קיום מצוות קידוש החודש - לדורותיו

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
--------

"יפה כלבנה" - זו כנסת ישראל, שמצפה ואומרת מתי יהיה ראש חודש,
ואראה הלבנה ואקדש החודש, ואתן שבחות לקב"ה.
ועתיד הקב"ה להבהיק זיום כלבנה" (תנא דבי אליהו פרק הירידות פרשה ג)

זימון העדים

תכונה בירושלים. בחצר גדולה הסמוכה לבית המקדש, "בית יעזק" שמה, נערכו שולחנות והוכנו סעודות גדולות.

על מה ולמה? ובכן, הלבנה ההולכת וקטנה מבשרת על סופו של החודש הנוכחי. החודש הולך ומתקרב לסיומו, והנה כבר חלף עבר יום כ"ט לחודש, ועתה יש לדעת - האם היום הבא, היום השלושים - יהיה המשכו וסופו של החודש הנוכחי [ל' לחודש], או תחילתו של חודש חדש?

כל ישראל, בכל ערי הארץ ומחוצה לה - מחכים ומצפים להכרעה חשובה זו! הן עליהם לדעת מתי יחול יום הכיפורים, ומתי חג הסוכות, או לחילופין מתי להפסיק לאכול חמץ ולערוך את ליל הסדר וכו'. ההכרעה צריכה לצאת מבית הדין הגדול אשר בירושלים - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' - מִירוּשָׁלָיִם!" (ישעיה ב ג).

אנשים רבים נושאים את עיניהם לשמים, אל אופק המערב - אולי יבחינו הם בלבנה המתחדשת, ויזכו ללכת ולהעיד על כך בפני בית הדין, ועל פי עדותם יקדשו את החודש? ואומנם, אין זה כה קל, שהרי אף כמה שעות לאחר המולד, חרמש הירח עדיין צר ביותר, וקשה מאוד להבחין בו. צריך ראייה חדה במיוחד, ואף תנאי ראות טובים - אויר זך ושמים צחים ובהירים. אולם המאמץ כדאי וחשוב. אם יצליחו לראות את הירח החדש עוד היום - ימהרו ללכת ל"בית יעזק", למסור את עדותם לבית הדין, ולהיות שותפים במעמד הגדול של קידוש החודש!

ואכן ב"בית יעזק" - נערכו לקראת קליטתם של העדים. חשוב מאוד לעודד את בואם, כדי שיוכלו לקדש את החודש כמצוותו - על פי עדי ראייה. הסעודות הגדולות שהוכנו, הרבו את שמחת המצווה ששררה במקום, וכך עודדו עדים רבים להגיע ולהשתתף בשמחה. אומנם, די בעדות של שני עדים בלבד כדי לקדש על פי עדותם את החודש, אולם יש להרגיל את העם שכל הרואה את הלבנה בחידושה יבוא לבית הדין להעיד, כדי שלא יִוָּצֵר מצב שלא יבואו עדים כלל.

חילול שבת לצורך העדות

ומה קורה בשבת? כאשר היום השלושים חל בשבת - כיצד יבואו עדים? הלוא רבים מהם מגיעים "מחוץ לתחום", מחוץ לירושלים, ממקומות שאסור לבוא מהם לירושלים בשבת, ואם כן - אולי יקרה מצב שעדים אכן יראו בשבת את הלבנה בחידושה, אך יימנעו מלהגיע, וכך יידחה קידוש החודש ליום ראשון?
לכך אמרה התורה (ויקרא כג ד): "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אותם במועדם" - הזהיר הכתוב שלא יעבור המועד של זמן קריאתם, היינו קידוש החודש - ואפילו בשבת (רש"י), ולכן מותר לעדים לבוא בשבת להעיד אף אם הדבר כרוך בחילול שבת!

