בראשית פרק-לג – עם 26 מפרשים

{א} וַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחֽוֹת: {ב} וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִֽאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִֽילָדֶיהָ אַֽחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַֽחֲרֹנִֽים: {ג} וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִֽיו: {ד} וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַֽיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּֽוּ: {ה} וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּֽךָ: {ו} &nbspרביעי&nbsp&nbspוַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּֽשְׁתַּֽחֲוֶֽיןָ: {ז} וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִֽילָדֶיהָ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: {ח} וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּֽחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי: {ט} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָֽךְ: {י} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָֽקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵֽנִי: {יא} קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּֽי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּֽח: {יב} וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּֽךָ: {יג} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּֽי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּֽאן: {יד} יַֽעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַֽאֲנִי אֶֽתְנַֽהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִֽירָה: {טו} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּֽיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי: {טז} וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִֽירָה: {יז} וְיַֽעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּֽוֹת: (ס) {יח} וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִֽיר: {יט} וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָֽטָה שָׁם אָֽהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵֽי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָֽה: {כ} וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י על בראשית פרק-לג

רש"י: {ב} ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב: {ג} עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה: {ד} ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו: וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (ספרי בהעלותך סט.), יש שדרשו נקודה צ זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט.). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם): {ה} מי אלה לך. מי אלה להיות ק שלך. {ז} נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין: {ח} מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי ר שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, ש שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים עליו, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם: {ט} יהי לך אשר לך. כאן הודה ת לו על הברכות (ב"ר עח, יא.): {י} אל נא. אל נא א תאמר לי כן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, ב והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי ג שר שלך ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה: ותרצני. נתפייסת לי. ד וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז (בעזענפטינג), כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ.), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב.), יודעים לפייס ולרצות: {יא} ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה, עשו אתי ברכה (מלכים-ב יח, לא.), דסנחריב, וכן לשאול לו לשלום ולברכו (שמואל-ב ח, י.), דתועי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר (גיריססען), אף זו ברכתי, מו"ן שלו"ד (מיין גרוס): אשר הובאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי ה להגיעה עד שבאה לידך (ב"ר עח, יב.): חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שני נוני"ן, והשלישית לשימוש, כמו עשני, זבדני: יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי: {יב} נסעה. כמו שמעה, סלחה, שהוא כמו שמע, סלח, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו"ן יסוד בתיבה, ו ותרגום של אונקלוס טול (נ"א נטל) ונהך, עשו אמר ליעקב ז נסע מכאן ונלך: ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך: {יג} עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט. עלות. מגדלות עולליהן, לשון עולל ויונק (איכה ב, יא.), עול ימים (ישעיה סה, כ.), שתי פרות עלות (שמואל-א ו, י.), ובלע"ז אנפיטי"ש (בעקינדערט): ודפקום יום אחד. (ואם ידפקום יום אחד) ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: ודפקום. כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה, ב.), נוקש בדלת: {יד} יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ח ואף אם תתרחק: אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו ארדה, אשמעה: לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו ההולכים לאט (ישעיה ח, ו.), לאט לי לנער (שמואל-ב יח, ה.). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת ט עלי להוליך: ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, ואמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח (ב"ר עח, יד.), שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא.). ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים: {טו} ויאמר למה זה. י תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול: {טז} וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו.), כ והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד, שנאמר כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים (שמואל א ל, יז.): {יז} ויבן לו בית. שהה שם י"ח חדש, ל קיץ וחורף וקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ (מגילה יז.): {יח} שלם. שלם בגופו, מ שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו (שבת לג:), שלא שכח תלמודו בבית לבן: עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עד בואנה בית לחם (רות א, יט.): בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך: ויחן את פני העיר. ערב שבת היה, בשאלתות דרב אחאי: {יט} קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חורפן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר): {כ} ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקב"ה, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, נ וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו.), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי:

רמב"ן על בראשית פרק-לג

רמב"ן: {ה} מי אלה לך. שאל על הנשים ועל הילדים וענה הילדים אשר חנן אלהים את עבדך דרך מוסר כי לא רצה לומר שהם נשיו והבין עשו שהן אמות הילדים {ח} מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם ולא רצה לקבל מהם או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך והם יראו מגשת אליו ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה כי חשב שהם ליעקב מדברי המלאכים הראשונים או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו או שאין אדם אחד בדרך ההוא להיות לו כן וטעם מי לך כל המחנה הזה כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה והוא ענהו למצוא חן בעיני אדוני כי אתה הגדול והאדון בעיני {י} כי על כן ראיתי פניך. אמר לו תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים ותרצני בקבלת המנחה כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם כענין ונרצה לו (ויקרא א ד) עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי (ישעיהו נו ז) מלשון יהי רצוי אחיו (דברים לג כד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) כי רצו עבדיך את אבניה (שם קב טו) כולם ענין חפץ וחשק בדבר ורש"י כתב על שנתרצית למחול לי על סורחני ותרצני נתפייסת לי וכבר אמרתי (לעיל לב כא) שאיננו טוב שיהיה לו מזכיר עון {יא} קח נא את ברכתי. המנחה וכן עשו אתי ברכה (מלכים ב יח לא) השיבו לי מנחה וכן קח נא ברכה מאת עבדך (שם ה טו) ויקראו המנחה שישלח האדם לרצונו ברכה כי הוא שולח מאשר ברך אותו השם כענין אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים טו יד) כאשר אמר למעלה (לב יד) מן הבא בידו והמנחה אשר התנו בה למלך בדבר ידוע תקרא מס {יג} ומתו כל הצאן. דרך חמלה שהיה לו לומר "ומתו כלם" אבל לא יאמר כן על הילדים וגם לא רצה לומר "ומתו" סתם על הבקר ועל הצאן כי יחמול על הילדים שלא יהיו במשמע ולא רצה להאריך "ומתו כל הצאן והבקר" או יהיה פירושו כי הילדים רכים ויעפו נערים וייגעו ולא ירצו ללכת והצאן והבקר עלות ואם ידחקום ימותו הצאן שהם בהמה דקה כי הבקר לא ימות אבל יזיק להם {יד} עד אשר אבא אל אדוני שעירה. היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר והנה אמר לו עשו ואלכה לנגדך שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו ויעקב אמר אני אלך לאטי ואדני ישוב אל עיר ממשלתו ואם אשוב דרך עירו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו שאין עשו צריך לו ורבותינו אמרו (ע"ז כה) עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל אבל הרחיב לו את הדרך וגם זו עצת חכמה ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד) שיקים דברו לימות המשיח שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו {טו} למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך ולא תשלם עתה שום גמול לשון רש"י והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת ורבותינו ראו עוד בזה עצה אמרו (ב"ר עח טו) רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם {יז} ויבן לו בית. יתכן כי היה המקום מקום אין שם עיר והוצרך לבנות לו בית ולעשות סוכות או ויבן לו בית שבנה לו בית גדול ובו מגדל עז להשגב מפני עשו {יח} ויבא יעקב שלם מפדן ארם. כאומר לחברו יצא פלוני מבין שני אריות ובא שלם אף כאן ויבא יעקב שלם מלבן ומעשו זה לשון רש"י אבל רבי אברהם פירש שבא בשלום ולא אירע לו שום מאורע כי עתה יחל לספר מאורע דינה ולפי דעתי אמר הכתוב כן כי בסוכות היה מתפחד מעשו כי סכות בעבר הירדן מזרח במלכות סיחון אם הוא המוזכר בספר יהושע (יג כז) ואם הוא אחר הנה הוא יותר קרוב לשעיר ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם או שיעזרוהו אנשי הארץ כי אביו נשיא אלהים בתוכם או שזכות הארץ תצילהו ולכן אמר עתה שבא שלם אל ארץ מגורי אביו כי הצילו אלהים בדרך מכף כל אויביו ואמרו בבראשית רבה (עח טז) כל אותן החדשים שעשה יעקב אבינו בסוכות היה מכבד את עשו באותו הדורון כי היה מתירא ממנו שם ומשלח לו כאותו הדורון בכל חדש וחדש או פעם אחת בשנה

"ויחן את פני העיר" – לא רצה להיות אכסנאי בעיר אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו ולכן חנה בשדה וקנה המקום וזה להחזיק בארץ והמעשה הזה היה רמז כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו כאשר פרשתי באברהם (לעיל יב ו) ורבותינו אמרו (ב"ר עט ו) נכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין ועל דעתם לא היה בכוונה ממנו אבל על כל פנים היה המאורע לרמוז על העתיד שאמרנו אבל רבי אברהם אמר כי הזכיר הכתוב זה להודיע כי מעלה גדולה לארץ ישראל ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא {כ} ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל אלא על שם שהיה הקב"ה עמו להצילו קרא שם המזבח על שם הנס להיות שבחו של הקב"ה נזכר בקריאת המזבח כלומר מי שהוא אל הוא אלהים לי ששמי ישראל וכן מצינו במשה ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז טו) לא שהמזבח קרוי ה' אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקב"ה ה' הוא נסי ורבותינו דרשו (מגילה יח) שהקב"ה קראו ליעקב אל ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקין לכמה טעמים ואני לישב פשוטו באתי כל זה לשון רש"י והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא ויהי טעם "לו" כטעם קרא לו בנימין (להלן לה יח) וקורא לך גודר פרץ (ישעיהו נח יב) ודע כי המנהג הזה בישראל כן שיקראו השמות בשבחי האל כמו צוריאל (במדבר ג לה) צורישדי (שם א ו) כי יגיד הקורא שהאל הוא צורו ושדי הוא צורו וכן עמנו אל (ישעיהו ז יד) וכן שם המשיח ה' צדקנו (ירמיהו לג טז) ושם ירושלים ה' שמה (יחזקאל מח לה) וכן יעשו בשמות מלאכים גבריאל (דניאל ח טז) מיכאל (שם ו כא) כי בעבור גדולת כחם יגידו בשמם כי הגבורה לאל ומי כמוהו אבל אונקלוס אמר ופלח עלוהי קדם אל אלהא דישראל ויהיה טעם "לו" כטעם בו כדרך כי בוחר אתה לבן ישי (שמואל א כ ל) והחזיק לו ( טו ה) למי מריבה (במדבר כ כד) או יאמר ויקרא אל אלהי ישראל וטעם "לו" כטעם אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) לך לך מארצך (לעיל יב א) ועל דרך האמת הוא כמדרש רבותינו שדרשו רבותינו במסכת מגלה (יח) מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל ויש בענין הזה סוד גדול הזכירוהו עוד בבראשית רבה (עט ח) בלשון אחר אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים ירמזו למה שהם אומרים תמיד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל והמשכיל יבין

אור החיים על בראשית פרק-לג

אור החיים: {א} ותצא דינה וגו'. טעם אומרו בת לאה וגו', נתכוין הכתוב להודיע הסיבות אשר סבבו היציאה. והם במספר ג', וזה הוא שיעור הכתוב ותצא דינה וטעם היציאה לצד היותה בת לאה שאלו היתה בת רחל לא היתה יוצאה אלא לצד היותה בת יצאנית (ב"ר פ"פ) יולדתה ילדה במזגה וטבעה. סבה ב'. להיותה בת יחידה ליעקב בת אחת בין הבנים, עוד להיותה בת יעקב יצא לה שם הויתה בעולם, שבאמצעות זה עשה שכם מה שעשה כאשר אבאר. הג' לראות בבנות הארץ על דרך אומרם ז"ל (פדר"א פל"ח) כי שכם הביא בנות הארץ סביב לאהל יעקב והיו משחקים בכלי נבל וכו' לצאת דינה לקולם וזו סיבה ג' ליציאתה, וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו לא היה עושה מעשהו: {ב} נשיא הארץ. פירוש ובזה צעקה הנערה ואין מושיע לה:

וישכב אותה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (הוריות י:) במעשה יעל שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אומרו וישכב אותה הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה ומן הטבע שתהנה האשה אף על פי כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבא ענוי היה לה, והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה דכתיב וידבר על לב וגו': {ה} עד בואם. פי' ששלח להם והיה ממתין בואם: {ז} ויתעצבו וגו' כי נבלה וגו'. פירוש כי יש במעשה זה שני דברי כיעור הא' הוא אפילו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אומרו אחר כך כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכנגד פרט זה אמר ויתעצבו האנשים, והב' הוא לצד עשות הדבר בדרך זה שאפילו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגונה, והוא אומרו וכן לא יעשה פי' אפי' בין האומות כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ') שגדרו עצמן האומות מן העריות. וכנגד זה אמר ויחר להם איך עשה דבר שאפילו ביניהם בלתי הגון הוא: {ח} וידבר חמור וגו'. אומרו לאמר, אולי שנתכוין לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין מאנס הבתולה לתת קנס צער בושת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצו אביה ואחיה, והוא אומרו תנו וגו':

או יאמר שנתכוין לפטור עצמו מהקנס כדתנן (כתובות מא.) האומר אנסתי פתיתי בתו של פלוני אינו משלם הקנס על פי עצמו ע"כ, לזה אמר לאמר שכם בני וגו' פי' כי שכם מודה מעצמו ואומר ששכב עם דינה ובזה פטור מחיוב הקצוב שהוא קנס בין במפתה בין באונס. ואין לפרש כי חמור הוא מעיד על שכם. כי בדין בני נח יתחייב הבן בעדות אביו (רמב"ם הל' מלכים פ"ט): {יג} ויענו בני יעקב וגו'. צריך לדעת מה היא החכמה שעשו שתרגם אונקלוס בחוכמתא ואין זה אלא גניבת דעת. עוד מה היא כוונתו באומרו וידברו אשר וגו':

אכן יכוין באומרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם כי זה הוא העיקר כי מה יועילו בערמתם אם יחושו לה חמור ושכם ויעשו שמירה הצריכה, או לא יעשו דבר לחשש המיחוש. אשר על כן נתחכמו בתשובתם וקודם כל דבר גילו כי הקפידו על הדבר שזולת זה תהיה נכרת הערמה כיון שהמעשה היה ידוע כי לא יעשה כן אם העלם יעלימו מהראות הקפדה קצת, מרמה יגיד, לזה פתח דבריהם דברו קשות אשר טמא וגו', והוא אומרו וידברו דיבור קשה שהוכיחום על הדבר ובזה הסירו החשד שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב שהרי הראו הקפדתם, ואחרי כן אמרו להם אמירה רכה, והוא אומרו ויאמרו לא נוכל פי' הם חפצים ורצונם לתתה לו אלא שאינם יכולין לתתה לצד אשר לו ערלה ולא אמרו אשר הוא ערל כי לטענה זו יספיק בהמולו הוא את בשר ערלתו, לזה אמרו אשר לו ערלה פי' אשר לו היתר ערלה כי מה בכך אם ימול הוא ובנים אשר יולדו לו מדינה יהיו ערלים כיון שאין להם דין מילה. ועוד נתנו טעם בדבריהם שהעיקר הוא כדי שיתחתנו עמהם ויהיו נושאים נשים אלו מאלו והיו לעם אחד וזה לא יהיה אלא אם ימולו כולם, לזה אמרו אך בזאת נאות לכם וגו' להמול כל זכר, דקדקו לומר אך למעט טענת שיקבל עליו מילה חמור הוא וזרעו כי לא יספיק זה מטעם שכתבנו אלא דוקא להמול לכם כל זכר, וטעמם בעיקר הדבר הלא הוא כמוס עמם להרוג כולם ואין מידם מציל. עוד נתחכמו לבטל מהם חשד דבר ערמה בכל דיבור ודיבור שאמרו להם כאשר אבאר בסמוך בעז"ה: {טז} ונתנו את וגו'. כאן נתחכמו חכמה גדולה והוא כי מדרך הרמאי שלא לדקדק בפרטי התנאים ואדרבא יבקש להקל הדבר על שכנגדו כדי שיתרצה לעשות הדבר שבזה יעשה את אשר זמם לעשות, ובני יעקב הפכו הדבר לעקור מלב שכנגדם ספק ערמה ואמרו תנאי הוא הדבר ונתנו את בנותינו וגו' ואת בנותיכם נקח וגו' פי' שהרשות בידינו לתת ולקחת, ודבר זה יגיד סימן מובהק כי מדברים ביושר לבב לא לצד ערמה בעולם: {יז} ואם לא תשמעו וגו'. נתחכמו גם בזה שלא יאמרו שאם לא יעשו כן הנה הם עורכים אתם מלחמה ולנוקמי נקם יהיו להם, לזה אמרו כי אם לא ישמעו וגו' יקחו בתם וילכו להם ואין כאן נוקמי נקם. גם נתחכמו בזה להראות קצת הקפדה בדבר שלא ישבו שם עמהם, וזולת זה אם לא יזכירו שום הרגש בדבר יחשוב החושב כי ערמה בדבר כי הענין היה מגונה כפי האמת כאומרו וכן לא יעשה אפילו בין האומות, לזה גילו קצת הקפדה ומובנים להם הדברים בענין נכון כי אחר שימולו פשיטא שיהיה קשר אמיץ ביניהם שלום וריעות, ולזה תמצא שאמר שכם וחמור לבני עירו האנשים האלה שלמים הם וגו' פירוש שהרגיש מהם שאין ערמה בדבר:

עוד ירצה באומרו ולקחנו את בתנו נתכוונו להחם לבבו של חמור ושכם למהר לעשות דבר כשיראו שהם מוליכין הבת ממנו ימהר לעשות דבר וינקמו נקמת הצדקת מזרע מריעים: {כא} שלמים הם אתנו. פי' ואין בלבם שנאה על המעשה לחוש לערמה:

ואומרו את בנותם נקח לנו וגו' נתחכמו לומר כן כדי שיאמינו אנשי עירם כי אין בלבם טינא כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם כי בנותיהן הם מתרצים שיקחו להם וגו' ובנות משפחת שכם יצטרכו לתתם הם להם, ודבר זה יגיד כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם וזו סיבה למה שלא הקפידו על הדבר: {כה} ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:

ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (פסוק ל') עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה:

עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם פי' דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא.) ופשוט:

ורמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו' ע"כ. וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם מלך וכיוצא בו והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין יז.) ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב"ן ז"ל דחה דברי רמב"ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו'. ודבריו ז"ל צריכין ערב. וב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם: {כז} בני יעקב באו וגו'. פי' כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו' כי נוגע הבושת לכולן וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות נערה בתולה וז"ל רואין בית דין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו' וכמוהו חייב לשלם ע"כ, והאחים בכלל המשפחה לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולן ויבוזו את כל העיר ואין כדי בה לערך בושתם ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מיניה (תוספ' עירובין סב.): {ל} ויאמר יעקב וגו'. נכרים הדברים כי יעקב לא ידע כי במרמה זו דברו אלא חשב שהמרמה היתה כדי שיקחו דינה מביתו בעל כרחו או להרוג שכם לבד בעל דבר לא להרוג כל אנשי העיר יחד: {לא} ויאמרו הכזונה וגו'. צריך לדעת מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו והלא אפי' לכתחילה אם שאלו (ויאמרו) הגוים אחת מהכת ויחדוה נותנים אותה להם (ירושלמי פ"ח דתרומות) ולא יהרגו כולן עליה אפי' בעריות ומכל שכן בדרך זה שכבר היה מה שהיה. ואולי שיכוונו לומר כי לא יחוש על הדבר כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סיבה אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה שלקח אחותינו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אומרם הכזונה יעשה את אחותינו, ואין הכוונה שחייב על הזנות שהרי פנויה היתה ובן נח אינו מצווה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו:

או ירצה להשיב כי אדרבא יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם:

כלי יקר על בראשית פרק-לג

כלי יקר: {א} וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. היה לו לומר וישב יעקב בארץ ישיבת אביו, או ויגר יעקב בארץ מגורי אביו, ועוד בארץ כנען למה לי. אלא לפי שמאשים את יעקב על שביקש לישב בעולם הזה ישיבה של קבע להיות כתושב בעה"ז במקום מגורי אביו, כי אביו לא כן עשה אלא היה בעה"ז כגר וכאורח נטה ללון, לפי שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת (בראשית כו.ג) הזכיר לשון גור כי רצה ה' שלא יבקש ישיבה של קבע בעה"ז כי אין לומר שלכך הזכיר לשון גור לפי שהיה באותו פעם דר בארץ לא לו, והדר בארץ נכריה נקרא גר, ע"ז אמר בארץ כנען. ובאותו ארץ היה יצחק תושב כי שלו היא, שכן אמר אברהם גר ותושב אנכי עמכם (שם כג.ד) אם תרצו הריני גר ואם לא אטלנה מן הדין כו', א"כ גם יצחק היה תושב בארץ כנען, כי ירושה היא לו ומהו זה שאמר לו הקב"ה גור בארץ, אלא ודאי שעל גרות העה"ז אמר לו כן שלא יבקש לו ישיבה של שלוה אפילו בארץ שלו כמדייר בי דיירא, (ר"ה ט:) ויעקב לא למד ממנו לעשות כן ע"כ קפצה עליו רוגזו של יוסף.

דבר אחר, שכבר נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך (שם טו.יג) וגם יעקב יש לו חלק בפריעת חוב זה והוא בקש ישיבה של שלוה במקום מגורי אביו כי משנולד יצחק התחיל הגירות, ואברהם ויצחק היו מחזיקים את עצמם כגרים והיו נדים ומטולטלים ממסע למסע, ולא היו קונין נחלת שדה וכרם, והכל עשו כדי לשלם מהרה חוב כי גר יהיה זרעך, בשלמא עשו שהלך לו אל ארץ, שפיר קאמר אין לי חלק במתנה של ארץ הזאת, ולא בפריעת החוב, כמו שפירש"י סוף פרשה וישלח על פסוק וילך אל ארץ (לו.ו). אבל יעקב היה בארץ כנען, ורצה לקבל חלק במתנת הארץ, ולא רצה לשלם חוב כי גר יהיה זרעך, ע"כ קפצה עליו רוגזו של יוסף לכך נאמר בארץ כנען, ואילו לא בטלה מיעקב ישיבה של מנוחה לא היו ימים אלו עולים לו למספר ת' שנה והיה מתאחר הקץ בהכרח. {ב} אלה תולדות יעקב יוסף. דרז"ל (בר"ר פד.ו) שהיה יוסף דומה ליעקב בכל קורותיו ודומה כאילו היה יוסף עיקר תולדותיו. מדרש זה סובר שרצה יעקב לתקן מה שלא כבד את אביו כל הימים הללו, ע"כ נתיישב בארץ מגורי אביו וחשב כי בזה יתוקן גם העבר, ובקש לישב בשלוה על כן קפצה עליו רוגזו של יוסף, לקבל עונש גם על הימים שלא היה אביו מכובד מבנו שהוא עיקר זרעו,כמספר הימים ההם יהיה יעקב בלתי מכובד מבנו שהוא עיקר תולדות שלו, לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.

