אשה ושמה כך כאשר הזכיר שמות הנשים בתמר ונשי עשו וזולתן (לעיל ד יט יא כט כה א) אבל פירש בו שהוא תגר שאיננו מן הארץ שהיתה לחוי או לאמורי וזה טעם וירא שם יהודה בת איש כנעני כי בעבור אביה נשאה והכתוב שאמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה נולדו לו מבת שוע הכנענית (דהי"א ב ג) בעבור היותה בת איש הכנעני תקרא כן כי האיש ההוא יקרא להם הסוחר כי הוא ידוע ומובהק בסחורתו אשר בעבורה גר שם ורבי אברהם אמר (להלן מו י) כי בעבור היות האשה הזאת כנענית ועבר על דעת אבותיו היו בניה רעים ומתו ולכן הזכירו הכתוב ושאול לבדו הזכיר שהיה בן הכנענית כי לא הוצרך להזכיר כן בשלה ואם כן יהיה טעם וירא שם יהודה כלומר שראה אותה וחשק בה כענין וירא אשה בתמנתה דשמשון (שופטים יד א) ובפרשת ויחי יעקב (להלן נ יג) כתב רש"י ז"ל וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צום אל יטענו במטתי אחד מבניכם לפי שהם מבנות כנען (במדב"ר ב ח) ויהיה זה לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען ולכן יוציא את כלם אבל בנסחאות שלנו בבראשית רבה מצינו בכלן אחד מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען וכן תמר היתה בת אחת מן הגרים בארץ לא בת איש כנעני ביחוסו כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל ורבותינו אמרו (ב"ר פה י) בתמר שהיתה בתו של שם והוא כהן לאל עליון {ג} ויקרא את שמו ער. יהודה קרא לבנו ער מלשון עוררה את גבורתך (תהלים פ ג) ואשתו קראה שם השני אונן ולא סיפר הכתוב למה ויתכן שתקש בלדתה כי דרך נשים לקרא שם בניהם על זה כאם יעבץ (דהי"א ד ט) שקראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב וגם כן עשתה עטרה אם אונם (שם ב כו) והוא מלשון ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא א) מה יתאונן אדם חי (איכה ג לט) כמו בן אוני דרחל (לעיל לה יח) ויהודה לא הקפיד לשנות שמו כיעקב אביו ובבראשית רבה (פה ד) אמרו ער שהוער מן העולם ולא שהיתה זו כוונת יהודה אבל דרשו כי השמות יורו על העתיד {ה} ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו. כתב רש"י אומר אני על שפסקה מלדת נקרא כזיב לשון היה תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו טו יח) שאם כן מה בא ללמדנו ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על זה ואין במאורע ההוא כל חדש כי די לה שתלד שלשה בנים ובעת לדתה לא נודע אם פסקה או תוליד אחרי כן רק בעת מותה נודע הדבר ויש אומרים (הרד"ק ומהר"ם מרוטנברג) כי היה דרכם שיקרא האב שם הבכור ותקרא האם שם השני על כן הראשון ויקרא את שמו והשני ותקרא ואמר בשלישי ותקרא כי יהודה היה בכזיב בלדתה אותו ואיננו שם שיקרא לו שם ואין בזה טעם או ריח ודעת רבי אברהם שסיפר הכתוב אנה נולדו ואמר בלדתה אותו כאילו אמר בלדתה אותם כי במקום אחד נולדו כולם ועל דעתי שלה לשון דבר הפוסק והכוזב וכן לא תשלה אותי (מלכים ב ד כח) אמר בו התרגום לא תכדב פתגמך באמתך ואולי יתיחס ללשון שגגה שלו כי השוגג כוזב במחשבתו ואמר הכתוב כי קראתו שלה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו כדרך והיה הנערה (לעיל כד יד) וזה מאמרם בבראשית רבה פסקת {ז} ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'. לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו אבל אמר כי בחטאו מת להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף כי ההצלה עמדה על המכירה ולא היה בבית האבות שכול זולתי זה שהיה רע בעיני השם כי זרע צדיקים יבורך ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם שהיה הדבר בעיניו עונש גדול לו מלבד אהבתו אותו {ח} ויבם אותה והקם זרע לאחיך. הבן יקרא על שם המת לשון רש"י ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י) ועוד שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים רצה הקב"ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם כמו שהזכרתי והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין {יא} וטעם שבי אלמנה בית אביך. שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך כי כן המנהג במתיבמת כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג ומתנחמת ולובשת שנים ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש

"כי אמר" – כלומר היה דוחה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה לשון רש"י ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו (יבמות סד) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה {יב} ויעל על גוזזי צאנו. היה עולה שם תמיד להתנחם שישים לבו בצאן וישכח רישו והוגד לתמר כי הוא עולה שם בכל יום תמיד וארבה לו באחד הימים או שהיה יהודה גדול בארץ והיו מתקבצים לו שם לעשות משתה בעת הגיזה כמשתה המלך והיו העניים הולכים שם והוגד לה טרם עלותו {טו} ויחשבה לזונה. לפי שיושבת בפרשת דרכים כי כסתה פניה ולא יכול לראותה ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בביתו היתה צנועה לפיכך לא חשדה לשון רש"י ופשוטו של הרב יתכן כי דרך הזונה לישב בפתח עינים כדכתיב (משלי ט יד טו) וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת לקרוא לעוברי דרך וגו' ואמר כי כסתה פניה ולא הכירה אבל מדרש רבותינו "שכסתה פניה בבית חמיה" לומר שהצניעה עצמה ממנו בביתו ולא ראה פניה מעולם ואיך יכירנה והנכון בעיני עוד לפי הפשט שיאמר שחשבה לזונה בעבור שתכסה הפנים כי אחרי כן אמר כי לא ידע כי כלתו היא והטעם כי דרך הזונה לשבת בפתח עינים מעולפת הצעיף מכסה קצת השער וקצת הפנים ומשקרת בעינים ושפתים ומגלה הגרון והצואר כי בעבור שתעיז פניה ותאמר לו ותחזק בו ונשקה לו תכסה קצת הפנים ועוד כי הקדשות היושבות על דרך בעבור שתזננה גם עם הקרובים יכסו פניהן וכן יעשו הקדשים גם היום בארצותם ובשובם לעיר לא נודעו ושנינו (כלים כד טז) שלש שבכות הן של ילדה טמאה מדרס ושל זקנה טמאה טמא מת ושל יוצאת חוץ טהורה מכלום "יוצאת חוץ" היא הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אבל לקשוט קווצותיה ולהיותן מתחת השבכה נראין ואינן נראין ולכך טהורה מכלום {יח} חותמך ופתילך. עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה לשון רש"י ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה ואיך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר הכתוב (בפסוק כה) "והפתילים" בלשון רבים ואם תאמר כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בו לתת אותו בזמה ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל והוא תרגום שושיפא ולא תמצא לאונקלוס בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא אבל לשון כסות ומלבוש תרגום בכלם מלבד ופרשו השמלה (דברים כב יז) שאומר בו ויפרשון שושיפא לפי שהוא הסודר הידוע בתלמוד (כתובות י) שיודעו בו הבתולים וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (ישעיהו ג כב) המעטפות "שושיפא" שהם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות והפארים אשר על ראשם וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח ויתכן עוד כי היה ליהודה חותם כצורת אריה או צורה אחרת ידועה כמושלים והיו בידו פתילים שבהם כצורה ההיא לצייר בה והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש כענין שכתוב (יחזקאל יט יד) מטה עוז שבט למשול וכתיב (להלן מט י) לא יסור שבט מיהודה ואלה נתן בידה {כד} ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י) זה כתב רש"י ולא פירשו ואני לא ידעתי הדין הזה שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל ארוסה או נשואה כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא) אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח והיא להם בכלל אשת איש ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח) והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה וכן בגמרא סנהדרין (נז) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם {כו} צדקה ממני. צדקה בדבריה ממני היא מעוברת ורבותינו דרשו (סוטה י) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לשון רש"י והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מלכים א ב לב) ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (שמואל א כד יז) צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום

"ולא יסף עוד לדעתה" – אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אף על פי שהיה ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים וזה טעם האומר (סוטה י) לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף {כט} מה פרצת עליך פרץ. חזקת עליך חוזק לשון רש"י וענין פרץ בכל מקום נתיצת הגדר ועברו מן פרוץ גדרו (ישעיהו ה ה) למה פרצת גדריה (תהלים פ יג) ובלשונם (סוכה כו) פרצה קוראה לגנב אבל יאמר בלשון הקדש על כל עובר גבול הדבר ופרצת ימה וקדמה (לעיל כח יד) ויפרוץ האיש מאד מאד (לעיל ל מג) ולכן אמר בכאן בהיות הראשון כמשיב ידו והוא מהר לצאת מה פרצת פרץ גדול בגדר למהר לצאת קודם ממנו ואמר עליך כי היה הגדר עליו והוא כלוא בתוכו כלומר מה פרצת עליך פרץ גדול בגדר ויצאת ממנו ורבי אברהם אמר מה פרצת כאדם הפורץ גדר ויצא ממנו והנה יש עליך משפט זה הפרץ ואין בזה טעם ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד והוא בכור בכח עליון כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו וזהו מאמרם (ר"ה כה) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים והמשכיל יבין

אור החיים על בראשית פרק-לח

אור החיים: {ב} ויהי בבית אדוניו וגו'. הנה יסדר הכתוב הדרגות המעלות אשר העלה ה' אותו, כי מקודם כשקנאו נתנו לעבוד עבודת עבדים העובדים עבודת חוץ כי הגדולים לא יעמידו לשרת בבתיהם אלא אשר יהיה איש ראוי ומצליח, ולזה צוה ה' אתו את ההצלחה ובזה היה בבית אדוניו המצרי משומרי הבית, והוא אומרו ויהי בבית אדוניו ולא בשאר עבודות, ועוד לו מדרגה אחרת כשראה אדוניו וגו' וישרת אותו פירוש יחדו לשרת אותו ביחוד שבזה יהיה חשוב ולא יחיה חיי צער כחיי העבדים השפלים. ועוד לו ויפקידהו על ביתו הרי זה קנה מעלה על כל קנין אדונו. ועוד לו ויעזוב כל אשר לו וגו', ועוד לו שלא ידע אתו וגו' שלא היה יודע הנכנסים והיוצאים ונעשה הוא שליט פירוש מיירדומ"ו בלע"ז בכל קנין המצרי: {ט} באשר את אשתו. פי' לא שחשך אותך ממני בצו לצו אלא לצד שאת אשתו הוא הדבר המחשיך אותך ממני. או לשלול צד המעלה:

ואיך אעשה וגו'. פי' כי בזה אני מפסיד כל הטוב המושג אצלי:

ועוד אני מחסיר עצמי ממקור הנשמות כי דבר זה הוא אסור גם לבני נח, והוא אומרו וחטאתי לאלהים:

ועוד ירצה כי אין לה לטעון כי תסתיר הדבר ולא ידע אדונו ונמצא עומד במצבו באין מחסור, לזה אמר וחטאתי לאלהים והוא שעשאני במצב זה וממנו לא יסתר דבר ונמצא מפסיד מצבו הטוב: {יב} ותתפשהו וגו' לאמר וגו'. פי' התורה מגדת כוונתה בתפיסת הבגד שכוונתה לאמר וגו', אבל היא לא אמרה כלום אלא שלחה ידה לתופסו להכריחו קום עשה: {יד} ותקרא לאנשי וגו'. לצד שידעה צדק יוסף בעיני אדונו ולא יאמין לדבריה, לזה נתכוונה ותקרא להם שהם יאמרו בבוא אדוני יוסף, והוא אומרו לאמר, ובערה בם אש הקנאה להעיד והוא אומרו ראו הביא לנו וגו' לצחק בנו שתפתם בצרתה כי גם עליהם גדלו והוא איש נכרי:

או ירצה באומרו ראו כי יעידו על הדברים כי כן ראו, והוא אומרו לאמר ראו, גם נתחכמה להתרעם נגד הבעל שבזה אם יליץ טובה עליו תאמר אף זו מן התוכחות עליך תלונתי: {יז} ותדבר אליו וגו' לאמר. פי' אומרו לאמר כי כן יאמרו אנשי הבית עדים בדבר, ולזה תמצא שלא חרה אפו על יוסף אלא על מה שנתנה חוזק לדבריה מהודעות הזולת והוא אומרו כשמוע אדוניו וגו' לאמר כדברים וגו' כי לא היה צריך הכתוב לומר אלא כשמוע אדוניו דברי אשתו, אלא נתכוין לומר שלא חרה אפו אלא כשמוע שיש מגידים על הדברים, והוא אומרו לאמר כדברים וגו'. עוד יתבאר בסמוך:

לאמר כדברים וגו'. פירוש לא שהאמין בה כי כדבריה כן היה אלא לצד שאמרה אשתו כן עשה תנועה קטנה, ולזה לא יסרו ולא עשה לו דבר כמשפט הנעשה לעבד הנותן עיניו באשת אדונו: {כא} ויהי ה' את יוסף ויט וגו'. פי' כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה ויט אליו חסד פירוש ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן לזה הוצרך ה' להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו בעיני וגו' והבן: {כב} הוא היה עושה. תרגום פי' על מימריה. ולדבריו למה לא ידבר הכתוב צחות ויאמר בפירוש על פיו היו עושים. ואולי שנתכוין הכתוב בשנותו את טעמו להודיע גם כן שהגם שהיה הוא המנהיג לא היה מתנהג בשררה ומונע עצמו מתשמיש דבר אשר היו עושים שם האסורים אלא ידו כיד כולן שוה, וזה יגיד מזג טבעו כי טוב הוא ומצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם:

כלי יקר על בראשית פרק-לח

כלי יקר: {ז} ויכירם ויתנכר אליהם וגו'. מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש"י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב"ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח"כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים.

והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו', אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה.

וקרוב לזה פירש מהרי"א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו'. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב.ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור.

ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו', לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו' וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון, אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל, שהרי הוא ירא אלקים, אלא ודאי שעונותם הטו אלה, ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר, לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם.

ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד, וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו, מהו לשון איפוא, אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם, באיפה ומידה, בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז.ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו'. כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט, כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון, ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו, ואל שדי יתן לכם רחמים, כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם. {ט} ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. נתקשו המפרשים בויכוח זה ובשנוי הלשון במה שהזכיר מרגלים וערות הארץ שניהם יחד, ולפעמים מרגלים לבד ולפעמים יזכור ערות הארץ לבד, הלא דבר הוא. ובעקידה ומהרי"א תמצא דרך אחד לכל הספיקות כמנהגם כי דרך אחד לשניהם על הרוב, והקרוב אלי לומר בזה שהיו כאן עלילות שני דברים כדרך שפירש בספר תולדות יצחק שיש שני מיני מרגלים, אחד הוא המרגל באנשי המלחמה מה הם עושים ומה הם מדברים ואנה ילכו, השני הוא המרגל באיזו מקום ומהיכן העיר נוחה ליכבש, וכנגד הראשונה אמר מרגלים אתם, וכנגד השניה אמר ערות הארץ באתם לראות.

ועל פי דרך זה, נראה ליישב כל השנויים שבפסוקים אלו לפי ששני אלו כל אחת קשה משל חברתה, כי יוסף הוצרך ליתן סבה וטעם לכל עלילה, כי מצד שראה אותם מטמינים את עצמם בתוך הבאים אמר מרגלים אתם, כי זה מופת חותך שאתם נחבאים בין האנשים לשמוע מה יספרו האנשים זה לזה על כן אתם מתפזרים בין אנשים הרבה, כי זה ישמע כאן וזה במקום אחר וזה מופת גדול אשר אין פה להשיב עליו, ומצד שראה אותן נכנסין בעשרה שערי העיר חשדם בערות הארץ באתם לראות, אבל מכל מקום אינו מופת גדול כל כך כמו הראשון, כי יכולין אתם לתרץ ולומר שאין לכם שייכות זה עם זה וכל אחד בא מדרך אחר וקרה מקרה שבתוך העיר נתוועדתם יחד, כי אין זה רחוק שעשרה שלוחים יתוועדו יחד לשבר בר, אבל ענין המרגלים אינו תלוי בזה, כי את"ל שכן הוא מכל מקום מה שכל אחד מכם מטמין עצמו כגנב זה מופת שכל אחד מכם מרגל, ע"כ אני אומר שתרווייהו איתנהו בכם והאחד ראיה על חבירו, ולא זו שמרגלים אתם אלא אפילו לראות בערות הארץ אתם חשודים, אע"פ שעל זה יש לכם התנצלות מ"מ מאחר שודאי מרגלים אתם א"כ גם לראות ערות הארץ קרוב לודאי. {י} (י-יא)ויאמרו אליו לא אדוני וגו', כלנו בני איש אחד נחנו, על כן היינו מתייראים בעין הרעה השולט ביותר כשרואין מספר אחים יפה תואר במקום אחד, מאילו היה כל אחד בן איש אחר, וכן צוה לנו אבינו למה תתראו, ומזה למדנו להטמין עצמינו בתוך הבאים, וא"כ לא היו עבדיך מרגלים כי כל איש בחזקת כשרות הוא, ומי שרוצה להוציאו מחזקתו עליו להביא ראיה, ומאחר שאין לך ראיה אחרת כי אם ההטמנה בתוך הבאים, והרי אנו מתרצים זה ואין לך ראיה וממילא נדחו גם דבריו של ערות הארץ באתם לראות, ולא הוצרכו האחים לזכור זה כי גם יוסף הודה שטענת ערות הארץ באתם לראות תלוי בטענת מרגלים אתם, וכשנדחית טענת מרגלים אתם א"כ ממילא נדחית גם טענת ערות הארץ. {יב} ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. עתה אני אומר שערות הארץ באתם לראות הוא טענה בפני עצמה ואינה תלויה בטענת מרגלים אתם, כי מתחילה עשיתי טענה זו סניף אל טענת מרגלים אתם, כי זולתה הייתי אומר שמא אין לכם שייכות זה עם זה ובמקרה נתוועדתם יחד תוך העיר, אבל עכשיו שבאתם לתרץ ההטמנה ולומר שכולכם אחים ואתם מתייראים מן עין הרע אם כן אני רואה שוויעוד שלכם אינו במקרה, ואם כן למה נכנסתם בעשרה שערי העיר ודאי לפי שערות הארץ באתם לראות. {יג} ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו'. בזה נתנו התנצלות על שני הטענות כאחד, על מה שחשדם במרגלים אתם מאחר שהטמינו עצמם בתוך הבאים, אמרו שנית אחים אנחנו והיינו מתייראים מן עין הרע, ועל מה שחשדם בערות הארץ באתם לראות אחר שנכנסו בעשרה שערי העיר, אמרו והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו ובעבור האחד שאיננו נתפזרנו בכל עשרה שערים לבקשו. {יד} ויאמר יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, ונתחדש לי עכשיו מופת שני על זה כי קשה לי למה אין זה האח הקטן אתכם, אלא ודאי שהיה פה עמכם והלך לו כי כבר שמע איזו חידוש במקום זה, ושלחתם אותו אל משלחכם להגיד את אשר שמע כבר, ואתם נשארתם פה לרגל עוד ובזאת תבחנו שתביאו אחיכם הקטן הנה ואני אחקור עליו אם ראוהו כבר במקום זה או לא, כי אם לא ראוהו כאן אז כנים דבריכם, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם, כי אתם יראים פן יעידו עליו שראוהו כבר בעיר הזאת והלך לו לבדו. ולפי זה הדרך יתכן לפרש שהכל עלילה אחת ונתן עליה שני מופתים, כי מתחלה אמר מרגלים אתם מאחר שהטמנתם אתכם בתוך הבאים, ועוד נתן מופת שני שהרי ערות הארץ באתם לראות, כי נכנסתם בעשרה שערי העיר, ויאמרו לא אדוני וגו' כלנו בני איש אחד נחנו וגו'. ובזה תרצו ההטמנה לומר כי אנו מתייראים מן עין הרע, ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות, ומלת כי משמשת לשון דהא, ואמר להם את"ל שתרצתם ההטמנה, מ"מ איך תאמרו שאינכם מרגלים דהא ערות הארץ באתם לראות מהיכן העיר נוחה ליכבש, ע"כ חזרו לתרץ שניהם, כולנו בני איש נחנו לתרץ ההטמנה, והאחד איננו לתרץ הכניסה תוך עשרה שערי העיר, הוא הדבר אשר דברתי כמבואר בדרך ראשון,ופירוש זה מספיק יותר מן פירוש העקידה ומהרי"א בהיתר כל הספיקות ובענין הבחינה באח הקטן. וי"א שלכך העליל עליהם מרגלים כי היה ירא פן יחקרו אחר המושל מי הוא ויתברר להם כי הוא יוסף. {טז} שלחו מכם אחד. ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד, כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם, וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר, ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול, כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו, כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח.א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה, על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון, כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם, כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו, שמעון אמר כן ללוי, כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (שם מט.ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו, וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו. {כב} וגם דמו הנה נדרש. לשון גם נראה לפרש לפי שהאחים חשבו שיוסף היה חייב מיתה בדין, כי לשון הרע תלתא קטיל ויוסף הביא דבתם רעה דומה כאילו הרגם, ועוד בא לרגל אותם בבואו דותינה, על כן בקשו נכלי דתות ע"פ התורה להמיתו בטרם יקרב הוא אליהם וימיתם, כי הבא להרגך השכם להרגו, וא"כ מצד שבקשו להרגו אין להם אשמה לפי סברתם, אך עיקר האשמה היא מדת האכזריות שהיתה בהם שלא שמעו בהתחננו אליהם, כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, ולא הזכירו שבקשו להרגו, לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה והשלכה לבור אין עליהם אשמה. ויען אותם ראובן הלא אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה, א"כ אין לו משפט מות וא"כ יש בידכם שני עבירות, כי הקדוש ב"ה דורש ממכם מדת האכזריות, כי ע"כ אדון ומושל זה אינו שומע תחינתינו כי כולנו מדברים תחנונים והוא יענה עזות, ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש, שהרי המושל אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ש"מ שאם לא יבא אחינו הרי אנחנו בני מות, ומי יודע אם לעת כזאת יגיע אחינו הקטן אליו, כי אולי יקרה מקרה שלא יוכל לבא אליו והרי אנו נדונין למות, ובאמת אנחנו נקיים מעלילתו אין זה כ"א לפי שגם דמו הנה נדרש, נוסף על דרישת מדת האכזריות מידינו.

