——–
כתב הרמב"ם (ב"הלכות תשובה" פרק ד' הלכה א): "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ולפני שנבארם נזכר דברי הרמב"ם בסוף הפרק, שאף-על-פי שדברים אלו מעכבין את התשובה, אין מונעין אותה, כלומר: אין הכוונה שלא מועילה תשובה למי שנכשל בהן, אלא שהחוטא בהן קשה לו לשוב כפי שנבאר. אבל לעולם אם התאמץ ושב, ודאי שמקבלין אותו. ואלו הן כ"ד דברים שמנאן הרמב"ם וחלקן לה' חלקות:
חלקה א': א. המחטיא את הרבים, ובכלל זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. ודבר זה מצוי לפעמים כשנמנים צבור לעשות מגבית צדקה או דבר מצוה אחר וקם אחד ומתנגד מסבה מסימת ומונעם.
ב. המטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון: מסית ומדיח.
ג. הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. הואיל ובנו ברשותו, אילו מחה בו היה פורש מהדרך הרעה, ונמצא כמחטיאו. ובכלל זה כל שאפשר לו למחות באחרים ודבריו נשמעים, ולא מוחה בהם, הרי הוא כאלו מכשילם ומחטיאם.
ד. האומר אחטא ואשוב, או אומר אחטא ויום הכפורים מכפר, הואיל ודחה את התשובה בידים לאחר זמן מדעתו, והרי זה כאומר להקב"ה: עתה אחטא ואפשע נגדך ואחר כך אבקש מחילתך.
על ד' עוונות אלו כתב הרמב"ם: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
חלקה ב': א. הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהם ואינו זוכה עמהם בזכות שעושים, עד כאן לשונו.
וכתב רבנו יונה (שער ג' קסח) בענין זה של הפורש מן הצבור וזה תוכן לשונו: כשמתאספים ראשי עם וקהלות קודש לעבד את ה' יתברך ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות או לקבל עליהם קבלה והנהגה טובה, הנה הם מקדשים את ה' בזה. והאיש הפורש ואינו משתתף עמהם, הרי הוא כמקטרג ומתנגד להסכמתם לעבודת ה' והרי הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל בוזי ה'. ועוד רע עושה האיש ההוא, שבזה שפורש מקרר ומצנן אחרים חלושי דעת מלהתקרב לדרכי ה' שקבלו הצבור על עצמם.
וכתב ב"אור יחזקאל" ונוראים הדברים: אין מדבר כאן ברשע ובעל עברות, אלא אדם שומר תורה ומצוות רק שאינו מתחזק עם הצבור בשעה שמתחזקים בעבודת ה', הרי הוא בכלל אלו המחלישים ומניאים את לב הרבים מעבודת ה', ואין לו חלק לעולם הבא. וכמה נקל לכשל בעוון זה, כי הרי נמצאים אנו בין רבים, וכשאין אנו מתחזקים עמהם ומרפים את האחרים, הרי אנו מכלל הפורש מדרכי צבור.
ב. החולק על דברי חכמים, לפי שהמחלקת גורמת לו לפרוש מהם, ואינו יודע דרכי התשובה. כלומר: אין הוא מתבטל לדברי רבותינו אלא חושב עצמו לבעל דעה כדעתם וחולק על דבריהם כשאינם נראים לדעתו.
ג. המלעיג על המצוות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהם.
ד. המבזה את רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו, כגחזי שנטרד מרבו אלישע. ובזה שיטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת. וכתב רבנו יונה: המבזה תלמידי חכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והינו: שאינו נוהג מורא והדר בתלמידי חכמים, אף-על-פי שאינו מבזה אותם ממש בפניהם, אלא כגון מבזה חברו בפני תלמידי חכמים ואינו מתביש ומתאפק מפני כבוד החכם, זו ראיה שאינו מכבד תלמידי חכמים, שהיאך לא יירא לבזות חברו בעמדו בפני תלמיד חכם.
ה. השונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, כי בזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה, עד כאן לשון הרמב"ם. וכתב הרא"ש בארחותיו (פסקא מד): "שמח בשמעך תוכחה כמוצא שלל רב, כי התוכחה היא המביאה לתשובה". ומסביר "אור יחזקאל": האדם נמצא במצב של תרדמה ושקוע בה וצריך מי שיעורר אותו, כי להתעורר מעצמו קשה מאד. וכדי שיתעורר צריך, כמו שכתב הרמב"ם, שמישהו אחר יודיע לו חטאו ויכלימהו, כי מבלי זאת קשה הסכוי שיתעורר מעצמו מתרדמתו. והשונא תוכחות איבד את המעורר שיעוררהו לתשובה.
ועל אלו החמשה דברים כתב הרמב"ם: "הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהם".
ואם נתבונן, למה על ד' דברים של החלוקה הראשונה אמר הרמב"ם: "אין מספיקים בידו", ועל ה' דברים של החלוקה השניה אמר: "נועלין"? ונראה לפרש שהיות שד' דברים הראשונים הם עוונות חמורים אמנם, אבל נובעים מכח התאוה של האדם ולא מכח הכפירה והבעיטה בדברים שבקדושה, ולכך אין מספיקין בידו, כלומר: "לא יסיעוהו מן השמים לגודל חטאו" כלשון הרמב"ם. אולם בחלוקה ב', שקם נגד הצבור ונגד החכמים ומלעיג על המצוות וכו', שזה מכח כפירה ובעיטה ולא מכח תאוה לבד, זה חמור יותר שלא רק שלא מסייעין לו לעשות תשובה אלא "נועלין דרכי התשובה בפניהם", כלומר: משימים להם מן השמים מניעות ועכובים מלהתקבל תשובתם, רחמנא לצלן.