ומ"ש קפצה עליו רוגזו של יוסף. מהו לשון קפצה, היה לו לומר בא לידו ענינו של יוסף, ומהו לשון רוגזו, ולמה ייחס הרוגז ליוסף. והקרוב אלי לומר בזה שרוגזו של יוסף היינו חטאו של יוסף, אשר בו הרגיז לאלהים במה שהביא דבתם רעה על אחיו, איך שקוראין לאחיהם עבדים, עד שהיה הדין נותן שלעבד נמכר יוסף, וא"כ אף אם לא היה יעקב מבקש לישב בשלוה מ"מ היה עונש זה ראוי לבא על יוסף, זולת שיוסף בן י"ז שנה היה ולא היה בר עונשין עדיין בב"ד שלמעלה, ולפי שנתחברו לרגזו וחטאו של יוסף גם מה שבקש יעקב לישב בשלוה, על כן מיהר ה' ועשה ליוסף בר עונשין קודם זמנו, וזהו לשון קפצה עליו, כי כל קפיצה מורה על דבר שראוי לבא על כל פנים וממהר לבא קודם זמנו, כך חפץ ה' להביא עונש על יוסף קודם זמנו כדי לבטל ישיבתו של יעקב, והא והא גרמה, כי עונש של יוסף לבד לא יספיק כי לא היה בר עונשין, וישיבתו של יעקב לבד ג"כ לא יספיק להביא בעבור זה עונש על יוסף שלא חטא.

ורש"י מביא משל, למרגלית שנפלה בין החול כו' המשיל בית עשו לחול ובית יעקב אל המרגלית, על דרך שמסיק בויקרא רבה(ד.ו) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות לשון רבים, לפי שעובדים לאלהות הרבה יעקב ע' נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שעובדים לאל אחד עכ"ל ומצד שהם עובדים לאלהות הרבה ע"כ מצויה בהם תמיד המריבה ואינן בהסכמה אחת מצד רבוי הדתות, ואינן מתאחדים ומתחברים כחול זה שאינו מתחבר זה לזה, אבל ישראל מצד שעובדים לאל אחד, השלום מתווך ביניהם הרי הם כמרגליות החרוזים בחוט שדבוקים זה בזה על ידי החוט שמחברם כי כחוט השני שפתותיך (שיר ד.ג) שפתי דעת ותורה המרבים שלום בעולם, כחוט זה החורז המרגליות.

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדבה כ"א לשון הוצאה, ואע"פ שאמרו המפרשים שלשון הוצאה שייך בדבה של שקר, כמ"ש (משלי י.יח) ומוציא דבה הוא כסיל, וכן (במדבר יג.לב) ויוציאו את דבת הארץ, ולשון הבאה שייך בדבר שהוא אמת, מ"מ אין הלשון מדוקדק כאן, כי מדקאמר דבתם שמע מינה שהדבה מיוחדת אל האחים כאילו האחים הם הבעלי דבה, ועוד קשה אל אביהם אל אביו מבעי ליה, ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה.כב) וישכב את בלהה פילגש אביו. קראה פילגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש.

אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו ע"כ בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, וע"ז נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה. אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם, וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק ע"י חיצים וז"ש (שם מט.כג) וישטמהו בעלי חיצים. הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים, ואע"פ שגם הוא ספר עליהם לה"ר מ"מ ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

ובמדרש ילקו"ש אמרו, על פסוק ובטרם יקרב אליהם. ששיסו בו את הכלבים וטעמו של דבר לפי שחשבוהו למוציא דבה ובעל לשון הרע ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה, וז"ש נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות, על פי התורה אשר יורוך. להשליך לכלבים כל מספר לה"ר. וי"א שלכך שיסו בו הכלבים שיאכל ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי. ובסמוך יתבאר פסוק ובטרם יקרב אליהם בדרך אחר.

ורש"י פירש, שיוסף הגיד איך שאכלו אבר מן החי והיו חשודין על העריות, והיו מזלזלין בבני השפחות. ונראה ליתן קצת סמך לדבריו לפי שנאמר היה רועה את אחיו בצאן. למה לי, וכי סד"א שהיה רועה עופות או דגים, אלא לפי שמצינו לשון רועה בארבע ענינים, א' סתם רעיית צאן, ב' בגילוי עריות שנאמר (משלי כט.ג) ורועה זונות יאבד הון. ג' לשון רועה שייך בבעלי השררה והנהגת העם, כמ"ש (תהלים פ.ב) רועה ישראל האזינה. ד' שייך לשון רועה בהולך לרעות את עצמו ואוכל מן הצאן, כמ"ש (יחזקאל לד.ב) הלא הצאן ירעו הרועים, וכמו שפירש"י נקוד על את. ומדקאמר שיוסף היה רועה את אחיו בצאן משמע שאחיו היו רועים בכל ד' דברים ששיך בהם לשון רועה, אבל הוא לא היה בהסכמתם כ"א בצאן לבד, דאל"כ לערבינהו וליתנינהו יוסף ואחיו היו רועים בצאן, אלא ודאי שלשון את משמש לשון עם, ולכך הוציא את יוסף מן הכלל לומר לך שהוא לא הסכים עמהם כי אם על רעיית הצאן בלבד, אבל אחיו רעו בכולם כי הי מינייהו מפקת למעט, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.

ומכאן מצא רש"י סמך לשלשתן, כי חשודין על העריות היינו רועה זונות, ואכלו אבר מן החי שהצאן רעו אותם, והמה הלכו לרעות את עצמן מן הצאן לאכול אכילה של איסור, והיינו אבר מן החי שנאסר לבני נח, אבל שאר טרפות לא נאסרו להם עדיין, והנה זה דבר הלמד מענינו מה רעיה של זנות, או של שררה, של איסור, אף רעיה זו מן הצאן היא של איסור וקורין לבני השפחות עבדים כדי להשתרר עליהם להיות עליהם רועים ומנהיגים, לומר אנחנו בני הגבירות ואתם עבדים לנו.

ולכך נאמר אל אביהם, לומר לך שבכולם היה להם לחוש לכבוד אביהם, כי מה שקראו לאחיהם עבדים היה להם לחוש לכבוד אביהם כמבואר למעלה, והעוסק בזנות מחלל ג"כ כבוד אביו, כמ"ש (ויקרא כא.כט) את אביה היא מחללת וראיה ממה שארז"ל (בר"ר פז.ז) שעל ידי שנראה ליוסף דמות דיוקנו של יעקב היה ניצול מן אשת פוטיפר, ואכילת אבר מן החי מוליד אכזריות בגוף האדם, ובזה פוגם כבוד אביו כי נראה כאילו היה האכזריות קנין דבק בו מצד התולדה, כמו שיתבאר בע"ה פר' ראה בפסוק לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך, (יב.כה) כי הדם מוליד אכזריות ומתפשט גם לבניו, ע"כ לא נאמר אל אביו וכתיב אל אביהם, לומר לך ששלשתן נוגעים בכבוד אביהם. {ג} וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו. אע"פ שנאמר והוא נער את בני בלהה, שהיה עושה מעשה נערות כמותם מ"מ אהבו יעקב לפי שבהיותו אצלו היה מתנהג את עצמו כזקן ורגיל ופרקו נאה, ולא ידע הנהגתו שעם אחיו, ע"כ אמר כי בן זקנים הוא לו, במלת לו הורה שדווקא לו היה בן זקונים ולא לאחיו, לפי שבהיותו אצלם עשה מעשה נערות כמותם, ובהיותו אצל אביו הזקן היה עושה מעשה זקנה, ואולי לא רצה לשנות מן המנהג וידע להתנהג עם הנערים ועם הזקנים, לכך נאמר הוא לו.

יש אומרים, שכל מה שלמד מן שם ועבר מסר לו ולמה לא מסר לכל בניו מה שלמד, אלא ודאי לפי שכל בניו מאסו בחכמות ולא נתחברו אל יעקב לשמוע ממנו, אבל יוסף בן זקונים הוא לו שתמיד הוא פנה לו ליעקב ונכסף לשמוע מפיו מה שלמד משם ועבר ע"כ אהבו. ותרגומו בר חכים הוא לו, כי בישישים חכמה ז"ש (בר"ר פד.ח) שהיה זיו איקונין דומה לו, כי חכמת אדם תאיר פניו, ויש רמז כאן למה שארז"ל (קידושין מ:) נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כך הזכיר כאן שלימות של יוסף בפסוק היה רועה את אחיו בצאן, למעט כל מיני רעיה האסורים, ואעפ"כ לא אהבו כי אם מצד כי בן זקונים הוא לו, בר חכים, כי גדול התלמוד כאמור.

ועשה לו כתונת פסים. נראין הדברים אחר שכבר בלבל ראובן יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה, ועכשיו מסרה ליוסף, ועל שם זה עשה לו כתונת פסים לפי שהעבודה בבכורות והיה הבכור כהן לאל עליון ע"כ עשה לכבוד ולתפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה שהיה בהם כתונת תשבץ, ואולי שעל זה נאמר כי בן זקנים הוא לו כאילו היה הוא הזקן והבכור שבכל בניו, לכך נאמר לו, כי באמת לא היה הזקן שבכולם, ויורה על זה הכפל שאמרו המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו, כי הבכור נוטל פי שנים בכל אשר ימצא ואך לו המלוכה, כמ"ש (בראשית מט.ג) ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז היינו מלכות, ויתבאר זה בסמוך בפסוק מה בצע. {ד} ולא יכלו דברו לשלום. יכולין היו אבל אינן רשאים כדי שלא יתאמתו כל דברי דבה שהביא עליהם, ויאמר אביו כי מתוך שנאה דבר כל זה ע"כ לא היו רשאים לדבר בפני אביהם בדברים המביאים לידי שלום, לכך נאמר לשלום. {ז} והנה קמה אלומתי וגם נצבה. רמז שמתחלה ימשול עליהם ואח"כ ימלוך, לפי שאין מלך בלא רבוי עם ועכשיו היו מתי מספר ועל מי ימלוך, אבל לשון ממשלה שייך גם על מתי מספר לכך אמר והנה קמה אלומתי. רמז לזמן קימה כי יקום למשול כי לשון קימה מדבר בהתחלת הענין כאשר יקום איש על רעהו למשול בו, וגם נצבה רמז למלכות כי אז יהיה לו מצב וישוב ואך לו המלוכה, ואמר בדרך לא זו אף זו לומר שלא זו, ממשלה שיהיה לי, אלא אפילו מלכות יהיה לי, והם הפכו הענין ואמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. כי לא זו מלכות שלא יהיה לך, כי אפילו ממשלה בעלמא לא יהיה לך בנו. {ח} ויוסיפו עוד שנוא אותו. נזכרו ג' שנאות כאן, כי מתחלה שנאוהו על הבאת הדבה ומאז והלאה לא רצו לדבר עמו, כמ"ש ולא יכלו דברו לשלום. ואח"כ ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. לא הגיד להם עדיין נוסח החלום, שהרי לא נאמר ויגד אותו לאחיו אלא שהתחיל לדבר עמהם ואמר להם שמעו כי חלום חלמתי, מיד ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו, ולפי ששנאה זו היתה בלב ולא הרגיש בה יוסף ע"כ אמר דרך בקשה שמעו נא החלום הזה וגו', אז פתחו פיהם בעל כרחם ואמרו המלוך תמלוך עלינו, לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא זו ששנאוהו על חלומותיו, אלא אפילו על דבריו שנאוהו כי רצה לדבר עמהם בעל כרחם.

וי"א על דבריו. כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה:) ר"ל ממה שהאדם מדבר קודם שישן מזה המין בא לו החלום, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה.ב) כי ההבלים שהכסיל משמיע בהם קולו, המה גורמים לו רוב חלומות של הבלים, ע"כ חשבו שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה ע"כ בא לו זה החלום לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב. {יד} וישלחהו מעמק חברון. פירש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לשון עצה ולשון עמוקה צריכין ביאור כי מי יעץ זאת העצה ומה עומק יש בה. והקרוב אלי לומר בזה לפי שאמרו רז"ל (בר"ר מד.כא) אמר הקב"ה לאברהם במה תרצה וידונו בניך בגיהנם או בגליות, ואברהם בירר לו הגליות א"כ זאת העצה היעוצה אשר יעץ אברהם לברר הגליות במקום הגיהנם הנקרא שאול עמוקה, כי בזה מתורץ כשישראל חוטאים למה אין הקב"ה דן אותם על ארצם ולמה יגלם לארצות העמים, אלא לפי שהגליות במקום הגיהנם העמוק ע"כ הדין להגלותם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי א"י גבוה מכל הארצות ובערכו כל הארצות עמוקים, ז"ש (בראשית מה.ט) רדה אלי אל תעמוד, כי בלכתם למצרים הלכו דרך ירידה כיורד לשאול עמוק, וזה עומד להם במקום שאול עמוקה זה"ש מעצה עמוקה של אותו צדיק, כי הוא יעץ לבחור בעמק ארצות העמים כאמור. {טו} וימצאהו איש והנה תועה בשדה. זה גבריאל, מדקאמר וימצאהו איש שמע מינה שזה האיש היה מבקש את יוסף ומחזר אחריו והוא מצא, אבל יוסף לא מצא, והיה בדעתו להזהירו שיהיה נשמר מן אחיו, כי ראה אותו שהלך בשדה תועה בדעתו כי הלך לשלום ואין שלום לאחיו עמו, וא"כ ודאי זה מלאך, שידע מה שבלבו דאם לא כן מאין ידע איזו אדם אחר שהוא הולך בתועה, שמא זהו דרכו כי בלי ספק שהלך באיזו דרך או שביל.

ומדרשו שטעה בענין השדה, הנאמר בקין והבל. כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו, ויוסף סבר בשלמא קין שהרג את אחיו היינו לפי שנאמר ויהי בהיותם בשדה. על עסקי שדה, כי אמר שדה דאת קאים עליה דידי הוא, א"כ היה סבה לדבר אבל אחי למה יהרגוני חנם, כי קנאת כתונת פסים אינה דומה לקנאת שדה, זה"ש והנה תועה בשדה כי שדה זה הנאמר אצל קין הטעהו ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש. {כג} את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו. פי' רש"י כתנתו זה חלוק, ולמה זה הפשיטו כתנתו, ואולי יוסף בלכתו אל אחיו היה מתירא פן יגזלו אחיו ממנו את כתונת הפסים, ע"כ עשה מעשה נערות והלך ותפר וחיבר את כתונת הפסים אל סתם חלוקו כי אמר מסתמא לא יציגוהו ערום וכולי האי לא חשדם, ע"כ הפשיטו המה גם את חלוקו אגב כתונת הפסים, ויהיה את, פירושו כמו עם. וי"א שיוסף החליף כתנותיו והלביש כתונת הפסים על גופו ממש וסתם חלוקו הלביש למעלה כדי להעלים מן אחיו הכתונת פסים, לכך נאמר את כתנתו כי מתחלה הפשיטו סתם כתונת של מעלה ואח"כ את כתונת הפסים אשר עליו על גופו ממש ולא מעל דמעל. {כד} והבור רק אין בו מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו, מצאו להם היתר בזה כי חשבו את מביא דבתם לבעל לשון הרע, ומצינו שבעלי הלשון נדונים בנחשים כמ"ש (במדבר כא.ה) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם שם ו.) וישלח ה' בהם את הנחשים, יבא הנחש שחטא בלשונו וסיפר לשון הרע על בוראו (שמו"ר ג.יב) ויפרע מבעלי הלשון כפירוש רש"י שמה, שהלשון נופל על הלשון, וכתיב (קהלת י.יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון. וכתיב (שם י.ח) ופורץ גדר ישכנו נחש. זה הלשון הפורץ שני גדרים אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר, על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר יבא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש על כן נתאוה לה ויפרע מן יוסף שספר על אחיו איך שהם חשודים על עריות. {כו} מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. בכל מקום שנזכר במקרא לשון בצע מדבר בהנאת ממון, וכאן מהיכא תיתי שיהיה להם הנאת ממון בדבר ההריגה. על כן נ"ל שכל עיקר הקנאה היתה על הבכורה כי הרגישו האחים בכתונת הפסים שיתן לו הבכורה כמבואר למעלה, ולפי שמשפט הבכור ליקח פי שנים על כן הלכו לרעות צאן אביהם לשכם, מקום מוכן לפורעניות וסכנה מפני האומות אשר סביבות שכם, פן יגזלו צאנם ובקרם מחמת שבני יעקב לקחו צאנם ובקרם כשבאו על שכם, ולא הקפידו האחים אף אם יקומו עליהם אויבים ויקחו כל המרעה, באמרם אם הקטן שבנו יקח פי שנים גם לנו גם לו לא יהיה, והיו מתיאשים שיפסיד כל אחד חלקו כדי שיפסיד יוסף שני חלקים, כמעשה של הקנאי והחמדן שבאו לפני שלמה, וכאשר הלכו לשכם הרגיש יעקב בתחבולתם ושלח את יוסף לאמר לך ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן מן האויבים אשר סביבותם, ויוסף אמר את אחי אני מבקש ואין אני חושש אל הצאן, וע"כ אמר הלא אחיך רועים בשכם, ולשון הלא כך משמע הלא מקום זה מסוכן ומוכן לפורעניות, ולא אמר רועים בצאן, נוכל לומר שהם רועים א"ע ואינם חוששין אל הצאן מן הטעם שנתבאר למעלה.

ומה שאמרו לכו ונהרגהו. נראה לפרש שחשבוהו להולך רכיל וכל הולך רכיל גורם ש"ד כמ"ש (יחזקאל כב.ט) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, ועוד אמרו רז"ל (דב"ר ה.י) לשון הרע תלתא קטיל כו', על כן נאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, לפי שהבא להרגך השכם להרגו ז"ש ובטרם יקרב הוא אליהם להרגם התנכלו להמיתו קודם ובטרם יקרב הוא אליהם, זה"ש ועתה לכו ונהרגהו, מהו ועתה אלא עתה תיכף ומיד בטרם יקרב הוא אלינו וזה פירוש יקר. ולמעלה בארנו פסוק זה בדרך אחר בפסוק ויבא יוסף את דבתם. וישמע ראובן ויצילהו מידם לפי שהיה מתירא פן יתלו כל הסרחון בו כדי שתשוב אליו הבכורה שניטלה ממנו ונתנה ליוסף.

ויאמר יהודה מה בצע, של ממון יהיה לנו כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. בשלמא אם היה לנו רשות לפרסם הדבר היה כאן בצע ממון, כי מאחר שנלקחה הבכורה מן ראובן א"כ ראובן הבכור נסתלק, ויוסף מת, א"כ יחזור חלק של הבכור לכל האחים בשוה, אבל עכשיו שמחמת צערו של אבא אין לנו רשות לפרסם הדבר וכל הימים יהיה בספק שמא יוסף חי ונאבד, או לארץ רחוקה נמכר, א"כ אפילו אחרי מות אביהם יהיה חלקו מונח בב"ד, עד שיודע מה היה לו, ועלינו להביא ראיה שנהרג מפני שכבר אמרנו בפני אבינו שלא נהרג, וא"כ אין כאן בצע ממון. לכו ונמכרנו לישמעאלים ואז יהיה לנו בצע ממון כי שם יהיה עבד עולם, וא"כ מה שקנה עבד קנה רבו ובודאי אבינו יעבור נחלתו מכל וכל, כי מה הנאה יהיה לו אם ינחילנו ויבא רבו ויקח כל אשר לו.

ובענין המכירה לישמעאלים ולמדינים, נראה שכך פירושו. כי האחים לא רצו למוכרו כ"א לישמעאלים לבד, כי אמרו שישמעאל הוא אחי יצחק ומצד הקורבה ירחם עליו, ואולי שעל ישמעאל אמרו כי אחינו בשרנו הוא מלשון כי אנשים אחים אנחנו, אך שישמעאלים אלו לא רצו לקנותו כי לא היו סוחרים, וכל זמן שלא היה להם סוחר שיחזור ויקנה מהם תכף מיד ליד לא רצו לקנותו, וכאשר אח"כ עברו אנשים מדינים סוחרים אז ראו הישמעאלים כי יש להם סוחרים שיחזרו ויקנו מהם אז נתרצו לקנות, זה"ש וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים, וממילא שמעינן שהישמעאלים מכרוהו למדינים בלא רצון האחים, או בלא ידיעתם, והמדינים חזרו ומכרוהו לפוטיפר כו', וכאשר שב ראובן אל הבור והילד איננו אמר ואני אנה אני בא, כי אם מחמת חלק הבכורה הרגתם את יוסף, א"כ שמא גם לי תעשו כן שלא תחזור לי הבכורה, ואני אנה אני בא כי אנה מפניכם אברח, ויכול להיות שמחמת יראה זו רצה ראובן להצילו מעיקרא. {לג} חיה רעה אכלתהו. רמז לכלל השבטים שנמשלו לחיות אריה, ואילה, ונחש, והכתוב כללם ואומר (יחזקאל יט.ב) מה אמך לביאה בין האריות. ד"א חיה רעה זו הדבה שהביא איך שאחיו אכלו אבר מן החי, זו הדבה רעה הרמוזה בחיה היא אכלתהו, כי רצו להראות שאין הדבר כן, אלא וישחטו שעיר עזים וכל זה מרוח הקודש שנצנצה בו, כי גם לפירש"י שפירש חיה רעה על אשת פוטיפר, רוח ה' דבר בו, והנה עדיין ענין אשת פוטיפר לא היה ואיך יאמר אכלתהו לשון עבר, ועוד מה ענין זה לכאן, אלא הנכון הוא כמ"ש. {לה} וימאן להתנחם. פירש"י דווקא על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי שהוא סבור שמת, וטעמו של דבר הוא שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמ"ש (תהלים פד.יא) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו', ויעקב ראה ברוה"ק שיוסף אינו בג"ע ע"כ וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה, ורז"ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט.) שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם כ"ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהול"ל כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בג"ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. ויש מקשים אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי, ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים לא.יג) משמע מת ממש, על כן פירש רש"י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.

