——–
א. ותקח האשה בית פרעה וכו'. וינגע ה' את פרעה וכו'. ויקרא פרעה לאברם וכו'. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאישה ועתה הנה אשתך קח ולך וכו' (יב.טו-יט)
יש לדקדק בדברי פרעה, באומרו: למה אמרת אחותי היא ואקח אותה "לי" לאישה. דלכאורה מהו שהוסיף תיבת "לי"?
ב. ועתה הנה אשתך קח ולך (יב.יט)
פירש רש"י – "קח ולך"- ולא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו: לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זימה הם, שנא': "וזרמת סוסים זרמתם".
מבואר, כי אף לאחר שראו המצרים שלקה פרעה מלכם הוא וכל ביתו, מפני שחמד את שרה [על אף שלא נגע בה], בכל זאת ידע פרעה כי יהיו חומדים הם את שרה.
וצ"ב, מדוע חשש פרעה שבני עמו ירצו לקחת את שרי לאישה, ולא נתן לאברם להישאר במצרים. וכי לא למדו הם לקח בראותם מלכם לוקה הוא וביתו?
ג. ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה וכו' (יג.א)
איתא במדרש [לקמן פר' וירא] – כי בזכות שלא גילה לוט למצרים שאברם אינו אחיה של שרה אלא בעלה, זכה להינצל מהפיכת סדום.
והדברים צ"ב, הרי אברם היה דודו של לוט, ומדוע שלוט ילשין על אברם סתם ללא סיבה. ומדוע זכה לוט לשכר כ"כ גדול בהינצלו בהפיכת סדום, דמהו הנסיון הכל כך גדול אשר היה לו ללוט?
ד. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועה מקנה לוט וכו'. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רעיך וכו'. הלא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה וכו' (יג.ז-ט)
יל"ע, מדוע פתרון אברם למריבת רועיו עם רועי לוט היתה – להתנתק מלוט ולהיפרד ממנו. מדוע פשוט לא ניסה לשכנעו להחליף רועים, או לצוותם שלא ירעו בשדות זרים וכדו', מדוע החליט מיד להיפרד מלוט אחיינו?
ה. עוד יש לדקדק, דבתחילה כתוב כי היתה המריבה בין רועי אברם לרועי לוט, ואילו אח"כ איתא בפסוק שאמר אברהם ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך וכו'" דמשמע שהמריבה אף תתקיים בעתיד גם בין אברם ללוט.
ולכאורה יש להבין, מהיכן ידע זאת אברם, הרי רק הרועים רבו ביניהם, ולמה גם אברם ולוט יריבו על כך ביניהם?
ו. עוד יש לדקדק, דבתחילה כתיב: "ריב" בלשון זכר. ואילו אח"כ כתב קרא: "מריבה"- בלשון נקבה, דיש להבין מאי שנא?
ז. ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם וכו' (יג.יא)
פירש רש"י – "מקדם"- ומדרש אגדה: הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו.
ויש להבין, כיצד הגיע לוט בין רגע לשפל המדרגה עד שכפר לגמרי בה' יתברך?
ח. ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד (יג.יג)
יש להבין, כיצד לוט יכל לעזוב את אברהם אבינו מקור הקדושה ולעבור למקום טומאה וחטאים, הרי בריש הפרשה כתיב: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט"- היינו, שרצה לוט להיות דבק באברם.
א"כ יל"ע, מדוע רק בגלל ריב בין רועי הצאן, ראה לוט לנכון לעזוב את אברהם מקור הקדושה, לעזוב את דרכו והנהגתו הטובה לילך בדרך אנשי סדום?
ט. ויהי בימי אמרפל וכו' עשו מלחמה את ברע מלך סדום וכו'. ועמק השדים בארות בארות חמר וינוסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה והנשארים הרה נסו וכו'. ויבא הפליט ויגד לאברם וכו'. וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן וכו'. וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם הנשים וגם העם וכו' (יד.א-טז)
יש לתמוה, כיצד לאחר כל הניסים אשר נעשו באותה מלחמה, בראות אנשי סדום ועמורה את ניסי הקב"ה בעיניהם (וכפי שמובא במדרש). הגיעו הם לידי השחתת המידות כ"כ גדולה, עד שאיבדו אף את זכותם לחיות? (ר' אליהו לאפיאן)
י. ועמק השדים בארות בארות חמר וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה וכו' ויצא מלך סדום וכו' אל עמק שוה הוא עמק המלך (יד.יז)
איתא במדרש בראשית רבה (מ"ג) "ויצא מלך סדום לקראתו וכו'"- ראב"כ אמר: התחיל לכשכש לו בזנבו, א"ל: מה ירדת לכבשן האש וניצלת, אף אני ירדתי לחמר וניצלתי.
