בראשית פרק-לה – עם 26 מפרשים

{א} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶֽל יַֽעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַֽעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִֽיךָ: {ב} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹֽכְכֶם וְהִֽטַהֲרוּ וְהַֽחֲלִיפוּ שִׂמְלֹֽתֵיכֶֽם: {ג} וְנָקוּמָה וְנַֽעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶֽעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָֽעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָֽרָתִי וַֽיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָֽכְתִּי: {ד} וַיִּתְּנוּ אֶֽל יַֽעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַֽעֲקֹב תַּחַת הָֽאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶֽם: {ה} וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב: {ו} וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּֽוֹ: {ז} וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָֽאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִֽיו: {ח} וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָֽאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכֽוּת: (פ) {ט} וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַֽעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתֽוֹ: {י} וַיֹּֽאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַֽעֲקֹב לֹֽא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַֽעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִֽהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵֽל: {יא} וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִֽהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵֽחֲלָצֶיךָ יֵצֵֽאוּ: {יב} &nbspשישי&nbsp&nbspוְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָֽרֶץ: {יג} וַיַּעַל מֵֽעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּֽוֹ: {יד} וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָֽׁמֶן: {טו} וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵֽל: {טז} וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַֽיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּֽהּ: {יז} וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַֽמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּֽי גַם זֶה לָךְ בֵּֽן: {יח} וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָֽרָא לוֹ בִנְיָמִֽין: {יט} וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָֽחֶם: {כ} וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻֽרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻֽרַת רָחֵל עַד הַיּֽוֹם: {כא} וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵֽדֶר: {כב} וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵֽל (פ) וַיִּהְיוּ בְנֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵים עָשָֽׂר: {כג} בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַֽעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִֽיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלֽוּן: {כד} בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן: {כה} וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִֽי: {כו} וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַֽעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָֽם: {כז} וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָֽאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָֽק: {כח} וַיִּֽהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָֽה: {כט} וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַֽעֲקֹב בָּנָֽיו: (פ)

רש"י על בראשית פרק-לה

רש"י: {א} קום עלה. לפי שאחרת בדרך (תנחומא וישלח ח.), ה נענשת ובא לך זאת מבתך: {ב} הנכר. שיש בידכם משלל של שכם: והטהרו. מעבודת אלילים: והחליפו שמלתכם. שמא יש בידכם כסות של עבודת אלילים: {ד} האלה. מין אילן ו סרק: עם שכם. אצל שכם: {ה} חתת. פחד: {ז} אל בית אל. הקב"ה בבית אל, ז גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (שמואל-ב ט, ד.), כמו בבית מכיר, בית אביך (בראשית כד, כג.), כמו בבית אביך: נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדני יוסף, אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים: {ח} ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה: מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשיפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו ח אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה.), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו ט שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות י כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה: {ט} עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו: ויברך אתו. ברכת אבלים (ב"ר פא, ה.): {י} לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב כ ועקבה, אלא לשון שר ונגיד: {יא} אני אל שדי. שאני כדאי לברך, ל שהברכות שלי: פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי. בנימין: גוים. מנשה ואפרים (שם פד. ד.), מ שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים: ומלכים. שאול ואיש בשת (שם), שהיו משבט נ בנימין שעדיין לא נולד (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה (שופטים כא, א.), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו): גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו ליעשות כמנין הגוים, שהם ע' אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן): {יג} במקום אשר דבר אתו. איני יודע, ס מה מלמדנו: {טז} כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, רבוי מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז.), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. ע ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וילך מאתו כברת ארץ (מלכים-ב ה, יט.), פ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת שדה, צ כך במהלך אדם נותן שם מדה (קרקע כמו מהלך מיל,) כברת ארץ: {יז} כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה: {יח} בן אוני. בן צערי: בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה: בנימין. בן ימין, לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג.), לפיכך הוא מלא. (דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו, ונכתב בנו"ן כמו לקץ הימין (דניאל יב, יג.)): {כב} בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון ק אצל יצחק, ארעוהו כל אלה: וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע ר עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל (שבת נה:): ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן: {כג} בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור: בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה בכור ש למנין, ת ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים: {כז} ממרא. שם א המישור: קרית ארבע. שם העיר. ב ממרא קרית הארבע, איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בית הלחמי (שמואל-א טז, א.), בעפרת אבי העזרי (שופטים ו, כד.), בנה חיאל בית האלי (מלכים-א טז, ד.): {כט} ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ס' שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים מק"פ שנה, נשארו ק"ך, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. (עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה וגו', וז' שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, נמצא יעקב במכירתו ק"ח):

רמב"ן על בראשית פרק-לה

רמב"ן: {א} ושב שם ועשה שם מזבח. לא ידעתי מהו ושב שם ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה או מן החללים שהרגו כענין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים (במדבר לא יט) כי לא צוו עדיין במי חטאת ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם או שיהיה ונקומה ונעלה בית אל מוקדם במעשה ואולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל {ד} ויטמון אותם יעקב. עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מג) והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם מג) והנה היא מותרת להם אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים והיה די להם בקבורה ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע {ח} ותמת דבורה מינקת רבקה. לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום אל בית אל" ובין "וירא אלהים אל יעקב עוד" והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל ונראה לו האלהים שם ויברך אותו ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד והקרוב מה שאמרו רבותינו (ב"ר פא ה) שירמוז למיתת רבקה ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם (לעיל כה יא) ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד) ברכת אבלים ברכו וסיוע לזה מה שאמור למטה (פסוק כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע ואלו היתה רבקה שם היה מזכיר "אל אביו ואל אמו" כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם וכתב רש"י ולפי שהעלימו את יום מותה שלא יקללו אותה הבריות כרס שיצא ממנה עשו אף הכתוב לא פרסמה ומדרש חכמים הוא (פסדר"כ זכור ד) והנה גם מיתת לאה לא יזכיר אבל הכוונה להם מפני שהזכיר המיתה ברמז ותלה הדבר במניקתה וכיון שדבר בה למה הסתיר הענין ולא גלהו וטעם הקללה אינו מחוור שהרי הזכירו במיתת יצחק (להלן פסוק כט) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו אבל יתכן לומר שלא היה לה כבוד במיתתה כי יעקב איננו שם ועשו שונא אותה ולא יבא שמה ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת וכענין הזה מצאתי (באלה הדברים רבה בפרשה כי תצא למלחמה) תנחומא תצא ד אמרו אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות יעקב הלך לו לפדן ארם יפוק עשו רשיעא קמא ויימרון ברייתא ליטין בזיא דהא כדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה אמר רבי יוסי בר חנינה לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו מה ברכו ברכת אבלים ברכו עד כאן והנה בעבור שהיה עשו יחידי בקבורתה פחדו מן הקללה ולא ראו שיהיה לה לכבוד וזה ענין הרמז והיתה דבורה עם יעקב כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד נט) וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן {י} שמך יעקב. יאמר כי עתה עודך אתה נקרא יעקב אף על פי שהחליף שמך שרו של עשו כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך אבל מעתה לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך וזה טעם ויקרא את שמו ישראל או ירמוז שקרא את שמו ישראל מוסף על יעקב לא שיאסר להקרא יעקב {יב} ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. כאשר נתתיה להם כן אתננה לך ירמוז זה לשבועה כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא אבל לו נתנה מתחלה בלא שבועה וזהו שאומר בכל מקום (שמות לג א ועוד) אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב או שיהיה הכפל הנבואה לו לשבועה כאשר פירשתי כבר {יג} ויעל מעליו אלהים. כמו שאמר באברהם (לעיל יז כב) ויעל אלהים מעל אברהם ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד או כענין ותבא אותי ירושלימה במראות אלהים (יחזקאל ח ג) אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד ועל דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו כענין שנאמר ברוך כבוד ה' ממקומו (שם ג יב) ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה (ב"ר פב ו) {יד} ויצב יעקב מצבה. פירש רבי אברהם וכבר הציב בפעם הראשונה מצבה ונסך עליה עתה נסך ויצק עליה שמן ונכון הוא {טו} ויקרא יעקב את שם המקום בית אל. יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים ושם השכינה תמיד וכן ענין שם באר שבע {טז} כברת ארץ. מנחם פירש לשון "כביר" מהלך רב ואגדה (ב"ר פב ז) בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא ואין זה פשוטו של מקרא שהרי בנעמן מצינו (מלכים ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע לשון רש"י והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית ומוצא המלה היו לברות למו (איכה ד י) ותברני לחם ( יג ה) ענין אכילה מועטת בבקר ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל כי כן ישערו כל הולכי דרך זה כתבתי תחילה ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם שבח לאל הטוב והמטיב ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון ואם יהיה השם הזה מתואר יתכן שיהיה ברת כמו בת מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב) והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות כמו למיל היום ויאמר לה "בת ארץ" כי המדה כמו בת לפרסה או למדה אחרת ידועה בימים ההם וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות והרמה אשר בהר אפרים (שמואל א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיהו לא יד) מליצה כדרך משל לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן כי איננו שם והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה" אבל אמר כי שם נשמע הקול ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא) בחלקו של בנימין מתה כדאיתא בפרשת וזאת הברכה וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה ואמר קל ברום עלמא אשתמע ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל {יח} בן אוני. בן צערי בנימין נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהרים כמו שאמר בנגב בארץ כנען (במדבר לג מ) הלוך ונסוע הנגבה (לעיל יב ט) בנימין בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט יג) ולפיכך הוא מלא לשון רש"י ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל כדכתיב (לעיל כט א) וילך ארצה בני קדם וכתיב (במדבר כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרתה שהוא בארץ יהודה כדכתיב (שופטים יט ב) בית לחם יהודה וכתיב (מיכה ה א) ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד ואם המקום בהר אפרים הרי הוא בצפונה של ארץ ישראל כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ואם בחלקו של בנימין גם כן אינה בדרום דכתיב ויהי להם גבול לפאת צפונה ומכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי מלחם אונים (הושע ט ד) לא אכלתי באוני (דברים כו יד) ואביו עשה מן אוני כחי מלשון ראשית אוני (להלן מט ג) ולאין אונים (ישעיהו מ כט) ולכן קרא אותו בנימין בן הכח או בן החוזק כי הימין בו הגבורה וההצלחה כענין שכתוב (קהלת י ב) לב חכם לימינו ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט) ימין ה' רוממה (שם קיח טז) רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה וראיתי בבראשית רבה (פב ט) בן אוני בן צערי ואביו קרא לו בנימין בלשון הקדש ולא ידעתי מהו כי הכל לשון הקדש וכן שם כל בניו לשון קדש הוא אבל רמזו למה שאמרתי שתרגם הלשון לטובה {כב} וישמע ישראל. סיפר הכתוב ענותנותו כי שמע בחלל בנו יצועיו ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר והוא ימנה ראשון ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד כי אף על פי שהוא תחלת ענין שבא למנות השבטים משנולדו כולם רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו ועל דרך הפשט יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד כי הוא הבכור וחשב לקחת שני חלקים ויפסיד יותר מכל האחים ולא פחד מאמו כי זקנה היתה ואולי מתה זלפה או חשש לכבוד אמו בעבור היותה שפחתה ולכן נטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה וזהו טעם ויהיו בני יעקב שנים עשר כי לא הוליד אחרי כן {כח} ויהיו ימי יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק לשון רש"י וכבר כתבתי (לעיל יא לב) שזה מנהג הכתוב בכל הדורות יספר ענין האדם ותולדותיו ומיתתו ויתחיל בתולדות הדור האחר וראוי היה להקדים מיתת יצחק לתולדות יעקב כאשר עשה באברהם ובכל דורות הראשונים אבל יתכון הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע ימים אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם ולא הוצרך להזכיר כי קברוהו במערת המכפלה בעבור שהזכיר כי היה בעיר ההיא ואנה יקברוהו רק בקבר אביו

אור החיים על בראשית פרק-לה

אור החיים: {א} הוא אדום. אמר כן ג' פעמים בפרשה זו, להיות שנשבע ה' לאבד אדום לזה הזכיר עשו כי הוא אדום, והזכיר העיר דכתיב (ח') בהר שעיר הוא אדום אם אינו ענין לעשו תנהו ענין לעיר עצמה. והזכיר בני עשו כי הם אדום דכתיב (י"ט) ואלה אלופיהם הוא אדום לומר כי כלם ידלקו באש של בית יעקב לצד שכלם נקראים אדום אשר נתן ה' לישראל, וגם עשו עצמו, והוא רמוז בדברי רז"ל (תנחומא צו) שאמרו עתיד עשו להתעטף בציצית ויבא וישב בין הצדיקים והקב"ה מושכו משם וכו' דכתיב (עובדי' א') ואם בין כוכבים וגו' משם וגו' ע"כ. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ל"א) ואלה המלכים: {כ} אלה בני שעיר וגו'. טעם הודעת ענין זה, להודיע שיעור מה שנתן ה' בזכות האבות לעשו הגם היותו רשע. ורז"ל גם כן דרשו במם' שבת פרק ר' עקיבא (פ"ה) וז"ל ר' אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהם ע"כ, הרי שיספר הכתוב בנתינתם לעשו. ואמרו עוד (סנהדרין צ"ט) כי להודיע תמנע היותה ברום המעלות אחות לוטן ונעשית פילגש לאליפז, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: {כז} אלה בני אצר וגו'. ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ילקוט משלי ב') אמרה תורה מפני מה בני עניים אמר לה הקב"ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר פי' אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב בנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין. בלהן וגו', ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם. וכיסורי ר' אלעזר ב"ר שמעון בר יוחאי (ב"מ פד:) שהיה קורא אותם בואו אחי וגו', ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן תרגום צרה עקא לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו: {לא} ואלה המלכים וגו'. יכוין בזה למנות כל אשר נתחתן לאדום או העמיד לה מלך וכדומה כי הכל עומד לאבדון בנפול אדום, וכאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ג) בצרה לפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם דכתיב (ישעי' ל"ד) זבח לה' בבצרה ע"כ, גם שאר הערים הגם שביני ביני קודם שיבא גואל צבי ישראל יכנסו ברשות מלך אחר יבואו בני ישראל בטענה קדומה ויוציאוה ותשרף, ואין צל הזולת מצילתה:

גם לקחת סימן לגאולה העתידה כי יאריכו הימים, והראיה כי ה' מנה מלכי אדום שקדמו למלכי ישראל, וכמותם קדמו מלכי ישראל למלכותם אחר שפסקה אחר מלכים הרשומים בתורה, ומעתה כמו כן ימלכו ישראל כמנין אשר מלכו באדום (בגלות, הגה) והגם כי ששת אלפים עולם עומד, (סנהדרין צט,) יאריך ה' ימי טובה כמאמרם ז"ל:

חסלת פרשת וישלח

כלי יקר על בראשית פרק-לה

כלי יקר: {ב} ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. הזכיר ג"פ ויהי, לפי שיוסף עלה ג' מדריגות בזו אחר זו, ואחר כן נתן לו גם כן אדוניו ג' מיני ממשלה כפי תוספת הצלחה שראה בו, לפיהן הוסיף לו ממשלה פעמים ושלש, כי מתחלה ויהי ה' את יוסף אתו לבד ועדיין לא נתפשטה הצלחתו לזולתו, ואח"כ ויהי איש מצליח לזולתו, כי מצליח לשון מפעיל שגרם הצלחה גם לאדוניו עד שהיה ה' גם עם אדוניו, ואח"כ ויהי בבית אדוניו, ויהי ה' גם בבני ביתו של אדוניו, וכל כך דבקה ההצלחה לרגלי יוסף עד שמן יוסף נתפשטה אל אדוניו, ומן אדוניו אל שאר בני ביתו שהיו דרים אצל אדוניו, נמצא שגם אדוניו היה מצליח לאחרים. וירא אדוניו כי ה' אתו היינו אתו ממש, על זה השיעור המופלג עד שכל אשר הוא עושה ר"ל מה שהאדון עושה ה' מצליח בידו, כי ממנו נתפשטה ההצלחה גם לבני ביתו, כי ה' גם אתו עם האדון, לפיכך וימצא יוסף חן בעיניו ויפקידהו על ביתו, עשה אותו פקיד על כל בני ביתו יען כי מן יוסף באה להם ההצלחה, וכל אשר יש לאדון נתן בידו כי מן יוסף באה ההצלחה על כל אשר יש לו. {ה} ויהי מאז וגו'. הזכיר ג' מיני ממשלה שנתן לו בזה אחר זה, כי מאז היינו בראשית הצלחתו כשדבקה השכינה, וההצלחה במעשה ידי יוסף לבד, בפעם ההוא הפקיד אותו בביתו, אבל לא על ביתו כי לא נתן לו עדיין ממשלה על כל בני ביתו, רק היה פקיד בביתו על מעשה ידי עצמו. עוד מעט כי ראה אדונו שממנו נתפשטה ההצלחה אליו עד שהיה ה' אתו עם האדון, אז עשאו פקיד על כל אשר יש לו וזה חלוקה שנייה. ועל חלוקה ג' אמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה, ולפנים לא היתה בשדה כי אם בבית, על כן ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף וגו'. ועל חלוקה שלישית זו כבר אמר ויפקדהו על ביתו שהשליטו על כולם.

ד"א ויהי בבית אדוניו המצרי, היה דרכו להיות יושב אהלים כי כל איש מוצלח יש לו אוהבים רבים ודרכו לילך בסעודות ושמחות, וזה מחמת צער של אביו לא הלך אנה ואנה והיה תמיד בבית אדוניו ולא הלך אחר אחוזת מרעיו, על כן הפקידו אדוניו על ביתו, ואע"פ שהיה בביתו מ"מ בירך ה' לרגלו אפילו מה שבשדה אע"פ שלא דרכו שם רגליו, ובראותו גודל הצלחתו על כן ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף. {ו} כי אם הלחם אשר הוא אוכל. פירש רש"י היא אשתו, כמ"ש ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, וקרא לאשתו בכנוי לחם כי כמו שהלחם משביע לכל חי יותר מן כל דבר הזן, כך בעילות של היתר משביעים אותו אבר, לאפוקי בעילות של איסור אינן משביעים, כמרז"ל (סוכה נב:) אבר קטן משביעו רעב וארז"ל (סנהדרין עה.) שניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, כי אין יצרו תוקפו כי אם בדבר איסור, ולכך אמרו רז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו.כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וענשו מדה כנגד מדה לפי שעזב את אשתו שנקרא לחם ודבק בזונה שאינה לחמו על כן יחסר לחמו.

ויש אומרים, לחם זה הוא לחם ממש, כי תועבה למצרים לאכול לחם את העברים, ולפי זה נוכל לפרש מה שנאמר ולא ידע אתו מאומה שקאי על יוסף כי אע"פ שעזב כל אשר לו ביד יוסף והיה יוסף יכול לאכול מכל מיני מעדנים ומי ימחה בו שהרי הכל היה בידו, מ"מ לא ידע יוסף אתו מאומה שלא נהנה מכל פת בג אדוניו כ"א הלחם אשר הוא אוכל, פת במלח לבד אכל כדרכה של תורה, ואע"פ כן ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה כבראשונה וזיו אפוהי לא אשתני, כמו שקרה לדניאל וחביריו, ובזה מתורץ מה שמקשים וכי עכשיו נעשה יפה תואר ומראה והלא כבר היה לעולמים כן, אלא שלרבותא נקט כאן שלא נשתנה מחמת שלא רצה להתגאל בפת בג אדוניו. {י} לשכב אצלה להיות עמה. פירש"י לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, כי אולי יש חילוק בין אצלה לעמה ומ"מ היא תבעה זה דאל"כ מי בקש זאת מידו, ואולי יש סמך לזה ממה שנאמר ויהי כדברה אליו יום יום ולא פירש מה דברה, אלא ודאי כך פירושו כי מתחלה אמרה שכבה עמי ממש וימאן וגו', ואח"כ בקשה לפחות לשכב אצלה בלא תשמיש, ואם תירא שמא קריבה זו תביא לידי מעשה, על זה אמרה הרי יום עכשיו ואין דרך העולם לשמש ביום ולא שמע אליה, ואח"כ בקשה לפחות יתיחד עמה בחדר כי אין לחוש למעשה כי יום הוא כאמור, זה"ש כדברה אליו יום יום, ששאלה שני שאלות בזו אחר זו ותלתה שניהם ביום, ולא שמע אליה לשאלה ראשונה לשכב אצלה בלא תשמיש, וגם לא לשאלה שניה להיות עמה בחדר אחד. ויהי כהיום הזה בעצומו של יום שלא היה ירא פן תבקש ממנו המעשה כי כבר אמרה שאין דרכם לשמש ביום, לפיכך ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אע"פ שלא רצה אפילו להתייחד עמה היינו בהיותו בטל ממלאכה, אבל עכשיו שהלך לעשות מלאכתו חשב יוסף שלא תבקש ממנו דבר כדי שלא יתבטל ממלאכת הבית, כי בעלה יתלה בה לאמר למה לא זרזת את העבד על המלאכה, ואפ"ה ותתפשהו בבגדו, וחזרה לשאלה הראשונה לאמר שכבה עמי ממש. {יב} וינס ויצא החוצה. לא נאמר וינס החוצה לפי שההולך ברחובות קריה במרוצה מרגישין בו העולם למה רץ ועל מה הוא רץ, ע"כ לא הלך במנוסה כי אם בבית עצמו, וכשיצא מן הפתח יצא כדרכו בלא מרוצה. ודרז"ל (תנחומא ט.) הים ראה וינוס מה ראה, ראה ארונו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה לפי שארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שד' מיתות ב"ד בטלו דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, וידוע שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, ומטעם זה היה משפט דור המבול בטביעת המים בעבור הזנות, וכתיב (תהלים לב.ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ארז"ל (ברכות ח.) זו אשה וסמיך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, לפיכך יוסף שהיה גדור מעריות שנאמר וינס ויצא החוצה, היה כדאי להציל את ישראל מן שטף מי הים, וזה שאמר הים ראה וינס שראה מנוסתו של יוסף מפני אשת אדוניו, ע"כ ראוי הוא שלא ישטפו מי הים ארונו של יוסף, ואגבו נצולו כל נושאי ארונו וכל ישראל שהלכו אחר ארונו, ונטבעו המצרים שטופי זימה.