ספורנו על בראשית פרק-לג

ספורנו: {א} ועמו ארבע מאות איש. שלא התכפרו פניו במנחה: {ד} וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין) בריוני דבן לא שבקונן: {ה} מי אלה לך. שאל אם הם בניו או עבדיו ובני ביתו: {ח} מי לך כל המחנה. המחנה שאמר אלי מנחה היא שלוחה לאדוני מי הוא אצלך אם הוא למנחת כבוד או למנחת חסד שחשבת שאצטרך: {ט} יש לי רב. ואיני צריך: אחי יהי לך אשר לך. שבהיותך אחי לא תצטרך לכבדני במנחה: {י} כראות פני אלהים. במנהג בפקוד את השרים כאמרו ולא יראו פני ריקם: ותרצני. שקבלתני בסבר פנים יפות כענין הירצך או הישא פניך ומצד זה גם כן ראוי שאקדם פניך במנחה: {יא} ויפצר בו. כדי שיקבל ויקח וההפך באלישע כאמור ויפצר בו לקחת וימאן: {יב} נסעה ונלכה. לשעיר כמו שהורו נושאי המנחה באמרם גם הנה עבדך יעקב אחרינו: {יג} כי הילדים רכים. כי עלי מוטל דבר הילדים רכים והצאן והבקר עלות: ודפקום. לכבודך שלא לעכבך בדרך: {יח} ויבא יעקב שלם עיר שכם. תיכף שהגיע בשלום כארץ כנען כמו שאמר ושבתי בשלום לא המתין שיהיה בבית אמו: בבאו מפדן ארם. בעוד שהיה בדרך ללכת לבית אביו אף על פי שעדין לא הגיע שם התחיל לקיים נדרו ובנה מזבח כאמרו והיה ה' לי לאלהים: {יט} ויקן את חלקת השדה. ויצב שם מזבח. כאמרו איך נשיר את שיר ה' כו': ויקרא לו אל אלהי ישראל. קרא לו בתפלתו את האל ית' לאלהים כמו שנראה באמרו והי' ה' לי לאלהים וזה כשיהיה הוא ישראל כמו שהזכיר בנדרו למעלה:

שפתי חכמים על בראשית פרק-לג

שפתי חכמים: {ד} צ ר"ל מלת וישקהו נקוד, לבד השי"ן שבו אינה נקודה, והוי כאילו כתיב ויקה"ו לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו: {ה} ק רצונו לתרץ דמי אלה משמע שלא ידע של מי היו, ואחר כך אמר לך, לכן פירש להיות שלך, כלומר מאיזה צד הם שלך אם הם בניך או עבדיך או שכיריך: {ח} ר דהכא אי אפשר לפרש כמו גבי מי אלה לך, כלומר עבדיך או בניך, דהא היה יודע עשו שהם מוליכי המנחה ובודאי עבדיו הם, ועוד מה השיב לו למצוא חן בעיניך אלא וגו', כלומר למה טרחת לכל זה. ומהרש"ל כתב כי בודאי פירוש של מי לך פירושו של מי הם, ואין להקשות אם כן מה השיב לו למצוא חן בעיניך, היה לו להשיב תחילה שהם שלו, אין זה קושיא, כי כך שאל אותו עשו מי לך המחנה, כלומר למי הם כל המחנה שפגשתי שאני צריך לומר למה הוא לך, לכך השיב לו יעקב למצוא חן בעיניך, כי עיקר שאלתו היה על למה הוא לך וכו' עכ"ל: ש דאם לא כן מאי כל המחנה דהא מוליכי המחנה לא היו כי אם ה' עבדים, ומה שהשיב ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, וכי בשביל שהכו אותו המלאכים ימצא חן בעיניו, וי"ל דכיון כשאמרו אחיו של יעקב הוא היו משגיחין, א"כ ראה שיעקב היה חשוב בעיניהן של מלאכים, לכך וימצא חן בעיניו כלומר להודיע שיש לו הרבה אוהבים, ועל ידי זה גם הוא ישוב להיות אוהבו: {ט} ת רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי: {י} א שמלת אל תמיד לעולם דבוק עם אזהרה, לכך אמר אל נא תאמר לי כן, שפירושו בבקשה אל כו'. (מהרש"ל), שלא תאמר אל נא קאי על הודאתו שהודה לו על הברכות זה לא יתכן, אלא על האמירה שאמר לו יש לי רב ואינו רוצה לקבלה לחוד קאי: ב הוצרך לתוספת הזה מפני שפירש כי על כן הוא כי על אשר, אם כן היה די באחד מהם, או שיכתוב על אשר ראיתי פניך וגו', או כי ראיתי פניך, לפיכך הוצרך להוסיף תוספת זה כדי שתהיה מלת כי טעם על ולקחת מנחתי מידי שלמעלה הימנו כאילו אמר ולקחת את מנחתי מידי כי כדאי והגון לך שתקבלנו, ומלת על כן דבקה עם ראיתי פניך וכו', ועל דרך זה פירש בכל מקומות שכתוב כי על כן: ג לא שכראות כ"ף ההשואה, כלומר ראיתי פניך כמו שראיתי גם כן פני אלהים, שאין השואת הראיה שבה לנתינת המנחה, לכן פירש חשובים וכו': ד הודיענו בזה שהוי"ו של ותרצני הוא במקום ועוד, סיבה שנייה לקבלת המנחה, דאם לא כן איך נופל ותרצני על ראות פני אלהים: {יא} ה פירוש מאחר שלא טרחת בה כמותי ראוי שתקבלנה, ופירוש עד שבאה לידך, עד הזמן הזה שכבר באה לידך: {יב} ו כמו שמעה סלחה שהשי"ן היא מן היסוד והה"א היא נוספת, אף כאן הנו"ן היא מהיסוד והה"א נוסף, והוא מבנין הקל ולא מבנין נפעל ולא נו"ן האית"ן. (הרא"ם), דאי הוה נו"ן האיתן הוה ליה לכתוב ב' נונין חד נו"ן מן היסוד וחד נו"ן מן השימוש, והיה ראוי לכתוב ננסעה: ז רוצה לומר דהתרגום נמי מוכיח כך שמתרגם על נסעה טול, משמע שהוא ציווי כיון שלא מתרגם נטל, אבל נלכה קאי גם על עשו לכך תרגומו ונהך וק"ל: {יד} ח כלומר לא שילך הוא לפניו והוא אחריו וק"ל: ט ולמ"ד לרגל הוא במקום כפי רגל, רוצה לומר כפי כח הליכת רגלי, לא כפי הצורך לרגל להיות רגל: {טו} י דקשה לרש"י דפסוק ויאמר למה זה אמצא חן משמע שלא רצה למצוא חן, והוא שלח לו מנחה גדולה כדי למצוא חן בעיניו, ועל זה פירש למה זה תעשה וכו', ואמצא חן בעיניך מאמר בפני עצמו הוא: {טז} כ ואם תאמר והלא אף על גב דכתיב עשו לחוד בקרא אנשיו נמי במשמע, כדכתיב בסמוך (פ' י"ז) ויעקב נסע סכתה הוא הדין נמי נשיו ובניו ועבדיו, אלא שנקט העיקר, הוא הדין הכי נמי, ויש לומר מפני שאמר עשו אציגה נא וגו', ונטעה לומר שנשארו גבי יעקב, משום הכי היה לו לכתוב בהדיא שהלכו עמו, (רא"ם). ועוד יש לומר כיון שכתוב מתחילה וירא והנה עשו בא ות' איש עמו, אם כן הוא טפל אצלם כיון שהזכירם, אם כן גבי וישב עשו היה לו גם כן להזכירם עמו מטעם זה, מה שאין כן ביעקב וק"ל: {יז} ל והקשה רא"ם ולא ידעתי למה הביא רש"י ז"ל זה המדרש, והלא הבית והסכות שניהן היו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות לבהמות, כדכתיב בקרא, ורש"י בפירוש כתב ואני לא באתי לפרש אלא לפי פשוטו כו' ע"כ, ומהרש"ל פירש לפי שכתוב בקרא ב' פעמים סכות ופעם אחת בית, רוצה לומר סכות קיץ בית חורף וכו'. (קצ"מ), הביא זה המדרש כדי לכוין מספר הכ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כמו שכתב בפרשת וישב על פסוק ויתאבל על בנו (לקמן ל"ז ל"ד ד"ה ימים): {יח} מ (מהרש"ל) מדכתיב שלם סתם משמע בכל שלמותיו, ומה כתיב בענין זה למעלה שהיה לו מקנה ולמטה ויקן את חלקת השדה, משמע שהיה לו ממון, ושלם בתורתו מדכתיב בקרא, בבאו מפדן ארם למה לי, אלא לומר לך שאפילו בבואו מפדן ארם שכולם עמי הארץ אף על פי כן לא שכח תלמודו: {כ} נ כאילו אמר ויקרא אלהי ישראל ליעקב אל, והכי פירושו הקדוש ברוך הוא אל בעליונים ויעקב אל בתחתונים, רוצה לומר וכיון שהשכינה שרויה בשבילו על הארץ, אם כן הוא דומה כאילו הוא בעצמו אל:

בעל הטורים על בראשית פרק-לג

בעל הטורים: {א} בבנות. שנים במסורה בבנות הארץ. בבנות אחיך אשר גבי שמשון. לומר בשביל שלא רצה ליתן לאחיו בתו כדאיתא במדרש שהטמינה בתיבה מפניו נענש שיצאה לראות בבנות הארץ ובעלה שכם: {יב} הרבו. ב' במסורה הכא ואידך בגלגל הרבו לפשוע. אף על פי שהרבה במוהר כמו שהרבו בגלגל דהיינו בע"א הרבו גם אלו לפשוע שהתנו עמם שלא לעבוד ע"א: {כז} טמאו. ג' במסורה טמאו אחותם. טמאו את מקדשי. טמאו את היכל קדשך. כולם למדין מזה טמאו קדשי לעשות מעשה שכם וכן טמאו את היכל קדשך כדכתיב נשים בציון ענו: טמאו אחותם. וסמך את צאנם לומר לך שעשו מעשה בהמה: (ב~ג) והחליפו שמלתיכם. ונקומה ונעלה בית אל. רמז להא דאיתא בפרק קמא דשבת רמי פוזמקי ומצלי: ונקומה. ג' במסורה הכא ואידך שלחה הנער אתי ונקומה. ונקומה עליה למלחמה. שאמר יהודה בזכות ונקומה ונעלה בית אל שלחה הנער ונקומה וכן באותו זכות ונקומה עליה למלחמה:

דעת זקנים על בראשית פרק-לג

דעת זקנים: {ד} ויטמון אותם וגו'. מדרש זו ע"ז דמות יונה והיינו דאמרינן בריש מסכת חולין דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים והיו עובדין אותה: {ח} ותמת דבורה. מדרש כי מה שכתוב גבי דבורה הנביאה והיא יושבת תחת תמר דבורה זהו אלון בכות דבורה דהכא: {יח} בן אוני. על שם מעשה דפלגש בגבעה שעתיד לצאת עד שם: {כב} וישכב את בלהה פלגש אביו. יש מפרשים לפימ"ש ז"ל שבלבל יצועי אביו עקר המצע ממקומו ל' וישכב הוא כמו ובכל תבואתי תשרש:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לג

חומת אנ"ך: ל״ד:תרע״א א׳ ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה וכו׳. לכאורה יפלא ענין זה אך בטרם כל נובין ונדון הא דכתיב וישכב אותה ויעניה ורש״י ז״ל בפירושו פירש ויענה שלא כדרכה והכי אתמר בי מדרשא הלא היא ברבת. אמנם בש״ס ביומא דף ע״ז אמרו שעינה מביאות אחרות ופירש״י שנתאוית והוא מנע ולכאורה הדבר קשה כמ״ש הרב מהרימ״ט ז״ל בחידושי קדושין על דף כ״ב דא״כ עשיתו לשכם פרוש ולדינה פרוצה ומי שם פה לומר פרוש שכמ״י ואוקמא אדינ״ה בעיר פרוצ״ה. והנה רש״י ז״ל שם כתב דשמע די״מ שלא כדרכה ודחה פירוש זה דאם כן גם אם תענה את בנותי נימא הכי ועוד מביאות אחרות בביאות אחרות מיבעי ליה. ומהרימ״ט ז״ל שם כתב והיותר נכון שהכונה שבא עליה ביאות אחרות וזה עינוי כמ״ש ואץ ברגלים חוטא לשמש בלא דעתה. וכונת הרב מהרימ״ט ז״ל פשוטה לפניה דהגם דרש״י דקדק דהול״ל בביאות מ״מ היותר נכון לפרש בביאות ולאו דוקא וזה יותר נכון מפירש״י דקשה דאם כן עשיתו לשכם פרוש ולדינה פרוצה. ויש מי שהקשה על רש״י ז״ל דכתב ויש מפרשים שלא כדרכה והוא בב״ר ואמאי תלאו בי״מ. ותו שהוא דחה פירוש זה והוא ז״ל כתבו בפירוש החומש. ולק״מ דכונת רש״י ז״ל דיש מפרשים כסוגיין הכי ואמטו להכין דחהו בשתי דחיות דאין לפרש פירוש זה בש״ס. ולא נעלם מעיני רבינו ז״ל דבב״ר פירשו הכתוב כך אלא דבש״ס לא אפשר לפרש הכי. ובפירושו כתבו רבינו ז״ל דהוא קרוב לפשוטו של מקרא. ואני בעניי בקונטריס פני דוד לא הקשיתי אלא דביומא כתב פירוש אחר. וכתבתי דבפירושו תפס בב״ר וכלומר דהוא פשטו של מקרא. אבל להקשות על רש״י ז״ל דביומא כתבו משם י״מ והוא ב״ר ושם דחאו לק״מ וכדאמרן. והרב פרי חדש ז״ל בספר מים חיים בנימוקיו ליומא כתב עמ״ש רש״י שם ואני שמעתי וכו׳ שלא כדרכה וז״ל ק״ל על זה מקדושין דף כ״ב מאן לימא לן דלית הנאה לתרווייהו ומהתוספות לקמן יראה דמפרשי כפירוש ואני שמעתי עכ״ל ומה שהקשה מקדושין הא פריק לה מהרימ״ט דאית לה הנאה ועינוי נמי איכא ומאי דמקשה מתספות דף פ״ב שם לא כתבו אלא דשלא כדרכה אקרי עינוי ואין ראיה מזה דמפרשי הא דקאמר הש״ס שעינה מביאות אחרות שלא כדרכה דהיינו מאי דשמע רש״י דמפרשי הכי בש״ס ועל זה הקשה דליכא לפרושי הכי בסוגיין אבל בפירוש הכתוב כבר רז״ל מפרשי הכי בב״ר והביאו הוא ז״ל בפירושו. ולמאי דנראה דסבר הרב פר״ח ז״ל דלרש״י לא מיקרי עינוי הו״ל להקשות עליו מב״ר ומפירושו עצמו בחומש. וטפי הו״ל להרב פר״ח ז״ל לאתויי מתספות בסנהדרין דף נ״ח וביבמות דף ל״ד שכתבו דאם תענה את בנותי שלא כדרכה וכן וישכב אותה ויענה שלא כדרכה והא עדיף ממאי דמייתי מתספות יומא דף פ״ב דשם כתבו סתמא דמיקרי עינוי ותו לא. אמנם גם מהתספות דסנהדרין ויבמות אין ראיה דהם מפרשי מ״ש הש״ס ביומא שעינה מביאות אחרות שלא כדרכה כדשמע רש״י ז״ל דשם בסנהדרין ויבמות כתבו כן דיש פירוש זה בב״ר גבי וישכב אותה ויענה. אבל אפשר דמ״ש ביומא שעינה מביאות אחרות מפרשי לה כרש״י ז״ל. ברם מ״ש התוספות בסנהדרין ויבמות דאם תענה את בנותי שלא כדרכן הדבר קשה דמסוגית יומא דף ע״ז מוכח דפירושו מניעת תשמיש ומהכא יליף דמניעת תשמיש אקרי עינוי. ותו דכעת לא נמצא ברז״ל פירוש זה על אם תענה את בנותי דבב״ר ובילקוט ותנחומא ואגדתא דבראשית לא מפרש הכי. ותו לשון דאמרינן אם תענה שלא כדרכן שכתבו בסנהדרין הוא קשה. וכבר מהרימ״ט ז״ל שם בחידושי קדושין תמה על דברי התוספות דסנהדרין. ועל רש״י ז״ל לא קשיא בפירוש החומש דפירש אם תענה מניעת תשמיש ופירש וישכב אותה ויענה שלא כדרכה. דנקט בפירוש אם תענה כמו שאמרו בש״ס ביומא. וגבי וישכב אותה ויענה נקט כבראשית רבה. ומכל מקום צריך להבין דרש״י בש״ס דיומא דחה פירוש ששמע כמ״ש שעינה מביאות שלא כדרכה דא״כ נימא אם תענה שלא כדרכה. והרי הוא ז״ל בפירושו פירש אם תענה מניעת תשמיש ופירש ויענה שלא כדרכה. ולימא מר הכי לפירוש ששמע. ואפשר לישב דכונת רש״י ז״ל דמאחר דהש״ס שקיל וטרי בפירוש אם תענה ופריך ואימא מצרות וכו׳ אם איתא שעינה מביאות הוא שלא כדרכה ה״ל להקשות לש״ס ואימא אם תענה שלא כדרכה ויתרץ על זה כיון דברישא טרח טובא לקיים פירוש מניעת תשמיש. אבל אנן בדידן בפירושא דקרא מצינן לפרושי אם תענה מניעת תשמיש דודאי לבן לא הוה חשיד ליעקב על זה ולפרש ויענה שלא כדרכה. וסבר רש״י דאם פירוש שעינה מביאות אחרות הוא שלא כדרכה לא הוה שתיק הש״ס מלהקשות ולתרץ. ולשיטת התוספות בסנהדרין ויבמות דמפרשי אם תענה שלא כדרכה אפשר לישב דאין זה סותר לימוד הש״ס דמניעת תשמיש אקרי עינוי. דהרי שלא כדרכה איכא הנאה כמ״ש פ״ק דקדושין והעינוי כמ״ש מהרימ״ט שם דהיא מתאוה לביאה כדרכה והוא עושה צרכיו ממקום אחר ע״ש וכיון דהא מיקרי עינוי סברי התוספות דכ״ש דמניעת תשמיש אקרי עינוי ונתקיים לימוד הש״ס. ולפי האמור הנה מקום לישב הפירוש ששמע רש״י ז״ל דמ״ש שעינה מביאות אחרות היינו שלא כדרכה והריטב״א ז״ל בחידושיו שם כתב דפירוש זה יותר נכון מפירש״י ז״ל ע״ש. וכבר כתבנו דרש״י ז״ל הקשה על זה שני קושיות. חדא דלימא דאם תענה הוי שלא כדרכה ותו דבביאות אחרות מיבעי ליה. ועוד יש להרגיש לפירוש זה דלימא הש״ס התם שעינה שלא כדרכה ואמאי נקט לשון זה. ואפשר לישב דכיון דשלא כדרכה איכא הנאה והעינוי הוא שהי״ל לבא כדרכה כמ״ש מהרימ״ט ז״ל. הש״ס אגב ארחיה לימדנו דשלא כדרכה הוא שעינה מביאה כדרכה וז״ש שעינה מביאות אחרות ולא שדינה היתה פרוצה רק דהוא בן בליעל דנחית להכי חשיב עינוי מביאה כדרכה וכך היא המדה בעלמא דשלא כדרכה מיקרי עינוי. ולא מקשה הש״ס דנימא אם תענה שלא כדרכה דלבן לא יחשדהו על זה ונתישבו כל הקושיות. ועמ״ש רבינו ישעיה הראשון בנימוקיו כ״י והבאתיו בפני דוד ע״ש ויש לדקדק בדבריו כאשר יראה המעיין: ב׳ ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב וכו׳. הלא מראש דברתי דענין זה הוא דבר קשה לפי פשוטו ועתה אפרש שיחותי. הן קדם מילתא דתמיהא היא נפלאת איך אירע מקרה רע כזה לב״ת קדש יעקב אע״ה. ורז״ל אמרו והביאו רש״י ז״ל דהטמין דינה מעשו ונענש דשמא היתה מחזירתו למוטב. ואינו מתישב דראינו דלאה היתה בוכה תמיד שלא תנשא לעשו והכתוב שבחה וזכתה לינשא ליעקב וכתיב וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ואמרו רז״ל כי שנאה מעשה עשו ומשו״ה זכתה לילד תכף. ואמאי נענש יעקב שהטמין דינה שמא תחזירנו למוטב אטו משום שמא יכנס בספק להכניס בתו לסט״א ואדרבא שבח לו שהציל דינה והי״ל לטול שכר על זה ומה גם כי עינו ראה בלאה שנשתבחה על זה והי״ל שכר. ועוד יש לחקור כי כאשר שמע כי טמא בתו לא עשה פרכוס ולא כתיב דנצטער וחרה לו. רק כתיב ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ולא עוד כאלו לא איכפת ליה ח״ו. גם מ״ש השבטים וכן לא יעשה יתר. אמנם יתישב הכל במ״ש רבינו האר״י זצ״ל דדינה היתה גלגול אמתלאי בת כרנבו אשתו של תרח שבא עליה בנדתה וכן דינה אותיות נידה וענין זה של שכם היה תקונה שלקח כל הזוהמא בסוד ותהי נדתה עליו ונשארה נקיה. והשתא ניחא דיעקב אע״ה דידע סוד הענין ושהוא תקון דינה כששמע לא נתפעל מזה. והשמועה כי טמא את דינה אך הוא ידע דאדרבא הוא נטמא ששאב כל זוהמתה. ובזה ניחא שארז״ל דבצד מה נענש דהטמין דינה שלא יקחנה עשו דכיון שהוא ידע שתקון דינה הוא שרשע ישאב כל זוהמתא לא הי״ל להטמינה מעשו שאם ישאנה הוא יקח כל זוהמתה וזהו תקונה. ואח״כ אפשר שתחזירנו למוטב. ולכך נענש שבא עליה שכם בזנות. ואפשר שהכתוב רמז לנו בהעלם נמרץ כל זה דכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ ויש להבין הסמיכות. ואפשר דהגדיל הכתוב שבח יעקב אע״ה באומרו ויקרא לו אל אלהי ישראל ואמרו רז״ל שהקב״ה קראו אל כ״י וסמך לזה ותצא דינה להעיר דודאי ליעקב אע״ה ברב גודלו שכ״י קראו אל לא יאונה לצדיק כל און ובודאי כך היה צריך והם מפלאות תמים דעים. ואמר ותצא דינה שבזה יצאה מזוהמתה וזו היא תקונה וראה כי דינה בת לאה הצדקת אלהים חשב״ה ויפתח את רחמה בשביל ששנאה מעשיו של עשו. וגם מצד לאה איך תארע תקלה זו. ועוד שדינה היתה בבטן רחל ובאה בלאה כמ״ש בתרגום המיוחס ליונתן וזה רמז אשר ילדה ליעקב שהלידה לבד מלאה כי רחל נתעברה מדינה ואירע לדינה נס מופלא כזה. ואיך אירע לה זה ונמצא במוטב תלתא יעקב אע״ה דכ״י נקרא אל ולאה הצדקת בשמים ממעל לחש״ב. ודינה גופה אירע בה נס מופלא. וא״כ ודאי זה היה תקונה ורמז אשר ילדה ליעקב ס״ת ברה שעי״ז נתבררה מחלאתה לראות בגימטריא זו גלגול אמתלאי נידה עם הכולל. וכאשר שמע יעקב בניו היו בשדה והחריש יעקב שלא לגלות הסוד עד בואם. ואז גלה סודו ומ״מ בניו חרה להם על סגנון הדבר דהיה יכול לישא אותה ולא יהיה בדרך זה וז״ש כי נבלה עשה וא״ת זהו תקונה. וכן לא יעשה באופן זה דרך זנות. והשתא לפי מה שפירש״י שכתבתי בסמוך שעינה מביאות אחרות שהיתה מתאוה ולא בא עליה. הא קשיא קושית הרב מהרימ״ט ז״ל דעשית לשכם פרוש ולדינא פרוצה. ועוד יקשה דמהכתוב ומרז״ל יודע תוקף חיבת שכם בדביקה וחשיקה וחפיצה ואיך כבש יצרו. אמנם בהיות שכבר נטל כל הזוהמא ואע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי היותו כבד עון משוקץ ומטונף להכי לא בא עוד בו בפרק וכבר דימה שהיא שלו ולא כיוין לענותה. כל קבל דנא דינה הרגישה בנפשה שפירשה מזוהמא והא פירוק״א ותצא דינה מתוקף טומאתה אמטו להכי נפשה אוותה שיבא עליה עוד לקחת כל סיגי חלאתה. אמנם כיון שהיה זה לטובתה ולתקון נפשה וכבר נשא הצעיר עליו כל הזוהמא לא נתנו אלהים לבוא אליה עוד כי לא היתה צריכה עוד לביאתו. הגם שלבו בוער באש אהבתה ולפירש מהרימ״ט ז״ל דמפרש שעינה שבא עליה יש לומר דודאי עינוי גדול היה לה לפי פירוש זה דבשלמא בביאה ראשונה היתה צריכה לצורך תקונה והא אסתגר בקמיתא והשאר הי״ל עינוי גדול. ורבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י כתב שכם בן חמור ר״ת שבח ע״ש ולדרכינו זה שבח דינה הצדקת: ל״ד:עדר״ת א׳ תנו נא אותה לו לאשה. שכם וחמור לא העזו פנים לומר כי נבעלה כבר באונס אלא תנו נא אותה לו לאשה. ומ״ש במרמה וידברו נמשך לשתי הכתות ולזה לא אמר ויענו בני יעקב במרמה רק פירושו ענו בני יעקב את שכם ואת חמור המדברים במרמה שדיברו דבריהם כאלו לא נטמאה אף הם ענו ואמרו לא נוכל לתת לאחותנו לאיש אשר לו ערלה כאלו אין בה דבר רק זה וכאלו לא חלו בה ידים. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירוש כ״י: ל״ד:תרפ״א א׳ אך בזאת נאות. התנו עמהם שלא יעבדו ע״ז. והם לא עשו כן אלא עשו בסתר וכשידעו בני יעקב כן עמדו והרגום וזהו בהיותם כואבים שנתחרטו על מה שעשו וז״ש להם יעקב הסירו את אלהי הנכר ויטמון אותם ולא שרפום שאם ירדפו אחריהם ויאמרו למה הרגתם אותם והלא קבלו עליהם שלא לעבוד ע״ז יראו להם שלא בטלום. רבינו מהר״ר אליעזר מגרמיזא ז״ל בכ״י: ל״ד:תר״צ א׳ וישמעו אל חמור וכו׳. כלומר שמעו הדברים ולא ערב להם וימלו כל זכר בגימטריא בעל כרחם. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לג

