——–
"אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליהם? שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל"' (ברכות סג, ב).
מבואר כאן, שהעמל והיגיעה הם סוד ההצלחה בלימוד התורה, כאשר אדם ממית עצמו על התורה.
ביאור "ממית עצמו" יש לבארו בכמה פנים שכולם אמת: האופן הראשון הוא המתת טבע העצלות, ואהבת המנוחה המתבטאת בדרך כלל בריבוי שינה, ריבוי שינה הוא אבדן גדול לזכיה בתורה, השינה מצד עצמה משרה טומאה, שהרי שינה אחד מששים במיתה (ברכות נ"ז ע"ב), ואין לך יותר טמא ממת, והנה השינה יש בה חלק מטומאת המת, וכמו שאמרו בירושלמי (ברכות דף ד'): הנעור משנתו צריך לומר ברוך מחיה המתים, לכן מזקיקה נט"י לטהר מטומאת הגוף שנשאר בידים.
וכאן תחילת הנפילה, כנראה בחוש אצל הבטלים מתורה שלא זכו לטעום טעמה, שמרבים המה בשינה למאד, נדמה להם שעייפים המה תמיד וזקוקים למנוחה, והכל שקר שמשקרים בעצמם, שהרי לדברים בטלים אינם נלאים מלדבר, וגם בזמן שעוזבים הספר מחמת שחשים בעייפות "נוראה", ובדרכם לשכב על מיטתם אם יזדמן להם מאן דהוא לשוחח בהבלי העולם ירבו לשוחח בלי לאות, והנה פגה כל עייפותם וכלא היתה ממש.
וכמו כן קושי היקיצה בבוקר קשה היא מאד אצל הרבה, גם כאשר שבעו שינה, ולהתגבר על תאות השינה זהו ממש מיתה לגוף להמית את רצונו בזה שמזדרז האדם להשליך עצמו ממיטתו לבית המדרש.
וגם אחר שכבר בא האדם לבית המדרש, תכבד עליו העצלות והכבדות עד שישב ויקח הספר ויניחנו לפניו ללמוד, קודם ישוטט בעיניו על כל הסובבים בבית המדרש לבוחנם כמעט אחד לאחד, וכמו כן עד שילמד משוחח עם מי שנזדמן לו על דא ועל הא, ובזה הורס לעצמו את אמצעי קנין התורה.
וכמו כן העצלות היא בלימוד עצמו שיתעצל לעיין כראוי, ויתעצל לילך לחפש כל ענין שמפנים הגמ' או התוס' לעיין במקום אחר, ובמילא לא יבין הענין לאשורו, ויסתפק בהבנה שטחית כי יתעצל מלקום ממקום מושבו, וביותר יתעצל מלאמץ מחשבתו.
והעצה לשבר העצלות של השינה הוא בכמה אופנים:
האחד, הוא לישון מוקדם, יש מושג להתעצל מלישון, וכמו שהביא ה"פלא יועץ" פירוש על הפסוק (משלי ו, ט,): "עד מתי עצל תשכב מתי תקום ממיטתך", דבפשטות הוא מוסר לעצל עד כמה אתה ישן – מתי תקום כבר ממיטתך, ופירש שם: "עד מתי עצל" – דהיינו "עצל" עד מתי תהא עצל מלישכב? "תשכב" – לך שכב כבר, הזדרז לשכב דאם לא תזדרז, מתי תקום ממטתך? לכן קודם יש לעשות עצה טבעית ופשוטה זאת לשכב בזמן הראוי, ליתן לגוף את שעות השינה הדרושות לו, כדי שבבוקר גופך יהא חזק ורענן, וכמו כן לא יהא פתחון פה ליצר לומר לך תירוץ: לא ישנת מספיק, ושמא יפריע לך מה שהחסרת בשינתך למהלך היום בתורה, לכן עדיף לך לקום מאוחר, וכיוצא בתירוצים שכאלה.