ויכול להיות שמאמר ויצא החוצה היינו חוץ לאצטגנינות שלו, דוגמת ויוצא אותו החוצה הנאמר באברהם, (בראשית טו.ה) כך יצא יוסף חוץ למערכה עד שלא היה כח ביד המערכה לשלוט בו, ואדרבה הוא שלט בדברים הטבעים והמה נסו לקולו, וזהו קריעת ים סוף מפני ארונו של יוסף.

ספורנו על בראשית פרק-לה

ספורנו: {א} ושב שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום: ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך. לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה: {ב} הסירו את אלהי הנכר. שלקחתם משכם אע"פ שבטלו אותם עובדיהם מ"מ הסירו אותם מקרבכם עתה בלכתנו לבית אל כדי שתרחק מלבכם כל מחשבת ע"ג: {ד} ויטמון אותם יעקב. ולא אבדם מפני שהיו כבר מבוטלים ומותרין בהנאה: {ה} ויסעו ויהי חתת אלהים. כי בנסעם משכם שהיתה עיר מבצר היתה סכנה שיתקוממו הסביבות עליהם בדרך ולכן הוצרך אז שתהיה חתת אלהים עליהם: {ז} ויקרא למקום. לאותו מלון אורחים שלן בו בלכתו לחרן כאמרו ויפגע במקום: אל בית אל. מקדשו של בית אל: {ח} אלון בכות. וזה הפסיק הגלות השכינה כאמרם רז"ל שאין השכינה שורה מתוך עצבות: {ט} וירא אלהים. אחר עבור הבכי: אל יעקב עוד. כמו שנראה אליו שם בלכתו לחרן כאמרו הנראה אליך בברחך: בבואו מפדן ארם. אבל בפדן ארם לא נגלה אליו אע"פ שדבר עמו ע"י מלאך כאמרו ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום: {י} שמך יעקב. אני מקיים לך עתה זה השם שתהיה קיים: כי אם ישראל יהיה שמך. שתשתרר על כל יושבי כנען: ויקרא את שמו ישראל. ברך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו שיוכל נגד המתקוממים עליו: {יא} אני אל שדי. בשמי אני נשבע כענין ואמרתי חי אנכי לעולם ובזה בלבד מצאנו שבועת האל ית' ליעקב: פרה ורבה. ולא תדאג שיכלה זרעך גם כשיהי' הזרע בלתי הגון לפיכך לא תחדל מלפרות ולרבות על הפך עצת רבי ישמעאל וזה כי בהיותי אל שדי בלתי צריך לנושא מוכן אעשה מה שאמרתי עכ"פ גם בלתי נושא מוכן: ומלכים מחלציך יצאו. אנשים הגונים למלכות: {יב} ולזרעך אחריך אתן את הארץ. כאמרו ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה: {יג} במקום אשר דבר אתו. בצאתו ללכת לחרן באותו המלון היה הדבור שם. וירא אלהים ושם נסתלק ולפיכך הציב מצבה באותו המקום בעצמו: {יד} ויסך עליה נסך. והשלים נדרו שנדר באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. כי בזה הכין את המקום שראוי שיקימנה שם כענין דוד בהראות אליו המלאך בגורן ארונה היבוסי: {יז} אל תיראי. שיהיה הילד נקבה מפני שהחבלים מרובים כאמרם רז"ל חבלי נקבה מרובים משל זכר: כי גם זה לך בן. אע"פ שחבליו מרובים גם הוא זכר: {כ} מצבה על קבורתה. מפני שהקבר על אם הדרך ויש לחוש לחטוטי קברי: {כב} וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. אע"פ ששמע לא הפילו ממנין בניו כי לא היה ספק אצלו שעשה תשובה לאלתר ולא נעדר ממנין בני יעקב: {כג} בכור יעקב ראובן. שלא נפל מן הבכורה בדיני שמים מפני התשובה המגעת עד כסא הכבוד ולא נפל ממנה אפי' בעול' הזה עד שהפילו יעקב אביו בדיני אדם כענין כל מי שהי' חייב נדוי שלא הי' מנודה עד שינדהו חכם בדור כאמרם רז"ל (מ"ק פרק אלו מגלחין) מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סבר גברא רבא פלניא דכתיב אמר מלאך ה' וכן הורו האחרונים: {כז} אשר גר שם אברהם ויצחק. כי אמנם זכרון חסדי הצדיקים בארץ מגוריהם מטיב לבניהם שם טוב ואהבת חסד בעיני יושבי הארץ הפך הרשעים שנאמר בהם הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ:

שפתי חכמים על בראשית פרק-לה

שפתי חכמים: {א} ה דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א): {ד} ו רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. (נח"י), יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק: {ז} ז כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת: {ח} ח רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך (לעיל י"ד ו') איל פארן ועיין שם: ט דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו (לקמן פ' כ"ז), ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה: י ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש (ויקרא י"ט י"ד) וזה דוקא מחיים (ברש"י שם): {י} כ לשון וארב וקם עליו (דברים י"ט י"א): {יא} ל דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות: מ כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ד' ד"ה ונתתיך) בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בג"א פרשת ויחי שמשנה הגירסא: נ פירש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד: {יג} ס (נח"י), אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב (שם) ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו: {טז} ע שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ז' ד"ה ואקברה), ואף על פי שפירש שם (ד"ה כברת) דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי: פ רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מיניה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי: צ רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם: {כב} ק רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת: ר לפי שהיתה שפחת רחל. (מהרש"ל), ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל: {כג} ש רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון: ת כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי): {כז} א והא דכתיב לעיל בפרשת לך (י"ג י"ח) וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י (שם) שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע: ב פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע (לעיל כ"ג ב') שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל:

בעל הטורים על בראשית פרק-לה

בעל הטורים: {ד} ותלד עדה. בבני יעקב כשמייחסם אומר בני לאה בני רחל וכן בכולן לפי שהם בניינו של עולם ולכך נקראו בנים אבל בני עשו אינם נקראים בנים אלא ולדות כמו ולד בהמה: {ז} ולא יכ. לה. ב' במסורה דין ואידך ולא יכלה עוד הצפינו. לפי ש. עקב שרתה עליו שכינה ומצרים עובדי ע"א ולא היה יכול לסבול: {יד} יעוש. יעיש כתיב שקבץ י' אומות לבא על ישראל בחורבן הבית והם אהלי אדום וגו' וי' גליות גלו ישראל על ידו: {כ} יושבי הארץ. בגימטריא היו מריחים בארץ: {לא} ואלה המלכים. בשביל שאמר יעקב לעשו ח"פ אדוני מלכו ח' מלכים קודם ישראל, וכנגדם מלכו ח' מלכים עד יהורם ובימיו פשע אדום: {לג} מבצרה. ב' דין ואידך חמוץ בגדים מבצרה. לעתיד לבוא תלקה בצרה עם אדום לפי שהעמידה להם מלך שהמליכה להם וזהו חמוץ בגדים מבצרה תלקה בצרה שנאמר יובב בן זרח מבצרה: {לט} בכולן מזכיר שמות מקומותיהם חוץ מבעל חנן בן עכבור לפי שלא היה לו מקום ידוע שהיו לו אויבים רבים והיה מתחבא היום כאן ולמחר כאן ולא היה יושב במקום ידוע: ושם אשתו. מזכיר שם אשתו מלמד שמלך על ידה שהיתה בת גדולים ועשירים: מונה כאן ח' מלכים וי"א אלופים וכנגדן נאמרו בישראל י"א שופטים מיהושע עד שמואל וח' מלכים עד יורם וזהו ואלכה לנגדך:

דעת זקנים על בראשית פרק-לה

דעת זקנים: {א} וירד יהודה. דרשו רז"ל הורידוהו מגדולתו מפני המכירה. והקשה ר' אברהם בעז"ל כי לא תמצא מן המכירה עד שירדו למצרים כי אם כ"ב שנה שהרי יוסף במכירתו היה בן י"ז שנה ובן שלשים היה בעמדו לפני פרעה הרי מן המכירה עד כאן שלש עשרה שנים ושבע דשובע ושנים דרעב הרי כ"ב שנה ובאותו שנה ירדו למצרים משנשא אותה יהודה בת איש כנעני עד שירדו למצרים תמצא יותר שהרי חשוב שנה ללידת ער ושנה ללידת אונן [ושנה ללידת שלה] הרי שלש שנים וכתיב כי ראתה כי גדל שלה משמע שהיה בן י"ג שנה הרי ט"ז שנה ללידת פרץ הרי י"ז ואפי' כי נאמר שלא היה פרץ כי אם בן שבע שנים כשהוליד חצרון ושנה מלידת חמול שהוא היה מיורדי מצרים הרי מ"מ תמצא כ"ה שנים אלמא האי וירד קודם מכירה הוא. וי"ל דהאי כי גדל שלה לענין ביאה איתמר כי כבר היה בן ט' שנים. וכדתנן במס' נדרים בן תשעה ויום אחד שבא על יבמתו קנאה. ואמרינן בסנהדרין שהיו הראשונים מולידים בני ז' שנים: {ה} ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב וגו'. פי' על כן קראה שמו שלה על שפסקה מלדת כי לשון שלה ולשון כזיב אחד שהרי כתוב אחד אומר אל תכזב בשפחתך וכתוב אחר אל תשלה בי וכזיב לשון הפסקה הוא כמו וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ומפי מורי ז"ל שמעתי כי כך היה מנהגם הוא היה קורא שם לבנו ראשון והיא קוראה שם לבנו שני. וא"כ מן הדין היה לו ליהודה לקרוא שם לשלישי. והיא קראה לו שם כדכתיב ותקרא לכך הוצרך לומר שהיה יהודה בכזיב בלדת אותו ולא היה באותו מעמד לקרוא לו שם וכזיב שם מקום: {יד} בפתח עינים. שנתנה פתח לדבריה כדאית' במס' סוטה שאמרה יתומה אני פנויה אני פי' כשנשאתי לבניו ואיני כלתו: {טו} ויחשבה לזונה. וכי מה איכפת ליה אלא בקש לילך לו נשאה עיניה למרום ואמרה רבון העולמים וכי לא אני זוכה להוציא חכם מגופו של צדיק זה מיד שלח לו הקב"ה מיכאל והחזירו כתיב הכא ויט אליה וכתיב ותט לפני מה התם על ידי מלאך הכא נמי על ידי מלאך: {יז} ותאמר אם תתן ערבון. י"מ שבא עליה בקידושין וכן מפרשי' מה תתן לי כי תבוא אלי כלומר במה תקדשני ויאמר אנכי אשלח גדי עזים וגו', ותאמר אם תתן ערבון וגו' ויאמר וגו' ותאמר חותמך ופתילך וגו'. פי' טבעתך שאתה חותם בה וקדשה בטבעת. ותימה לה"ר משה וכי מה הועילו הקידושין והרי צריכים עדים ואפי' שניהם מודים כדאי' במס' קדושין. וי"ל דמסתמא אדם חשוב כיהודה לא היה יוצא לדרך בלא שנים רעהו ואחר עמו כמו תלמיד חכם וקדשה בפניהם. וא"ת ואכתי היאך הועילו הקדושין והלא לא מסר לה הטבעת אלא בתורת משכון ואמרינן בקדושין קדשה בפרוטה והניח משכון עליה אינה מקודשת. וי"ל שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי אמנם לאחר מכן התנה עמה שאם שולח גדי עזים שתחזיר לו הטבעת כנ"ל: {כד} זנתה תמר כלתך. למה הוצרך לומר אחר כן וגם הנה הרה לזנונים ושמא י"ל שלא היו דנין באותה פרק בזנות בלא הריון. ד"א שלא היו דנין אלא כשמזנה לשני בני אדם: הוציאוה ותשרף. אמר אפרים מקשאה תמר בתו של שם היתה שהיה כהן ובת כהן שזינתה היא בשריפה. ותימא שלא היו עדים והתראה בדבר. ותירץ הר' יוסף מארץ ישראל דדור פרוץ היה לכך חייבוה כדי לעשות סייג לתורה כדאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין תניא ר' אלי' ב"י אומר ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין וכו' וכן יהושע שהרג עכן ומסיק תלמודא דלא עשה בה מעשה אלא כדי לרדות ישראל. ומיהו קשיא כיון דבתו של שם היתה א"כ מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והרי כשתחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת. והתם במס' סוטה משמע הכי דמסיק דאמרה לו יתומה אני פנויה אני. ונ"ל בבית אביה קרי נמי לאחר מיתת אביה: {כו} ויאמר צדקה ממני. לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם אדם בא לפני הדיין אם הוא מודה בפשעו הורגו אבל הקב"ה ומודה ועוזב ירוחם. ומיד שראה ראובן שיהודה הודה עמד הוא והודה על בלבול יצועי אביו. וזה שאמר אליפז לאיוב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם אלו יהודה וראובן ולפיכך להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. וזהו כשברכם משה רבינו ע"ה שאין הפסקה ביניהם שנא' יחי ראובן ואל ימות וכו' וזאת ליהודה ויאמר שמע הרי לא עבר זר בתוכם: צדקה ממני. פי' כתרגומו ממני הרה ותימה דאדרבא זנות גדול הוא לזנות מחמיה. וי"ל שכך היה דרכן כי כאשר לא היה אחים למת היה הקרוב יותר מייבם וה"ק צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ועלי היה ליבם שלא ראיתי שיעשה שלה היבום ובשעה שאמר יהודה צדקה ממני אמר לו הקב"ה אתה הצלת ארבע נפשות ג' מאש ואחד מן הבור חייך שאציל בניך אחד מן הבור ושלשה מן האש שנא' ויהיו שם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה מבני חזקיה לא נאמר אלא מבני יהודה. דניאל מן הבור חנניה מישאל ועזריה מן האש. ד"א צדקה ממני ממני היא הרה ובקידושין באתי אליה כדפרי' לעיל ולא בזנות. וקשה להרב משה הרי אין קידושין תופסין בכלתו ולפי מאי דמסיק במס' סוטה יתומה אני ניחא וגם שם פירש"י יתומה אני וקדושי בנך אינן קדושין כי אפי' ממאנת בו עתה ונמצא שלא היתה כלתו. ולהא ניחא נמי דברי המפרשים ולא יסף עוד לדעתה לא פסק מלבא עליה. ונ"ל דהך שיטה אתיא כמאן דאמר אפילו בנה מורכב על כתפה יכולה למאן. ד"א צדקה ממני אפי' אם היתה מעוברת לא נתחייבה כדין בת כהן דבית דינו של שם גזרו דוקא על עכו"ם הבא על בת ישראל ולא על ישראל הבא על בת ישראל. וכן איתמר בע"ז פרק אין מעמידין זנות בית דינו של שם גזרו וכו':

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לה

חומת אנ"ך: ל״ו:תש״ט א׳ תלדת עשו. חסר ב׳ ווין כלומר שהיה חסר ווי העמודים ומאס העולם שנברא בו׳ ימים ואין לו חלק לעה״ב עם י״ב שבטים רבינו אפרים בפירוש כ״י ובספרינו תלדות עשו חסר ויו ראשונה לבד. אך הדרשא תדרש על שני פעמים דכתיב בפרשה בויו אחת וחסר ויו שנית: ל״ו:תש״י א׳ עדה. שהיתה עושה עדי לע״ז. אהלי שהיתה ממציאה מקום לע״ז ואמרה אהלי במה לע״ז. בשמת שהיתה מבשמת בשמים לע״ז. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י ורש״י ז״ל כתב בשמת ולהלן קורא אותה מחלת מצאתי באגדה מדרש ספר שמואל ג׳ מוחלין להם עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיו עכ״ל ויש להעיר קצת על רש״י דמצא במדרש ספר שמואל והוא תלמוד ירושלמי פ״ג דבכורים ועוד דבמדרש שמואל ובירושלמי חשיב חכם במקום גר. ושוב ראיתי שהרב יפה מראה האריך בזה. ומ״ש שם דרש״י כתב סוף פרשת תולדות הוא אגב שטפיה כי הוא בפרשתנו פרשת וישלח. ואפשר לרמוז כי אם כשלקח בשמת היה חוזר בו ולא יחטא בנשואיו נמחלו עונותיו ולהכי נקראת מחלת בפסוק אך הוא במרדו ורשעו לכן קראה הכתוב בשמת נוטריקון שב מת דאחר שנמחלו עונותיו שב רשע וזהו שב מת כי רשע נקרא מת:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לה

נחל קדומים: מ״ד:א׳שמ״ג א׳ ויגש אליו יהודה. עלו לשלום אל אביכם ויגש אליו יהודה. היינו דאמרינן ביומא עצמות יהודה היו מגולגלין בארון כל ארבעים שנה עד שבקש עליו משרע"ה ואל עמו תביאנו לישיבה של מעלה וזהו עלו לשלום אל אביכם שבשמים וגם יהודה יגש אליכם לכך סמכו הכתוב. רבינו מהר"א מגרמיזא בפי' כ"י. וכזה ראיתי לרבינו האר"י ז"ל בענין עשרה הרוגי מלוכה דלא אפשר דהיו השבטים דכתיב בהו ואתם עלו לשלום אל אביכם וגו' ע"ש. ולפי האמור אפשר לרמוז דס"ת אביכם ויגש אליו הוא משה עם הכולל דמרע"ה התפלל על יהודה וז"ש עלו לשלום אל אביכם שבשמים וגם יהודה נגש והוא נה"נה ע"י משה רבינו ע"ה. ועוד יש לרמוז כי ר"ת ויגש אליו יהודה גימטריא טוב כי יהודה מלכות וחפץ דבק טו"ב יסוד: ב׳ כי כמוך כפרעה. פי' שגדול כחך כפרעה ר"ל דהשופט אשר יזדמן לפניו דין לא למראה עיניו ישפוט כי אם ע"פ עדים ויעשה משפט כתוב אבל המלך יעשה כרצונו לענש נכסין ולאסורים או לפטור כפי אשר תשיג חכמתו להבחין האמת ואם הדין מרומה או אם שקר יענו בו יעשה כרצונו ולך האדון חסד מהמלך להיות ידך כידו לא תגור מפני איש על דבר המשפט וז"ש בי אדוני יכנסו דברי באזנך ובהם תבין כי זה עלילה ואל תשפוט דרך חרון אף רק על צד האמת וז"ש רז"ל מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף אתה כן כלומר פרעה עבר על חק וגזרה שאין עבד מלך ודן בדעתו שזה החק נעשה כי העבדים רעי התכונה לא חכמו ולא השכילו ובהיות שראה כי אין נבון וחכם כמוך בטלה גזרה וז"ש אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת ראוי שתמשול כי השם לא יגלה סודותיו לשוטים ורעי התכונה. וכן אתה גזרת להביאו אליך ועם כי הגזרה שמי שימצא גנב יתפש כגנב אין ראוי לקיימה עליו אחר שתבין כי מצוא הגנבה בא עלינו בדרך עלילה. רבינו שלמה אסתרוק ז"ל:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לה