נחל קדומים: מ״א:א׳קצ״ז א׳ מקץ שנתים ימים ופרעה חולם. ר"ת משיחו. והוא משה גימטריא פרעה ועוד י' רמז לעשרה מכות שיכהו. ועוד רמז מקץ שנתים קרי ביה ק"ץ ארבע מאות שנים שיחסרו ק"ץ מגזרת ארבע מאות שנים. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל: מ״א:א׳ר״א א׳ עולות בקנה אחד. במסרה ג' בקנה אחד ב' כאן ואחד בקנה אחד כפתור ופרח. אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי כל עניני המנורה רמז לתורה וזה רמז המסרה אם אין קמח אין תורה וע"י התורה נקרא זקן שקנה חכמה בקנה גימטריא זקן. גם כתב הרב זרע ברך ח"ג כי הכל תלוי במזל האשה וזה רמז הפ' זה ישפיל וזה ירים כי כוס שהוא כינוי לאשה כמשז"ל לא ישתה בכוס זה זהו תורף דבריו. וזה רמז בענין השבלים בקנה אותיות נקבה שהרעב והשבע תלוי באשתו ודוק: מ״א:א׳ר״ה א׳ את חטאי אני מזכיר היום. אין פי' שיזכיר חטא בעלילתו שהרי לא פשע ולזה יצא נקי אבל החטא הוא שלא גמל חסד ליוסף שהטיב עמו בשיחתו וטוב פתרונו ושכח לדבר בעדו. הקדוש רבינו שלמה אסתרוק ז"ל: מ״א:א׳רי״א א׳ ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. יש להרגיש דהול"ל ואני שמעתי עליך תפתור חלום ומאי לאמר תשמע חלום. ואפשר דשר המשקים סיפר לו כל הענין שיוסף א"ל ספרו נא לי. וז"ש ואני שמעתי עליך לאמר שאתה מבקש שיאמרו לך חלום כדי שתפתרנו כמו שהיה בעבדי היינו דקאמר לאמר תשמע חלום שאתה אומר שרצונך לשמוע חלום לפתור וזה מורה שאתה בקי מאד שאתה מחזר אחר החלום ולא כסתם פותרים שהולכים לו ומספרים לו החלום ואח"כ פותר ולפי פשוטו א"ל תשמע חלום תבין בעומק החלום לפתור ולא כחרטומים לא ידעו ולא יבינו: מ״א:א׳רכ״ג א׳ יהיו שבע שני רעב. התחיל ברעב לומר דעיקר החלום ותכליתו הוא על הרעב כי לשבע אין צורך לחלום. אמנם החלום הוצרך להגיד מהרעב שיתעוררו לתקן ולהכי התחיל ברעב הגם שהוא מאוחר כי זה כל פרי החלום לתקן: מ״א:א׳רכ״ח א׳ ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. שמעתי במ"ש ריש פ' איזהו נשך אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולמה חלקן הכתוב כדי לעבור עליו בשני לאוין וכתבו התוס' וא"ת ולמה שינה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך וי"ל כיון שהוצרך ב' לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר עכ"ל. והשתא יוסף אמר שהכל חלום אחד פרות ושבלים. ויקשה שיחלום פרות פעמים או שבלים פעמים. ואעיקרא תיסגי בחד. ולזה לישב שניהם אמר ועל השנות החלום כלומר על שינוי החלום בין פרות לשבלים. לז"א פעמים כלומר מאחר דרואה שני חלומות צריך לשון משונה שהוא נאה יותר. וטעם שהוצרך פעמים הוא כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר וגו': מ״א:א׳רכ״ט א׳ ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. ראשונים שאלו כי יוסף עבר חק המלכות להיות נדרש ללא שאלו כי הנה נדרש לפתור החלום. וכאשר ישלים הפתרון ילך. ומה לו לשית עצות ועתה ירא פרעה וגו' הליועץ למלך נתנוהו. ושמעתי משם הרב מהר"ש פרימו דכתיב ויקץ פרעה ויישן ויחלום שנית והכונה דבתוך חלומו חלם שנתעורר מחלום וישן וחלם שנית וכל זה היה בתוך החלום ולזה כתיב אח"כ ויקץ פרעה והנה חלום דתיבת והנה חלום יתר וכבר רז"ל פירשו ולדרכנו הכונה ויקץ פרעה עתה באמת והנה חלום מה שהקיץ בתחילה הכל היה חלום. ויוסף בפתרונו לא פתר ענין זה שחלם שהקיץ ונתעורר והכל היה חלום לכן עתה בא לפתור פרט זה ואמר ועתה ירא פרעה כלומר מה שחלמת שנתעוררת הפתרון להקיץ נרדמים שתתעורר ותקיץ משנתיך לראות איש נבון וחכם וגו'. ורבינו מהר"א מגרמיזא רמז פרעה איש נבון וחכם ס"ת מנשה שעתיד לצאת ממנו נבון וחכם: מ״א:א׳רל״ה א׳ אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. אפשר לומר ונקדים מה שפירש הרב עיר וקדיש מהר"ם זכותו ז"ל דיוסף אמר ירא פרעה איש נבון וחכם וכן פרעה. וכתיב רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולהבין השינוי אמר הרב ז"ל דחכמות חיצוניות תחילתן להתבונן בטבעיות ולתת טעמים לכל דבר ע"י חקירות והערות ואח"כ מזה כותבים ספרים ונקרא חכמת הטבע וכן בשאר חכמות ולזה יצדק לומר נבון וחכם שבתחילה הבינה להתבונן לחקור ולהתישב בענינים ואח"כ מזה נעשית חכמה ונקרא חכם וכן אמר יוסף לפי ענין החכמות חיצוניות נבון וחכם. אבל לגבי דידן הוא להפך דבתחילה ניתנה תורה שהוא חכמה ואחר כך בחכמה נתבונן להבינה על בוריה וז"ש ואמרו הגוים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כלומר ראו עתה נשתנו סדרי חכמה בישראל דזאת לפנים הדת נתנה לומר נבון וחכם אבל ישראל הם חכם ונבון עכ"ד ופרעה ראה בדעתו כי אין יוסף כחכמים דעלמא שהם נבונים וחכמים כי זה יש לו ג"כ רוח אלהים ולכן אין צריך עיון במה ששואלים ממנו רק הכל שגור בפיו כי לא בדעת ידבר לבד רק רוח אלהים בקרבו. וז"ש לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו שזה חידוש ביוסף. והיינו דקאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת דרגילות כל לא נאמר אלא על שלשה כמ"ש מהראנ"ח ויוסף נבון וחכם ורוח בו וז"ש את כל זאת שלשה מעלות אין נבון וחכם כמוך דאפילו הוא נבון חכם כל רוח אין בקרבו. ואפשר לרמוז בכתוב אשר רוח אלהים בו ס"ת חמור דאם ישים עצמו כחמור למשא ויחשיב עצמו כחמור ויהיה נבזה בעיניו תשרה בו רוח אלהים כמ"ש הרב ראשית חכמה ז"ל: ב׳ וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו. מז"ה חס"ל פירש דהלובש בגדי שש ולא יהיה מין אחר בלבושו ניצול מכל כשוף וזה היה חכמת מצרים שהגדולים לבשו בגדי שש וכך עשה פרעה ליוסף אך ברשעתו רצה לבטל הסגולה ושם רביד זהב על צוארו שיהיה מין אחר זה ת"ד ז"ל. ואפשר כי התורה רמזה טכסיס המלך שצריך שיהיה איש חסד כי שש לבן ויעט כמעיל החסד. אך מלך במשפט יעמיד ארץ וצריך לאחוז בגבורה וע"ז רמז רביד הזהב רביד גי' גבורה הזהב דין שיראה גבורה ודין אף כי הוא לבוש שש לבן רחמים אבל לישר הדורים צריך להטיל אימה ויחשוב כי קולר הכל תלוי על צוארו וזה רמז רביד הזהב וגו': מ״א:א׳רמ״ד א׳ את אסנת. גימטריא והיא בת דינה היתה. רבינו אפרים בפירושו כ"י: מ״א:א׳רנ״א א׳ ויצעק העם אל פרעה ללחם. יתכן שלא יכלו לסבול שנכרי ימשול עליהם ולקחו טענה על דבר הלחם שאין ראוי שיהיו נזונים על מי שאסור במגע לחמיהם ופרעה הבין דברי צעקתם וקיים ממשלתו ואמר לכו אל יוסף והיה לו לומר לכו אל צפנת פענח אבל אמר להם יוסף ר"ל אע"פ שהוא מעם אחר אשר יאמר לכם תעשו. הקדוש רבינו שלמה אסתרוק ז"ל:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לג

רא"ש על התורה: ל״ט:א׳קנ״ו א׳ כי אם הלחם אשר הוא אוכל. פרש"י לחם זו היא אשתו כמה דאיתמר אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ושמעתי פשט כי לחם הוא ממש דהא לעולם שם שמים שגור בפיו של יוסף והיה אומר תמיד לכל רואיו שהוא עברי לכן היה מונע אדוניו ממנו את לחמו הה"ד כי לא יוכלון המצרים לאכול עם העברים לכן היה מונע אדוניו ממנו את לחמו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לג

ברטנורא: ל״ה:תשפ״ב א׳ קום עלה לפי שאחרת בדרך נענשת וכו' אין להקשו' שהרי אמר לעיל שלפי שמנעה מאחיו דהא והא גרמא לה: ל״ה:תשפ״ט א׳ תחת האלון וכו' ואגדה שם נתבשר לו באבל של אמו וכו' והעלימו את מיתתה כדי שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו לפיכך הכתוב לא פרסמה פי' שכשמתה רבקה לא היה שם אלא עשו שיתעסק בהספדה וילך אחרי ארונה שהרי יצחק כהו עיניו וכלוא בבית ויעקב לא היה שם שהרי היה בדרך וכשיראו בני אדם עשו לבדו יוצא אחר מטתה יקללו כרס שיצא ממנו עשו לכך העלימו את מיתתה והוציאו מטתה בלילה בחשאי וכיון שהם לא פרסמו את מיתתה אף הכתוב לא פרסמה כן בירושלמי:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לג

