——–
יתרה מכך, החיוב לעזור ולסייע לרענו הוא כאשר אין הפסד ממון בעיקבות מעשה החסד, אולם אם כדי לסייע יפסיד ממון, או ימנע ממנו רווח, אין עליו חיוב משום ואהבת לרעך כמוך, לפי שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. ואף על פי שההפסד של עושה החסד הוא הפסד קטן, ואילו של הנזקק לחסד הוא גדול עד מאוד, מכל מקום חיוב עשיית חסד אין כאן. אך מדת לפנים משורת הדין לא בטלה, והעושה חסד אף אם יארע לו הפסד ממון, עושה מצוה מן התורה, ותבא עליו ברכת טוב. [וזאת כמובן למעט יצא את המצוות שחיובן הוא הפסד ממון, כגון צדקה, פדיון שבויים, וכדומה, שבהם מחוייב אף על פי שמפסיד ממון.]
אולם אם לנזקק הוא צורך חיים ממש, שחייו תלויים בזה, ולעושה החסד הוא הפסד ממון, הרי שמחוייב לעשות עמו את החסד, שכן נאמר לא תעמוד על דם רעך.
{(((חייך קודמין קודם לואהבת)))
ד. א. שנינו במסכת בבא מציעא (דף סב ע"א) תניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. עכ"ל. וכתוכן הגמרא הנ"ל כן הוא גם בספרא (בהר פרשה ה) ובילקוט שמעוני (בהר סי' תרסה) ובפסיקתא זוטרתא (בהר דף עג ע"א). ופסקו הראשונים כר"ע, שכן הוא ברי"ף (ב"מ דף לד ע"א מדפיו) וברא"ש (ב"מ פרק ה סימן ו) ועוד לו (ביבמות פרק ו סימן א) וכן הוא בשאילתות (שאילתא קמז) ובאור זרוע (ח"ג ב"מ סי' קסח) וברמב"ן (ויקרא כה,לה) ובחידושיו לב"מ (דף סב ע"א ד"ה מקרא) ועוד לו בנדרים (דף פ ע"ב) וכן פסק האגודה (ב"מ סימן עז) והרמ"ך הביאו השיטמ"ק (ב"מ דף סב ע"א). וכן פסקו עוד ראשונים רבים אשר יבואו בהמשך בעזר אל. וע"ע כאן בהערה*) מדוע השמיט הרמב"ם דין זה. והרי לנו שחייך קודמין לחיי חבירך, ומינה לנידו"ד דכל חיוב גמ"ח הוא רק כשאין בזה ניגוד לחייו. וכשחיוב ואהבת וכן כל סוגי גמילות חסדים מתנגשים בחייו הרי שחייו קודמין, דהיינו כשמעשה החסד מפסיד את העושה, הרי שחייך קודמין עדיף.
((( *) השמטת הרמב"ם דין חייך קודמין)))
בשו"ת בנין ציון (סי' קעה) מבאר דהרמב"ם השמיט דין זה משום שפסק כר"א שריבית קצוצה יוצאה בדיינים, מדכתיב וחי אחיך עמך, הרי שלא יכול ללמוד חייך קודמין מפסוק זה, ועל כן לא סובר לימוד זה (ע"ש בגמ' ב"מ מב ע"ב). ואף שהרא"ש (שם בסוגיא) כתב שאף לר"א ילפינן מ"עמך", פשט הסוגיא לא כן, והרמב"ם שהסתפק כמאן הלכה כבן פטורא שאמר מסברא שאין חייך קודמין, לא כתב הלכה, וכן הטוש"ע. ע"כ. ומלבד שלכאורה אין דבריו מוכרחים, הרי שאף לשיטתו יש לנו לפסוק להלכה ככל הני ראשונים דפסקו כר"ע דחייך קודמין, היות והרמב"ם לא ברירא ליה מילתא, אין ספקו של הרמב"ם מוציא מידי וודאם של הני ראשונים. וראה בספר שבילי דוד (או"ח סי' קלה אות ג) דהיינו טעמא דהשמיט הרמב"ם היות וסמך על מש"כ בהלכות מתנות עניים דקרוב קרוב קודם, ומכל שכן שהוא עצמו קודם. וע' במגיד משנה (אישות פכ"א הלכה יא) ובב"ש (אה"ע סימן פ ס"ק טו). וע"ע לגבי ההשמטה בשו"ת אחיעזר (ח"ב חיו"ד סי' טז סוף אות ה) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' עב אות כא) ובשו"ת אג"מ (יו"ד ח"א סימן קמה באורך) ובספר משפטי השלום (פי"ג אות יח) וציין לגר"י פעלרא על הרס"ג (עשה כה) בזה. ועוד (באות כא) הביא את דברי שו"ת אג"מ (יו"ד ח"א סי' קמה) דגם הרמב"ם ס"ל דחייך קודמין מדפסק (הלכות מתנות ענים פ"ז ה"א) אם היתה יד הנותן משגת. ובספר המצוות כתב, ליתן צדקה כמסת ידו. ע"כ. והרי זה מורה כר"ע, דחייך קודמין.
וכן ראיתי בערוך לנר (סנהדרין דף מה ע"א) גבי המוצא להורג ברור לו מיתה יפה, דכתב, דבמקום ששייך חייך קודמין, לא שייך חיוב ואהבת, שלא נצטוה לאוהבו יותר מגופו. ע"כ. והרי שלמד מדין חייך קודמין לגבי גמ"ח, שבעת שיש חייך קודמין נפטר מחיוב ואהבת. וכ"כ המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב אהבת ריע פ"א) ו"זל, ואל יקשה בעיניך הרי דרש ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך, ואיך יהיה מקיים ואהבת לרעך כמוך. כי דבר זה ענין אחר, דלענין חייו בודאי חייו קודמין, רק לענין האהבה שיהיה אוהב אותו, בזה יהיה אוהבו כמותו. עכ"ל. ועע"ש בדבריו. וכ"כ בספר הברית (ח"ב מאמר יג אהבת רעים פרק יח סוד"ה דע) כי יש פטור של חייך קודמין במצות ואהבת לרעך כמוך. וכ"כ בשו"ת ארח משפט (חו"מ סי' כו) דחייך קודמין נאמר על חיוב ואהבת, ועל כן אם יש לו היזק ממון, והצלתו גורמת היזק לחבירו, לא עובר אואהבת, דקי"ל כר"ע דחייך קודמין. ע"כ. ובפרט זה מסכים בשו"ת אבן שמעון (ח"ב) שהעתיק תשובה זו. וכ"כ מסברא בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט סוף אות כה) דבמצוות שבין אדם לחבירו באופן שיש לו צער לעשות, אפשר שלא חייבתו תורה להצטער כ"כ בשביל חבירו, וכמו דחייו קודמין. וכ"כ בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן עח אות ג) דחייך קודמין קודם לואהבת. וכן למעשה מבואר ברמב"ן על התורה (ויקרא יט,יח) דכתב כי מה שנאמר בפסוק ואהבת לרעך כמוך, הוא על דרך הפלגה, לפי שפשוט שחייך קודמין קודם לחיוב ואהבת. וכ"כ עוד ראשונים כתוכן זה וכנזכ"ל (סימן א סעיף ב).