ועוד עצה: "עשה לך חבר", יבחר לו חבר טוב ירא שמים ויבקשהו לעוררו משנתו, ולעמוד על גבו עד שיקום משנתו. ועוד יש להשתדל שלא לאכול בלילה מאכלים כבדים.
ועוד, יועיל כשיקנוס עצמו ואפילו בקנס מועט של פרוטות, עד שיתעורר לשוב מעצלות זו המאבדת ממנו סגולת התורה.
ועוד עצה, והוא העיקר ללמוד בספרי מוסר ממעלת התורה, כגון ספר "מעלות התורה" לאחי הגאון, "נפש החיים" שער ד' ועוד, ובזה יתלהב לבו לאהבת התורה ויבין כמה מפסיד הוא מביטולה ומרוויח בעוסקו בה.
וכן ילמד ממעלת התפילה ונחיצותה, ובזה יזדרז לקום בבוקר לתפילה בזמן, אחר שיבין שעושה הוא בזה טוב רק לעצמו.
וכידוע שבלבולי היצר בענין השינה מסובכים למאוד, פעמים מורה לאדם לישון מוקדם על מנת לקום מוקדם, פעמים מורה לו לישון מאוחר, פעמים מורה לו לישון ביום כדי שיוכל ללמוד בלילה, פעמים אף נדמה לו באמצע היום שהוא עייף ומוכרח לישון כמה שעות, פעמים חש בראשו או בגופו כבדות וחושב חייב אני לישון, והרבה יקרה שמשתבשים לאדם הסדרים מתוך שלא שמר על שעות קבועות בשנתו, ועל כל אלה יש לשים לב ולהתייעץ, ע"מ שלא לתת לאוייב של השינה לשלוט עלינו.
וברור שלימוד המוסר וההתבוננות עוזרים הרבה, ולכן יתבונן שהכל הולך אחר ההתחלה, ומי יודע, יתכן ובזריקת השמיכה מעליך בבוקר בזריזות כאן טמונה כל ההצלחה שלך במשך היום, וכנאמר: "וישכם אברהם בבקר", ודרשו בגמ' מעשיהם של צדיקים בהשכמה ובזריזות, יתכן וכל הסייעתא דשמיא שלך תהא בזכות זריזות זו.
ונראה בחוש עד כמה אמת הדבר, שהרי אדם קם בבקר מסתכל בשעון והנה יש לו עוד רבע שעה לשכב, והנה בשבילו זו "עבודה קשה" לקום קודם, למזלו לא נרדם חזק רק נתנמנם ושוב הקיץ לאחר חמש דקות, והנה נשארו עוד 10 דקות עד זמן הקימה, שוב תוחב את ראשו בכרית – "ויקץ והנה חלום" – הזמן עבר! ואז כבר בכלל מתייאש הוא מלקום, אחר שבין כה הפסיד את מועד התפילה הקבוע. ואין האדם לומד מכשלון אחד או שנים, אלא כך נמשך הדבר עם אותם טעויות ודחיות, עד שברוב הפעמים יקרהו כזאת, שעובר הזמן שקצב לעצמו לקום אם בכלל יש לו זמן קצוב.
למה לא נבין שאפשר שכל הסייעתא דשמיא תלויה בזה, כי הוא מבחן לבדוק את הרצינות שלנו בתפילה או בתורה, הרי כשהאדם מגיע זמן מועט קודם התפילה או קודם הסדר, קורא מאמר מוסרי ממעלת התפילה או ממעלת לימוד התורה, כל תפילתו ותורתו נראים אחרת מאחד שבא בטירוף ובאיחור, אחד שכזה גם לא זוכה לסייעתא דשמיא אחר שאינו בגדר "בא ליטהר", ואם כן היאך יזכה ל"מסייעין אותו".