גור אריה: ל״ג:תתקל״ו א׳ מי אלה להיות שלך. פירוש "מי אלה" מי הם אלו, ולא תתחבר אליו "לך", ולכך צריך לפרש מי הם אלו – אם הם בניך או עבדך להיות שלך, דודאי אני יודע שהם שלך שהרי הם עמך, אלא מי הם – בניך או עבדך שהם שלך: ל״ג:תתקל״ט א׳ מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי שהוא שלך. דהרי "מי כל המחנה" פירושו מי הם – לשאלה על האנשים מוליכים המנחה, ולא תתחבר לו מלת "לך", ולכך צריך לפרש מי כל המחנה שפגשתי להיות שלך, דודאי הם שלך, אלא מי הם שלוחך או בניך או מי הם שהם שלך. ומפני כי פירוש "לך" 'מי הם שהם שלך' הוצרך לסרס המקרא ולומר 'מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך', שהרי אינו נופל "אשר פגשתי" על 'להיות שלך' רק על 'מי אלה'. והוצרך להוסיף 'כלומר למה הוא לך', מפני דודאי עשו ידע מי הם שכבר אמרו לו מוליכי המנחה (לעיל לב, יח), אלא 'למה לך' שלא היה לך לשלוח אותם. ואף על גב שהיו מגידים השלוחים, ואליו נשתלחו, אמר עשו שאינו מקבל הדברים, דלמה הוא לך: ב׳ ומדרשו וכו'. דהוקשה למדרש (ב"ר עח, יא) דמאי היה שואל "מי לך כל המחנה אשר פגשתי וגו'", הרי הגידו לו כבר מוליכי המנחה (לעיל לב, יח), ולמה צריך לו לשאול עוד, אף על גב דיישב הלשון 'למה הוא לך', מכל מקום לא היה צריך לכתוב כך, ולפיכך דרשו שהיה אומר זה על המלאכים. ותשובת "למצוא חן בעיניך" קאי על זה, כלומר שכל זה עשו המלאכים כדי "למצא חן בעיניך" להראות חשיבות שלי אליך, ועל ידי זה אמצא חן (כ"ה ברא"ם): ל״ג:תתק״מ א׳ כאן הודה לו על הברכות. דאם לא כן הוי למכתב "אחי יהא לך" מאי "אשר לך", לומר כל אשר הוא לך, ורמז לו הברכות, שגם הברכות שהם לך – יהיו לך (כ"ה ברא"ם): ל״ג:תתקמ״א א׳ אל נא תאמר לי כן. פירוש שהיה מבקש ממנו שיקח המנחה – ואמר "אל נא", אלא פרושו 'אל נא תאמר לי כן' שלא לקבל המנחה: ב׳ כי כדאי והגון לך כו'. פירוש מה שאמר מתחלה "אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת את מנחתי" משמע שיעשה זה בשביל מציאת חן, ואחר כך אמר "על כן ראיתי פניך" ופירושו על אשר ראיתי פניך, אלא שאמר לו 'כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי', וזה עוד נתינת טעם שהוא כדאי והגון לגמרי שיקבל המנחה מאחר ש"ראיתי פניך וכו'": ג׳ ועוד שנתרצית וכו'. כי אין הוי"ו של "ותרצני" מחובר אל "כי על כן ראיתי פניך" ויהיה הכל טעם, שאין זה כך, רק כי שני טעמים הם; האחד – "כי על כן ראיתי פניך", ועוד טעם אחר שיש לך לקבל המנחה – 'שנתרצית למחול סרחוני': ל״ג:תתקמ״ב א׳ אינה אלא לשאילת שלום. פירוש אחר ששאילת שלום נקרא 'ברכה' כמו שמפרש, אף המנחה שבאה בשביל שאילת שלום נקרא 'ברכה' (כ"ה ברא"ם): ב׳ לא טרחת וכו'. דאם לא כן הוי למכתב 'אשר הבאתי לך', אלא הכי קאמר "אשר הובאת לך" על ידי אחר, שאתה לא טרחת ואני טרחתי, וכיון שטרחתי בה ראוי לך לקבל אותם: ל״ג:תתקמ״ג א׳ כמו שמעה סלחה. כלומר שהה"א נוספות, והנו"ן יסוד, ואינה לשון רבים על עשו ויעקב, אלא הנו"ן היא שורש. ומה שלא פירש הנו"ן לשון רבים – פירש הרא"ם שאם היה הנו"ן לשון רבים היתה נו"ן השורש חסירה, והיה ראוי להיות הסמך דגושה לחסרון הנו"ן. ואין זה כן, דלא מצאנו שום נו"ן של (ויסע) ['נסע'] כשהסמ"ך בשו"א שהסמ"ך דגושה. אבל מה שהוצרך לומר שהנו"ן הוא יסוד – מפני כי לא שייך לשון נסיעה על עשו, רק על יעקב שהיה דר תחילה אצל לבן והיה נוסע אל הארץ – שייך ביה לשון נסיעה, כי לשון נסיעה הוא לשון העתקה, כמו "את המלא תסיעי" (ר' מ"ב ד, ד), אבל בעשו שלא בא אלא לקבל פני אחיו – לא שייך ביה נסיעה, ולכך פירושו שהוא לשון יחיד ש'עשו אמר ליעקב נסע כו": ל״ג:תתקמ״ו א׳ אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה שום גמול. פירוש אמצא חן בעיניך שתסכים עמי לעשות שאילתי, שלא תציג עמי שום אדם. והרא"ם פירש שהמפרש כך הוא שבוש בלי ספק, דהרי לא היה כוונת עשו רק להיטב ליעקב, ואיך יאמר 'אמצא חן בעיניך' ולא תעשה לי הטובה, כך הקשה הרא"ם. ולא הקשה מידי, דהא ודאי אמרינן בקדושין (ז. ) נתנה האשה לו ממון ואמר הוא לה הרי את מקודשת לי – אם הוא אדם חשוב הרי היא מקודשת, דניחא לה דיקבל אדם חשוב ממנה ממון, והוי כאילו קבלה היא ממון. והכי נמי בודאי היה ניחא לעשו שיקבל יעקב אחיו שום טובה והנאה, והיה ניחא לו בזה, והוא לא היה רוצה, והיה אומר 'אמצא חן בעיניך שלא תשלם לי עתה גמול'. ועוד מאחר שנתן יעקב לעשו מתנה, והיה רוצה להחזיר לו טובה, שכן ראוי לכל אדם להחזיר לו טובה, ורצה עשו להיות פטור בזה מה שהיה מציג עמו מן העם, ועל זה אמר יעקב 'אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה', כלומר אמצא חן בזה ולא יהיו התשלומין עתה, אף על גב שאני מצריך אותך לתשלומין אחרים 'אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה': ל״ג:תתקמ״ז א׳ וישב עשו לבדו וכו'. פירוש מדכתיב "וישב ביום ההוא" והוי למכתב 'וישב עשו ביום ההוא' מאי "וישב ביום ההוא עשו", אלא כך פירוש "וישב ביום ההוא" ומי הוא ששב – עשו ולא אנשיו, והשתא מדקדק היכן היו, אלא נשמטו: ב׳ והיכן פרע וכו'. כלומר וראיה לזה שנשמטו אחד אחד שהרי תמצא בדוד (ש"א ל, יז) כי ד' מאות לאדום נמלטו, והשאר כלם נהרגו, ולמה אלו ד' מאות נמלטו, אלא בשביל כי אנשי אדום ד' מאות נשמטו אחד אחד ונמלטו מן עשו – כנגד זה נתן הקב"ה לאדום להיות נמלטים ונשמטים מן החרב: ג׳ עשה שם י"ח חודש כו'. בב"ר (עח, טז). והוכרחו רז"ל לומר כך – כי למה קרא שם המקום סכות על סכות בהמתו ולא 'בית' על שם ביתו, ועוד אין [דרך] בני אדם יקראו שם המקום [על] מה שאירע לבהמתו, [ו] אין לומר שזה אין חדוש שיהיה לאדם בית, הכי נמי אין חדוש שתהיה סוכה לבהמה, רק פירוש הכתוב "ויעקב נסע סכותה" כלומר שעשה י"ח חודש שם, ועשה לו סוכת בזמן הקיץ, "ויבן לו בית" דכתיב – הוא בזמן החורף. ומפני שהוקשה דאם כן הוי למכתב קרא "ויקרא שם המקום סוכת" אחר "ויעקב נסע סכותה" לא אחר "ויבן לו בית וגו'", אלא "למקנהו עשה סכות" היינו בזמן הקיץ שאחר החורף, ומפני שהיה שם שני קיץ ורק חורף אחד אם כן ראוי שיקרא שם המקום "סכות". ואין להקשות אם כן למה לא כתוב 'ועשה לו סכות' כיון דאיירי קרא בקיץ שאחר החורף, ואין זה קשיא, דכבר עשה סוכות בקיץ הראשון, ולא היה צריך עוד לעשות סוכות לו, אבל בהמתו היה תמיד מוסיפים לו, והיה צריך להוסיף לעשות סוכות, ולפיכך כתיב "ולמקנהו עשה סכות" יותר ממה שעשה כבר בקיץ הראשון, והוא פירוש קרוב מאד לפי פשוטו, ומוכרח לומר שבני אדם לא יקראו שם המקום על מה שהיה לבהמתו:וגם מוכרח לומר שהרי כתוב (ר' להלן לד, כה) "ויקחו שמעון ולוי איש חרבו", קראן הכתוב "איש", ואינו פחות מבן י"ג, וידוע שלא היה יעקב בבית לבן רק עשרים שנה (לעיל לא, מא), שבע שנים עבד קודם שנשא (לעיל כט, ז), נשארו י"ג, תן להריון ראובן ושמעון ולוי י"ח חדשים ואיזה ימים, ופחות לא על כל פנים, ואם כן איך היה לוי בן י"ג שנה במעשה דשכם, על כרחך י"ח חדשים היו בסכות. אבל אין לומר כי יעקב היה זמן הרבה בשכם קודם מעשה שכם כאשר אמרו רודפי הפשט, דקרא כתיב (להלן לד, א) "ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ", דמשמע שהיה מעשה זה מיד בבואם לשכם, ולא ראתה עדיין בנות הארץ. ועוד דכתיב (ר' שם שם כב) "אך בזאת יאותו לנו האנשים וישבו אתנו", מוכח דלא ישבו עדיין אתם זמן הרבה, דאם כבר ישבו שנים הרבה אתם איך נאמר עכשיו "וישבו אתנו": ל״ג:תתקנ״א א׳ קרא שם המזבח על שם הנס פירוש כי על ידי עבודתו עשה הקב"ה יתברך עמו ניסים, וקרא שם המזבח שעליו יעבוד להקב"ה "אל אלקי ישראל", שהקב"ה הוא אלוה שלו שהצילו מפני שהוא עובד לו. וכמו שלאה קראה שם בניה ראובן "כי ראה ה' בעניי" (לעיל כט, לב), [שמעון] "שמע ה' בעניי" (ר' שם שם לג) מפני ששמע ה' וראה ה' ונתן לה בן – קרא גם כן יעקב שם המזבח "אל אלקי ישראל" על שם הנס: ב׳ דרשו שהקב"ה קרא ליעקב אל. וכך פירושו – 'ויקרא לו ליעקב אל', ומי קרא לו "אלקי ישראל". במגילה בפרק שני (יח. ) דרשו כך, דאם לא כן 'ויקרא לו יעקב אל אלקי ישראל' מבעיא ליה, והוי פירוש שיעקב קרא כך למזבח, ומדכתיב "ויקרא לו אל אלקי ישראל" הכי פירושו – שקרא ליעקב "אל", ומי קרא לו – "אלקי ישראל". ומפני שיעקב יש לו חותם של הקב"ה, שנאמר (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב" וחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה. ), קרא לו "אל":ויש לך להבין גם כן למה קראו הקב"ה ליעקב "אל" – שהוא אלוה בתחתונים, כי העולם התחתון נתן הקב"ה לבני האדם, כדכתיב (לעיל א, כו) "וירדו בדגת הים ובעוף השמים", וכל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ", ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם בעשותם רצון בוראם, ומקודשים ומובדלים מכלל כל הנמצאים. ויעקב יצא ממנו האומה הישראלית שנקרא 'ישראל' על שמו, והוא סבה להם, ולפיכך אמר הכתוב "ויקרא לו אל אלקי ישראל", שהקב"ה קראו "אל" בתחתונים, שכל התחתונים תחת רשותו כמו שנתבאר לך למעלה, וכל זה מצד התחתונים בלבד:ויש היו גורסין בב"ר (עט, ח) 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים' בשביל שאיקונין של יעקב חקוק בכסא הכבוד, והיא גירסת הרמב"ן. ואינה נכונה כלל הגירסא הזאת, רק הדברים כמו שאמרנו, כי איך אמרו ז"ל דבר שאין לו משמעות 'אתה אלוה בעליונים ואני בתחתונים', ואיך יובן דבר זה, אף על גב שדברו רז"ל דברים נעלמים – מכל מקום הדברים הנגלים יש להם הבנה, אבל לדבר זה אין לו הבנה כלל, ולא דברו חכמים כלל בעניין הזה. וגם לסוד שרמז הרב – איני מודה לו כלל שיהיה קורא לו אלוה בעליונים. והמדקדק בדברי ב"ר לא יפרש כך כלל אף לדברי הרמב"ן שגורס 'אני אלוה בתחתונים וכו", ולפי גירסתו הפירוש כך; אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה אף בעליונים, כך יש לפרש לפי גרסתו. אבל אני אומר שאם הגרסא נכונה 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים' – הם דברי יעקב שאמר כך להקב"ה, 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים', ולפירוש זה "ויקרא לו אל אלקי ישראל" כמשמעו, שיעקב קרא להקב"ה כך, ודרשו שאמר לו 'אני אלוה בתחתונים' – מפני שהוקשה להם למה הוא "אל אלקי ישראל" בלבד, אלא הפירוש שכך אמר 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים', ולכך הוא "אל אלקי ישראל", שהוא אלקי האלקים (דברים י, יז), שהוא אלקי יעקב שהוא אלוה תחתונים, וזה פשוט:ובמקום אחר בויק"ר בפרשת בחקותי (לו, ד) פרשו סוד זה ביותר מפורש; "ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל" (ישעיה מג, א) 'אמר הקב"ה לעולמו עולמי עולמי אומר לך מי בראך מי יצרך – יעקב בראך יעקב יוצרך, וכתיב בוראך יעקב יוצרך ישראל', ודבר זה יש לך להבין כאשר תדע מעלת יעקב ומדריגתו ממה שנתבאר לך בפרשת ויצא (כח, יא, אות יז), ומפני כי שם הארכנו, ואולי יקשה לאדם הבנתו, נחזור הדבר בכאן בקצור [ו] יובן לך הדברים על בורים, ותדע מעלת יעקב שהוא אלוה בתחתונים, כי מעלתו שהוא קדוש נבדל מעניני הגוף, ולכך נאמר (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב", וכל קדוש יש לו מעלה נבדלת מן הגוף, ובשביל זה הוא אלוה בתחתונים. ובשביל מעלתו זאת שהוא קדוש נבדל מן הגוף אמר בפרק גיד הנשה (חולין צא ע"ב) כתיב (לעיל כח, יא) "ויקח מאבני המקום", וכתיב (שם שם יח) "ויקח האבן אשר שם מראשותיו", אמר ר' יצחק מלמד שנתקבצו כל האבנים למקום אחד וכל אחת אמרה עלי יניח צדיק ראשו, תנא וכולם נבלעו באחת, ופירוש זה כי כאשר קנה יעקב באותו לילה מעלתו שיהיה קדוש נבדל, ובדבר שהוא נבדל מן הגוף אין רבוי וחלוק, ולפיכך אילו היה אדם אחר אפשר היה לרבוי אבנים שיהיו תחת ראשו, כי כל גוף וגשם יש בו רבוי גם כן, אבל יעקב מעלתו נבדלת מן הגשמיות, ולפיכך אי אפשר לו להתחבר לו אבנים ביחד, ומפני שהיו הרבה תחת ראשו היה כל אחד ואחד אומר 'עלי יניח צדיק ראשו', ולפיכך כתיב "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו", שלא היה חבור אבנים תחת ראשו – רק אבן אחד, שכל חלק וחלק יפנה אליו מצד עצמו, וכל אחד מתחבר אליו במה שהוא משלים הכל, ולכך כל אחד אמר 'עלי יניח צדיק את ראשו'. ובברייתא מסיק ש'כלם נבלעו באחת', וזה מפני כי אין ראוי אל הנבדל רבוי החלקים, שאין רבוי בנבדל, ולא יצטרף אליו רבוי. גם אין ראוי שיצטרף אליו חלק אחד פרטי, במה שאין פרטי וחלק שייך בנבדל, לכך נעשו כל האבנים אחד, ומצד זה מצטרפים אל הנבדל במה שהם הכל והם אחד, ודבר זה מצטרף אל הנבדל. ראיה לזה שהזכיר השם מלא על עולם מלא ואחד. וראוי היה נס זה ליעקב נעשה באותה לילה שקנה מעלתו, וכבר הארכנו עוד בפרשת ויצא (לעיל כח, יא, אות יז) הרבה, אך כתבנו זה כאן להודיע מעלת יעקב שהוא נקרא 'אלוה בתחתונים', שהרי 'אלוה' הוא מי שהוא קדוש מענייני הגוף, וזהו יעקב. וכל הפרושים אשר אמרנו הכל שורש אחד ודבר אחד, וכאשר יש לך להבין תמצא דברים אלו:

העמק דבר על בראשית פרק-לג

העמק דבר: ל״ג:תתקמ״ג א׳ ועמו ארבע מאות איש. הודיע הכתו׳ כי עוד הי׳ רחוק ממנו במרחק שלא הי׳ מכירו אלא משום שראה איש מרחוק ומחנה של ד׳ מאות איש עמו הבין שהוא עשו: ב׳ ויחץ. ולא חצה עוד לחלק ולעשות לשני מחנות כאשר עשה אתמול. ואע״ג שהי׳ לו עוד פנאי לדבר שהרי ראהו מרחוק מ״מ שוב בטח לבו ממעשה המלאך שלא יכה לשחת מאומה. אך סימני הכנעה ראה יפה שעליו לעשות כי עוד אפשר שיכה עשו הכאה קלה כמו שנקע ירך יעקב ע״י המלאך. ע״כ עשה פעולה זו: ג׳ ועל שתי השפחות. כבר ביארנו דמש״ה כתיב כאן השפחות דכוון להעמידן ראשונה שנוחות לקבל הכאה אם תהיה: ל״ג:תתקמ״ד א׳ ואת לאה וילדיה. ולא כתיב את ילדיה כמו בכולן משום שהי׳ חסר דינה כדאי׳ במדרש: ל״ג:תתקמ״ה א׳ וישתחו ארצה וגו׳ עד אחיו. אל אחיו מיבעי כמו ויגש יעקב אל יצחק. אלא האי עד ולא עד בכלל כמו מראש ועד רגליו וכדאי׳ בערכין די״ח ב׳ שהוא אינו בכלל. ולא הגיעו עוד אליו ממש. מש״ה וירץ עשו לקראתו: ל״ג:תתקמ״ו א׳ ויבכו. שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא וכמו שרבי הי׳ אוהב אמתי לאנטונינוס וכן הרבה: ל״ג:תתקמ״ז א׳ וישא את עיניו. שהיו עומדים מרחוק לראות איך יהי׳ עם יעקב: ב׳ הילדים. שאתה רואה הן אשר חנן וגו׳ ולא אמר סתם אשר חנן וגו׳ שלא יחשוב כי גם הנשים המה בנותיו שהרי לא היו זקנות כמו יעקב. וישא עין להסתכל בהן אולי ישא לעצמו. אבל כאשר פירש הילדים. הבין כי הנשים הנה אמהות: ל״ג:תתקמ״ח א׳ ותגשן וגו׳. רמז להן או הודיעם כי ילכו: ב׳ ותשתחוין. כתיב כאן על האמהות בל״נ משום שהלכו שתיהן יחד ובניהן טפלות להן וניכרת הי׳ השתחוואתן יותר משא״כ בלאה שהיו ילדיה ששה סביב לה וניכרים יותר לכן כ׳ וישתחוו בל״ז: ל״ג:תתקמ״ט א׳ נגש יוסף ורחל. ידוע פרש״י ע״פ המדרש וי״ל עוד שהראה יוסף בזה שאוחז מדת יעקב להכניע עצמו לפני אויביו מש״ה הקדים להשתחוות ולא כשארי בנים שלא עשו אלא מדעת אביהם ולא מדעת עצמם. משא״כ יוסף אחז מדת אביו בזה הפרט כמ״ש להלן מ״ט כ״ד וכן לדורות היו מלכי ישראל מכניעים עצמם כמו שראינו מנהג אחאב עם מלך ארם אלא שלא הי׳ אז שעת הכושר לכך אבל מדת של יעקב ניכרת היטב : ל״ג:תתק״נ א׳ מי לך כל המחנה. רעו יגיד על משמעות שאלה זו כמו מי אלה לך. שמשמעו שיודע שהם שלו אבל אינו יודע לקרוא בשם היחס אם בניו או עבדיו. כך המשמעות כאן הבין שכל המחנה יש להם שייכות ליעקב באשר שאל את הראשון והשיבו לעבדך ליעקב וגו׳. ושוב לא שאל. אבל לא האמין בעצמו שיהא כל המחנה מתנה לו ע״כ חשב אולי יש להם יחס אחר ליעקב והולכים לענין אחר והשיב כי כולם למצוא חן וגו׳: ל״ג:תתקנ״א א׳ יש לי רב אחי וגו׳. דבשני אופנים נותן אדם לחבירו מתנה. א׳ עבד לאדונו כדי לרצהו. ב׳ עשיר לעני הנצרך מכש״כ אם העני הוא אחיו. ע״ז אמר יש לי רב אחי. א׳ כי אינני נצרך וגם הב׳ כי אינני אדון כי אם אח. ע״כ יהי לך אשר לך. אתה נצרך לזה הסך כמוני: ל״ג:תתקנ״ב א׳ כי על כן וגו׳. בזה שתקבל ממני הדורון יהא נראה שראיית פניך הוא כראות פני אלהים. היינו שאתה אדון לי: ב׳ ותרצני. וגם יהא נראה בזה שרציתני. אבל אם לא תקח ממני יהא נראה או שאין אתה אדון לי. או שלא רציתני ואני חפץ שיהא ניכר גם שניהם: ל״ג:תתקנ״ג א׳ קח נא את ברכתי. גם לפי טעם השני שאני כאח נותן לאחיו. ראוי שתקבל ברכתי. ואמר כאן ברכתי. דמשמעו הוא סך הראוי להתברך בו אפי׳ לעשיר. ואני איני צריך לה כלל: ב׳ כי יש לי כל. ומובן בזה שנוי לשון שתחלה אמר מנחתי ועתה אמר ברכתי. דתחלה אמר שיקבל בתורת עבד לאדונו עתה אמר בתורת אח לאחיו אפי׳ הוא עשיר: ג׳ אשר הובאת לך. כבר ביארנו שמוליכי המתנה נצטוו להוליך לשדה אדום אפי׳ לא יקבלום בדרך. ועשו כן וכבר הובאת לשם. ופי׳ ויפצר בו ויקח. נתרצה לקבלם ולא ישיב בחזרה: ל״ג:תתקנ״ד א׳ ואלכה לנגדך. כפרש״י בשוה לך. והוא כמו שביארנו המקרא עזר כנגדו. לפי צרכיו תעזרהו כך הפי׳ כאן לפי הילוכך אלך גם אני. כי הבין גם הוא שיעקב מוכרח לילך בנחת. ורצון עשו הי׳ בזה שיגיע יעקב לשדה אדום ושם יחלק לו כבוד כיד המלך בביתו: ל״ג:תתקנ״ה א׳ כי הילדים רכים וגו׳. ויהי קשה עליך העכוב כ״כ: ב׳ ומתו כל הצאן. דבשביל הילדים והבקר עוד הי׳ מקום לומר שימהרו מעט הדרך וכאשר יראו שהמה חולים מפני זה אז ינוח ויתעכב יעקב עד שישובו לבריאותם. ואם ירצה עשו אז למהר לביתו ילך לו. אבל מכאן יכולים לילך יחדיו ושמא לא תזיק להם המהירות מש״ה הוסיף דצאן הוא בהמה חלושה ואם יהיו נדפקים יום אחד ומתו. ולא תועיל עוד ההתעכבו׳ להתרפא: ל״ג:תתקנ״ו א׳ ולרגל המלאכה אשר לפני. הוסיף עוד טעם שאיני כדאי שילך עתה לשעיר לקבל כבוד מעשו כי כל עוד לבו במלאכת שמירת הצאן וגידול בנים אינו יכול לקבל כבוד ולהלוך נגד החיים בד״א הראוי: ב׳ עד אשר אבא. בעצמי: ג׳ אל אדני שעירה. ויהי לבי פנוי לכך: ל״ג:תתקנ״ז א׳ אציגה נא עמך. לשמירה ולשרתך ובזה נכלל ג״כ השגת כבוד מעשו שנותן עבדיו לשמירתו: ב׳ ויאמר למה זה אמצא וגו׳. נכלל בזה שתי כוונות. א׳ כשואל למה זה אמצא חן שתכבדני ותשתדל הרבה בזה. ב׳ למה זה. מה אני צריך לזה: ג׳ אמצא חן וגו׳. ולא תשלח עמי מאנשיך כלום כי תהי׳ חברתם עלי למשא. והבין מזה עשו שהתחברות יעקב עמו באהבה לא הי׳ אלא לצורך השעה ולא נוח לפניו להתרועע עמו ואת אנשיו ברגילות וכאשר כן באמת עין יעקב היא לשבת בטח בדד כמש״כ להלן מ״ו ד׳ ובס׳ דברים ל״ג כ״ח וע״ז קפיד עשו ולא דיבר עמו יותר אבל לא מצא לבבו להרע לו: ל״ג:תתקנ״ח א׳ לדרכו. ברוגז מעט ולא נפטרו זה מזה בנשיקה כמו לבן אלא הלך לו שעירה. ומש״ה לא הלך עוד יעקב לשעיר לקבל ממנו כבוד. אחר שראה פני עשו שאינו עמו עוד: ל״ג:תתקנ״ט א׳ ולמקנהו עשה סכות. פירשו חז״ל במגילה די״ז שעשה יעקב בסכות שנה ומחצה. למדו חז״ל זה משום שא״א לפרש כמשמעו שעשה למקנהו ממש סכות. דאין צאן נדרש לזה כלל. אלא לגדר. אלא ע״כ הפי׳ שעשה לעצמו ובניו סכות. לשני ימות הקיץ. ואחר שכן ע״כ הפי׳ ולמקנהו בשביל סיבת מקנהו שמשום הכי נתעכב כ״כ בדרך ולא הגיע לאביו וגם לא לבית אל להקים נדרו הכל היה משום מקנהו שהבין שצריכים לנוח כ״כ : ל״ג:תתק״ס א׳ עיר שכם. פי׳ הכתוב עיר. בשביל שמדבר באותה פרשה באדם ששמו שכם. מש״ה פי׳ הכתוב שבא לעיר ששמה שכם. ועוד י״ל כלפי דכתיב באברהם עד מקום שכם שאז לא הי׳ עדיין עיר באותו מקום. מש״ה כתיב ביעקב עיר שכם: ב׳ בבאו מפדן ארם. מיותר ללמדנו שזה המקום הראשון שהי׳ ראוי לבא מפדן ארם לא״י דזה שהי׳ בהר הגלעד. מחנים. סכות. לא היו אלא בשביל המקנה בעה״י ארץ מקנה: ג׳ ויחן את פני העיר. לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר ונקרא פני העיר והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה״ע. וברבה אית׳ חנן את הפנים שבעיר שלח להם דורונות וא״כ פי׳ ויחן נתן חן וכבוד. מזה יש ללמוד ד״א איך להתנהג בדרך: ד׳ חלקת השדה. מקום חלק בלי הרים וגבעות ועוד היום ידוע זה המקום המצוין בא״י שהיא ארץ הרים ובקעות: ל״ג:תתקס״ב א׳ אל אלהי ישראל. במדרש איתא קרא לעצמו אל. ואין הכונה שקרא לעצמו אל ח״ו. אלא הפי׳ שקרא לעצמו ישראל. ומש״ה נקרא הקב״ה אל אלהי ישראל. היינו שהתפלל לפני המזבח אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי ישראל. ונענש בשביל זה במעשה דינה כדאיתא במ״ר והיינו שאע״ג שאמר לו המלאך שיהיה נקרא ישראל אבל מ״מ עוד לא נקרא מהקב״ה כך. וכדאיתא פ׳ גה״נ דחכמים ס״ל דגה״נ בסיני נאמר מדכתיב ע״כ לא יאכלו ב״י ועדיין לא נקרא שמו ישראל :