והרי זה קשור לנידון אי מחוייב להכנס לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, וראה לגבי סוגיא זו בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק מה) דכתב ו"זל, ומזה יתחייב כי כאשר ירגיש האחד איזה נזק או צער בא על חבירו בעל בריתו, שיכניס עצמו בדוחק להצילו, כמו שיכניס עצמו בסכנה בעד עצמו. עכ"ל. וע"ע בדברי התפארת ישראל על המשנה (ריש פאה) אלו דברים שאין להם שיעור וכו', שכתב גבי גמ"ח בגוף שאין לו שיעור ושחייב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ע"כ. וע"ע בחידושי החת"ס (ב"מ דף סב ע"א) ובשו"ת גבעת הלבונה (או"ח סימן יז אות ד) ובשו"ת לב אריה (ח"ב סי' לט) ובשד"ח (ח"ד דף 173 ע"א אות קמד) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רי ד"ה והא דפ"ח) ועוד לו (ח"ה סי' נד) ובשו"ת משפט כהן (עניני א"י סי' קמד אות יז) באורך, ובשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' לג אותיות ה,ו) כתב מפי ספרים שאין להכנס לספק סכנה דהלכה כר"ע. ובשו"ת שרידי אש (ח"ב עמ' תכב) ובשו"ת בית אבי (ח"א קונ' רופא כל בשר אות טז) וע"ע שו"ת בית אבי (ח"ד סימן לז) דכתב שגמ"ח שבגופו חיובו עד שלא יסתכן. וחשש חולי ויסורין זהו בגדר ספק סכנה ופטור. ויליף לה מהאי דאין חיוב להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, וכדביאר (בח"א קונ' רופא כל בשר ס"ק טז הנ"ל). עכ"ד. ועיין בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט) שהאריך גבי חיוב תרומת דם, ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימנים כח,מה) תרומת אברים, ועוד (חי"ב סי' נז) בעת מלחמה (ובחי"ג סי' ק) ועוד (חלק יז סימן עב באורך) ובשו"ת יחו"ד (ח"ג סימן פד) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' שכד) ובשו"ת להורות נתן (חי"א חיו"ד סימן קג אות טו) ובשו"ת יחל ישראל (לאו ח"א סימן עג). ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך סכון עצמי ח"ה עמ' 11,16) באורך מפי ספרים ומפי סופרים כיד ה' הטובה עליו, וע"ע להלן (אות ח בהערה).
(((חייך קודמין אם גם שלא לצורך חיים)))
ב. ולכאורה יש להשיב על הני פוסקים כי יש לומר שכל דין חייך קודמין הוא רק באופן שעומדים החיים מנגד, וכלשון הפסוק וחי אחיך עמך שהוא מקור הדין, וגם כפי דין הגמרא הנ"ל שאמור בשנים ההולכים במדבר ואין מים כדי חיי שניהם. אך בחסד בעלמא, אף אם מעשה החסד פוגע ומגרע מן הנותן, הרי שמחוייב הוא להפסיד, וכמו מצות צדקה דאף שנגרע ממון הנותן הלא זהו גוף המצוה, כן הכא. ושאני חיים ממש שבזה למדונו בסוגיא בב"מ הנ"ל (דקיטון של מים) כי חייך קודמין לחיי חבירך, אך לא ממונך, זמנך, והפסדך. ותנא דמסייע להאי סברא הם דברי שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן יז) דכתב ו"זל, ועל כרחך לא פליג ר"ע אלא משום דכתיב וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו, חייב. ע"כ. והרי שכל המחלוקת בין ר"ע לבן פטורא [שנחלקו בגמרא הנ"ל אם מחוייב לחלוק עמו במים, או שחייו קודמים.] רק במקום חיות, אך שלא במקום חיותו, דליכא חייך קודמין לכו"ע ישתו שניהם, אף שאין בזה כדי סיפוקו של האחד. וכ"כ הכס"מ (הל' אישות פכ"א הלכה יא) על ישוב המ"מ ברמב"ם איך התיר לאשה לאכול יותר מצורכה אע"פ שמסתכן הולד, ויישב המ"מ, דהוא משום דצערא וחייה קודמין. ותמה הכס"מ על כך, דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה, אבל מאכלות הרעים אינם חייה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' שנז) דהביא למהרי"ט והפר"ח במים חיים (קידושין דף כ) גבי הקונה עבד ויש לו כר אחד, שמחוייב ליתנו לעבד, דהקשו, והלא חייך קודמין. ומשני הרהמ"ח, דחייך קודמין היינו רק בחיים ממש, וכדילפי מדכתיב "עמך" היינו שיחיה. וסיים, וזה האמת לפענ"ד. ע"כ. וכ"כ החפץ חיים בספר אהבת חסד (פרק כ אות ב) גבי חיוב צדקה שבמקום פקוח נפש לא נאמר שיעור חומש, דחייך קודמין נאמר, ולא עושרך קודם לחיי חברך. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד חו"מ סימן מד אות ב) דחייך קודמין בחיים ולא בממון. ונדפס גם בפסקי עוזיאל (סימן סח). וכיוצ"ב כתב בשו"ת אג"מ (אה"ע ח"ד סי' כו אות ד) דהוא קודם לצדקה היינו לחם שלו לשל חבירו, ולא בשר שלו כנגד לחם חבירו. וע' פת"ש (יו"ד סי' רנא ס"ק ד). עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"ב עמ' תכב ד"ה אבל) להוכיח מהסוגיא דחובה לתת כל ממונו להצלת חבירו, דרק חייך קודמין, ולא ממונך. ותמה על הפוסקים שלא הזכירו כן.
והרי לפי כל הני כל דין חייך קודמין אמור רק לגבי דין קדימה בין חייך ממש לבין חיי חבירך, ולא לגבי עדיפויות ונוחיות שיש לך על חברך, שבזה ליכא חייך קודמין, וממילא שב חיוב ואהבת, שאף אם יש לך הפסד ממון, זמן, או טורח, הרי שמחוייב אתה. [וע"ע בזה להלן (אות ו) דיש לדחות את הראיות מהני פוסקים. אולם גם להוכיח מהם להקל בואהבת כנגד חייך קודמין כשאינו חיים ממש, ליכא מהכא.]