הרמב"ן הביא דברי הרש"י שמקורם מהמד"ר: כי היו מקצת האומות שלא היו מאמינים שיצא אברם מכבשן האש, אבל כיוון שיצא מלך סדום מבארות חמר, האמינו באברהם שיצא מכבשן האש למפרע.
ופירש הרמב"ן שראו הנס במלך סדום שיצא מהחמר כשעבר אברהם עליו, וראו שנעשה לו הנס לכבוד אברהם וכו' עיי"ש.
א"כ יש להבין, כיצד התגאה מלך סדום על אברהם בעוד שראה בעיניו כי כל הצלתו היתה בזכות אברהם (שהרי רק כאשר עבר שם אברהם ניצל וכולם ראו זאת), והאמין הוא כי הכל בזכותו?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }
יבואר ע"פ יסודו של הגר"א לאפיאן זצ"ל בספרו לב אליהו [על הפרשה] בעניין בעלי התאווה. וז"ל – כי האדם אשר התרגל לחיות עפ"י מידותיו ותאוותיו, ולא שם על לבו לפעול נגד הרצון והחשק אשר בו ולכבוש תחת ידו משברי היצר. הרי אם עלה על בלבו להתאוות איזו תאווה הוא רץ אחריה כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, וגלי ים הדמיון בעונג אשר ימצא הולכים וסוערים עליו מכל צד, והוא אף כי שכלו יגיד לו שסופו רע ומר, לבו בריא לו כאולם, לא יזוז ממקום תאותו כמלוא נימא, אף לא יחוש לפנות אל טענת שכלו, והולך שובב בדרך לב רצונו ושוקע ויורד עד לשאול מטה ואיננו!….
וכן הוא באנשי סדום ועמורה אשר עליהם נאמר כי רעים וחטאים לה' מאד, וכ"כ למה?- מפני שהיו בעלי תאוה! ולא עמלו לעקור מדה רעה זו מלבם.
תדע שהרי כל עצמו של לוט שהלך אחרים, אחז"ל [נזיר כ"ג] עה"פ (משלי י"ח) "לתאווה יבקש נפרד" וכו'- זה לוט! ופירש"י: לדבר עבירה יבקש מי שנפרד, ואיזה זה?- לוט שנפרד מעל אברהם וכו' ע"ש.
הרי שמקור כל רעתם לפני ה' היה תאוותם לתענוגים והנאות יתירות בעוה"ז, וההרגל הרב שלא לעמוד מנגד, אלא כרעו ברך לפני "אל זר שבגופו של אדם"- הוי אומר זה יצר הרע! וא"כ מה היה יכול להועיל להם כל שכלם והכרתם את האמת, אם בקרב לבם השתולה התאוה על כל אגפיה.
וכבר אמרו חז"ל – (שבת לא) על הפסוק "זה דרכם כסל למו" (תהילים מ"ט)- יודעים רשעים שדרכם למיתה אלא שחלב להם כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה. ופרש"י "זה דרכם"- לעיל מינה כתיב "קרבם בתימו לעולם" דהיינו קבורה, והדר כתיב "זה דרכם כסל למו"- כלומר יודעים הם שזו דרכם אבל "כסל למו"- כליותיהם מחופים בחלבם מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם.
ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין, ת"ל "ואחריהם" – את העתיד לבוא לנפשם אחרי אובדם – ירצו ויספרו תמיד, ואעפ"כ אינן חוזרין, וכו'.
וק"ו אנשי סדום ועמורה אשר רעתם רבה, וחטאתם כבדה מאוד. עכ"ל. [ועיי"ש דהאריך בעניין].
א"כ מבואר – עד כמה שפל הוא בעל התאווה, עד שעל אף כי יודע שאך רע ומר סופו, לא ישוב ממקום תאוותו אפילו כמלוא נימא.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }
הקושיות א' וב' מתורצות – המצרים, עקב היותם שטופים בזימה [וכפי שהביא הרש"י – שכך אמר פרעה לאברם]. אף שראו שמלכם סבל הוא וכל ביתו (על אף שלא נגע כלל בשרה), בכל זאת לא היו למדים לקח, תאוותם היתה אוטמת שכלם והבנתם הפשוטה, ואף שהיו יודעים כי אך רע ומר סופם, בכל זאת היו הולכים אחר תאוותם, והיו מנסים לקחת את שרה לאישה, לכן פרעה לא נתן לאברם להישאר בארצו.
