——–
כבר הארכנו למעלה שמדריגת האדם לעתיד נמדדת כפי מדריגת אמונתו, וההסבר לכך הוא פשוט שהרי כל תכלית התורה והמצוות הוא כדי לקיים מצוות "ולדבקה בו" כמבואר.
וכמובן שבמצות "ולדבקה בו" מדריגות מדריגות יש בה, יש הדבק בה' מתוך התפעלות והתרגשות, ולבו מלא עריגה וכיסופים לה', וכל עבודתו בדחילו ורחימו מתוך התלהבות של קדושה, אולם לא כל אחד זוכה לזה, וכמו כן לא מיד אפשר לזכות לזה.
ראשית יש לקיים מצוה זו מתוך התמדת הזכירה גרידא, ואף שזכירה זו אינה אלא זכירה בעלמא ואינה מתוך התלהבות ולא מתוך הרגשים של עריגה וכיסופים, אולם, מתוך כך שיתמיד בזכירה זו – "שוויתי ה' לנגדי תמיד" שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים כמבואר ברמ"א בתחילת השו"ע, יבוא לבסוף להתלהבות ולפחות מדי פעם.
וכמו שפירש"י אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, ואת מצוותי תשמרו – שתלמדו על מנת לקיים לשמור ולעשות שזו תכלית כל התורה כולה, ונתבונן, וכי מהו לשמור ולעשות, וכי לקיים המצוות כמו רוב העולם שמקיימים מצוות – זהו ה"לקיים לשמור ולעשות"?! אלא ברור הוא שה"לדבקה בו" המצורף למעשה המצוות הוא התכלית שבקיום ושמירת המצוות. שהרי תכלית התורה והמצוות אינו בכך שנקיימם ללא לב וללא רגשות, שהלא בכך נחטא בחטא גדול של "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" שהעונש על כך הוא חמור מאד, וכמו שמצינו שאבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, והיינו משום שהתיחסו לתורה כיתר החכמות.
והתכלית הלא לתת את הלב, והדבק בהשגחה ובכך משעבד לבו ורצונותיו לרצון ה', הרי שבכך מקיים למעשה ממש את האמונה. מעט נתינת הלב במצוה הופכת את ערך המצוה לערך שונה לחלוטין מכאשר אין גם אפילו את אותו מעט, ואין לשער ערך אפילו מעט של נתינת לב במעשה המצוה, כל טיפת "לב" מוסיפה ערך עצום לאין שיעור.
וכמו שאמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה", ולא הגדירו לנו כמה מעט בכוונה שקול כנגד ההרבה שלא בכוונה, ויתכן שאף מעט ממש כל שהוא בכוונה שקול כנגד הרבה מאד כשהוא שלא בכוונה.
כל עבודה של לב חשובה היא למאד, וכשדבק האדם באמונת ההשגחה שיש כאן נתינת הלב, הופך בזה האדם את כל עבודתו לערכית יותר, ובא בזה על תכליתו בעולם הזה ועל שכרו המושלם לעתיד.
וכשמשים האדם אל לבו בכל ארועיו שזאת מאת ה' ולא במקרה ח"ו, וכמו כן כאמור – מסעף לכך את סעיף ב' שהכל לטובה, הרי שבכך נותן הוא את לבו לה', ומקיים בזה "ולדבקה בו" שזו תכלית כל התורה והמצוות. ושקולה נתינת לב כזו בכל פעם שנותן לבו להשגחה הפרטית כנגד הרבה תורה ומצוות ללא לב, כי טוב מעט בכוונה וכו'. ומאידך בנתינת לבו להשגחה מייקר לערך רב את תורתו ומצוותיו שמקיים, לעשותם בעלי ערך לאין שיעור, ולעומתו האחר שיתכן ויש בידו הרבה יותר תורה ומצוות אלא שהינו חסר לב מלהתבונן בדברי ההשגחה ומליחס את כל מקריו עניניו להליכות הגוזר שהכל לטובה.
והזכרנו לעיל מספר "שומר אמונים" שתכלית ביאת האדם לעולם לגלות את האמת שהוא אור ה' השרוי בכל מקום וכנאמר "מלא כל הארץ כבודו", וכי מלכותו בכל משלה ואין עוד מלבדו, וכל תפקיד האדם לשקר ולהכחיש את המקרה והטבע, ועל כך צריך האדם להילחם כל ימיו, ולא מלחמה קלה היא, כי העינים וכל יתר החושים הלא מורים על הסיבות והמקרים, לא עבודה קלה לשקרם ולהכחישם, ולאמת את הלא נראה, שהוא אין עוד מלבדו, והכל בהשגחה פרטית – לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.
האדם נולד אטום מגושם וחומרי, ותפקידו בעולמו להסיר כל המסכים והמחיצות המסככים ומסתירים ממנו את אור ה', ולגלות שבעצם אפס זולתו ממש, ולהבין שהוא בעולם המתעתע בבני אדם באחיזת עינים לשקרם ולהתעותם מהאמת.