ולא עוד - אלא שאם זקוקים הם לליווי של אבטחה מפני סכנת הדרכים - מותר אף למאבטחים להגיע עימהם, וכן מותר להם להצטייד במקלות להגנה. וחולה שאינו יכול ללכת בעצמו - מותר להרכיבו על חמור. וכן אם הדרך ארוכה וזקוקים הם לקחת עימם צידה - מותר להם לטלטל עימהם מזון ושתיה. כל זאת כמובן בתנאי שהם יודעים שיוכלו להספיק להגיע לבית הדין עוד בשבת, אך אם יגיעו רק במוצאי שבת - כבר אין בכך כל תועלת, ולכן מלכתחילה אסור להם לצאת.

מספרת המשנה (ראש השנה פ"א מ"ו): פעם אחת בשבת, הלכו לבית הדין להעיד - למעלה מארבעים זוגות, ובדרכם עברו בעיר לוד [היה זה בתקופה מאוחרת יותר, לאחר חורבן בית המקדש, כשבעקבות המצב, עבר בית הדין לעיר יבנה]. עיכב אותם שם רבי עקיבא, כדי למונעם מחילול שבת שלא לצורך, שהרי די בזוג אחד שילך להעיד. שלח רבן גמליאל ואמר לו: "אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילם לעתיד לבוא", דהיינו שאתה גורם בכך, שלהבא - הם יימנעו מלהגיע, כי יאמרו שמן הסתם כבר העידו אחרים ואין צורך שאף הם יחללו את השבת. ואכן כך היא ההלכה כדברי רבן גמליאל - שכל הרואה לבנה בחידושה מצוה עליו לבוא לבית הדין הגדול ולהעיד. [ואומנם בתקופה זו, לאחר חורבן בית המקדש, כאשר בטל קורבן מוסף של ראש חודש, תיקנו חכמים שיהיו מחללים את השבת רק על קידוש החודשים תשרי וניסן, "מפני תקנת המועדות", שסידור כל המועדים תלוי בחודשים אלו (כמבואר במשנה שם פ"א מ"ד ובמפרשים)].

חקירת העדים

אחר שהגיעו העדים ל"בית יעזק" [או בתקופות מאוחרות יותר - למקום מושבה של הסנהדרין, בערים אחרות], הם נחקרו ממושכות על ידי בית הדין, כדי לוודא כי אכן ראו את הירח החדש. חברי בית הדין היו מחשבים את שעת המולד ואת מיקום הירח וכיוונו, ובעזרת הנתונים שבידם חקרו את העדים ואימתו את עדותם.

"כיצד בודקים את העדים? זוג שבא ראשון, בודקים אותו ראשון, ומכניסים את הגדול שבהם ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה? ולאין היה נוטה? וכמה היה רחב?" (ראש השנה פ"ב מ"ו)

בית הדין היו חוקרים את העדים לפרטי פרטים, כדי לדעת בוודאות שאכן העדות נכונה, ואיננה עדות שקר, או טעות, כי לפעמים יתכן שהשתקפות העננים תיראה כחרמש הירח.

לאחר שחקרו היטב את העד הראשון, הכניסו את העד השני, ואם נמצאו דבריהם מכוונים - הרי עדותם מתקבלת. וכאן למעשה כבר לא היו זקוקים לעדותם של יתר העדים שהגיעו, אולם בכל זאת היו מכניסים גם אותם ושואלים אותם "ראשי דברים", ללא ריבוי פרטים, וזאת כדי שלא יצאו בפחי נפש, מתוך תחושה שהגיעו לחינם ואין בהם צורך, ויימנעו מלהגיע להבא.

לרבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין ביבנה, היה מין לוח שעליו מצוירים ציורים שונים של הלבנה, וכשהיו באים אליו עדים פשוטים, שאינם מתמצאים ומבינים את כל השאלות, ואינם יכולים להסביר בדיוק כיצד ראו את הירח - היה מראה להם את הציורים השונים, ושואל אותם: "הכזה ראית? או כזה?", וכך היה מאמת את עדותם.

הכרזת קידוש החודש

כעת, לאחר שאומתה עדות העדים - הגיע הזמן להכריז על קידוש החודש. ראש בית הדין עמד והכריז: "מקודש!", וכל הנוכחים ענו אחריו "מקודש, מקודש!"