(((חייך קודמין אף בממונות ושאר פרטים כשמצבם זהה)))
ג. ברם איתא בנדרים (דף פ ע"ב) מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים, חייהן קודמין לחיי אחרים. בהמתם קודמת לבהמת אחרים. כביסתן וכביסת אחרים, כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן, חיי אחרים קודמין לכביסתן. רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים. ע"כ. והרי לנו להדיא שדין חייך קודמין אמור אף לגבי כביסה ובהמה שהם ממונות ונוחות, ולא חיים ממש. וכן הוא בתוספתא בב"מ (פרק יא הלכה לד והלאה) ובילקוט שמעוני (פרשת מסעי סימן תשפז אות לה). ומינה נילף לכל גמ"ח שהזקוק לחסד והעושה מצבם זהה, שאין חיוב גמ"ח כי חייך קודמים. וכמו כביסתם וכביסת אחרים שמצבם זהה הרי שחייך קודמין. וקל וחומר היכא שמצבו של הנזקק לחסד יותר טוב משל העושה (בפרט שבו נזקק לחסד) שאין עליו חיוב לעשות עמו חסד זה, דחייך קודמין.
(((פוסקים שלמדו מחייך קודמין לשאר דברים)))
וכן מצינו פוסקים רבים אשר למדו מדין חייך קודמין אף לגבי שאר דברים, ולא רק בדברים שהחיים תלויים בהם. וזאת מלבד סיעת האחרונים הנזכ"ל (אות א) דס"ל דחייך קודמין אמרינן בחיוב ואהבת לרעך כמוך. דהנה הטור (יו"ד סי' רנא) אחר שהביא דיני קדימה בצדקה כתב ו"זל, כתב ה"ר סעדיה, חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, שנאמר וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי אחיך. וכן אמרה הצרפית לאליהו, ועשיתי לי ולבני, תחילה לי, ואח"כ לבני. והודה לה אליהו ואמר לה, לך ולבנך תעשה באחרונה. ע"כ. וכ"כ כדעת רבנו סעדיה הלכה למעשה ראשונים רבים, שכן כתב בספר מנורת המאור (שער חמישי צדקה פרק א) ו"זל, חייב אדם להקדים פרנסת נפשו על כל בני אדם, ואינו חייב לתת צדקה אלא אחר שיהיה לו יותר מפרנסתו, ואח"כ חייב לתת צדקה, דתניא וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי אחיך. ר"ל, אחר שיהיה לך יותר מפרנסתך, אתה חייב לתת לנצרך. כשתשבע [מלשון שובע], השביע רעבים. ואחר אשר תשתה, השקה לצמאים. עכ"ל. והרי שחייך קודמין אמור אף בצורך פרנסתו שהוא קודם לכל אדם, אע"פ שאין מדובר כאן בחיי נפש, כי אם בפרנסתו. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קלא) שאפילו אין לו בנים והוא צריך למזונותיו להתפרנס ממעשה ידיו, הוא קודם לכל אדם, וכמו שאמרו בפ' איזהו נשך (סב ע"א) חייך קודמין. ובהוריות (יג ע"א) הוא ואביו ורבו בבית האסורים, הוא קודם. ובאלו מציאות (לג ע"א) אבידתו ואבידת אביו אבדתו קודמת. ולכן אף שנדר לתת מעשר הוא קודם. ופסקו הרמ"א (יו"ד סי' רנא סעיף ג). וכן הוא בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קטז ד"ה ועוד כתב) בשם הרשב"א לגבי קדימת פרנסת עני לעצמו מלפרנס אחרים, דחייך קודמין. ונשענו על התשב"ץ הנ"ל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קא) ועוד לו (ח"ח סי' פב) ובשו"ת קובץ תשובות (אלישיב ח"ג סימן קמו). וזו לענ"ד כוונת ההגהות מהריק"ש (יו"ד סימן רנא ס"ג) בכותבו על הש"ע הנ"ל שפרנסת ילדיו פחות מגיל ו', ושל אשתו בכלל פרנסתו. ע' טור. עכ"ל. וכוונתו לדברי הטור הנ"ל. וכ"כ בספר מטה משה (מעלת צדקה ריש פרק שלישי דף קא ע"א) כי חייב אדם להקדים פרנסת נפשו על כל בני אדם, ואינו חייב לתת צדקה אלא שיהיה לו פרנסתו וכו', ואמרו ר"זל חייך קדמו לחיי אחיך וכו'. וכן אמרה הצרפי' לאליהו ע"ה וכו'. ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו וכו'. עכ"ל. וכן דעת הגר"א (שם אות ו). וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם (מתנות ענים פ"ז אות יג) בשם רבינו סעדיה, וכן פסקו החכמת אדם (ריש כלל קמה) וערוך השלחן (יו"ד ר"ס רמח).
ועוד כן משמע בשו"ת בעלי תוספות (סימן א) לגבי עיר טרוייש שגזרו חרם על עירם ועיר שינץ, לתת ממון לצורך פדיון השבויים. ובשינץ הם מרובי צרות ואין סיפק בידם לתת הממון. ופסקו שלא חל החרם משום שחייך קודמין. והרי לנו, שאף דעסקינן בשאין להם כדי סיפוקם, ולא שחייהם תלויים מנגד, חל דין חייך קודמין.
(((דעת מרן)))
ד. הן אמת כי מרן בש"ע השמיט את חידושו של רבנו סעדיה, ויתר על כן בבדק הבית כתב על הר' סעדיה ו"זל, יש לי על דברי ה"ר סעדיה גמגומי דברים. עכ"ל. משמע דלא ניחא ליה בדבריו. ברם גם לא חתך להיפך, ועל כן השמיטו בש"ע, ואין הכרח שחולק. וגם לא ידענו במה בדיוק לא ניחא ליה. ומ"מ לגבי נידו"ד שדין חייך קודמין קאי נמי על שאר דברים, ולא רק על דין חיים ממש, נראה שלא יחלוק, וככל הראיות דלעיל.
ואולם בספר ערוך השלחן (יו"ד סי' רנא סעיפים ד-ז) כתב על דין רבנו סעדיה דהיינו כנגד לחם צר ומים לחץ, דאל"כ אין לך כמעט אדם שחייב בצדקה, שהרי אין סוף להצטרכות האדם. ולדבריו דברי רבנו סעדיה אמורים בצורך חיים ממש. ושוב אין ראיה ממנו דחייך קודמין בגמ"ח אף כשאינו צורך חיים ממש. וסיוע לדבריו הוא מקורו של ר' סעדיה מהצרפית במלכים (א, פי"ז) דשם לא היה לה ממה לחיות ממש, ואמרה לאליהו ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו. ע"כ. אולם לענ"ד זה אינו, וכמפורש בדברי המהר"י אבוהב בספר מנורת המאור (הנ"ל) דקאי על צורך חיים נורמלי, וממילא נמי אזלא לה דחית הרב ערוך השלחן, כי לא עסקינן במותרות, ושיהיה לו כדי צורך חיתון ילדיו בעתיד וכדו'. וכן הבין כדברינו בספר מנחת פתים (במקום) שנשאר בצ"ע למ"ד דמעשר כספים הוי חיוב גם לעני, והרי נמצא שהעני חייב, וכיצד יסתדר עם דין הרמ"א הנ"ל שפסק כרבנו סעדיה. ע"כ. והרי שהבין כי דברי רבנו סעדיה אמורים בעני סתם, ולא בעני שבעניים שאין לו כדי מחייתו ממש. וכן מורה הלשון אין לו "כדי פרנסתו" והיינו צורכי פרנסה ולא צורך חיים ממש, וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"א חיו"ד סי' יח אות ז) וכן סתמות הרמ"א והני ראשונים מורים כן.
