——–
הרופא קרוב! ה"בוס" קרוב! האבא קרוב! השכן קרוב! השדכן קרוב! העשיר קרוב! ואילו הקב"ה רחוק?!
האבא מרחם! החבר מרחם! הרבי מרחם! הרופא מרחם! ואילו הקב"ה אינו מרחם?!
הלא מאמינים אנו, יודעים בידיעה שכלית את השגחתו הפרטית של הקב"ה, ויודעים אנו שכל סיוע שנקבל ממאן דהוא, מרופא את רפואתנו, מהבוס את משכורתנו, מהאבא את כל הנצרך לנו, וכיוצא, אין זה אלא מתוך רחמנותו של הקב"ה ששולח לנו שליחים לסייענו ולתננו לחן לחסד ולרחמים בעיני התומכים והמסייעים לנו, אולם מה שקורה לנו שמתנתקים אנו מהבורא – שולח כל השליחים, ומתיחסים לשליחים ככח בפני עצמו.
ולמה הדבר דומה?
למנכ"ל המחזיק מפעל מסועף בכל רחבי העולם, והוא כבודו במקומו מונח, וממנו יצאו תפקידים למנהלי עבודתו בכל מפעליו ברחבי העולם, תחת כל מנהל נתונים כמה עשרות פועלים המבצעים את העבודה, ובכל חודש מקבלים את משכורתם מידי אחד הפקידים העובדים במפעל.
ובכן, היתכן שיעלם מהם שפקיד זה אינו בעל הבית שתלותם בו?! הלא ברור לכל, שהבעל הבית הוא המנכ"ל והוא המקציב את משכורת העובדים מידי חודש בחודשו, ומתקצב סכום הנצרך למנהל עבודתו, ומנהל עבודתו הוא שמחלק את הסכום לפועליו איש איש כפי מפעלו.
והרי פשוט שאותו פקיד שבידו תלושי הצ'יקים לחלק לעובדים בסוף החודש, ועובר הוא מפועל לפועל ליתן לו משכורתו, לא עליו תהא תלונות העובדים במקרה וסכום משכורתם נראה חסר מהראוי להם, או כאשר כמה מהעובדים לא קיבלו "מעטפותיהם" מידי הפקיד באותו חודש, ברור הוא שלא על הפקיד תהא תלונותם, להיותו אומר להם: וכי אני הקובע בזה?! והלא איני אלא פקיד הנתון תחת מנהל, והוא נתון תחת המנכ"ל, ומה אני כי תלינו עלי?!
כמה טפש יהא זה שיעשה מריבה עם אותו פקיד, באמור לו: אתה הוא זה שמעלת במשכורתי…, אתה הוא זה שקפחת את פרנסתי…, ברור לכל שטועה הוא בכתובת.
כן הוא בענין חובת ההסתכלות של המאמין, לראות גם את ה"בוס" בשר ודם שנתון הוא כביכול תחת ידו להיותו הוא מנהל כל המפעל בו הוא מתפרנס – שאינו אלא פקידו של הבורא, והבורא נתן תחת ידו לשבט או לחסד את נתיניו, וכפי אשר יגזור עליהם הבורא כן יתן בלב המעביד להתנהג כלפיהם.
אם כן, מאחר וכל רחמנות המעביד, האבא, הרופא, החבר הטוב, אינה אלא מרחמנות ה' שנתן בלבם לרחם עליך, או לתתך לחן ולחסד בעיניהם לרצות בך ולהיטיב לך, ובכן היאך יעלה על הדעת, שהאבא קרוב, הרופא קרוב, המעביד קרוב, ואילו הקב"ה רחוק! זהו הרי סכלות ממש, הרי כל מציאות קרבתם ורחמנותם של אלו היא ממציאותו יתברך הקרובה לאדם בהשגחה פרטית ומרחמנותו על ברואיו, והאדם רואה באמצעים – שאינם אלא מוכתבים ומונהגים, כמכתיבים ומנהיגים. להם הוא מחניף, עבורם בטל הוא מתורה ומצוות כדי למצוא חן בעיניהם וכיוצא.