ספורנו על בראשית פרק-לח

ספורנו: {א} ויהי בעת ההיא. באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים בסבת עצת יהודה שאמר למכרו ולא אמר להשיבו ושכל את אביו חל על יהודה פרי מעלליו והוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם: {ה} והיה בכזיב. והטעם שקראתו שלה לשון אל תשלה שהוא שם בלתי נאות מפני שיהודה היה אז בכזיב ותוחלתה נכזבה מראות פני אישה בעת לדתה והוא אם היה שם לא היה מסכים בקריאת שם בלתי נאות: {ז} ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'. בלתי רע לבריות: {ט} כי לא לו יהיה הזרע. ידע שלא היה הוא לבדו הזוכה בכל אותה המצוה שהרי בקדושי אחיו יקיים הזרע ונמצא אחיו זוכה במקצתם: לבלתי נתן זרע לאחיו. שלא יזכה אחיו על ידו שיושג התכלית המכוון בקדושיו: {יא} שבי אלמנה. המתיני באלמנות כמו ימים רבים תשבי לי: פן ימות גם הוא כאחיו. פן ישגה ביופיה בילדותו כמו שעשו אחיו וימות: {יב} ותמת בת שוע. והיה לו להכניס את כלתו לביתו תחת אשתו כמו שעשה אברהם כאמרו ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ולכן נואשה תמר שיכניסה להיות עוד כלתו: {יד} בפתח עינים. בהתחלת שתי מסלות כי המסלה תקרא עין כמו על העין בדרך שור: אשר על דרך תמנתה. כדי שלא ימלט יהודה מלפגוש בה בבואו מתמנת: כי ראתה כי גדל שלה. וחשבה שכאשר יראנה יהודה בזולת בגדי אלמנותה וישאל מדוע ככה עשתה תשיבהו כי בא מועד להסירם שהרי אמר לה שבי אלמנה עד יגדל שלה והנה אז כבר גדל שלה: {טז} כי לא ידע כי כלתו היא. גם אחר שנטה אליה אל הדרך לא הכירה שאם היה מכירה היה מדבר בה בשביל בנו ולאל יתברך נתכנו עלילות שרצה שיהיה זרעה מיהודה שהיה יותר שלם ורצוי משלה וממנה יהיה משיח צדקנו: מה תתן לי. התחילה לדבר כדי שיכירה כי לא היתה מכונת לשום אתנן בלי ספק אבל היתה כונתה להקים זרע מיהודה ובכן לקחה ערבון לא להנות בו אלא לעדות ואם היה נותן לה אתנן לא היתה מקבלת כי לא היה אז עמה עדות לזכות את נפשה: {יז} אם תתן ערבון. אם תתן אז אעשה מה שצוית באמרך הבה נא אבא אליך: {יח} ופתילך. צמיד פתיל עליך כמו סודר שבמתניו שמנו חכמים ובחרה באלה הכלים המורים הגדולה והגבורה כחותם ושבט המושל והאזור כאמרו אזור נא כגבר חלציך וזה עשתה כדי שתהרהר במעלת יהודה וגדולתו: {יט} ותלבש בגדי אלמנותהי שלא היה עם לבבה להנשא אחרי שהשיגה את הזרע המכוון: {כב} וגם אנשי המקום אמרו. כמשחקים וקיקלון על כבודך: {כג} הנה שלחתי. ולא שקרתי באמונתי: {כד} וגם הנה הרה. ולא השתדלה לכסות קלון לכבודך: {כה} היא מוצאת והיא שלחה. שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי: לאיש אשר אלה לו. אע"פ שהיתה באותה סכנה לא רצתה להלבין פניו כאמרם ז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר: {כו} צדקה ממני. אע"פ שהיא באה אלי במרמה ואני לא ראיתיה כלל כי שלחתי הגדי מכל מקום היא צדקה במרמתה שהיתה לתכלית טוב ורצוי לאל ית' שהיא קיום הזרע לא להנאת עצמה שהרי חזרה לאלמנותה תיכף יותר ממה שצדקתי אני בקיום אמונתי שהיתה הכונה בו לכבודי ולהשיג ערבוני שהוא תכלית נפסד וגרוע כאמרם ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה: {כז} והנה תאומים בבטנה. קודם לדתה הכירו שהם תאומים לפיכך קשרה המילדת שני להכיר הראשון: {כט} ויהי כמשיב ידו. היה כמו משיב ידו לא משיב באמת כי לא בפעולת הולד נעשה כן רק בפעולת הכח הדוחה שדחה את אחיו לחוץ והוסג אחור זה עם ידו:

שפתי חכמים על בראשית פרק-לח

שפתי חכמים: {ב} ל ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא כנעני ממש, ויש לומר דזה אינו דהא מצינו (לעיל כ"ד ג') שאברהם לא היה רוצה להשיא ליצחק כנענית, וכן יצחק היה מצוה ליעקב שיהא נזהר בהם (לעיל כ"ח א'), ובודאי היו בניו גם כן נזהרין בזה. ואם תאמר והא לעיל (ל"ז ל"ה) פרש"י (ד"ה וכל) ר' נחמיה אומר כנעניות היו, שמע מינה שהיו נושאין כנעניות, ויש לומר דלעיל מיירי כגון אומה אחרת שבא על כנענית דאותה בת אינה כנענית דהולכין אחר האב, אבל כאן אי אפשר לפרש כן דהא כתיב איש כנעני, משמע שהאיש היה כנעני וק"ל: {ז} מ בשלמא מה שהיה אונן משחית כמו שמפרש הפסוק הטעם דהבן נקרא על שם אחיו המת, וזה לא היה רוצה לעשות: {ח} נ (נח"י), האריך שם לסתור דברי הרמב"ןוהרא"ם ע"ש. והכי פירושו הבן יהא נקרא על שם המת כאילו המת הוא אביו, וזהו שכתוב הקם זרע לאחיך ולא שם לאחיך, דלא שמא גרים ע"ש: {יא} ס דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני, משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה, ואחר כך כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה לו, ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשל מעלה שמאחר שהוחזקה לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל, ועל זה פירש דוחה היה אותה בקש, רצה לומר מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה, ומה שכתוב כי אמר פן ימות, הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו', ומפרש כי אמר פן ימות וכו': {יג} ע ואף על גב דלעיל (פ' י"ב) כתיב ויעל ופרש"י (שם) דויעל דבוק תמנתה, אם כן למה לא פירש זה לעיל, יש לומר דילמא ויעל קאי על גוזזי צאנו, כלומר עלה להר מקום שהיו שם הרועים, לעמוד על גוזזי צאנו וק"ל: {יד} פ מדכתיב בסמוך (פ' ט"ו) כי כסתה פניה, דמשמע שכבר הוזכר זה למעלה: צ לפי ששני דרכים מתפשטות זה לכאן וזה לכאן, צריך לפתוח עינים להתבונן באיזה דרך ילך, והיינו פתח עינים פתיחת עינים: ק פירוש בקברו של אברהם אבינו, והתפללה שיזדמן לה איש מזרע אברהם כדי להעמיד בנים ממנו, והוא מאמר רז"ל בפ"ק דסוטה (י'.): ר שהרי אחר כך חזרה ולבשה בגדי אלמנותה, ואם בשביל זנות היתה עושה לא היתה חוזרת ולובשת בגדי אלמנותה, (מהרש"ל): {טו} ש דקשה לרש"י מה נתינת טעם זה לזה וכי בשביל שכסתה פניה תהיה זונה, אדרבה צנועה היא כיון שכסתה את פניה, לכן פירש לפי שיושבת וכו', ואחר כך אמר כי כסתה פניה ומפני זה לא הכירה שאילו הכירה לא היה חושבה לזונה, ואם תאמר יהודה איך בא על הזונה הא האבות ובניהם קיימו וקבלו עליהם התורה, וא"כ היאך עבר על לאו דלא תהיה קדשה (דברים כ"ג י"ח). והרא"ם תירץ אפשר שקדשה בכסף או בשטר, והגדי הוא לפיוס בעלמא. אי נמי יש לומר דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא אליה, והא דאמר בגמרא (עיין בקידושין י"ב:) חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדים אבל בינו לבינה מותר, והכא לאו עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו, או שלא בפניו היה, וז"ש הכתוב (פ' ט"ז) הבה נא ופירש"י (שם) הכיני עצמך ודעתך, כלומר להתקדש לי בביאה, אי נמי סבירא ליה דלאו לא תהיה קדשה, בישראל וישראלית נאמר דכותית אינה אסורה אלא מדרבנן: ת (דב"ט), דאם לא כן הוה ליה להכירה בשעת הדבור ובשעת התשמיש, כי ודאי לאחר כן גילתה פניה, לכך אמר ומדרש רבותינו כו': {יח} א דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך, דהיינו הטבעת, והא חותם כתיב, ועל זה פירש טבעת שאתה חותם בה, ומה שמתרגם נמי על פתילך שושיפך דהיינו שמלתך, והא פתילך כתיב, ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה, רצה לומר גבי פתיל דכתיב גבי ציצית כתיב ביה אשר תכסה (דברים כ"ב י"ב), ואם כן הכי נמי כסותך שאתה מתכסה וכו': ב פירוש דקשה לרש"י למה כתיב ותהר לו, הוה ליה למימר ממנו כמו צדקה ממני (לקמן פ' כ"ו), ופירש"י ממני נתעברה, אלא לו ר"ל שדומה לו במידותיו וכו', ואין להקשות מנין דגבורים וצדיקים, י"ל דהי מינייהו מפקת: {כג} ג דקשה לרש"י דהא כבר נתן לה למה כתיב תקח לה, ועל זה פירש יהיה שלה: ד ולא בשביל שיניח לה הערבון יהא זה בזיון להם: ה רצונו לפרש מה שכתוב הנה שלחתי מה טעם הוא אשלמעלה, ומפרש דהכי קאמר א"ת שהרי מוכרח אני לכך שהרי אמרתי שאשלח לה גדי עזים כי מה עלי וכו' הנה שלחתי וגו', והוכרח להוסיף כי מה עלי לעשות קודם הנה שלחתי, מפני שבזולת זה אין טעם דביקות המאמר תקח לה, למאמר הנה שלחתי וק"ל: {כד} ו אף על פי שהולד אינו ניכר אלא עד ג' חדשים דהוא שליש של ימי עבורה, הני מילי היכא דילדה לט', אבל תמר ילדה לז' חדשים מדכתיב (לקמן פ' כ"ז) ויהי בעת לדתה, ולא כתיב וימלאו ימיה כמו גבי רבקה וכדפירש"י בפרשת תולדות (לעיל כ"ה כ"ד ד"ה וימלאו) לכך היה הולד ניכר קודם ג' חדשים: ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא הראשון והשני שלם והאחרון לא היה שלם, או הראשון לא היה שלם והשני והשלישי היו שלמים, ויש לומר דאם כן לא יהיה רק ב' חדשים ועשרה ימים, שהרי מחדש אחד לא יהיה רק עשרה ימים שהוא שליש של חדש, וזה אינו נקרא חדש כיון שהוא מיעוט של חדש, וקרא קאמר כמשלש חדשים כלומר ג' חדשים שלמים. והרא"ם פירש דאפשר שאין העובר ניכר בשליש ימי עבור, רק שרוב ראשון ואמצעי שלם ורוב שלישי כג' חדשים שלמים דרובו ככולו משום דחדשים גורמים: ח ר"ל לפי שמצאנו הרה לשון עתיד כמו (לעיל ט"ז י"א) הנך הרה וילדת בן, והכא לא שייך למימר הכי שהוא לשון עתיד, דמי יאמר להם שהיא עתידה להיות הרה, לכן פירש שהוא שם דבר: ט לאו דוקא בתו דהא שם כבר מת כשהיה יעקב נ' שנה ועתה הוא יותר מבן ק"י שנה, אלא ממשפחתו: י ואם תאמר למה חייבה בשריפה הא לאו נשואה היתה וגם לא מאורסה היתה, ובת כהן אינה בשריפה אלא כשהיא נשואה או ארוסה (סנהדרין נ':), ומה שהיתה זקוקה ליבם לאו בת מיתה היתה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה (דברים כ"ה ה'), ויש לומר דלכך דנוה במיתה כדי לאיים על הבריות שלא יפרצו הדור ויקלקלו, וכיון דדנוה במיתה דנוה בשריפה, דהא מצינו בשאר מקום דבת כהן דינה בשריפה, וזה גם כן דעת רש"י שפירש לפיכך דנוה בשריפה וכמו שפירש הרא"ם. ומהרש"ל כתב וקשה והלא פנויה היתה, ויש לומר דשומרת יבם היתה: {כה} כ ואם תאמר מנלן דילמא מה שתמר לא היתה מודה משום דעדיין לא הפילוה לאש ולא היה אש בוער, אבל אם היה האש בוער היתה מודה, וי"ל דפירש ר"ת בתוס' פרק הזהב (ב"מ נ"ט. ד"ה דכתיב) מדכתיב היא מוצת חסר א' שהוא מלשון ויצת אש בציון (איכה ד' י"א), אם כן שמע מינה שהאש היה בוער ואפילו הכי לא היתה מודה, לכך פירש מכאן אמרו וכו': ל היא לא היתה יודעת שג' נפשות היו, אלא רש"י נקט זה לפי האמת שהיו ג', אבל היא לא אמרה רק שתי נפשות. ופירש מהרש"ל דהוכחת רש"י הוא מדכתיב הכר נא וגו', ולמה כתב נא באמצע, הוה ליה למיכתב או בתחילה או בסוף, ולכן מדקדק רש"י מתחילה אמרה הכר שאני הרה ממך ועוד אמרה נא, כלומר ועוד בקשה אחרת שלא תאבד הנפש היתירה כלומר שתודה לדברי שלא תאבד שלשה נפשות עכ"ל: {כו} מ דקשה לרש"י דצדקה ממני משמע שהיא היתה צדקת יותר ממנו, ומאי נפקא מינה בזה כאן אם היא יותר צדקת או לא. (נח"י), צדקה בדבריה ולא צדקה במעשה הזנות דהא קרא אמר (לעיל פ' ט"ז) ולא ידע כי כלתו היא, משמע הא אם ידע לא היה בא עליה, ומאחר שהיא ידעה איך התירה עצמה לו, ואשינויי דחיקי לא סמכינן, מכל מקום צדקה בדבריה שאני מכיר שהסימנים הם שלי ומסתמא ממני היא מעוברת, כמו שאמרו (לעיל פ' כ"א) לא היתה בזה קדשה, וגם החשבון כמשלש חדשים מוכיח, מאי אמרת שמא גם אחרים באו עליה ונתעברה מהם, זה הוא ספק והסימנים הם ודאי: נ דכי על כן למה לי בחד סגי: ס הכי פירושו מאן דאמר לא הוסיף סבר דעתו של יהודה לא היה שיבא עליה, אלא כדי להקים זרע על שם המת, וכיון שקיים לא בא עליה עוד, ומאן דאמר לא פסק כיון שראה יהודה שמתאווה להוליד בנים ממנו והיתה אפשר כוונתה לשם שמים, לכך לא פסק מלדעתה: {כח} ע מלת ויתן יד משמע שהעובר כיון לתת לה יד לכך אמר הוציא, ומפני שלא פירש המקרא מי נתן יד ולא אמר המוציא או הנותן, לכך אמר האחד, שפירושו האחד משניהם, ומפני שלא יתכן לומר כמשיב ידו אלא אם כן שהחזירה, לכן הוסיף ולאחר שקשרה וכו': {ל} פ ד' דברים שלקח עכן, ומה הן אדרת שנער אחד, וב' חתיכות כסף של ר' שקלים הרי ג', ולשון זהב הרי ד'. (נח"י), הרא"ם הקשה דבסנהדרין (דף מ"ג:) איכא מאן דאמר שמעל בג' חרמים, ואיכא מאן דאמר שמעל בה', ד' בימי משה וא' בימי יהושע, אלמא בין למ"ד זה ובין למ"ד זה אינן ד', ותירץ ההוא דבראשית רבה לא קמיירי אלא באותן ד' שהיו בימי משה עד כאן, ולא נהירא דהא בבראשית רבה (פ' פ"ה ט"ו) קחשיב הד' חרמים חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, וחרמו של יריחו, וחרמו של מדין עד כאן, ואם כן קחשיב ג' בימי משה וא' בימי יהושע, ועיין שם התירוץ באריכות, ובעל חידושי אגדות (שם ד"ה מלמד) הגיה שם בגמרא ר' יוחנן אמר ד' חרמות וכו': צ דומיא דשם פרץ שהיה משום מעשה שהיה:

בעל הטורים על בראשית פרק-לח

בעל הטורים: {א} הורד. ב' במסורה. ויוסף הורד. הורד שאול. לומר ששקול הגלות כנגד גיהנם: הורידוהו. ב' במסורה הורידוהו שמה. הורידוהו אלי גבי בנימין. בשביל שגרם יהודה ליוסף שהורידוהו שמה למצרים הוצרך גם הוא להוריד בנימין שמה: {ד} וכל יש לו נתן בידו. ס"ת לשונו מלמד שבא גבריאל ולמד לו שבעים לשון ולכך הצליח בידו: {ו} כי אם הלחם אשר הוא אוכל. בגימטריא היא אשתו: {י} להיות עמה. בגימטריא לתוך גיהנם: {יב} בבגדו. ב' במסורה עיין בפרשת משפטים: {טו} הרימותי. ב' במסורה עיין בפרשת לך לך: {כ} אשר אסורי המלך אסורים. אסורי כתיב ואסירי קרי מלמד שי' שנים היה אסור על שהוציא דבה על י' אחיו ועוד ב' שנים על שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני: אסורים. ג' במסורה ב' גבי יוסף וא' ה' מתיר אסורים. וזהו שאמרו חז"ל שאמרה לו אשתו של פוטיפר אני חובשך כבית האסורים אמר לה ה' מתיר אסורים: {כג} ואשר הוא עושה ה' מצליח. ולא כתיב מצליח בידו כמו למעלה לפי שבכאן היה בבית האסורים ולא היה לו עסק בידו כמו למעלה שהיה בבית אדוניו ומתעסק בשל אדוניו:

דעת זקנים על בראשית פרק-לח

דעת זקנים: {א} ויהי מקץ. פרש"י לשון סוף כתרגומו. ולכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי גבי עבד עברי. והתם תחלת שבע' קאמר דהא כתיב בתור' שש שנים יעבוד ותו לא. אבל מקץ שבע שנים תעש' שמטה אין להביא ראיה דהא איצטריך מקץ למימר דאין שביעית משמטת אלא בסופה כנ"ל: ופרע' חולם. לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם ב"ו מכה באזמל ומרפא ברטיה אבל הקב"ה מכה באזמל ומרפא באזמל יוסף הוכה ע"י חלום שחלם על אחיו ונתרפא על ידי חלום פרע' והיינו שיסד הפייט ממכות עצמן מתקן רטיה: {ב} והנה מן היאור. לפי שהרעב והשבע בא ע"י המים שמשקה השדות ומגדיל התבואות: {ז} ותבלענה השבלים. פי' גדלו עד שכסו האחרות מל' כבלע את הקדש. אבל אין לפרש לשון בליעה ממש דאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא זהו מדרש אבל לפי הפשט הוא לשון בליעה ממש והיינו דקאמר בסוף וייקץ פרעה והנה חלום אמר פרע' מה שהפרות אוכלות זו את זו יכול להיות אבל בליעת השבלים זה ודאי חלום הוא: {ח} ותפעם רוחו. פרש"י אבל גבי נבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו לפי שהיו שתי פעימות ששכח החלום והפתרון וכאן לא שכח כי אם הפתרון ואע"ג דכתיב בנבוכדנצר חלום חלמתי ותפעם רוחי התם משבאו החרטומים לפניו ולא הי' שם כי אם פעימה אחת שאלו הי' החלום ידוע יהא הפתרון ידוע להם ולפיכך שכח זה החלום והפתרון. וזה שלא שכח כי אם הפתרון לפי שחלום נבוכדנצר הי' לזמן מרובה ואלמלא שאמר לו דניאל החלום לא הי' מאמינו מן הפתרון. אבל חלום פרעה לאלתר הי' והאמין בו. ומה שצוה נבוכדרנצר להרוג החרטומים כדכתיב ואמר להובדא לכל חכימי בבל. ופרעה לא אמר כן לפי שאמרו לו החרטומים לנבוכדנצר האיך אתה סבור שנאמר לך החלום וכי נביאים אנחנו דכתיב מלתא די מלכא שאיל יקירא היא כלו' צריכ' נבואה כדכתיב ודבר ה' הי' יקר בימים ההם ואחרן לא איתוהי קרי ביה ואהרן כלו' אהרן איננו הנושא אורים ותומים להגיד הנעלמים אמר להם נבוכדנצר הזכרתני אורים ותומים ובעצתכם הכהנים שנושאים אותם אבדתם מן העולם חייכם שתאבדו מן העולם ולכך צוה לאובדא יתהון: {י} ויתן אותי במשמר וגו' אותי ואת שר האופים. אותי אותי למה. שמעתי מפי הרב יהודה הכהן שכך אמר לפרעה לא תהא סבור שהבין מתוך תפישתי שהי' לי להנצל יותר משר האופים כי מעולם לא הקלו בתפישתי יותר מתפישת שר האופים כל הימים היינו אני ושר האופים ביחד: {יד} ויחלף שמלותיו. מכאן רמז למה שאמרו רז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורים שהרי ויחלף שמלותיו בגימטריא בחד בתשרי. וקשיא לי כי מצאתי שמלתיו חסר ו' אם לא נאמר יש אם למקרא: {יט} ורקות בשר. סי' דדקות ורקות אותו שכתוב רעות הוא רקות והאחרים דקות וסימניך רק רע כדכתיב בפרשת בראשית: {כז} יהיו שבע שני רעב. יהיו לשון תפלה הוא שמן הדין הי' להיות מ"ב שנים רעב במצרים כיצד שבע דפרות ושבע דשבלים דחלום. וכן בספור. וכן דהגדה מפי יוסף שבע דפרות ושבע דשבלים הרי מ"ב. ועל ידי תפלת יוסף נחסרו עד שבעה בא יעקב ונחסרו עד ב' הרי מ' נחסרו ונפרעו להם בימי ירמיה דכתיב והיה מצרים לשמה מ' שנה: {לד} וחמש את ארץ מצרים. לשון חומש לתת החמישית לפרע' ומשם התחיל כמפורש בפ' ויגש: {מב} וילבש אותו בגדי שש. פירש"י דבר חשיבות הוא במצרים. ויש מקשים על זה ממה שפי' בפ' בראשית על נהר פישון הוא נילוס ונקרא פישון על שם שמגדל פשתן מכלל דפשתן הי' מצוי במצרים ונ"ל דודאי מגדל פשתן הי' וחשוב הוא יותר מכל הארצות ומתוך חשיבותו היה יקר וזהו שאמר רש"י ז"ל חשיבות הוא במצרים. ועוד י"ל דפשתן דקאמר התם היינו קנבוס כמו ותטמנם בפשתי העץ דפירש"י קנבוס ושש דהכא היינו כיתנא והוא לא הי' מצוי במצרים: {מה} צפנת פענח. נוטריקון "צדיק "פטפט "נגד "תאותו "פוטיפר "ענה "נפשו "חנם: ויתן לו את אסנת. וא"ת יוסף שהי' מלך איך נשא בת הדיוט. ונ"ל לפי שמתחלה הי' יוסף עבד לפוטיפר אמר בלבו אם לא אעשה רצונו לישא בתו יזלזלני וילשין אותי שהייתי עבדו אשאנה ויכבדני. ועוד י"ל שנשאה מפני שהית' מזרע יעקב כדפי' רש"י בפ' וישלח דבת דינה הית' משכם ותלה לה יעקב אבינו קמיע בצוארה והשליכה והובאה למצרים ע"י נס כדפרישית וגדלה פוטיפר בביתו ולכך נקראת על שמו כמו שמצינו גבי משה רבינו ע"ה אלה בני בתיה וגו'. וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יפיו של יוסף כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שהיה בצוארה ועיין בו וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה: {מז} לקמצים. פי' אפי' מלא קומץ הנשאר בגורן היו נוטלין ממנו חמישית: {נ} בטרם תבא שנת הרעב. אמרינן במס' תענית מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון. ותמה האיך לוי שמש מטתו שהרי נולדה יוכבד בין החומות ואז היו שני רעבון כדכתיב כי זה שנתים הרעב. ואמר ר' יהודה החסיד דמה שאסור לשמש מטתו כגון נביא ששמע מפי הקב"ה שעתיד להיות רעב כגון יוסף שידע הדבר בבירור על ידי חלום פרעה אבל לוי שלא היה יודע הדבר בבירור לא היה נאסר לו. ויש מתרצין דלוי ויוסף פליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי במסכת יבמות דאיכא מאן דאמר התם מצות פריה ורביה שני זכרים ואיכא מאן דאמר דלא קיים עד שיוליד זכר ונקבה. ולוי סבר כמ"ד עד שיוליד נקבה ג"כ ולפיכך שמש כי עדיין לא נולדה לו נקבה ואמרינן במס' תענית חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשנ' רעבון כדי לקיים מצות פריה ורביה. ויוסף ס"ל כמ"ד שני זכרים ולפיכך לא רצה לשמש כי כבר קיים: {נב} קרא אפרים. על שם אבות אברהם ויצחק שנא' בהם אפר. אברהם שנאמר ואנכי עפר ואפר. יצחק כאפר על גבי המזבח דאפרים משמע שתי אפרות. ולכך נקראו ישראל על שם אפרים שנא' הבן יקיר לי אפרים: {נג} ותכלינה. על שם שהיו הבריות כלולות ביופי מתוך השבע: {נד} ותחילנה. על שם שהיו הבריות חולניות מפני הרעב:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לח