וכל צעד בעבודה זו שווה הרבה למאד, כי הוא צעד תכליתי, אחר שכל המצוות אמצעי לתכלית זו, ומפורשים הדברים בדברי הרמב"ן סוף פרשת "בא" "ומטרת כל המצוות כדי שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו", עיי"ש.
ועוד שם, "שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים, ואין בהם ממנהגו של עולם כלל, חלילה".
אם כן מה יש יותר נחוץ לאדם מהאמונה.
ועוד יבואר להלן היאך בפועל ממש לא יתכן שמירת התורה הן בחלק העשה טוב, והן בחלק הסור מרע מבלעדי האמונה שאין עוד מלבדו.
ראשית ההצלחה באמונת ההשגחה תלויה בהבנה של הנחיצות בשלימות מידה זו. כי אם לא נבין את נחיצות השלימות במידה זו, לעולם לא ישלים עצמו בה.
ועל כן יש להתבונן, תכלית האדם הלא לידבק בבוראו, לזכור את הבורא שבראו בעולם החשוך הזה המסתיר את אור פני ה'.
וכאמור לעיל, דאומנם אין באפשרותנו לאחוז בתמידות במדריגת "דבקות" שהיא עריגה וכיסופים לבורא, או להתענג על ה', אלא מידי פעם חשים אנו בכך, אולם לפחות חייבים אנו לקיים בהתמדה את התכלית שהיא: "הדביקות" באופן של זכרון בעלמא, והוא ענין "שויתי ה' לנגדי תמיד", שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים, וגוון דביקות זו הינה בהישג יד אחר שהוא תלוי בזכירת המחשבה בלבד.
והדבק באמונת ההשגחה, מקיים בזה את תכליתו לחשוב על הבורא, וכל רגע של זכירה ומחשבה על הבורא זהו רגע של תכלית.
לאדם בסוף ימיו יצרפו לו רגע לרגע, ומכל אותם הרגעים שבהם דבק בה' ולפחות נזכר בו, מאלו יהא אושרו הנצחי אחר שמהם בא על תכליתו.
זה הרי מפחיד ממש, יכול אדם לעבור שנים על גבי שנים, ולא יזכור את הבורא כלל באמת, והיינו אף בשומר מצוות, מניח תפילין שומר שבת, אולם הכל מקופיא, ואינו משים לב לזכור שיש לו בורא שבראו, והוא בנו, ולפחות שהוא בגדר עבדו החייב לשמור מצוותיו.
והלא הפועל הפשוט ביותר לעולם זוכר שהנו פועל ויש לו מעביד, ובשביל כך הלא יתייחס ברצינות לעבודתו אחר שתעבור ביקורת מעבידו. פועל שהולך לעבודה כהולך ברשות עצמו, עושה שם כחפצו וכרצונו בעצלות וללא מחשבה, הלא מיד יגורש ואף לשוטה יחשב.
היאך יתכן שאדם בא כאן לעולם ולא זוכר את בוראו במחשבתו, מעביר יום ועוד יום ועוד חודש, ועוד שנה וכן הלאה, והולך הוא ונשטף בזרם החיים ושוכח את העיקר שהוא הבורא שבראו, ושכל מקריו המה ממנו בלבד, והגרוע ביותר הוא שניגש האדם לתורה ולמצוות אולם הכל מהשפה ולחוץ.
הלא אחד שכזה יצא מן העולם בבושה וחרפה נוראה ריק מכל, ערום בא לעולם וכמו כן ערום יצא מן העולם.
כמה אם כן פשוט נחיצות האדיקות באמונה זו של אמונת ההשגחה ושהכל לטובה, הלא בזה בא האדם על תכליתו, ומביא את תכלית רצון ה' שבראו על תכליתו, וזהו שיתענג לנצח אחר כך באור ה'.
דהיינו, אף שכאן בעולם הזה לא זכה למדרגת להתענג על ה', ולחוש בעריגה וכיסופים בה', אולם עשה לפחות את אשר ביכולתו והוא הזכירה בה', לזכרו ולשוותו לנגד עיניו בכל מקריו ואירועיו, אזי לעתיד יזכה לזה בדרגה גדולה יותר שהוא להתענג על ה'.
והוא כלל גדול, בכל אשר יעסוק האדם כפי כוחו בעולם הזה יזכה לעתיד בעונג השייך לעולם הבא בהתאם למסירות נפשו שמסר כאן בחייו. שהרי התלמידי חכמים עוסקים בתורה בעולם הזה ברמה של עולם הזה, ובשביל כך יזכו לעתיד לתורה של עולם הבא כידוע, שהוא עונג אחר לגמרי. וכמו שאמרו באבות יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, אולם מי הזוכה לאותו עולם הבא? זה אשר עבד ועמד בנסיונות בעולם הזה, אזי אף שכאן גם נהנה כפי מדריגתו להתענג על ה' – שם יזכה לזה באופן נעלה ביותר והכל כפי שיגע כאן על מדריגה זו, ואז יזכה לה ביותר, כי הוא עיקר התענוג כמובא במסילת ישרים בתחילתו.