תורה תמימה על בראשית פרק-לג

תורה תמימה: ל״ג:תתפ״ט א׳ לאה וילדיה אחרונים. מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרונים גם לאמצעים, שהרי בתר לאה וילדיה כתיב ואת יוסף ואת רחל א) והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אלה אחרונים, ויתפרש לשון אחרונים כמו אחר, דהיינו שני, וכן ראי' לזה מפ' שמות דכתיב ואם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות ולקחת וכו', הרי דאחרון לאו דוקא אחרון ממש אלא כמש"כ. וע"ע בתוי"ט שהעיר בזה מגיטין כ"ט ב' בהא דאין שליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו', וצ"ע שלא העיר דחידוש זה בכלל היא גמרא מפורשת בנזיר כ"א א' מי שאמר הריני נזיר ושמעו עוד שנים ואמרו ואני, הותר האחרון וכולם אסורים, ומסיק בגמרא מאי אחרון דקתני – אמצעי, יעו"ש. וכן יש לכוין ע"פ כלל זה דאחר ואחרון ענינו שני כונת לשון גמרא בפסחים צ"ו א', אחרי דחשיב שם החילוקים שבין פסח מצרים [הראשון] לפסח דורות, וחשיב שם כל פרט ופרט, ואמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ולכאורה אינו מבואר למה לא אמר בלשון פשוט ואין זה נוהג בפסח דורות וכלשון המשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות, אלא שרוצה לכלול בלשון אחר גם הפסח השני שעשו ישראל במדבר בשנה השנית ולא רק הפסח שלדורות הבאים אחריהם, ולכן אמר בלשון פסח אחר דהיינו שני. ומה שלא אמר פסח שני הוא שלא לטעות שמוסב על פסח שני שעושים הטמאים בכל שנה בי"ד באייר, ואין להאריך עוד. [תוס' יו"ט מס' דמאי פ"ז מ"ג] ל״ג:תת״צ א׳ עבר לפניהם. אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר אביי, דכתיב והוא עבר לפניהם ב) ומה שלא אמרו בגמרא מפורש הלשון קודם לעשייתן – כתב בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ז, משום דלשון קודם משמע זמן רב, אבל הלשון עובר משמע בסמוך, וכמשמעות לשון הפסוק שלפנינו, ובזה תתיישב קושית השאג"א סי' כ"ו, יעו"ש. – וראינו להציע כאן הערה אחת בענין זה בסוגיית הגמרא שלפנינו, ואע"פ שענין דרשא זו בא לפנינו בדרך אגב, בכל זאת לא נמנענו לקבוע לה מקום בכאן לאשר כי נחשב הדבר לענין נכבד ואמת. והוא מ"ש בגמרא כאן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, בי רב אמרי, חוץ מן הטבילה ושופר, ופריך בגמרא, בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי [ר"ל כל זמן שלא נטבל אסור לברך], אלא שופר מאי טעמא, ומסיק, אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה, ע"כ, ולא נתבאר מה היא באמת סברת בי רב שאמרו גם חוץ מן השופר, ומדוע לא תרצו דבריהם, והוא פלא. והנה איתא בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג בזה"ל, מצות אימתי מברך עליהן, ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, רב הונא אמר בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כר' יוסי בר בון, דאמר כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מן התקיעה ומן הטבילה, ע"כ, מבואר מזה דלרב הונא דס"ל דמברכין בשעת עשייתן יוצא מן הכלל שופר וטבילה, והטעם פשוט, משום דאי אפשר בשעת עשייתן, שופר משום דא"א לתקוע ולברך כאחד, וטבילה משום דגברא לא חזי, אבל למ"ד דמברכין עובר לעשייתן יוצא מן הכלל רק טבילה, וכל זה מבואר בטעם וסברא. ואמרו בסנהדרין י"ז ב', מאן הוא בי רב – רב הונא, ועיי"ש בתוס', ולפי"ז מבואר דמ"ש בגמרא בי רב אמרי [דהיינו רב הונא] חוץ מן הטבילה ושופר, לשיטתייהו אזלי, דאמרי בירושלמי כל המצות מברך עליהן בשעת עשייתן, ורק בגמרא דידן שנקבעו דבריהם להדעה דמצות מברכין עובר לעשייתן שפיר פריך שופר מאי טעמא, ומסיק רב חסדא חוץ מן הטבילה לבד, ויתכן שנשתרבבו הדברים בבבלי מירושלמי ברכות שהבאנו ובאו בקצור מופלג, אבל הענין והכונה לדעתנו ברור הוא כפי שבארנו, ודו"ק. ולפי זה צ"ל דמ"ש בי רב חוץ מן השופר, לאו דוקא חוץ מן השופר בלבד, משום דאיכא עוד מצות שא"א לברך עליהם בשעת עשייתן, כגון ברכת התורה וברכת אכילת מצה וקדשים וכדומה, ותפסו שופר רק להראות מין מצוה שאי אפשר לעשות ולברך עלי' כאחת, אבל באמת טובא איכא, והלשון חוץ לאו דוקא הוא וכמ"ש בעירובין כ"ז א' יעו"ש. והנה הרבה הרבה יש להעיר ולחדש בענין ברכה עובר לעשייתן, אלא שכבר כתבנו כי אין עיקר המקום מענין זה כאן, וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ ויקרא בפסוק קרבן לה'. .(פסחים ז' ב') ל״ג:תתצ״ז א׳ כראות פני אלהים. דרש רבי שמעון בן לקיש, מותר להחניף לרשעים בעוה"ז, שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ג) ומ"ש כל המחניף לרשע סוף טפל בידו, כתבו התוס' דהיינו דוקא שלא במקום סכנה, אבל במקום סכנה שרי. ונראה דלאו דוקא במקום סכנה ממש, דפשיטא הוא, דהא אין לך דבר שעומד בפני הסכנה, אלא ר"ל אפילו במקום חשש נדנוד סכנה וכן במקום הפסד ממון מרובה וכדומה. ומה שהביאו ראי' דבמקום סכנה מותר מנדרים כ"ב ב', צ"ע למה הביאו ממרחק בעוד שבסוגיא כאן מוכח כן, שאמרו מותר להחניף לרשעים ומביא מיעקב שהחניף לעשו שחשש משום סכנה, וצ"ע. – ודע דבכלל יש להסביר ענין המליצה כראות פני אלהים, דהוא מקביל למה שאמר עשו יש לי רב, ועל זה השיב לו יעקב, כי אין כונת ותכלית מתנתו זאת מפני שחסר לו, לעשו, אלא רק מפני שכן הוא דרך הכבוד והמעלה, וכמו בהראיון פני אלהים דכתיב שלש פעמים בשנה יראה את פני ה' ולא יראו פני ריקם, אע"פ שהקב"ה בודאי אין צריך למתנת בו"ד, דהא לה' הארץ ומלואה, וכן הכתוב אומר החפץ לה' בעולות (ש"א ט"ו), אלא שהוא דרך הכבוד והגדולה, וה"נ כן, וזהו – כראות פני אלהים, ודו"ק. .(סוטה מ"א ב') ב׳ כראות פני אלהים. מאי כראות פני אלהים, א"ר לוי, משל לאדם שזימן את הבית והכיר בו שמבקש להרגו, אמר לו, טעם תבשיל זה שאני טועם הוא כתבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר, ידע לי' מלכא, מסתפי ולא קטל לי' ד) בגמרא הביאו מקודם דרשא הקודמת מותר להחניף לרשעים שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים, ומפרש, ופליגא דר' לוי דאמר, משל דיעקב ועשו למה הוא דומה, לאדם שזימן את חבירו וכו', כבדרשא שלפנינו. ונראה הפירוש, דר' לוי אינו פליג בכלל על רשב"ל בדרשא הקודמת בעיקר הדין דמותר להחניף, דהא הרבה דברים המבוארים בפרשה עשה יעקב להחניף לעשו כמו שילוח המתנות והדבור בהכנעה ובכבוד, אלא פליג רק על זה, שבמה שאמר כראות פני אלהים לא כוון להחניפו רק לאיים עליו וכדמפרש. .(שם שם) ל״ג:תתצ״ח א׳ וכי יש לי כל. ת"ר, יעקב הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא ולא שלט בי' יצר הרע ומלאך המות ורמה ותולעה, שנאמר בו וכי יש לי כל ה) ומשמע שלא חסר לו כל טובה, וגם מטובת עולם הבא, ומבואר דגם לא שלט בו יצה"ר, דאם שלט הי' מתגבר עליו והי' מצעטר על אשר אינו יכול למלאות עה שמסיתו והי' בזה חסר טובה. וביתר הפרטים מהעדר שליטת מלה"מ ורמה ותולעה בארנו לעיל בפ' חיי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל, יעו"ש וצרף לכאן. .(ב"ב י"ז י') ל״ג:תתצ״ט א׳ ואלכה לנגדך כי נח נפשי' דר' יהושע בן חנניא, אמרו לי' רבנן, מאי תהוי עלן מצדוקים ו) שלא יצערו אותנו בשאלותיהם וויכוחיהם בדת ואמונה, כי כשהי' ר' יהושע חי הי' משיב להם הכל בחכמה עד שהודו לו, כנודע באגדות. , אמר להו, כיון שאבדה עצה מישראל אבדה חכמה מעובדי כוכבים, דכתיב ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ז) שיהיו במדרגה שוה, ור"ל שזה יהי' מחסדי ה' שבעת שלא יהיו בישראל כאלה שיעמדו בפפץ בעד עמם לא תהי' חכמתם של עובדי כוכבים גדולה כל כך שיוכלו להציק לישראל. .(חגיגה ה' ב') ב׳ ואלכה לנגדך. תניא, עשרין ושית שנין קיימו רומאי בהמנותייהו לישראל ולבסוף אשתעבדו בהון, מעיקרא דרשי נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, ולבסוף דרשי יעבר נא אדני לפני עבדו ח) אין הכונה שהרומאים דרשו כך, אלא ר"ל שכד נתקייים, מעיקרא נתקיים נסעה ונלכה לנגדך שיהיה בהם במדרגת החופש, ולבסוף נתקיים יעבר אדונ לפני עבדו שהיו הם במעלה ונשתעבדו בישראל, והוא ע"ד רמז וסימן לגלותם וחפשותם של ישראל. .(ע"ז ח' ב') ל״ג:תתק״א א׳ אל אדני שעירה. ת"ר, ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך ושאלו להיכן הולך, ירחיב לו הדרך, כמו שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, דכתיב עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וכתיב (פ' י"ז) ויעקב נסע סכותה ט) ור"ל אם הי' צריך לילך עד פרסה יאמר לו שצריך לילך שתי פרסאות, שאם בלבו של עובד כוכבים להרע לו אולי ימתין עד פרסה שניה ובתוך כך יפרוש ממנו, וכך עשה יעקב אבינו שאמר לעשו שילך עד שעיר ובא רק עד סכות. ועיין ביו"ד סי' קנ"ג מענין זה. .(ע"ז כ"ה ב') ב׳ אל אדני שעירה. אמר רב הונא, לא מצינו שהלך יעקב אבינו לשעיר, אלא כדרב יודן אמר רב, דאמר, רמז רמז לו לעתיד לבא, דכתיב (עובדי' פ' כ"א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו י) שאז יבאו לשעיר דהיינו הר עשו, ואע"פ דבדרשא הקודמת דריש טעם הדבר שלא הלך יעקב לשעיר, בכ"ז נראה לו לדרוש גם את זה ע"ד רמז, ואשר ע"י זה מתבאר שלא הוציא יעקב אבינו דבר שקר מפיו. .(ירושלמי ע"ז פ"ב ה"א) ל״ג:תתק״ד א׳ ויעקב נסע וגו'. תניא, יצא מארם נהרים ובא לו לסכות ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות יא) כמה עמלו המפרשים להסביר ענין דרשא זו איפה מרומז בפסוק זה ששהה שם י"ח חודש. ולי נראה דמדייק משום דאין לפרש כפשטי' שעשה סכות לדירת המקנה, משום דבעלמא מצינו כי הבנינים הנעשים לתכלית שמירת מקנה נקראים בשם גדרה, כמו גדרות צאן נבנה (פ' מטות) וכן נקראים מכלה או רפת, כמו גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים (חבקוק ג'), אבל שם סוכה לבהמה לא מצינו במקרא, ולכן דריש כונת הפסוק כאן לפרש סבת עכוב יעקב בסכות משום תכלית המקנה שהי' צריך להנפש, אבל הסכות עצמן היו לצורך אנשים, והוי הפירוש ולמקנהו – בשביל מקנהו עשה סכות לאנשיו. ומדייק עוד מה דכתיב בית בלשון יחיד וסכות בלשון רבים, והוא מפני שלתקופה אחת בשנה בנה בית, והיינו לתקופת החורף, וב' פעמים בי"ח חודש עשה סכות, והיינו לשני קייצים, ומבואר ששהה שם קיץ וחורף וקיץ, י"ח חדשים, ודו"ק. .(מגילה י"ז א') ל״ג:תתק״ה א׳ ויבא יעקב שלם. אמר רב, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו יב) שלם בגופו – שנתרפא מצלעתו, ושלם בממונו ותורתו י"ל דדריש כן ע"פ מ"ש בר"פ לך שהדרך ממעט את הממון ומבטל מן התורה [ועיי"ש במדרשים], וקמ"ל שליעקב לא נחסר מאומה בדרכו מקניניו הגשמים והרוחנים. .(שבת ל"ג א') ב׳ ויחן וגו'. מהו ויחן, רב אמר, מטבע תקן להם, שמואל אמר שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תקן להם יג) ענין תקון שווקים הוא שעשה תקונים למכירה בזול [ואולי עשה כן לצרכי אוכל נפש] וכלל ענין התקונים הוא ענין הרגש תודה והכרת טובה לאותו המקום שקרבוהו וקבלוהו לאזרח הארץ, וכמבואר בדרשא הבאה שמכאן אנו למדין שחייב אדם לעשות דבר חניה למקום שבאה לו טובת הנאה ממנו, ודריש כן מלשון ויחן שהוא לשון חניה. וע"ע מש"כ בענין זה לעיל בפ' בראשית בפסוק ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (ב' ט"ו) ובפ' עקב בפ' ואכלת ושבעת וברכת את ה'. .(שם שם) ג׳ ויחן וגו'. מה היה עושה, עושה אטלזין ומוכרין בשוק יד) בזול, וגם בשוק, בטבור העיר ובמקום אחד, ולא כמו שהיו רגילין מקודם לקנות באטלזין שונים. , מכאן שצריכין אנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים טו) כלומר להחזיק טובה למקום שקבלנו ממנו טובת הנאה וכמש"כ בדרשא הקודמת, יעו"ש. .(ירושלמי שביעית פ"ט ה"א) ל״ג:תתק״ו א׳ במאה קשיטה. א"ר עקיבא, כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה, למאי נ"מ, לפרושי מאה קשיטה דאורייתא – מאה דנקי טז) כלומר מטבעות קטנות, שהמעה היא אחת מששית בדינר. וכתב מהרש"א דיש שייכות לדרשא זו עם זו שבפסוק הקודם שיעקב תקן לבני אותו המקום מטבעות, והיינו שתקן להם מטבעות קטנות הקלות ודרושות להוצאה, עכ"ד. ולי נראה שמכוין ר' עקיבא בפשיטות לפרש עיקר הוראת השם קשיטה, דהוי מין מטבע, יען כי במ"ר איתא דעת חד מ"ד שהוא מלשון קישוטין ונזמים כמש"ש אלו חליות ודייקניתא שדרכן להנתן בנזמים, ובא ר"ע להוציא מפי' זה, אלא דהוא שם מטבע. – ומה שיש עוד לדרוש בפסוק זה הובא לפנינו לעיל ר"פ ויצא בפסוק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, יעו"ש. .(ר"ה כ"ו א') ל״ג:תתק״ז א׳ אל אלהי ישראל. אמר רבי אלעזר, מנין שהקב"ה קראי ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, דאי ס"ד יעקב קרא למזבח אל, א"כ ויקרא לו יעקב מבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל – אלהי ישראל יז) מפרש אל מלשון תוקף וחיזוק, וכמו אילי הארץ (יחזקאל י"ז), וע' יבמות כ"א א', וכן מפרש הלשון ויקרא לו אל אלהי ישראל, כמו ויקרא לו אלהי ישראל – אל, והיינו שקרא אלהותו עליו והשרה עליו שכינתו, ועיין בנמוקי רמב"ן. אך אינו מבואר בכלל מה קשה לו ויקרא לו יעקב מבעי ליה, הא כמו כן כתובים כל הפעלים שבפסוק זה בלא שם הכנוי יעקב, ויחן, ויקן, ויצב, וכולם מוסבים על השם יעקב שבתחלת הפסוק, וא"כ גם בפעל ויקרא כן הוא, ובאמת כן דרוש להיות ע"פ חקי הלשון, והרבה מאד לשונות כאלה במקרא, וכמו בפ' תולדות, ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו, מוסבים כל הפעלים אל שם עשו. ולכן נראה דקצור לשון בגמרא כאן, והכונה כמו שהיה אומר, דאי ס"ד למזבח קרא יעקב אל, א"כ ויקרא לו אל אלהי יעקב מבעי ליה. והבאור הוא, דלא הו"ל ליעקב לקרוא עצמו בשם ישראל [אלהי ישראל], שהרי עדיין לא נצטוה מהקב"ה על שנוי השם יעקב לישראל, ונצטוה על זה לאחר מעשה זו, כמבואר לקמן בפרשה (ל"ה י'), ומה שאמר לו המלאך למעלה לא יקרא עוד שמך יעקב וכו', לא היה זה צווי רק הודעה לצווי הבא, שכן יהיה, ומדקרא אל אלהי ישראל מוכח דהפירוש הוא שהקב"ה קראו ליעקב אל, ושיעור הפסוק ויקרא לו [ליעקב], אל, ומי קראו – אלהי ישראל. ולא קשה איך קראו הפסוק כאן להקב"ה בשם אלהי ישראל אחרי דעדיין לא נקרא יעקב כן, יען דהכתוב כתב ע"ש העתיד, וכמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ועיין במ"ר דרשה אחרת בפסוק זה, ונבארה אי"ה בר"פ תבא בפסוק הגדתי היום לה' אלהיך, יעו"ש. .(מגילה י"ח א')