רא"ש על התורה: מ״א:א׳קצ״ז א׳ מקץ שנתים. פירש"י כתרגומו מסוף וא"ת מה בא לחדש לנו. וי"ל שבא להורות לנו שזה מקץ פירושו מסוף לפי שיש לשון מקץ שאינו סוף מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו חפשי ועל כרחך אינו מסוף שבע שנים שהרי מקרא מלא שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם לפיכך פירוש המיישר מעקשים למישור: ב׳ שנתים ימים. יש לשאול מאימתי מתחילין אלו שנתים ימים וא"ת מחלום שר המשקים זה אינו שהרי לכאורה לא היה יוסף אסור בבית הסוהר זמן מרובה שהרי ותשא אשת אדוניו את עיניה קרוב היה לכניסתו בבית כדמשמע לשון אחר הדברים האלה ותשא וכו' ובכל מקום שנא' אחר סמוך ואחרי מופלג וידוע הוא שנמכר בן י"ז שנה ובעומדו לפני פרעה היה בן ל' שנה א"כ אותם שנתים ימים אימתי התחלתן. ושמעתי מפי אחד מרבותי שזה מקץ ר"ל מקץ עשר שנים וכן מצינו מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ וילמד סתום מן המפורש וה"פ מקץ עשר שנים ועוד שנתים ימים כעין שאמר כי אם זכרתני אתך והזכרתני ואלו הם שנים עשר שנים שהיה בבית הסוהר ועתה ניחא שבתוך שנתו נשאה אשת אדוניו עיניה אליו וי"ו שנה כשנמכר ושנה א' בבית אדוניו הרי י"ח וי"ב שנה בבית הסוהר הרי שלשים שנה ויציב: ג׳ מדרש. ילמדנו רבינו הרואה את הגשמים בזמן שהבריות צריכות להם כיצד מברך כך שנו רבותינו על הגשמים הוא מברך הטוב והמטיב והגש' מהיכן יורדין ר' אליעזר אומר העולם מימי אוקיינוס הוא שותה אמר לו ר' יהושע והלא מי אוקיינוס מלוחים הם א"ל מתוקים מן העבים שברקיע דאמר ר' שמעון למה נקרא שמם שחקים ששוחקים את המים וממתקים אותם ואח"ך יורדין בקצבה שהקב"ה קוצב לבריות כמה גשמים ירדו מראש השנה לר"ה אמר ר' שמעון בן יוחאי כשישראל זוכין יורדין על הצמחים על האילנות על הזרעים והעולם מתברך וכשישראל חוטאים יורדין בימים ובנהרות ומ"מ אין פוחת מן הקצבה שפסק שכל דבר שיוצא מפי הגבורה הוא נותן קץ לחמה קץ שנא' מקצה השמים ולשמים שם קץ שנא' ולמקצה השמים ולארץ שם קץ שנא' בורא קצות הארץ ליציאת מצרים שם קץ שנא' ויהי מקץ שלשים שנה וכו' לחשך שם קץ שנא' קץ שם לחשך ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנא' ויהי מקץ: מ״א:א׳ר״ג א׳ ויקץ פרעה והנה חלום. וא"ת למה אמר על השבלים והנה חלום. י"ל לפי שאי אפשר שהשבלים שיבלעו זה את זה אבל הפרות יכול להיות לפי שבעלי חיים בולעים אשה את רעותה: מ״א:א׳ר״ד א׳ ותפעם רוחו. ובנבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו לפי שהיו שם שתי פעימות כדפירש"י. וא"ת מאי שנא שכעס על החרטומים ופרעה לא כעס אדרבא פרעה היה לו לכעוס על חרטומיו שהיה מגיד להם החלום והמה לא הבינו פתרונו יותר מנבוכדנצר שלא היה מגיד להם לא חלום ולא פתרון. ויש לומר דכדין כעס נבוכדנצר על החרטומים שהרי כתוב ומילתא די מלכא שאיל יקירא ואחרן לא איתי די יחוינה קדם מלכא כלומר אהרן שהיה לובש אורים ותומים ליתיה קמן שיהיה מתנבא כל סוד וכל עצה וה' וח' מתחלפות אחרן כלו' אהרן אז כעס נבוכדנצר עליהם אמר להם ארורים רשעים מי נתן לי עצה רעה להחריב בית המקדש אשר היה בו מקום שכינה הלא אתם יעצתם עלי מיד כעס וא"ת מה היה הסיבה מאת הבורא ית' ששכח נבוכדנצר הכל חלום ופתרון ופרעה לא שכח אלא פתרון לבד. וי"ל לפי שהשעה צריכה לכך כדי להעלות דניאל לגדולה שהיה מתכעס הצורר על ישראל שהיו מואסים להשתחוות לצלם השמש: מ״א:א׳ר״ו א׳ ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים אותי ואת שר האופים. וא"ת מה צריך לומר ב' פעמים אותי וכי לא היה מספיק לומר ויתן אותי במשמר ואת שר האופים או לשתוק מהראשון. וי"ל דאצטריך למימר שניהם שלא תאמר שהבין יוסף מתוך הסוהר שהיה א' במצר וא' במרחב שזה דינו למיתה וזה דינו לחיים לכן אמר ויתן אותי במשמר אותי ואת שר האופים דהיינו שנינו במקום א' זה כמו זה ולא השגיח רק מחכמת נבואה ומפתרון חלום: מ״א:א׳ר״י א׳ וישלח פרעה ויקרא אל יוסף. אריב"ל מתוך צרה רווחה מתוך אפלה אורה מתוך נפילתם של צדיקים רוממותם וכד"א אם נבלת בהתנשא חנניה מישאל ועזריה ניבולם רוממותם מרדכי וילבש שק ואפר ומרדכי יצא מלפני המלך יוסף ענו בכבל רגלו ונתרומם ויוסף הוא השליט על הארץ כשבא לו' החלום בקש לבדקו. א"ל והנה מן היאור עולות שבע פרות אמר ליה יוסף לא ראית אלא יפות מראה ובריאות בשר וכן בכל דבר ודבר בדקו אמר ליה אחרי היית כאשר חלמתי שנא' אחרי הודיע ה' אותך כל זאת והוא שאביו ברכו בן פורת יוסף כל מה שהגיע ליעקב הגיע ליוסף כדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף זה נקרא בני בכורי ישראל וזה הבכורה ניתנה ליוסף זה גלה לחרן וזה גלה לארץ מצרים זה נתרומם ע"י חלום וזה נתרומם ע"י חלום:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לה

ברטנורא: ל״ז:תתי״ד א׳ וישב יעקב אחר שכתב לך ישובי עשו וכו' קשה למה הוצרך רש"י לתת טעם לכל זה. י"ל דקשיא ליה ייתור הכתוב שכתב בארץ מגורי אביו שלא היה צריך ליכתב אלא שנכתב לרמוז לנו שע"י שהיה דומה לאביו כלומ' שהיה צדיק כמותו לכך האריך בו הכתוב: ל״ז:תתט״ו א׳ אלה תולדות יעקב אלה של תולדות יעקב. פי' משום דתולדות משמע הבנים שמוליד ואם כן היה לו לומ' אלה תולדות יעקב ראובן ושמעון וכו' לכך פי' אלה של תולדות יעקב וכן פירוש המקראות כשנתישב יעקב בארץ מגורי אביו אלה ישוביהן של תולדותיו ולכך לא פי' רש"י הפי' השני על וישב יעקב אלא לאחר שפי' אלה תולדות יעקב לפי שהמקראות קשורין זה בזה כדפרישית. ד"א וישב יעקב בקש לישב בשלוה וכו'. קשה מאי ד"א. י"ל דלפי' הראשון היה לו לומ' ויגר יעקב שגם הוא לשון גרות כמו שכתב מגורי אביו לכך פי' ד"א וישב בקש לישב בשלוה דהשתא אתי שפיר לשון וישב: ב׳ והוא נער שהיה עושה מעשה נערות פי' דאין לפרש נער כמשמעו כי מה טעם לומר נער את בני בלהה וכו' ועוד דהא כתי' בן י"ז שנה ואין לקרותו נער לכך פי' שהרצון בו היה עושה כנער: ג׳ את דבתם רעה שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחושדן על העריות נראה דדריש להו מייתורא דקרא שהיו אוכלין אבר מן החי מדכתי' היה רועה את אחיו בצאן מה צריך לומר בצאן רק לומר שהיה מדקדק עמהן בדבר הצאן ושהיו מזלזלין בבני השפחות שאמ' כבר והוא נער את בני בלהה לפי שאחיו היו מזלזלין אותם וזהו הזלזול שהיו קורין להם עבדים וחושדן על העריות מדקאמ' נשי אביו צ"ל שהיה מדקדק עמהן שלא יהיו מצוין אצל נשי אביו. ואם יקשה המקשה היאך יכול להיות שבני יעקב יהו עושין עבירות כאלה להיות חשודין לאכול אבר מן החי גם להיות חשודין על העריות או איך היה יוסף מוציא דבת שקר עליהם. נוכל לומ' תחלה על דבר אבר מן החי שראה יוסף שהיו אוכלין מן הבשר אחר שחיטה קודם שתצא נפשה והוא היה סובר דלבן נח במיתה תליא מילתא שהוא אסור וע"כ היה אומ' שהיו אוכלין אבר מן החי. והם היו סוברים דליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח יהיה אסור ובזה איכא פלוגתא דאמוראי פר' השוחט ובדבר העריות טעה בהא דוישכב את בלהה וסבר דוישכב עמה ממש ולא היה אלא בולל יציעיו כדאיתא בשבת. מהר"ר. ל״ז:תתט״ז א׳ בן זקונים שנולד בעת זקונתו. ד"א שכל זיו איקונין שלו דומה לאביו קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון היה לו לומר בן זוקן לכך פי' ד"א לשון נוטריקון זיו איקונין. ומהר"ר כתב נראה דלכך פי' ד"א לפי פי' הראשון קשה שהרי לא היה רק ז' שנים וששה חדשים ליותר בין לידת ראובן שהיה הראשין ללידת יוסף שהרי יוסף נולד לסוף י"ד שנה שעמד בבית לבן וראובן נולד לסוף ז' שנים וששה חדשים מימי העבודה א"כ מעט זקנה היה לו ליעקב משנולד יוסף משכנולד זבולון שהוא בן הששי ללאה ועו' שהרי בנימין נולד לו יותר בזקנותו של יעקב מיוסף לכך נראה לפרש כן שהיה זיו איקונין שלו וכו': ל״ז:תתי״ח א׳ ויחלום יוסף חלום וגו' צריך לישב מה היה החלום הזה שאין לומ' שהיה החלום מהחלומות שא"כ לא הל"ל ויוסיפו עוד שנוא אותו רק היה לו לו' ויגד לאחיו לאמור שמעו נא החלום הזה וכו' שהרי כתי' אח"כ ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו וכו' ועוד שאלו היה אותו חלום לא היה לו לומ' על חלומותיו שהרי לא היה אלא חלום אחד. ונ"ל שהחלום הראשון היה מה שאמ' רש"י בסוף פרשת ויחי עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד כלומר שלא יכלו להזיקו וזה החלום לא חשש הכתו' להוציאו כי מזה לא אמרו דבר רק ששנאו אותו אבל כשאמ' שיהיה מושל עליהם אז חששו לדבריו וענו אותו ולכך אמ' אח"כ על חלומותיו ל' רבים ששנים היו חלום הנרות והאלומים וזה החלום הראשון נתקיים כשהשליכו אותו אל הבור. מהר"ר: ל״ז:תתכ״ג א׳ ויספר אל אביו לאחר שספרו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם. פי' שאין לפרש לאחיו לבדם שהרי כת' למעלה ויספר אותו לאחיו: ל״ז:תתכ״ה א׳ לרעות את צאן נקוד על את לומ' שלא הלכו אלא לרעות עצמן. י"ל דהואיל ונקוד על את הרי הוא כאילו אינו והרי הוא כאילו אומר לרעות את עצמן מכאן שמלת את מורה על הפעול ועכשיו שהוא נקוד וכאילו לא נכתב לא היו אלא א"כ הצאן הרעויים אלא הם עצמן היו הרעויים כשהלכו לרעות עצמן במאכל ומשתה: ל״ז:תתכ״ז א׳ ויבא שכמה מקום מוכן לפורענות וכו'. פי' דדריש שכמה כמו שכמה מלשון דרך ירצחו שכמה שהוא לשון פורענות: ל״ז:תתכ״ח א׳ וימצאהו איש זה גבריאל נראה דדריש ליה מדכתי' וימצאהו איש דמשמע שהיה אותו האיש מבקש את יוסף וע"כ אמ' שהיה מלאך שהיה מבקש אותו להורות לו הדרך בעבור שהיה טועה ואחרי שאנו רואים שהיה המלאך אנו אומ' זה גבריאל שנקרא איש כדכתי' ביה והאיש גבריאל וכו' בדניאל: ל״ז:תת״ל א׳ נסעו מזה הסיעו עצמן מן האחוה נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות שימיתוך וכו'. קשה מ"ל כל הדברים הללו י"ל שמלת מזה מורה על הזרעת מקום דהל"ל נסעו מפה אלא פי' מזה שאתה אומ' את אחי אנכי מבקש הם נסעו כלומ' הסיעו עצמן מן האחוה וא"כ כתב כי שמעתי אומרי' נלכה דותינה ומלת כי הוא נתינת טעם לשל מעלה הימנו ופי' נסעו מן האחוה כי שמעתי וכו' שהרי שמעתים שהיו אומ' לבקש לך נכלי דתות והנה א"כ מלת כי היא סברא למה שאמ' למעלה נסעו בזה שפירושו הסיעו אח עצמן מן האחוה: ל״ז:תתל״ה א׳ והבור (עיין בחגיגה פ"ק מאמר א':) רק ממשמע שנא' רק איני יודע שאין בו מים מה ת"ל אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. קשה מנא תיתי לך למימר מים אין בו כמו כן אתה יכול לומר מים אין בו אבל עצים ואבנים יש בו. י"ל דילפינן ליה מגזרה שוה כתי' הכא אין מים וכתי' התם נחש שרף ועקרב אין מים מה להלן אין מים אבל יש נחשים אף כאן מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו עו' ומהר"ר כתב נראה דדריש ליה משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומה אני מרבה נחשים ועקרבים שכן דרכם לעמוד תמיד בתוך הבורות הרקים והב' מעוטים הן רק ואין בו מים: ל״ז:תתל״ז א׳ אותו כמו אתו עמו כלומ' אליו קשה מה הלשון הארוך הכפול הזה. וי"ל דהכי פי' אותו במקום זה כמו אתו ואתו ר"ל ודאי עמו ועמו הוא כמו אליו ומשמעות המקרא הוא ויתנכלו אליו ותרגם אליו עמיה ולא היה יכול לקצר לשונו ולומ' אותו כמו עמו כי אין שום דמיון והתקרבות למלת אותו להיות פירושה כמו עמו וגם לא היה יכול לקצר ולומ' אותו כמו אתו כלומ' אליו שאין תרגום אליו אתו אלא עמו כדמתרגמינן עמיה ולכן הוצרך לכל האריכות הזה: ל״ז:תתמ״א א׳ ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו וימכרו את יוסף וכו'. צריך לישב לשון הפסוק דמה לו להזכיר עברת המדינים סוחרים מאמצע מכירת הישמעאלים שהרי מתחלה אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים ואח"כ ג"כ כתי' וימכרו את יוסף לישמעאלים. ונראה לומר שמתחלה כשראו הישמעאלים אמרו למוכרו להם ולא רצו לקנותו כי לא היו רוצים למשכו מן הבור וכשבאו המדינים משכוהו מן הבור ואז מכרו אותו לישמעאלים והישמעאלים מכרוהו למדינים וזהו שנא' והמדינים מכרו אותו אל מצרים אכן עשו תנאי עם הישמעאלים שיוליכוהו למצרים כי למדינים לא היו להם גמלים לשאת אותו וגם לא נתנו להם דמיו וזהו שנא' בסוף ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים וכו' ר"ל שקנה אותו פוטיפר מן המדינים אך היה ביד הישמעאלים ותו לא קשה מהר"ר: ל״ז:תתמ״ב א׳ וישב ראובן ובמכירתו לא היה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו ד"א עסוק היה בשקו ובתעניתו וכו'. נראה דקשה לו על הפי' הראשון שהרי ראינו שכשהשליכו את יוסף אל הבור היו שם כלם יחד ולא היה אחד מהם משמש את אביו. מהר"ר. ל״ז:תתמ״ז א׳ ימים רבים כ"ב שנה כנגד כ"ב שנה וכו'. פי' והי"ד שנה שנטמן בבית עבר לא קא חשיב שהיה עוסק בתורה ולא לקה כנגדן על בטול כבוד אב ואם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה: ל״ז:תתמ״ח א׳ ויבך אותו אביו כלפי יצחק וכו'. פי' דאין לפרשו ביעקב דהא כתי' ויתאבל על בנו לכן פירש כלפי יצחק שהיה מתאבל עכ"ל:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לה

