——–
א. הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו.יב)
יש להבין, כיצד מתיישבת טענת משה בדבר חוסר אמונת בנ"י בה', בעוד שהכתוב מעיד עליהם כי "ויאמן העם"?
ב. ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' (ז.יג)
יש להבין, כיצד פרעה אשר הכיר את כח ה' כי הוא בורא העולם (ובמיוחד למ"ד דאותו פרעה היה), הרשיע וחיזק ליבו כנגד ציוויי ה' שוב ושוב?
ג. ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכנם באדם ובבהמה. ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' (ח.יד-טו)
יל"ע, כיצד לאחר ששמע פרעה מן החרטומים כי "אצבע אלקים היא"- בכל זאת מיד לאחר מכן "ויחזק לב פרעה", דהדבר צ"ב!
ד. ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' וכו'. ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה'. ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שלח את העם (ח.כד-כח)
יש לידע, כיצד האמין משה לפרעה שוב ושוב כי ישלח את ישראל ממצרים, והעתיר אל ה' שוב ושוב למען הסרת המכה. וכי לא למד כי משקר פרעה ויכביד שוב את ליבו?
ה. הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל ביתו. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה (ט.כ-כא)
יש לשאול, הרי ראו המצרים בכל המכות אשר סבלו, כי תמיד התקיים דבר ה'. כיצד א"כ, לא הניסו מקניהם לביתם, ולא למדו לקח מכל המכות הקודמות?
ו. הירא את דבר ה' (ט.כ)
איתא בילק"ש (קפ"ו) – מכאן היה רשב"י אומר: הטוב שבנחשים, רצוץ את מוחו. כתיב: "ויקח שש מאות רכב וכו'", משל מי היו? מהירא את דבר ה', נמצינו למדים שמהן היה תקלה לישראל.
ויל"ע, כיצד אותם "יראי ה'" סרחו והיו אלו "שמהן היה תקלה לישראל"?
ז. עוד צ"ע בדימוי הנחש דרשב"י – "הטוב שבנחשים, רצוץ את מוחו". מדוע על אף הצטיינותו של אותו נחש להיות ה"טוב שבנחשים" אחת דינו – ל"רצוץ את מוחו"?
ח. עוד יש להבין, מדוע דימם ל"נחשים" דווקא, ולא לבעלי חיים אחרים?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד}
יבואר ע"פ יסודו של הגר"א לאפיאן זצ"ל בספרו לב אליהו בעניין בעלי התאווה. וז"ל – כי האדם אשר התרגל לחיות עפ"י מידותיו ותאוותיו ולא שם על ליבו לפעול נגד הרצון והחשק אשר בו ולכבוש תחת ידו משברי היצר. הרי אם עלה על ליבו איזו תאווה הוא רץ אחריה כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה וגלי ים הדמיון בעונג אשר ימצא הולכים וסוערים עליו מכל צד, והוא אף כי שכלו יגיד לו שסופו רע ומר, לבו בריא לו כאולם, לא יזוז ממקום תאותו כמלוא נימא, אף לא יחוש לפנות אל טענת שכלו, והולך שובב בדרך לב רצונו ושוקע ויורד עד לשאול מטה ואיננו!…. וכו'
וההרגל הרב שלא לעמוד מנגד, אלא כרעו ברך לפני "אל זר שבגופו של אדם"- הוי אומר זה יצר הרע! וא"כ מה היה יכול להועיל להם כל שכלם והכרתם את האמת, אם בקרב לבם השתולה התאוה על כל אגפיה.
וכבר אמרו חז"ל – (שבת לא) על הפסוק "זה דרכם כסל למו" (תהילים מ"ט), וז"ל – יודעים רשעים שדרכם למיתה אלא שחלב להם כסלם שמא תאמר שכחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה. ופרש"י "זה דרכם" לעיל מינה כתיב "קרבם בתימו לעולם" דהיינו קבורה. והדר כתיב "זה דרכם כסל למו" כלומר יודעים הם שזו דרכם. אבל "כסל למו" כליותיהם מחופים בחלבם מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם, ושמא תאמר מחמת הלב שכחו והרי הם שוגגין, ת"ל "ואחריהם" – את העתיד לבוא לנפשם אחרי אובדם – ירצו ויספרו תמיד, ואעפ"כ אינן חוזרין. עכ"ל.