כן הוא לגבי אמונה בהשגחה, אדם משתדל להידבק במידה זו בכל כוחו כאן, ואף שהיא בדרך זכירה בעלמא ללא "הרגשים", אולם לעתיד יזכה לה ביותר בעונג גדול.
וכאמור לעיל שמידה זו צריך האדם לקחתה כפרוייקט יותר מהכל, ובפרט לאחר גילוי חבקוק שהאחת שתביאנו לשלימות בדורו של משיח הוא האמונה, ואין לנו אפשרות להצלחה בדרך אחרת.
אזי כמובן שמבלי עמל ויגיעה תורה ובמצוות לא יגיע האדם לכלום, אולם תכלית היגיעה והתורה תפילה ומצוות צריך שיהא כדי להגיע לשלימות באחת זו שהיא האמונה, ואז מובטח הוא שאמונתו תביאהו לשלימות אף ביתר כל המעלות.
. האמונה חיי נפש, ומבלעדיה תאבד היציבות מכל עיקרי הדת
ועל כך יש לנו להבין, האמונה היא חיי נפש שאי אפשר מבלעדה, ובפרט בדורנו, הרי חבקוק הנביא ניבא לנו שעמידתנו יציבותנו קיומינו חיותינו תהא מבוססת ויציבה על עמוד אחד והוא האמונה, ועמוד זה אם נחזקו ונייצבו נחשב לצדיקים וכנאמר "וצדיק באמונתו יחיה", וכאמור לעיל שהביאור בנבואת חבקוק הוא שנתבשרנו באם נחזיק בכל כוחנו בעמוד זה שהוא האמונה נהיה צדיקים, כמבואר בדבריו, "וצדיק" מי ייחשב לצדיק? זה שבאמונתו יחיה, שאמונתו תהיה חלק מחייו ממש, עמה הוא יישן, עמה הוא יאכל, עמה הוא ילך ויבוא ישכב ויקום, כל פרטי מהלכי חייו יהיו צמודים לאמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, זהו שיבוא על שלמותו ותכליתו בדור זה, כי לא יהא ניתן נתיב אחר, אלא אחת, וכל העצות כתורה תפילה מצוות צריך שיובילו לנתיב זה שהוא האמונה לחזקה ללטשה להבריקה, ואז מצות אמונה תביאהו לשלמות בכל, כמו שביארנו לעיל באריכות, והיא חיי נפש ממש, כי באם לאו יאבד האדם יציבותו מעיקרי הדת לגמרי, כן ראה חבקוק בנבואה לסיבת ריבוי ועוצם תוקף הנסיונות והיסורים שיהיו בתקופתנו.
אי לכך חובה עלינו להשקיע במידה זו את כל כוחנו, אחר שרק היא שתגדיר אותנו כצדיקים ושלמים, ומי לא רוצה להגיע לשלמות, ואם לא במדה זו אז במה? היש לנו מעלה אחרת שתביאנו לשלימות מבלעדה?
ועוד תתבונן בנחיצות השלימות במידה זו, היאך אפשר מבלי שלימות במדה זו של האמונה בהשגחה ושהכל לטובה שזה בעצם מצות האמונה והבטחון הלא האדם שאין אמונה זו מוחשית אצלו, תורתו לא תורה, שהרי מבולבל הוא ממקריו, כועס על פלוני, מקפיד על אלמוני, כעוס וזועף ממקרי העולם המאכזבים, וכי יכול זה להתרכז ולהתעלות בתורה.
וכי מבלעדי מידה זו אפשר להתפלל, הלא מבלעדי החיזוק במידה זו של האמונה תיהפך תפילתו לזמן המסוגל לרכוז כל המחשבות של ההקפדות והכעסים, אז הלא יזכר האדם ויתעוררו אצלו כל מיני מחשבות טורדות המטרידות אותו ותפילתו תעבור עליו מבלי להתבונן בה כלום.
היאך יוכל אדם לעבוד את ה' בתורה ותפילה כאשר המקרים המה מהלך חייו, והלא מחוסר אמונה כראוי אץ ורץ הוא על כל אשר יבין שהשתדלותו יכולה להועיל. ופעם יהא זה על חשבון תורה פעם על חשבון תפילה, וכיוצא, הלא אם לא יחזק עצמו באמונה ובטחון בה' יטיל הכל על עצמו לרוץ ולשוט בארץ לאורכה ולרוחבה.
ועוד היאך אפשר מבלעדי מידה זו של האמונה בהשגחה ושהכל לטובה, הלא מבלעדיה האדם חי חיי קנאה ותחרות, אינו שמח בחלקו, מאשים את עצמו, מאשים את כל הסובבים אותו, מתגאה עליהם כועס עליהם, וכמו כן מבלעדי מידה זו לא ימלא האדם חובותיו לבורא בפרט במצוות שיש בהם חסרון כיס, כי יחוס על ממונו במקום שעליו להוציאו וכגון על מנת להדר במצוות, צדקה, מעשר, גמ"ח, או במקום שיצטרך להוציא ממונו לאפרושי מאיסורא, בכל מיני מקרים שונים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5