בקריאה זו - נעשה החודש מקודש [וזהו שאומר הפסוק: "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אותם..."], חלה על היום קדושת ראש חודש, וכשבית המקדש קיים מקריבים בו קרבן מוסף של ראש חודש, והלויים אומרים שירה מיוחדת. וכשם שקידשוהו בית דין של מטה, כן מקדשים אותו בית דין של מעלה, ומתקדשים כל המועדים הבאים. כגון בחודש תשרי, היום העשירי לקידוש החודש מתקדש להיות יום כיפור. וכן אמרו במדרש (רבה, בא): אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, אימתי אתה עושה את המועדות? אמר להם אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרים ומעברים.

בשעה שישבו בית הדין לקדש את החודש, היו מרבים בסעודה (מסכת סנהדרין ע ע"ב), והיו באים לסעודה זו חבורות של זקנים, ושל בולווטים [אנשים חשובים ועשירים], ושל תלמידים, כדי לפרסם את קידוש החודש ככל היותר. [ויש אומרים שהיו עושים סעודה זו דווקא כשהיה החודש מלא ולא קידשו את יום השלושים, וממילא יום שלושים ואחד נעשה מקודש מאליו, וכדי להדגיש זאת עשו סעודה גדולה (עיין מסכת סנהדרין ע ע"ב. וכן מסכת סופרים פי"ט ה"ט עם פירוש ביאורי סופרים. וכן רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ג ה"ז ובפירוש שקל הקודש להגר"ח קנייבסקי שליט"א)].

בסעודה זו, היו מברכים על כוס היין ברכה מיוחדת:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אֲשֵׁר בַּעֲגֻלָּה גִּדֵּל דּוֹרְשִׁים, הוֹרָם וְלִמְּדָם זְמָנֵי חֳדָשִׁים, טִכֵּס יָרֵחַ, כִּלֵּל לְבָנָה, מִנָּה נְבוֹנִים סוֹדְרֵי עִתִּים, פִּלֵּס צוּרֵנוּ קִצֵּי רְגָעִים, שֶבָּם תִּקֵּן אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים... ברוך אתה ה', מקדש ישראל וראשי חודשים.

באור: בעגולה - שהסנהדרין היו יושבים בלשכת הגזית כחצי גורן עגולה. מינה נבונים - אלו הסנהדרין שכתוב עליהם "אנשים חכמים ונבונים", וכן נאמר על חכמת חישוב התקופות: "כי היא חכמתכם ובינתכם...". סודרי עיתים - שמסדרים את העיתים, שלא יבוא פסח באמצע הקיץ אלא באביב וכו'. פילס צורנו - שקל וחישב הקב"ה. קצי רגעים - ה' שקל את קץ הרגעים, איזה רגע ייחשב לחודש העבר, והרגע שאחריו לחודש הבא. (ביאורי סופרים)

לאחר מכן אמרו בשבח והלל: "הודו לה' כי טוב, כהיום הזה, בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבניין בית המקדש, ירבו שמחות! [ועונים העם ואומרים אמן], ירבו בשורות טובות בישראל! ירבו ימים טובים בישראל! ירבו תלמידי תורה בישראל! מקודש החדש! מקודש בראש חדש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! וכולכם ברוכים! (מסכת סופרים פרק יט ה"ז, הגר"א)

והיו תוקעים בשופר כדי שיישמע הקול, ויתפרסם הדבר יותר. (מסכת סנהדרין מא ע"ב ורש"י)

אין לך רשות להרהר אחריה!

מספרת המשנה (ראש השנה פ"ב מ"ט): מעשה בבית דינו של רבן גמליאל שקידשו את חודש תשרי על פי עדי ראייה. אולם רבי יהושע מצא פגם בעדות זו, ולא רצה לסמוך עליה, ולכן לא קיבל את קביעת החודש כפי שנתקדש על ידי רבן גמליאל, אלא קבע לעצמו ראש חודש ביום המחרת.

כששמע זאת רבן גמליאל, חרד מאוד על הדבר, ושלח לומר לרבי יהושע: "גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך!", כלומר שינהג מנהג חול ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו, ויקבל אך ורק את קביעתו ומרותו של רבן גמליאל, נשיא בית הדין.