חלוקה ג': א. המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע, כך שאין יכול לבקש מחילה. וכמה דבר זה מצוי כשאדם מקלל צבור שלם או עדה מסוימת, אנה יבקש כפרה לעצמו.
ב. החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע מי הוא הנגנב כי חולק עם הגנב הגונב לרבים, ולמי יחזיר? ועוד שמסיע בידי הגנב ומחטיאו.
ג. המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, ובינתים הלכו בעליה. וכשכבר ירצה להחזיר אינו מוצא את בעל האבדה. ובכלל זה כל עוונות גזל ומשא ומתן שלא באמונה, שכל זמן שיש בידו גזל אין תשובתו מתקבלת.
ד. האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. כתב בספר "קב הישר": ובכלל זה הגוזל את הצבור ואוכל מקופות הקהל כסף שנועד ליתומים ולאלמנות ועניים. הרי הוא כאוכל בשרם ודמם ואינו זוכר שהקב"ה הוא אבי יתומים ודין אלמנות. בודאי מדת הדין מתוח לנגד האיש ההוא, עד כאן. ה. המקבל שוחד להטות דין.
על חלוקה זו כתב הרמב"ם, שקשה לשוב עליהם בתשובה גמורה ולתקנם כתקון ("ויקרא" ה, כג): "והשיב את הגזלה אשר גזל", מאחר שאינו יודע למי ישיב. ואמנם תשובה שאינה גמורה שיך לשוב מהם, כמו שאמרו: "מי שגזל ואינו יודע למי גזל, יעשה בכסף צרכי צבור", וכבר הארכנו בזה לעיל.
חלוקה ד': א. האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, והוא אבק גזל, ובכלל זה הנוטל צדקה והוא אינו צריך לה ("קב הישר"). ואדם זה מדמה בדעתו שאין הוא חוטא וחושב: וכי אכלתי שלא ברשותו?! ולכך קשה לשוב מעוון זה, כי האדם מורה התר לעצמו.
ב. המשתמש בעבוטו של עני, שחושב: וכי גזלתי ממנו?! וכי חסרתי לו מממונו?! וכתב "קב הישר": ובכלל זה המתגאה על העני ומדבר לו קשות ומנצל את שתיקתו של העני שיודע שמסכן זה לא ישיב לדבריו וישתוק, ולכך מדבר לו קשות. והקב"ה שומע רואה ויריב ריבו ועושה משפט ויוציא לאור דינו, עד כאן.
ג. המסתכל בעריות, מעלה בדעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראית העינים בעברה עוון גדול וגורמת לגופן של עריות שנאמר: "ולא תתורו", וכבר הארכנו בזה לעיל.
ד. המתכבד בקלון חברו, וזה אפילו שלא בפניו, ואומר בלבו שאין זה חטא לפי שאין חברו עומד שם ולא מתביש. ופרוש מתכבד בקלון חברו, שמראה מעשיו הטובים מול ונגד מעשה חברו, כדי שיראה שהוא מכבד וחברו בזוי, עד כאן לשונו. וכמה מצוי עוון זה כשמדברים על מישהו וקם אחד ואומר: "אני איני כך" או: "אני במקומו לא הייתי עושה זאת" ומתכבד על-חשבון קלונו של חברו.
ה. החושד בכשרים בלבו, גם זה חושב בלבו שאינו חטא, שאומר: וכי מה עשיתי, רק חשדתי בו! ואינו יודע שזה עוון שמשים בדעתו אדם כשר לבעל עברה.
על חלקה זו אומר הרמב"ם, שהעושה אותן הוא בחזקת שלא ישוב מהם, כי מורה התר לעצמו ומקל עוונות אלו בלבו לאמר, מה עשיתי ומה בכך וכו'.
חלוקה ה': א. הולך רכיל.
ב. מדבר לשון הרע, איסורו מפורסם והארכנו בזה לעיל.
ג. בעל חימה. כתב "קב הישר": הינו מי שהוא אכזר ואינו שומע זעקת דלים ואינו דן לכף זכות ונוקם ונוטר ובעל מריבה, עז פנים ואינו בוש מבני אדם, מוציא קללה תדיר מפיו, מטיל אימה יתרה בתוך ביתו, אינו מתנהג בנחת עם הבריות.
ד. בעל מחשבה רעה. כתב "קב הישר": הינו משיא עצה שאינה הגונה לחברו, יועץ שלא לשם שמים, קושר קשרים וקנוניות, מחזיק במחלקת, שמח במריבת אחרים, מחזיק ידי בעלי מחלקת, רואה עושי עולה ואינו מוחה בידם, נותן יד לפושעים, שמח לאיד, צר עין בטובת חברו.
ה. המתחבר לרשע רעתו מפרסמת:
על חלקה זו אומר הרמב"ם: "העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרש מהם".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5