גור אריה: ל״ה:תתקפ״ג א׳ לפי שאיחרת בדרך נענשת. דאם לא כן לא הוי ליה למימר "קום", רק "עלה בית אל", אלא כך אמר לו – למה אתה יושב, שאין לך לשבת ולאחר הנדר, אלא קום ועלה בית אל. ולעיל (רש"י לב, כב) דפירש מפני שמנעה מעשו הרשע נענש, בודאי נענש מפני שמנעה מעשו הרשע – ונפלה ביד רשע מדה כנגד מדה, הוא מנעה מרשע – ונפלה ביד רשע, דאין לומר מפני שאיחר בדרך נענש, דמאי ענין עונש איחור דרך להיות נענש על דבר זה, אלא בודאי מפני שמנעה מעשו הרשע נענש, אלא על ידי שאיחר נדרו היתה פנקסו מתבקשת, והכי נמי היתה החטא מתבקש מה שעשה כבר שמנעה מעשו, ואילו לא אחר נדרו לא היתה הגזירה נעשה עתה, ושמא על ידי תפילה ותשובה היתה הגזירה מתבטלת בין כך ובין כך, והכי קיימא לן (ירושלמי נדרים פ"א ה"א) איחר אדם את נדרו פנקסו מתבקשת, שנאמר (משלי כ, כה) "ואחר נדרים לבקר", איחר האדם נדרו פנקסו מתבקשת: ל״ה:תתקפ״ד א׳ והטהרו מע"ז. דלפני זה נזכר עבודה זרה "והסירו אלקי נכר", ואחריו כתיב "והחליפו שמלותיכם", ועל כרחך משום עבודה זרה יחליפו הבגדים, דאי מטומאה – סגי ליה בטבילה, אלא מעבודה זרה, ואם כן "הטהרו" דכתיב גם כן מעבודה זרה (כ"ה ברא"ם): ל״ה:תתקפ״ט א׳ שהקב"ה בבית אל. דאין פירושו כמו "אל אלקי ישראל" (לעיל לג, כ), דהתם פירושו שהוא אלקי ישראל, שעשה עמו נסים והוא אלקיו להצילו (רש"י שם), אבל כאן למה יאמר "אל בית אל", אלא פירושו '[גילוי] שכינתו בבית אל', ואם כן חסר בי"ת, והוא כמו 'אל בבית אל', ובענין אחר למה יקרא "בית אל": ב׳ אבל אחד מכל שאר הלשונות וכו'. פירוש שמזה ראיה דלשון מרות ואדנות גורם לשון זה לומר בלשון רבים: ל״ה:תתק״צ א׳ ולפיכך העלימו יום מיתתה מפני שהקב"ה בירך את יעקב ברכת אבלים, כדכתיב (פסוק ט) "ויברך אותו", ופירושו (רש"י שם) ברכת אבלים, והוי ליה למכתב מיתתה. לאפוקי בלאה לא נכתב שום דבר, ולא הוי למכתב מיתתה כיון שלא זכר שום דבר מן מיתתה. ומה שפירש שהעלימו יום מיתתה שלא יקללו אותה – שכתוב (ר' ישעיה ל, כא) "ואזנך תשמענה מאחריך וגו'", שבני אדם מספרים אחר מיטתה מה היה בימיה, לפיכך דוקא מיתתה העלימו מטעם זה, שאין למת אשר יצא ממנו דבר רע – כבוד במיתתו, שהכל מספרים מה שהיה בחייו. אף על גב דיצחק יצא ממנו עשו ולא העלימו את מיתתו (פסוק כט), לא קשה מידי, שכן אמרו רז"ל בפרק המפלת (נידה לא. ) כי האם נותנת דם ובשר (וגידים), כל הדברים החומרים שממנו יבא הפחיתות, אבל מן האב יבאו דברים שאינם חומרים כל כך, ולפיכך הפחיתות והרשעות תלוי באם מה שנתנה לו דברים פחותים רעים: ל״ה:תתקצ״ב א׳ לשון אדם הבא במארב כו'. דאם לא כן אם בא לתת לו שם "ישראל" למה לו לומר "לא יקרא עוד שמך יעקב", כאילו שם יעקב גנאי לו, אלא מפני שהוא לשון אדם הבאה במארב ועקבה, לכך אמר "לא יקרא עוד שמך יעקב": ל״ה:תתקצ״ג א׳ אעפ"י שנתעברה ממנו כו'. וקשה מנא ליה שנתעברה הימנו, שמא אחר נבואה זו נתעברה, ושהה אחר נבואה זו בבית אל עד ימי עבור, ויראה כיון שאמר לו למעלה בשביל שאחרת בדרך נענשת (רש"י פסוק א), אם כן אין סברא שישהה שם זמן חצי שנה בחנם: ב׳ גוי בנימין גוים מנשה ואפרים. עיין בפרשת ויחי אצל "קהל עמים" (מח, ד, ושם גו"א אות ג): ל״ה:תתקצ״ה א׳ במקום אשר דבר אתו איני יודע מה מלמדינו. ותימה לי מאד ולמה אינו יודע מה מלמדנו, דהרי משמע כי המקום הוא מיוחד לשכינתו יתברך, דהא קרא שם המקום אשר דבר אתו "אל בית אל" (פסוק ז), ולא תמצא זה בשום מקום, אף על גב שדבר עם אברהם ועם יצחק לא קרא שם המקום, חוץ מיעקב שקרא שם למקום, מוכיח כי המקום גורם, כי ידע יעקב בקדושת המקום, ולפיכך נאמר "במקום אשר דבר אתו" לומר שהמקום גורם, אם כן שפיר ידענו מה מלמד אותנו: ל״ה:תתקצ״ט א׳ ועם בנימין נולדה תאומה יתירה. ואם תאמר ולמה נולדה עם בנימין תאומה יתירה, ויש לפרש כי עם יוסף לא נולד שום תאומה, וכן יש במדרש בפירוש (פרקי דר"א פרק לו) שלא נולדה עם יוסף תאומה לפי שהוא ראוי לישא את אסנת בת פוטיפרע במצרים (להלן מא, מה), ולפיכך לא נולד תאומה עמו – ונולדה התאומה עם בנימין אחיו, כי כן דרשו (סוטה לו ע"ב) גם כן שהיה ראוי יוסף להעמיד י"ב שבטים אלמלא שיצא הזרע מבין אצבעותיו, ואפילו הכי נולדו מבנימין אחיו ונקראו על שם יוסף, דהרי נולדו מיוסף שתים (להלן מו, כ) ומבנימין עשרה (שם, שם, כא), הכל שנים עשר, ונקראו תולדות בנימין על שם יוסף, "בלע" ו"בכר", "בלע" – שנבלע בין האומות, ו"בכר" שהיה בכור, כדאיתא בפרשת מקץ בפירוש רש"י (להלן מג, ל) ממדרש חכמים (סוטה לו ע"ב), ולפיכך גם אשתו שהיתה ראויה ליוסף באה מבנימין, ונולדו עם בנימין שתי תאומות כדי שיולד ממנה הבנים שהיו ראוים ליוסף גם כן:אמנם עיקר הדברים מה שהיה לבנימין תאומה יתירה וליוסף לא היתה תאומה כלל הוא מפני כי יוסף הוא הראש ממטתו של יעקב, והוא שאמר עליו (להלן לז, ב) "ואלה תולדות יעקב יוסף" שהוא העיקר של תולדות יעקב (רש"י שם), ולפיכך נולד יחידי כמו כל דבר שהוא שורש הדבר ועיקרו שהוא אחד. ובנימן היו לו שני תאומות בעבור שהוא היה הסוף, וכמו שהראש ראוי שלא יהיה לו תאומה, כך הסוף יש לו רבוי תאומה, בעבור שכל סוף הוא השלמת הכל – יש בזה השלמה מיוחדת יותר מן שלימות החלק, ולפיכך עם בנימין שהוא האחרון ועמו נשלמו שנים עשר שבטים – נולדה נקיבה יתירה; האחת מה שהוא אחד מן השבטים ויש לו זוג, ועוד אחת מה שיש לבנימין השלמה יתירה כמו שאמרנו, לכך נולדה עמו עוד תאומה אחת, שהנקיבה היא השלמת האדם. וכן היה בהבל נולדה עמו תאומה יתירה (רש"י לעיל ד, א) לטעם זה, והבן זה מאד. לכך ב' בחינות יש בבנימין; האחד מצד עצמו כמו שאר השבטים, והבחינה השני מצד שהוא השלמת השבטים, וזה דבר בפני עצמו, ולפיכך נולדו עמו שתי תאומות. [נמצא כי שלשה חילוקים יש; יוסף – שהוא ראש, ואין שייך בראש השלמה כלל, שהרי הוא ראש, לכך לא נולד שום נקבה – שהיא השלמה – עמו. שאר שבטים – שכל אחד יש בו השלמה למי שהוא אחריו, נולד נקבה, שכל נקבה היא השלמת הזכר, לכך נולד השלמתם עמו. אבל האחרון – מפני שיש בו שתי השלמות, שהוא משלים מה שלפניו, ומפני שהוא אחרון – משלים הכל, ויש בו ב' השלמות, נולדו עמו ב' נקבות, שכל נקבה – השלמה. ]: ל״ה:א׳ד׳ א׳ קודם שבא לחברון כו'. פירוש מה שכתוב "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא" דמשמע שתלה הכתוב במה שהיה בארץ ההיא, ואין דבר זה תולה במה שהיה יעקב בארץ ההיא. ואם בא לומר הזמן שאירע דבר זה, דבר זה נשמע ממילא שהיה באותו זמן, ואפילו לא כתב זה, אלא הכתוב בא להגיד שכל דבר זה אירע ליעקב קודם שבא לאביו, ובא כל זה לו מפני שאיחר בדרך כדלעיל: ל״ה:א׳ט׳ א׳ שם העיר ממרא קרית הארבע אל מישור וכו'. דלא יתכן לומר כי "קרית" רוצה לומר עיר של ארבע, דכיון דכתיב לעיל בפרשת חיי שרה (כג, ב) "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון", והוי למכתב 'ותמת שרה בחברון קרית ארבע', ולמה אמר "קרית ארבע היא חברון", אלא על כרחך צריך לומר דשם העיר "קרית ארבע". ועוד שאין לפרש עיר של אדם שנקרא "ארבע" (יהושע יד, טו), שלא תבא על שם אדם ה' הידיעה, וכתיב "הארבע" בה"א, אבל על שם העיר כתב ה"א הידיעה, שאין שם העיר בשם העצם "ארבע" – דעדיין היה קשה שלא תבא ה"א הידיעה על שם העיר כמו על שם אדם, אבל רוצה לומר כי הוא שם היחוס, שהעיר מתיחסת אל ארבע, והוא כמו "ישי בית הלחמי" (ש"א טז, א) שהוא גם כן שם היחוס, שדוד היה מתיחס אל בית לחם שהוא מקומו. וכן "בית האלי" (מ"א טז, לד) "אבי העזרי" (שופטים ו, כד) – שם יחוס המקום הוא, ועל זה בא ה"א הידיעה בכל מקום, כך יראה. והרא"ם פירש כי מפני כי שם העיר מורכב משני שמות – הוא כמו שם התאר, ויבא על השם ה"א הידיעה. ולא הראה אחר כמוה, כי כל אלו שמות היחוס הם, ואינם שמות העצם:

העמק דבר על בראשית פרק-לה

העמק דבר: ל״ה:תתקצ״ג א׳ עלה בית אל ושב שם. כבר נתקשה הרמב״ן מה זה שוב שם ישיבה זו מה היא והנראה משום שהיה ליעקב תיכף בבואו לבית אל להקים נדרו היינו להציב מצבה ויהיה בתורת תודה על העבר ולעשר כל אשר לו לקרבנות. אבל הקב״ה הודיעהו שקודם שיביא נדרו יש לו להתפלל על ההוה שהרי הוא בעת צרה ולזה א״ל ושב שם לא ימהר להקים המצבה אלא יתעכב. וכבר כ׳ הרא״ש בסוכה פ״ב דישיבה משמעו כ״פ עכבה. ותחלה ועשה שם מזבח שהוא מסוגל יותר לתפלה ממצבה ומצבה היה מסוגלת יותר לתודה או להשיג רוה״ק בלי צורך תפלה וכמו שהעמיד משה רבינו שתים עשרה מצבה בהר סיני. אבל לתפלה מסוגל מזבח יותר כמו שעשה א״א בכ״מ העמיד מזבח ואח״כ כתיב ויקרא שם שהוא תפלה כמש״כ שם ורמז לו ה׳ עוד באמרולאל הנראה אליך בברחך וגו׳. והיית בעת צרה והתפללת על העתיד כן תעשה עתה. וכן עשה יעקב לא הזדרז בבית אל להקים נדרו ולהציב מצבה אחר המזבח עד אשר עברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה ואח״כ בא הדבור. ואח״כ כתיב ויצב יעקב מצבה וגו׳ שהוא הנדר אלא שעשה כדבר ה׳ ושאמר ושב שם. ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל. ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית: ל״ה:תתקצ״ד א׳ הסרו את אלהי הנכר אשר בתוככם. ולא צוה על תשמישי ונוי ע״ז כמו שעשו ומסרו גם את הנזמים אשר באזניהם. היינו משום שיעקב לא הזהירם אלא על ע״ז ממש שאם הגיע לידם עד שלא נתבטלה שוב א״א לבטל מה״ת כמש״כ בס׳ דברים ז׳ כ״ה. ונקרא חרם ומסלק השראת שכינה כמו שאמר ה׳ ליהושע ז׳ לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם וידוע דע״ז כתיב בה כי חרם הוא משא״כ תשמישי ע״ז אפשר לבטלה אפי׳ כבר הגיע לידם כמבואר ביו״ד סי׳ קמ״ו ס״ב. ואמר יעקב אשר בתוככם ולא אמר אשר בידכם כמו שכתוב במעשה ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. באשר שברור היה ליעקב שלא היה ביד בניו ע״ז שלא נתבטלה מקודם. אלא אשר בתוככם. יוכל להיות כי עוד נמצא בקרב השבי שלקחו משכם עבדים ושפחות איזה ע״ז שלא נתבטלה עדיין: ב׳ והטהרו. בטבילה: ג׳ והחליפו שמלתיכם. שמלה בכה״ת הוא בגד העליון לבדו ומש״ה מפרש בת״א בפ׳ יתרו וכבסו שמלתם וחוורו שמשמעו כיבוס לשם נקיות ולא תרגם ואצטבעו שהוא בכ״מ משמעו טבילה לשם טהרה והיינו מדכתיב שמלתם. ואי הוי המצוה לטבול מטומאה. הרי כל הבגדים שוים והיה ראוי לכתוב וכבסו בגדיהם. אלא בשביל כבוד היום שאין צריך אלא בגד עליון. וה״נ דייק והחליפו שמלתיכם ולא בגדיכם מבואר שהוא משום כבוד המקום והיום שיעמדו לפני ה׳: ל״ה:תתקצ״ה א׳ לאל העונה אותי ביום צרתי וגו׳. ביאר להם שאינו הולך להקים נדרו ולהביא תודה על העבר אלא לתפלה כמו שענה אותי ביום צרתי. כן יענני עתה כשצר לי. והוא ביאר יותר משביאר הקב״ה ליעקב שאינו מוכח כונת הקב״ה אלא מדאמר ועשה שם מזבח ולא מצבה שנדר. וכן ממה שאמר הנראה וגו׳. אבל יעקב הוסיף לקח והבין כונתו של הקב״ה וביאר הכונה לבניו ולכל אשר עמו ואמר העונה בלשון הוה ולא אמר שענה. אלא שכמו כן יענה אותו עתה: ל״ה:תתקצ״ו א׳ את כל אלהי הנכר. הוסיפו על צווי יעקב ומסרו כל אלהי הנכר אפי׳ אותם שבטלו קודם שבא לידם. ומש״ה מסיים אשר בידם דאחר שבטלו כבר רשאים היו לאוחזם בידם ומ״מ מסרו והוסיפו עוד ואת הנזמים וגו׳. המה תשמישי ע״ז שאפשר לבטל גם עתה מ״מ הכל מסרו ליעקב שלא יראה ולא ימצא זכר ע״ז באותו מעמד: ב׳ ויטמן וגו׳. אותם שכבר נתבטלו ומותרים בהנאה מש״ה לא שרפם ולא קברם אלא טמנם כדי לחזור וליטלם כשיצאו מבית אל: ל״ה:תתקצ״ז א׳ ויהי חתת אלהים. לא זכו לא לחרב של א״א ולא לשלום של יעקב. כי לא התפללו עדיין. אבל מ״מ שומר ישראל אינו עוזב ח״ו לגמרי אלא עומד מרחוק ושומר בא״א וכמש״כ בחבורי רש״ת בביאור שה״ש ד׳ ו׳. ובס׳ דברים פ׳ וילך עה״פ לא ארפך וגו׳: ל״ה:תתקצ״ח א׳ אשר בארץ כנען. מיותר והוא משום דיש עוד עיר דשמה לוז אצל בית אל שהי׳ שמה גם אח״כ לוז כמבואר בס׳ יהושע ט״ז ב׳ ויצא מבית אל לוזה. והאי בית אל היא הנקרא שמה לוז תחלה כדכתיב בס׳ שופטים א׳ ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז ולוז השני׳ אינה בארץ כנען אלא בפריזי וכדומה. מש״ה כתיב שבא אל לוז אשר בארץ כנען אשר היא כהיום בית אל: ל״ה:תתקצ״ט א׳ ויבן שם מזבח. ולא כתיב וישב שם. והוא כדברינו במשמעות ושב שם אינו אלא העכבה מלהקים מצבה ונדרו: ב׳ ויקרא למקום אל בית אל. אל הוא מדת הרחמים של השגחה עליונה כדתניא במכילתא ויבוא במקרא ט״ו ויקרא למקום שכאן מתנהג הקב״ה ברחמים: ג׳ כי שם נגלו אליו האלהים בברחו וגו׳. שראה כאן מלאכים עולים ויורדים הכל הוא כדי להשגיח ולשמרו בעת צרה בשעה שברח מפני עשו. ועל כן מצפה לישועה ורחמים גם היום בעת שהוא בצרה. וע״ע מקרא ט״ו מה שכ׳ שם: ל״ה:תתר א׳ אלון בכות. ידוע פרש״י בשם המדרש שבכו כאן גם על רבקה. ויש להבין אמאי לא פירש הכתוב שבכו אלא ברמז. אבל הענין דלא נזכר בכתוב אלא מה שהדין כך ומש״ה בא״א כתיב שהלך לספוד לשרה ולבכותה שכך הדין לבכות על שבעה קרובים וכן כאן במות דבורה שהיא כדין אדם כשר שהחובה לבכות עליו בפניו מש״ה כתיב שבכו על דבורה. אבל על רבקה שהי׳ שלא בפני המת ולא הי׳ מחויב לבכות עליה אלא יעקב בנה ולא כולם ע״כ לא כתיב בכיה זו : ל״ה:א׳א׳ א׳ וירא וגו׳ עוד. דאע״ג שנדבר ה׳ עם יעקב זה שתי פעמים חדא בפדן ארם. והשנית בשכם מ״מ לא הי׳ בגלוי שכינה שהרי לא כתיב שם וירא. אלא ויאמר ה׳ אל יעקב. אבל כאן נגלה אליו ה׳ כמו שהי׳ בשעת החלום שראה והנה ה׳ נצב עליו והיינו לשון עוד. דמשמעו עוד הפעם: ב׳ ויברך אתו. ברכת תנחומים. ונכלל בזה כונה מיוחדת לפרש דבר ה׳ כמו שיבואר: ל״ה:א׳ב׳ א׳ שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ״ש בס׳ תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי׳ צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל״ב כ״ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו׳ וביארנו שאמר שלא הי׳ צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו׳. ואמר לו ה׳ דמכ״מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראוים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים. אבל לא יקרא וגו׳ כי אם ישראל יהיה שמך. לא יהי׳ נקרא שם יעקב לבדו כי גם ישראל יהי׳ שמך. ולכן אמר עוד הפעם שמך אשר הוא מיותר זה בשביל שני שמו׳ שבכל דור יהיו מ״מ אנשים שיהיו מוכשרים לנס וראוים להקרא ישראל כ״ז אמר לו על כלל אומה הישראלית. ועדיין איני יודע יעקב עצמו אם הוא ישראל אשר בו יתפאר במדת תפארת כמ״ש לעיל ל״ג כ׳ דבשביל זה נענש יעקב שקרא עצמו בזה השם ועתה ויקרא את שמו ישראל. שיהא הוא בעצמו נקרא ישראל באשר הוא איש המעלה: ל״ה:א׳ג׳ א׳ ויאמר לו אלהים. גם זה היה באותו מעמד אבל באמירה בפ״ע באשר אין ברכה זו מענין הקודם דמאמר הקודם הי׳ כולל כל זרע יעקב משא״כ מאמר הבא מיוחד על אפרים ומנשה ובנימין כאשר יבואר: ב׳ אני אל שדי. ביארנו במאמר יצחק ליעקב ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. שנבא לו שתבא לו נבואה זו באל שדי ושם ביארנו טעם זה השם: ג׳ פרה ורבה. משמעות הלשון הוא מצוה ואזהרה על יעקב והכי אי׳ ביבמות דס״ה לראי׳ מזה המקרא דזכרים מצווים על פו״ר ולא נקבות. אבל באמת אינו כן שהרי לא עסק יעקב מכאן ואילך במצות פו״ר ובפירוש אמר יעקב ליוסף ע״ז הנבואה שראה בלוז בשם אל שדי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וגו׳ ביאר לו שלא הי׳ ציווי אלא ברכה והיינו שהקדים יעקב ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. פי׳ לא שציוני אלא ויברך אתי ולמד יעקב שהפי׳ הוא כן מנבואת יצחק שאמר לו ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך. והיינו שכתבנו לעיל במקרא ט׳ דכתיב ויברך אותי שבא הכתוב להודיע כי כן הוא שלא הי׳ צווי אלא ברכה : ד׳ גוי וקהל גוים יהיה ממך. היינו קהל עמים שאמר יצחק ליעקב ושאמר יעקב ליוסף. ובאמת לשון גוי וקהל גוים כאן אינו כמשמעו בכ״מ דגוי משמעו בכ״מ אומה בפ״ע ומלוכה בפ״ע כמו שביארנו כ״פ וביחוד הא דכתיב בהנחל עליון גוים יע״ש דקאי על שבעים אומות. וא״כ אין מקום כאן לזה הלשון שהרי מעולם לא הי׳ כ״א אומה ישראלי אחת. אבל חז״ל פירשו יפה זה הלשון גוי זה בנימין וקהל גוים זה אפרים ומנשה. והביאור ע״ז בא בדבר ה׳ עצמו שאמר ומלכים מחלציך יצאו: ל״ה:א׳ד׳ א׳ ואת הארץ וגו׳. בזה פירש ה׳ ליעקב מהו וקהל גוים. דיעמוד ממך שני בנים שיהיו מחולקים בארץ כמו גוי שיש לו ארץ בפ״ע מיוחד על שמו. והיינו כשבא יעקב ואמר ליוסף בדבר מנשה ואפרים א״ל דבר ה׳ ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת וגו׳ ולא הודיעו מאמר ה׳ גוי ולא הברכה של מלכים. דזה אינו שייך אלא לבנימין. והנה יעקב אמר לקהל עמים. באשר יש עם בפ״ע תחת מלוכה אחרת ויש להם גם ארץ מיוחדת וא״כ הי׳ ראוי גם להקב״ה לומר וקהל עמים יהי׳ ממך. אבל בשביל שאמר ה׳ גוי לענין מלוכה שזה אינו אלא בגוי בפ״ע. מש״ה אמר וקהל גוים אבל יעקב שלא אמר גוי אמר קהל עמים: ב׳ אתן את הארץ. מיותר והכי מיבעי לך ולזרעך אחריך אתננה. אלא בא ללמד ששתי נתינות וחלוקת הארץ תהיינה היינו חלוקת יהושע וחלוקה דלעתיד ובשניהם יהיו מנשה ואפרים מחולקים בשני חבלים כמבואר בס׳ יחזקאל ואע״ג דבשערים לא יהיו מחולקים כדכתיב שער יוסף אחד אבל בחלוקת הארץ יהיו שנים: ל״ה:א׳ה׳ א׳ ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. כ׳ רש״י על במקום אשר דבר אתו. לא ידעתי מה מלמדנו ובאמת כל המקרא צריך ביאור מה מלמדנו. אלא הכונה הוא לפי מש״כ לעיל דראוי הי׳ ליעקב תיכף בבואו לבית אל להציב מצבה ולהקים נדרו אבל הקב״ה עכבהו עד בוא דברו. היינו שיבין דעת ה׳ שהגיע שעה רצויה לכך. והנה לשון ויעל מעליו אלהים נתבאר לעיל גבי א״א דכתיב בפ׳ מילה ויעל אלהים מעל אברהם. שעלה בפעם אחת שלא כדרך הנבואה אשר בכלות דבר ה׳ עוד הנביא משוקע באלהות איזה שעה עד ששב לאנושותו ולמקומו. ושם הי׳ לצורך מצות מילה וביקש א״א על כך כמש״כ בשם מדרש חז״ל. והכא ג״כ הפי׳ שאחר דבר ה׳ וברכתו נסתלקה השכינה מעליו לגמרי. ומזה הבין כי הגיעה השעה להתעסק במצות קיום נדר ולזה סיים הכתוב במקום אשר דבר אתו דמי שהוא שקוע בהתבודדות מתהלך אנה ואנה. כענין דכתיב באלישע במלכים ב׳ ד׳ וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו׳ וא״כ אם הי׳ יעקב עוד שקוע באלהות אחר דבר ה׳ לא הי׳ יודע לצמצם מקום הדבור אבל כאשר נסתלק אלהות מעליו פתאום הי׳ באותו מקום אשר רוח ה׳ דבר עמו. וידע המקום: ל״ה:א׳ו׳ א׳ ויצב יעקב מצבה במקום וגו׳ מצבת אבן. שעד כה לא ידע לכוין לא המקום ולא האבן שהי׳ לפני כ״ב שנה. ועתה הבין שהוא המקום אבל האבן שהית׳ מראשותיו כבר ניתקת ממקומה ולא הכירה ולקח אבן מאותו המקום ויצב בזה המקום המצומצם ומש״ה אמר אז יהי׳ בית אלהים כמ״ש שם: ל״ה:א׳ז׳ א׳ ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו. פי׳ אותו המקום המצומצם אשר נודע לו עתה כי שם נצב עליו ה׳ ודבר אתו אז. ב׳ אלהים בית אל. ולא אל בית אל. כמו שקרא תחלה לכל המקום שראה שם המלאכים עולים ויורדים. דשם הוא אות על השגחת ה׳ שבכל המקום שעומד הצדיק והכל מתפעלים בשבילו במדת הרחמים. אבל במקום המצומצם של הצדיק סביביו נשערה מאד ובכח הדין הקשה שהוא שם אלהים. וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח עה״פ זה אלי ואנוהו אלהי אבי עמי התנהג במדת הרחמים ועם אבותי במדת הדין : ל״ה:א׳ח׳ א׳ ויהי עוד וגו׳. פגע ביעקב מדת הדין. ונענש באשתו האהובה לו כגופו בשעת הסכנה: ב׳ ותלד רחל. עוד לא ילדה ממש. אלא אחזוה חבלי לידה וכדאיתא בשבת דף קכ״ט מאימתי פה״ק כו׳: ל״ה:א׳ט׳ א׳ בהקשתה בלדתה. שגמר הקישוי היה בלידה ממש ובזה הרגע יצאת נשמתה. והיתה יראה שמא מת הולד ג״כ כדרך היולדת שמתה שהולד מת קודם כדאי׳ בנדה דמ״ד א׳ דמעוברת שמתה ולד מיית ברישא ע״כ ותאמר לה המילדת אל תיראי שמת הולד. ב׳ כי גם זה לך בן. גם זה יהי׳ לך חוטרא לידך ומרא לקבורך וכפרש״י ערכין ד״ז א׳ ד״ה ומקרעין. דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא או משום דכבר עקר הולד כשיטת התוס׳ בנדה שם: ל״ה:א׳י׳ א׳ בן אוני. יש בזה שני משמעות מלשון צערי כפרש״י ומלשון כחי ואוני שהוא הולד לקח כחה ואונה ששבקה לו: ב׳ בנימין. כפרש״י שא״י היא בנגב ארם. ודברי הרמב״ן אינם במח״כ כמש״כ לעיל ל״ב ו׳. ונראה עוד דימין הוא בדרום א״י. והוא יחס גדול שמוכשר יותר לתורה וכמש״כ לעיל בפ׳ לך: ל״ה:א׳י״א א׳ ותמת רחל. באשר יולדת המתקשה בלדתה נראית כ״פ מתה. ומ״מ אין זה אלא התעלפות שבא מחמת כאב וחלישות ומשתדלים להשיב רוחה כן עשו כאן ועסקו עמה הרבה אולי תשוב לחיות אבל ותמת רחל. ב׳ ותקבר בדרך אפרתה. ולא הביאה אפי׳ לבית לחם. משום שא״א להשהות קבורת חיה בשום אופן כדאי׳ במ״ק דכ״ח אין משהין את הנשים מפני הכבוד לא שנו אלא חיה. וע׳ להלן מ״ח ז׳ שהית׳ סיבה וכונה מאת ה׳: ל״ה:א׳י״ב א׳ קברתה. ע״פ דקדוק הלשון קברה מיבעי וכן הי׳ צ״ל מצבת קבר רחל. וכן בס׳ דברים ולא ידע איש את קברתו. קשה קברו מיבעי כי בכ״מ נקרא קבר. אלא משום דקבר מיקרי גם לפני קבורה כמו איש ממנו את קברו וכמו בקברי אשר כריתי וגו׳ אבל אחר קבורה נקרא קברה ע״ש פעולת הקבורה שנצטרף להקבר שהי׳ קודם ג״כ: ל״ה:א׳י״ג א׳ ויסע ישראל. לפכח צערו ממיתת רחל הלך בדביקו׳ והתבודדות כדרך ישראל ובזה מצא דרך הקודש לקבלוני׳ בשמחה כדאיתא פ׳ הרואה מש״ה כתיב ישראל: ל״ה:א׳י״ד א׳ בשכן ישראל. בהיותו משוקע בעניני אלהות ומסולק מהליכות עולם. ע״כ אירע מה שאירע עם ראובן. אבל אם הי׳ בבחינת יעקב לא קרה כזה. ב׳ ופי׳ וישכב את בלהה. מבואר בפ׳ ויחי שע״כ הפי׳ שלא הי׳ מעשה ח״ו אלא שמר שלא יבא אביו לחדרה: ג׳ וישמע ישראל. ג״ז שמע בעת שהי׳ בבחינת ישראל ע״כ השכיל ברוה״ק שלא נדחה ראובן מחמת זה מש״ה ויהיו בני יעקב שנים עשר אבל אם הי׳ שומע זה בעת שהי׳ בבחינת יעקב לא הי׳ כן: ל״ה:א׳י״ז א׳ שפחת רחל. שהיתה מתנהגת נגד רחל כשפחתה וכן זלפה נגד לאה: ל״ה:א׳י״ט א׳ היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. הודיע כ״ז הכתוב אע״ג שכבר ידוע לנו היטב מזה ללמדנו שלא דר יעקב ובניו באלני ממרא אלא מתחלה בא לשם שדר שם יצחק אבל אח״כ עקר דירתו לחברון והיינו בעמק חברון סמוך להעיר אבל אינו מעורב עמהם והא שבחר להיות דירתו בחברון לא משום רעות זרע ממרא אלא משום שגר שם אברהם ויצחק היא העיר שנתקדשה בתורה ועבודה מימות אבותיו. אבל לא הי׳ לו שום התרועעות עם זרע ממרא האמורי וכמדת יעקב להיות בדד כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ולהלן ל״ז א׳ :