היעלה על הדעת שאם אותו פקיד שמחלק המשכורות יבקש מאחד העובדים שיבטל יום אחד מעבודה בשבילו, הישמע לו?! הלא בכך אומנם ישיג חן וחסד בעיני הפקיד, אולם יתבונן תיכף, מה לי למצוא חן וחסד בעיני הפקיד, ומאידך בזה להכעיס את ה"בוס" ולקפח בזה את פרנסתי. הלא בודאי כל חשבוני יהא ביחס לבעל הבית ולא ביחס לאותו פקיד, אחר ששנינו תלויים בבעל הבית.
וכן הוא ביחס לרופא, כמה טעויות הרסניות רואים אנו אצל הרופאים, זה יאמר את אבחנתו בכה, וזה יאמר בכה, ויבוא השלישי ויכריע את אבחנתו בכה, והחולה נתון בידי ג' או ד' דעות נבוך ומבולבל אחרי מי ילך, ומצב זה מצוי לפחות עד המסקנא הסופית באם יגיע אליה לבסוף, וגם עד שיגיע אליה – בינתים הבלבול יכול להוות מצב הרסני לחולה.
והנה אומרים אנו בתפילה: "והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו כי א-ל רופא נאמן ורחמן אתה". כל יהודי מאמין ויודע שרופא נאמן ורחמן אינו אלא הקב"ה, שהרי לצערנו רואים אנו את הרופאים בימינו, אצל לא מעטים מהם כלום רחמנות יש בהם?! כלום נאמנות יש בהם?! הלא השחץ והגאוה תפח עליהם למעלה ראשם, בקושי יענו ויקשיבו לחולה על שאלותיו, בשחץ ובגאוה ישיבו בחצי פה, וגם במה שישיבו ישתמשו במילים שאינן מובנות לחולה, והעיקר לדחותו מלהטריחם בשאלות, וכמו כן כמה פעמים מחמת שחצנותם וגסות רוחם לא יודו על טעותם ואף כאשר חיי החולה תלויים בהכרעתם כביכול. איפה הרחמנות?! איפה הנאמנות?! הלא אצל לא מעטים מהם תראה רק אכזריות, גסות ושקר, ולפעמים, אף מהפקר חייהם של בני אדם לא יימנעו.
והנה תראה גם בני אדם המאמינים בה' יתלו תקוותם ברופאים, וכשיתן הרופא תקוה למחלתם יתמלאו ברוגע ושלווה, וכשישלול הרופא התקוה מהם יחושו ביאוש ובדכאון. ולא יבינו שגם כשהרופא נותן תקוה או שוללה, תלוי הוא ועומד כפי אשר יחפוץ ה', ולא ישכילו אף המאמינים לחוש זאת באמת, ויחניפו לרופאים ויתרפסו לפניהם ויחושו את תלות חייהם ברופאים ורפואותיהם.
אכן המבחן הוא קשה, הקב"ה הנהיג את עולמו באופן המקשה עלינו את האמונה בו למאוד, ובאופן נורא, חד ונוקב נבחן כל אדם על אמונתו, האם ילך אחר עיניו, האם המקרה והמציאות הנראית לעין תצליח לתעתע בו ולהוליכו שולל אחריה בקסם פיתוייה, או יצליח להכיר בשקרה ולהכחישה בכל כוחו.
שהנה לעין נראה, אדם הולך לעבוד – יש פרנסה, עובד יותר – יש יותר פרנסה, אדם הולך לרופא ולוקח תרופה – מתרפא, ואם לאו מדוכא הוא ביסוריו ויכול להתפתל בהם זמן רב. אם כן השקר חוגג לנו בעינים: מבלי עבודה תשאר עני! מבלי רופא תשאר חולה! מבלי עזרה וסיוע על ידי גורם כל שהוא לא תוושע בשידוך שאתה מחפש, בעבודה שאתה מחפש, בדירה שאתה מחפש, וכיוצא.