חומת אנ"ך: ל״ט:תשס״ו א׳ ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף. אפשר לרמוז בגל״ל גימטריא אדני היא השכינה שהיתה עמו ושרתה ברכה וזה רמז כי בגל״ל הדבר הזה יברכך ה׳: ל״ט:תשס״ז א׳ הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. זה סייע להניח כל אשר לו בידו כי צרכי היפה הם יותר קרובים להיות מצליח עליהם כאלו הוא כנף מניף גם כי הוא אות על יופי המדות כי העין והפנים הם כראי מוצק לדבר הפנימי. הלחם אשר הוא אוכל זו תורה חדשה שהיה עוסק בה ובזה היה יפה מראה ע״ד אוריתא חדתא שמעית. הרב הגדול מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירוש כ״י. ואינו סותר מ״ש רז״ל דצריך חכמה בכלי שאינו יפה דלענין לימוד דוקא אתמר ואם יזכה בתורה ודאי יזכה ליופי המדות. אבל בעלמא היפה מורה על שלימות המדות. ולדעת הרב דפירש הלחם אשר הוא אוכל על יוסף שעוסק בתורה א״ש דקאמר ויהי יוסף יפה תואר וכו׳ והיינו רבותא שפיר וגמיר:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לח

נחל קדומים: מ״ז:א׳תמ״ט א׳ ויחי יעקב. אין הפסק בין פרשה זו להקודמת. ואפשר דרך רמז דתיבת סיום הפרשה הקודמת מאד ויחי יעקב ואין הפרש ביניהם והוא לרמוז דיעקב אבינו ע"ה היה גלגול אדה"ר ותקן עון ג"ע דאדה"ר ולזה שהה פ"ד שנים ולא ראה קרי וכתיב כחי וראשית אוני וכנגד ק"ל שנה שפרש אדה"ר מאשתו ובאותן ק"ל שנים חזא לאונסיה סבל יעקב אע"ה צרות רבות וכמ"ש מאה ושלשים שנה מעט ורעי"ם ולהורות כי תקן תקון גמור ישב בארץ מצרים ערות הארץ טו"ב שנה בהשקט ובטח וחיים טובים וזה רמז תיבת מאד אותיות אדם כי עשה והצליח לתקן אדה"ר בחלק ג"ע ויחי יעקב חיים טובים בארץ מצרים ערות הארץ להיות כי תיקן יסוד הכולל ולכן היה בנחת ושלוה טו"ב שנה כי טוב רומז ליסוד ושנה רומז למלכות. א"נ ויחי יעקב גימטריא גבורה לרמוז דביסורין שסבל בק"ל שנה מיתק הגבורות ועתה ויחי יעקב בשלוה והשקט:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לח

רא"ש על התורה: מ״ד:א׳של״ד א׳ אשר ימצא אתו הגביע מעבדיך ומת. תימה איך היו אומרים דבר זה והלא בתחלה ראו כי כסף מושב באמתחותיהם היה להם להיות רואים פן ישימו מכשול בלא ידיעתם. וי"ל לפי' דקדקו הלשון ואמרו אשר ימצא אתו כלומר בחיקו אבל לא באמתחתו עם כל זה לא הועילו שבא להתעולל עליהם עלילות ואולי אמר אותו הרודף גם עתה כדבריכם כן הוא פירוש כך הוא דינו אבל מ"מ בין ימצא בין לא ימצא אלא בשקו יהיה עבד כי אין בלבנו לעשות משפט מות רק דין עבדות ושעבוד כי זה דבר גדול למה שלמתם רעה תחת טובה ופשעתם לשלוח יד בגביע המלך ואפי' לא נמצא הגביע על גופיכם אפי' באמתחת יהיה לי עבד. וא"ת למה לא התעלל עליהם ככה על הכסף הנמצא בפי אמתחותיהם לאמר כי גנבוהו כמו שהתעולל על הגביע הנמצא. וי"ל דהענין כך היה לפעמים היה מחזיר להם הכסף כפי שהיה רואה הקונים צריכים ולפי' לא היה בא בעלילה על הכסף אבל על הגביע לא נמצא בפיהם תשובה ואמרו מה נאמר לאדוני. וא"ת אי זו תשובה היתה זאת שהשיבו בני ישראל שנים עשר עבדיך אחים אנחנו להוציא מלב יוסף החכם שלא היו מרגלים כמו שאמר. וי"ל דתשובה נכונה היתה כך אמרו אלו היה הדבר אמת כמו שאתה אומר איך היה שולח אבינו לנו במקום סכנה יחד כולנו להסתכן בנפשותינו: מ״ד:א׳של״ה א׳ גם עתה כדבריכם כן הוא. פשט כמו שאמרתם לעשות מכם כן נעשה ממנו שאל"כ קשה שלא השיב להם לפי מה שאמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת גם אנחנו נהיה לעבדים: מ״ד:א׳שמ״א א׳ הננו עבדים לאדני. גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. וא"ת מהו גם אנחנו שיותר היה פושע אשר נמצא בידו מאחרים. וי"ל דה"ק הננו עבדים קאי למה שאמר האלהים מצא את עון עבדיך פי' מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו ממכירת יוסף גם אנחנו שהיינו פושעים בו גם אשר נמצא הגביע שלא היה במכירתו נתפס בעונינו בשביל שנטפל עמנו ועתה ניחא שהאחים היו עיקר באותו עון ולפי' סמך אותם אל אותו עון שאמר בפסוק: מ״ד:א׳שמ״ג א׳ כי כמוך כפרעה. פירש"י מה פרעה גוזר ואינו מקיים וכו'. וא"ת מנ"ל ליהודה הא. וי"ל הענין כך היה המה שאלו בעד יוסף מי הוא זה אשר עלה לגדולה כזה משנה למלך אשר היו מתקנאים בו א"ל זה היה עבד עברי כך וכך והוקם על כל השרים על ידי פתרון חלומות וידוע היה לכל איש כי יש בנימוסים של מצרים שלא להמליך מלך עבד אז אמר יהודה בזה אני יודע שפרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה: מ״ד:א׳שמ״ו א׳ ותאמר אל עבדיך וכו' ואשימה עיני עליו. וא"ת היכן מצינו שאמ' להם יוסף שישים עינו עליו. וי"ל מסתמא כיון שאמר להם יוסף ואת אחיכם הקטן תביאו אלי יש לדעת שאמר להם יוסף זאת לרחם עליו ולהטיב להם בעבורו שא"לכ איך היו מביאים נער קטן מארץ נכריה ולהפרישו מאביו הזקן אשר נפשו קשורה בנפשו כמו שאמר. עוד י"ל דקאי אל יהודה וה"ק ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני אני אשימה עיני עליו ואכניס עצמי אני בעובי הקורה כי עבדך ערב את הנער מעם אבי וכן גלה לו בסוף דבריו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לח

ברטנורא: מ׳:תתפ״ג א׳ חטאו זה נמצא זבוב וכו' וזה נמצא צרור וכו'. קשה מנא לו. י"ל מדכתי' חטאו וכדאמרינן התם חטאים אלו שגגות וכן הוא אומ' נפש כי תחטא בשגגה דמשמע שהיה כעין שגגה שיצאת מלפניהם וכתו' בתריה לאדוניהם למלך מצרים שלא היה צריך לכתוב לאדוניהם אלא להשמיענו שהחטא היה שלא שמרו לאדוניהם כלומ' שלא נזהרו במאכלו ומשקהו כמו שהיה להם לעשות על היותו אדוניהם וזהו שנמצא זבוב וכו' שלא נזהרו במלאכתן ופי' (עיין במסכת סוטה פרק ב' משנה ב' תנן התם היה מביא פילי של חרס וכו' וכן בערוך פי' הערוך פייל.) פיילי כוס בלשון יוני: מ׳:תתק״ה א׳ וישכחהו לאחר מכאן על שתלה יוסף בו בטחונו הוזקק להיות אסור עוד ב' שנים פי' שכן כתו' אחריו ויהי מקץ שנתים ימים וקשה היכן מצינו שמצרים נקראו רהב י"ל דכתי' בספר ישעיה רהב הם שבת דבמצרים משתעי קרא: ב׳ עזרתני יוצר ובורא ג׳ בוישב יעקב בארץ מגורי ד׳ וסעדני עד אשים קץ ה׳ לחדושי סדר ויהי מקץ