(((עוד פוסקים שחייך קודמין אמור גם על שאר חלקי חיים)))
ה. וכן חזינן בעוד פוסקים כי דין חייך קודמין אמור לגבי כל חלקי החיים, ולא רק לגבי צורך חיים ממש. שכ"כ בשו"ת אבני שיש (ח"ב סימן כה ד"ה ולכן תחילה) היות וחייך קודמין, לכן יכול לעשות כל טצדקי להציל הזיקו בהפסד ממון, אע"פ שיהיה זה הפסד לאחר, היות שחייך קודמין. עכת"ד. וכן בשו"ת מכתם לדוד (פארדו יו"ד סי' מז ד"ה ואל תשיבני) פסק דשרי לרב לעזוב את מקום רבנותו היות ומפרנסים אותו בדוחק, למקום אחר שיפרנסו אותו ברווח. והוא מטעם דחייך קודמין, שכאן בצמצום רב, וכאן בהרווחה טפי. וזאת כתב אע"פ שלא ישאר רב אחר תחתיו. והביאו להלכה גם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב חו"מ סימן א אות ו השני). [ברם לכאורה יש להעיר דאי משום הא כיון שהנזק שיגרם לבני העיר גדול יותר מהרווח שיהיה לרב בעוזבו את העיר, שהוא רק יחיה ברוחב טפי, והם יחסרו מורה דרך, הרי שבכה"ג לא שייך חייך קודמין, לפי שהיתר חייך קודמין נאמר רק כנגד חיי העושה ממש (וכדלהלן אות ו), או כששניהם שוים בנזק, כמו כביסתם וכביסתו, וכאשר יבואר עוד בע"ה בהמשך (אות ז). אך מ"מ לכאורה הדין אמת על פי הכלל שכל שיש הפסד ממון אינו חייב בחסד, וכאשר יבואר ברצות ה' להלן (אות ח והלאה). איברא דמשום חסידות נראה שעדיף שיסבול דוחק הפרנסה כדי לזכות את הרבים, כשאין אחר תחתיו.] וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רי סוד"ה והא דפ"ח) שאין אדם מחוייב לצער עצמו בשביל צער חבירו, דחייך קודמין. ובשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב השמטות לאו"ח סי' צד) במה שנהגו לברך לנו ולכם, איך מקדים עצמו לחבירו ואינו שורת דרך ארץ, ומשני שכן ראוי משום חייך קודמין, וכדאיתא בזהר (לך לך דצ"ד ע"ב). וכן בשו"ת היכל צמח (סימן לח) דן ביש לו רק כזית מצה, האם יאכל כ"א חצי כזית, או שיאכל הוא שלם, משום חייך קודמין. ובשו"ת עיר מבצר (ח"ב סי' לח) גבי שני חולים ביו"כ ויש לו שתי מנות אחת של היתר ושניה של איסור אי חייך קודמין. וכ"כ בשו"ת אורח משפט (חו"מ סימן כו ד"ה ובכלל) שאם ניזק בממונו, אין חיוב ואהבת, לפי שחייך קודמין. ע"כ. וזה כאמור. וכן מבואר בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"א סי' קמה ד"ה ובא ר"ע). ועוד כ"כ בשו"ת דברי שלום (מזרחי או"ח סי' קכג אות ו) גבי משלוח מנות מחולה אחד לרעהו שלשניהם מותר האיסור, יתן לשני האיסור, ולו ההיתר דחייך קודמין. ופלפל משום שעתה האיסור אינו ראוי לו, היות ולו נשאר ההיתר, אי יוצא בכה"ג יד"ח משלוח מנות. ובשו"ת משנה הלכות (ח"י ס"ס רנט) כתב שבעל יגרש אשתו הרעה דחייך קודמין. ועוד לו כתב (בחט"ז סימן צח ד"ה וקצת נראה ראיה) לגבי לקיחת מזוזות בעוזבו את הדירה, אף שהוא רק טורח וממון, אך גם לשני הוא טורח וממון, וחייך קודמין. ע"ש. [אך בזה כתב שלא להלכה ולמעשה ע"ש]. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' לח) שאין חיוב גמ"ח לבחור ישיבה להשלים מנין כשמפריע לסדרי הישיבה. וכ"כ בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד סי' ע אות ב) דחייך קודמין בדברים רוחניים בלימוד תורה ובעשיית מצוות. וכ"כ הרה"ג אורי יונגרייז שליט"א במאמרו בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 120) שחייך קודמין אמרינן בואהבת. והוכיח כן מדברי הרמב"ן (ויקרא יט,יח הנ"ל) והמהרש"א (שבת לא ע"א הנ"ל). ושכן משמע בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים סי' רמ הנ"ל) ושזהו פשט הגמרא (ב"מ דף ל ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו וכו'. [ואולם מה שלמד ברמב"ן כי פטור של חייך קודמין פוטר אף אם יש לאדם טורח כל שהוא, שזה נקרא כנגד חייו, וממילא ס"ל דכל המצוות החיוביות, דהיינו לעשות טוב לשני, כיון שלעולם מצריכות טורח, הרי שאינן מחוייבות, לפי שחייך קודמין. וכן מש"כ דהרמב"ם ס"ל שאין פטור של חייך קודמין. ע"ש. לענ"ד זה אינו, וכאשר התבאר לעיל (סעיף ג).] וכן כתב שם (עמ' 86) גם הרה"ג יחיאל נוימן, שיש פטור של חייך קודמין בואהבת ע"ש. וכן כתב הרה"ג ישראל דרזי במאמרו הנדפס בספר תורת האדם לאדם (ח"ה עמ' 195) דאמרינן חייך קודמין בואהבת ע"ש.