כך בנוי העולם, וכמה אם כן קשה עלינו העבודה לראות את כל הסיבות והגורמים כאמצעים ושליחים לגזירה האמיתית שכבר נגזרה במשפט צדק מאת הבורא בלבד, ללא שיתוף שום גורם אחר, שהוא גדול העצה ורב העליליה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, במידה כנגד מידה ממש כפי חשבונו העמוק של הבורא.
וכאן המבחן.
אדם נושע על ידי מעביד, על ידי רופא, על ידי שדכן, מבחנו הנוקב הוא האם יראה אותם כפקידים בלבד המבצעים את פקודת בעל הבית שהוא הבורא, או יראה בהם כגוף לעצמו שעל ידם באה לו ישועתו. והרבה מדריגות יש בין כל מאמין ומאמין, עד כמה רואה הוא בהם כפקידים בלבד, ומתבטא הדבר במידת תחושת תלותו בהם, עד כמה רואה את ישועתו או את אכזבתו תלויה בהם, האם במחדליהם מלהושיעו כועס הוא עליהם, וכאשר ברשלנותם מלבוא לעזרתו כביכול נמנעה והתעכבה ישועתו, עד כמה תולה הוא זאת באשמתם או בגזירת הבורא, וכיוצא, מדריגות רבות ישנם בין המאמינים.
ובכן המבחן הוא בהקדמת ההודאה או בקבלת דין שמים. דהיינו המאמין כשישועתו באה על ידי גורמים, מיד מקדים הוא ונותן שבח ותהילה לבורא, ומסמיך לישועתו מיד את הודאתו לבורא, מבלי שיקח לו זמן להתאושש ולהכיר לאחר זמן שבעצם ישועתו באה לו מהבורא, אלא מיד יתרומם לבו להודות לה' על טובתו עמו, ורק אחר כך נזכר שישועתו באה לו על ידי גורם ושליח טוב ומודה לו על טוב לבו ונאמנות שליחותו לבצע גזירת ה', כלומר, מקדים הוא באופן טבעי את הודאתו מיד לבורא קודם לכל.
למה הדבר דומה?
לאדם שמקבל משכורתו מהפקיד בנוכחות המנכ"ל, וכי יקדים את תודתו לפקיד כאשר המנכ"ל לפניו?! וכמו כן אדם המקבל תרופתו מהרוקח על פי הוראת הרופא הקובע את תרופתו, והנה כאשר נתרפא וכי יתכן ליתן את הודאתו והבעת רגשותיו בהצלת חייו לרוקח, ובפרט כאשר הוא בנוכחות הרופא?! הלא כדי בזיון וקצף יעשה בעצמו בנוהג זה להשפיל את המשפיע ולהרים את המושפע והמקבל.
כן הוא כאשר האדם נושע על ידי רופא, או מתפרנס הוא באמצעות מעביד, היתכן שבנוכחות הבורא – מלוא כל הארץ כבודו, יקדים ליתן הודאה לשליחים ואחר כך למשלח ולמשפיע?! זהו הרי טפשות, ומלבד זאת גם זלזול נורא בכבוד שמים.
ולעומתו המאמין שאמונתו פחות חושית, באופן טבעי מיד ירוץ לבו להודות לשליח, לרופא או למעביד, או לכל מי שטובתו, ישועתו ובקשתו נתמלאה על ידו, ואחר כך יתעורר – במוקדם או במאוחר – תלוי כפי דרגת אמונתו – להודות לה'.
כי המאמין יראה את המנכ"ל כפקידו של הקב"ה גרידא, ואת הרופא כרוקח גרידא המגיש את התרופה כפי אשר הורה לו הבורא בדעתו להצליח באבחון המחלה.