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לח

גור אריה: ל״ח:א׳פ״ט א׳ והפסיק בפרשתו של יוסף. דאי לומר לך ד"בעת ההיא" היה המעשה של יהודה – מאי איכפת לך באיזה זמן היה, והוי למכתב פרשתו של יוסף ולגמור אותה, דמאי מלמדינו שהיה זה מעשה יהודה "בעת ההיא", אלא ללמוד כו': ל״ח:א׳צ׳ א׳ כנעני תגרא. ולא כמשמעו, דאם כן למה הוצרך למכתב "בת איש כנעני", מסתמא כיון שבארץ כנען היה – כנען הוא, שכל הארץ כנעניים היו. ובמסכת פסחים (נ. ) איתא 'אפשר בא אברהם והזהיר את בנו שלא ישא כנענית (לעיל כד, ג), בא יצחק והזהיר את בנו שלא ישא כנענית (לעיל כח, א), והוא ישא כנענית, אלא תגרא'. אמנם לפירש"י דלקמן בפרשת ויחי (נ, יג) שאמר אל ישא אותי אחד מבני בניכם, שהם מבנות כנען, (אותה) [הרי] שנשאו כנעניות, ואם כן נוכל לומר כאן דכתיב "כנעני" כמשמעו, וצריך לומר הכא דמדקדק שהיא 'בת תגרא' לא בשביל דאיך עברו על צוואת אביהם, אלא שקשה אמאי הוצרך לומר "בת איש כנעני" כי סתמא כולם כנעניים הם. והא דקאמר 'אפשר שהיה עובר על מה שציוה אברהם וכו', וכן יצחק', היינו אליבא דמאן דאמר תאומות נולדות עם השבטים, דאיכא פלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה; רבי יהודה סבירא ליה אחיות תאומות נולדו עם השבטים, ור' נחמיה אומר כנעניות היו, ופירוש רש"י לקמן (נ, יג) – אליבא דר' נחמיה. ואם תאמר ור' נחמיה דסבירא ליה דכנעניות היו תקשה ליה 'אפשר בא אברהם והזהיר וכו", ויש לומר דוקא כאשר עדיין לא נולדו י"ב שבטי ישראל שהם בני ישראל – אם היו נושאים כנעניות לא היו בטלים בתוך כלל ישראל, אבל כאשר היו כל י"ב שבטים – ונחשבו לאומה – כדכתיב למעלה (לד, טז) אצל שכם בן חמור "והיינו לעם אחד", וקודם לכן – היו שני אומות, אם כן שם אומה עליהם מיד שנולדו השבטים, וכאשר נחשבו לאומה אין איסור בזה, לפי שכל המתחבר לאומה הרי הוא כאומה ובטילה אצלם לגמרי, ונחשב בכלל ישראל. והכי אמרינן דכנעניות אינה אסורה אלא אם כן לא חזרו בתשובה, אבל חזרו בתשובה לא, וכדכתיב (ר' דברים כ, יח) "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", הא אם עשו תשובה מקבלים, וכדאיתא במסכת סוטה (לה ע"ב). אבל ר' (נחמיה) [יהודה] סבירא ליה כי שם 'אומה' נופלת גם כן על הנקיבות, ולפיכך אין לומר שהשבטים הם כמו אומה והגר שבא בהם בטל בהם, כי עדיין אינם אומה בלא נקיבות:ואם תאמר לרבי (נחמיה) [יהודה] למה נולדו עם השבטים נקיבות תאומות – ישאו גם כן ממשפחות אברהם, ואין זה קשיא, כי לדעת ר' (נחמיה) [יהודה] כיון שעכשיו יהיו נעשים אומה בפני עצמם על ידי נשותיהם, אין סברא שיהיה להם חבור עם אומה אחרת – רק אל עצמם, כי עתה ראוים להבדלה שהרי היו אומה בפני עצמם, ואין ראוי שיהיה חבור להם אל אומה בעולם. ובלאו הכי נמי לא קשיא מידי, דסבירא ליה לר' (נחמיה) [יהודה] כיון שיעקב יצאו ממנו השבטים כלם, ולא כמו אברהם שיצא ממנו יצחק לבד, ויצחק יצא ממנו יעקב ועשו, ומן יעקב יצא הכל בלי חסרון הכל שלם לגמרי – אף הנקיבות יצאו ממנו עד שלא היה חסרון במה שבא ממנו, אבל לר' (יהודה) [נחמיה] עיקר הם הזכרים, והם נקראים שבטים, ולכך די היה בשבטים עצמם: ל״ח:א׳צ״ג א׳ שפסקה מלדת. והקשה הרמב"ן ומאי חדוש זה שפסקה מלדת שיקרא שם המקום על שם שפסקה מלדת, ועוד דמנא ידעה שתפסוק מלדת עד שתקרא שם המקום "כזיב", וקושיא ראשונה לא קושיא היא, דהא חדוש גדול אשה שילדה שלשה בנים זה אחר זה ותפסוק בפעם אחת, וג' הראשונים ילדה תכופים זה אחר זה. ומה שהקשה מנא ידעה שתפסק שתקרא שם המקום ההוא על שם שפסקה – גם אין זה קשיא, דשמא אחר איזה שנים קראה שם המקום "כזיב" על שם המאורע שאירע לה שם דפסקה מלדת. אלא דגבי שלה דרשו ז"ל פסקה – קשיא שדרך לקרא שם הבן בשעת לידה, ואיך ידעה שתפסק מלדת שתקרא שם הבן "שלה", ואפשר לומר דמה שדרשו ז"ל (ב"ר פה, ד) שם הבן "שלה" על שם פסקת – לא שהיא כוונה לזה לקרא שם הבן על שם שפסקה מלדת, אלא שכך דרשו ראוי לו להיות שמו "שלה" שהרי פסקה מלדת, וכן בכל מקום דרשו רז"ל השמות אף על גב דלא נקראו השמות על זה, וכדאמרינן בפרק קמא דברכות (ז ע"ב) דשמא גרם, ודריש מאי 'רות' – על שם שיצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות, ואין ספק שלא נקראה על שם זה. וכן נראה לומר מה שכתוב "והיה בכזיב בלדתה" שהכתוב קרא שם המקום על שם שפסקה בו מלדת, וכאילו אמר הכתוב 'שמא גרים' ובכזיב היתה, והפסיקה מלדת. אבל אין הכרח לומר כך, דהא שפיר יש לומר דנקרא שם העיר על שם העיר שפסקה מלדת, ואחר איזה שנים שראתה שפסקה מלדת נקרא שם העיר כך. ואם תאמר ועדיין מה מלמדינו שנקרא שם העיר על שם שפסקה מלדת, יש לומר דמלמד אותנו שהיתה ראויה לילד עוד ובדרך עולם לא פסקה, רק שלא רצה הקב"ה שתלד עוד, ומזה תוכל ללמוד כי תולדותם לא היו בדרך מנהגו של עולם, אלא תולדותם היה משוער וקצוב כמה תלד כל אחת ואחת, והתולדות שהיתה ראויה ללדת היתה ממהר להוליד, אחר כך פסקה ולא הולידה עוד. וכן היה בתולדות יעקב שהוליד כל תולדותיו זה אחר זה תכופים, ופסק מלהוליד חוץ מבנימן שהאריך להוליד אותו איזה שנים אחר יוסף, והוא לטעם מופלא ועמוק כדי שיהיה נולד בארץ, כי הוא אושפזיכנא של שכינה, כי היא בחלקו, וראוי להיות נולד בארץ ששם השכינה: ל״ח:א׳צ״ו א׳ הבן יקרא על שם המת וכו'. אין רוצה לומר שהבן יקרא שמו בשם המת, דמאי איכפת לאונן בדבר זה אם יהיה שמו כשם המת, אבל פירושו ש'הבן יקרא על שם המת' דכיון דהוא מייבם את אשתו, ומחוייב זה לעשות מפני המצוה, הרי אחיו הוא הגורם להבן שיהיה נולד, דאי לאו איהו לא נשא אשתו ולא הוליד את הבן, ועכשיו מכח האח הוליד את הבן, אם כן הבן יקרא על שם האח, והיינו דכתיב (פסוק ט) "לבלתי נתן זרע לאחיו", שהזרע שייך לאחיו. ונקט רש"י לישנא דקרא 'הבן יקרא על שם המת' כמו שכתוב לקיים שם המת על נחלתו, ופירש גם כן כאן הבן יקרא על שם המת לישנא דקרא: ל״ח:א׳צ״ט א׳ דוחה היה אותה בקש וכו'. פירוש דסיפא דקרא משמע כי לא רצה ליתן אותה לשילה לאשה, והוא אמר לה "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שילה בני", משמע כאשר יגדל שילה רוצה ליתן אותה לו לאשה, אלא הא דקאמר "עד יגדל שילה" היה דוחה אותה בקש (כ"ה ברא"ם). והקשה הרמב"ן למה היה דוחה אותה בקש ולא אמר לה מיד כי אינו רוצה שתהא לו לאשה מחמת שמוחזקת למות אנשיה, ואולי יש לתרץ שלא היה רוצה יהודה שתנשא לאחר מפני שאין זה כבודן של בניו המתים, לכך היה דוחה אותה בקש. ולפיכך תקנו חכמים (כתובות נב ע"ב) לאלמנה מזונות בבית אישה שתשב באלמנות כך משום כבוד בעלה. אי נמי משום אסור ייבום לכך לא אמר לה שתלך להנשא לאחר, ואף על גב דהשתא נמי לא היה מייבם אותה – מכל מקום לא היתה לאיש זר גם כן, אלא היתה יושבת כך באלמנות, ולא היה דוחה מצות ייבום עד שהיתה לאיש זר. ומה שפירש רש"י כי בשני פעמים איכא חזקה ואילו בשור המועד בעינן ג' פעמים, דבפרק הבא על יבמתו (יבמות סד ע"ב) מוכח דבנשואין קיימא לן כרבי דבשני פעמים איכא חזקה, ובשור המועד קיימא לן כחכמים דבעינן ג' פעמים: ל״ח:א׳ק״ב א׳ כסתה פניה. לא שלבשה בגדים דאם כן למה לי "ותתעלף", דודאי ידעינן דלא הלכה בלא בגדים, אלא לומר לך דעשתה זה כדי שלא יכיר בה יהודה: ב׳ בפתיחת עינים. כי נקרא פרשת דרכים 'פתיחת עינים' לפי שהאדם פותח עיניו כשבא לפרשת דרכים. ורז"ל דרשו – מפני שהוקשה להם דהוי ליה למכתב 'בפתיחת עינים', ואין לומר גם כן דהוא שם מקום, דלא נמצא שום מקום שקרא 'פתח עינים', כך איתא בפרק קמא דסוטה: ג׳ לפיכך הפקירה עצמה וכו'. אבל אין פירושו בשביל שראתה כי לא נתנה לו לאשה עשתה זאת – כדי שתנתן לו לאשה, דהא לא עשתה דבר רק שהפקירה עצמה לזנות: ל״ח:א׳ק״ג א׳ לפי שישבה בפרשת דרכים. ואם תאמר ויהודה היאך הותר לו זנות, דהא קדשה היתה, ונאמר (דברים כג, יח) "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", ויש מפרשים דקידשה בעירבון שנתן לה (פסוק יח). ואין ממש בזה, שלא נתנם אותם אלא לעירבון, וקיימא לן (קידושין ח. ) התקדשי לי במנה אף על גב דהניח משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. ועוד הרי לא רצה יהודה ליתן לה כלום עד שאמרה היא "מה תתן לי" (פסוק טז), ואותו העירבון בקשה היא משום שיהיה ראיה לה שממנו מעוברת, ולכך רצתה בג' דברים אלו. ויש באדם היכירא בג' דברים; האחד – בצורה עצמית שלו, הב' – במלבושים שלו, שבהם ניכר ונבדל משאר בני אדם, הג' – במה שהוא אומנתו – בו נבדל מאנשים אחרים. היכר ראשון הוא צורתו. הב' הוא דומה לצורה, כי האדם יתואר במלבושין, ונותנין לו צורה גם כן. הג' הוא אומנתו, שאין זה תאר וצורה לו לגמרי, אבל הוא היכר לו. ולכך אמרה "חותמך" (פסוק יח) שהוא חותם שלו (רש"י שם), והחותם הוא כמו צורתו, כי הוא עדות על צורתו, כמו הכתיבה שהוא חותם של ראובן בן שמעון שהוא מעיד על עצמו, וכך החותם מעיד על היכר עצמו. "ופתילך" (שם) הוא כסותו (רש"י שם) שהוא ניכר בו. הג' הוא שבט מושלים המורה על הממשלה שהיה ליהודה, שבו נבדל מזולתו. ועוד יש לומר כי לכך אמרה שיתן לה ג' דברים אלו – כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד – שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים (דברים כה, ו) "ולא ימחה שמו מישראל". השני – שראוי מצד עצמו אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג' – הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים. ולפיכך אומר "חותמך" נגד שהבן הוא חותם של אב, שהרי האב חותם אותו, [ו] על ידי זה מקיים שמו בישראל. "ופתילך" הוא ענף ציצית – שהם ענפים מן הבגד, כך הבנים הם ענפים לאדם. ולכך אמרו 'בעון ציצית בנים מתים' בפרק במה מדליקין (שבת לב ע"ב). וידוע כי הבנים דומים לציצית – כמו שהציצית יוצאים מן מלבוש האדם – כך תולדות הבנים יוצאים מגוף האדם, שהוא מלבוש הנשמה, ולפיכך הבנים נקראים "פתילך". "ומטך" שהרי הבן מטה לאב להישען עליו. והראתה לו שכוונתה אינה לשם זנות – רק להעמיד בנים היתה חפיצה. וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי – והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני – כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו – אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל – מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג' – שהוא צרכו וסעדו בעולם – כמו המקל שהוא סעד לזקנים. ואפשר כי רמזה לו כי בשביל ג' דברים ראוי שישאנה; מצד המתים – שלא ימחה שמם, וזהו רמזה בחותם, שהחותם יש בו צורה, ובשביל מחוי החותם של בניו שמתו – ישאנה, כדכתיב (דברים כה, ו) "ולא ימחה שמו", ומחוי שייך בצורה. ובשביל יהודה עצמו גם כן – שהבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם שהוא מלבוש הנפש, וראוי לו שיולד עוד ענפים, ולא קיים יהודה עדיין פריה ורביה, ואסור לו לבטל מפריה ורביה, ודבר זה ברור. ובשביל כך אמרו חכמים (שבת לב ע"ב) 'בשביל עון ציצית בנים קטנים מתים', כי הבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם. ובשביל תמר – דאיהי בעי חוטרא לידה, דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה ע"ב) דאם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה שומעין לה. מכל מקום קשיא איך הותר ליהודה הא קדשה היא, ויראה דיהודה אמר לה "הבה נא אבא אליך" (פסוק טז) ופירוש "הבה" לשון הזמנה (רש"י לעיל יא, ג) שתתני דעתך לכך, ולמה הוצרך לומר "הבה נא", אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעשה דרך זנות – רק תהא מיוחדת לו, ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות, וכאן כיון שאמר לה "הבה נא" שתתייחד לו – אין כאן זנות. ומה שאמר "תקח לה פן נהיה לבוז" (פסוק כג) והרי יחדה לו, דאין זה קשיא, דמכל מקום אין הכל יודעין שיחדה לו, והוי זנות, ועוד יתבאר לקמן. ואם תאמר תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה, והרי כלתו היא, וחייבת שריפה עליו, ולמה הכשילה את יהודה, ויראה שאין איסור 'כלתו' לבני נח לאחר מיתה, ומותרת לו משום איסור כלתו, והרי לא היתה זונה, ולפיכך לא עשתה איסור. אבל קשיא לי אדרבא למה רצה יהודה לדון אותה בשריפה (פסוק כד), אי משום שהיא בת כהן (רש"י שם) אין זה אלא בנערה המאורסה או בנשואה שזנתה תדון בשריפה (רש"י ויקרא כא, ט), אבל זאת היא פנויה, דאין יבמה שייך בבני נח, אף על גב דיהודה התחיל במצות ייבום – זהו למצוה, אבל שתהיה נדון על זה – לא אמרינן, ואם כן למה דנוה בשריפה, ויש לומר כמו שבני יעקב הרגו את שכם ואת חמור בשביל הזנות, שאמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" (לעיל לד, ז) מפני שהאומות גדרו עצמן מן העריות משעה שבא המבול, הנה מפני זה דנוה במיתה משום הזנות, ודנוה בשריפה מפני שבת כהן היתה, וכמו שתמצא בת כהן שתדון בשריפה (ויקרא כא, ט), לכך תדון היא גם כן בשריפה מפני שהיתה בתו של שם (רש"י פסוק כד), והכל כך גזרו בית דין של שם דהאשה המזנה תדון במיתה, ואם היא בת כהן תהא בשריפה – כך גזרו, וכן מוכח בפרק אין מעמידין. ותימה על הרמב"ן דקאמר שהיה אותה מיתה מפני כבוד המלכות, ובהדיא איתא בפרק אין מעמידין (ע"ז לו ע"ב) דחייב אותה מיתה מפני שגזירת בית דין של שם שגזרו עליה, דקאמר 'זנות בית דין של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף', פירוש אחר המבול גזרו על הזנות, ולפיכך אמר יהודה "הוציאוה ותשרף". אך בפרק ד' מיתות (סנהדרין סוף נז ע"ב) איכא תנא דסבירא ליה דכל שהוא חיוב מיתה לישראל – בן נח מוזהר עליו, וכלתו גם כן במיתה, ולפי זה היתה תמר מוזהרת:ובמסכת סוטה (י. ) בפרק (נוטל) [המקנא] 'אמר ר' שמואל בר נחמני מאי "ותשב בפתח עינים" (פסוק יד), שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני', ופירש רש"י 'יתומה אני' – שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי, ואין נשואי ער ואונן לאסור עליו משום כלתו, ומשמע דאסורה משום כלתו, ובשביל שהיתה יתומה קטנה ומיאנה לא היתה אסורה משום כלתו, ולכך הפקירה עצמה ליהודה. אך קשיא דאם קטנה היתה – למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה כדאיתא בפרק ד' אחים (יבמות לד ע"ב), ולב"ר (פה, ה) דש מבפנים וזורה מבחוץ, והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל (יבמות יב ע"ב), ואין שייך לומר שתכחיש יפיה, ויש לומר דודאי גדולה היתה, אך כשנשאת היתה יתומה, וסבירא ליה דעל דעת קדושין ראשונים בועל, וכדסבירא ליה לשמואל בפרק מצות חליצה, ואין כאן קדושין כלל. אף על גב דשמואל מודה דמדרבנן אסורה למאן כשבעל, דהא אמרינן (נדה נב. ) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא סימנים, מכל מקום דבר זה לא שייך גבי בן נח, לכך הותרה לו. ולפי זה הא דאמר יהודה "בא אל אשת אחיך וייבם אותה" (פסוק ח) לאו ייבום גמור הוא, דהא לאו אשתו של ער היתה, אלא כיון דלא מיאנה יש כאן מצות ייבום כל זמן שלא מיאנה. אף על גב דכשנשאה אונן היתה גדולה – כיון שלא היה רוצה ער לשמש עמה כדרכה, אם כן גדולה היתה בשעה שנשאה אונן, סוף סוף על דעת ייבום נשאה, ולא על דעת קדושין, וכיון דלא היה לער קדושין בה – לא היה לאונן בה אישות מן התורה. אלא דקשיא לי הלשון דקאמר 'יתומה אני', דהוי לה למימר 'יתומה הייתי', ועוד קשיא לי וכי שוטים היו ער ואונן דלא היו בועלים לשם קדושין בפירוש גמור כדי שלא תמאן בהן, כל אדם חכם בודאי בועל בפירוש לקדושין. ואם לא דפרש"י (שם בסוטה) דקדושי ער ואונן לאו קדושין היתה – הייתי אומר דודאי קדושין הם, והא דאמרה 'יתומה אני' לא בשביל היתר כלתו, שאם לא כן היתה אסורה משום כלתו, אלא 'יתומה אני' וברשות עצמי אני להנשא לכל מי שארצה, לאפוקי אם לא היתה יתומה לא היתה ברשות עצמה להנשא רק ברשות אביה, דשמא אביה קדשה במקום אחר. אף על גב דכבר נשאת ויצאת מרשות אביה – אמרה 'יתומה אני' כלומר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה, דכיון דיצאה מרשות אביה הרי היא 'יתומה' נקראת כדאמרינן בכמה דוכתי, ובהדיא קאמר התם (סוטה י. ) 'שמא קבל אביך בך קדושין – יתומה אני', ולא קאמר 'שמא קדושין היו', אלא רוצה לומר 'שמא קבל אביך קדושין' במקום אחר – 'יתומה אני', פירוש שנעשה בי מעשה יתומה בחיי אבי, שכבר נשאת ויצאת מרשות אביה. וכן יש להוכיח בהדיא מדברי התוספות כדלקמן. והשתא הדרא קושין לדוכתיה שהיתה אסורה ליהודה משום כלתו, ויראה שלא היתה אסורה ליהודה משום כלתו למאן דאמר כלתו אסורה לבני נח – דכל דיש בה איסור מיתה לישראל אסורה לבן נח – יש לומר דכמו שאיסור אשת אח (ויקרא יח, טז) – נדחה משום ייבום דהוא מצוה, אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה. אף על גב דאין ייבום אלא באחים (דברים כה, ה) – קודם מתן תורה היה הייבום אף באב, וכן פירש הרמב"ן (פסוק ח), ולפיכך היה אסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום: ב׳ ומדרשו כי כסתה פניה בבית חמיה. דאם לא כן הא כבר כתיב (פסוק יד) "ותתעלף" – שרוצה לומר כדי שלא יכיר אותה: ל״ח:א׳ק״ו א׳ שמלתך שאתה מתכסה בה. הקשה הרמב"ן על זה כי איך ילך יהודה ערום, ואין זה קשיא, דהיו לו בלאו הכי מלבושים, רק שהיה לו מלבוש זה לשם מצות ציצית, והיה לו כמו סרבל וכיוצא בו דפטור מציצית, וזה לא היה לו רק כדי שיקיים על ידו מצות ציצית, ולפיכך אמרה "ופתילך" ולא אמרה 'שמלתך', דהיה משמע כל שמלה שיש לו. ועוד הקשה הרמב"ן דאיך שייך שיהיה יהודה מבזה מצות ציצית ליתן לקדשה, כבר נתבאר למעלה דיחדה אותה לו, דלמה לו לומר "הבה נא" (פסוק טז), רק כי יחדה אותה לו, וביחוד לא הוי זנות, דאם לא כן אשה שהיתה זונה וכי לעולם לא תוכל להיות יוצא מן הזנות להיות מותר לאיש, אלא בודאי כשקבלה עליה להיות מיוחדת – מותר, ואין כאן איסור. ועוד – דכיון שאמרו רז"ל בב"ר (פה, ח) 'בקש יהודה לעבור וזמן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה ואמר לו מכאן גואלים עומדים', והנה לא קשיא מה שהיה מבזה מצות ציצית ליתן לקדשה, כי מלאך הממונה על התאוה גרם זה: ל״ח:א׳קי״א א׳ יהיה לה מה שבידה. לא שעכשיו תקח אותם, דהרי לא נתן לה עכשיו כלום, אלא יהיה לה לחלוטין מה שבידה: ב׳ פן נהיה לבוז אם תבקשנה וכו'. אבל אין פירושו אם תקח אותם מידה נהיה לבוז, דזה אדרבה, דיותר טוב שלא יהיה בידה חותמו ושאר דברים שלו – שלא יכירו אותם: ג׳ כי מה עלי לעשות כו'. דאם לא כן מה הוצרך יהודה לומר "הנה שלחתי וכו'", אם בא לומר לכך אניח המשכון בידה אחר ששלחתי לה ואתה לא מצאתה – אם יהודה היה מוחל על המשכון מה הוצרך לומר "הנה שלחתי וגו'", שיכול האדם למחול על שלו. ומפני שהוקשה לרז"ל (ב"ר פה, ט) למה הוצרך הכתוב להאריך בזה ולומר "וישלח יהודה את גדי העזים וגו'" דמה איכפת ליה אם שלח גדי העזים או שלח ממון לפייסה, לא הוי למכתב רק 'וישלח יהודה ליקח העירבון' ובודאי לא תתן לו בלא פיוס, אלא להגיד לך כי בגדי העזים הזה ראוי ליהודה שתרמה אותו, כי רמה את אביו גם כן בגדי העזים, וללמדך כי מדותיו של הקב"ה לשלם לאדם במדה שמדד בה: ל״ח:א׳קי״ב א׳ רובו של ראשון וכו'. כך איתא בפרק החולץ (יבמות לז. ) ובב"ר (פה, י) דהכרת העובר הוא לג' חדשים, ולא ג' חדשים שלימים, אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, דהא כתיב "ויהי כמשלש חדשים ויאמר ליהודה וגו'", אם כן הכרת העובר הוא לג' חדשים. ומה שאמרו 'רוב של ראשון וכו" ולא אמרו ג' חדשים שלימים, יש מפרשים הוא שפירש אחריו "כמשלש" – 'כהשתלש חדשים כמו ומשלוח מנות וכו", דפירושו שהחדשים משלשים עצמם, ולא נקרא שהחדשים משלשים עצמם רק בעבר שניכר ההריון של העובר בשלשה חדשים של ההריון, ובזה משתלשים החדשים מעצמם בשביל היכר העובר, ומדתלי הכתוב במה שהחדשים נשתלשו מעצמם – ולא תלה הכתוב במספר החדשים לומר 'ויהי אחר שלשה חדשים' שמע מינה דלא היה ג' חדשים שלמים, כי לענין העבור אין צריך ג' חדשים שלמים רק ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצע שלם נקרא גם כן כי נשתלשו החדשים, אבל לענין מספר החדשים אם מתחיל שום מספר באמצע החודש מונה חדשים שלמים, דכשהוא עומד ארבעה עשר ימים בניסן מונה חודש עד ארבע עשר ימים באייר. והרא"ם פירש כי דיוק רש"י כי תמר ילדה לז' (רש"י לעיל כה, כד), והכתוב אמר "כמשלש חדשים" – אין לומר שלשה חדשים שלימים, דכיון שהיא ילדה לז' חדשים אין צריך ג' חדשים שלמים, ודי ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, דזה הוי שליש ימי עבורה מתמר. ולפי זה אתיא דברי רש"י כמאן דאמר דהולד ניכר לשליש ימיה, ולכך הוצרך לפרש דהיה כאן רובו של ראשון ואחרון ואמצעי שלם. וכל משא ומתן זה אין מקום לו, דודאי 'רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם' לא אתמר אליבא דהך סברא דיולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה, דאם כן הא דבעי יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה (סנהדרין סט. ) היינו לענין רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם – אם כן מאי מבעיא ליה, הא אפילו יולדת לט' נמי הכי איתא, אלא בעי למידק דיולדות לשבעה עוברה ניכר לב' חדשים ועשרה ימים מן שלישי ולא כפירושו, ודברים פשוטים הם. וכל זה אין צריך, כי דיוק רש"י מדכתיב "כמשלש" בכף הדמיון, דאי הוי ג' חדשים שלמים לכתוב 'ויהי משלש חדשים', ומדכתיב "כמשלש חדשים" לא היו חדשיה שלימים, אלא רובו של ראשון ושל אחרון ואמצעי שלם: ב׳ כהשתלש החדשים. רוצה לומר שאין פירושו 'כשלשה חדשים' רק כהשתלש החדשים, ומלת "כמשלש" על דעת רש"י הוא שם, כמו "משלוח ידם" (ישעיה יא, יד), והוא שם בתוספות מ"ם. 'וכן תרגם אונקלוס כתלתות', פירוש מדלא תרגם אונקלוס 'כתלתא ירחא' שמע מינה שהוא סובר כי פירוש "כמשלש" הוא שם והמ"ם נוסף כמו "משלוח", והכ"ף הוא לומר רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ואצל העבור שייך לומר 'השתלש' ולא שלשה, מפני דשייך לשון 'שלשה' על מספר נפרד זה מזה, וחדשי העבור מתחברים יחד ואין נפרדין ומחולקים, לכך יאמר "כמשלש חדשים" ולא 'כשלשה חדשים': ג׳ וגם הנה היא הרה וכו' הרה שם דבר. כלומר אין הלשון פעל עבר לנקיבה כמשמעותו, דאם אין זה פעל עבר צריך להוסיף 'היא' לומר "גם הנה היא הרה", ולפיכך הייתי מפרש לשון עבר, וזה לא יתכן, דהוי למכתב 'הרתה', כמו "ותרא כי הרתה" (לעיל טז, ד) דהגר, ואם הוא בינוני צריך לומר 'הורה', כמו "הורה גבר" (איוב ג, ג) דאיוב, אלא פירושו שם דבר, וצריך להוסיף 'הנה היא הרה': ד׳ בתו של שם היתה. לאו דהיתה בתו של שם ממש, דהא רש"י פירש בסוטה (י. ) גבי הא ד"פתח עינים" (פסוק יד) 'שנתנה עינים לדבריה וכו' יתומה אני', וקדושי ער ואונן לאו קדושין, ואיך יתכן זה, שהרי היה ממיתת שם עד זמן נשואי ער שהיה אחר מכירת יוסף יותר מחמשים שנה, ואיך לא היתה גדולה, אלא פירושו בת בנו ונקרא זה בתו. אבל מתוספות נראה דלא מפרשינן כלל כמו שפירש רש"י דהיתה קטנה בשעת נשואי ער ואונן, דהא פירשו התוספות בפרק קמא דעירובין (טו ע"ב ד"ה על) ד'בית אביך' נקרא אף אחר מיתת האב בגמרא דמתניתין (שם סוף טו. ) 'בכל עושין לחיין', ומהא דתמר מוכיחים דכל יוצא חלציו נקראים "בית אביך", והשתא קשיא דהא תמר קטנה היתה כדמוכח בההיא דסוטה, ואם כן על כרחך לומר הא דאמרינן דהיתה בתו של שם – לאו בתו ממש היתה אלא בת בנו, ואם כן נוכל לומר "בית אביך" ממש, ומה ראיה מתמר דכתיב בה (פסוק יא) "שבי אלמנה בית אביך", ועל כרחך דהתוספות לא פירשו הך דסוטה כך, אלא מפרשים כמו שנתבאר למעלה (סוף אות ט) 'יתומה אני' שאיני ברשות אבי, וזה נקרא 'יתומה אני': ה׳ לפיכך דנוה בשריפה. אף על גב דהיתה פנויה ובעולה ואין הפנויה בשריפה, דאין זה קשיא, דבית דין של שם גזרו כך (ע"ז לו ע"ב) אחר המבול, שעשו האומות גדר (רש"י לעיל לד, ז) וגזרו בפנויה מיתה, ובת כהן בשריפה אף פנויה, דכל דתקון בית דין כעין דאורייתא תקון (פסחים ל ע"ב), וכיון דמצאנו בבת כהן שריפה בארוסה (ויקרא כא, ט) – ותקנו הם מיתה בפנויה, תקנו גם כן בבת כהן שריפה אף בפנויה. אבל אין לומר דהיתה בשריפה מפני גזירות בית דין של שם אף שלא בבת כהן, דזה אינו, דלמה יגזרו בית דין על פנויה שריפה, דכיון דלא באו רק להחמיר עליהן לדון אותה במיתה – מה לי אם תמות בשריפה או תמות בשאר מיתה, אלא מפני שהיתה בת כהן, ושייך לבת כהן שריפה, כדחזינן בבת כהן שהיא ארוסה. וכן תמצא בכל קדשים שנטמאו דינם בשריפה (פסחים כד. ), והכי נמי בת כהן – קדושת כהן יש בה ונטמאה – בשריפה היא: ל״ח:א׳קי״ג א׳ ואל תאבד ג' נפשות. ואם תאמר והיכן ידעה שתהא לה תאומים (קושית הרא"ם), ואפשר כי ידעה זה דהיו מקובלים שהמלכות יהיה מן יהודה, ויודעים שיהיה ראוי יהודה להוליד תאומים, כי אחר שהמלכות יצא מיהודה הנמשל לירח כמו שפירש הרמב"ן, ואין ירח בלא חמה, ולפיכך תלד תאומים – האחד נקרא שמו "זרח" על שם החמה הזורחת, ואחד "פרץ" על שם הלבנה שהוא פרוצה לעתים ולעתים שלימה. וכן מוכח בב"ר (פה, י) דידעה תמר שהיא מעוברת מלכים וגואלים, דאמרינן שם שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת 'מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת', וכיון שידעה שהיתה מעוברת גואלים ומלכים – ידעה גם כן דהיתה מעוברת תאומים, דהא בהא תליא: ל״ח:א׳קי״ד א׳ צדקה בדבריה. שאין לפרש "צדקה ממני" ענין אחד – שהיא צדקה יותר מיהודה, דלא יתכן לומר כך, דהא יהודה לא עשה דבר שיאמר צדקה היא יותר ממני, דלא ידע יהודה שהיא תמר כלתו, אלא פירושו "צדקה" 'בדבריה', ו"ממני" רוצה לומר 'ממני מעוברת': ב׳ ורז"ל דרשו שיצא בת קול כו'. דהוקשה להם מנא ידע יהודה דהיתה מעוברת ממנו, שמא זנתה עם אחר גם כן, אלא בת קול אמר זה: ג׳ יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק. מאן דאמר 'לא הוסיף' כמשמעו, ומאן דאמר 'לא פסק' – כתיב הכא "לא יסף", וכתיב התם (ר' דברים ה, יט) "קול ולא יסף", מה התם לא פסק, אף כאן לא פסק (סוטה י ע"ב). ואם תאמר ולמאן דאמר 'לא הוסיף' ולמה לא הוסיף, דודאי מותרת היה לו, דאם לא היתה לו מותרת לא הפקירה עצמה אליו, ואמאי לא הוסיף, ונראה לי דסבירא ליה אף על גב דתמר הפקירה עצמה ליהודה והיתה כלתו – משום ביאה ראשונה עשתה זאת, שהיא מצות ייבום, אבל ביאה שניה – לא. ומאן דאמר 'לא פסק' סבירא ליה כיון דהותרה הותרה: ל״ח:א׳קט״ו א׳ והנה תאומים מלא. ופירושו דכאן הוא מלא לגמרי בוי"ו ובאל"ף, והתם (לעיל כה, כד) הוא חסר גמור, דחסר האלף דהוא אות השורש, וזה נקרא חסר. וכן הוא נמצא במסורת – דהוא מלא, מפני שדרך להיות חסר וי"ו. אבל אין לפרש דהוא מלא באל"ף כמו חסר דהוא אצל רבקה, דזה לא נקרא מלא, דכן דרך התיבה להיות, ומנא לן למדרש שהיו צדיקים, שמא לא בצדיקים ולא ברשעים איירי קרא: ל״ח:א׳קט״ז א׳ הוציא האחד את ידו וכו'. פירוש דאין "ויתן" רוצה לומר (הוציא) [נתן] ידו לחוץ, כי לא יתכן לשון נתינה ממש, שלא היתה כוונתו של עובר להושיט את ידו. ומפני שקשה למה לא כתב לידה ממש, שהרי כל עובר מוציא איבריו לחוץ כאשר נולד, לכך אמר דהכא שאני, דאחר שקשרה השני החזיר היד, ואין זה לידה ממש, ושייך בו "ויתן" כיון שלא נולד אלא הוציא והחזיר: ל״ח:א׳קי״ח א׳ כנגד ד' חרמות. בב"ר (פה, יד. ). ואם תאמר ומאי בא לרמוז כאן ענין עכן שמעל בד' חרמות, ויש לך לדעת כי לא היו אלו הבנים – בנים דעלמא, אבל היו בנים נולדו בגזירת השם יתברך, ויש בהם דברים נעלמים המורים על עניניהם, והיה ראוי להיות מן פרץ מלכות בית דוד ומן זרח מצד עצמו ראוי לצאת ממנו עכן שמעל בחרמות, ושינוי תולדה בזרח מורה זה, כי היה חידוש שיוציא העובר את ידו ולהשיבה, וזה מורה על עניני הבנים מה שהיה בעצמות כל אחד ואחד מן הבנים. וענין זה דבר גדול כי האחד שהוא פרץ – ממנו המלכות, שהמלך מושל לוקח במשפט, כמו שכתוב בפרשת המלך, והשני גם כן לוקח בכח היד, אבל הוא מעילה במה שאסור לו. כי שני הבנים פרץ וזרח דומים ללבנה וחמה, ששניהם הם מושלים ומלכים בעולם, וכל מלך פורץ גדר לעשות לו דרך במשפט (סנהדרין כ ע"ב), אבל אינו פושט יד ולוקח דבר שאינו שלו בממשלת יתירה. ולכך ישראל מונים לירח המאור הקטן, וזכה פרץ להיות ממנו מלכות בית דוד, ופורץ גדר לעשות לו דרך ויצא תחלה. אבל זרח הוא כנגד החמה, שגם הוא מלך, ופושט יד ביותר לתקפו יותר מן הראוי למלך, ולכך אין ראוי למלך, ויצא ממנו עכן פושט יד ליקח שאינו ראוי לו מועל בחרמות, וזה היה מורה מה שנתן יד לפשוט בדבר שאינו ראוי לו. ומפני שכח זה הוא לו מן השמש, שהרי נקרא "זרח" על שם זריחת השמש (רמב"ן פסוק כט), מעל בד' חרמות, נגד כח השמש שנתלה ביום הרביעי (לעיל א, יז). ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מג ע"ב) סבירא ליה למאן דאמר בג' חרמים מעל ולמאן דאמר בה' חרמים – ד' בימי משה ואחד בימי יהושע, נטה רש"י אחר ב"ר (פה, יד) מפני שהוא יותר מסתבר, שכן מצאנו שהיה גם כן ד' דברים שמעל בימי יהושע, ועיין בב"ר, והטעם מבואר למעלה. ויש לומר עוד בב"ר לא חשיב רק אותם שהיו בימי משה, כי אותו שהיה בימי יהושע שקול בעצמו כארבע, שהיו בו ד' דברים, ועיין שם בב"ר:

העמק דבר על בראשית פרק-לח

העמק דבר: ל״ח:א׳צ״ו א׳ ויהי בעת ההיא. יבואר שהעת גרם לענין הבא לפנים. ופרש״י שהורידוהו מגדולתו. ולפ״ז לא שייך סמיכות הפרשה אלא למש״כ וירד יהודה. ולא לכל הענין. אבל ברבה איתא בטרם תחיל ילדה. קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון ויהי בעת ההיא מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים הרי מבואר סמיכות כל הענין : ב׳ ויט עד איש עדלמי ושמו חירה. כל ענין חירה שבפ׳ לא נודע לאיזה ענין נזכר כי גם שליחות הגדי לתמר מה לנו לדעת מי הוא השליח אלא בא ללמדנו דכשם שבעת שהתנוצץ לידת משיח היה ע״י סרסרות אדם גדול ונכבד עד שיהודה התרועע עמו כך יהיה לאח״ז כי בבנין בית דוד המלך הזדקק חירם מלך צור. ובימי המשיח כתיב והיו מלכים אמניך: ל״ח:א׳צ״ז א׳ איש כנעני. לא היתה חשובה כ״כ שתהא נקראת בשם. אבל אביה היה אדם חשוב וכדאי׳ ברבה שוע בוצינא דאתרי׳ פי׳ נר של עירו. וזה היתה הסיבה לענין הפרשה כאשר יבא: ב׳ ויקחה. בקידושין כדרך אדם חשוב. ויבא אליה: ל״ח:א׳ק׳ א׳ והיה בכזיב. כפרש״י בשם המדרש פסקת. והכונה שבשעת לידה הכירה המילדת שלא תלד עוד יען שראתה קלקול באם שלה ומש״ה נקרא הולדה זו כזיב שהוא פסקת מלהוליד וזה נוגע להספור כאשר יבא: ל״ח:א׳ק״א א׳ ויקח יהודה וגו׳. הן לא היה ער אז כ״א בן שמונה שנים וכדאי׳ בסנהדרין פ׳ ב״ס ורק משום שיהודה נתאוה להרבות זרעו והוא לא היה יכול לקחת אשה אחרת משום שאשתו היתה בת שוע ואין זה כבודו שיקח אשה על בתו ועתה כאשר ראה שלא יוליד עוד ממנה השתדל למהר ליתן אשה גדולה לבנו הצעיר בשנים. ובאשר היא אשה גדולה בשנים תלד ממנו כדאי׳ בסנהדרין דק״ד ובאיכה רבתי שכך היו עושין בירושלים להרבות בנים שהיו משיאין גדולה לקטן: ב׳ ושמה תמר. היתה חשובה מאד עד שהיא כדאית להזכר בשמה. ושע״כ זכתה שיצא ממנה זרע מלוכה בישראל: ל״ח:א׳ק״ב א׳ ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳. הזכיר הכתוב עוד הפעם שהיה בכור יהודה ללמד דזה גרם שמת שלא היה חוטא כ״כ שיענש בהכרת כזה אלא שהיה רע בעיני ה׳ ואינו כדאי שיצא ממנו זרע מלוכה והרי הוא בכור יהודה וא״כ ראוי היה שיצא ממנו זרע מלוכה. ובשביל שהיה רע ואינו הגון ע״כ מת וכדאי׳ ביומא דע״ב ב׳ זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית לו זיר: ל״ח:א׳ק״ג א׳ ויבם אתה. הנה בס׳ דברים פ׳ יבום נתבאר דבלשון המקרא נקרא יבום מי שבא אל אשת אחיו רק פעם א׳ בתורת יבום ואינה נושאת חן בעיניו ליקחנה לאשה. וכן כאן לא אבה אונן ליקחנה לאשה ואמר לו אביו שיבא אל אשת אחיו בתורת יבום ואחר כך יגרשנה: ל״ח:א׳ק״ד א׳ והיה אם בא. כאשר בא מיבעי אלא הוא כדברינו. שבאמת לא רצה להקים לאחיו שם וגם לא מצאה חן בעיניו ולא רצה לבא עליה כלל רק שאביו הכריחו לכך מש״ה והיה אם בא אפילו אם בא עשה מעשה שלא ידע אביו. ובדעתו היה לגרשה כדין יבום שמגרשה אח״כ אע״פ שלא נתעברה ולא הקים שם לאחיו. ובזה מובן הפלא האיך עלה ע״ד אונן שלעולם ישחית זרעו ח״ו ולא יהיה לו בנים כלל. אלא כדברינו שבדעתו היה שלא יבא עליה יותר ויקח אחרת: ל״ח:א׳ק״ה א׳ אשר עשה. כאן היה המעשה ראוי להמיתו ולא בשביל שלא תלד תמר ממנו כמו שהיה בער. משא״כ באונן גם בל״ז לא תלד ממנו. אבל המעשה גרם שלא יזכה לבנים כמו שלא נתן זרע לאחיו באותו מעשה מש״ה דקדק הכתוב אשר עשה: ל״ח:א׳ק״ו א׳ כי אמר. אם היתה הכונה שחשש שהיא קטלנית קשה קושית הרמב״ן מה זה בוש לומר לה שתלך לה ותו הרי תנאי היא ביבמות דס״ד אם בתרי או בתלת מתחזקת לכך. ותו מאי דייק הכתוב פן ימות גם הוא כאחיו מאי נ״מ במה שהמה אחיו מש״ה פי׳ הרמב״ן שחשש שלא יכשל גם הוא בעון מפני ילדותו וכ״כ הספורנו. וזה אינו נכון לפי דברינו שלא נשתוו בטעם המיתה וגם נראה שלא ידע יהודה כלל סיבת מיתתם אלא כך פי׳ המקרא דלכן אמר שבי אלמנה בית אביך משום פן ימות וגו׳ דהא שלא ניתנה לאשה באותה שעה לשלה הוא משום שלא היה ראוי עדיין לאישות שהרי היה בן ד׳ שנים אבל למאי אמר שבי אלמנה בית אביך ולא רצה שתשב אצלו כדין שומרת יבם שיושבת בית בעלה ע״ז נתן לה טעם פן ימות גם הוא כאחיו כי הוא לא ידע סיבת מיתתם. ובאשר שניהם מתו לערך בני שמונה שנים כסבור שכך טבע גידולם למות בני שמונה. ואולי גם זה הנולד לאמם טבעו כך וא״כ לא יזכה גם הוא ליבמה ולמאי תשב בביתו חנם ויהי לו צער כפול ע״כ תשב בית אביה ואם ימות ה״ז תנשא לאיש : ל״ח:א׳ק״ז א׳ וינחם יהודה. גם על הבנים שהרי מעתה ישא אחרת ויוליד בנים ע״כ עלה בדעתו הרהורי אשה ואירע מה שאירע: ל״ח:א׳ק״ח א׳ לגז צאנו. והיה נהוג לעשות ימי משתה ושמחה כמבואר באבשלום וש״מ וביום טובה לבו טוב עליו ע״כ: ל״ח:א׳ק״ט א׳ ותתעלף. כריכה היטב סביב צוארה לא כסוי בלבד שאם היה כסוי לבד היה מתגלה פניה בשעת תשמיש והיה מכירה אבל כאשר היתה מעולפת היטב לכן היתה גם בשעת תשמיש בפנים מכוסים: ב׳ בפתח עינים. במדינות הללו אין אכסניות על הדרך כ״א בית ריקם ואין איש דר שם ומי שנצרך ללון בלילה בדרך בא ולן שם והוא נקרא עינים והיה שם מטות ריקניות: ג׳ כי גדל שלה. והסיבה לזה באמת לא נודע רק שהיה בדרך השגחה וכאשר אמר יהודה וכמו שיבואר במקרא כ״ו: ל״ח:א׳ק״י א׳ ויראה יהודה. מרחוק בהיותו עוד בדרך: ב׳ כי כסתה פניה. דאלו היו פניה מגולים היה מכירה מרחוק כי היא תמר אבל באשר היו פניה מכוסים חשבה לזונה. ואחר שהוחלט אצלו שהיא זונה שוב אח״כ כשדברה עמו לא הכירה בקולה שלא עלה ע״ד שתמר כלתו החשובה ביותר תעשה מעשה זונה ח״ו ע״כ לא היה קולה לאות כ״כ כמו שלא הכריע יצחק מקול יעקב שהוא הוא כמו שהכריע ממישוש הידים שהוא עשו: ל״ח:א׳קי״א א׳ כי לא ידע. אפילו אחר שדבר עמה: ב׳ מה תתן לי. ידעה שאין לו באותה שעה אלא הדברים המסוימין שהמה שלו ולזה כוונה תחלה: ל״ח:א׳קי״ב א׳ אנכי. מלה זו מיותרת ופירושו שלפי ערכי די בגדי עזים. שאתנן זונה משתלם לפי ערך הבועל ומי שהוא מפחותי ערך משלם יותר ע״כ אמר אנכי די במה שאשלח גדי עזים והודית לו שכן הוא אבל התחכמה לבקש ערבון: ל״ח:א׳קי״ג א׳ ופתילך. פרש״י השמלה. ואין הכונה השמלה בשלימות דאם כן לכתוב שמלתך אלא הפתיל היה מונח על השמלה שהוא הבגד עליון מלבוש אנשים חשובים ומי שחשוב יותר יש לו עוד פתיל על צואר השמלה והוא יכול להשמט מהשמלה. ואולי היה הפתיל של תכלת כדי לזכור כסא הכבוד וכך נהגו בני יעקב. והנה שלשה דברים הללו היה לאות על שלש מעלות. חותם הוא למחוקק. פתיל הוא למתבודד ביראת ה׳. מטה הוא לשבט מושל: ל״ח:א׳קט״ו א׳ את גדי העזים. לקחת הערבון מידה. שליהודה לא היה ערך גדי העזים שוה כלום נגד שלשה דברים הללו. ואצל זונה הוא להיפך. דמה לזונה בשלשה דברים אלו: ל״ח:א׳קט״ז א׳ לא היתה בזה קדשה. ואין תקוה לחקור עוד: ל״ח:א׳קי״ח א׳ תקח לה. לענין היזק של יהודה אמר שאין כדאי לחקור עוד פן נהיה לבוז. ולענין היזק שלה אמר עוד. ב׳ הנה שלחתי וגו׳. ויותר מזה איני מחויב: ל״ח:א׳קי״ט א׳ זנתה תמר כלתך. הוא חטא לשמים שהרי היא שומרת יבם: ב׳ וגם הנה הרה לזנונים. להרבה מנאפים באשר ידוע דזונה אינה מתעברת מהרה משום שהיא מתהפכת. וא״כ מסתמא זנתה הרבה ובזה חטאה על כבודו שמסרה שעבוד שיש לו ולבנו שלה לאדם הדיוט: ג׳ ותשרף. באשר היה כמו מושל שבזתה אותו והיה המנהג שאותו שופט דן לפ״כ: ל״ח:א׳ק״כ א׳ לאיש אשר אלה לו. החפצים הללו וא״כ אפי׳ לא יודע שהמה שלו. מ״מ יבין שלא זנתה עם רועה זונות שהרי הוא נושא כאלה. וא״כ אין חרפה לו כ״כ. אח״כ הוסיפה לאמר הכר נא וגו׳ שזה הוא בעצמו: ל״ח:א׳קכ״א א׳ כי על כן וגו׳. לכל פירושי ראשונים ז״ל תיבות על כן אינם מדויקים ומה מקרא חסר אם היה כתוב כי לא נתתיה וגו׳ אלא כך הפי׳ דהנה מעשה זה שבעל יהודה את כלתו שנהגו איסור גם לפני מ״ת היה אפשר לחשוב לשבח ולגנאי וכן לתמר. היינו אם בא עליה שלא בשביל הקמת שם הוא גנאי ואי להקמת שם הוא שבח. אכן ליהודה שלא ידע שהיא תמר אין בזה לא שבח ולא גנאי אבל תמר אם היתה כונתה לזנות היה בזה אשמה גדולה אבל אם היה כדי להקים זרע מיהודה היה בזה שבח נעלה שמסרה נפשה בשביל זה וא״כ לא נתבררה הכונה: ב׳ ויאמר יהודה צדקה ממני. יותר ממני שהיא כוונה לשם מצוה. ופי׳ מאין הוא יודע כי על כן וגו׳. שהרי באמת לפלא בעיני מדוע לא נתתיה לשלה בני. וכמתפלא על עצמו ואמר משום שהיא צדקה והתפללה להקים זרע ממני שאני חשוב בן יעקב ולאה יותר מבני שהוא בן הכנענית. והבין שהוא סיבה מן השמים שיגיע לידי כך: ג׳ ולא יסף עוד לדעתה. כבר נתבאר בפ׳ בראשית דלשון ידיעה בתה״מ אינו אלא לדעת שהוא ידע בכונה פרטית את מי הוא בועל לפי הענין והכא כתיב ולא יסף עוד לדעתה. היינו לקדשה ולהכניסה כדין אע״ג שמה שבעלה היה בדרך זנות מ״מ כיון שבעלה לתועלת הקמת שם ה״ז קנאה אף בלי ידיעה כדאיתא ביבמות פ׳ החולץ ולקחה לו לאשה כיון שלקחה ה״ה כאשתו ותנן בריש פ׳ הבא על יבמתו בין בשוגג כו׳ קנאה: ל״ח:א׳קכ״ב א׳ והנה תאומים בבטנה. עוד בבטנה נודע להמילדת כי תאומים הם ע״כ קשרה השני על יד הראשון. וכ״כ הספורנו: ל״ח:א׳קכ״ד א׳ עליך פרץ. לא די שפרצת על השני גם עליך היה פרץ שגם הוא היה מסוכן בזה שנדחק לצאת ראשונה. ובזה התנכר הנער כי דרך המלך לו שפורץ לעשות לו דרך בשל חבירו. וגם מעמיד עצמו בסכנה למלחמה כדי להתגבר על חבירו: ל״ח:א׳קכ״ה א׳ ויקרא שמו זרח. דטבע חוט השני שנופל זהרותו על הפנים ומזריח עליו כמש״כ התוס׳ כתובות דע״ב ב׳ ד״ה בטוה ורד נגד פניה:

תורה תמימה על בראשית פרק-לח

תורה תמימה: ל״ח:א׳ל״ד א׳ ויהי בעת ההוא. תני משום רבי יוסי, עת היא מזומנת לפורעניות, ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו א) הוא ע"ד הכתוב וביום פקדי ופקדתי, כנגד מה שמצינו עת רצון המוכנה לטובה כמש"כ (ישעי' מ"ט) בעת רצון עניתיך. ומדייק כאן משום דבעלמא בציון זמן ידוע כתיב ויהי בימים ההם, וכאן כתיב בעת ההיא, לרמז דכמו דנמצאה עת רצון כך נמצאה עת פורעניות, וכאן אותה העת מפורעניות מכירת יוסף היתה עתידה ומבשרת עוד פורעניות ממקרה ירידת יהודה מגדולתו [כבדרשא הסמוכה] ומיתת אשתו ובניו ופגישתו עם תמר באופן מגונה. .(סנהדרין ק"ב א') ב׳ וירד יהודה וגו'. א"ר אלעזר, כל העושה דבר מצוה ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מורידין אותו מגדולתו, שנאמר ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ב) וי"ל טעם העונש בזה, דהוא כנגד זה שלא נחשבה בעיניו כבוד המצוה, שהרי הפסיק באמצע עשייתה ולא גמרה, כך מורידין אותו מגדולתו ומכבודו, וכאן סמך על מ"ש במדרשים בבאור הלשון וירד יהודה מאת אחיו, שהאחים בעצמם הורידוהו מגדולתו שהי' גדול וחשוב אצלם, מפני שראו בצרת אביהם, אמרו לו, אתה אמרת למכרו ושמענו לך, אלו אמרת להשיבו היינו ג"כ שומעין לך, ונענש על זה מפני שהתחיל בהצלת יוסף ולא גמרה. וע"ע השייך לדרשא זו לקמן פסוק י"ב. .(סוטה י"ג ב') ל״ח:א׳ל״ה א׳ בת איש כנעני. מאי כנעני, אילימא כנעני ממש, וכי אפשר, בא אברהם והזהיר על יצחק, בא יצחק והזהיר על יעקב, ויהודה אזיל ונסיב, אלא בת גברא תגרא, כדכתיב (ישעי' כ"ג) אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ ג) אזהרת אברהם על יצחק כתיב בצווי אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (פ' חיי), ואזהרת יצחק ליעקב מפורש ס"פ תולדות. והנה אע"פ דכתיב (פ' ויגש) ושאול בן הכנענית, הרי שנשאו כנעניות, צ"ל דבאמת הי' אותו המקרה כיוצא מן הכלל, וראי' לזה מהא גופה שציין הכתוב שהוא בן כנענית, כדבר התמוה ויוצא מן הכלל, ואם הי' הדבר חזון נפרץ ביניהם לא עמד הכתוב על זה. ואמנם עדיין צ"ע ממש"כ רש"י לעיל בפסוק ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ר' נחמי' אמר, כנעניות היו, וקאי על כלותיו, וצ"ל דמדרשות חלוקות הן. אך צ"ע בעיקר דרשת הגמרא בת גברא תגרא ממה דכתיב בד"ה א' ב', בני יהודה ער ואונן ושלה נולדו לו מבת שוע הכנענית, משמע כנענית ממש, אמנם בתרגום רב יוסף שם תרגם – הכנענית פרקמטיתא, מלשון סוחרית, וזה מכוון לדרשת הגמרא שלפנינו. .(פסחים נ' א') ל״ח:א׳מ׳ א׳ וימיתהו ה'. [תני, אף ער שיחת זרעו], מנא לן, אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב באונן (פ' י') וימת גם אותו, אף הוא באותה מיתה מת ד) ר"ל אף אונן מת מאותו עונש של ער, ומכיון דבאונן כתיב מפורש ושחת ארצה, ממילא מבואר שגם עונש ער הי' על חטא זה. .(יבמות ל"ד ב') ל״ח:א׳מ״ב א׳ ושחת ארצה. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ ה) פשוט דמדייק יתור הלשון ארצה, שלפי פשוטו אינו מכוון לענינו, והיה די לכתוב ושחת זרעו. [יבמות ל"ד ב'] ל״ח:א׳מ״ג א׳ וירע בעיני ה'. א"ר אמי, כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא וירע בעיני ה', וכתיב התם (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ו) ברי"ף פי"ד דשבת מוסיף בענין אגדה זו עוד אגדה אחרת, מאי לא יגורך רע, א"ר אלעזר, לא יגור במגורך רע [וע' שבת קמ"ט ב'], ומכוונת גירסא זו לבאור ענין שלפנינו, דזה המביא עצמו לידי הרהור וטומאה אינו יכול לגור במחיצתו של הקב"ה, ר"ל אינו יכול להתדבק ברעיונות טהורים, וטעם הדבר פשוט, משום דכיון דמתדבק ברעיונות טומאה מתגשמים ההרגשות ומתטמטמים, כנודע במי ששוקע עצמו בתאוות נמבזית, וע"ד צחות המליצה קורא לרגשי ורעיוני טהרה בשם מחיצתו של הקב"ה שהוא מקור הטהרה והקדושה, ואת השקוע בתאות בהמיות בשם מביא עצמו לידי הרהור, כאשר כן הוא באמת, שהבעל תאוה מוסיף להרהר ולחטוא. – וע"פ אגדה זו יתבאר היטב האגדה דשבת נ"ו א', כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (ש"א י"ח) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, ואינו מבואר הכרח הראי', דאולי באמת בא חטא לידו והקב"ה מחל לו, אבל לפי המבואר דהמתטמא אינו יכול להדבק בשכינה, א"כ במקרה כזה לא הי' ראוי שוב דוד להדבק בהקב"ה, ולא שייך לומר וה' עמו, אלא ודאי דמעיקרא לא חטא, ודו"ק. .(נדה י"ג ב') ב׳ וימת גם אותו. א"ר יוחנן, כל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו ז) בפוסקים איתא בענין זה במקום הלשון חייב מיתה – אסור להוציא וכו', והנה אע"פ דבעלמא מצינו הלשון חייב מיתה בדבר שבאמת אין בו אלא איסור דרבנן וכמש"כ התוס' בבכורות נ"ד א' במ"ש במס' פרה (פי"א מ"ג) דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת האוכלה חייב מיתה, דלאו דוקא הוא, אלא איסור דרבנן כעין איסור מיתה, ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקיות, עכ"ל, אבל בנדון שלפנינו לא ידעתי אם אפשר לצרף באור זה, אחרי דמפורש כתיב בענין וימיתהו ה', ובכן צ"ע למה שינו הפוסקים בזה מלשון הגמרא. ועיין בב"י לאה"ע סי' כ"ג מחומר איסור זה ובאה"ע סי' ה' לענין סירוס, ויתבאר אי"ה לפנינו במקומו בפ' אמור. וראינו להעיר כאן בנוגע לענין פרשה זו איזה דבר חידוש נפלא. עיין ביו"ד ס"ס שע"ד סי"א כתב הרמ"א וז"ל, יש אומרים דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם, והמנהג הוא מנהג טעות אלא חייבים להתאבל עליהם, עכ"ל, ודבר זה נובע מכל בו ומשו"ת הריב"ש, וגם הם כתבו שהוא טעות. וכל האחרונים לא העירו על זה מאומה ושתיקה כהודאה על טעות הענין והדברים. אמנם כבר נתאמת הדבר, אשר לכל מנהג עתיק יומין יש שורש ומקור בספרות ישראל, ובנדון ענין זה ראה זה דבר פלא בתרגום יונתן בפרשה זו בפסוק ד' וז"ל, וילידת בר וקרת ית שמי' אונן ארום ברם עלוי עתיד אבוי לאתאבלא, ע"כ, והנה אין כל באור לפירוש זה, אם לא ע"פ המנהג ההוא שזכר הרמ"א בשם הראשונים, והיינו שבמיתת ער לא הי' אביו מתאבל עליו מפני שהי' הבכור, ולכן קראו את השני אונן לרמז שעליו יהיו חייבין באבילות. והנה אע"פ שלא נודע לנו טעם דבר זה למה לא יתאבלו על הבן הבכור, אם לא ברמז בכור בניך תתן לי, ואינו קנין האדם, וכשמתאבל האדם הוא מחשבו כקנינו שלו, אבל עכ"פ מנהג זה שכינה הרמ"א למוטעה יש לו שורש ומקור נאמן בספרות עתיקה, בתרגום יונתן, אשר כידוע כל דבריו נובעים מברייתות ומדרשים. אמנם בכלל יש להעיר שלא הביאו בענין זה את הכתוב כהמר על הבכור (זכרי' י"ב) ואולי מרירות ואבלות שני ענינים הם. וצ"ע. .(שם שם) ל״ח:א׳מ״ד א׳ שבי אלמנה. מאי אלמנה, א"ר חנא בגדתאה, על שם דעתידי רבנן דמתקני לה כתובה מנה ח) מאה זהובים [והם בערך כסף מדינתנו, רוסיא, בקירוב שלשים וששה רובלים, ובמטבע מדינת אשכנז – בקירוב שמונים מרקאות], ומפרש בגמרא ומי כתב קרא ע"ש העתיד, ומשני, אין, דכתיב (פ' בראשית) ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, ותנא רב יוסף אשור זו סליקא, ומי הואי, אלא דעתידה, הכי נמי דעתידי רבנן לתקן לה כתובה מנה. – והנה קבענו דרשא זו כאן, להיות שכאן הוא הפעם הראשונה שנזכר שם אלמנה בתורה, אך אינו מבואר בכלל שאלת הגמרא מאי אלמנה, מאי קשיא לי', דהא כיון דבאיש רגיל שם אלמן (ישעי' מ"ז ט', ירמי' נ"א ה'), א"כ האשה תכונה בשם אלמנה, וי"ל דמדייק משום דלפי חוקי הלשון בשמות כאלה שבזכרים חותמין בנו"ן באה החתימה בשם הנקבה בתוספת יו"ד קמוצה אחר הנו"ן, גזלן – גזלניה, דברן – דברניה, כפרן – כפרניה, רחמן – רחמניה, וה"נ הול"ל אלמניה, ודו"ק. .(כתובות י' ב') ב׳ בית אביך. מלמד שבית האב נקראים כל יוצאי חלציו אף לאחר מיתת האב, שהרי תמר בתו של שם היתה, ושם כבר מת, ואפילו הכי אמר יהודה שבי אלמנה בית אביך ט) נ"מ בזה באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, אין זה כריתות, משום דכל תנאי בעינן שיהי' מובדל באיזה זמן, ובנדון כזה היא אגידא ואחוזה לעולם אף לאחר מיתת האב. והרמ"א ביו"ד סי' רט"ז ס"ד כתב בשם המרדכי באומר קונם בית אביך שאני הולך אסור לילך אף לאחר מיתת האב, כיון דכל יוצאי חלציו קרויים בית אב, ולדעתי י"ל כיון דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם א"כ תלי הדבר מאיזו כונה וסבה נדר אם בשביל האב או בשביל בני ביתו. ומה שיש עוד להעיר ולחדש בכלל זה שחידשו תוס' נבאר אי"ה בפ' תצא בפסוק וכתב לה ספר כריתות, כי שם מקומו. [תוס' קדושין ה' א'] ל״ח:א׳מ״ה א׳ ותמת בת שוע. א"ר שמואל בר נחמני, כל העושה דבר מצוה ולא גמרו ובא אחר וגמרו, קובר אשתו ובניו, שנאמר ותמת בת שוע וימת ער ואונן י) המשך דרשא זו לעיל בפסוק א' בדרשא וירד יהודה מאת אחיו, ועון זה ביהודה הי' כי התחיל בהצלת יוסף כמ"ש מה בצע וכו', ולא גמר להשתדל להשיבו אל אביו. ואפשר לומר בשייכות עונש זה לעון זה משום דזה שהתחיל במצוה הוי כמו קיבל עליו בנדר להתעסק באותה המצוה, ומכיון שהפסיק הוי כביטל נדרו, וקיי"ל בעון נדרים אשתו ובניו של אדם מתים (שבת ל"ב ב'). .(סוטה י"ג ב') ל״ח:א׳מ״ו א׳ עולה תמנתה. ובשמשון כתיב (שופטים י"ד) וירד תמנתה, א"ר אלעזר, שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה, יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה יא) העלוי של יהודה פירש"י שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל, אבל בירושלמי מפרש ענין העלוי שהיתה לשם שמים, כידוע באגדות שכונה תמר רק להקים זרע מיהודה, וכמש"כ רמב"ן בריש פרשה זו שכונה להתקרב אליו מתורת יבום, יעו"ש, ופי' זה מסתבר, מפני שהוא מכוון ההיפך מגנותו של שמשון, ששם הי' לתכלית גנות בלבד. ואמנם נראה דמה שהכריח לרש"י פירושו, הוא מפני שכן מוכרח לשון הגמרא יהודה שנתעלה בה, מבואר שהעלוי הי' ביהודה, משא"כ להירושלמי הוי העלוי בתמר, ודו"ק. , ר' שמואל בר נחמני אמר, שתי תמנאות היו, חדא בירידה וחדא בעליה, רב פפא אמר, חדא תמנה הואי, דאתא מהאי גיסא – ירידה, ודאתא מהאי גיסא – עליה יב) שעמדה בשפוע ההר. [סוטה י' א']. ל״ח:א׳מ״ז א׳ ותשב בפתח עינים. א"ר אלכסנדרי, מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו יג) ע"פ מדת הכנסת אורחים שהיתה רגילה הרבה בביתו, כמש"כ בפ' וירא. ונראה דדריש כן משום דזולת מקום זה לא מצינו בשום מקום שם מקום הנקרא עינים, וזהו טעם כל הדורשים בדרשא זו ובהבאה. , ר' חנין אמר רב, מקום הוא ששמו עינים, וכן הוא אומר (יהושע ט"ו) תפוח והעינים יד) יש להעיר שאינו מביא ראי' לדעתו זו, אחרי דבכתוב שם מבואר דמקום זה הי' סמוך לעיר עדולם, וכאן בפרשה מבואר שבא יהודה עד איש עדולמי, א"כ היו שני המקומות סמוכים, ומכוונים הענינים, ודו"ק. , רבי שמואל בר נחמני אמר, שנתנה עינים לדבריה כשתבעה, אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני, שמא אשת איש את, אמרה ליה פנויה אני, שמא קיבל בך אביך קדושין, אמרה ליה יתומה אני, שמא טמאה את, אמרה ליה טהורה אני טו) וזהו הפי' שנתנה עינים לדבריה, כלומר, שנתנה דוגמא ופתח היתר להספיקות ששאל וכדמפרש, וע"ע מענין אגדה זו בחא"ג מהרש"א. .(שם שם) ב׳ ותשב בפתח עינים. וכי אפשר כן. והלא אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן טז) לישב במקום מגולה ופרוץ מרובה, שכך פירושו של פתח עינים לפי פשוטו, ולא ניחא לי' לפרש דשם מקום הוא, יען דלא מצינו זולת מקום זה עוד מקום בכל המקרא שם מקום הנקרא פתח עינים. , אלא שתלתה עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו, אמרה לפניו, רבון העולמים, אל אצא ריקם מן הבית הזה יז) נסמך על מ"ש באגדות דכל מגמתה בזה היתה להעמיד בנים מיהודה להקים זרע ושם לבעלה המת, ועיין בדרשא הקודמת. .(ירושלמי סוטה פ"א ה"ד) ל״ח:א׳מ״ח א׳ כי כסתה פניה. וכי משום דכסתה פניה חשבה לזונה, א"ר אלעזר, שכסתה פניה בבית חמיה יח) והוי פירוש הענין כי כסתה פניה טעם לדבר שלא הכירה, יען כי גם בעת שהיתה בביתו לא הכירה מפני שהיתה אז מכסת פניה, וכדמפרש. , דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים, מנא לן – מתמר יט) נביאים – דכתיב חזון ישעיהו בן אמוץ, ואמוץ הי' אחיו של אמציה מלך יהודה מזרע דוד שבא מתמר, וגם הוא הי' נביא, ומלכים – מדוד, שראשית השתלשלות יחוסו הי' מתמר, כנודע בסוף מגילת רות. .(סוטה י' ב') ל״ח:א׳נ״ג א׳ את גדי העזים. מדפריש גדי העזים, שמע מינה כאן גדיי עזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם – אפילו פרה ורחל במשמע כ) נ"מ בזה לענין הלאו דלא תבשל גדי בחלב אמו דאסור לא רק חלב גדי אלא גם חלב פרה ורחל, ונבאר זה אי"ה במקומו בפ' משפטים בפסוק הנזכר. ומה שאינו מביא לענין את הפסוק המוקדם ויאמר יהודה אנכי אשלח גדי עזים – בארנו לעיל בפ' תולדות בפסוק ואת עורות גדיי העזים (כ"ז ט"ז), יעו"ש וצרף לכאן. .(חולין קי"ג ב') ל״ח:א׳נ״ז א׳ ויהי כמשלש חדשים. תניא, סומכוס אומר משום ר' מאיר, עובר ניכר לשלשה חדשים, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה כא) ואע"פ שלכאורה ראי' גמורה היא, בכ"ז קורא לה רק זכר לדבר, משום דישנן נשים היולדות גם לשבעה, וא"כ אפשר שבהם שיעור ההכרה בערך שליש הריונן, דהיינו לשני חדשים ושליש, ולכן הוי רק זכר לדבר מכאן דאזלינן בתר טבע רוב נשים שיולדות לתשעה. ונ"מ בזה לדינא – לענין מה דקיי"ל שכל הנשים הגרושות והאלמנות לא תתארסנה ולא תנשאנה עד שיהי' ניכר אם אינן מעוברות מבעליהן הראשונים, וכן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד זמן זה, ואשמעינן דשיעור זמן זה הוא ג' חדשים שאז ניכר ההריון, וכן נ"מ לענין מה דקיי"ל דמעוברת לאחר שניכר הריונה אינה קובעת וסת לראייתה, משום דסתם מעוברת חזקתה מסולקת דמים, והוי שיעור זה – ג' חדשים, שמן אז אינה חוששת לוסת. .(נדה ח' ב') ב׳ ויאמר יהודה. [למה פתח יהודה תחלה כב) יתכן דקשה לי' למה לא שאלו בהוראת דין זה את גדולי הדור ההוא, כמו את יעקב או בבית מדרשו של שם שממנו יצאה אז הוראה לכל ישראל, וכמבואר בדרשא הבאה שבית דינו של שם הי' גוזר גזירות דתיות, ואיך פסק יהודה הדין לעצמו, וביותר קשה לפי מש"כ הרמב"ן כאן שפסק דינה של תמר צריך חקירה רבה לפי יסודי הדין, יעו"ש. לפי שדיני נפשות מתחילין מן הצד תחלה כג) ר"ל כשמתחילין לחקור בדין מדיני נפשות מתחילין לשאול בדעת וסברת הקטן שבדיינים, וקרי לזה מן הצד, מפני שכך היה מושב הסנהדרין, הקטנים בחכמה ישבו מן הצד מכאן ומכאן והגדולים באמצע. וטעם הדבר ששואלין את הקטן תחלה, הוא משום דכתיב (פ' משפטים) ולא תענה על רב, ודרשינן שאסור לנטות מדברי מופלא שבב"ד, ואם יתחילו ממנו והוא ילמד חובה שוב לא יענו אחריו הקטנים אף לכשידעו ללמד זכות, כי אימת רב יהי' עליהם, משא"כ אם הם ילמדו זכות תחלה והגדול ישמע אפשר שיודה גם הוא ויצא הנדון זכאי, ועיין מזה לפנינו בפ' משפטים שם, ומטעם זה פתח יהודה כאן, מפני שלגבי יעקב ובית דינו של שם הי' נחשב כתלמיד. ולמ"ד אין דיננו כדיניהם מאי איכא למימר, – שנראו דבריו ונכתבו על שמו] כד) ר"ל, למ"ד שדיני בני נח, כלומר דיני בני ישראל עד מתן תורה אינם כדיננו עתה, אלא שהיו נוהגין להתחיל לשאול מן הגדול כמו שנהוג בדייני בני נח, א"כ קשה למה פתח יהודה, ומשני שבאמת שאלו לגדולים ושקלו וטרו בזה, והגיד גם יהודה דעתו ונראו דבריו והסכימו כולם להם ולכן נכתבו על שמו. והנה בירושלמי שלפנינו בא הענין כולו קצר וקטוע, והעתקנו כפי הנאות לענין. – ודע שהפני משה פירש דכונת הירושלמי מוסבת להפסוק דלעיל ויאמר יהודה וגו' מה בצע כי נהרג את אחינו, יעו"ש. אבל לדעתנו נראה כמו שקבענו הדרשא לפסוק שלפנינו, משום דבענין ההוא הלא לא פסק יהודה דין מוחלט בדיני נפשות ורק עצה בעלמא ולקולא. וגם קשה לפי"ז מה שאמר שמתחילין מן הצד, כלומר מן הקטן, א"כ הו"ל להתחיל מן הקטן שבאחים ולא מן יהודה, כאשר כן באמת קיי"ל שמתחילין מן הקטן שבכל הדיינים, ולכן נראה כמש"כ דכל הענין שייך לפסוק שלפנינו וכמו שבארנו. .(ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז) ג׳ הוציאוה ותשרף. מכאן דעל זנות עם עובד כוכבים בבית דינו של שם גזרו כה) ר"ל מדגזר יהודה הוציאוה ותשרף שחשב שזנתה עם העובד כוכבים, מבואר שכך שרר אז הנמוס בישראל, וכל מנהגים דתיים בישראל נתיסדו אז בבית מדרשו של שם, וכמ"ש במדרשים בר"פ תולדות בפסוק ותלך לדרוש את ה', ועיי"ש לפנינו. – ועיין ברמב"ן שחקר ביסוד וטעם הדבר שדנה יהודה לשריפה, ובפירוש בעל הטורים כתב בשם ר"י חסיד שבאמת לא דנה יהודה לשריפה ממש אלא רק שישרפו לה רושם בפניה לסימן שהיא זונה, עכ"ל, וזה דבר חדש מאד ולא כתב מקור לזה, ואפשר לומר שכוון למש"כ ביחזקאל (כ"ג כ"ה) בדברו אל אהליבה אשה מנאפת, אפך ואזניך יסירו, ופירש שם הרד"ק וז"ל, וזה המשפט יעשו לאשה מזנה תחת בעלה שיסירו ממנה האזנים והאפים שהם הנחירים והם הדרת הפנים, עכ"ל, ועיין בשו"ת הרא"ש כלל י"ח סי' י"ג, שעוד היום [כלומר, בימיו] הנהוג באיזו מדינות שכל זונה המפקרת עצמה לזנות שורפים בחותם של ברזל על מצחה, וע"ע בשו"ת בשמים ראש סי' קצ"ב דלהרשב"א לא ניחא לי' לנהוג זה בישראל, ועיי"ש בהגהות כסא דהרסנא. אך לא נתבאר מה הכריח לר"י חסיד להוציא מפשטות הלשון ותשרף דמשמע שריפה ממש, כי אע"פ שהעירו הראשונים וחקרו בטעמו של יהודה במה שדנה לשריפה וכמו שכתב הרמב"ן, בכ"ז הכל מודים, כי השריפה היא שריפה ממש, שריפת כל הגוף, ומה ראה ר"י חסיד לחדש חדוש נפלא כזה. ונראה כי לכי תידוק, הנה ענין שריפת אדם מצינו בתורה בג' מקומות, ובכולם משום עבירת זנות, פעם כאן, ופעם בפ' עריות (ס"פ קדושים) ובבת כהן (פ' אמור), והנה בשני אותן המקומות כתיב אופן השריפה שישרפו באש, בפ' עריות כתיב באש ישרפו אותו ואתהן, ובבת כהן באש תשרף, משא"כ כאן לא אמר ותשרף באש אלא סתם ותשרף, ולכן דייק לדרוש ע"פ שנוי זה דאין שריפה זו מעין אותן שריפות אלא שהשם שריפה כאן הוא לשון מושאל לענין כויה ורושם לשחת יופי הפנים, וכעין מ"ש בשבת ס"ב ב' על הפסוק דישעי' (ג') דאיירי בענין זנות כי תחת יופי, ודרשו כמו כויה תחת יופי, יעו"ש. והנה אף אם אולי לא כוון ר"י חסיד לדיוק זה שכתבנו, בכ"ז נראים הדברים לסייע לחדושו, ודו"ק. – אמנם את זה יש לעיין בחדושו של הרי"ח ממ"ש בסוטה י' ב' ויובא בדרשא בסמוך נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנ"ל, מתמר, שיצאה להשרף ולא הגידה מפורש שמיהודה נתעברה, יעו"ש, ולפי פירוש ר"י חסיד הלא אין כל ראי' שנוח לאדם להשרף עצמו, אחרי שלא דנו כלל את תמר לשרפה כולה, ואפשר קצת לומר דנוח לאשה צדקת להשרף כולה מאשר להשאר בסימן זונה עד עולם, להיות לחרפה ולכלמת עולם, וא"כ כיון דהסכימה לזה [כמש"כ בפי' של הרי"ח] היתה מסכמת להשרף כולה, וזו היא כונת הגמרא לפי פירושו של הרי"ח, ודו"ק. ואין להאריך עוד בזה. .(ע"ז ל"ו ב') ל״ח:א׳נ״ח א׳ היא מוצאת. היא מתוצאת מבעי לי, כו) היא מתוצאת הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה, והיא מוצאת משמע לשון מציאה, (רש"י). ואין הדברים מבוארים מלבד דהבנין התפעל לא נמצא בשרש זה בכה"ג גם קשה דכפי הידוע לא יורה הבנין הזה על פעולה מוכחת יותר מהבנין הפעל. ולולא מסתפינא הי' באפשר להגיה בגמרא היא הוצאה מבעי ליה כלומר בלשון עבר, כי התורה מספרת כאן דבר שכבר היה וכמו בסיפיה דקרא, והיא שלחה וגו' ומדכתיב בל' בינוני – מוצאת (שהתמונה הזאת בביאה בספור דברים שהיו כבר מורה ג"כ התמדת הפעולה והשנותה) משמע שלא היתה ההוצאה רק פעם אחת כי אם כמה פעמים ולכן דרשו כי לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וכו'. ולפי"ז אין אנו צריכין לפרש בדרך אל תקרי מצאת אלא מוׁצאת – לשון מציאה, כי באמת גם בתמונה מוּצאת נכללת כל הדרשה הזאת. , אמר רבי אלעזר, לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל ורחקן ובא גבריאל וקרבן כז) ר"ל לאחר שנמצאו החותם ופתילים ומטה בא סמאל [שר של אדום] ורחקן לסימנים כדי שתשרף ולא יצא גזע בית דוד ממנה [מפני שדוד הכה את אדום בגיא מלח] ובא גבריאל וקרבן. .(סוטה י' ב') ב׳ לאיש אשר אלה לו. ותימר לי' מימר כח) ר"ל ותימר לי' מפורש שממנו הרה. , אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מלמד שנוח לו לאדם להפיל עצמו לתוך בבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים כט) ולכן לא הגידה מפורש משום דאם לא הי' מודה מעצמו היתה נשרפת. וטעם הדבר דנוח לו לאדם בזה הוא משום דאמרינן בב"מ נ"ח ב' שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים. – ובתוס' כאן הקשו למה לא חשיב זה בין השלשה דברים דקיי"ל שיהרג ואל יעבור עליהם, ותרצו משום דלא חשיב רק הדברים המפורשים בתורה, עכ"ל, ומשמע מדבריהם דעכ"פ לדינא שוה דבר זה לאלה הדברים דקיי"ל יהרג ואל יעבור. אבל לולא דבריהם נראה לדעתי ברור דלא שייך כלל לחשוב זה בין אלה הדברים, יען דהלשון נוח משמע דאינו מעצם הדין, רק מדרך המדות והמוסר האנושי, ומי שאינו עושה כן אינו נקרא רשע רק שאינו בעל מדות נכונות, משא"כ אלה הג' דברים שיהרג ואל יעבור עליהם הם מן הדין ממש והעובר עליהם הוא רשע גמור כעובר על עקרי הדת, ודו"ק. [שם שם]. ג׳ ותאמר הכר נא. א"ר חמא ב"ר חנינא, בהכר בישר לאביו – הכר נא הכתונת בנך היא, בהכר בשרו אותו, הכר נא למי החותמת והפתילים ל) הנה בפשטות יתבאר הענין ע"פ הכלל הידוע במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ט' ב'), אמנם אינו מבואר השתוות הענינים בזה, כי הלא רק המלות שוים ולא הענינים. ויש לבאר כונת הענין בכלל, משום דבאמת הנה ענין ירידת יוסף למצרים והזדווגות יהודה ותמר, שני אלה הענינים היו בתכליתם ענינים רצויים, כי מכירת יוסף היתה נסבה לירידת ישראל למצרים, אשר זה הבטיח הקב"ה לאברהם, ולהתוצאות הנכבדות שאח"כ ממתן תורה וכו', ומאורע יהודה ותמר היתה לתכלית הקמת מלכי בית דוד, בחיר ה', כנודע. אמנם אע"פ שהענינים בתכליתם היו רצויים ונעלים, אבל סבותיהם היו מגונות ומכוערות, ירידת ישראל למצרים נתגלגלה ע"פ מכירת יוסף ע"י אחיו וע"פ אונאה ליעקב בשחיטת שעיר עזים וכל המסתעף ממאורע זו, והזדווגות יהודה ותמר היתה באופן בזוי ומכוער כמבואר בפרשה. ולפי זה י"ל דזו היא כונת הגמרא בענין דרשא זו, בהכר בישר בהכר בשרוהו, כלומר יהודה הוציא דבר גדול לאור, היא ירידת ישראל למצרים, בדרך מגונה וצער [ותלו זה ביהודה יותר מבשאר אחיו, מפני כי על ידו ועל פי עצתו נעשתה מה שנעשתה, כמבואר לעיל] שלמו לו מדה כנגד מדה, להוציא ממנו ענין גדול לאור, היא תולדות בית דוד, ג"כ ע"י אופן מגונה וצער. וחז"ל כללו רעיון זה בהשתוות המלים הכר והכר כדרכם בקודש לחוג במחוג רעיון שלם במלים שונים ושוים לתכלית הרמז והזכרון, כנודע. [לאחר שנסדרו הדברים לדפוס שמעתי תוכן ענין זה בשם המ"מ מדובנא) [שם שם] ד׳ ותאמר הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמרה לו, בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלם עיניך ממני לא) הוכרחה לבקשו, יען כי לא היו עדים זולת הקב"ה, וזהו הכר פני בוראך הכר והודה האמת שהוא חותמו של הקב"ה. .(סוטה י' ב') ל״ח:א׳נ״ט א׳ צדקה ממני. א"ר חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, שנאמר (תהלים פ"א) עדות ביהוסף, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה לב) קידוש שם שמים של יוסף מבואר בפרשה הבאה ממקרהו עם אשת פוטיפרע. ומ"ש שיהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה – הנה אע"פ שנקרא בשם זה בלידתו על שם הודאה כמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה', צ"ל דהכונה בזה, דעכ"פ גדול זכותו שכלול בשמו שם הויה, וע' בחא"ג. .(שם שם) ב׳ צדקה ממני. מנא ידע, ודילמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אחרינא, אמר רבא, דחשב ירחי ויומי ומתכווני, דחזינן מחזקינן, דלא חזינן לא מחזקינן לג) ועיין ביבמות ס"ט ב' במשנה, כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה בשביל בנה, ומפרש רבא שם לחד לישנא, דאיירי דחשודה מיני' ולא חשודה מעלמא, ולחד לישנא דאפילו חשודה מעלמא נמי בתר דידי' שדינן לי'. ולפי"ז צ"ע בהקושיא כאן ודילמא כי היכי דאזיל איהו אזל נמי אחרינא, דהא תמר לא היתה חשודה בעיניו שזנתה לאחרים. והיותר קשה על רבא דאמר הכא דחשיב ירחי ויומי, דלמה לי' סברא זו, והא איהו גופי' ס"ל ביבמות שם דא"צ לחוש, וללישנא קמא עדיין אפשר לתרץ דעל כל פנים כיון שמצאה יושבת בפתח עינים כזונה חשש לה, אבל ללישנא בתרא דאפילו חשודה מעלמא א"צ לחוש היכא דהוא מודה, קשה למה צריך לסברא דחשבון הזמן. והנה הרמב"ם בפ"ז מתרומות ועוד בכ"מ פסק כלישנא קמא דרבא ביבמות שם, ורבים הקשו עליו דהלא דרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא, כנודע, ולפי מש"כ הנה מסוגיא שלפנינו סמך נכון ונאמן דקיי"ל כלישנא קמא, משום דללישנא בתרא הרי סותר עצמו רבא מיבמות לכאן, ועיין בזה ודו"ק. .(מכות כ"ג ב') ג׳ ולא יסף. אמר שמואל סבא משמי' דרב שמואל בר אמי, כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה וכתיב התם (פ' ואתחנן) קול גדול ולא יסף לד) בא לאפוקי שלא נפרש הלשון ולא יסף מלשון תוספת. ונראה דהוכרח לפרש כן, משום דאם כפשוטו שלא הוסיף לדעתה, מלשון תוספת, קשה מה רבותא בזה, ומהיכי תיתא שיוסיף לדעתה אחרי שכלתו היא, ולכן מפרש מלשון הפסק, והבאור הוא, כיון שידע ונוכח בצדקתה שלא כוונה רק למצוה להתקרב אליו מתורת יבום להקים זרע ושם לבעלה המת וכמש"כ רמב"ן בריש פרשה זו, לכן לא פסק, וע"ע בדרשא הבאה. .(סוטה י' ב') ד׳ ולא יסף. שלשה מקראות נאמרו בענין אחד, מי שאמר זה לא אמר זה. ומי שאמר זה לא אמר זה, הכר נא למי החותמת – אמרה תמר, ויאמר צדקה ממני – אמר יהודה, ורוח הקודש אומרת ולא יסף עוד לדעתה לה) יתכן דהירושלמי מפרש ולא יסף – ולא הוסיף [ע' בדרשה הקודמת], ואמר בזה שרוח הקודש העידה שלא הוסיף לדעתה. .(ירושלמי סוטה פ"ט ה"ו) ל״ח:א׳ס״א א׳ ויתן יד. אמר רב חנא, הוציא עובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד לו) ומסיק בגמרא דדרשה זו אינה אלא אסמכתא, ורק מדרבנן חוששין לחומרא לענין טומאת לידה, אבל לענין שיתן לה ימי טוהר אין נותנין אלא עד שיצא רובו, ועיין מענין זה לפנינו לעיל בפ' נח בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. .(נדה כ"ח ב') ב׳ זה יצא ראשונה. מכאן שהחיה נאמנת להעיד על הבכור שהוא בכור לז) כן הוא גם בבבלי קדושין ע"ד א' רק לא בסמיכות על זה הפסוק, ומבואר שם דהיינו דוקא אם לא יצאה מחדר היולדת, אבל אם יצאה וחזרה אינה נאמנת, וצ"ע שנשמט דין זה בפוסקים, ועיין באה"ע סי' ד' סעיף ל"ה. [ירושלמי ב"ב פ"ג ה"א]