הרחב דבר על בראשית פרק-לג

הרחב דבר: ל״ג:תתקמ״ג א׳ ועמו ארבע מאות איש. הודיע הכתו׳ כי עוד הי׳ רחוק ממנו במרחק שלא הי׳ מכירו אלא משום שראה איש מרחוק ומחנה של ד׳ מאות איש עמו הבין שהוא עשו: ב׳ ויחץ. ולא חצה עוד לחלק ולעשות לשני מחנות כאשר עשה אתמול. ואע״ג שהי׳ לו עוד פנאי לדבר שהרי ראהו מרחוק מ״מ שוב בטח לבו ממעשה המלאך שלא יכה לשחת מאומה. אך סימני הכנעה ראה יפה שעליו לעשות כי עוד אפשר שיכה עשו הכאה קלה כמו שנקע ירך יעקב ע״י המלאך. ע״כ עשה פעולה זו: ג׳ ועל שתי השפחות. כבר ביארנו דמש״ה כתיב כאן השפחות דכוון להעמידן ראשונה שנוחות לקבל הכאה אם תהיה: ל״ג:תתקמ״ד א׳ ואת לאה וילדיה. ולא כתיב את ילדיה כמו בכולן משום שהי׳ חסר דינה כדאי׳ במדרש: ל״ג:תתקמ״ה א׳ וישתחו ארצה וגו׳ עד אחיו. אל אחיו מיבעי כמו ויגש יעקב אל יצחק. אלא האי עד ולא עד בכלל כמו מראש ועד רגליו וכדאי׳ בערכין די״ח ב׳ שהוא אינו בכלל. ולא הגיעו עוד אליו ממש. מש״ה וירץ עשו לקראתו: ל״ג:תתקמ״ו א׳ ויבכו. שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא וכמו שרבי הי׳ אוהב אמתי לאנטונינוס וכן הרבה: ל״ג:תתקמ״ז א׳ וישא את עיניו. שהיו עומדים מרחוק לראות איך יהי׳ עם יעקב: ב׳ הילדים. שאתה רואה הן אשר חנן וגו׳ ולא אמר סתם אשר חנן וגו׳ שלא יחשוב כי גם הנשים המה בנותיו שהרי לא היו זקנות כמו יעקב. וישא עין להסתכל בהן אולי ישא לעצמו. אבל כאשר פירש הילדים. הבין כי הנשים הנה אמהות: ל״ג:תתקמ״ח א׳ ותגשן וגו׳. רמז להן או הודיעם כי ילכו: ב׳ ותשתחוין. כתיב כאן על האמהות בל״נ משום שהלכו שתיהן יחד ובניהן טפלות להן וניכרת הי׳ השתחוואתן יותר משא״כ בלאה שהיו ילדיה ששה סביב לה וניכרים יותר לכן כ׳ וישתחוו בל״ז: ל״ג:תתקמ״ט א׳ נגש יוסף ורחל. ידוע פרש״י ע״פ המדרש וי״ל עוד שהראה יוסף בזה שאוחז מדת יעקב להכניע עצמו לפני אויביו מש״ה הקדים להשתחוות ולא כשארי בנים שלא עשו אלא מדעת אביהם ולא מדעת עצמם. משא״כ יוסף אחז מדת אביו בזה הפרט כמ״ש להלן מ״ט כ״ד וכן לדורות היו מלכי ישראל מכניעים עצמם כמו שראינו מנהג אחאב עם מלך ארם אלא שלא הי׳ אז שעת הכושר לכך אבל מדת של יעקב ניכרת היטב : ל״ג:תתק״נ א׳ מי לך כל המחנה. רעו יגיד על משמעות שאלה זו כמו מי אלה לך. שמשמעו שיודע שהם שלו אבל אינו יודע לקרוא בשם היחס אם בניו או עבדיו. כך המשמעות כאן הבין שכל המחנה יש להם שייכות ליעקב באשר שאל את הראשון והשיבו לעבדך ליעקב וגו׳. ושוב לא שאל. אבל לא האמין בעצמו שיהא כל המחנה מתנה לו ע״כ חשב אולי יש להם יחס אחר ליעקב והולכים לענין אחר והשיב כי כולם למצוא חן וגו׳: ל״ג:תתקנ״א א׳ יש לי רב אחי וגו׳. דבשני אופנים נותן אדם לחבירו מתנה. א׳ עבד לאדונו כדי לרצהו. ב׳ עשיר לעני הנצרך מכש״כ אם העני הוא אחיו. ע״ז אמר יש לי רב אחי. א׳ כי אינני נצרך וגם הב׳ כי אינני אדון כי אם אח. ע״כ יהי לך אשר לך. אתה נצרך לזה הסך כמוני: ל״ג:תתקנ״ב א׳ כי על כן וגו׳. בזה שתקבל ממני הדורון יהא נראה שראיית פניך הוא כראות פני אלהים. היינו שאתה אדון לי: ב׳ ותרצני. וגם יהא נראה בזה שרציתני. אבל אם לא תקח ממני יהא נראה או שאין אתה אדון לי. או שלא רציתני ואני חפץ שיהא ניכר גם שניהם: ל״ג:תתקנ״ג א׳ קח נא את ברכתי. גם לפי טעם השני שאני כאח נותן לאחיו. ראוי שתקבל ברכתי. ואמר כאן ברכתי. דמשמעו הוא סך הראוי להתברך בו אפי׳ לעשיר. ואני איני צריך לה כלל: ב׳ כי יש לי כל. ומובן בזה שנוי לשון שתחלה אמר מנחתי ועתה אמר ברכתי. דתחלה אמר שיקבל בתורת עבד לאדונו עתה אמר בתורת אח לאחיו אפי׳ הוא עשיר: ג׳ אשר הובאת לך. כבר ביארנו שמוליכי המתנה נצטוו להוליך לשדה אדום אפי׳ לא יקבלום בדרך. ועשו כן וכבר הובאת לשם. ופי׳ ויפצר בו ויקח. נתרצה לקבלם ולא ישיב בחזרה: ל״ג:תתקנ״ד א׳ ואלכה לנגדך. כפרש״י בשוה לך. והוא כמו שביארנו המקרא עזר כנגדו. לפי צרכיו תעזרהו כך הפי׳ כאן לפי הילוכך אלך גם אני. כי הבין גם הוא שיעקב מוכרח לילך בנחת. ורצון עשו הי׳ בזה שיגיע יעקב לשדה אדום ושם יחלק לו כבוד כיד המלך בביתו: ל״ג:תתקנ״ה א׳ כי הילדים רכים וגו׳. ויהי קשה עליך העכוב כ״כ: ב׳ ומתו כל הצאן. דבשביל הילדים והבקר עוד הי׳ מקום לומר שימהרו מעט הדרך וכאשר יראו שהמה חולים מפני זה אז ינוח ויתעכב יעקב עד שישובו לבריאותם. ואם ירצה עשו אז למהר לביתו ילך לו. אבל מכאן יכולים לילך יחדיו ושמא לא תזיק להם המהירות מש״ה הוסיף דצאן הוא בהמה חלושה ואם יהיו נדפקים יום אחד ומתו. ולא תועיל עוד ההתעכבו׳ להתרפא: ל״ג:תתקנ״ו א׳ ולרגל המלאכה אשר לפני. הוסיף עוד טעם שאיני כדאי שילך עתה לשעיר לקבל כבוד מעשו כי כל עוד לבו במלאכת שמירת הצאן וגידול בנים אינו יכול לקבל כבוד ולהלוך נגד החיים בד״א הראוי: ב׳ עד אשר אבא. בעצמי: ג׳ אל אדני שעירה. ויהי לבי פנוי לכך: ל״ג:תתקנ״ז א׳ אציגה נא עמך. לשמירה ולשרתך ובזה נכלל ג״כ השגת כבוד מעשו שנותן עבדיו לשמירתו: ב׳ ויאמר למה זה אמצא וגו׳. נכלל בזה שתי כוונות. א׳ כשואל למה זה אמצא חן שתכבדני ותשתדל הרבה בזה. ב׳ למה זה. מה אני צריך לזה: ג׳ אמצא חן וגו׳. ולא תשלח עמי מאנשיך כלום כי תהי׳ חברתם עלי למשא. והבין מזה עשו שהתחברות יעקב עמו באהבה לא הי׳ אלא לצורך השעה ולא נוח לפניו להתרועע עמו ואת אנשיו ברגילות וכאשר כן באמת עין יעקב היא לשבת בטח בדד כמש״כ להלן מ״ו ד׳ ובס׳ דברים ל״ג כ״ח וע״ז קפיד עשו ולא דיבר עמו יותר אבל לא מצא לבבו להרע לו: ל״ג:תתקנ״ח א׳ לדרכו. ברוגז מעט ולא נפטרו זה מזה בנשיקה כמו לבן אלא הלך לו שעירה. ומש״ה לא הלך עוד יעקב לשעיר לקבל ממנו כבוד. אחר שראה פני עשו שאינו עמו עוד: ל״ג:תתקנ״ט א׳ ולמקנהו עשה סכות. פירשו חז״ל במגילה די״ז שעשה יעקב בסכות שנה ומחצה. למדו חז״ל זה משום שא״א לפרש כמשמעו שעשה למקנהו ממש סכות. דאין צאן נדרש לזה כלל. אלא לגדר. אלא ע״כ הפי׳ שעשה לעצמו ובניו סכות. לשני ימות הקיץ. ואחר שכן ע״כ הפי׳ ולמקנהו בשביל סיבת מקנהו שמשום הכי נתעכב כ״כ בדרך ולא הגיע לאביו וגם לא לבית אל להקים נדרו הכל היה משום מקנהו שהבין שצריכים לנוח כ״כ : ל״ג:תתק״ס א׳ עיר שכם. פי׳ הכתוב עיר. בשביל שמדבר באותה פרשה באדם ששמו שכם. מש״ה פי׳ הכתוב שבא לעיר ששמה שכם. ועוד י״ל כלפי דכתיב באברהם עד מקום שכם שאז לא הי׳ עדיין עיר באותו מקום. מש״ה כתיב ביעקב עיר שכם: ב׳ בבאו מפדן ארם. מיותר ללמדנו שזה המקום הראשון שהי׳ ראוי לבא מפדן ארם לא״י דזה שהי׳ בהר הגלעד. מחנים. סכות. לא היו אלא בשביל המקנה בעה״י ארץ מקנה: ג׳ ויחן את פני העיר. לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר ונקרא פני העיר והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה״ע. וברבה אית׳ חנן את הפנים שבעיר שלח להם דורונות וא״כ פי׳ ויחן נתן חן וכבוד. מזה יש ללמוד ד״א איך להתנהג בדרך: ד׳ חלקת השדה. מקום חלק בלי הרים וגבעות ועוד היום ידוע זה המקום המצוין בא״י שהיא ארץ הרים ובקעות: ל״ג:תתקס״ב א׳ אל אלהי ישראל. במדרש איתא קרא לעצמו אל. ואין הכונה שקרא לעצמו אל ח״ו. אלא הפי׳ שקרא לעצמו ישראל. ומש״ה נקרא הקב״ה אל אלהי ישראל. היינו שהתפלל לפני המזבח אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי ישראל. ונענש בשביל זה במעשה דינה כדאיתא במ״ר והיינו שאע״ג שאמר לו המלאך שיהיה נקרא ישראל אבל מ״מ עוד לא נקרא מהקב״ה כך. וכדאיתא פ׳ גה״נ דחכמים ס״ל דגה״נ בסיני נאמר מדכתיב ע״כ לא יאכלו ב״י ועדיין לא נקרא שמו ישראל :

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לג

רשב"ם: ל״ח:תתס״ט ל״ח:תת״ע א׳ כנעני – כתרגומו תגרא. כמו: כנעניה נכבדי ארץ. כנען בידו מאזני מרמה, כי מבנות כנען היו נזהרים. ל״ח:תתע״א ל״ח:תתע״ב ל״ח:תתע״ג א׳ והיה בכזיב – יהודה, ושם נולד לו בן. ל״ח:תתע״ד ל״ח:תתע״ה ל״ח:תתע״ו ל״ח:תתע״ז א׳ כי לא לו יהיה הזרע – ומקפידים היו בכך. ב׳ נתן זרע – חטף קמץ. שכל תיבת מלאפו"ם (=חולם) שטעמה באות אחרונה ותיבה שסמוכה לה טעמה באות ראשונה, הרי הם במקף והמלאפו"ם נהפך לחטף קמץ וכן: ארך אפים וגדל חסד. ואם שלש אלה לא יעשה לה, אבל את שלש הערים מלאפו"ם הוא. ל״ח:תתע״ח א׳ גם אותו – דרשו חכמים כי בעון כזה מת, על שהיה משחית זרעו שלא תתעבר ותכחיש יופיה. ל״ח:תתע״ט ל״ח:תת״פ ל״ח:תתפ״א ל״ח:תתפ״ב א׳ ותכס – ראשה. ב׳ בצעיף – שאין זה דרך אלמנות. ג׳ ותתעלף – כסתה פניה שלא יכירנה יהודה. ד׳ בפתח עינים – בשער של פרשת דרכים שהכל עוברים ונראים לעינים דרך שם, והמפרש שם עיר טועה. שהרי כתוב לפנינו היא בעינים ואלו היה שם עיר היה לו לומר בעינים הבי"ת חט"ף (שו"א שלא מצינו שיאמר בבית אל ביריחו בירושלים (בקמץ). ל״ח:תתפ״ג א׳ כי כסתה פניה – עכשיו לפי הפשט, כדכתיב: ותתעלף. ל״ח:תתפ״ד ל״ח:תתפ״ה א׳ עד שלחך – רפי שתשלח שלוחך שיביא הגדי וגם יש רגיל לומר לשון רפי בשליחות דורון כדכתיב: מנחה היא שלוחה אני שלחתי את הגדי. ל״ח:תתפ״ו א׳ חותמך – טבעתך. ב׳ פתילך – אזור. ג׳ ומטך – שלשה כלים הללו מזומנים לתת כי אינו מלבוש. ל״ח:תתפ״ז ל״ח:תתפ״ח ל״ח:תתפ״ט א׳ הקדשה – מיועדת ומזומנת לכל באיה, כדכתיב: וגם קדש היה בארץ. ולא תהיה קדשה מבנות ישראל. ל״ח:תת״צ ל״ח:תתצ״א א׳ תקח לה – מה שבידה. כי לא אשלח עוד אליה. ב׳ פן נהיה לבוז – לחזור אחר הקדשות. ל״ח:תתצ״ב א׳ זנתה תמר כלתך – וא"ת מי יודע אם אמת שזינתה? תדע שהרי גם הרה היא כבר. ב׳ ותשרף – לפי הפשט: כך היה מנהגם מאחר שזקוקה ליבם. ל״ח:תתצ״ג א׳ היא מוצאת – לאחר שהוציאוה שלחה הערבון ועדיין לא רצתה לגלות אלא לאיש אשר אלה לו. ל״ח:תתצ״ד א׳ צדקה ממני – יותר ממני, שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה, היא השלימה תנאי שצויתיה, אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה כי לא נתתיה לשלה בני. וכן: על צדקו נפשו מאלהים, יותר מאלהים. וכן בשאול: ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני. יותר ממני. ב׳ ולא יסף – ולא הוסיף שאם אתה מפרשו ולא פסק היה לו לכתוב ולא יסף (נ"א יסוף עוד [מ]לדעתה. ל״ח:תתצ״ה ל״ח:תתצ״ו ל״ח:תתצ״ז ל״ח:תתצ״ח א׳ זרח – בשביל השני שהוא אדום. וזרח לשון אדמומית הוא, כדכתיב: והצרעת זרחה במצחו. וכן כל זריחת שמש בבקר ובערב אדום הוא, וכתיב: ויהי בבקר והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. וכן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה: האי שמשא סומקתא היא והאי דלא סמקא אלא בפניא ורמשא משום דנהורין לא ברי, בשביל מאור היום הגדול.

תולדות יצחק על בראשית פרק-לג

תולדות יצחק: ל״ה:א׳י״ז א׳ ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב הפשט ידוע ויתכן בעבור שכל הארץ ההיא היה להם עבודה זרה ואלוה אחד לכלם ואנשי שכם נתיהדו ועשו ברית מילה ומרדו באלהי הארץ ההיא והמילה שמלו עצמם היתה מחתה ושבר לאלוה שלהם לזה אמר ויהי חתת אלהים שהיה הברית מילה והגרות שנתגיירו חתת אלהי' שלהם וקלון ועל מי היה הקלון לערי' אשר סביבותיהם ולכן לא רדפו אחרי בני יעקב שלקחו נקמתם ונקמת אלהיהם בהריגתם ושמחו בה: ל״ה:א׳כ״ח א׳ כברת ארץ כתב הרמב"ן מנחם פירוש לשון כביר ואומר אני שהוא שם למדת קרקע לשון רש"י והנכון מה שפירש רד"ק שהכף לדמיון ואינה שרשית והוא מלשון היו לברות למו אכילה מועטת בבקר ופירושה שיעור מהלך ארץ מהבקר עד עת האוכל זה כתבתי תחלה ועכשיו שזכיתי ובאתי לירושלים שבח לאל ראיתי בעיני שאין מקבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י ואין בו תואר רק הסכמה ברוב השמות והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכיון:

צרור המור על בראשית פרק-לג

צרור המור: ל״ד:תשפ״ט א׳ ואמר ותצא דינה בת לאה. להורות כי לא שלו ולא שקט. ובהיותו שלו ושלם. מיד והנה אשה לקראתו יוצאת שלא כמנהג בנות ישראל הצנועות. וזהו בת לאה ולא בת יעקב. ואע"פ שנולדה ליעקב לא למדה מדרכיו ומוסריו. וזהו לראות בבנות הארץ ולעשות כמעשיהן. ולכן וישכב אותה. כמו שאמר בפסוק ותצא לאה לקראתו וגומר וישכב עמה בלילה ההוא. כי די שיאמר ויקח אותה ויענה. ואמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ולא בת לאה. להורות שהנושא אשה ראוי להביט בב' דברים. האחד לבדוק במשפחת בית אביה. והשני לבדוק בה שתהא ראויה. ולכן אמר בכאן ותדבק נפשו בדינה. מצד האב אמר בת יעקב. ומצדה אמר ויאהב את הנערה. ויעקב שמע כי טמא דינה בתו. ולא אמר כי ענה או שכב את דינה אלא טמא. כי על זה חרה לו איך רוח טומאה נחה על זרעו זרע טהור וקדוש. ועכ"ז החריש יעקב עד בואם. וזה להורות על חכמתו וסבלנותו מורגל בתלאות ובלהות. ואולי רמז כמו וידום אהרן שהצדיק הדין ושתק. כי הוא המסבב בשלוח כל בניו עם המקנה. כי אם היו קצתם בבית ילווה וישמרוה. ולפי שראוהו מחריש אמר שיצא חמור לדבר אתו. אחר שלא ראוהו בוכה וצועק בקול מר: ל״ד:תשצ״ה א׳ ובני יעקב באו מן השדה. בענין שלא היה לו מקום לדבר אתו. ויתעצבו האנשים מצד היותם גבורים ונשתה גבורתם ולא הועיל להם גבורתם. ויחר להם מאד אע"פ שלא יהיו גבורים. מצד הנבלה שעשה בישראל. וכ"ש היות נבלה מזמה ובבת יעקב. וכן לא יעשה באיש אחר כ"ש בבת יעקב. ואז דבר חמור ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. לומר חשקה נפשו בלי טעם. כי אחרות היו בארצנו יפות ממנה. והוא ע"ד כי בי חשק בלי טעם ודעת שאפלטהו. אבל כשידע שמי אשגבהו. ולפי שדברי חמור בלי טעם ודעת שאמר והתחתנו אותנו ואתנו תשבו. כי אחר שלקחו בתם באונס היו רוצין להתחתן ולא יעשה כן. לא השיבו לו דבר. ולפי שראה שכם דברי אביו שהיה שלא כהוגן. וראה אותם נעצבים בלבם ועלה חרונם באפם ונראה בפניהם. אמר להם אמצא חן בעיניכם. כלומר איני מבקש מכם כלום אלא שאמצא חן בעיניכם ושתראו לי פנים שוחקות וכל אשר תאמרו אלי אתן. או שאמר אמצא חן בעיניכם. כלומר אני רואה דברי אבי שאין הדין עמו לאנוס האשה ולשכב עמה ולהתחתן אח"כ. ולכן אני שואל מכם דרך חן וחסד ולא מתורת דין ומנהג. וזהו אמצא חן בעיניכם. ע"ד ונח מצא חן ולא מכח הדין: ל״ד:ת״ת א׳ ואמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאמר ואשר תאמרו אלי אתן ונראה ע"ד מתנה. לזה אמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאני חייב מן הדין כמוהר הבתולות. ולפי שהיו דברי שכם יותר מקובלים מדברי אביו. אמר ויענו את שכם בראשונה ואח"כ ואת חמור אביו. ואמר במרמה על שדברו אחד בפה ואחד בלב והראו להם פנים שוחקות כמאמר שכם. ובקרבם ארבם. או שיאמר הסבה שענו בני יעקב קודם שיענה אביהם היתה. לפי שהיו רוצים לדבר במרמה כפי עושי הנבלה. כי אם היה דבר חכמה לא היו מדברים לפני אביהם ולהם היה ראוי לדבר במרמה. כי יעקב נקרא איש תם שאינו חריף לרמות. ולכן השיבו זה בלי עצת אביהם. כי יעקב בכל אלו הדברים לא דיבר דבר לפי שהיה עצב וכואב על דבר הנבלה כי חרפה היא לו. כאומרו לשכב את בת יעקב. וכמאמר התורה את אביה היא מחללת. ולהם היה ראוי לדבר בדבר הנבלה בלי עצתו לפי שהיו כלי חמס מכרותיהם. ולכן אמר להם בסודם אל תבא נפשי. ואולי ויענו בני יעקב הם שמעון ולוי ולא כולם. והם נכנסו בעובי הקורה יותר מאחיהם ונתנו זאת העצה. ולכן אמר בשעת הפועל ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה. לפי שהם מסרו עצמם עליה בעצה ובמעשה וראו כולם שהיתה עצה נכונה ושתקו והסכימו עמהם בפועל. דכתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. כי שמעון ולוי לא ראו לעשות זה אלא להרוג הזכרים אבל הנשים והטף מה חטאו. וכן לא רצו לשלוח יד בביזה בענין שלא יאשימום שבעבור חמדת הממון עשו מה שעשו. ולא היה כן אלא בשביל היותם אחי דינה. ולכן ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. כי זה היה תכליתם. אבל הנשארים אמרו שראוי שיבוזו כל העיר אחר אשר טמאו אחותם. וכולם היו במעל וכולם חייבים ואשמים. ואחר שלא מיחו ביד שכם ראוי להחרים כל רכושם. וזאת היא הסבה עצמה שהרגו שמעון ולוי כל הזכרים אחר שלא מיחו בידם. ובזה מסולק הספק שיש בזאת הפרשה. כי אם שכם חטאה העיר כולה מה חטא. וכ"ש שקבלו עליהם ברית מילה ולא שאלו יותר מהם. אבל היה הענין כמו שכתבנו כי כולם חייבים אחר שלא מיחו בידם. והברית שקבלו לא היה לשם שמים אלא לשם חמדה וגזל שאמרו להם מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם. ורבותינו זכרונם לברכה עשו מדרש ואמרו כי כשאמרו להם האנשים האלה שלמים הם אתנו. אמרו להם כבר אתם יודעים כי זאת הארץ עתידים בני יעקב לכבשה ולהרוג כל נשמה. כי כן היה מסורת בידם. ואם ילכו עכשיו יפרו וירבו ויעשו רצונם. ועכשיו הם מתי מספר והם שלמים ושלוים אתנו ורוצים לישב בארץ ואינם נשמרים. מוטב שנחתוך אבר מן החי כדי להציל כל הגוף. ופתע פתאום נבוא עליהם ונכם ונקח כל שללם. הדא הוא דכתיב מקניהם וקניינם הלא לנו הם. והמשל אומר הבא להרגך השכם להרגו. ומכאן הותרו בני יעקב להרגם ולשלול שללם. והנראה לפי פשט הפסוק כי בני יעקב לא עשו דבר שלא כהוגן. כי כל מה שעשו להם התנו עמהם. ולפי שהם לא הבינו הדבר שהיו פתאים בני חם. אמר הכתוב שהיה במרמה. וזהו ויענו בני יעקב במרמה. והם אמרו להם שני דברים. האחד אשר טמא את דינה אחותם. והב' לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולכן תמצא שאמר בראשונה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ואחר כך חזר לומר ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה. וחמור ושכם לא הבינו זה לפי שהיה דברו דק וזך מאד. כי הם חשבו שאחר שהמולו בשר ערלתם היו פטורים. כמו שאמרו להם לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והם לא ראו ולא ידעו בחשיכה יתהלכו ולא הבינו מה שאמרו להם בראשונה. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. אשר פירושו אצלי שדברו את שכם ואמרו לו בפירוש אשר טמא את דינה אחותם. ודבר הטומאה הוא דבר מכוער מאד אין לו תשלומין בממון. באומרו ואשר תאמרו אלי אתן לא יכופר להם עד ימותון. ועל מה שאומר להם ותנו לי את הנערה לאשה. השיבו להם בפנים שוחקות לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה. וראוי לכם למול בשר ערלתכם. ואם לא תשמעו להמול נקח את בתנו ונלך ולא תהיה לך לאשה. אבל דבר הטומאה ישאר ליום מחר. והם היו פתאים אשר בשר חמורים בשרם. והבינו כי בזה היה הכל מכופר. ולא ראו כי דבר הטומאה היא העיקרית כמאמרם באומרם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ובזה היו חייבים מיתה הם וכל בני העיר. ולכן אמרו וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפי שלא עשו כלום במה שעשו בענין הטומאה שטמאו לדינה נשאר עדיין בידם. לזה אמר וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפיכך ויקחו שני בני יעקב אחי דינה שטמאו אותה איש חרבו ויבואו על העיר שהיו יושבים בטח בחשבם שכבר פרעו חובם. וזהו שאמר מיד בני יעקב הנשארים שהבינו כוונת לוי ושמעון בענין הטומאה. באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. שהוא היה התנאי הראשון כמאמרם למעלה וידברו אשר טמא דינה אחותם. וזהו אשר טמאו אחותם. וכולם היו חייבים ואשמים. כי באופן אחר מיותר הוא מה שאמר אשר טמאו אחותם. ולפי ששמעון ולוי היו בעלי העצה והפועל. כתוב בו ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. רמז בזה שדעת יעקב היתה צלולה ולא היה בעצה נבערה כזאת. כאומרם בסודם אל תבא נפשי. ועכשיו עכרתם אותי כי יאמרו הכל שבעצתי היה כל זה. ועוד שאני נבאש ביושב הארץ ולא יתנו לי מקום ליכנס ביניהם ואשאר בשדה ונאספו עלי והכוני. והם השיבו לו הכזונה יעשה את אחותנו. ונראה שרצונך היה שנהיה לעם אחד ונשב עמהם ונקח מהם שדות וכרמים בשכר הנבלה. כמו שעושים לזונה. וכן תשאר דינה בבית שכם ויעשה ממנה זונה. כי כל בעילותיו בעילת זנות. ורעה עוד מזאת שתשאר הדבר לשמצה בקמינו שיאמרו זאת אחות שמעון ולוי הזונה אשר שכב אותה ויעניה ואחר כן נתנוה לו לאשה ואנה נוליך חרפתנו וכלימתנו. ואיה פה גבורתנו אשר ראינו צרת נפשה בהתחננה אלינו. ואומרת אוי נא לי כי בא בי ערל וטמא וענני ולחצני ושפך לארץ דמי בתולותי וקירות לבי הומה לי. ולכן כלה מדברותיך המולות המולות ומה לך אצל נגעים ואהלות. כי השם דבר בנו ומלתו על לשוננו זכר. במאמר המול לכם כל זכר. וכשראה יעקב קושט דבריהם שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה באתהו מיד הדבור. וא"ל קום עלה בית אל ושב שם לא תירא ולא תחת. כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל ולא תירא ולא תחת כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים. ולכן קום עלה מזה לבית אל שהוא מקום קדוש ושב שם ולא תשב בכאן. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה. ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז"ל. ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב. ובסבת זה בא לו צרת דינה והוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריו. ולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל. כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו. ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. אחר שהוא עצמו נדר ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצר הרע הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה ויגע בכף יריכו לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. ולפי שנגע בכף הירך לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה שהוא סוד הירכים הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו. וזהו כי לא יכול לו. נתן לו השם בטן וירך של סוטה כדכתיב בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן כמו שנאמר במשה. חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה. הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם. ותורתם משמרתם ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו. רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם עד יתקיים מאמר הכתוב וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור הוא חמור אבי שכם במעשה דינה שנשכו וטמא דינה בתו. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואם. כי לבניו ניתן הנקמה של חמור ונזדווגו עמו שור וחמור. הם שמעון שנקרא שור. ולוי נקרא חמור. שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור. וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו וכן יהי רצון:

אבן עזרא על בראשית פרק-לג

אבן עזרא: {ב} ושם רחל ויוסף באחרונה אולי ימלטו בעבור אהבתו אותם: {ד} הדרש על נקודות וישקהו. טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו: {ה} מי אלה לך. מי אלה עמך או מי אלה שלך הם: חנן. כמו נתן וכמוהו חנונו אותם גם חנם כמו הם: {ח} מי לך. מי לעולם ימצא על אדם. ופי' מי הוא זה ששגרת לו כל המנחה הזה או מי במחשבתך: {י} אל נא. אל יאמר אדוני כן. וכבר הודעתיך דקדוק הנגיד: כראות פני אלהים. מלאך. ורבי המפרשים אומרים כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו כי הנה המלאך לא יכול לו אף כי בן אדם. ואין מלת שרית עם אלהים כמו וישר אבימלך על ישראל כי אין עם כמו על. רק פירושו שר תחשב עם המלאכים ועם אנשי שרים. ושואלים ישאלו מה טעם ויזרח לו השמש והלא ברגע אחד זורחת בכל העולם. ושאלתם תהו כי עת זרוח השמש בכל מקום ישתנה. והנה בין ירושלים ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפי' ושמה לוק"א שעה ושליש שעה וברחב י"ב מעלות. וזה הדבר ברור בלא ספק. ופי' והוא צולע שהיה הולך על צלעו האחת. וטעם על כן זכר לדבר: {יב} נסעה. יש אומרים שהוא לשון צווי כמו שלחה הנער וכן נפלו עלינו: ונלכה. כולנו ושאני אלך לנגדך לא אזוז ממך. ויתכן להיותו כמו ונסעה מנהר ההוא נסע כלנו ואני אלך לנגדך: {יג} כי הילדים רכים. כי הגדול שבהם י"ב שנה יש לו וימים מספר: עלות. כמו עלות ינהל. הנה ההרות שעלו עליהם העתודים על כן נקראו עלות: וטעם עלי. עלי לשמרם שלא יבואו לידי נזק: ודפקום. ואם דפקום המנהיגים אז ימותו כל הצאן: {יד} אתנהלה. כמו אתנהל עמם: לאטי. היו"ד נוסף או יהי' לשון יחיד מדבר: לרגל המלאכה. בעבור המקנה שהוא מלאכתי. והקרוב אלי כי פי' המלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו. גם הממון יקרא כך. כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ומזאת הגזרה מלת מלאך בעבור שהוא תחת רשות השולח. ויהיה לרגלי כמו ויברך ה' אותך לרגלי ויתכן להיות לרגל כמשמעו שהוליכם על רגליהם: {טו} וטעם למה זה. אין לי צורך: {יח} ויבא יעקב שלם. שם התאר. והטעם שבא בשלום שלא אירע לו שום מאורע כי עתה יחיל לספר מאורע דינה: {יט} חלקת השדה. חלק בשדה והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא: {כ} ויאמר הגאון כי ויקרא לו אל אלהי ישראל. כן פירושו שקרא אל. אל השם. והנכון הוא שכן הוא שם המזבח. וכן מזבח משה קרא שמו ה' נסי בעבור הנס שעשה השם במקום ההוא. וכן בשוב השכינה אל ירושלים תהי נקראת ה' שמה וכן בעבור שעזר השם את יעקב קרא שם המזבח שעבד שם השם אל אלהי ישראל. והטעם שהוא חזק ותקיף: אלהי ישראל. שהצילו בדרך ובא שלם אל ארץ כנען כי שם שכם וסכות. ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות כי דינה לא היתה בת שבע שנים גם שמעון ולוי קטנים היו:

מיני תרגומא על בראשית פרק-לג

מיני תרגומא: מ״ו:א׳שצ״א א׳ במורה נבוכים תמה על דעת אונקלוס כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה. ומתרגום וירד ה׳ (בראשית י״א ה׳) וְאִיתְגְלֵי, ארדה נא (בראשית י״ח כ״א) אִיתְגְלֵי כְעַן וא״כ למה תרגום כאן אֲנָא אֵיחוּת עִמָךְ, והנה פירושו של המורה נבוכים בזה וכיוצא בזה תמצא שהאריך כאן הרמב״ן וסותר פירושו ובונה פירוש גדול ונורא דלמה יברח אונקלוס מן התנועה וירחיק השמיעה ג״כ מיראתו שתורה על גשמות ולא יברח מן האמירה והדבור ולא מן הקריאה בשום מקום אלא בכלם יתרגם וַאֲמַר יְיָ, וּמַלֵל יְיָ, וּקְרָא יְיָ לְמֹשֶה, והיא גם היא תורה על גשמות והיה לו לתרגם ויתאמר מן קדם ה׳ או יאמר יקרא דה׳ או ויתרעי ה׳ כפי הראוי בענין. וכן האריך במלת שְׁכִינְתֵּיהּ ובמלת מֵימְרָא ובמלת מֵימְרִי ובמלת יְקָרָא ומפני כבוד השם הסתר דבר לא רציתי להעתיק כל דבריו של גדול הרמב״ן. ומצוה על המהדרין להדר לעיין שמה והחכמה תנוח בלב נבון. וסיום דבריו בזה״ל אבל מה שאמר כאן אֲנָא אֵיחוֹת עִמָךְ רצה לרמוז בו מה שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם ע״ש: אמנם בגמרא שלפנינו מגילה דף כ״ט. איתא בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב״ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם שנא׳ הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וכו׳ גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמ׳ למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין להגאל וכו׳ ואמנם נוסחת הרמב״ן לא ומצאתי אף בילקוט. ועיין שבת דף פ״ט: אמרה לו אנכי ארד עמך מצרים ולא בקש עלינו רחמים:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לג

תרגום אונקלוס: {א} וּזְקַף יַעֲקֹב עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא עֵשָׂו אֲתָא וְעִמֵּהּ אַרְבַּע מְאָה גֻּבְרִין וּפַלִּיג יָת בְּנַיָּא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא: {ב} וְשַׁוִּי יָת לְחֵינָתָא וְיָת בְּנֵיהֶן קַדְמָאִין וְיָת לֵאָה וּבְנָהָא בַּתְרָאִין וְיָת רָחֵל וְיָת יוֹסֵף בַּתְרָאִין: {ג} וְהוּא עֲבַר קֳדָמֵיהוֹן וּסְגִיד עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִקְרְבֵהּ עַד (נ"י לְוַת) אֲחוּהִי: {ד} וּרְהַט עֵשָׂו לְקַדָּמוּתֵהּ וְגַפְּפֵהּ וּנְפַל עַל צַוְּארֵהּ וְנַשְׁקֵהּ וּבְכוֹ: {ה} וּזְקַף יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת נְשַׁיָּא וְיָת בְּנַיָּא וַאֲמַר מָן אִלֵּין לָךְ וַאֲמַר בְּנַיָּא דִּי חַן יְיָ יָת עַבְדָּךְ: {ו} וּקְרִיבָן לְחֵינָתָא אִנוּן וּבְנֵיהֶן וּסְגִידוּ: {ז} וּקְרִיבָא אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ: {ח} וַאֲמַר מָן לָךְ כָּל מַשְׁרִיתָא הָדֵין דִּי עֲרָעִית וַאֲמַר לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: {ט} וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ: {י} וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי: {יא} קַבֵּל כְּעַן יָת תִּקְרֻבְתִּי דְּאִתּוֹתִיאַת לָךְ אֲרֵי רַחִים עֲלַי (קֳדָם) יְיָ וַאֲרֵי אִית לִי כֹלָּא וְאַתְקֵף בֵּהּ וְקַבִּיל: {יב} וַאֲמַר נִטַל וְנֵהָךְ וְאֵיהַךְ לְקָבְלָךְ: {יג} וַאֲמַר לֵהּ רִבּוֹנִי יְדַע אֲרֵי יָנְקַיָּא רַכִּיכִין וְעָנָא וְתוֹרֵי מֵינִקְתָּא עָלָי וּדְחוֹקִנּוּן יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא: {יד} יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִּי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דִּי אֵעוֹל לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר: {טו} וַאֲמַר עֵשָׂו אֶשְׁבּוֹק כְּעַן עִמָּךְ מִן עַמָּא דְּעִמִּי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: {טז} וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָׂו לְאָרְחֵהּ לְשֵׂעִיר: {יז} וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת וּבְנָא לֵהּ בֵּיתָא וְלִבְעִירֵהּ עֲבַד מְטַלָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סֻכּוֹת: [ס] {יח} וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים קַרְתָּא דִּשְׁכֶם דִּי בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן בְּמֵיתֵהּ מִפַּדַּן דַּאֲרָם וּשְׁרָא לָקֳבֵל (אַפֵּי) קַרְתָּא: {יט} וּזְבַן יָת אַחֲסָנַת חַקְלָא דִּי פְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ מִידָא דִּבְנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם בְּמֵאָה חוּרְפָן: {כ} וַאֲקֵם תַּמָּן מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לג

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּזְקֵיף יַעֲקב יַת עֵינוֹי וַחֲמָא וְהָא עֵשָו אָתֵי וְעִמֵיהּ אַרְבַּע מְאָה גוּבְרִין פּוּלְמוּרְכִין וּפַלֵיג יַת בְּנַיָא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא: {ב} וְשַׁוִי יַת לְחֵינָתָא הִינָן וּבְנֵיהֶן בְּקַדְמֵיתָא אֲרוּם אָמַר אִלוּ אָתֵי עֵשָו לְחַבְּלָא בְּרֻבַיָא לְמֶעֱבַד זְנוּ בִּנְשַׁיָא יַעֲבֵּיד בְּאִילֵן וּבְגוֹ פִּתְגָמָא הָדֵין נְקוּם וְנַגַח עִמֵיהּ קְרָבָא וְיַת לֵאָה וְרִיבָהָא בַּתְרָאִין וְיַת רָחֵל וְיַת יוֹסֵף בַּתְרָאִין: {ג} וְאִיהוּ עָבַר לְקָדָמֵיהוֹן מַצְלֵי וּבְעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וְגָחַן עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִיקְרְבֵיהּ עַד אָחוֹי: {ד} וּרְהַט עֵשָו לִקְדָמוּתֵיהּ וְגַפֵיף לֵיהּ וְאִתְרְכִין עַל צַוְורֵיהּ וּנְשֵׁיק לֵיהּ וּבְכוּן עֵשָו בָּכָא עַל צַעֲרָא דְשִׁינוֹי דְאִיתְמִזְמִיזוּ וְיַעֲקב בָּכָא עַל צַעֲרָא דְצַוָורֵיהּ: {ה} וּזְקַף יַת עֵינוֹי וַחֲמָא יַת נְשַׁיָא וְיַת רַבְיָא וְאָמַר מַאן אִלֵין לָךְ וְאָמַר בְּנַי הִינוּן דְאִתְיְהִיבוּ לִי בְּמֵיחוּס מִן קֳדָם יְיָ עַל עַבְדָךְ: {ו} וּקְרִיבַן לְחֵינָתָא הִינוּן וּבְנֵיהֶן וּגְחִינָן: {ז} וּקְרִיבַת אוּף לֵאָה וּבְנָהָא וּגְחִינָן וּבָתַר כֵּן קָרִיב יוֹסֵף וְאִתְעַתַּד קָמֵי רָחֵל וְכַסְיָיהּ בְּקוֹמָתֵהּ וּגְחִינָן: {ח} וַאֲמַר מַן לָךְ כָּל מַשְׁרֵי הָדֵין דְאַרְעִית וַאֲמַר דוֹרוֹן הוּא דְשַׁדְרִית לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי: {ט} וַאֲמַר עֵשָו אִית לִי נִכְסִין סַגִיאִין אָחִי יִתְקַיֵים לָךְ מַאן דְאִית לָךְ: {י} וַאֲמַר יַעֲקב לָא תֵימָא כֵּן בְּבָעוּ אִין כְּדוּן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ וּתְקַבֵּל דוֹרוֹנִי מִן יְדִי אֲרוּם בְּגִין כֵּן חָמִית סְבַר אַפָּךְ וּדְמֵי לִי הֵי כְּמִיחְמֵי אַפֵּי מַלְאָכָא דִידָךְ דְהָא אִתְרְעִיתָא לִי: {יא} קַבֵּיל כְּדוֹן יַת דוֹרוֹן דְאִתַּתְיָא לָךְ אֲרוּם אִתְיְהֵב לִי בְּמֵיחוּס מִן קֳדָם יְיָ וַאֲרוּם אִית לִי נִכְסִין סַגִיאִין וּדְחַק בֵּיהּ וְקַבֵּיל: {יב} וַאֲמַר נְטַיֵיל וּנְהַךְ וְאָזִיל לְקִבְלָךְ עַד דְתִמְטֵי לְבֵי מְשׁוּרַיִיךְ: {יג} וַאֲמַר לֵיהּ רִבּוֹנִי יְדַע אֲרוּם טַלְיָיא חַטְיָן וְעָנָא וְתוֹרֵי דְמֵיַינְקַן עָלַי וְאִין דְחִיקְנָא לְהוֹם יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא: {יד} יְעִיבַּר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי וִיטַיֵיל קֳדָם עַבְדֵיהּ וַאֲנָא אִידְבַּר בִּנְיָיחָא לְבִלְחוֹדוֹי לְרֶגֶל עִיבִדְתָּא דְאִית קֳדָמָי וּלְרֶגֶל אוּלְפַן טַלְיָא עַד זְמַן דְאֵיתֵי לְוַת רִיבּוֹנִי לְגַבְלָא: {טו} וַאֲמַר עֵשָו אֶשְׁבּוֹק כְּדוּן עִמָךְ מִן פּוֹלְמוּסִין דְעִמִי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם רִבּוֹנִי: {טז} וְאִתְעֲבֵיד נִיסָא לְיַעֲקב וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָו לְאָרְחֵיהּ לְגַבְלָא: {יז} וְיַעֲקב נָטַל לְסוּכּוֹת וְאִיתְעַכֵּב תַּמָן תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא וּלְגֵיתוֹי עָבַד מַטְלָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סוּכּוֹת: {יח} וְאָתָא יַעֲקב שָׁלֵם בְּכָל דִילֵיהּ לְקַרְתָּא דִשְׁכֶם דִי בְאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתֵיהּ מִפַּדַן אֲרָם וּשְׁרָא לְקָבֵיל קַרְתָּא: {יט} וּזְבַן יַת אַחֲסָנַת חֲקַל דִפְרַס תַּמָן מַשְׁכְּנֵיהּ מִן יַד בְּנֵי חֲמוֹר אָבוּי דִשְׁכֶם בְּמֵאָה מַרְגַלְיָין: {כ} וְאָקִים תַּמָן מַדְבְּחָא וְתַמָן יְהַב מַעְשְרַיָא דְאַפְרֵישׁ מִן כָּל דִילֵיהּ קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לג

תרגום ירושלמי: ד׳ וּרְהַט עֵשָו לִקְדָמוּתֵיהּ וְחַבֵּיק יָתֵיהּ וְאִתְרְכִין עַל צַוְורֵיהּ וּנְשֵׁיק יָתֵיהּ עֵשָו הֲוָה בָּכִי עַל דִקְהָן שִׁינוֹי וְיַעֲקב הֲוָה בָּכִי עַל שַׁעֲשִׁיעַת צַוְורֵיהּ: י״ג אֲרוּם טַלְיָיא חַטְיָין: י״ט מַרְגַלְיָן:

רלב"ג על בראשית פרק-לג

רלב"ג: מ״ז:רנ״ו א׳ פרשת ויחי יעקב ב׳ ויחי יעקב וגו' עד ויקרא יעקב אל בניו ג׳ והנה דברי הספור מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים בזה והתועלות המגיעות מזה הספור: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי שיהיה האדם זריז להשתדל במה שצריך לו קודם שיצטרך שאם היה מאחר ההשתדלות בו עד בא עת הצורך הנה יקרה לו אם שלא ימצא לו אז או שימצא לו באופן חסר מחזק המהירות. ולזה תמצא שיעקב השתדל בעניין קבורתו קודם היותו חולה החולי אשר מת בו: ה׳ התועלת השני הוא שראוי לאדם שיתחבר עם אנשי משפחתו בחייו כי בזה יהיה לו מהם העזר הראוי שיהיה לאדם ממשפחתו. הלא תראה כי גם אחר המות השתדל יעקב שיהיה עם אנשי משפחתו. ולזה בקש מיוסף שישכיבהו עם אבותיו: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם להשמע לשאלת אביו ממנו ואם היה קשה ולא ימנעהו מזה עוצם מדרגתו בממשלה. הלא תרא' כי יוסף עם היותו מושל נכנע לבקשת אביו עד שכבר נשבע לו לעשות כדבריו ואם היה בזה מהקושי ליוסף לרב טרדתו בענין הממשלה והיותו יוצא חוץ ממשלתו דרך לא מעט: ז׳ התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתן תודה לשם יתעלה בהשיגו מבוקשיו כי בזה יתישב בלב האנשים שהכל הוא מאתו יתעלה כמו שהוא האמת בעצמו. ולה נתן יעקב תודה לשם יתעלה כאשר ראה שהשיג מבוקשו והשתחוה לו ואם היתה זאת ההשתחואה ליוסף הנה יהיה בזה תועלת ללמדנו שראוי לאדם שיתן תודה למי שיגמלהו טוב ואף על פי שיהיה לו חוק עליו הלא תראה שיעקב השתחווה ליוסף כשנדרש לאשר שאל ממנו ולזאת הסבה תמצא שהשתחווה יוסף ליעקב כאשר רצה לברך בניו: ח׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא שראוי לאדם לחלוק כבוד למלכות ואעפ"י שהיה המולך. מי שהוא ראוי שיגיע לו מאתו כבוד כאלו תאמר שהיה בנו כמו הענין ביוסף עם יעקב וזה שיעקב כבד בנו והתחזק לשבת על מטתו לכבודו מפני היותו מושל בארץ ההיא כי בזה תועלת לתקון המדינה מה שלא יעלם ממנו: ט׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשישתדל במציאות דבר מה צריך אליו שיעשה זה באופן מהקייום יוכל לבטוח בטחון שלם שכבר ימצא לו הענין ההוא בעת צורכו אליו כי לולי זה אולי יהיה ההשתדלות ההוא לבטלה. ולזה תמצא שיעקב לא הסתפק במאמר יוסף לו שיעשה כדברו אבל רצה עם זה שישבע לו: י׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיאהב היותר שלם מבניו יותר ואף על פי שאין לו קדימה זמנית על האחרים. ולזה תמצא שנתן יעקב זאת המתנה שיעדהו השם יתעלה עליה שיהיה לקהל גוים לבני יוסף למעלתו ולא נתנה לבני ראובן ואם הוא הבכור לפי האמת אבל עשוק הבכורה מראובן לחסרונו ונתנה ליוסף כמו שאמר בספר דברי הימים ובחללו יצועי אביו נתן הבכורה ליוסף וזאת הבכורה שנתן היתה שנטל שני חלקים בירושת הארץ כמו שקדם. ולזאת הסבה בעינה שם ימינו על ראש אפרים ואף על פי שהוכרח בזה לשכל ידיו ולא רצה לשים אותה על ראש מנשה ואם הוא הבכור: י״א התועלת השמיני הוא בדעות. והוא שהנבואה תגיע לנביא בעתידות אשר יקרו לאיש מה כשישים מחשבתו באיש ההוא ולזה שאל יעקב שיגיש אליו מנשה ואפרים בדרך שיראה אותם ראות שלם כי בזה ישלם לו שישים מחשבתו באיש איש מהם ויודע לו הנבואה מה שיקרה להם: י״ב התועלת התשיעי הוא בדעות. והוא להודיע השגחת השם יתעלה ביראיו להציל אותם מכל רע באמצעות מלאך ולה אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע ויתבאר מזה שהמופתים שיעשה השם יתע' בזה האופן שישגיח בדבקים בו הוא נעשה באמצעות מלאך וכבר ביארנו זה במה שאין ספק בו בסוף הששי מספר מלחמות השם. ושם נתבאר שזה המלאך הוא השכל הפועל ושם נתבאר גם כן שזה מסכים למה שאמרו ז"ל ועברתי בארץ מצרים אני ולא המלאך: י״ג התועלת העשירי הוא בדעות. והוא להודיע שברכת הנביא לאשר יברכם תהיה לפי מה שיאות להם לפי עניינם ושאין בבחירת הנביא לברך יותר מי שהוא ראוי מעט לברכה ולזה תמצא שאמר יעקב ליוסף בבקשו ממנו שישית יד ימינו על ראש מנשה שהוא לא רצה בזה לפי שעקר ברכתו הוא לאפרים מצד מה שהוא ראוי שיגיעו אליו מהטובות ולזה אמר גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל וגומר ולזה יהיה מה שברכם בשידגו לרב בקרב הארץ מתקיים יותר באפרים ממה שיתקיים במנשה ואלו היתה הברכה הזאת לפי בחירת יעקב לא היה התנצלות ליעקב על זה בזה המאמר בשלא שת ימינו על ראש מנשה כמו ששאל ממנו יוסף:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il