העצל מתפלפל עם עצמו במשא ומתן טפשי על כל דקה ודקה לקום או לא לקום, ודן בפלפול חריף תוך כדי שעיניו חצי עצומות, האם אפשר להמשיך לישון עוד כמה דקות, וכל דקה כשעה בעיניו, ולמה לא להתבונן! וכי מה יתן עשר דקות יותר או פחות הלא זה טפשות ממש.
נבין שלא לחינם היצר מתקשה ומקשקש ביותר עלינו בזה, כי בזה נבחן אמיתות אהבת האדם לתורה ולתפילה ובהתאם לכך יקבל סייעתא דשמיא. זה שקם חמש או עשר דקות קודם לחבירו, זה אינו רק רווח של חמש או עשר דקות, זהו מהות אחרת של אדם, כאן מורה הוא שהתורה והתפילה חשובה לו, ובשביל חמש או עשר דקות אלו יזכה ליום מבורך מלא בסייעתא דשמיא שחבירו העצל לא יזכה לזה – והכל בשביל חמש או עשר דקות שנתעצל בהם, לכן העצה היא שלא לפלפל עם היצר ומיד כשמקיץ מיד יקום מבלי לשאת ולתת: יש לי עוד חמש דקות לשכב? עוד מעט ואקום…
ועצה נפלאה לזה הוא להחליט קודם השינה בתחילת עלייתו למשכבו, שיקום תיכף בזמן מבלי להתמהמה, כי אם לא יישן בהחלטה לקום בזמן ויזרוק עצמו לשינה מבלי החלטה על היקיצה, נתון הוא בסכנה, ואל תהי עצה זו קלה בעיניך, כי בדוקה ומנוסה היא.
בואו ונראה כמה קשה הוא פגם השינה לסגולת ולקנין התורה, שהרי מובא במג"א הטעם למה נעורים בליל שבועות כל הלילה? לתקן הפגם על שנתעצלנו בשינה בליל קבלת התורה, והקדימנו האלקים לבוא להר, והוצרך משה לזרזנו לקראת האלקים, ולפגם הזה ראו חכמים שנדרש לדורי דורות לסבול צער נידוד שינה במשך לילה שלם לתקן עוון הנ"ל.
והלא מעין אותו פגם פוגם כל יחיד ויחיד בהתגלגלו על משכבו בבקר ומתעצל לקום לפני הבורא – לקראת האלקים – לתפילה, והקב"ה מקדימו, שהרי בהיותו מאחר כבר התחילו הציבור תפילתם וקדם ה' להיות אצלם לפני בואו, הרי שפוגם הוא מעין אותו פגם שפגמו ישראל במעמד הר סיני.
ונקרא "שכן רע", שדרשו זאת חז"ל (ברכות ח' ע"א) על מי שיש לו ביהכנ"ס בעירו ואינו מתפלל בו, ולכאורה מעין אותו תואר יש להעמיס על המתאחר בעצלותו לבוא לבית שכנו, שהוא משכן ה' השוכן בתוכנו.
ובמדרש רבה (בראשית פר' ח' סי' א') מובא: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו "קדוש" (ופי' ב"מתנות כהונה" לפי שנברא בצלם), מה עשה הקב"ה? הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם.
הרי לנו לראות שהשינה היא המסמנת את חלק ה"אדם" שבאדם, שהוא חלק העפר שבו.
ובעצם ברור הוא שהיקיצה בבקר היא המודד למדרגת האדם ברוחניות באהבת תורה ובחשיבות עבודת ה' בתפילה, שהרי כשאדם יודע שעליו להקיץ על מנת לקבל איזשהו סכום כסף או אישור לאיזושהי בקשה החשובה לו, ויודע שאם יאחר יפסיד את אשר יחפוץ, הרי ללא ספק יזדרז לקום אותו יום מוקדם לתפילה לסדר את עניינו החשוב לו, אם כן הרי שהשינה היא אינה אונס, אלא תלוי הדבר בהערכת הסיבה המחייבת את היקיצה, אם הסיבה נוגעת ללבי, חשובה לי, בנקל אתגבר על השינה, ואם לאו תגבר השינה עלי. אם כן היקיצה בבקר היא מודד להערכת האדם את תורתו ותפילתו, אם מסוגל הוא לקום מאוחר ואף שבכך יפסיד חלק מהתורה וחלק מהתפילה, או גם כאשר קם – עושה זאת בלית ברירה, כי כן הסדר בישיבה ואין לו שום תשוקה ביקיצה לכלום, הרי שעליו עוד הרבה להתחזק.
