——–
דור שבן דוד בא, יהא בו ברור וצרוף גדול וחד מאד בין צדיקים לרשעים
כותב מורנו "החפץ חיים" זי"ע בספרו "צפית לישועה": הנה, בעוונותינו הרבים, אנו רואים בכמה מקומות שנתמוטט קיום הדת מאד מאד, ומנתקים הבנים מילדותם מתורת ה', מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו. וכאשר נחקר היטב על סבת הענין, נמצא שיש כמה סבות, והסבה העקרית היא רפיון האמונה. כי האמונה בעולם הנצח, בשכר וענש, בביאת המשיח ובכל יעודי התורה, היא שנתנה אמץ לישראל בכל דור לשאת את כל המצוקות והתלאות ולעמד עבור דתם במסירת נפש, הן בעצמם הן את בניהם. שיפה היה לו לאב לראות את בנו שחוט לעיניו על קדשת השם, להשיב נשמתו טהורה לאלקי השמים, מלראותו בגרם ה"אשר", אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.
אכן, בעוונותינו הרבים, כהיום הצליח מעשה שטן על ידי שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל, הן בשכר וענש והן ביעודי הנביאים. וכאשר רואים את גדל המצוקות והתלאות שעוברים עלינו בכל יום, מדמים בנפשם שהקדוש-ברוך-הוא הסתיר פניו ממנו לגמרי, ומתיאשים מן הגאלה, ואינם מחכים למלכות שמים כלל, וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות, הן בהתר הן באסור, איך לפרנס עצמו ובני ביתו.
ויותר מזה, שאפלו מבין התמימים והישרים, בראותם את גדל פריקת העל שנתהוה, בעוונותינו הרבים, שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים, כגון: דברים שחיבה התורה עליהם מיתה וכרת (כגון: חילול שבת דכתיב: "מחלליה מות יומת", ועריות דהיינו טבילת נדה שהיא בכלל כל עריות, כמו שכתוב בפרשת "אחרי מות"), נפל לבם בקרבם, וחושבים איך נוכל לקוות בדורנו לרחמי שמים אחרי שהפרו תורת ה' באפן נורא כזה, ועל ידי זה ממילא מתרפים לגמרי אפלו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת.
על כן, מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמתת הענין, שאדרבא, בזמננו יש יותר ויותר חובה לצפות לישועה. והוא, דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי הגאלה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים, שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמע בקולו ככל המצוה אשר צונו בכל לבבנו ובכל נפשנו אנחנו ובנינו, ואז ישיב ה' אלהינו את שבותנו וגו' כמבאר שם. וכפי מה שאנו רואים כעת לא אכשיר דרא כלל, ודבר זה נותן מקום להתיאש, וכפי מה שכתבנו למעלה. אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר, דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חכמינו זכרונם לברכה עצמם, שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאלה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין (צ"ז): בעקבתא דמשיחא חצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו'. עוד שם: חכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת נעדרת. ובסנהדרין איתא: דהינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פרוש: שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאד. עוד שם: אין בן דוד בא וכו', עד שירבו המלשינות, וכיוצא בזה דברים רבים, וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים. ואנו רואים, בעוונותינו הרבים, שנתקימו כלם בדור הזה (וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות גם כן כולם). ולכאורה יפלא, דהלא מפסוקי התורה נראה להפך, שהגאלה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמו שנאמר: "והיה כי יבאו עליך וגו' הברכה והקללה וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו" וגו', ואז "ישיב ה' את שבותך" וגו', והיא הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב"ן.
והנה, יש כמה תשובות לבאר הענין (עיין שם בסנהדרין צ"ז, ע"ב ודף צ"ח) אבל באור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאלה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם יעזרו בקרוב הגאלה כאשר נבאר. שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יחזקו עצמם לעבד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה, שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרץ ולהרס דת קדשנו על ידי רבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העסי או שאר עצות של תאוה וחמדה שלוחי היצר הרע, הכחות אשר יגרמו לפרק על מלכות שמים על התורה והעבודה. בעת הזאת השרידים שלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמר כל חקי התורה שלא להתרפות ממנה, וגם את בניהם ילמדו להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל, בודאי מדרגתם עולה למעלה, כי יגיע להם הדבר בקשי גדול ובחרוף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים. וידוע דאיתא ב"אבות דרבי נתן", דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השם יתברך כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שאר פניות, כי אדרבא, נתקים בנו, בעוונותינו הרבים: וסר מרע משתולל על הבריות (פירש רש"י בסנהדרין צז ע"א: כל העולם אומרין עליו שוטה הוא, היינו משתולל לשון שטות). ויראי ה' ימאסו אצל כמה סוגי אנשים. ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה, מקבלים עליהם לחיות חיי עני ודחק כל ימיהם, ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיחזקו בניהם בתורת ה'. ואינם מהגרים ממקומם למרות ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חנוך בניהם לתורה ויראה. בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש.