(((צורך שלו כנגד חיי חבירו)))
ו. ולגבי הראיה הנזכרת לעיל (אות ב) מן הרשב"א ודעימיה דכל דין חייך קודמין אמור בחיים דוקא, והרי זה סותר את דברינו ואת כל הפוסקים הנ"ל שפטור של חייך קודמין פוטר אף שלא כנגד חיים ממש, אלא כנגד שאר צרכי חיים. יש להשיב על ראיה זו כי דברי הרשב"א אמורים שם לגבי כשלאחד תלויים בזה חייו ממש, ולנותן לא, ובזה יודה ר"ע לבן פטורא, וכפי המעשה שכתב הרשב"א שמי שמצא במדבר קיטון מים של חבירו מותר לו לשתות, שבזה לא שייך חייך קודמין (חייו של בעל המים) לפי שאין חייו עומדים מנגד. אך בכה"ג שגם חייו של המוצא לא תלויים בזה, וכגון שיש לו מים אחרים ואינו זקוק להם, וככל דברינו כעת, דעסקינן בעשיית חסד שפוגעת בעושה ושניהם שוים, וק"ו היכא שמצבו של העושה גרוע יותר, והרי מבואר בכל הנ"ל שאף בזה אמרינן חייך קודמין, והרי שלא דיבר בכך הרשב"א, ויודה בזה דשפיר שייך הכלל דחייך קודמין. וכן ראינו בשו"ת חכם צבי (ליקוטים סוף סימן קיב ד"ה ועוד נ"ל) דכתב שאף לר"ע חובה לתת לעניים משלו כשיש חשש שימותו ברעב, אפילו שאין לו כדי פרנסתו, ויצטרך לחזור על הפתחים, וישאיר לעצמו רק כדי חייו עד שיגיע למקום ישוב ישראל, ויחזור שם על הפתחים. ע"כ. ונדפסה תשובה זו גם בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן ג). והרי שאמר כרשב"א, אך דבריו המה רק כנגד חיי העני, אך שלא כנגד חיי העני, אלא פרנסתו ופרנסת העני, בוודאי שחייו קודמים. וכמבואר בסוגיא דנדרים (דף פ ע"ב) דלעיל (אות ג) דכביסתם כנגד חיי אחרים חיי אחרים קודמים לרבנן דקיי"ל כוותייהו. ואדרבא מכאן ראיה דחייך קודמין אף לגבי שאר דברים ולא רק כנגד החיים ממש, שרק בכה"ג שחיי העניים תלויים מנגד מחוייב בכך, הא לאו הכי לא יודה ר"ע, משום שבכה"ג חייך קודמין. וכ"כ המאירי (נדרים פ ע"ב) דכל זה כששתי העיירות צריכות לאותן המים לצורך חייהם. אבל אם הראשונה לצורך כיבוס והשניה לחייהם, בני תחתונה קודמין. ע"כ. וכ"כ רבינו בחיי בכד הקמח (ערך אורחים ד"ה דמצינו) שמי שיש לו פרוסה אחת ולחבירו כלום יש לחלקה. וכ"כ בשו"ת בית דוד (לייטער סי' קצ) שדין חייך קודמים לא כשממונך נגד חייו. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סימן נה ד"ה ומ"ש מפלוגתא) שכ"כ בתשובת בית שלמה (ח"ב יו"ד ס"ס צט) דרבי יוסי [דנדרים (פ ע"ב הנ"ל) שאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים] לא מיירי אלא ביש אפשרות להביא להם מים ממקום אחר לחיי נפש, אבל בחשש סכנה, לכו"ע סכנה דאחריתא עדיף מצערא דידהו. ושכ"כ התפאר"י (ריש משניות פאה) והבאר היטב (אה"ע סי' פ). ע"כ. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' עט אותיות כו-כט) ושכ"כ בשו"ת בית שלמה (ח"ב יו"ד סי' צט הנ"ל). ע"כ. וכ"כ בשו"ת אג"מ (אה"ע ח"ד סי' כו אות ד) שדין פרנסתו קודמת לחבירו היינו רק לחם שלו קודם ללחם של אחרים, אבל אם חסר לו בשר, ולחבירו לחם, צריך ליתן לחם לחבירו, ולא יאכל הוא בשר. ע' פת"ש (יו"ד סי' רנא ס"ק ד). ע"כ. וכ"כ בספר משפטי השלום (פרק יג סי"א) דלרבי יוסי דכביסתם קודמת לחיי אחרים, היינו בכה"ג שיכולים להשיג מים ממקום אחר, דאל"כ הוי בכלל לא תעמוד על דם רעך, ומבואר בש"ע (יו"ד סי' קנז ס"א) שחייב לתת כל ממונו כדי לא לעבור על ל"ת. ועע"ש בדבריו בזה.
וכן הוא הדין לגבי הראיה מן האהבת חסד והמשפטי עוזיאל והשרידי אש דלעיל (אות ב). כי דיבריהם באו כנגד חיי השני, שבזה אמרינן חייך קודמין ולא ממונך, אך ממון שלי כנגד ממון חברי, הרי שגם הם יודו שממונך קודם, וכהראיות הנ"ל. ולגבי הראיה מדברי שו"ת בית שערים, באמת משם מבואר כנגדנו, אולם מדברי המהרי"ט והפר"ח שהזכיר, מבואר כדברינו, שחייך קודמין אמור על כל דבר, ולא רק על חיים, דאל"כ לא קשיא מידי מדוע האדון מצווה לתת את הכר היחידי לעבד, והלא חייך קודמין. שהרי חייך קודמין אינו על תענוגות ונוחיות, וכפי שהרהמ"ח תירץ. ונמצא שהוא יחידי בכך, ודבריו נסתרים מכל האמור. [ויתרה מכך ראינו לעיל (אות ב) דהמגיד משנה למד ברמב"ם לאידך גיסא, דחייך קודמין אמור אף על דברים שאינם מעכבים את חייך, ולרעך הוא צורך חיים ממש. ועוד ראה בסמוך (סוף אות ז) בשם החת"ס כיוצ"ב.]
(((חייך קודמין כשלנזקק ההפסד גדול יותר)))
ז. ואולם לכאורה כל זה יכון לגבי חייך קודמין כאשר ההפסד שלך ושל האחר שווים, וככל הדוגמאות הנ"ל בגמרא נדרים (פ ע"ב) כביסה כנגד כביסה, או בהמה כנגד בהמה, וכן הגמרא בבא מציעא (דף סב ע"א) דיברה כשיש מים או לו או לחבירו, אולם כאשר ההפסד של הנזקק לחסד גדול יותר, מנין לנו שחייך קודמין, ולכאורה בזה נימא דחיי חבירך קודמין, היות וצורכו גדול יותר, ויחזור על זה חיוב גמ"ח, ושמא אף אם יהיה לו הפסד ממון בקיום החסד יחוייב, כמו שישנם מצוות גמ"ח שחיובן הוא הוצאת ממון, כגון צדקה, פדיון שבויים, קמחא דפיסחא וכדו'. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סימן ו ד"ה והשתא) גבי עיר שיש להם אתרוג ועיר אחרת גדולה יותר אין להם, ומבקשים שיתנו להם את האתרוג היות וכבר העיר הקטנה קיימה מצוה דאורייתא ביום הראשון, וגם העיר הקטנה כבר ברכו שהחיינו, והם לא קיימו כלל מצוה זו השנה, ולא ברכו שהחיינו, ועירם גדולה יותר. וס"ל שחייבים לתת את האתרוג, כיון שבנתינתם מקיימים מיד מצות גמילות חסדים, ולכן הכי יאה להו למיעבד. ומשום אין מעבירין על המצוות (מצות גמ"ח הניצבת לפניהם) חייבין לעשות המצוה הבאה לידם עכשיו, אע"ג דממילא תו לא מצי עבדי למחר מצות לולב. ע"כ. ועוד כתב (בד"ה תו יש) דמשום חייך קודמין לא שייך לפוטרם, לפי שכשבנו מוצלח יותר ממנו, הרי בנו קודם. ולכן גם כאן המצוה יותר גדולה בעיר השניה שלא ניענעו כלל, ויברכו שהחיינו, ולשניים יהיה מצות גמ"ח. עכ"ד. והמשיגים השיגוהו משום חייך קודמין, וממש"כ בשו"ת בית יעקב
(סי' קיד) שלא יתן אתרוג שלו לאחר. ע"ש. והוא השיבם כאמור.