ואף פרעה עצמו היה מנסה לקחתה לו לאישה שוב ושוב, וכפי שמרומז בפסוק, כי אמר פרעה לאברם – "ואקח אותה לי לאישה"- היינו, שרצה פרעה לומר לאברם, כי היה לוקח אותה שוב בעתיד, אף שיודע שיסבול אף עוד יותר, ולא היה מתגבר על תאוותיו מצד היותו בעל תאווה שפל.
לפ"ז גם הקושיא השלישית מתורצת – היות ולוט היה שקוע בתאוות הממון, וכדאיתא במפרשים כי כל מה שהלך עם אברם היה כדי לזכות בממונו. לכן אף שאברם היה דודו של לוט, בכל זאת – היות והיה בעל תאווה לגבי תאוות הממון, לא היה לוט חס על דודו, והיה מלשין עליו כדי שיהרגוהו, למען זכייתו בממונו של אברם.
כך הם בעלי התאוות, עושים הכל ואף הפך ההיגיון הפשוט רק בכדי לזכות בתאוותם. לוט אשר בכל זאת התגבר על תאוותו זו, נחשבה לו זכות זו יותר מכל זכויותיו, וזכה עקב כך להינצל מסדום – ע"י שליחת מלאכים להצילו הוא וביתו.
לפ"ז גם הקושיות ד'. ה'. ו'. ז' וח' מתורצות – עקב תאוות לוט לממון, לא היה עוזר שום דיבור או מוסר לתקן מידותיו ומידות רועיו רודפי תאוות הממון, לכן הפתרון היחיד היה להיפרד מלוט, כי ודאי לא היה שומע לאברם עקב אטימת תאוותו את שכלו.
לכן אמר אברם ללוט שייפרד מעמו, כי אם לא כן בסוף לא רק הרועים יריבו ביניהם, אלא אף אברם ולוט יריבו ביניהם, היות ולא ישמע לוט לדברי אברהם ולפתרונותיו, עקב תאוותו לממון.
זהו שבתחילה כתבה התורה כי היה "ריב" בלשון זכר, ואילו אח"כ אמר אברם ללוט שתהיה "מריבה"- בלשון נקבה. כי התכוון אברם לומר ללוט שהמריבה תהיה פרה ורבה כנקבה, ולא יהיה לה סוף, היות ותאוות לוט תאטום שכלו מלמצוא פתרון ולא יהיה רק "ריב"- זכר ובודד בין הרועים.
כעת מובן, כיצד לוט אחרי כל השנים והנסיונות עזב בין רגע את מקור הקדושה – אברם. וכפר לגמרי בבורא יתברך, תוך זמן קצר כל כך. אין זה כי אם מכח תאוותו אשר סתמה עיניו מלזכור את בוראו, ואחרי כל הניסים אשר ראה, סתם עיניו ושכלו, עד שיכל לומר כי אין כלל ה' בעולם. הכל מכח "תאוותיו"- שלא לימד עצמו להתגבר עליהן, עד שכאשר ראה את סדום מלאה בעושר – מיד שכח את כל ערכיו ואמונתו וירד לסדום, למלא את תאוות ממונו.
לפ"ז גם הקושיא התשיעית מתורצת – אנשי סדום, על אף שראו והכירו כי יש אדון לעולם, אשר הושיעם בניסים גדולים. השחיתו דרכם, עד שאיבדו את זכותם לחיות. הכל מפני שלא הרגילו עצמם להתגבר על מידותיהם ותאוותיהם, וכדי למלא תאוותם המשיכו להשחית דרכם עד לדיוטה תחתונה, ועד לשכחת ה' יתברך ולכפירה בו. כי התאוות מסמאות שכלו של בעל התאווה הטועה אחר תאוותו, אף שיודע כי אך רע ומר סופו.
ולפ"ז גם הקושיא העשירית מתורצת – אף שראה מלך סדום בעיניו, כי כל נס הצלתו היה בזכות אברהם, בכל זאת לא תלה נס הצלתו בחסד ה' – בזכות אברהם. אלא עקב תאוותו לכבוד, סתם שכלו מלהבין שניצל בזכות אברהם, ואף הלך והתגאה עליו כי גם הוא ניצל מבארות החמר. זהו מפני שלא עבד על מידותיו ותאוותיו, וכשהמידות מושחתות ומקולקלות, אף שרואה בחוש כי טועה הוא, מידותיו ותאוותיו מטעות ליבו בטענות הבל שקריות למען השגת תאוותיו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5