וכן הבנים השרידים אשר ה' קורא, השמים לילות כימים על תורת ה' ומשחירים את פניהם בדחק מזונותיהם, ורק להתדבק בתורת ה' ומצוותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שמצויים להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יחזקו עצמם לעמד על משמרתם משמרת הקדש בתורה ועבודה, וכל הכתוב בתורת משה ובדברי נביאים, הכל קדוש אצלם. הלא מדרגתם עולה למעלה מאד בעת הזאת.
וכן אלה הבנים מבחורי ישראל, אשר מצוקות הזמן עוברות עליהם, ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמר דת ה' בכל יכלתם, ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ, ורק שלא יבוא פגול לתוך פיהם. ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים – אלא כמה וכמה ימים ושנים, ובכל ענים ומרודם לא יבעטו, חס ושלום, אלא עוד נפשם בהם תמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה' אשר אין בידם לעשות כראוי. האין זו תשובה לה' בכל לב ובכל נפש?! כי עבודתם לה' היא עבודה שלמה, אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה. כיוצא בזה אנו רואים קדשת עם ישראל, שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאד, ואף על פי כן מתחזקים בכל נפשם לשמר חקי התורה הם ובניהם, ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקדוש-ברוך-הוא, ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה, ובכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להיטיב ולהשכיל אל דל. ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך וגו' ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך", כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים בכל לבם ויודעים חמר העבודה והמצוה אשר עליהם, ומוסרים נפשם לקים את התורה הם ובניהם.
אמנם, גם זאת הגידו לנו חכמינו זכרונם לברכה מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור חדש, שהם יהיו להפך מהראשונים שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד, ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה) ואף-על-פי-כן, אל יפל לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאלה, כי אלה הראשונים יקרבו הגאלה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאלה, והינו שבדורות הקודמים כשהתנהלו הדורות כתקונם, וכל כלל ישראל עמדו במעמדם, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת, והבנים קבלו באהבה וחבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם [וכפי חק מדת הדרך ארץ שקדמה לתורה, שעל הבנים הצעירים לשמע לקח אביהם, ואמונתנו הקדושה הלא היא מקבלת מדור דור מאבות לבנים עד הדור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה מלבד הנשים והטף שהיו כלם במעמד הר סיני, והם ראו את הכל בעיניהם, וכדכתיב: "היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי"], וכמו שאנו אומרים: "ודבריו חיים וקימים וכו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו" וכו'. וכל ישעם וחפצם, הן של האבות והן של הבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ובמעשים טובים, ולעשות רצון אבינו שבשמים. ואז לא היתה הנחיצות כל כך בקרוב הגאלה, שמצב הדת עמד על תלו, ובאריכות הגלות גדלה ורבתה זכותם של ישראל מדור דור, הן מהזכיות בעצמן שנתוספו מכל דור, והן משכר ההמתנה שישראל מחכים ומצפים לביאתו של משיח זה זמן ארך, ועומדים באמונתם ובצפיתם לישועה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף צ"ז), שכשם שאנו מחכים כן הקדוש-ברוך-הוא מחכה לגאלנו, כמו שנאמר: "ולכן יחכה ה' לחננכם" וגו'. ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכים, למה לא בא? להגדיל שכר, ולכן לא מהר הקדוש-ברוך-הוא את הקץ.
אבל כל זה כשהקבלה של יסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה, ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה. אבל בעת הזאת, שבעוונותינו הרבים קמו הפריצים ויחללו דת קדש על ידי רבוי ספרי עמל ודעות חפשיות אשר יפיצו בקרב העם, כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם, והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים, ומכל החכמים והנבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו, שמסרו נפשם על כל חק מחקי התורה, נקלה כבודם בעיניהם. ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא, שהיו כמלאכי מרום, מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם. אוי לנו שכך עלתה בימינו ! והוא כנבואת חכמינו זכרונם לברכה שחצפא יסגי, שגדלה עד מאד, בעוונותינו הרבים, וממילא אין ביכלת האבות למסר לבנים את קבלתם הנאמנה ביסודי הדת וחביבות התורה והמצוות, מאחר שימאנו לקבל. ואם כן, אין שום תועלת נרצית מאריכת הגלות, כיון שהקבלה הולכת ונפסקת, חס ושלום.