והנה האיך לא נלמד מוסר מהפועלים או נהגי מוניות, יוצאים אנו לפעמים בלילות בשעות הקטנות של הלילה והנה מאפיות או מנקי הרחובות ובעלי מוניות, מנדדים שינה מעיניהם בשביל להביא לחם לביתם, וכי תורתנו אינה שווה כסכום שהם מרוויחים, והרי בעבור סכום מסויים כל אחד מאתנו יקפוץ ממיטתו לתפילה ולתורה, ואם כן היאך נוריד את ערך התורה והתפילה מערך סכום כסף שהיינו בעבורו מזדרזים לוותר על השינה.
נתבונן עוד, הכי היה בהיסטוריה של גדולי ישראל מישהו גדול בישראל שצמח לגדול אף שהרבה בשינה, לא היה ולא יהיה, כל גדול בישראל שצמח ועלה לגדולות, היה זה בעבור שנדד שינה מעיניו, הראת לדעת כי בזה תלוי עיקר קנין התורה.
על נשים נאמר בגמ' (ברכות י"ז ע"א): במה הם זוכות? בזכות שמנדדות שינה מעיניהם וממתינות לבעליהן שישובו מלימוד תורתן, הרי שכל נידוד שינה השייך לתורה ישירות או בעקיפין, מזכה לזכויות נפלאות.
וגם בשבת קודש יש להקפיד וליזהר משינה מרובה, ולא מיבעיא לאלה שעובדים כל השבוע שבודאי צריך שלא ירבו בשינה כדי להשלים את החסר להם מתורה במשך השבוע, אלא גם העוסקים בתורה במשך השבוע, תורתם מתברכת מהלימוד בשבת שהיא "מקור הברכה".
ובדבר נוסף יש רעה גדולה בעצלות, והיא שהעצל מטבעו יסלוד מהשינון והחזרה ומעמל התורה הדורשים זריזות ועירנות, ובכך מפסיד הוא את ידיעת התורה והעונג שמרעיפה היא על לומדיה, כי סופו של העמל בתורה שיביאהו עמלו להתענג על עמלו, ויתהפך לו עמלו לעונג שאין לו קץ.
והדברים מבוארים באגרות החזו"א, בו הוא מתייחס לדרך המובילה להצלחה בלימוד שהוא השינון והחזרה גם על החומר הידוע, ועל כך אומר ה"חזון איש":
"ועיקר זה דורש עמל ומלחמה פנימית נגד העצלות בשינון כמה פעמים אף בלי חידוש, ולחזור על אתר כמה פעמים, ולדקדק בדברים שאין השכל נהנה מהם בתחילתן, ואדרבה מכבידים עליו, אבל העמל הזה הוא עמל התורה אשר כל סגולות לימוד התורה נאמר על עמלה, ואמנם אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ" (אגרת ג).
במכתב אחר כתב על לימוד המהרש"א:
"להרגיל את הלומדים בהתעמלות התורה אשר אך העמל הוא העבודה המעולה, ואשר עליהם כיוונו חז"ל בהפלגת התורה על לומדיה, והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש, והנכנס ברמ"ח אברים של אדם לזככם ולעדנם לקיום חיי התורה, והספר הקדוש הזה הוא מלא התעמלות בדברים מוכרעים ועמוקים. ומרגיל את האדם בעיון נכון ועמוק".
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בים דרך – בראשית
אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5