הרחב דבר על בראשית פרק-לח

הרחב דבר: ל״ח:א׳צ״ו א׳ ויהי בעת ההיא. יבואר שהעת גרם לענין הבא לפנים. ופרש״י שהורידוהו מגדולתו. ולפ״ז לא שייך סמיכות הפרשה אלא למש״כ וירד יהודה. ולא לכל הענין. אבל ברבה איתא בטרם תחיל ילדה. קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון ויהי בעת ההיא מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים הרי מבואר סמיכות כל הענין : ב׳ ויט עד איש עדלמי ושמו חירה. כל ענין חירה שבפ׳ לא נודע לאיזה ענין נזכר כי גם שליחות הגדי לתמר מה לנו לדעת מי הוא השליח אלא בא ללמדנו דכשם שבעת שהתנוצץ לידת משיח היה ע״י סרסרות אדם גדול ונכבד עד שיהודה התרועע עמו כך יהיה לאח״ז כי בבנין בית דוד המלך הזדקק חירם מלך צור. ובימי המשיח כתיב והיו מלכים אמניך: ל״ח:א׳צ״ז א׳ איש כנעני. לא היתה חשובה כ״כ שתהא נקראת בשם. אבל אביה היה אדם חשוב וכדאי׳ ברבה שוע בוצינא דאתרי׳ פי׳ נר של עירו. וזה היתה הסיבה לענין הפרשה כאשר יבא: ב׳ ויקחה. בקידושין כדרך אדם חשוב. ויבא אליה: ל״ח:א׳ק׳ א׳ והיה בכזיב. כפרש״י בשם המדרש פסקת. והכונה שבשעת לידה הכירה המילדת שלא תלד עוד יען שראתה קלקול באם שלה ומש״ה נקרא הולדה זו כזיב שהוא פסקת מלהוליד וזה נוגע להספור כאשר יבא: ל״ח:א׳ק״א א׳ ויקח יהודה וגו׳. הן לא היה ער אז כ״א בן שמונה שנים וכדאי׳ בסנהדרין פ׳ ב״ס ורק משום שיהודה נתאוה להרבות זרעו והוא לא היה יכול לקחת אשה אחרת משום שאשתו היתה בת שוע ואין זה כבודו שיקח אשה על בתו ועתה כאשר ראה שלא יוליד עוד ממנה השתדל למהר ליתן אשה גדולה לבנו הצעיר בשנים. ובאשר היא אשה גדולה בשנים תלד ממנו כדאי׳ בסנהדרין דק״ד ובאיכה רבתי שכך היו עושין בירושלים להרבות בנים שהיו משיאין גדולה לקטן: ב׳ ושמה תמר. היתה חשובה מאד עד שהיא כדאית להזכר בשמה. ושע״כ זכתה שיצא ממנה זרע מלוכה בישראל: ל״ח:א׳ק״ב א׳ ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳. הזכיר הכתוב עוד הפעם שהיה בכור יהודה ללמד דזה גרם שמת שלא היה חוטא כ״כ שיענש בהכרת כזה אלא שהיה רע בעיני ה׳ ואינו כדאי שיצא ממנו זרע מלוכה והרי הוא בכור יהודה וא״כ ראוי היה שיצא ממנו זרע מלוכה. ובשביל שהיה רע ואינו הגון ע״כ מת וכדאי׳ ביומא דע״ב ב׳ זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית לו זיר: ל״ח:א׳ק״ג א׳ ויבם אתה. הנה בס׳ דברים פ׳ יבום נתבאר דבלשון המקרא נקרא יבום מי שבא אל אשת אחיו רק פעם א׳ בתורת יבום ואינה נושאת חן בעיניו ליקחנה לאשה. וכן כאן לא אבה אונן ליקחנה לאשה ואמר לו אביו שיבא אל אשת אחיו בתורת יבום ואחר כך יגרשנה: ל״ח:א׳ק״ד א׳ והיה אם בא. כאשר בא מיבעי אלא הוא כדברינו. שבאמת לא רצה להקים לאחיו שם וגם לא מצאה חן בעיניו ולא רצה לבא עליה כלל רק שאביו הכריחו לכך מש״ה והיה אם בא אפילו אם בא עשה מעשה שלא ידע אביו. ובדעתו היה לגרשה כדין יבום שמגרשה אח״כ אע״פ שלא נתעברה ולא הקים שם לאחיו. ובזה מובן הפלא האיך עלה ע״ד אונן שלעולם ישחית זרעו ח״ו ולא יהיה לו בנים כלל. אלא כדברינו שבדעתו היה שלא יבא עליה יותר ויקח אחרת: ל״ח:א׳ק״ה א׳ אשר עשה. כאן היה המעשה ראוי להמיתו ולא בשביל שלא תלד תמר ממנו כמו שהיה בער. משא״כ באונן גם בל״ז לא תלד ממנו. אבל המעשה גרם שלא יזכה לבנים כמו שלא נתן זרע לאחיו באותו מעשה מש״ה דקדק הכתוב אשר עשה: ל״ח:א׳ק״ו א׳ כי אמר. אם היתה הכונה שחשש שהיא קטלנית קשה קושית הרמב״ן מה זה בוש לומר לה שתלך לה ותו הרי תנאי היא ביבמות דס״ד אם בתרי או בתלת מתחזקת לכך. ותו מאי דייק הכתוב פן ימות גם הוא כאחיו מאי נ״מ במה שהמה אחיו מש״ה פי׳ הרמב״ן שחשש שלא יכשל גם הוא בעון מפני ילדותו וכ״כ הספורנו. וזה אינו נכון לפי דברינו שלא נשתוו בטעם המיתה וגם נראה שלא ידע יהודה כלל סיבת מיתתם אלא כך פי׳ המקרא דלכן אמר שבי אלמנה בית אביך משום פן ימות וגו׳ דהא שלא ניתנה לאשה באותה שעה לשלה הוא משום שלא היה ראוי עדיין לאישות שהרי היה בן ד׳ שנים אבל למאי אמר שבי אלמנה בית אביך ולא רצה שתשב אצלו כדין שומרת יבם שיושבת בית בעלה ע״ז נתן לה טעם פן ימות גם הוא כאחיו כי הוא לא ידע סיבת מיתתם. ובאשר שניהם מתו לערך בני שמונה שנים כסבור שכך טבע גידולם למות בני שמונה. ואולי גם זה הנולד לאמם טבעו כך וא״כ לא יזכה גם הוא ליבמה ולמאי תשב בביתו חנם ויהי לו צער כפול ע״כ תשב בית אביה ואם ימות ה״ז תנשא לאיש : ל״ח:א׳ק״ז א׳ וינחם יהודה. גם על הבנים שהרי מעתה ישא אחרת ויוליד בנים ע״כ עלה בדעתו הרהורי אשה ואירע מה שאירע: ל״ח:א׳ק״ח א׳ לגז צאנו. והיה נהוג לעשות ימי משתה ושמחה כמבואר באבשלום וש״מ וביום טובה לבו טוב עליו ע״כ: ל״ח:א׳ק״ט א׳ ותתעלף. כריכה היטב סביב צוארה לא כסוי בלבד שאם היה כסוי לבד היה מתגלה פניה בשעת תשמיש והיה מכירה אבל כאשר היתה מעולפת היטב לכן היתה גם בשעת תשמיש בפנים מכוסים: ב׳ בפתח עינים. במדינות הללו אין אכסניות על הדרך כ״א בית ריקם ואין איש דר שם ומי שנצרך ללון בלילה בדרך בא ולן שם והוא נקרא עינים והיה שם מטות ריקניות: ג׳ כי גדל שלה. והסיבה לזה באמת לא נודע רק שהיה בדרך השגחה וכאשר אמר יהודה וכמו שיבואר במקרא כ״ו: ל״ח:א׳ק״י א׳ ויראה יהודה. מרחוק בהיותו עוד בדרך: ב׳ כי כסתה פניה. דאלו היו פניה מגולים היה מכירה מרחוק כי היא תמר אבל באשר היו פניה מכוסים חשבה לזונה. ואחר שהוחלט אצלו שהיא זונה שוב אח״כ כשדברה עמו לא הכירה בקולה שלא עלה ע״ד שתמר כלתו החשובה ביותר תעשה מעשה זונה ח״ו ע״כ לא היה קולה לאות כ״כ כמו שלא הכריע יצחק מקול יעקב שהוא הוא כמו שהכריע ממישוש הידים שהוא עשו: ל״ח:א׳קי״א א׳ כי לא ידע. אפילו אחר שדבר עמה: ב׳ מה תתן לי. ידעה שאין לו באותה שעה אלא הדברים המסוימין שהמה שלו ולזה כוונה תחלה: ל״ח:א׳קי״ב א׳ אנכי. מלה זו מיותרת ופירושו שלפי ערכי די בגדי עזים. שאתנן זונה משתלם לפי ערך הבועל ומי שהוא מפחותי ערך משלם יותר ע״כ אמר אנכי די במה שאשלח גדי עזים והודית לו שכן הוא אבל התחכמה לבקש ערבון: ל״ח:א׳קי״ג א׳ ופתילך. פרש״י השמלה. ואין הכונה השמלה בשלימות דאם כן לכתוב שמלתך אלא הפתיל היה מונח על השמלה שהוא הבגד עליון מלבוש אנשים חשובים ומי שחשוב יותר יש לו עוד פתיל על צואר השמלה והוא יכול להשמט מהשמלה. ואולי היה הפתיל של תכלת כדי לזכור כסא הכבוד וכך נהגו בני יעקב. והנה שלשה דברים הללו היה לאות על שלש מעלות. חותם הוא למחוקק. פתיל הוא למתבודד ביראת ה׳. מטה הוא לשבט מושל: ל״ח:א׳קט״ו א׳ את גדי העזים. לקחת הערבון מידה. שליהודה לא היה ערך גדי העזים שוה כלום נגד שלשה דברים הללו. ואצל זונה הוא להיפך. דמה לזונה בשלשה דברים אלו: ל״ח:א׳קט״ז א׳ לא היתה בזה קדשה. ואין תקוה לחקור עוד: ל״ח:א׳קי״ח א׳ תקח לה. לענין היזק של יהודה אמר שאין כדאי לחקור עוד פן נהיה לבוז. ולענין היזק שלה אמר עוד. ב׳ הנה שלחתי וגו׳. ויותר מזה איני מחויב: ל״ח:א׳קי״ט א׳ זנתה תמר כלתך. הוא חטא לשמים שהרי היא שומרת יבם: ב׳ וגם הנה הרה לזנונים. להרבה מנאפים באשר ידוע דזונה אינה מתעברת מהרה משום שהיא מתהפכת. וא״כ מסתמא זנתה הרבה ובזה חטאה על כבודו שמסרה שעבוד שיש לו ולבנו שלה לאדם הדיוט: ג׳ ותשרף. באשר היה כמו מושל שבזתה אותו והיה המנהג שאותו שופט דן לפ״כ: ל״ח:א׳ק״כ א׳ לאיש אשר אלה לו. החפצים הללו וא״כ אפי׳ לא יודע שהמה שלו. מ״מ יבין שלא זנתה עם רועה זונות שהרי הוא נושא כאלה. וא״כ אין חרפה לו כ״כ. אח״כ הוסיפה לאמר הכר נא וגו׳ שזה הוא בעצמו: ל״ח:א׳קכ״א א׳ כי על כן וגו׳. לכל פירושי ראשונים ז״ל תיבות על כן אינם מדויקים ומה מקרא חסר אם היה כתוב כי לא נתתיה וגו׳ אלא כך הפי׳ דהנה מעשה זה שבעל יהודה את כלתו שנהגו איסור גם לפני מ״ת היה אפשר לחשוב לשבח ולגנאי וכן לתמר. היינו אם בא עליה שלא בשביל הקמת שם הוא גנאי ואי להקמת שם הוא שבח. אכן ליהודה שלא ידע שהיא תמר אין בזה לא שבח ולא גנאי אבל תמר אם היתה כונתה לזנות היה בזה אשמה גדולה אבל אם היה כדי להקים זרע מיהודה היה בזה שבח נעלה שמסרה נפשה בשביל זה וא״כ לא נתבררה הכונה: ב׳ ויאמר יהודה צדקה ממני. יותר ממני שהיא כוונה לשם מצוה. ופי׳ מאין הוא יודע כי על כן וגו׳. שהרי באמת לפלא בעיני מדוע לא נתתיה לשלה בני. וכמתפלא על עצמו ואמר משום שהיא צדקה והתפללה להקים זרע ממני שאני חשוב בן יעקב ולאה יותר מבני שהוא בן הכנענית. והבין שהוא סיבה מן השמים שיגיע לידי כך: ג׳ ולא יסף עוד לדעתה. כבר נתבאר בפ׳ בראשית דלשון ידיעה בתה״מ אינו אלא לדעת שהוא ידע בכונה פרטית את מי הוא בועל לפי הענין והכא כתיב ולא יסף עוד לדעתה. היינו לקדשה ולהכניסה כדין אע״ג שמה שבעלה היה בדרך זנות מ״מ כיון שבעלה לתועלת הקמת שם ה״ז קנאה אף בלי ידיעה כדאיתא ביבמות פ׳ החולץ ולקחה לו לאשה כיון שלקחה ה״ה כאשתו ותנן בריש פ׳ הבא על יבמתו בין בשוגג כו׳ קנאה: ל״ח:א׳קכ״ב א׳ והנה תאומים בבטנה. עוד בבטנה נודע להמילדת כי תאומים הם ע״כ קשרה השני על יד הראשון. וכ״כ הספורנו: ל״ח:א׳קכ״ד א׳ עליך פרץ. לא די שפרצת על השני גם עליך היה פרץ שגם הוא היה מסוכן בזה שנדחק לצאת ראשונה. ובזה התנכר הנער כי דרך המלך לו שפורץ לעשות לו דרך בשל חבירו. וגם מעמיד עצמו בסכנה למלחמה כדי להתגבר על חבירו: ל״ח:א׳קכ״ה א׳ ויקרא שמו זרח. דטבע חוט השני שנופל זהרותו על הפנים ומזריח עליו כמש״כ התוס׳ כתובות דע״ב ב׳ ד״ה בטוה ורד נגד פניה:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לח

רשב"ם: מ״ג:א׳כ״ח מ״ג:א׳כ״ט מ״ג:א׳ל׳ מ״ג:א׳ל״א מ״ג:א׳ל״ב מ״ג:א׳ל״ג מ״ג:א׳ל״ד מ״ג:א׳ל״ה מ״ג:א׳ל״ו מ״ג:א׳ל״ז מ״ג:א׳ל״ח מ״ג:א׳ל״ט א׳ וכסף משנה – לקנות. ב׳ אולי משגה הוא – לסימן נתנוהו על פי האמתחות להכיר כל אחד איזה אמתחת שלו, לפי חשבון הכסף ושכחוהו לחזור ולקחתו. מ״ג:א׳מ׳ מ״ג:א׳מ״א א׳ כאשר שכלתי שכלתי – כמו: וכאשר אבדתי אבדתי. כלומר, על הספק אני שולחו מה שיארע יארע. מ״ג:א׳מ״ב מ״ג:א׳מ״ג מ״ג:א׳מ״ד מ״ג:א׳מ״ה מ״ג:א׳מ״ו א׳ וידברו אליו פתח הבית – קודם שנכנסו. מ״ג:א׳מ״ז מ״ג:א׳מ״ח מ״ג:א׳מ״ט מ״ג:א׳נ׳ א׳ ואלהי אביכם – הכל היו יודעים שמלומדים בניסים היו. מ״ג:א׳נ״א מ״ג:א׳נ״ב א׳ ויכינו את המנחה – כי בדרך בשקים הוכחש יופי הפירות. מ״ג:א׳נ״ג מ״ג:א׳נ״ד מ״ג:א׳נ״ה מ״ג:א׳נ״ו מ״ג:א׳נ״ז מ״ג:א׳נ״ח מ״ג:א׳נ״ט א׳ כי תועבה – וכיחוי ובזוי היאלמצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו, כדכתיב: קראתי לזאת [רהב] הם שבת. וכן: כי תועבת מצרים כל רועה צאן. מבזים היו בעיניהם הרועים. כי הצאן היה מאוס בעיניהם. כדכתיב: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. דבר המשוקץ למצרים ומאוס נזבח לעיניהם לצורינו ולא יבזו אותנו לסוקלנו באבנים, דרך בזיון כמו שמצינו בשמעי בן גרה יצא יצוא [ומקלל] ויסקל. קילל דוד וסיקל בעפר דרך בזיון. מ״ג:א׳ס׳ א׳ וישבו לפניו – צוה יוסף להושיבם כך. ב׳ ויתמהו – שהרי כולם נולדו בשבע שנים ואין להבחין איזה קודם לזה. מ״ג:א׳ס״א א׳ ותרב – כמו: ותרבה נתרבתה מתנתו. וכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. נשתלמה.

תולדות יצחק על בראשית פרק-לח

תולדות יצחק: מ׳:א׳קע״ד א׳ חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים היה ראוי שיאמר למלך מצרים או לאדוניהם מלך מצרים ועוד למה קראם בכאן משקה ואופה ואחר כך קראם סריסים ושרים והשיב החכם ר' אפרים קארו אחי זצ"ל שדרך הוא שאע"פ שיש לשר גדול מינוי בבית המלך אינו עובד הוא עצמו המינוי אלא ממנה אחרים תחתיו לעבוד וכן עשו השרים האלה אבל החוטאים לא היו השרים שהם אינם עובדי' ואינם משקה ואופה אבל חטאו המשקה והאופה ולמי חטאו לאדוניהם כל אחד לאדוניו ובמה חטאו לאדוניהם במה שחטאו למלך מצרים ופרעה לא קצף על העובדים שלא מינה אותם המלך רק על השרים לפי שמינו אנשים בלתי ראויים לעבוד ונכון הוא: מ׳:א׳קפ״ג א׳ נצה הוא סמדר שנאמר לראות הפרחה הגפן ואחר כך פתח הסמדר גפן אלו ישראל שנאמר גפן ממצרים תסיע ג' שריגים שלשה רגלים כפורחת ובני ישראל פרו. נצה הגיע זמן ליגאל וכן הוא אמר ויז נצחם. הבשילו אשכלותיה הגיע זמן מצרים לשתות כוס תרעלה. ד"א גפן זו תורה. ג' שריגים באר ענן מן. כפורחת אלו בכורים. הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים:

צרור המור על בראשית פרק-לח

צרור המור: ל״ט:תתקכ״ב א׳ ויהי אחר הדברים האלה. הרצון בזה אחר שראתה שהיה יוסף יפה תואר ויפה מראה בלא אכילה ושתיה. חשקה נפשה בו ונשאה עיניה אל יוסף שלא כמנהג העולם הגברת חושקת בעבד. ועוד היות תובעת בפה לאמר שכבי עמי כי זה גנאי גדול לאשה עם בעלה. כ"ש עם אחר כמוזכר בכתובות על שתיית היין לאשה שניה תובעת בפה שלישית נרבעת אפילו לחמור. ולכן אמר בכאן ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף לאמר שכבה עמי. ויאמר אל אשת אדוניו כלומר. אע"פ שהיתה אשת אדוניו והיה חייב לעשות מאמרה. לא חלק לה כבוד בטענות צודקות. ואמר שלא היה ראוי להיות כפוי טובה למי שנתן לו את כל הכבוד הזה מהממון וכל אשר לו נתן בידו מהשררה איננו גדול בבית הזה ממני. ואולי אמר זה לפי שהיא היתה נודרת לו מתנות רבות לזהב ולכסף. וכן אומרת שתתן לו מעלה ושררה ושיעשה רצונה. כנגד הא' אמר איני צריך לזה כי כל אשר יש לו נתן בידי. וכנגד הב' אמר איננו גדול בבית הזה ממני. ומה מעלה תוכל לתת לי בענין שאחטא בדרך ארץ ומדרך המוסר. וגדולה מזאת וחטאתי לאלהים. ואמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו. מלאכת הבית המוטל עליו. ולדעת חז"ל שהוא בא לעשות צרכיו עמה. ושנראה לו דמות דיוקנו של אביו. דרשוהו מן הכתוב שאמר ואין איש מאנשי הבית שם בבית. לפי שלא היה לו לומר אלא ואין איש בבית. אבל אמר מאנשי הבית לא היה שם בבית. אבל איש אחר היה שם ומנו יעקב. ואולי לדעת זה יאמר ותתפשהו בבגדו כמו בבגדו בה. וכשראתה שלא עשתה רצונה קראה בקול גדול בענין שיאמינו לה. וסיפר שחרה אף אדוניו אבל לא האמינה מכל וכל ולכך לא הרגו. אבל כדי שלא להוציא לעז על אשתו נתנו בבית הסוהר. ואמר ויקח אדוני יוסף אותו. לרמוז שלקח כל אשר היה בידו וקבל חשבונותיו ואח"כ נתנו בבית הסוהר ועשה לו כבוד גדול שנתנו במקום אשר אסירי המלך אסורים. ומה' היתה לו בענין שיהיה מזומן לפתור חלום שר המשקים. ויהי שם בבית הסוהר ימים רבים. ויהי ה' את יוסף כאשר היה עמו עתה. ואולי לפי שלא היה ראוי מצד עצמו נטה אליו חסד אבותיו. או יאמר ויט אליו חסד עם אחרים נטיי"ה קטנה אבל בעיני שר בית הסוהר נתן חנו. וזהו ויתן חנו. או שרמז ויט אליו אזנו לקבל שועתו ולעשות עמו חסד. ולכן ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף וגו':