[ועוד, בעונותינו הרבים, אנו רואים לפעמים להפך, שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה] ועל כן יחיש וימהר הקדוש-ברוך-הוא הגאלה לפקח עינים עורות לראות את אור האמת, כי חלילה לא יעזב הקדוש-ברוך-הוא את בניו שידחו, וכדכתיב: "לבלתי ידח ממנו נדח", כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם (פירוש שהקדוש ברוך הוא הגלה את ישראל שייטיבו את מעשיהם שם כשיגיעם חמת המציק, והם יוסיפו לעשות זאת גם שם, בכל זאת) לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יא:) "לא מאסתים" בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה; "ולא געלתים" בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו; "לכלתם" בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, "להפר בריתי אתם" בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי, "כי אני ה' אלקיהם" לעתיד לבוא.
נמצא, ששני סוגי האנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאלה: אלה במעשיהם הטובים וגדל המצוקות שהם סובלים, ואלה במעשיהם אשר לא טובים. ומובן הדבר, כי טוב יותר לאדם להיות מהטובים ולא מהרעים. וכל זה שכתבנו מרמז בתורה בפרשת "האזינו", דקאי נמי בענין אחרית הגאלה (כמו שפירשו חז"ל בסנהדרין דף צ"ז) וכדכתיב: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" לגאלם (כפירוש רש"י), משום שגם עבדיו נתונים בצרה. ויראה "כי אזלת יד", פרוש שאזל כחם של ישראל להיות עוד בגולה. כי "אפס עצור ועזוב", הינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קדש, שאין בכחם של ישראל עוד להחזיק.
וכעין זה פרשו לנו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין שם ממקרא זה: "אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות", והינו שמטעם זה "אפס עצור ועזוב", שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת. דבר אחר: "עד שיתמעטו התלמידים", וכפרוש רש"י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב. הרי, שימצאו גם אז עבדים נאמנים לו יתברך, אלא שיהיו מועטים ואין בכחם לעצר. וכן נמצא בכתוב (ירמיה ל"א) על עת הגאלה: "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה". וכתוב בגמרא (סוטה כ"ב), דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא, והינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ"ל, ושניהם יהיו מסיעים לקרוב הגאלה וכנ"ל.
היוצא מדברינו, שבזמננו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השם יתברך בעולם, וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב: "חי אני נאם ה' וימלא כבוד ה' את כל הארץ". ולפי זה צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקנו, מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת, ומי יהיה אז המאשר באדם, הלא אותם שדבקו בהשם יתברך בעת התגברות המצוקות והתלאות ועמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לה' ולתורתו, על פניהם יאיר אור השם יתברך, כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצוותיו. וכדאיתא ב"תנא דבי אליהו" פרק א'. אור של תלמידי חכמים וצדיקים לימות בן דוד ולעולם הבא כיצד? וקחשיב שם כמה מדרגות: יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים, ויש ככוכבים גדולים.
[וכמו שאמר הכתוב: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"], ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החדש, ויש כמו בחמשה לחדש, ויש כמו בעשרה לחדש, ויש כמו בט"ו לחדש, ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום, ויש כמו שלש שעות על היום, ויש כמו שש שעות על היום. וכל זה מרמז בכתוב: "ואהביו כצאת השמש בגברתו". עין שם.
ובאמת, כל זה מרמז במה שאמר הכתוב. "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלקים לאשר לא עבדו" ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: הינו צדיק הינו עובד אלקים; הינו רשע הינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה פרקו מאה פעמים ואחת. ובאורו: כפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר, כך יאיר אור פניו ביותר. וזהו שאמר "וראיתם", הינו שיהא נכר על אור פניו מדרגתו הגדולה יותר.
ומסים שם ב"תנא דבי אליהו": זה הכלל, כל הנושא פנים אל התורה, זוכה ומקבל פני השכינה. אבל המזהם בעברות אינו מסב בפני המלך (פירוש: אפילו לאחר שיקבל עונשו בגיהינם ויתנקה מעוונותיו, אינו זוכה לקבל פני המלך וכעניין שאמרו חז"ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית) במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה ומת, הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו.
וכעין זה איתא שם גם כן בפרק ח', וזה לשונו: כבוד ועז לצדיקים לעתיד לבוא ולעולם הבא, כיצד? הקדוש-ברוך-הוא יושב בבית המדרש שלו, וצדיקי עולם יושבים לפניו, ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.
ודע עוד, לפי מה שבארנו למעלה, דבסוף הגלות ימצאו דעות נפסדות, ויש שעל ידי זה יבדלו מן התורה ומן המצוות, ועל כן האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ה' וללמד תורתו ולקים מצוותיו, יקראו אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב: "ועמך כלם צדיקים", הינו: אותם שישארו לצד ה' ולא יתפתו לפושעים (כן כתב ב"אבקת רוכל" תלמידו של הרא"ש ז"ל)
ועל כן צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצוותיו, דאחר שיבוא משיח שוב נקראים אותם השנים 'שנים אשר אין בהם חפץ', וכמו שאמר הכתוב (קהלת י"ב, א') "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא:) אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, והטעם כי אז יתבטל היצר הרע.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5