——–
אחת מעשרה לשונות של תפילה זו "צעקה", "צעק לבם אל ה"' (איכה ב, יח).
נתבונן קודם במשל הגשמי.
מתי בן-אדם צועק? – ישנם בזה ב' אופנים: האחד – כשאדם מנסה לדבר עם חבירו והוא רואה שחבירו לא מתייחס אליו, הדברים אינם מעניינים אותו, בסופו של דבר סבלנותו פוקעת, ואז הוא מתחיל לצעוק. הוא לא צועק אליו , אלא עליו , שיקשיב לדבריו ויתייחס אליהם ביחס הראוי. זהו סוג אחד של צעקה שמוצאים אנו בין בני-אדם.
הסוג השני של צעקה הוא: אדם נמצא בקצה אחד של הרחוב, והוא רואה את חברו עובר בקצה השני של הרחוב. הוא מאוד זקוק לו, ויודע שאם לא יקרא לו בצעקה, חבירו יעלה על האוטובוס ויפליג לדרכו, ואז שוב לא יוכל להשיגו ולקבל ממנו את מבוקשו. הוא צועק בקול את השם של פלוני, ואומר לו: "חכה רגע, אני זקוק לך!" כלומר, צעקה כזו נובעת מכך שאדם יודע שחברו אינו יכול לשומעו אם ידבר בלחש. לכן הוא צועק כלפיו בקול רם.
עתה נתבונן: כשאנו מדברים עם הקב"ה, מהי הבחינה של הצעקה שישנה כאן?
הבחינה הראשונה – צעקה מחמת שהשומע אינו שומע ואינו מתייחס – פשוט וברור שאינה שייכת אצל הקב"ה. "כי אתה שומע תפילת כל-פה" – הקב"ה שומע כל יהודי, ומבואר בספרים שהוא גם נענה, רק שלא תמיד הדבר נראה בהתגלות, אך ברור למעלה מכל ספק שהקב"ה שומע תפילת כל יחיד מתוך עמו ישראל. לא צריך לצעוק כדי שהקב"ה ישמע. הקב"ה שומע תמיד, וכשהוא רואה שמילוי הבקשה טוב לאדם, הוא נענה, וכשרואה שאינה לטובת האדם – לא נענה, אבל צעקה על הקב"ה – הס מלהזכיר! זהו חסרון באמונה ובהבנה מהו הבורא ית'!
כך בנוגע לסוג הראשון של הצעקה.
ובנוגע לסוג השני של הצעקה – שאדם נמצא רחוק ממני, ומחשש שמא אפסיד אותו אני צועק כלפיו, שכן אם אדבר בלחש הוא לא ישמע – הרי בגמ' (ברכות לא ע"א) למדו חז"ל מתפילת חנה כמה הלכות יסודיות בענין התפילה, ואחת מהן היא: "…וקולה לא ישמע – מכאן, שאסור להגביה קולו בתפילתו".
דין זה, של תפילה בלחש, אמור דוקא בתפילת שמונה-עשרה. משא"כ בשאר חלקי התפילה, אין מניעה מן הדין להרים את הקול ולהתפלל בקול רם.
עלינו להתבונן, אפוא, מהו החילוק העקרוני בין תפילת שמונה-עשרה לשאר חלקי התפילה? מדוע בתפילת שמונה-עשרה יש דין להתפלל בלחש, ואילו בשאר חלקי התפילה מותר לאדם להרים את הקול?
ביאור הענין באופן הפשוט ביותר [בלי להכנס למושגים הפנימיים] הוא, שתפילת שמונה-עשרה נעשית במהלך של "כדבר איש אל רעהו". אדם חי במצב של "נוכח פני ה"', הוא נוכח עם הבורא, כביכול הוא והבורא ית' נמצאים יחד, במקום אחד, ולכן שם אין צורך לצעוק.
כשאדם נמצא במדרגה של "ה' בשמים, ואני על הארץ", מרגיש הוא בעומק הנפש שהקב"ה רחוק, ואם הוא רחוק – ממילא ישנן צעקות. אבל בשעה שאדם מרגיש שהקב"ה לידו – כשם שכשהוא מדבר עם בני-ביתו הוא לא נזקק לרמקול ואין לו שום צורך להגביר את קולו ע"י צעקות, כך כשהוא מדבר עם הרבש"ע, דיבורו נעשה במתינות ובנחת.
אצל אנשי נינוה כתוב "ויקראו אל אלוקים בחזקה" (יונה ג, ח), ואמר על כך האדמו"ר מקוצק זיע"א, שאכן כך היו נראים אנשי נינוה, אנשים מגושמים, החושבים שכדי לדבר עם הקב"ה צריך לצעוק בחזקה. אבל יהודי, שהוא זך ועדין נפש, יודע שניתן לחיות במהלך של "נוכח פני ה"', ודיבורו עם הקב"ה אינו בדרך של צעקות ולא בחוזקה, אלא כדבר איש אל רעהו.
אדם שלאורך כל היום חי עם הקב"ה, חי במצב של "שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא מודע לכך שהקב"ה "לית אתר פנוי מיניה" והוא נמצא בכל מקום, ואם כן בהכרת הנפש הפנימית מרגיש הוא שהקב"ה לידו.
אם אדם מרגיש שהוא נדרש לצעוק, ידע נאמנה שעדיין חסר לו בהרגשה שהקב"ה נמצא לידו! כשמדברים עם קרוב משפחה הנמצא בחוץ-לארץ, אפילו אם קו הטלפון תקין ואף איכותי, כיון שבהכרת הנפש מרגישים שהדיבור נעשה עם אדם מרוחק, טבע בני אדם שמדברים בקול רם! עצם הכרת החוש בכך שישנו מרחק בין המדבר לשומע, גורמת לאדם להרים את קולו ואף לצעוק.
ככל שאדם מרגיש יותר שהקב"ה ניצב לידו ממש, כך הוא מדבר יותר במהלך של "כדבר איש אל רעהו" ובאופן של "דברי חכמים בנחת נשמעים". ככל שאדם מדבר יותר בצעקות, בהכרח שחסרה לו הכרת הנפש שהקב"ה ניצב לידו.
ודאי שבתחילת עבודתו, אדם אינו חש את ה"כדבר איש אל רעהו", וזוהי עבודה עצומה שרק לאחר זמן ניכרת השפעתה. בדברינו אלה אנו רק מעמידים את הדברים כיצד ללכת מחיל אל חיל: מתחילים בהרגשה שהקב"ה לא כל-כך קרוב [אלא אם כן כבר זכה האדם והוא מרגיש כך, שהקב"ה קרוב לידו, אבל גם מי שעדיין אינו זך, זהו המהלך], ומתקדמים שלב אחר שלב, להרגיש יותר ויותר שמדברים עם בורא העולם באופן מוחשי והוא ניצב לצידנו.
זוהי השאיפה וזוהי המטרה – לחיות עם הרבש"ע גם כאן, בעולם הזה. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". כאשר זוכה האדם להיות דבוק בקב"ה – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד) – הרי גם העולם הזה הופך להיות עבורו בבחינת "ארצות החיים", ומתוך כך הוא זוכה למדרגת "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" גם כאן, בעודו בעולם הזה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א
ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5