אבן עזרא על בראשית פרק-לח

אבן עזרא: {א} ויהי בעת ההוא. אין זאת העת כאשר נמכר יוסף רק קודם המכרו. וכמוהו משם נסעו הגדגדה. בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי. ושבט הלוי נבחר בשנה השנית ונסעו אל גדגר בשנת הארבעים ובמקומו אפרשנו. ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה והיה ראוי להיות אחר והמדנים מכרו אותו פרשת ויוסף הורד מצרימה להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו. והוצרכתי לפי' הזה בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק כ"ב שנה והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה וגדל עד שהי' לו זרע וזה לא ימצא פחות מי"ב שנה ועוד וירבו הימים גם הרתה תמר והולידה פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים. ואל יקשה עליך דבר בצלאל כי בגעתי אל מקומו אפרשנו: {ב} איש כנעני. יש אומרים סוחר. כמו כנען בידו מאזני מרמה ועם תוספות יו"ד ולא יהיה כנעני עוד. ויתכן להיות כמשמעו. וחכמינו ז"ל אמרו כי וירד יהודה שירד מגדולתו. וזה דרך דרש כי הבא מפאת צפון של עולם לדרומו הוא יורד ואנשי המחקר יבינו כי זה אמת: {ה} בכזיב. שם מקום: {ח} ויבם אותה. טעמו אחר שאתה יבמה הראה היבום וזהו בא אל אשת אחיך. ובפרשת כי ישבו אחים יחדיו אאריך מעט אם השם יאריך ימי עד הגיעי שם: {ט} כי לא לו יהיה הזרע. לא יקרא בשמו. כטעם והיה הבכור אשר תלד: ושחת ארצה. היה משחית זרע הקרי ושופך לחוץ בארץ. ואתמה מבן תמים המזרחי שפי' ושחת ארצה שעשה לה שלא כדרך הנשים בעבור שלא תהר והנה שחת הארץ שלה. כי עליו היא יושבת בארץ וזה פי' שגעון וחלילה חלילה להתגאל זרע הקדש בטנוף הטנוף: נתן זרע. כמו השלם: {יא} שבי אלמנה בית אביך. בחסרון בי"ת קודם בי"ת כמו הנמצא בית ה': {יב} וינחם יהודה. פי' אחר שקבל תנחומין עלה: על גזזי צאנו. על תחת אל: {יד} ותכס. פועל יוצא וטעמו ותכס עצמה: ותתעלף. טעמו שהסתיר' פניה וכן ויתעלף. הסתיר פניו בבגדיו. וקרוב מהם מעולפת ספירים: בפתח עינים. שם מקום. ויש אומרים כי שני מעיינות מים היו בדרך ויש להם כדמות פתח ומשם יעבור יהודה בשובו אל מקומו: {טו} כי כסתה פניה. פי' ותתעלף. והמפרש כי כסתה פניה במיני צבעונין והביא ראיה מבתו הבל הוא. כי אין מביאין ראי' מן השוטים. גם נכון הוא מה שדרשו רז"ל שהיתה צנועה בבית חמיה: {יח} חותמך. מרב תאותו נתן ג' דברים ערבון על דבר קל. ופי' קדשה בפסוק לא יהיה קדש אפרשהו: {כג} תקח לה. עזוב אותה ותקח הערבון: פן נהיה לבוז. ללעג שנתתי חותם ופתיל ומטה ערבון על דבר קל כזה: ואני הנה שלחתי את הגדי הזה ואתה לא מצאתה. וזה אות כי תקח לה הערבון: {כד} כמשלש חדשים. בתוס' מ"ם קודם שלש ובימים בתוספת מ"ם אחר שלש: {כה} היא מוצאת. היה ראוי להיות כמו מודעת זאת לולי העלם האל"ף כמשפטה: {כו} כי על כן לא נתתיה. כמו כי על כן ראיתי פניך. כטעם חכמינו הואיל ולא נתתיה. או טעמו עשתה כן כי לא נתתיה: לדעתה. לשכב עמה: {כח} ויתן יד. האחד מהם ולא נזכר שמו כי עוד לא נקרא. גם אלה במעשה פלא שנבקעו השליות יחד והשיב זה ידו ויצא אחיו: {כט} מה פרצת. כאדם שיפרוץ גדר ויצא ממנו והנה יש עליך משפט זה הפרץ. ואחרים אמרו שהוא כמו ופרצת. והגאון אמר כי מה פרצת כמשמעו רק עליך פרץ. מגזרת ויפרץ לרב:

מיני תרגומא על בראשית פרק-לח

מיני תרגומא:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לח

תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וּנְחַת יְהוּדָה מִלְּוַת אֲחוֹהִי וּסְטָא עַד גַּבְרָא עֲדֻלָּמָאָה וּשְׁמֵהּ חִירָה: {ב} וַחֲזָא תַמָּן יְהוּדָה בַּת גְּבַר תַּגָּרָא וּשְׁמֵהּ שׁוּעַ וְנָסְבַהּ וְעַל לְוָתַהּ: {ג} וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ עֵר: {ד} וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אוֹנָן: {ה} וְאוֹסִיפַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁלָה וַהֲוָה בִכְזִיב כַּד יְלִידַת יָתֵהּ: {ו} וּנְסִיב יְהוּדָה אִתְּתָא לְעֵר בּוּכְרֵהּ וּשְׁמַהּ תָּמָר: {ז} וַהֲוָה עֵר בּוּכְרָא דִיהוּדָה בִּישׁ קֳדָם יְיָ וַאֲמִיתֵהּ יְיָ: {ח} וַאֲמַר יְהוּדָה לְאוֹנָן עוּל לְוַת אִתַּת אָחוּךְ וְיַבֵּם יָתַהּ וַאֲקֵים זַרְעָא לְאָחוּךְ: {ט} וִידַע אוֹנָן אֲרֵי לָא עַל שְׁמֵהּ מִתְקְרֵי זַרְעָא וַהֲוָה כַּד עָלֵיל לְוַת אִתַּת אֲחוּהִי וּמְחַבֵּל אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא בְּדִיל דְּלָא לְקַיָּמָא זַרְעָא לַאֲחוּהִי: {י} וּבְאֵישׁ קֳדָם יְיָ דִּי עֲבָד וַאֲמִית אַף יָתֵהּ: {יא} וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְּתֵהּ תִּיבִי אַרְמְלָא בֵית אָבִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְרִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹהִי וַאֲזָלַת תָּמָר וִיתִיבַת בֵּית אָבוּהָא: {יב} וּסְגִיאוּ יוֹמַיָּא וּמִיתַת בַּת שׁוּעַ אִתַּת יְהוּדָה וְאִתְנַחֵם יְהוּדָה וּסְלִיק עַל גּוֹזְזֵי עָנֵהּ הוּא וְחִירָה רַחֲמֵהּ עֲדֻלָּמָאָה לְתִמְנָת: {יג} וְאִתְחַוָּא לְתָמָר לְמֵימָר הָא חֲמוּיִךְ סָלֵק לְתִמְנָת לְמֵיגַז עָנֵהּ: {יד} וְאַעְדִּיאַת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ מִנַּהּ וְאִתְכַּסִּיאַת בְּעֵיפָא וְאִתַּקָּנַת וִיתִיבַת בְּפָרָשׁוּת עַיְנִין דִּי עַל אֹרַח תִּמְנָת אֲרֵי חָזַת אֲרֵי רְבָא שֵׁלָה וְהִיא לָא אִתְיְהִיבַת לֵהּ לְאִנְתּוּ: {טו} וַחֲזָאַהּ יְהוּדָה וְחַשְּׁבַהּ כְּנָפְקַת בָּרָא אֲרֵי כַסִּיאַת אַפָּאָה: {טז} וּסְטָא לְוָתַהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הָבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ אֲרֵי לָא יְדַע אֲרֵי כַלְּתֵהּ הִיא וַאֲמֶרֶת מַה תִּתֵּן לִי אֲרֵי תֵיעוֹל לְוָתִי: {יז} וַאֲמַר אֲנָא אֲשַׁלַּח גַּדְיָא בַר עִזֵּי מִן עָנָא וַאֲמֶרֶת אִם תִּתֵּן מַשְׁכּוֹנָא עַד דְּתִשְׁלָח: {יח} וַאֲמַר מָה מַשְׁכּוֹנָא דִּי אֶתֵּן לָךְ וַאֲמֶרֶת עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ וְחוּטְרָךְ דִּי בִידָךְ וִיהַב לַהּ וְעַל לְוָתַהּ וְעַדִּיאַת לֵהּ: {יט} וְקָמַת וַאֲזָלַת וְאַעְדִּיאַת עֵיפַהּ מִנַּהּ וּלְבִישַׁת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ: {כ} וְשַׁדַּר יְהוּדָה יָת גַּדְיָא בַר עִזֵּי בִּידָא דְרַחֲמֵהּ עֲדֻלָּמָאָה לְמִסַּב מַשְׁכּוֹנָא מִידָא דְאִתְּתָא וְלָא אַשְׁכְּחַהּ: {כא} וּשְׁאִיל יָת אֲנָשֵׁי אַתְרַהּ לְמֵימַר אָן מְקַדִּשְׁתָּא הִיא בְעַיְנִין עַל אָרְחָא וַאֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא: {כב} וְתָב לְוַת יְהוּדָה וַאֲמַר לָא אַשְׁכְּחִיתַהּ וְאַף אֲנָשֵׁי אַתְרָא אֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא: {כג} וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַּב לַהּ דִילְמָא נְהֵי לְחוֹךְ הָא שַׁדָּרִית גַּדְיָא הָדֵין וְאַתְּ לָא אַשְׁכְּחִתַּהּ: {כד} וַהֲוָה כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא וְאִתְחַוָּא לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָךְ וְאַף הָא מְעַדְיָא לִזְנוּתָא וַאֲמַר יְהוּדָה אַפְּקוּהַ וְתִתּוֹקָד: {כה} הִיא מִתַּפְּקָא וְהִיא שְׁלָחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דִּי אִלֵּין דִּילֵהּ מִנֵּהּ אֲנָא מְעַדְיָא וַאֲמֶרֶת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן לְמָן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין: {כו} וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהָבִתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסִיף עוֹד לְמִידְעַהּ: {כז} וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּמֵילְדַהּ וְהָא תְיוֹמִין בִּמְעָהָא: {כח} וַהֲוָה בְּמֵילְדַהּ וִיהַב יְדָא וּנְסִיבַת חַיְתָא וּקְטָרַת עַל יְדֵהּ זְהוֹרִיתָא לְמֵימַר דֵּין נְפַק קַדְמָאָה: {כט} וַהֲוָה כַּד אֲתֵיב יְדֵהּ וְהָא נְפַק אֲחוּהִי וַאֲמֶרֶת מָה תְקוֹף סַגִּי עֲלָךְ לְמִתְקָף וּקְרָא שְׁמֵהּ פָּרֶץ: {ל} וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי דִּי עַל יְדֵהּ זְהוֹרִיתָא וּקְרָא שְׁמֵהּ זָרַח: [ס]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לח

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה בְּעִידָנָא הַהוּא וּנְחַת יְהוּדָה מִנִכְסוֹי וְאִתְפְּרַשׁ מִן אָחוֹי וּסְטָא לְוַת גַבְרָא עֲדוּלְמָאָה וּשְׁמֵיהּ חִירָה: {ב} וַחֲמָא תַמָן יְהוּדָה בְּרַת גְבַר תַּגָר וּשְׁמֵיהּ שׁוּעַ וְגַיְירָהּ וְעַל לְוָתָהּ: {ג} וְאִתְעַבָּרַת וִילִדַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ עֵר אֲרוּם בְּלָא וְולַד עָתִיד לִמְמָת: {ד} וְאִתְעַבָּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ אוֹנָן אֲרוּם בְּרַם עֲלוֹי עָתִיד אָבוֹי לְאִתְאַבְּלָא: {ה} וְאוֹסִיפַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שֵׁלָה אֲרוּם שְׁלִי יָתָהּ בַּעֲלָהּ וַהֲוָה בְּפַסְקַתַ כַּד יְלֵידַת יָתֵיהּ: {ו} וּנְסִיב יְהוּדָה אִיתָּא לְעֵר בּוּכְרֵיהּ בְּרַת שֵׁם רַבָּא וּשְׁמָהּ תָּמָר: {ז} וַהֲוָה עֵר בּוּכְרָא דִיהוּדָה בִּישׁ קֳדָם יְיָ עַל דְלָא הֲוָה יָהִיב זַרְעֵיהּ לְאִנְתְּתֵיהּ וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ עֲלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ יְיָ: {ח} וַאֲמַר יְהוּדָה לְאוֹנָן עוֹל לְוַת אִתַּת אָחוּךְ וְיַיבֵּם יָתָהּ וַאֲקֵם זַרְעָא עַל שְׁמָא דְאָחוּךְ: {ט} וִידַע אוֹנָן אֲרוּם לָא עַל שְׁמֵיהּ אִיקְרוֹן בְּנִין וַהֲוָה כַּד הֲוָה עָלֵיל לְוַת אִנְתְּתֵיהּ דְאָחוֹי הֲוָה מִחַבֵּל עוֹבְדוֹי עַל אַרְעָא דְלָא לְמִקְמָה בְּנִין עַל שְׁמֵיהּ דְאָחוֹי: {י} וּבְאֵשׁ קֳדָם יְיָ מַה דְעָבַד וּקְטַע אוּף יַת יוֹמוֹי: {יא} וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְתֵיהּ תִיבִי אַרְמְלָא בֵּית אֲבוּיִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְּרִי אֲרוּם אָמַר דִלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹי וְאָזְלַת תָּמָר וִיתֵבַת בֵּית אָבוּהָא: {יב} וּסְגוֹ יוֹמַיָא וּמִיתַת בַּת שׁוּעַ אִיתַּת יְהוּדָה וְאִתְנְחֵם יְהוּדָה וּסְלֵיק עַל גוֹזְזֵי עָנֵיהּ הוּא וְחִירָה רַחֲמֵיהּ עֲדוּלְמָאָה לְתִמְנָת: {יג} וְאִיתְנֵי לְתָמָר לְמֵימָר הָא חֲמוּיִיךְ סַלִיק לְתִמְנָת לְמֵיגַז עָנֵיהּ: {יד} וְאַעֲדַת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתָהּ מִינָהּ וְכַסְיַית בִּרְדִידָא וְאַעַטְפַת וִיתֵיבַת בְפַרְשַׁת אָרְחִין דְכָל עַיְינִין מִסְתַּכְּלִין תַּמָן דְעַל שְׁבִילָא דְתִמְנַת אֲרוּם חָמַת אֲרוּם רַבָּא שֵׁלָה וְהִיא לָא אִתְיְהִיבַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ: {טו} וְחַמְיָהּ יְהוּדָה וַהֲוָה מְדַמָה בְּאַנְפּוֹי כְּנַפְקַת בָּרָא אֲרוּם כְּעִיסַת אַפִּין הֲוַת בְּבֵיתֵיהּ דִיהוּדָה וְלָא הֲוָה יְהוּדָה רָחֵים יָתָהּ: {טז} וּסְטָא לְוָותָהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הֲבִי כְּדוֹן אֵיעוֹל לְוָותִיךְ אֲרוּם לָא יָדַע אֲרוּם כַּלְתֵיהּ הִיא וַאֲמָרַת מַה תִתֵּן לִי אֲרוּם תֵיעוֹל לְוָתִי: {יז} וַאֲמַר אֲנָא אֲשַׁדֵר גִידֵי בַּר עִיזֵי מִן עָנָא וַאֲמָרַת אִין תִּתֵּן מַשְׁכּוֹנָא עַד דְתִשְׁדַר: {יח} וַאֲמַר מַה מַשְׁכּוֹנָא דְאֶתֵּן לִיךְ וַאֲמָרַת סִיטוּמְתָּךְ וְחוּטְיָיךְ וְחוּטְרָךְ דְבִידָךְ וִיהַב לָהּ וְעַל לְוָותָהּ וְאִתְעַבָּרַת לֵיהּ: {יט} וְקָמַת וְאָזְלַת וְעָדַת רְדִידָהּ מִנָהּ וּלְבִישַׁת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתָהּ: {כ} וְשַׁדַר יְהוּדָה יַת גִידֵי בַּר עִזֵי בְּיַד רַחֲמֵיהּ עֲדוּלְמָאָה לְמִסַב מַשְׁכּוֹנָא מִידָא דְאִיתְּתָא וְלָא אַשְׁכְּחָה: {כא} וּשְׁאַל יַת אִינְשֵׁי אַתְרָהּ לְמֵימַר הָאַן מַטְעִיתָא דְהִיא בִּסְכוֹת עַיְינִין עַל אוֹרְחָא וַאֲמָרוּ לָא הֲוָת הָכָא מַטְעִיתָא: {כב} וְתַב לְוַת יְהוּדָה וַאֲמַר לָא אַשְׁכְּחִיתָהּ וְאוּף אִינְשֵׁי אַתְרָא אֲמָרוּ לָא הֲוַת הָכָא מַטְעִיתָא: {כג} וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַב לָהּ מַשְׁכּוֹנְיָא דִילְמָא נֶהֱוֵי לִגְחוּךְ הָא שַׁדְרִית יַת גַדְיָא הָדֵין וְאַנְתְּ לָא אַשְׁכַּחְתָּהּ: {כד} וַהֲוָה בִּזְמַן תְּלַת יַרְחִין אִשְׁתְּמוֹדְעָא דִמְעַבְּרָא הִיא וְאִיתְנֵי לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנְיָית תָּמָר כַּלְתֵךְ וְאוּף הָא מְעַבְּרָא לִזְנוּ וַאֲמַר יְהוּדָה הֲלָא בַּת כָּהֵן הִיא הַנְפָקוּהָא וְתִתּוֹקָד: {כה} תָּמָר מִתְאַפְקָא לְאִיתּוֹקְדָא וּבְעַת תְּלַת מַשְׁכּוֹנְיָא וְלָא אַשְׁכַּחְתְּנוּן תָּלַת עֵינָהָא לִשְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ עֲנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא אַנַנְקִי וְאַנְהָר עַיְינִי וְאַשְׁכַּח תְּלַת סַהֲדֵי וַאֲנָא מְקַיְימָא לָךְ מִן חַרְצְיַי תְּלָתָא קַדִישַׁיָיא דְמִקַדְשִׁין שְׁמָךְ וְנַחְתִין לְאַתּוּן נוּרָא בְּבִקְעַת דוּרָא בֵּיהּ שַׁעְתָּא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִיכָאֵל וְאַנְהַר עַיְינָהּ וְאַשְׁכַּחְתּוּן וּנְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קָמֵי רִיגְלֵי דַיָינַיָא וַאֲמַרַת גַבְרָא דְאִלֵין מַשְׁכּוֹנְיָא דִידֵיהּ מִינֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא וְאַף עַל גַב דַאֲנָא יָקְדָא לֵית אֲנָא מְפַרְסְמָא לֵיהּ בְּרָם מָרֵי עַלְמָא יִתֵּן בִּלְבָבֵיהּ דְיַכִּיר יַתְהוֹם וִישֵׁיזִיב יָתִי מִן דִינָא רַבָּא הָדֵין וְכֵיוַן דְחָמָא יַתְהוֹם יְהוּדָה אַכֵּר יַתְהוֹם בְּכֵן אָמַר בְּלִבֵּיהּ טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין דְהוּא עָלַם עֲבִיר וְלָא נַבְהִית בְּאַנְפֵּי אַבְהָתִי צַדִיקַיָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי טַב לִי יַקִיד בְּעַלְמָא הָדֵין בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלָא נֵיקַד בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵשָׁא דְמֵיכְלָא קָבֵיל מֵיכְלָא הוּא לְפוּם דְאַמָרִית לְיַעֲקב אַבָּא אַכַּר כְּדוֹן פַּרְגוֹדָא דִבְרָךְ לְפוּם כֵּן צְרָכִית לְמִשְׁמַע בְּבֵי דִינָא לְמַן אִינוּן סִיטוּמְתָּא וְחוֹטְיָא וְחוֹטְרַיָא הָאִלֵין: {כו} וְאַכֵּר יְהוּדָה וַאֲמַר זַכְיָא הִיא תָמָר מִינִי אִתְעַבָּרַת וּבְרַת קָלָא נַפְלַת מִשְׁמַיָיא וַאֲמַרַת דְמִן קֳדָמַי הֲוָה פִּתְגָמָא וְאִשְׁתְּזָבוּ תַּרְוֵיהוֹם מִן דִינָא וַאֲמַר בְּגִין דְלָא יְהַבְתָּהּ לְשֵׁלָה בְּרִי אִירַע יָתִי כְּדוֹן וְלָא אוֹסֵף תּוּב לְמֵידְעָהּ בְּמִשְׁכְּבָא: {כז} וַהֲוָה בְּעִידַן מֵלְדָהּ וְהָא תְיוּמִין בִּמְעָהָא: {כח} וַהֲוָה בְּמוֹלְדָהּ וּפָשַׁט יוֹלְדָא יַת יְדֵיהּ וּנְסִיבַת חַיְיתָא וּקְטָרַת עַל יְדֵיהּ חוּט זְהוֹרִי לְמֵימָר דֵין נְפַק בְּקַדְמֵיתָא: {כט} וַהֲוָה כַּד אָתֵיב יוֹלְדָא יַת יְדֵיהּ וְהָא נְפַק אָחוֹי וַאֲמַרַת מַה תְּקוֹף סַגִי תְּקִיפְתָּא וְעָלָךְ אִית לְמִיתְקוֹף דְאַנְתְּ עָתִיד לְמֶחֱסַן מַלְכְּוָותָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ פָּרֶץ: {ל} וּבָתַר כְּדֵין נְפַק אָחוֹי דְעַל יְדֵיהּ קָטִיר חוּט זְהוֹרֵי וּקְרַת שְׁמֵיהּ זָרַח:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לח

תרגום ירושלמי: ה׳ וַהֲוָה דְפַסְקָא: ט״ו אֲרוּם צִמְצְמַת אַפָּהָא: י״ט רְדִידָה: כ״ה תָּמָר נַפְקַת לְמִיתּוֹקְדָא בְּנוּרָא וּבָעֵת תְּלָתָא סַהֲדֵי וְלָא אַשְׁכְּחַת יַתְהוֹן תָּלַת עַיְינָא לִמְרוֹמָא וַאֲמָרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמֵי מִן קֳדָמָךְ יְיָ אַתְּ הוּא יְיָ אֱלהִים דְעֲנֵי לַעֲיָיקַיָא בְּשַׁעַת עֲקַתְהוֹן עָנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא דְהוּא שַׁעַת אֲנַנְקֵי וַאֲנָא מְקַיִמְנָא לָךְ תְּלָתָא צַדִיקִין בְּבִקְעַת דוּרָא חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה בָּהּ בְּשַׁעְתָּא שְׁמַע מֵימְרֵיהּ דַיְיָ קַל צְלוֹתָהּ וַאֲמַר לְמִיכָאֵל חוּת וְהַב יַתְהוֹן לְהַנְהָרִין עֵינֵיהּ כַּד הֲוָה חֲמַת יַתְהוֹן נְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קֳדָם רִגְלוֹי דְדַיְינַיָא וַאֲמָרַת לְהוֹן גַבְרָא דְאִילֵין דִידֵיהּ מִנֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא אַף עַל גַב דִיקִידָה לֵית אֲנָא מְפַרְסַיָא לֵיהּ בְּרַם רְחִיצָא אֲנָא בְּרִבּוֹן כָּל עַלְמַיָא יְיָ דְהוּא סָהִיד בֵּינִי וּבֵינֵיהּ דִיהַב בְּלִבֵּיהּ דְגַבְרָא דְאִלֵין דִידֵיהּ דְיַחְכִּים לְמַן עִזְקָתֵיהּ וְשׁוֹשִׁיפָא וְחוּטְרָא הָאִילֵין: כ״ו וְחַכֵּם יְהוּדָה תְּלָתָא סַהֲדוֹי וְקָם עַל רִיגְלוֹי וַאֲמַר בְּבָעוּ מִנְכוֹן אַחַי וֶאֱנָשֵׁי בַּיְיתֵיהּ דְאַבָּא קַבִּילוּ מִנִי בִּמְכִילָא דְאִינַשׁ מְכִיל בָּהּ מִתְכִּיל לֵיהּ בֵּין מְכִילָא טָבָא בֵּין מְכִילָא בִּישָׁא וְטוֹבוֹי דְכָל אִינַשׁ דִמְגַלֵי עוֹבְדוֹי עַל דִנְסִיבַת פַּרְגוֹדָא דְיוֹסֵף אָחִי וְאִצְבָּעִית יָתָהּ בְּאִידְמָא דִצְפִירָא וְקָרִיבִית יָתָהּ קֳדָם רִיגְלִי דְאַבָּא וַאֲמַר לֵיהּ חַכִּים כְּעַן הַפַּרְגוֹד דִבְרָךְ הוּא דָא אִילָא מְכִילָא לְקָבֵיל מְכִילָא סִדְרִין לְקָבֵיל סִדְרִין טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא בָּהִית לְעַלְמָא דַאֲתִי טַב לִי יָקַד בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלֵית אֲנָא יְקִיד בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא זַכְּאַי הִיא תָּמָר כַּלָתִי בְּדִינָא מִנִי הִיא מְעַבְּרָא חַס לָהּ לְתָמָר כַּלָתִי לֵית הִיא מְעַבְּרָא בְּנִין דִזְנוּ בְּגִין כְּדֵין לָא אַסְבִית יָתָהּ לְשֵׁלָה בְּרִי בְּרַת קָלָא נַפְקַת מִן שְׁמַיָא וַאֲמָרַת תְּרֵיכוֹן זַכְוָן בְּדִינָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת פִּתְגָמָא וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמֵיחֲכּוּם יָתָהּ:

רלב"ג על בראשית פרק-לח

רלב"ג:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il