תורה תמימה על בראשית פרק-לה

תורה תמימה: ל״ה:תתקל״ד א׳ והטהרו. מלמד דע"ז מטמאה והפורש ממנה בעי טבילה א) וזה הוא הטעם לטבילת גר, ויהי' מזה קצת ראי' לדעת רמב"ן המובא בב"י ליו"ד סי' רס"ח דגר אף שטבל קודם המילה יצא בדיעבד, משום די"ל דהטבילה באה רק על הפרישה מע"ז ולא על הכניסה ליהדות, וא"כ אין נ"מ אם טבל קודם או אחר המילה. – וע' בראב"ע כאן כתב וז"ל, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל אדם מישראל כאשר ילך להתפלל במקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים, עכ"ל, ואמנם א"צ לזה, דכבר למדו זה חז"ל בשבת י' א' מפסוק הכון לקראת אלהיך (עמוס ד'), ושם קי"ד א', מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר (פ' צו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר' ישמעאל, למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. ומהרש"א שם כתב דאיירי לענין שנוי בגדי שבת, וצ"ע דלענין שבת ילפינן מפ' דישעי' נ"ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וגם מה שייכות הענין בגדים שבישל בהם קדרה וכו' לענין שבת, אבל יותר קרוב לומר דאיירי כשיצא מעבודת חול לעבודת קודש וכמבואר, וע"ע מש"כ בזה בפ' צו (ו' ד') וכאן אין להאריך בזה. [סמ"ג ד' ר"מ]. ל״ה:תתקל״ה א׳ לאל העונה אותי. א"ר יוחנן, בל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק כי שם נגלו אליו האלהים (פ' ז') מה כתיב בתרי' לאל העונה אותי ב) ר"ל הם פקרו במה דכתיב הפעל המוסב לשם ה' בלשון רבים, שם נגלו, ותשובתם בצדם, שבאותו הענין עצמו כתיב גם בלשון יחיד, לאל העונה אותי, ומה דכתיב פעם בלשון רבים הוא משום דכן דרך הגדולה והכבוד, וכמו במלך בו"ד שמדבר בלשון רבים וכמש"כ בארוכה בר"פ בראשית. .(סנהדרין ל"ח ב') ל״ה:תתקל״ו א׳ ויטמן אותם וגו'. רבי ישמעאל ב"ר יוסי אזיל להדין נפולא, אתון כותאי לגבי', אמר להון, לית אתון סגדין לטורא אלא לצלמא דתחותי', דכתיב ויטמן אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם ג) פרשו המפרשים נפולא הוא הר, ואינו מבואר מניין הי' ר' ישמעאל יודע את ההר שתחתיו טמן יעקב את הע"ז, אבל האמת נראה ע"פ המבואר במ"ר פ' מסעי ופ' עקב דבלשון כותים היתה נקראת עיר שכם בשם נפולי, ולפי"ז הדברים מאירים, שראה אותם משתחוים לההר שבשכם ואמר להם שמשתחוים הם להצלם שמתחת לארץ שם, והוא ע"פ הכתוב כאן ויטמון אותם תחת האלה אשר בשכם. ועיין תוס' זבחים קי"ג א' הביאו זה הירושלמי בשנוי לשון. .(ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד) ל״ה:תתקמ״ב א׳ לא יקרא וגו'. תניא, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו, אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו ד) דאי אפשר לומר שנעקר השם לעולם, דהא מצינו שהקב"ה בעצמו חזר לקראו בשם יעקב כמבואר בדרשא הבאה, ואע"פ דכתיב כי אם ישראל יהי' שמך, דמשמע רק ישראל צ"ל דלשון כי אם לאו דוקא הוא, רק דישראל עיקר ויעקב טפל. ובשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ט חקר על הוראת הלשון כי אם בלשון בני אדם, ויש להביא ראי' דבלשון בני אדם כי אם – דוקא הוא, ממ"ש נעמן (מ"ב ה' י"ז) כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה', ומענין הפרשה שם מבואר שפירש נעמן עצמו מע"ז כולה אף בטפילות, הרי דלשון כי אם בלשון בני אדם דוקא הוא, ובמקום אחר הארכנו בזה [ע"ל פרשה משפטים בפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו]. – אך בכלל טעמא בעי, למה באברהם ושרה נעקרו השמות אברם ושרי וביעקב נשאר זה השם גם אחר השתנותו לשם ישראל. ואפשר לומר ע"פ המבואר בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו ובמדרשים שונים שהיו"ד מן שם שרי צירף הקב"ה לשם יהושע בן נון [ע"ל ר"פ שלח], ולפי"ז באברהם לא נעקר כל אות בשנוי שמו אלא אדרבה עוד נוסף לו אות, ובשרי נתפס היו"ד בשם אחר, ולכן אין קפידא אם בטלו השמות הקודמים, משא"כ ביעקב אם יבטל – ישתקע כולו, ואין זה מדרך הכבוד. .(ברכות י"ג א') ב׳ לא יקרא וגו'. תניא, הקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו דלא יקרא שמך עוד יעקב, מאי טעמא, דאהדרי' קרא, שנאמר (פ' ויגש) ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ה) עיין מש"כ בדרשא הקודמת. .(שם שם) ל״ה:תתקמ״ג א׳ אני אל שדי. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולמי די ו) דרשא זו כפולה בענינה לפנינו לעיל בפ' לך (י"ז א') ושם פרשנוה ובארנוה די צרכה, יעו"ש וראויים הדברים להצטרף לכאן. .(חגיגה י"ב א') ב׳ פרה ורבה. תני, האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, מנה"מ, אמר רב יוסף דכתיב ויאמר לו אלהים פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו ז) וכתבו התוס', אע"פ דלאדם הראשון אמר הקב"ה פרו ורבו, ההוא לברכה בעלמא הוא, עכ"ל, ועיין במהרש"א לסנהדרין נ"ט ב' ד"ה והרי, בסוף הדבור, הקשה על דברי התוס' דאכתי קשה דהא לנח נאמר פרו ורבו, וההיא ודאי למצוה נאמר, כדמוכח בשמעתין, עכ"ל, אבל לא קשה מידי, דהא בהצווי לנח אפשר שצוה להזכרים לבד, ומה שאמר בלשון רבים זה הוא מפני שדבר עם נח ועם בניו, משא"כ באדם הראשון לא הי' בעולם זולת הוא וחוה, וא"כ אי ס"ד דלאדם לבד צוה הול"ל פרה ורבה, ושפיר מקשו התוס', ודו"ק. .(יבמות ס"ה ב') ל״ה:תתק״נ א׳ בנימין. בכל התורה כתיב בנימן חסר והכא בנימין שלם כתיב ח) דבפעם הראשון שזכר שם זה צריך לבאר סבת קריאת שם זה וכמו שפירש"י בן ימין בן הנולד בדרום, ולכן כתבו כאן מלא יו"ד, משא"כ בשאר המקומות כיון שהמ"ם נקרא בחיר"ק לא קפיד קרא למלא אותו ביו"ד, וכאשר כן הוא מדרך השמות שמתקצרים באותיות המשמשות. וע"ע השייך לענין זה לפנינו בפ' תצוה בפסוק ששה משמותם וגו' (כ"ח י'). ועיין באה"ע (סי' קכ"ט ס"ל) לענין כתיבת שם בנימין בגט, ומכאן סמך דצריך לכתוב חסר כמו בכל התורה. – ודע דמה שאמרה המילדת לרחל אל תיראי כי גם זה לך בן (פ' הקודם) אינו מבואר לכאורה מה תנחומין הוא זה ומה שייכות תולדת הבן להעדר המורא, וי"ל ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' דחבלי לידת נקבה מרובים משל זכר, ורחל היתה תאבה ללדת זכר, כמו שאמרה (פ' ויצא) יוסף ה' לי בן אחר, ועיי"ש לפנינו, וכיון שראתה שמתקשת בלדתה וכמש"כ ותקש בלדתה, חששה שמא תלד נקבה, כיון דחבלי נקבה מרובים וקשים, לכן אמרה לה המילדת אל תיראי מקושי הלדה, כי אעפ"כ גם זה לך בן זכר. .(סוטה ל"ו ב') ל״ה:תתקנ״ד א׳ ויהי בשכן ישראל. מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ט) בזמן הגמרא הי' המנהג לתרגם אחר הקורא את הפרשה בתורה בלשון ההמון. , ומעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה חזן הכנסת קורא ויהי בשכן ישראל ואמר לו למתורגמן אל תתרגם אלא אחרון – ושבחוהו חכמים י) קורא אחרון לפסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר, מפני שהפסוק נפסק בהפסק, והשם אחרון הוא תאר כאלו הוא פסוק לעצמו. .(מגילה כ"ה ב') ב׳ וישכב וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה יא) יתבאר בדרשא שבסמוך. , אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה יב) נראה ענין הבלבול, שעשה איזו פעולה שעל ידה נפרד יעקב מאהל בלהה, אם ע"י קטטה או שנאה וכדומה, והוא מעין הלשון עלה סנחריב ובלבל את העולם (תוספתא קדושין פ"ד) שהי' ג"כ מעין אלו הפעולות, כנודע. .(שבת נ"ה ב') ג׳ וישכב וגו'. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון יג) בגמרא מפרש שלמד כן מסברא, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו, ויבא חטא זה לידו, ור"ל דכפי המבואר בפ' תבא הי' שבט ראובן מן אלה שעמדו על הקללה, ואם באמת חטא בזה, לא יתכן שיצוה הקב"ה שיהיו בניו מן המקללים על חטא זה, אשר ע"י תזכר חרפת ראובן. , אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו, עלבון אמו תבע, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה יד) ועיין במהרש"א שכתב דראובן חשב שבלהה וזלפה היו שפחות גם אחר שנשאו ליעקב, ובאמת נשתחררו אחר נשואיהן, יעו"ש, ולפי"ז יש לפרש המשך הפסוק הסמוך אחר ענין זה ויהיו בני יעקב שנים עשר, אשר אינו מבואר כלל שייכות סמיכות מספר זה למעשה ראובן, אך לפי המבואר י"ל שבא הפסוק להורות שנשתחררו, משום דאל"ה הרי קיי"ל ולד שפחה כמוה שמתייחס אחריה (קדושין ס"ז ב') ואינם בני יעקב כלל, לכן כתב שבני יעקב שנים עשר, וגם בני בלהה וזלפה בכלל, ומבואר שמתיחסים אחריו, וזה ע"כ מפני שנשתחררו, ודו"ק. .(שם שם) ד׳ וישכב וגו'. תניא, אחרים אומרים, שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב (פ' ויחי) אז חללת יצועי עלה, אל תקרא יצועִי אלא יצועַי טו) בלשון רבים, ופירש"י, כך הי' עושה יעקב בארבעת אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שרואה בו השכינה הוא בא ולן שם, עכ"ל, ולמד כן מלשון את, לרבות השכינה, וי"ל בטעם הרבוי מלשון את לשכינה ע"פ מ"ש בספרי המקובלים דשם הקודש נרמז במלת את, כמו בשל"ה במס' פסחים בבאורו להלל בפסוק אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, אימתי אני אהובה, בשעה שעל ידי מעשה המצות שלי אני גורם נחת רוח לשכינה שנקראת את, ובסדור באר"י בכונת ק"ש ואהבת את ה' אלהיך, תכוין לאהוב השכינה הנקראת את, ובסדור ריעב"ץ בסדר ברכת כהנים, ושמו את שמי על בני ישראל, רמז לשם הקודש הנרמז במלת את עכ"ל, וטעם כנוי זה לא נתבאר, ואפשר לומר ע"פ מ"ש (ישעי' מ"ד) אני ראשון ואני אחרון, וזה מרומז באותיות את שהן האותיות הראשונה ואחרונה מן הא"ב, ויש כזה בכ"מ בזוהר. ובזה אפשר לפרש מש"כ ביחזקאל ב' (פ"ב) ואשמע את מדבר אלי, דרומז להקב"ה, והמפרשים עמלו הרבה בבאור זה, וכן אפשר לפרש לפי"ז כונת הדרשא בסוטה י"ב ב' ותראהו את הילד – מלמד שראתה שכינה עמו. – גם י"ל בנוגע לדרשא שלפנינו שדריש יצועי רמז לשכינה על פי מש"כ רש"י בפירושו למלכים ב' (י"א ד') דלשון מטה רמז לשכינה ע"ש הכתוב בין שדי ילין, וכ"כ בפי' שה"ש בפסוק הנה מטתו שלשלמה, יעו"ש. .(שבת נ"ה ב') ה׳ בני יעקב שנים עשר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולם שקולין כאחד טז) ומה דכתיב וישכב וכו', כבר דריש למעלה על בלבול היצוע של יעקב. וטעם המשך ושייכות פסוק זה להקודם ע' מש"כ באות הקודם. והנה הלשון אינו אלא טועה מורה דרק טעות יש באמירה זו, אבל איסור ועונש ליכא, ואע"פ דקיי"ל כל המספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגיהנם, צ"ל דשאני הכא כיון דהתורה לא כסתה עליו בלשון המורה על חטא, וגם לחד מ"ד חטא ממש ולכן רק טועה הוא האומר כן בפירוש הענין ותו לא. – וראוי להעיר בפרשה זו לעיל בפסוק כ' ויצב יעקב מצבה, ובמו"ק ה' א' חקרו הרבה מניין רמז לציון קברות מן התורה, ותימא שלא הביאו מכאן שמפורש שהציב מצבה, ובמ"ר קורא למצבה זו בשם ציון, ומפרש שם כונת הענין, ולא שייך לומר דאין למדין מקודם מתן תורה, דהלא כמה ענינים אנו למדין ממנהגן של האבות, כמו זמני תפלה ושבעת ימי אבלות ועוד ענינים שונים, ויותר קשה בנדה נ"ז א' דמוכח שם דכל ענין ציון קברות הוא מדרבנן, ולא העירו מכאן. וי"ל דהגמרא רוצה להביא סמך ומקור דלא רק על גוף שלם של איש ידוע אלא אפילו על אבר או עצם לבד ואפילו אינו ידוע של מי הוא, ג"כ צריך להציב ציון כדי שיפרשו מן הטומאה וזה לא מוכח מכאן, וכ"מ שם דכל הסוגיא איירי לענין טומאה, ומבואר מאד שמביא מקור על זה מפסוק דיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, והיינו אפילו עצם לבד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו בפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה. – וע' בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה, תני, רשב"ג אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם, ולכאורה קשה ממה שהציב יעקב מצבה לרחל, ועוד מצינו שהציבו מצבות לקברי צדיקים. ועיין במ"ר כאן שהובא מאמר זה, אבל לא נתבאר ישוב הענין, ויש שכתבו דמאמר זה דעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן. אבר לדעתי אין צריך לזה, אלא נראה כונת הענין, שאם עושין הציון לתכלית שיזכרו שם הצדיק וגדולתו באמת א"צ לזה, יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם, משא"כ אם מכוונים בזה למען החיים שידעו דורותיו אחריו מקום מנוחת גופו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא או לבקש מחילה ממנו וכדומה, וכעין מ"ש בחגיגה כ"ב ב' הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש – באופן כזה בודאי עושין. ובזה יתבאר היטב מה שהציב יעקב מצבה לרחל, כי מבואר במ"ר שצפה יעקב ברוה"ק שעתידים ישראל לעבור דרך שם בגלותם והציב מצבה כדי שיראו ויתפללו שם, כמבואר. ונ"מ בזה אם עושין הציון בשביל המת או בשביל החיים, כמבואר, י"ל לענין מי שמצוה שלא להציב עליו ציון, שאם זה בשביל הנפטר שומעין לו ואם בשביל החיים אין שומעין לו, וכמ"ש בסנהדרין מ"ו ב' לענין המצוה שלא להספידו אם הספידא הוא יקרא דשכבי שומעין לו ואם יקרא דחיי אין שומעין לו, וכן נ"מ אם מוציאים הוצאת דבר זה מיורשים בע"כ, אם הוא בשביל המת מוציאים בע"כ, ואם בשביל החיים, כלומר, בשביל היורשים, אם הם אומרים לא ניחא לן בזה שומעין להו, וכעין מ"ש בסנהדרין, שם לענין הוצאת המת, יעו"ש. וממוצא דבר תראה, דמה שפסק הרמב"ם בהחלט גמור כדברי רשב"ג בירושלמי שם [בפ"ד ה"ו מאבל] צ"ע רב, כי יש בזה פרטים שונים כמש"כ, ודו"ק. [שם שם]