וכמו כן כאשר נתקל אדם בסירוב או באכזבה לבקשתו, אם זה ממעביד או רופא, וכיוצא, שוב כמו כן נבחן הוא ברגע זה למי משייך הוא בהקדם את אכזבתו, האם לשליח, לרופא, למעביד וכיוצא, שבמחדלם או שמרשלנותם או מאי רצונם נבצרה ישועתו, ומאשימם על כך, או שמיד מתיחס הוא באכזבתו לראותה שאינה אלא מאת האדון לכולם, ומסכים בלבו על כך להתרצות באשר ירצה ה', מתוך אמונה שכל מה שעושה ה' הכל לטובתו האמיתית והנצחית.
והדברים אמורים עד הפרטי פרטים, כשאדם מקבל טובה כל שהיא, ואפילו מבני ביתו, שנעשה רצונו בכיבוס הבגדים, ובהכנת ארוחותיו וכיוצא, למי מקדים הוא ליחס את תודתו, לגורמים או לסיבת כל הסיבות. וכן כשמתעגמת נפשו בכך שלא נעשה רצונו, היאך יחסו בראשונה, האם לבורא שהוא מנע ממנו לטובתו את רצונו, או שזעמו וזעפו על בני ביתו, ורק אחר כך מתאושש הוא להבין שבעצם זהו רצון ה'. וכאמור מדריגות מדריגות יש בין המאמינים האם מתאושש הוא מיד או לאחר זמן, וכמה זמן, וכיוצא.
ואכן, מותר ונצרך לאדם להעיר לבני ביתו על רשלנותם ומחדלם, ובפרט שעקב מחדלם בטל הוא מתורה וכיוצא, אולם במחאתו בבני ביתו או בחבירו יש להזהר מאד שלא לצרף את היצר, שכביכול ומתכוון הוא לשם שמים, להוכיחם כדי שיהיו עניניו מסודרים לבל יתבטל מתורה, ובעצם משותף פה הרבה מן הכעס והזעם על אי ביצוע רצונו.
ולכן הדרך היא, שלאחר שירגע ויתאושש מאכזבתו מתוך אמונה שהכל מאת ה' בלבד, אז יגש למחאה בנועם או בפנים זועמות אולם מלב ודעת מיושבת, להוכיחם על מעשיהם לשם שמים כדי שלא יחטאו יותר, הן כלפי שמים והן כלפיו שלא יביאוהו לידי נסיון בכיוצא בזה, ואז יוצא הוא מורווח מכל צד, מצד אחד קיבל באהבה את גזרת ה' מבלי להתרעם על שום סיבה, ומאידך יצא ידי חובת תוכחה, וכמו כן למונעם מלהביאו שוב לידי נסיון, וזאת עשה לשם שמים ללא כעס וזעם.
כך שגם האדם המאמין בכל לבו בה' שהוא רופא והוא מרפא, והוא המכלכל חיים בחסד, ואין עוד מלבדו, לא יתהה בלבבו על מה פרנסתו ובריאותו בא לו דוקא בדרך אמצעים, כי ידע שלבעבור נסותו בא האלקים ליתן צרכיו דוקא בדרך טורח ואמצעים, לבחון את מידת הכרתו, דהיינו, עד כמה רואה הוא באמצעים כאמצעים בלבד, וכגון בבשורות טובות עד כמה מתייחס הוא לאמצעים והגורמים לעומת יחסו לבורא, וכן באכזבות כמו כן עד כמה מיחס הוא את אכזבתו לגורמים לעומת יחסו אותם לבורא ולקבלם באהבה.
וכפי מידת יחסו כן מדרגתו, המאמין השלם מאפס לגמרי את התיחסותו לגורמים ושלם הוא ביחסו את מאורעותיו לבורא בלבד, וממנו ולמטה ירבו המדריגות איש כפי שכלו- השכל וידוע את ה' כן יתהלל המתהלל באמונתו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5