הלך רבי עקיבא ומצא את רבי יהושע כשהוא מצטער על גזירתו של רבן גמליאל, שהרי בגינה יצטרך לחלל את יום הכיפורים, לפי דעתו. אמר לו רבי עקיבא: "יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל - עשוי", כלומר אוכיח לך שאפילו אם לפי סברתך טעה רבן גמליאל וקידש את החודש שלא בזמנו, דבריו קיימים והחודש מקודש. שהרי הפסוק אומר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אֹתם" - תלה הכתוב את קביעת המועדים - בקריאת בית הדין, שלפי קריאתם והכרזתם, כך נקבעים המועדים. בין שקבעו אותם בזמנם, ובין שטעו וקבעו אותם שלא בזמנם.

קיבל זאת רבי יהושע, נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה לרבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. ראהו רבן גמליאל, עמד ונשקו על ראשו, ואמר לו: "בוא בשלום רבי ותלמידי!" אומנם רבי אתה בחכמה, ובכל זאת נהגת כתלמידי וקיבלת את גזירתי.

הרי לנו שקביעת בית הדין היא הקובעת בכל מקרה, והיא זו שאכן מקדשת בפועל את החודש ואת המועדים. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ב ה"י): בית דין שקידשו את החודש - בין שוגגים, בין מוטעים, בין אנוסים - הרי זה מקודש, וחייבים הכל לתקן את המועדות על היום שקידשו בו. אף על פי שזה יודע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציוה לשמור המועדות הוא שציוה לסמוך עליהם, שנאמר: "אשר תקראו אֹתם...".

הדלקת משואות

אחר שקידשו בית הדין את החודש - כעת יש להפיץ את הידיעה לכל היהודים שבכל מקום ומקום. הדרך הטובה והמהירה ביותר - היתה על ידי הדלקת משואות - לפידי אש בראשי ההרים:

"כיצד היו משִׂיאִים משׂוּאוֹת? מביאים כלונסאות [מוטות] של ארז ארוכים, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן [כל אלו מגדילים את השלהבת], וכורך במשיחה [קושר בחבל], ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האוּר [האש], ומוליך ומביא [לצדדים], ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי". (משנה ראש השנה פ"ב מ"ג)

ומדוע "מוליך ומביא, מעלה ומוריד", ולא די בהנפת המשואה אל על? מפני שממרחק יכולה המשואה להיראות ככוכב. וישנם כוכבים הנעים ימינה ושמאלה, וישנם כוכבים הנעים מעלה ומטה. לכן יש צורך להניע גם לצדדים וגם מעלה ומטה, ובכך ידעו לבטח שאין זה כוכב אלא איתותי האש כמוסכם. (תוספות מסכת ראש השנה כב ע"ב)

"ומאין היו משיאים משואות? מהר המשחה [הר הזיתים] לסַרְטְבָא [הר בולט בהרי השומרון, בגבול עמק הירדן], ומסרטבא לגְרִפִּינָא [הר כוכבא, בירכתי הגליל התחתון המזרחי], ומגרפינא לחַוְרָן [הר גבוה בירכתי עבר הירדן המזרחי - בימינו בתחום סוריה] ומחורן לבֵית בִּלְתִּין [הר בין גבול ישראל לבבל] ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש" [דהיינו שמבבל כבר לא המשיכו להעביר להרים נוספים, אלא כל אחד ואחד שם היה נוטל אבוקה ועולה לראש גגו, לפרסם את קידוש החודש, וכך היו יודעים המשיאים בבית תילתן שבני בבל כבר ראו את משואותיהם והם יוסיפו להפיץ את הודעת קידוש החודש במקומותיהם]. (ראש השנה פ"ב משנה ד ובמפרשים)

כיצד היו יודעים על ידי הנפת המשואות - מתי התקדש החודש?