א"כ מבואר – עד כמה שפל הוא בעל התאווה, עד שאף כי שכלו יגיד לו שסופו אך רע ומר – לא יועיל לו כל שכלו והכרתו את האמת, ולא יזוז ממקום תאוותו אף לא כמלוא נימא. כי בקרב לבו שתולה התאווה על כל אגפיה.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }
הקושיא הראשונה מתורצת – אמנם כאשר ראו בנ"י את מופתי ה' מיד "ויאמן העם", אך בכל זאת איתא במדרש דהיו עובדי ע"ז, כי עקב היותם שרויים במ"ט שערי טומאה, היו שקועים הם בתאוותיהם וטומאותיהם. לכן ממילא מיד לאחר ה"ויאמן העם", שבו הם למקום תאוותם -"ולא שמעו אל משה", כבחינת בעלי התאווה.
לפ"ז גם הקושיות ב'. ג'. ד' וט' מתורצות – פרעה אשר היה בעל תאווה, לא זז ממקום תאוותו אפילו כמלוא נימא – על אף הכרתו את כח ה' הגדול, על אף שראה את כל מכות מצרים, ועל אף שראה בעיניו כי "אצבע אלקים היא", המשיך הוא בסירובו לשלח את ישראל מארצו, להמשיך לשעבדם, ולכפור בה' יתברך.
ובאמת, כאשר חטף פרעה המכות, ראה בחוש את כח ה', והתכוון באמת לשלח את ישראל מארצו, לכן הסכים משה להיעתר אל ה' למען יסיר המכה. אלא שמיד לאחר שנפסקה המכה שב פרעה למקום תאוותו, וסירב לשלח את ישראל.
ואף כשאמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" התכוון לכך, אך מיד לאחר מכן חיזק את ליבו – כדרך בעלי התאווה אשר אינם יכולים לזוז ממקום תאוותם אפילו כמלוא נימא.
לפ"ז גם הקושיא החמישית מתורצת – המצרים אשר היו בעלי תאווה, אף שראו וסבלו את כל המכות הקודמות, היו מהם אשר עדיין "לא שמו ליבם אל דבר ה'"- כדרך בעלי התאווה, אשר אף כי רואים שרע ומר סופם, לא יזוזו ממקום תאוותם אפילו כמלוא נימא.
ולפ"ז גם הקושיות ו'. ז' וח' מתורצות – אותם "יראי ה'" אשר חסו על ממונם ושמעו לדבר ה', הלכו אף הם בדרך בעלי התאווה, ועל אף שראו כי כל "הירא את דבר ה' הניס וכו'". בראותם בחוש את כח גזירת ה', שבו מיד לסורם ולא זזו ממקום תאוותם. וכדהכא – "שמהן היה תקלה לישראל" כאשר "ויקח פרעה שש מאות רכב וכו'" ברודפו אחר ישראל במדבר.
דימה רשב"י המצרים ל"נחש"- והכריע כי "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו"- כי ה"נחש" היה הראשון להיות "בעל תאווה"- לחמוד בחוה בגן עדן. ולנסות להחטיאה לעיני ה'. לנחש אין רפואה -"כולם עתידין לחזור לעתיד לבא חוץ מנחש", כי הינו בעל תאווה אשר איננו זז ממקום תאוותו אפילו כמלוא נימא.
לכן אף אם נראה כי אותו "נחש" הינו "הטוב שבנחשים"- רצוץ את מוחו. כי הינו בעל התאווה, ולא ישוב ממקום תאוותו לעולם – כפרעה וכמצרים אשר לא שבו ממקום תאוותם אף לא כמלוא נימא.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5