אולם לכאורה נסתר הוא מדברי הראשונים הנזכ"ל (אות ג) לגבי פרנסה, שאף שלשני יש בקושי כדי מחייתו, ולאדם אין כדי פרנסתו, אינו מחוייב לתת, וטעמא דמילתא משום דחייך קודמין. ומכאן גם נפשוט את ספיקנו, שהרי לפנינו סיעת ראשונים ואחרונים הסוברים דדין חייך קודמין אמור אף כשהנזקק לחסד זקוק הרבה יותר מן ההפסד הנגרם לעושה החסד, שהרי לעני אין כדי מחייתו ואילו לנותן יש הרבה מעבר לכך, רק שלא מלאו כל צרכי פרנסתו, ועל כן פטור מלתת צדקה, כמו שפסק רבינו סעדיה ונמשכו אחריו הפוסקים. וכיוצ"ב חזינן בדברי הרמב"ם (אישות פכ"א הי"א) דאשה שיש לה תאות אכילה, אין בעלה יכול למונעה מאכילה יתירה, וממאכלים המזיקים, בטענה שמא ימות הולד. ונתן טעם לדבר, מפני שצער גופה קודם. וכן פסקו המגיד משנה במקום, ורבינו ירוחם (מישרים דף נח ע"א) והמאירי (כתובות ס ע"ב ד"ה מי) וכן הראב"ד (במקום) והטור (אה"ע סימן פ). ובכס"מ (התם) ביאר שאינו מדין חייה קודמין, היות ואינו כאשר הוא כנגד חיים של אחרים, אלא הוא מדין אחר הנזכר כאן, שצער גופו קודם לצער של אחר. והרי לפנינו שאף שההיזק של היונק גדול יותר משל המינקת, בכל אופן אינה מחוייבת לעשות עמו חסד, משום שחסד זה מזיק לה. ואע"פ שבש"ע (אה"ע סימן פ סי"ב) הביא את דעת הרמב"ם בשם יש מי שאומר קמא, ואת
החולקים בשם יש מי שאומר בתרא, וא"כ העיקר כבתרא. מ"מ את היסוד הנ"ל חזינן נמי ברמב"ם, ומרן ס"ל דשאני היזק העובר שהוא היזק חיים, וע"ע כאן בהערה*) מה הפשט ברמב"ם שהתיר להאכיל, אע"פ שעל ידי זה נשקפת סכנה ליונק. ועל ראייתו של הרב מכתם לדוד מדין בנו קודם ללמוד תורה כשהוא מוצלח יותר. י"ל בפשיטות דשאני התם שמחוייב ללמד את בנו תורה, וכדנפסק בש"ע (יו"ד סי' רמה סעיף א) והרי שיש לו חיוב ללמוד תורה, וגם חיוב נוסף ללמד את בנו, וכששני חיובים אלו מתנגשים יש דיני קדימה. משא"כ באדם אחר, שאין חיוב עליו לשכור לו מלמד וכדנפסק בש"ע (שם בסעיף ד), על כן בתורת ק"ו אין חיוב קדימה לבן חבירו עליו, אף כשבן חבירו חריף ממנו, כי כלל אין חיוב להוציא ממון כדי שהשני ילמד. ועל כרחך כאמור דשאני בנו. ואדרבא לכאורה ראייתו היא ראיה לסתור, דדוקא בבנו מחוייב לשכור, ולהקדימו, הא בבן חבירו אינו מחוייב, אע"פ שבן חבירו חריף ממנו. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (אה"ע חלק ד סימן כו אות ד) ללמוד מדין הש"ע הנ"ל שאדם קודם בלימודו ללימוד חבירו, וכתב ובתורה ברור שאף מי שיודע כבר מסכת אחת, ואפילו סדר שלם, הוא קודם ללמוד סדרים האחרים, מללמד האחרים אף אותה המסכת. וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רי) מביא דבשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלא) כתב דצרכי בני ביתו בכל צרכיהם קודמים לצרכי בני העיר, אף אם אין לבני העיר מזון ומחיה כלל. ועע"ש. [אך דבריו לכאורה נסתרים מהנזכ"ל (אות ו) דלא כנגד חיי חבירו. וכנראה מיירי כשאין סכנת נפשות לפי שיכולים לחזר על הפתחים וכדו', וצריך שוב לעיין שם.]
((( *) פשט הרמב"ם לגבי צער גופה קודם)))
הב"ש (אה"ע סי' פ ס"ק טו) כתב דהרמב"ם פסק כר' יוסי (נדרים פ ע"ב) דכביסתן קודמת לחיי אחרים. אך נשאר בצ"ע איך פסק כר"י ולא כרבנן. וכן בשו"ת שאילת דוד (אה"ע סימן ו) כתב שאינו יודע פשט ברמב"ם, ושעוד חזון למועד. ועיין שו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רי) דהשאילתות (שאילתא קמז) פסק כרבי יוסי דכביסתן קודמת לחיי אחרים והרמב"ם אזיל בשיטתיה. ע"כ. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן עט אות כז) דג"כ כתב כן, אך שוב דחה דכביסה לר' יוסי ס"ל דהוי סכנה, וכמבואר בגמרא שם, וכפי שתמה הבאר היטב (אה"ע סימן פ ס"ק יד). ועל כן כתב להעמיד את פסק הרמב"ם דמיירי שהבעל מונע ממנה מאכלים לצורכה גדר מפני הימשכותה אחר ריבוי האכילה, ולגדור אותה אינו רשאי, ואה"נ הימשכות אחר האכילה אסורה לה. ושכ"כ כעין זה בשו"ת בית אפרים (אה"ע סימן סו). ע"כ.