הרחב דבר על בראשית פרק-לה

הרחב דבר: ל״ה:תתקצ״ג א׳ עלה בית אל ושב שם. כבר נתקשה הרמב״ן מה זה שוב שם ישיבה זו מה היא והנראה משום שהיה ליעקב תיכף בבואו לבית אל להקים נדרו היינו להציב מצבה ויהיה בתורת תודה על העבר ולעשר כל אשר לו לקרבנות. אבל הקב״ה הודיעהו שקודם שיביא נדרו יש לו להתפלל על ההוה שהרי הוא בעת צרה ולזה א״ל ושב שם לא ימהר להקים המצבה אלא יתעכב. וכבר כ׳ הרא״ש בסוכה פ״ב דישיבה משמעו כ״פ עכבה. ותחלה ועשה שם מזבח שהוא מסוגל יותר לתפלה ממצבה ומצבה היה מסוגלת יותר לתודה או להשיג רוה״ק בלי צורך תפלה וכמו שהעמיד משה רבינו שתים עשרה מצבה בהר סיני. אבל לתפלה מסוגל מזבח יותר כמו שעשה א״א בכ״מ העמיד מזבח ואח״כ כתיב ויקרא שם שהוא תפלה כמש״כ שם ורמז לו ה׳ עוד באמרולאל הנראה אליך בברחך וגו׳. והיית בעת צרה והתפללת על העתיד כן תעשה עתה. וכן עשה יעקב לא הזדרז בבית אל להקים נדרו ולהציב מצבה אחר המזבח עד אשר עברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה ואח״כ בא הדבור. ואח״כ כתיב ויצב יעקב מצבה וגו׳ שהוא הנדר אלא שעשה כדבר ה׳ ושאמר ושב שם. ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל. ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית: ל״ה:תתקצ״ד א׳ הסרו את אלהי הנכר אשר בתוככם. ולא צוה על תשמישי ונוי ע״ז כמו שעשו ומסרו גם את הנזמים אשר באזניהם. היינו משום שיעקב לא הזהירם אלא על ע״ז ממש שאם הגיע לידם עד שלא נתבטלה שוב א״א לבטל מה״ת כמש״כ בס׳ דברים ז׳ כ״ה. ונקרא חרם ומסלק השראת שכינה כמו שאמר ה׳ ליהושע ז׳ לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם וידוע דע״ז כתיב בה כי חרם הוא משא״כ תשמישי ע״ז אפשר לבטלה אפי׳ כבר הגיע לידם כמבואר ביו״ד סי׳ קמ״ו ס״ב. ואמר יעקב אשר בתוככם ולא אמר אשר בידכם כמו שכתוב במעשה ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. באשר שברור היה ליעקב שלא היה ביד בניו ע״ז שלא נתבטלה מקודם. אלא אשר בתוככם. יוכל להיות כי עוד נמצא בקרב השבי שלקחו משכם עבדים ושפחות איזה ע״ז שלא נתבטלה עדיין: ב׳ והטהרו. בטבילה: ג׳ והחליפו שמלתיכם. שמלה בכה״ת הוא בגד העליון לבדו ומש״ה מפרש בת״א בפ׳ יתרו וכבסו שמלתם וחוורו שמשמעו כיבוס לשם נקיות ולא תרגם ואצטבעו שהוא בכ״מ משמעו טבילה לשם טהרה והיינו מדכתיב שמלתם. ואי הוי המצוה לטבול מטומאה. הרי כל הבגדים שוים והיה ראוי לכתוב וכבסו בגדיהם. אלא בשביל כבוד היום שאין צריך אלא בגד עליון. וה״נ דייק והחליפו שמלתיכם ולא בגדיכם מבואר שהוא משום כבוד המקום והיום שיעמדו לפני ה׳: ל״ה:תתקצ״ה א׳ לאל העונה אותי ביום צרתי וגו׳. ביאר להם שאינו הולך להקים נדרו ולהביא תודה על העבר אלא לתפלה כמו שענה אותי ביום צרתי. כן יענני עתה כשצר לי. והוא ביאר יותר משביאר הקב״ה ליעקב שאינו מוכח כונת הקב״ה אלא מדאמר ועשה שם מזבח ולא מצבה שנדר. וכן ממה שאמר הנראה וגו׳. אבל יעקב הוסיף לקח והבין כונתו של הקב״ה וביאר הכונה לבניו ולכל אשר עמו ואמר העונה בלשון הוה ולא אמר שענה. אלא שכמו כן יענה אותו עתה: ל״ה:תתקצ״ו א׳ את כל אלהי הנכר. הוסיפו על צווי יעקב ומסרו כל אלהי הנכר אפי׳ אותם שבטלו קודם שבא לידם. ומש״ה מסיים אשר בידם דאחר שבטלו כבר רשאים היו לאוחזם בידם ומ״מ מסרו והוסיפו עוד ואת הנזמים וגו׳. המה תשמישי ע״ז שאפשר לבטל גם עתה מ״מ הכל מסרו ליעקב שלא יראה ולא ימצא זכר ע״ז באותו מעמד: ב׳ ויטמן וגו׳. אותם שכבר נתבטלו ומותרים בהנאה מש״ה לא שרפם ולא קברם אלא טמנם כדי לחזור וליטלם כשיצאו מבית אל: ל״ה:תתקצ״ז א׳ ויהי חתת אלהים. לא זכו לא לחרב של א״א ולא לשלום של יעקב. כי לא התפללו עדיין. אבל מ״מ שומר ישראל אינו עוזב ח״ו לגמרי אלא עומד מרחוק ושומר בא״א וכמש״כ בחבורי רש״ת בביאור שה״ש ד׳ ו׳. ובס׳ דברים פ׳ וילך עה״פ לא ארפך וגו׳: ל״ה:תתקצ״ח א׳ אשר בארץ כנען. מיותר והוא משום דיש עוד עיר דשמה לוז אצל בית אל שהי׳ שמה גם אח״כ לוז כמבואר בס׳ יהושע ט״ז ב׳ ויצא מבית אל לוזה. והאי בית אל היא הנקרא שמה לוז תחלה כדכתיב בס׳ שופטים א׳ ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז ולוז השני׳ אינה בארץ כנען אלא בפריזי וכדומה. מש״ה כתיב שבא אל לוז אשר בארץ כנען אשר היא כהיום בית אל: ל״ה:תתקצ״ט א׳ ויבן שם מזבח. ולא כתיב וישב שם. והוא כדברינו במשמעות ושב שם אינו אלא העכבה מלהקים מצבה ונדרו: ב׳ ויקרא למקום אל בית אל. אל הוא מדת הרחמים של השגחה עליונה כדתניא במכילתא ויבוא במקרא ט״ו ויקרא למקום שכאן מתנהג הקב״ה ברחמים: ג׳ כי שם נגלו אליו האלהים בברחו וגו׳. שראה כאן מלאכים עולים ויורדים הכל הוא כדי להשגיח ולשמרו בעת צרה בשעה שברח מפני עשו. ועל כן מצפה לישועה ורחמים גם היום בעת שהוא בצרה. וע״ע מקרא ט״ו מה שכ׳ שם: ל״ה:תתר א׳ אלון בכות. ידוע פרש״י בשם המדרש שבכו כאן גם על רבקה. ויש להבין אמאי לא פירש הכתוב שבכו אלא ברמז. אבל הענין דלא נזכר בכתוב אלא מה שהדין כך ומש״ה בא״א כתיב שהלך לספוד לשרה ולבכותה שכך הדין לבכות על שבעה קרובים וכן כאן במות דבורה שהיא כדין אדם כשר שהחובה לבכות עליו בפניו מש״ה כתיב שבכו על דבורה. אבל על רבקה שהי׳ שלא בפני המת ולא הי׳ מחויב לבכות עליה אלא יעקב בנה ולא כולם ע״כ לא כתיב בכיה זו : ל״ה:א׳א׳ א׳ וירא וגו׳ עוד. דאע״ג שנדבר ה׳ עם יעקב זה שתי פעמים חדא בפדן ארם. והשנית בשכם מ״מ לא הי׳ בגלוי שכינה שהרי לא כתיב שם וירא. אלא ויאמר ה׳ אל יעקב. אבל כאן נגלה אליו ה׳ כמו שהי׳ בשעת החלום שראה והנה ה׳ נצב עליו והיינו לשון עוד. דמשמעו עוד הפעם: ב׳ ויברך אתו. ברכת תנחומים. ונכלל בזה כונה מיוחדת לפרש דבר ה׳ כמו שיבואר: ל״ה:א׳ב׳ א׳ שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ״ש בס׳ תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי׳ צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל״ב כ״ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו׳ וביארנו שאמר שלא הי׳ צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו׳. ואמר לו ה׳ דמכ״מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראוים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים. אבל לא יקרא וגו׳ כי אם ישראל יהיה שמך. לא יהי׳ נקרא שם יעקב לבדו כי גם ישראל יהי׳ שמך. ולכן אמר עוד הפעם שמך אשר הוא מיותר זה בשביל שני שמו׳ שבכל דור יהיו מ״מ אנשים שיהיו מוכשרים לנס וראוים להקרא ישראל כ״ז אמר לו על כלל אומה הישראלית. ועדיין איני יודע יעקב עצמו אם הוא ישראל אשר בו יתפאר במדת תפארת כמ״ש לעיל ל״ג כ׳ דבשביל זה נענש יעקב שקרא עצמו בזה השם ועתה ויקרא את שמו ישראל. שיהא הוא בעצמו נקרא ישראל באשר הוא איש המעלה: ל״ה:א׳ג׳ א׳ ויאמר לו אלהים. גם זה היה באותו מעמד אבל באמירה בפ״ע באשר אין ברכה זו מענין הקודם דמאמר הקודם הי׳ כולל כל זרע יעקב משא״כ מאמר הבא מיוחד על אפרים ומנשה ובנימין כאשר יבואר: ב׳ אני אל שדי. ביארנו במאמר יצחק ליעקב ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. שנבא לו שתבא לו נבואה זו באל שדי ושם ביארנו טעם זה השם: ג׳ פרה ורבה. משמעות הלשון הוא מצוה ואזהרה על יעקב והכי אי׳ ביבמות דס״ה לראי׳ מזה המקרא דזכרים מצווים על פו״ר ולא נקבות. אבל באמת אינו כן שהרי לא עסק יעקב מכאן ואילך במצות פו״ר ובפירוש אמר יעקב ליוסף ע״ז הנבואה שראה בלוז בשם אל שדי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וגו׳ ביאר לו שלא הי׳ ציווי אלא ברכה והיינו שהקדים יעקב ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. פי׳ לא שציוני אלא ויברך אתי ולמד יעקב שהפי׳ הוא כן מנבואת יצחק שאמר לו ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך. והיינו שכתבנו לעיל במקרא ט׳ דכתיב ויברך אותי שבא הכתוב להודיע כי כן הוא שלא הי׳ צווי אלא ברכה : ד׳ גוי וקהל גוים יהיה ממך. היינו קהל עמים שאמר יצחק ליעקב ושאמר יעקב ליוסף. ובאמת לשון גוי וקהל גוים כאן אינו כמשמעו בכ״מ דגוי משמעו בכ״מ אומה בפ״ע ומלוכה בפ״ע כמו שביארנו כ״פ וביחוד הא דכתיב בהנחל עליון גוים יע״ש דקאי על שבעים אומות. וא״כ אין מקום כאן לזה הלשון שהרי מעולם לא הי׳ כ״א אומה ישראלי אחת. אבל חז״ל פירשו יפה זה הלשון גוי זה בנימין וקהל גוים זה אפרים ומנשה. והביאור ע״ז בא בדבר ה׳ עצמו שאמר ומלכים מחלציך יצאו: ל״ה:א׳ד׳ א׳ ואת הארץ וגו׳. בזה פירש ה׳ ליעקב מהו וקהל גוים. דיעמוד ממך שני בנים שיהיו מחולקים בארץ כמו גוי שיש לו ארץ בפ״ע מיוחד על שמו. והיינו כשבא יעקב ואמר ליוסף בדבר מנשה ואפרים א״ל דבר ה׳ ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת וגו׳ ולא הודיעו מאמר ה׳ גוי ולא הברכה של מלכים. דזה אינו שייך אלא לבנימין. והנה יעקב אמר לקהל עמים. באשר יש עם בפ״ע תחת מלוכה אחרת ויש להם גם ארץ מיוחדת וא״כ הי׳ ראוי גם להקב״ה לומר וקהל עמים יהי׳ ממך. אבל בשביל שאמר ה׳ גוי לענין מלוכה שזה אינו אלא בגוי בפ״ע. מש״ה אמר וקהל גוים אבל יעקב שלא אמר גוי אמר קהל עמים: ב׳ אתן את הארץ. מיותר והכי מיבעי לך ולזרעך אחריך אתננה. אלא בא ללמד ששתי נתינות וחלוקת הארץ תהיינה היינו חלוקת יהושע וחלוקה דלעתיד ובשניהם יהיו מנשה ואפרים מחולקים בשני חבלים כמבואר בס׳ יחזקאל ואע״ג דבשערים לא יהיו מחולקים כדכתיב שער יוסף אחד אבל בחלוקת הארץ יהיו שנים: ל״ה:א׳ה׳ א׳ ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. כ׳ רש״י על במקום אשר דבר אתו. לא ידעתי מה מלמדנו ובאמת כל המקרא צריך ביאור מה מלמדנו. אלא הכונה הוא לפי מש״כ לעיל דראוי הי׳ ליעקב תיכף בבואו לבית אל להציב מצבה ולהקים נדרו אבל הקב״ה עכבהו עד בוא דברו. היינו שיבין דעת ה׳ שהגיע שעה רצויה לכך. והנה לשון ויעל מעליו אלהים נתבאר לעיל גבי א״א דכתיב בפ׳ מילה ויעל אלהים מעל אברהם. שעלה בפעם אחת שלא כדרך הנבואה אשר בכלות דבר ה׳ עוד הנביא משוקע באלהות איזה שעה עד ששב לאנושותו ולמקומו. ושם הי׳ לצורך מצות מילה וביקש א״א על כך כמש״כ בשם מדרש חז״ל. והכא ג״כ הפי׳ שאחר דבר ה׳ וברכתו נסתלקה השכינה מעליו לגמרי. ומזה הבין כי הגיעה השעה להתעסק במצות קיום נדר ולזה סיים הכתוב במקום אשר דבר אתו דמי שהוא שקוע בהתבודדות מתהלך אנה ואנה. כענין דכתיב באלישע במלכים ב׳ ד׳ וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו׳ וא״כ אם הי׳ יעקב עוד שקוע באלהות אחר דבר ה׳ לא הי׳ יודע לצמצם מקום הדבור אבל כאשר נסתלק אלהות מעליו פתאום הי׳ באותו מקום אשר רוח ה׳ דבר עמו. וידע המקום: ל״ה:א׳ו׳ א׳ ויצב יעקב מצבה במקום וגו׳ מצבת אבן. שעד כה לא ידע לכוין לא המקום ולא האבן שהי׳ לפני כ״ב שנה. ועתה הבין שהוא המקום אבל האבן שהית׳ מראשותיו כבר ניתקת ממקומה ולא הכירה ולקח אבן מאותו המקום ויצב בזה המקום המצומצם ומש״ה אמר אז יהי׳ בית אלהים כמ״ש שם: ל״ה:א׳ז׳ א׳ ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו. פי׳ אותו המקום המצומצם אשר נודע לו עתה כי שם נצב עליו ה׳ ודבר אתו אז. ב׳ אלהים בית אל. ולא אל בית אל. כמו שקרא תחלה לכל המקום שראה שם המלאכים עולים ויורדים. דשם הוא אות על השגחת ה׳ שבכל המקום שעומד הצדיק והכל מתפעלים בשבילו במדת הרחמים. אבל במקום המצומצם של הצדיק סביביו נשערה מאד ובכח הדין הקשה שהוא שם אלהים. וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח עה״פ זה אלי ואנוהו אלהי אבי עמי התנהג במדת הרחמים ועם אבותי במדת הדין : ל״ה:א׳ח׳ א׳ ויהי עוד וגו׳. פגע ביעקב מדת הדין. ונענש באשתו האהובה לו כגופו בשעת הסכנה: ב׳ ותלד רחל. עוד לא ילדה ממש. אלא אחזוה חבלי לידה וכדאיתא בשבת דף קכ״ט מאימתי פה״ק כו׳: ל״ה:א׳ט׳ א׳ בהקשתה בלדתה. שגמר הקישוי היה בלידה ממש ובזה הרגע יצאת נשמתה. והיתה יראה שמא מת הולד ג״כ כדרך היולדת שמתה שהולד מת קודם כדאי׳ בנדה דמ״ד א׳ דמעוברת שמתה ולד מיית ברישא ע״כ ותאמר לה המילדת אל תיראי שמת הולד. ב׳ כי גם זה לך בן. גם זה יהי׳ לך חוטרא לידך ומרא לקבורך וכפרש״י ערכין ד״ז א׳ ד״ה ומקרעין. דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא או משום דכבר עקר הולד כשיטת התוס׳ בנדה שם: ל״ה:א׳י׳ א׳ בן אוני. יש בזה שני משמעות מלשון צערי כפרש״י ומלשון כחי ואוני שהוא הולד לקח כחה ואונה ששבקה לו: ב׳ בנימין. כפרש״י שא״י היא בנגב ארם. ודברי הרמב״ן אינם במח״כ כמש״כ לעיל ל״ב ו׳. ונראה עוד דימין הוא בדרום א״י. והוא יחס גדול שמוכשר יותר לתורה וכמש״כ לעיל בפ׳ לך: ל״ה:א׳י״א א׳ ותמת רחל. באשר יולדת המתקשה בלדתה נראית כ״פ מתה. ומ״מ אין זה אלא התעלפות שבא מחמת כאב וחלישות ומשתדלים להשיב רוחה כן עשו כאן ועסקו עמה הרבה אולי תשוב לחיות אבל ותמת רחל. ב׳ ותקבר בדרך אפרתה. ולא הביאה אפי׳ לבית לחם. משום שא״א להשהות קבורת חיה בשום אופן כדאי׳ במ״ק דכ״ח אין משהין את הנשים מפני הכבוד לא שנו אלא חיה. וע׳ להלן מ״ח ז׳ שהית׳ סיבה וכונה מאת ה׳: ל״ה:א׳י״ב א׳ קברתה. ע״פ דקדוק הלשון קברה מיבעי וכן הי׳ צ״ל מצבת קבר רחל. וכן בס׳ דברים ולא ידע איש את קברתו. קשה קברו מיבעי כי בכ״מ נקרא קבר. אלא משום דקבר מיקרי גם לפני קבורה כמו איש ממנו את קברו וכמו בקברי אשר כריתי וגו׳ אבל אחר קבורה נקרא קברה ע״ש פעולת הקבורה שנצטרף להקבר שהי׳ קודם ג״כ: ל״ה:א׳י״ג א׳ ויסע ישראל. לפכח צערו ממיתת רחל הלך בדביקו׳ והתבודדות כדרך ישראל ובזה מצא דרך הקודש לקבלוני׳ בשמחה כדאיתא פ׳ הרואה מש״ה כתיב ישראל: ל״ה:א׳י״ד א׳ בשכן ישראל. בהיותו משוקע בעניני אלהות ומסולק מהליכות עולם. ע״כ אירע מה שאירע עם ראובן. אבל אם הי׳ בבחינת יעקב לא קרה כזה. ב׳ ופי׳ וישכב את בלהה. מבואר בפ׳ ויחי שע״כ הפי׳ שלא הי׳ מעשה ח״ו אלא שמר שלא יבא אביו לחדרה: ג׳ וישמע ישראל. ג״ז שמע בעת שהי׳ בבחינת ישראל ע״כ השכיל ברוה״ק שלא נדחה ראובן מחמת זה מש״ה ויהיו בני יעקב שנים עשר אבל אם הי׳ שומע זה בעת שהי׳ בבחינת יעקב לא הי׳ כן: ל״ה:א׳י״ז א׳ שפחת רחל. שהיתה מתנהגת נגד רחל כשפחתה וכן זלפה נגד לאה: ל״ה:א׳י״ט א׳ היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. הודיע כ״ז הכתוב אע״ג שכבר ידוע לנו היטב מזה ללמדנו שלא דר יעקב ובניו באלני ממרא אלא מתחלה בא לשם שדר שם יצחק אבל אח״כ עקר דירתו לחברון והיינו בעמק חברון סמוך להעיר אבל אינו מעורב עמהם והא שבחר להיות דירתו בחברון לא משום רעות זרע ממרא אלא משום שגר שם אברהם ויצחק היא העיר שנתקדשה בתורה ועבודה מימות אבותיו. אבל לא הי׳ לו שום התרועעות עם זרע ממרא האמורי וכמדת יעקב להיות בדד כמ״ש לעיל ל״ג ט״ו וי״ח ולהלן ל״ז א׳ :

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לה

רשב"ם: מ׳:תתקי״ג מ׳:תתקי״ד מ׳:תתקט״ו מ׳:תתקט״ז א׳ ויפקד שר הטבחים – מינהו על כל צרכי האסורים שם. ב׳ ויהיו ימים – שנה שלימה, כדכתיב: ימים תהיה גאולתו. וכן: ימים או עשור. מ׳:תתקי״ז א׳ איש כפתרון חלומו – חלום הראוי לפתרון הנראה שהוא עיקר ולא חלום של הבלים. מ׳:תתקי״ח מ׳:תתקי״ט מ׳:תתק״כ א׳ ופותר אין אותו – כמו: ואין פותר אותו. וכן ביחזקאל: ועושים אינם אותם. מ׳:תתקכ״א מ׳:תתקכ״ב א׳ כפורחת עלתה נצה – שכן המנהג, ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מ׳:תתקכ״ג א׳ וָאֶשְׂחַט – כתרגומו. מ׳:תתקכ״ד מ׳:תתקכ״ה א׳ ישא פרעה את ראשך – כמו: שא את ראש כל עדת וגו', ימנה אותך פרעה בתוך עבדיו. ב׳ והשיבך – כדי להשיבך על כנך. וכן כתיב: וישא את ראש שר המשקים בתוך עבדיו, אבל והשיבך ה' מצרים פירושו וישיב אותך. מ׳:תתקכ״ו א׳ כי אם זכרתני אתך – כלומר, כל כך אני בטוח שתישא חן בעיני פרעה שאם תזכרני וגו' ידעתי כי תוכל להוציאני מן הבית הזה, שהרי לא פשעתי כאן כלום כשאר אסירים. וגם לא מן הדין אני עבד, כי גונבתי וגו' וגם פה לא עשיתי מאומה וגו' ואיני חייב לא עבודה ולא בית האסורים להיות אסור כאן. מ׳:תתקכ״ז מ׳:תתקכ״ח א׳ כי טוב פתר – ניכרין דברי אמת. ב׳ סלי חורי – מנוקבים. כמו: חורי עפר וכפים. ואורגים חורי. לפיכך יכול היה העוף לאכול דרך נקבי אריגת הסל. מ׳:תתקכ״ט מ׳:תתק״ל מ׳:תתקל״א א׳ ישא פרעה את ראשך – ממש מעליך. וזה אינו נשיאה של חשבון אלא של זקיפת תלייה. מ׳:תתקל״ב מ׳:תתקל״ג מ׳:תתקל״ד מ׳:תתקל״ה א׳ ולא זכר שר המשקים את יוסף – מיד בצאתו כמו שביקש ממנו יוסף: כי אם זכרתני אתך. ב׳ וישכחהו – זמן מרובה אחרי כן, עד שעה שהקב"ה עשה ליוסף נסים והוצרך להזכירו.

תולדות יצחק על בראשית פרק-לה

תולדות יצחק: ל״ז:א׳פ״ו א׳ אלה תולדות יעקב יוסף כללות מעלות כל בניו הם ביוסף בכורתו של ראובן שנאמר ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן היה. חכמתו של יששכר שנאמר אין נבון וחכם כמוך. ויש בזה הענין ספקות: הספק הא' שאמר בן י"ז שנה והוא נער שאינו נער אלא בחור ואם בן י"ז נקרא נער מה בא ללמדנו שהוא נער: הספק הב' מה זה שאמר את בני בלהה אם הכוונה שהיה רגיל אצל בני בלהה זה חסר מן הכתוב ואם כהרמב"ן יוסף והוא נער בן י"ז שנה היה רועה בצאן את אחיו את בני בלהה ואת בני זלפה הפסוק הפוך מאד עליונים למטה ותחתונים למעלה ולמה לא אמר והוא נער בן י"ז שנה ומה שאמר הר"מ שזה דומה למה שאמר ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה שמשקה והאופה שב לפרש מה שאמר שניהם איפשר הוא שפירש בני בלהה ובני זלפה למה שאמר אחיו אבל בן י"ז שנה והוא נער לא והוא נער פי' למה שאמר בן י"ז שנה והיה ראוי שיאמר והוא נער בן י"ז שנה: הספק הג' מה הכוונה במה שאמר כי בן זקונים הוא לו שאם הכוונה שנולד לעת זקנותו גם כל בניו נולדו לזקוניו ויששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק בשנה וכמו שהקשה הר"מ ואם הכוונה בר חכים הוא ליה למה אמר לו שמי שהוא חכם לכל העולם הוא חכם: התשובה שרבותינו ז"ל אמרו לא יהא אדם עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים ולא עצב בין השמחים ולא שמח בין העצבים אלא לעולם יהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לזה אמר שיוסף היה גאה עם הגאים ונער עם הנערים וחכם עם החכמים וזהו היה רועה את אחיו שהיו גאים היה רועה ומנהיגם ומשתרר עליהם והם אחיו בני לאה ועם בני בלהה ובני זלפה שהיו עושים מעשה נערות היה נער עמהם ומסלסל בשערו: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו שהיה זקן עמו וזהו לו שעמו היה חכם: ל״ז:א׳פ״ז א׳ וישראל אהב את יוסף מכל בניו לפי שהמלשינים הם אהובים לשרים בעבור המלשינות לזה אמר שאע"פ שהיה מביא דבה רעה לאביהם לא בעבור זה אהב אותו אביו אלא בעבור חכמתו כי בן זקונים הוא לו שזאת היא אהבת הטוב ותרגם אונקלוס בר חכים הכוונה לפי שאמר לו שהיה ראוי שיאמר כי בן זקונים הוא כמו שאמר על בנימין וילד זקונים קטן אלא אמר לו לומר שכל חכמתו מסר לו כרש"י אבל בבנימין לא אמר לו. לזה תרגם אונקלוס שם ובר סבתין זעיר: ל״ז:א׳פ״ח א׳ ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם יש ספק והוא שהיה ראוי שיתלה השנאה בדבה רעה שהיה מביא שזאת היא סבה ראויה לשנאה מאהבת אביו שלא חטא יוסף בה. ונראה לי שאם כשהיה יוסף מביא הדבה לא היה חושש לה אביו גם אחיו לא יהיה להם חשש ממנו שיאמרו מה לנו מזה הסכל שיביא דבה רעה ממנו שאבינו אינו חושש לדבריו ועוזב אותו לסכל אבל ראו שהיה מקבל הדבה והראיה שאהב אותו מכל בניו א"כ נראה שהוא מאמין לו ולכן אינו אוהב להם בעבור שהוא מאמין הדבה וחשבו שבעבור הדבה היה אוהב לו: ל״ז:א׳צ״א א׳ והנה תסובינה אלומותיכם שהלכו סביב סביב כדי שלא להשתחוות ועל כרחם ותשתחוין לאלומתי או ירצה תסובינה כדרך העבדים שמשמשים לאדוניהם שהולכים סביב לו לשמשו או יאמר לפי שאמרו ז"ל שבשנות השבע כולם צברו חטה ונתרקבה ויוסף היה חכם בטבע וערבבה חומטון ולא נתרקבה. ונראה לי שדרך נס היה זה ומה צורך לטבע ולזה אמר קמה אלומתי וגם נצבה כלומר לא נתרקבה והנה תסובינה אלומותיכם פירוש נתרקבה מלשון סובין ואחר שנעשית סובין בהכרח תשתחוין שנפלו לארץ בפני אלומתי: ל״ז:א׳צ״ב א׳ המלוך תמלוך עלינו יאמר והלא אם יש לך קצת ממשלה אינו אלא בעזרתינו וזהו בנו או יאמר המלוך תמלוך עלינו אי אפשר ולא מלך לבד אלא אפילו שר ומושל ואונקלוס תרגם המלכו את מדמי למימלך עלנא או שולטן את סביר למישלט בנא פירש במלכות מדמה ובשלטנות סברא וכוונתו שאם תחשוב למלוך עלינו הוא מצד הדמיון והוא שקר ודמיון כוזב אבל להיות שר עלינו זה אינו דמיון שאינה כל כך מעלה אבל הוא סברא ואפילו זה לא יהיה שאינה סברא טובה. וראה אלומים שמצד הרעב השתחוו לו. ויש בשני החלומות ספקות: הספק הא' בחלום הראשון שאמר ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים אחר שהגידו לאחיו פעם אחת בשאמר ויגד לאחיו למה חזר להגידו פעם אחרת להם שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים וא"ת לא הגידו ב' פעמים אלא שהפסוק חזר לפרש איך הגידו לאחיו ואמר והנה אנחנו מאלמים לא יתכן שכשאמר ויגד לאחיו מיד אמר ויוסיפו עוד שנוא אותו ואחר שאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים חזר ואמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו אם כן מבואר שהגיד החלום להם שתי פעמים ומה צורך בזה: הספק הב' בחלום השני והוא למה ספר החלום השני שתי פעמים שאמר ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ואמר ויספר אל אביו ואל אחיו ואם ספר אותו פעם שנית לאחיו כדי לספר אותו אל אביו היה ראוי שבפעם ראשונה יספר אותו אל אביו ואל אחיו: הספק הג' נחלק לששה חלקים והם השינויים שיש בין החלום הראשון לחלום השני. השינוי הא' שבחלום הראשון ראה אלומים ובחלום השני לא ראה אלומים אלא כוכבים במקום אלומים. השינוי השני שבראשון לא ראה שמש וירח ובשני ראה שמש וירח. השינוי הג' החלום הראשון לא ספר לאביו והחלום השני ספר לאביו. השינוי הד' בחלום הראשון ויוסיפו עוד שנוא אותו ובחלום השני לא אמר שנאה אלא קנאה ויקנאו בו אחיו. השינוי החמישי בחלום הראשון השיבו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו ובחלום השני השיב אביו ולא אחיו. השינוי הששי בחלום הראשון אמר סבת השנאה על חלומותיו ועל דבריו ובחלום השני לא נתן סבה לקנאה: התשובה לראשונה נ"ל שבראשונה אמר חלום חלמתי ולא אמר עוד וזהו ויגד לאחיו ומיד אמרו שטות מה חלום ולזה וישנאו אותו וחזר ואמר להם שמעו נא החלום אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים ויוסיפו עוד שנוא אותו על שאמר שחלם ועל דבריו שהגיד החלום בפרט ואמר מאלמים אלומים. או נאמר שמי שמתעדן מאד בדבר אחד מגיד אותה פעמים רבות לזה אמר ויגד לאחיו והגיד אותו בפרט ואחר שהגיד אותו להם ושנאו לו חזר פעם אחרת ואמר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי אולי בפעם הראשונה לא דקדקתם בו היטב והנה אנחנו מאלמים אלומים ולזה אמר בפעם ראשונה שהגיד להם ויוסיפו עוד שנוא אותו וכשחזר פעם שנית לספר אותו להם אמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו שהוא על שהיה מספר חלומותיו ועל דבריו שהיה מכפיל ההגדה. ובזה הותר גם הספק השני שהוא בחלום השני למה ספר אותו ב' פעמים שהוא לפי שמתענג בספורו אלא שבפעם ראשונה לא רצה לספר אותו בפני אביו לפי שלא יחשבהו לשטות בספורו שתי פעמים שכשחזר לספר אותו יהיה נראה להם שאינו עושה כן אלא כדי שישמע אותו ולא ידינוהו לשטות ודי בחלום ראשון שספר אותו להם שתי פעמים וטעם השינויים שיש בין החלום הראשון לשני אם לשינוי הראשון שבחלום הראשון ראה אלומים ובחלום השני לא ראה אלומים אלא כוכבים במקום אלומים לפי שבפעם ראשונה באו המה וחמוריהם כדרך עובדי אדמה זורעים וקוצרים מאלמים אלומים אבל בפעם שנייה באו כמו שרים אחי המלך ולכן ראה אותם כוכבים. וטעם לשינוי השני שבחלום הראשון לא ראה שמש וירח ובחלום השני ראה שמש וירח לפי ששמש הוא יעקב וירח בלהה ובפעם ראשונה לא באו אלא אחיו לבד ובפעם הב' באו גם כן יעקב וביתו. ובזה יובן טעם השינוי הג' שהחלום הראשון לא ספר אותו לאביו אלא לאחיו והחלום השני ספר גם לאביו לפי שלא בא אביו בפעם הראשונה ובא בפעם שנית לכן ויספר אל אביו ואל אחיו. ובזה יובן טעם השינוי הד' שבעבור שהמשילם לכוכבים לא היה בו כל כך שנאה אלא קנאה למה יהיה הוא שולט עליהם. והותר השינוי הה' שהחלום הראשון השיבו אחיו ובחלום השני לא השיבו הם שאחר שגער בו אביו ואמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך מה צורך שישיבו הם. ועוד דרך מוסר שאחר שגם אביו ישתחוה לו אין ראוי שיחושו אחיו לכבודם. והותר השינוי הששי שאחר שאמר בחלום הראשון סבת השנאה ידוע שזאת עצמה סבת הקנאה: ל״ז:א׳צ״ט א׳ וימצאהו איש אמרו רז"ל זה גבריאל והטעם לפי שדרך התועה להיות שואל על הדרך ולא שהולכי דרכים ישאלוהו מה תבקש. וכתב הרמב"ן יאריך הכתוב בזה להודיענו כי הגזרה אמת והחריצות שקר כי הזמין לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם: ל״ז:א׳ק״ג א׳ הנה בעל החלומות היה ראוי שיאמר הנה בעל החלומות בא או בעל החלומות הזה בא ואמרו הלזה לומר אם בא לספר לנו עוד חלומות וזהו הלזה האם לזה בא: ל״ז:א׳ק״ה א׳ ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם טעם ויאמר ויאמר לפי שראובן דעתו שלא יגעו בו ושאל זה מעט מעט בראשונה אמר לא נכנו נפש פי' לא נהרגהו באופן שתצא נפשו אבל נכנו בידינו בפניו עד שיצא דם ואחר שראה שמסכימים בזה אמר עוד אני שואל שלא תכו אותו לשיצא ממנו דם אבל נכה בפניו דרך ביזיון כדרך סטרו על פניו וזהו אל תשפכו דם כמו עד שפך דם עליהם ואח"כ אמר עוד אני שואל שאפילו זה לא תעשו ויד אל תשלחו בו. עוד נ"ל שבמה ששינה ממה שאמר בראשונה לא נכנו שהכניס עצמו בכלל ואח"כ אמר אל תשפכו דם ולא הכניס עצמו בכלל וכן ויד אל תשלחו בו הטעם שראובן נכנס בשלהם ויצא בשלו ולז"א לא נכנו נפש לומר שרצוני כרצונכם אבל דעתי שאין ראוי שנעשה אנחנו הפעולה הזאת להורגו ואח"כ אמר אם אתם רוצים להכותו אתם תעשו ולא אני ולכן אל תשפכו דם שאם תשפכו אתם השופכים ולא אני ואני את נפשי הצלתי. ואם תרצו לעשות עמו רעה יהיה בשתשליכו אותו אל הבור ואפי' בזה איני מסכים. ויש בזה ספק שראובן אמר לאחיו הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם שלא מצינו שאמר להם כן בכל מה שדיבר אליהם. התשובה שלא נכנו סובל אחד משני פירושים הא' לא נכה אותו כמו ה' לא יעזבנו בידו. השני לא נכה לעצמנו כמו אל יעזבנו ואל יתשנו וכן לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו שהפשט מאנחנו וחז"ל אמר כביכול כלפי הקב"ה אמרו וכוונת ראובן לא נכה לעצמנו הנפש או נפרש לא נכנו בעבור הנפש פי' שנאבד נפשנו: ל״ז:א׳ק״י א׳ מה בצע כי נהרוג את אחינו שההורג הוא לא' מג' סבות. א' לגזול ממונו. ב' להנקם ממנו. ג' מפני הכבוד שעשה גבורה. לראשון אמר מה בצע כתרגום מה ממון מתהני לנא. לשני אחינו הוא ואין ראוי להנקם ממנו. לג' אינו כבוד שנראה גבורתנו שעל כרחינו צריך שיהיה סוד אצלינו: ל״ז:א׳קי״ב א׳ ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגו'. יש בזה ספק שבמה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים נראה שמכרוהו לישמעאלים ובמה שאמר ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור נראה שמכרוהו למדינים וממה שאמר אח"כ וימכרו את יוסף לישמעאלים נראה שמכרוהו לישמעאלים ומה שאמר אח"כ והמדנים מכרו אותו אל מצרים נראה שמכרוהו למדנים ורז"ל אמרו שנמכר פעמים רבות. ור' אברהם אמר כי המדינים יקראו ישמעאלים כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין כי ישמעאלים הם עד כאן. ויתכן לפרש שהמדנים היו סרסורים בין אחי יוסף לישמעאלים שאמרו אחי יוסף נער אחד יש לנו בבור הוציאוהו ומכרו אותו והישמעאלים קנו אותו מהסרסורים שהוציאוהו מן הבור ומה שאמר וימכרו את יוסף לישמעאלים ר"ל הסרסורים האלה מכרוהו לישמעאלי' ואח"כ הלכו הסרסורים עם הישמעאלים שגם הם דרכם למצרים ובמצרים אמרו הישמעאלים להם כמו שקניתם אותו לנו מיד אותם האנשים כך תהיו סרסורים למוכרו וזה שאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר שהם הסרסורים וזהו שאמר אח"כ ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים שהישמעאלים היו בעליו. ויש ספק במכירת יוסף איך אחיו חטאו חטא גדול כזה ואולי לפי שהבא להרגך השכם והורגו ויוסף אמר עליהם שחשודים על אבר מן החי ועל העריות: ל״ז:א׳קי״ט א׳ וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה הטעם במלת כי לפי שהמנחמים אומרים לאבלים מה שיעשה הזמן יעשה השכל לומר שכשיעבור זמן רב נשכח המת מן הלב ואם כן יעשהו השכל מעכשיו ומעתה ולז"א לא תוכלו לנחמני בזה שהזמן הרב לא ינחמני כי ארד אל בני אבל שאולה ואם כן גם כן השכל לא יעשה:

צרור המור על בראשית פרק-לה

צרור המור: ל״ו:תתכ״ב א׳ אח"כ כתב ואלה תולדות עשו. להורות שברכת יצחק לעשו עשתה פירות. ונתן לו הש"י בנים ובני בנים ואלופים ומלכים ויכולת וגבורה להוריש החורי מפניו. וכן זכה לזאת המעלה לפי שהכיר מעלת יעקב וקדושתו ולו היתה ראויה הארץ הקדושה. ולכן לקח כל אשר לו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו והלך לו אל ארץ שעיר טמאה אשר שעירים ירקדו שם. וזהו וישב עשו בהר שעיר. והטעם לפי שעשו הוא אדום אחוז במדת הדין. והזכיר באלופי עשו הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר. וכתבו בזוהר כי אלו הימים הם השדים והמזיקים שנמצאים במדברות כדכתיב שם הרגיעה לילית. ונקראו השדים ימים לפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית כמאמרם זכרונם לברכה שהם מהדברים שנבראו בע"ש בין השמשות. כאומרם במסכת אבות אף המזיקים ואמרו שקדש היום ולא נגמרה מלאכתם ונשארו חסרים. ולכן נכתב הימם חסר יו"ד לפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית. ועליהם אמר אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה הם השדים שנשארו חסרים בבריאתם. וענה היה ממזר והביא שדים לעולם ולכן כתב ימם חסר: ל״ו:תתנ״ב א׳ וסיפר אח"כ המלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. כמאמרם זכרונם לברכה שקדמו אלה המלכים למלכי ישראל בשביל שבעה פעמים שהשתחוה יעקב לעשו ואחרת בדיבורו שאמר עבדך יעקב. ואע"פ שלא היה מלבו אלא להחניפו. כמאמרם ז"ל כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים מכאן אמרו מותר להחניף את הרשעים. עם כל זה הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכל שכן כי הוא לא השתחוה לו כאומרם בזוהר ולא תשתחוה לאל נכר ועשו היה אל נכר ואיך השתחוה לו. ותירצו כי הכתוב אמר והוא עבר לפניהם שהוא רמז לשם השם דכתיב והוא עומד בין ההדסים ולו היה משתחוה ולא לעשו. והכתוב מסייענו שכתוב וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ולא לאחיו. ולפי שעשו היה סבור שלו היה משתחוה. אמרו שנענש שקדמו מלכי עשו למלכי ישראל מדה כנגד מדה. אחר שלא היה לו לב כנגד עשו בהבטחת השם יתברך. ראוי שיוסר ממנו הלב שהוא המלך כדכתיב לב מלך ביד השם. וענין אלו המלכים הוא סוד נשגב בסוד בונה עולמות ומחריבן אין לנו עסק בנסתרות. לפי הפשט נ"ל שנוכל להוציא מענין תולדות עשו ענין גדול ונורא מאד מי יכיל ענייני התורה ועומקה. כי אפילו מן הדברים שנראים לנו מיותרים ובלתי צריכין יש להם רמזים גדולים. ולכן כל התורה כולה קשורה בסוד ל"ב נתיבות חכמה מבראשית עד לעיני כל ישראל: ב׳ ולכן התחילה התורה בבית וסיימה בלמד. בענין שיש לשים לב לכל התורה לפי שאין הפרש בין שמע ישראל ובין ותמנע היתה פלגש. ולכן שמתי לבי ועיני לראות מה זה. כי בזאת הפרשה בהתחלתה כתיב עשו הוא אדום. ובסופה כתיב גם כן עשו הוא אדום. וכן מה זה שמנה בתחלה אלופי עשו ואח"כ מלכי אדום ואלה המלכים. ואחר כך חזר לכתוב אלופי אדום וחתם הפרשה בעשו הוא אדום. ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו. ובהשפלת עשו שונאינו. ולכן תמצא כי גדולות עשו היתה בלי סבה. כי פתע פתאום עלה למעלת אלופים. כי בתחלה היה איש רגלי וזהו עשו הוא אדום. ומיד עלה לאלופים. וכתב אלה אלופי עשו. ומיד עלה למעלת מלכים כדכתיב ואלה המלכים וגומר. ואחר כך ירד ממעלתו וממלך ירד למדרגת אלוף. וחזר לומר אחר כך אלה אלופי עשו. ואחר כך ירד ממדרגת אלוף וחזר לאיש רגלי. וחתם המאמר ואמר הוא עשו הנזכר למעלה. שהיה אלוף ומלך ואלוף. ועכשיו חזר להיות איש רגלי. וזהו חסרון גדול ולעג וקלס לסביבותיו. ולכן אמר הנביא הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. וכל זה להורות על מפלתו. כי כמו שעלה בלי סבה ירד בלי סבה. כשיהיה במעלה עליונה ירד עד התחתונה. כמאמר הנביא אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'. פתע פתאום כמו שעלית בלי סבה. אבל גאולת ישראל אינה כן אלא יעלו ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו. וכמו שאמרו במדרש שיר השירים על פסוק מי זאת הנשקפה כמו שחר כך היא גאולתן של ישראל מיד תהיה כמו שחר. שמתחלת להאיר ואחר כך יפה כלבנה. ואחר כך ברה כחמה. ואחר כך איומה כנדגלות שהם דגלי מעלה בסוד ד' מחנות שכינה המאירים לשמש. והיה זה לפי שישראל הם חלושים מכח הצרות והגליות ולא יוכלו לסבול האור החזק. ולכן צריך לחזקם מעט מעט בענין שיעלו ממעלה למעלה מאור השחר לאור הלבנה. ואחר כך לאור החמה. וכן אמרו על פסוק מגדול ישועות מלכו במדרש תהלים בתחלה מגדיל הולך וגדל ואחר כך מגדול זה מלך המשיח שנעשה גדול. כן תהיה גדולתן של ישראל גדולה והולכת ממעלה למעלה אבל מלכות אדום. כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים. ומאלופים למלכים. וממלכים חזרו לאחור לאלופים. וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי עשו הוא אדום. כן תהיה מפלתם כאומרו משם אורידך מאותה מעלה. וזה נחמה גדולה לישראל שנראה שאף על פי שהמלכות הרשעה עומדת במעלות עד לשמים. אנו מובטחים שיפלו ולא יוכלו קום וירדו ראמים כמאמר ז"ל אל תיקרי ראמים אלא רומיים. וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו. וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן. ולא ראיתיו עד הנה ופשפשתי בספרי הזוהר ולא מצאתיו:

אבן עזרא על בראשית פרק-לה

אבן עזרא: {ב} הסירו את אלהי הנכר. חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר. ופירושו תמצאנו בפרשת וילך משה: והטהרו. שירחצו הגוף: והחליפו שמלותיכם. מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים: {ה} דגשות תי"ו חתת. להתבלע התי"ו: {ז} וטעם כי שם נגלו אליו האלהים. המלאכים כמו והנה מלאכי אלהים: {י} לא יקרא שמך עוד יעקב. לבדו כי גם ישראל: {יא} פרה ורבה. ברכה כמעשה בראשית: {יד} ויתכן להיות פי' ויצב. וכבר הציב בפעם הראשונה או עשה כן פעם שנית והראשון קרוב אלי: ויסך עליה נסך. מים או יין. והטעם שרחץ אותה. ואחר כן יצק עליה שמן. ובבית אל שלם נדרו ונתן מעשר מהונו לכבוד השם למי שהיה בדור ראוי לקחתו: {טז} כברת הארץ. יתכן להיות הכ"ף לדמות. ויהיה ברת מדת המלך ואין ריע לו במקרא: {יז} בהקשותה. מהבנין הכבד הנוסף והטעם שהקשתה הלידה על נפשה. וכן ותקש רק הוא מהבנין הכבד הדגוש. וכמו ותכל להשקותו: {יח} בן אוני. בן אבלי. וכן לחם אונים. לא אכלתי באוני: {כ} קבורתה. וקברה שוים: {כב} וילך ראובן. יפה פירשו רבותינו ז"ל וכסה קלון ערום: {כו} אשר יולד לו בפדן ארם. עשתי עשר נולדו לו שם כי בנימין נולד בארץ כנען והכתוב כתב על הרוב. ורבים אראה לך עוד כמוהו: {כט} ויגוע יצחק. וכאשר מת יצחק ונאסף אל עמיו קברו אותו עשו ויעקב כאשר נולדו ולמעלה אמר יצחק וישמעאל בעבור היות ישמעאל בן השפחה:

מיני תרגומא על בראשית פרק-לה

מיני תרגומא: מ״ט:א׳תע״ט א׳ כתב הרמב״ן שמעון ולוי אחים וכו׳ והנכון בעיני שאומר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיה׳ וכבר פירשתי כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו ואולי ישובו אל ה׳ ויהיו כלם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד וזה טעם בסודם אל תבא נפשי התנצל שלא היה בסודם בענותם במרמה ובקהלם לא נתייחד כשבאו על העיר ותרגום ולכן יקלל אפם ועברתם וכן תרגום אונקלוס בְּרָזֵיהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנוֹשֵׁיהוֹן לִמְהַךְ וגו׳ ופי׳ כלי חמס וכו׳ (ועיין בזה גם ברש״י) ואמר אונקלוס כי טעם שׁוֹר כמו שׁוּר בשורק מן בנות צעדה עלי שׁוּר ותרגם בו שׁוּר סַנְאָה מן ותבט עיני בשורי וטעם שעקרו עיר מוקפת חומה את טפם ואת נשיהם אחרי הרגם את אנשי העיר וכו׳ ע״ש: מ״ט:א׳ת״צ א׳ דָּן יָדִין עַמּוֹ תרגום אונקלוס בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּיהּ עיין רמב״ן: מ״ט:א׳תצ״ו א׳ בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר תרגום אונקלוס תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחֲסַנְתָּא שיהיו שנים בקבלת הנחלה וטעם חוּלָקָא חלק בכור וְאַחֲסַנְתָּא ירושת הפשוט. עיין פירוש הרמב״ן לעיל סימן מ״ח פסוק ז׳ שהאריך בזה:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לה

תרגום אונקלוס: {א} וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעִבֵּד תַּמָן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְאִתְגְלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ: {ב} וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בֵינֵיכוֹן וְאִדַכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן: {ג} וְנֵקוֹם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאֶעְבֵּד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְקַבִּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵהּ בְּסַעְדִי בְּאָרְחָא דִי אֲזָלִית: {ד} וִיהָבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בִידֵיהוֹן וְיָת קָדָשַׁיָּא דִי בְאֻדְנֵיהוֹן וְטַּמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בָּטְמָא דִי עִם שְׁכֶם: {ה} וּנְטָלוּ וַהֲוַת דַּחֲלָא דַיְיָ עַל עַמְמַיָא דִי בְּקִרְוֵי סַחֲרָנֵיהוֹן וְלָא רְדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקֹב: {ו} וַאֲתָא יַעֲקֹב לְלוּז דִּי בְאַרְעָא דִכְנַעַן הִיא בֵּית אֵל הוּא וְכָל עַמָּא דִי עִמֵּהּ: {ז} וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא אֵל בֵּית אֵל אֲרֵי תַמָּן אִתְגְלֵי לֵהּ יְיָ בְּמֵעִרְקֵהּ מִן קֳדָם אָחוּהִי: {ח} וּמִיתַת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵּהּ מֵישַׁר בָּכִיתָא: [פ] {ט} וְאִתְגְלִי יְיָ לְיַעֲקֹב עוֹד בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן אֲרָם וּבָרִיךְ יָתֵהּ: {י} וַאֲמַר לֵהּ יְיָ שְׁמָךְ יַעֲקֹב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ עוֹד יַעֲקֹב אֶלָהֵין יִשְׂרָאֵל יְהֵא שְׁמָךְ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל: {יא} וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִּין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן: {יב} וְיָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא: {יג} וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּאַתְרָא דִי מַלֵּיל עִמֵּהּ: {יד} וַאֲקֵם יַעֲקֹב קַמְתָא בְּאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ קָמַת אַבְנָא וְאַסִּיךְ עֲלַהּ נִסּוּכִין וַאֲרִיק עֲלַהּ מִשְׁחָא: {טו} וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל: {טז} וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה עוֹד כְּרוּבַת אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילִידַת רָחֵל וְקַשִׁיאַת בְּמֵילְדַהּ: {יז} וַהֲוָה בְקַשְׁיוּתַהּ בְּמֵילְדַהּ וַאֲמֶרֶת לַהּ חָיְתָא לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי אַף דֵּין לִיךְ בָּר: {יח} וַהֲוָה בְּמִפַּק נַפְשַׁהּ אֲרֵי מִיתַת (נ"י מַיְתָא) וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר דְוָי וַאֲבוּהִי קְרָא לֵהּ בִּנְיָמִין: {יט} וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: {כ} וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא עַל קְבֻרְתַּהּ הִיא קָמַת קְבֻרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין: {כא} וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ מִלְהַלָא לְמִגְדְלָא דְעֵדֶר: {כב} וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב עִם בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר: {כג} בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשׂכָר וּזְבֻלוּן: {כד} בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: {כה} וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: {כו} וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּפַדַן אֲרָם: {כז} וַאֲתָא יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן דִּי דָר תַּמָּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק: {כח} וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מְאָה וּתְמָנָן שְׁנִין: {כט} וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵהּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בְּנוֹהִי: [פ]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לה

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקב קוּם סוּק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעָבַד תַּמָן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְאִיתְגְלֵי לָךְ בְּמֵעַרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָו אָחוּךְ: {ב} וַאֲמַר יַעֲקב לְאִנְשֵׁי בַּיְיתֵיהּ וּלְכל דְעִימֵיהּ עִטְרוּן יַת טַעֲוַת עַמְמַיָא דְבֵינֵיכוֹן דִדְבַרְתּוּן מִבֵּית טַעֲוַות שְׁכֶם וְאִידְכּוּ מִסוֹאֲבוֹת קְטוֹלַיָא דִקְרַבְתּוּן בְּהוֹן וְשַׁנוּ כְּסוּתְכוֹן: {ג} וְנֵקוּם וְנִסַק לְבֵית אֵל וְאַעֲבִיד תַּמָן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְקַבֵּל צְלוּתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי בְּאָרְחָא דְאָזְלִית: {ד} וּמְסָרוּ בְּיַד יַעֲקב יַת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָא דְבִידֵיהוֹן דְדַבָּרוּ מִן טַעֲוַות שְׁכֶם וְיַת קָדָשַׁיָא דַהֲווֹ בְּאוּדְנֵיהוֹן דְיַתְבֵי קַרְתָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה צַיָיר בְּהוֹן דְמוּת פּוּסְלֵיהּ וְטָמַר יַתְהוֹן יַעֲקב תְּחוֹת בּוּטְמָא דִסְמִיכָא לְקַרְתָּא דִשְׁכֶם: {ה} וּנְטָלוּ מִתַּמָן מוֹדִים וּמַצְלָן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְתִיתָא מִן קֳדָם יְיָ עַל עַמְמַיָא דִבְקִרְוֵי חוּזְרָנֵיהוֹם וְלָא רָדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקב: {ו} וְאָתָא יַעֲקב לְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן הוּא בֵית אֵל הוּא וְכָל עַמָא דְעִמֵיהּ: {ז} וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא הַהוּא אֵל דְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּבֵית אֵל אֲרוּם תַּמָן אִתְגְלִיאוּ לֵיהּ מַלְאָכַיָא דַיְיָ בְּמֵעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם עֵשָו אָחוֹי: {ח} וּמִיתַת דְבוֹרָה פִּידְגוּגְתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִן לְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁיפּוּלֵי מֵישְׁרָא וּבְרַם תַּמָן אִתְבַּשַר יַעֲקב עַל מִיתַת רִבְקָה אִימֵיהּ וּקְרָא שְׁמֵיהּ אוֹחֲרָן בִּכְיוּתָא: {ט} וְאִיתְגְלֵי יְיָ לְיַעֲקב תּוּב בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן דַאֲרָם וּבְרִיךְ יְיָ בְּשׁוּם מֵימְרֵיהּ בָּתַר דְמִיתַת אִמֵיהּ: {י} וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ עַד כְּדוּן הֲוָה שְׁמָךְ יַעֲקב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ תּוּב יַעֲקב אֱלָהֵן יִשְרָאֵל יְהֵי שְׁמָךְ וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ יִשְרָאֵל: {יא} וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַי פּוּשׁ וּסְגִי עַם קַדִישׁ וְכִינְשַׁן נְבִיאִין וְכַהֲנִין יְהוֹן מִבְּנָךְ דְאוֹלֵידְתָּא וּתְרֵין מַלְכִין תּוּב מִינָךְ יִפְקוּן: {יב} וְיַת אַרְעָא דִיהָבִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק לָךְ אִיתְּנִינָהּ וְלִבְנָךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא: {יג} וְאִסְתְּלֵק מֵעִילוֹי שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּאַתְרָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ: {יד} וְאָקִים תַּמָן קָמָא בְּאַתְרָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ קָמָא דְאַבְנָא וּנְסִיךְ עֲלָהּ נִיסוּךְ חֲמַר נְסוּךְ מוֹי אֲרוּם כְּדֵין עֲתִידִין לְמֶעֱבַד בְּחַגָא דִמְטָלַיָא וְאָרֵיק עֲלָהּ מְשַׁח זֵיתָא: {טו} וּקְרָא יַעֲקב יַת שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא דְמַלֵיל עִימֵיהּ תַּמָן יְיָ בֵּית אֵל: {טז} וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה תּוּב סוֹגְעֵי אַשְׁווֹן עֲלַלְתָּא דְאַרְעָא בְּמֵיתֵיהּ לְאֶפְרָת וִילֵידַת רָחֵל וְקַשְׁיַית בְּמֵילְדָהּ: {יז} וַהֲוָה בְּקַשְׁיוּתָהּ בְּמֵילְדָהּ וַאֲמָרַת לָהּ חַיְיתָא לָא תִדְחָלִין אֲרוּם אוּף דֵין לִיךְ בַּר דְכַר: {יח} וַהֲוָה בְּמֵיפַּק נַפְשָׁהּ אֲרוּם מָטַת עֲלָהּ מוֹתָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ בַּר דְווּיִי וְאָבוֹי קְרָא לֵיהּ בִּנְיָמִין: {יט} וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאוֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: {כ} וְאָקִים יַעֲקב קַמְתָּא עַל בֵּית קְבוּרְתָּא הִיא קָמַת בֵּית קְבוּרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין: {כא} וּנְטַל יַעֲקב וּפְרַס לְמַשְׁכְּנֵיהּ מִן לְהַלָא לְמַגְדְלָא דְעֵדֶר אַתְרָא דְמִתַּמָן עָתִיד דְאִתְגְלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּסוֹף יוֹמַיָא: {כב} וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא הַהוּא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּבִלְבֵּל יַת מַצְעָא דְבִלְהָה פְּלַקְתֵּיהּ דְאָבוֹי דַהֲוָה מְסַדְרָא כָּל קָבֵיל מַצְעָא דְלֵאָה אִמֵי וְאִתְחַשֵׁיב עִילוֹי כְּאִלוּ שִׁימֵשׁ עִמָהּ וּשְׁמַע יִשְרָאֵל וּבְאִישׁ לֵיהּ וְאָמַר וַוי דִלְמָא נָפַק מִינִי פִּיסוּלָא הֵיכְמָא דְנָפַק מִן אַבְרָהָם יִשְׁמָעֵאל וּמִן אַבָּא נְפַק עֵשָו מְתִיבָא רוּחָא דְקוּדְשָׁא וְכֵן אָמַר לֵיהּ לָא תִדְחַל דְכֻלְהוֹן צַדִיקִין וְלֵית בְּהוֹן פִּיסוּלָא דְמִבָּתַר דְאִתְיְלִיד בִּנְיָמִין הֲווֹ בְּנֵי יַעֲקב תְּרֵיסַר: {כג} בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרֵיהּ דְיַעֲקב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה יִשָשׁכָר וּזְבוּלוּן: {כד} בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין: {כה} וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָן וְנַפְתָּלִי: {כו} וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָד וְאָשֵׁר אִלֵין בְּנֵי יַעֲקב דְאִתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּפַדַן אֲרָם: {כז} וְאָתָא יַעֲקב לְוַת יִצְחָק אָבוֹי לְמַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הוּא חֶבְרוֹן דְדַר תַּמָן אַבְרָהָם וְיִצְחָק: {כח} וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מֵאָה וְתַמְנָן שְׁנִין: {כט} וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וְאִתְכְּנַשׁ לְעַמֵיהּ סִיב וּשְבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵיהּ עֵשָו וְיַעֲקב בְּנוֹי:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לה

תרגום ירושלמי: ח׳ וּמִיתַת דְבוֹרָה מַרְבְּיָיתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל תְּחוֹת בְּלוּטָה וּקְרָא שְׁמֵיהּ בְּלוֹט בְּכוּתָא: ט׳ אֱלָהָא דְעַלְמָא יְהֵי שְׁמֵיהּ מְבָרֵךְ לְעָלְמֵי עַלְמָא אַלִיפַת יָתָן פִּיקוּדִין יָאִין וְקַיָימִין שַׁפִּירִין אַלִיפַת יָתָן בִּרְכַת חֲתָנָא מִן אָדָם וְזוֹגֵיהּ דְכֵן כָּתְבָא מְפָרַשׁ וּבְרִיךְ יַתְהוֹן מֵימְרֵיהּ דַיְיָ וַאֲמַר לְהוֹן מֵימְרֵיהּ דַיְיָ תְּקוּפוּ וּסְגוֹן וּמְלוֹן יַת אַרְעָא וּכְבוּשׁוּ יָתָהּ. אַלִיפַת יָתָן לִמְבַקְרָא יַת בִּישַׁיָיא מִן אָבוּנָן אַבְרָהָם צַדִיקָא כַּד אִתְגַלֵית עֲלוֹי בְּמֵישְׁרֵי חֲזוֹזָא וּפַקִידַת יָתֵיהּ לְמִיגְזַר עוּרְלָתֵיהּ וִיתֵיב לֵיהּ בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ כְּמֵיחוֹם יוֹמָא דְכֵן כָּתְבָא מְפָרַש וַאֲמַר וְאִתְגְלֵי עֲלוֹי מֵימְרֵיהּ דַיְיָ בְּמֵישְׁרֵיהּ חֲזוֹזָא. וְעוֹד אַלִיפַת לָן לִמְבָרְכָא יַת אֲבֵילַיָא מִן אָבוּנָן יַעֲקב צַדִיקַיָא כַּד אִתְגְלִית עֲלוֹי בְּמַיְיתֵיהּ מִן פַּדַן דַאֲרָם כַּד אַרְעִית לִדְבוֹרָה מַרְבְּיָיתָהּ דְרִבְקָה אִמֵיהּ אוֹרְחָא דְעַלְמָא וּמִיתַת עֲלוֹי רָחֵל בְּאוֹרְחָא וִיתֵיב לֵיהּ יַעֲקב אֲבוּנָן צָוַח וּמְיַלֵיל לָהּ וּמִסְפַּד וּבָכֵי. וְאַנְתְּ רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ בִּמְכִילַת רַחֲמִיךְ טַבְיָא אִיתְגְלֵיתָא עֲלוֹי וּנְחִימַת יָתֵיהּ וּבִרְכַת אֲבֵילַיָא בָּרְכַת יָתֵיהּ עַל אִמֵיהּ בְּגִין כְּדֵין כָּתְבָא מְפָרַשׁ וַאֲמַר וְאִתְגְלֵי מֵימְרֵיהּ דַיְיָ עַל יַעֲקב זְמַן תִּנְיָנוּת בְּמַיְיתֵיה מִפַּדַן אֲרָם וּבְרִיךְ יָתֵיהּ: ט״ז וַהֲוָה אִישׁוֹן כְּרוּב אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילֵידַת רָחֵל וְאִתְקְשִׁיאַת בְּמֵילְדָה: י״ח וְאָבוֹי הֲוָה קָרֵי לֵיהּ בִּלְשַׁן בֵּית קוּדְשָׁא בִּנְיָמִין:

רלב"ג על בראשית פרק-לה

רלב"ג:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il