ובשו"ת יהושע (הנשיל בפסקים וכתבים שבסוף הספר סי' רפ) ישב את הרמב"ם דלכו"ע אסורה באכילה שיש בה חשש סכנה לתינוק, וכל המחלוקת היא האם בכה"ג מחוייב הבעל לשכור מינקת ושהאישה תאכל כאשר תאוה נפשה, או שמחוייבת למעט באכילה. וס"ל לרמב"ם דחייב הבעל לשכור מינקת, היות וצער גופה קודם. וכ"כ עוד בגוף השו"ת (שם סי' ע), ושכן שמע מפי קודשו של הנוב"י בדרשה. ע"כ. וכ"כ ליישב בשו"ת שמן רא"ש (אשכנזי או"ח סימן נ) שכיון שהבעל לא מטפל בחולי תאותה, והרי חייב הוא ברפואתה, שוב אינו יכול לעכבה מלאכול, אלא עליו לשכור מינקת, דהנקה בכלל מעשה ידיה שהם כנגד מזונותיה, ורפואה שאין לה קצבה הוי מזונות. ע"כ.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן יג) כדי ליישב את הרמב"ם יליף בו שלא ככל הני אשלי רברבי שלמדו שמדובר במינקת, ואיהו יליף דהרמב"ם מיירי במעוברת, והסכנה היא לעובר שבמעיה מחמת ריבוי האכילה. ושאני עובר שאינו נפש, וא"כ הוי צער גופה כנגד צער העובר, שאינו נפש, דצערה קודם. ושכ"כ הגהות מוהרי"מ על הגר"א (אה"ע סימן פ סעיף יב נדפס בגליון הש"ע). ע"כ. ברם זה תמוה מאוד, שהרי הרמב"ם פתח שם בהלכה גבי מינקת, וכן ההלכות הקודמות אמורות בדין מינקת. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' שכד).
(((כשיש הפסד ממון פטור אף עם היזקו קטן)))
ח. אך גם לפי שיטות הראשונים הנ"ל דחייך קודמין אמור אף על מה שאינו צורך חיים, ואף כשהזקוק לחסד הפסדו גדול יותר, כל שאפשר ללמוד מדין חייך קודמין, הוא רק כנגד צורך חשוב שלי, שאז יש לומר שאין אני מצווה להפסיד. וכמו הדוגמא שאין לו כדי פרנסתו פטור מצדקה, והיינו שסוף סוף נתינת הצדקה באופן זה מגרעת מהנותן הרבה, שהרי חסר הוא כדי פרנסתו. אך כנגד הפסד בעלמא, הרי שלכאורה מחוייב בגמ"ח מן הדין, על אף ההפסד, כיון שהפסדו של הנזקק אם לא יקבל חסד זה גדול יותר, וכמו בדיני צדקה, שכל מהות המצוה היא נתינה משלי, אע"פ שאני מפסיד. [וע"ע להלן (סעיף ז).] וכל זה הוא כשמפסיד כל סוג הפסד בעת עשיית הגמ"ח, כגון שיאחר למקום שצריך להגיע מחמת עשית החסד, או שבגלל החסד לא יוכל לערוך קניות, או לסדר את הבית, וכדומה, שבכל אלו וכיוצ"ב דוקא הפסד חשוב כמשקל מי שאין לו כדי פרנסתו לתת צדקה [שבשבילו הוא הפסד גדול] כמשקל זה יפטר מגמ"ח כל שיש לו הפסד גדול, אע"פ שהפסדו של הזקוק לחסד גדול מכך, וע"ע בגדר זה להלן (סעיף ז אות ג).
אולם בהפסד ממון מבואר בש"ע (חו"מ סימנים רסד,רסה) דכל היכא שיש הפסד ממון אף הפסד כל שהוא, אין ציווי על מצות השבת אבידה. ומינה ניקום ונילף אף לנידו"ד, דחיוב חסד הוא רק כשאין לי הפסד ממון כלל, אך אם מפסיד כל שהוא, אינו מחוייב. וכדאיתא במתני' (ב"מ דף לג ע"א) אבדתו ואבדת אביו, אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו, שלו קודם וכו'. ובגמרא, מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא (דברים טו,ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב, כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך. והכי הוא נמי בסנהדרין (דף סד ע"ב) ובילקוט שמעוני (אחרי מות סי' תקצז) ונפסק ברמב"ם (הלכות גזילה פי"ב ה"א) וברי"ף (ב"מ דף טז ע"ב מדפיו) ועוד (שם דף יח ע"א מדפיו) ובתוס' (קידושין דף לב ע"א ד"ה רב יהודה) וברא"ש (ב"מ פ"ב סימנים כא,ל) ובאור זרוע (בב"מ סימן צח) ו"זל, מנא הני מילי דשלו קודם, שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר מן העניות, שלך קודם לשל כל אדם. ע"כ. וכן הוא בשו"ת התשב"ץ (ח"א סימן קמה). וע"ע שיטה מקובצת (ב"מ דף ל ע"ב ד"ה אלא לשאבדה) במה שהעמידה הגמרא שאבדתו מרובה משל חבירו, וביארו הריטב"א וכן בתוס' שאנ"ץ (שמביאו השיטמ"ק בהמשך בסמוך) שהוא הדין אף אם אבידתו מועטת משל חבירו, שלו קודם. וכן נפסק בטור ובש"ע (חו"מ ר"ס רסד) ו"זל הש"ע, מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול להחזיר את שתיהן, חייב להחזירם. ואם לאו, יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, כדדרשינן מאפס כי לא יהיה בך אביון (דברים טו,ד). ואף על פי כן, יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות. עכ"ל. וכן הסכמת הפוסקים.
(((פטור של הפסד ממון נאמר בכל גמ"ח)))
ט. והרי לנו להדיא, דדין זה אינו דין האמור בדיני אבידה גרידא, כי אם על כל דיני גמילות חסדים, וכדמסיים הש"ע. ועוד חזינן כי מחמת כל הפסד ממון אינו מחוייב להפסיד כדי לקיים מצות גמ"ח, ומצות ואהבת, והשבת אבידה. וכן מבואר עוד בשלחן ערוך (חו"מ סימן רסד סעיף ה) ו"זל, וכן שנים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדק הכד של דבש, וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה כן בפני ב"ד, הרי זה חייב ליתן לו. ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו, הואיל והבעלים אומרים לשלם לו. הגה, ויש חולקין. ע"כ. וסברת היש חולקים כתב בפרישה (סימן רעד אות יב) ובסמ"ע (סי' רסד ס"ק יח) משום שיכול לטעון שאוהב את יינו, ואינו חפץ להנזק ולקבל שכרו. משא"כ באופן שאינו ניזק, אלא שמונע רווח ומשלם לו, הרי לכו"ע הוא מחוייב גמור. והרי שבין למרן ובין לרמ"א גמ"ח נפטר במקום הפסד ממון. וכן מפורש עוד בשו"ת אבקת רוכל (סי' קצה ד"ה הטענה השמינית) גבי היודע עדות שחייב להעיד משום מצות גמילות חסדים. אך במקרה שהעדות תגרום לו הפסד, כתב ו"זל, ואין גמ"ח שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו, כדאשכחן במשיב אבידה. עכ"ל. ונמצא לפנינו שכל חיובי גמ"ח נפטרים בעת הפסד ממון, וכדילפינן מדכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון, שהוא פסוק כללי, והרי שלומדים מדין אבידה לכל חיובי הגמ"ח שפטור בעת הפסד ממון. וכן מבואר ביראים (סי' רכט) דהיתר הפסדו קודם, הוא בכל גמ"ח. דכתב בדין טעינה ו"זל, וכשם שפטרנו למעלה בעמוד רביעי והוא בבית הקברות, ומלאכה שלו מרובה משל חברו במציאה פטור. כך הוא פטור מפריקה וטעינה, דחדא טעמא נינהו. עכ"ל. והרי דהלך אחרי הסברא ולמד מדין אבידה לדין פריקה וטעינה, פטור של ממונו קודם. וה"ה דניזיל בתר טעמא לכל גמ"ח. וכן מבואר שהפסדו קודם לגמ"ח לאורך כל הסימן בש"ע (שם) כאשר כל עין תראה. ועוד הכי נפסק בש"ע (חו"מ סימן רסה) גבי משיב אבידה שעסוק במלאכתו, ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו, הרי זה נוטל. ואם אין שם בעלים, ולא בית דין, שלו קודם. עכ"ל. והרי שהפסדו קודם, ואינו מצווה להפסיד בשביל הצלת ממון חבירו.
(((במניעת רווח)))
והרי חזינן מכל האמור שאין חיוב להפסיד אפי' שוה פרוטה כדי לעשות חסד עם חבירו. ויתרה מכך חזינן הכא, שאף מניעת רווח בלבד אינו מצווה להפסיד, שהרי עסקינן בכל האמור בפועל העוסק במלאכתו, ובמניעת העבודה ימנע רווחו, ולא יפסיד בפועל, ואפ"ה דרשו מקרא אפס כי לא יהיה בך אביון, ששלך קודם. וכן הוא בסמ"ע (חו"מ סימן רסד ס"ק ב).
(((הפסד ממון כדי להציל ממון חבירו)))
י. וכן מבואר מפוסקים רבים אשר נקטו להלכה שאינו מחוייב להפסיד ממונו כדי להציל ממון חבירו, דכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רד) ובשו"ת נשמת כל חי (פאלאג'י ח"ב סימן לח) ובשו"ת החפץ חיים (פאלאג'י סימן יב) ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ב סי' מ) ובשו"ת בית יעקב (מצוזמין סימן נ) וע' בשו"ת בני יעקב (סי' ד) ובשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ סי' קי ענף ב).
ומעתה ניחא פסקי האהבת חסד (פרק א אות טו) שאינו מחוייב להלות כשהלוה אומר שיחזיר מעט מעט, כי יכול להיות לו הפסד, שלא יוכל לסחור במעותיו. וכן בהמשך (סעיף ד) פסק שאינו מחוייב להלות כל ממונו, פן יזדמן לו עסק. וכן (בסעיפים ו,ח) כתב שאין חיוב להלות בלי משכון, ועוד כתב (בסעיף ט) במכירו שאינו מקפיד על ממון אחרים, פטור מלהלות. וע"ע שם (אות טז). ולכן (בפ"ב סעיף ג) כתב כי חיוב ההלואה הוא כפי השגת ידו. ע"ש. וכן גבי חנוני שאינו מחוייב להקיף. והיינו דפשיטא ליה היסוד הנ"ל, שאין חיוב להפסיד ממון, ואף לא מניעת רווח כדי לעשות חסד עם חברו, אע"פ שאילולי הפסד זה הרי שהוא מחוייב בחיוב גמור וכנזכ"ל (סעיף ב אות ג) בדעת הח"ח שחסד הוא חוב גמור.
וכ"כ הרה"ג יחיאל נוימן שליט"א בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 86) כי ואהבת אינו ציווי במקום הפסד, ויליף לה מדין השבת אבידה הנ"ל. ובזה ביאר את הגמ' (ב"מ דף ל ע"ב) דקמ"ל בביקור חולים לחייב אף את בן גילו, דמשום ואהבת פטור, שהרי יש לו הפסד. וכן בחיוב קבורה דרבנן קמ"ל דחייב אף אם הוא זקן ואינה לפי כבודו, שמשום ואהבת פטור משום הפסדו וכנ"ל. ושכ"כ להדיא הרלב"ג (ויקרא יט,יח) גבי ואהבת לרעך כמוך ו"זל, אלא שהמצוה בזה הוא באופן שלא יגיע בו נזק לאוהב מפני זאת האהבה. ושלא יחוייב אדם להניח מלאכתו מפני עשיית מלאכת חבירו. כי אהבתו עצמו קודמת לאהבתו זולתו. וכו' עכ"ל. וכן פסק בספר משפטי השלום (פרק יג סעיף יב) דאינו מחוייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, וכדברי רבנו סעדיה, ולכן (בסעיף יג) פסק שכל מצוות גמ"ח אין חיוב באופן שמגיע הפסד ע"י קיום המצוה.
(((מאי שנא מצדקה)))
ולעצם הדבר מאי שנא חסד שאינו מצווה להפסיד ממון, ממצות צדקה ופדיון שבויים וכדומה שבהם כל מהות המצוה הוא הפסד ממון. ראיתי מי שביאר (וכעת פרח מזכרוני, חבל על דאבדין) דשאני דין אבידתו קודמת לשל חבירו ואפי' שלו שוה פרוטה ושל חבירו אלף, מן החיוב להוציא עד חומש על קיום מצות עשה, וכמבואר בש"ע (או"ח סי' תרנו) דהוא גזרת הכתוב אפס כי לא יהיה בך אביון, כשממונו עומד כנגד ממון חבירו, ולא כשממונו עומד מנגד מצוה. ובזה ביאר שמי שנפטר מחיוב ממון בטענת קים לי, פטור אף מדיני שמים, כי ממונו קודם. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין, דממונו קודם לממון חבירו אף בגמ"ח הוא גזה"כ מדכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון, ובצדקה גזרת הכתוב שיוציא ממון. ובספר משפטי השלום (פרק יג אות כה) ישב, דהחיוב להוציא עד חומש מנכסיו לקיום עשה, היינו רק במצוות שבין אדם למקום, או בין אדם לחבירו במצות צדקה, ודי מחסורו אשר יחסר לו, משא"כ בשאר מצוות שבין אדם לחבירו שאינו מחוייב. וציין לפרוש המשניות להרמב"ם (פאה פ"א מ"א).}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5