הוסכם כך: אם התקדש החודש ביום השלושים - הרי במוצאי היום השלושים מניפים משואות, והכל יודעים שהיום החולף היה ראש חודש [א' לחודש], ועתה הוא ליל ב' לחודש. אבל אם התקדש החודש רק ביום ה-31, לא הניפו משואות כלל, והכל ידעו שאם אין משואות, הרי שרק כעת מתחיל ראש חודש [ליל א' לחודש]. ואם חל יום השלושים ביום שישי - הרי אי אפשר להניף משואות בשבת, לכן הניפו במוצאי שבת. נמצא אם כן שמשואות במוצאי שבת יכולות לבשר - או על ראש חודש שחל ביום שישי [כאשר חל יום השלושים ביום שישי], או על ראש חודש שחל בשבת [כאשר חל יום השלושים בשבת].

שלוחי בית דין

שנים רבות הפיצו את דבר קידוש החודש על ידי הנפת המשואות, עד ש"קלקלו הכותים" - אלו הם השומרונים המתנכלים תמיד ליהודים. הם רצו להטעות את העם, והדליקו משואות גם בחודש שלא הוצרכו למשואות כלל, דהיינו שבית הדין לא קידשו את יום השלושים. ובכך הטעו את כל היהודים לחשוב שכבר התקדש החודש.

כעת נאלצו לחפש דרך אחרת להפיץ את הידיעה. מעתה ואילך התחילו בית הדין לשלוח שליחים לכל המקומות, להודיע מתי חל ראש חודש. כמובן שהדבר היה קשה יותר, ואורך זמן רב. ולכן לא בכל חודש היו השלוחים יוצאים, אלא בחודשים מסויימים שבהם חלים מועדי ישראל [כמבואר במשנה (ראש השנה פ"א מ"ג): "עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִים יוֹצְאִים, עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִים אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן].

יום טוב שני של גלויות

כעת, כשדבר קידוש החודש מתפרסם על ידי שליחי בית דין, נוצר מצב שהשליחים לא היו מספיקים להגיע למקומות הרחוקים, מחוץ לארץ ישראל, לפני שיגיעו החגים. וכך נוצר הצורך לעשות "יום טוב שני של גלויות", כלומר שמחמת הספק מתי חל החג, היו עושים את החג יומיים. וכך נוהגים עד היום בחוץ לארץ.

ואומר הרמ"ק: "אותה ההארה המאירה בחוץ לארץ בשני ימים, מאירה בארץ ישראל ביום אחד". (אור נערב. הובא בליקוטי תורה שמיני עצרת) ואמרו בתלמוד ירושלמי: על הפסוק (שיר השירים א ו): "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי", מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים ולשמור שני ימים טובים של גלויות בחוץ לארץ, על שכרמי שלי לא נטרתי, שלא שימרתי יום אחד בארץ ישראל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שני ימים טובים, ואיני מקבלת אלא על יום אחד. וכיוצא בזה אמרו בתנא דבי אליהו: אמרה כנסת ישראל: "כשהייתי על אדמתי, הייתי עושה את המועדים יום טוב אחד, והוא כתיקונו. עכשיו שגליתי לחוץ לארץ, אני עושה אותם שני ימים ואין אחד מהם כתיקונו. (חזון עובדיה יום טוב עמוד קכז)

אולם יום ראש השנה - כמעט בכל המקומות, אף בארץ ישראל, היו עושים אותו יומיים. ומדוע?

שהרי כאשר הגיע יום שלושים של חודש אלול - יתכן שבמשך היום יבואו עדים ובית הדין יקדשו ביום זה את החודש, וכך יתברר שהוא יום א' תשרי - ראש השנה, ואם כן מלכתחילה כאשר נכנס היום, היו נוהגים בו קודש ומחשיבים אותו כראש השנה. אם אכן במשך היום התקדש החודש [כפי שקרה ברוב ככל המקרים], הרי התברר שבאמת היה זה ראש השנה - ולמחרתו יום חול. אך אם לא התקדש החודש - הרי שלמחרת - יום שלושים ואחד, הוא ראש השנה, ובמקרה זה חגגו את ראש השנה יומיים.

ואולם, המצב שבו יחגגו את ראש השנה יום אחד - שייך רק בירושלים, שבה נודע בו ביום אם אכן התקדש החודש ביום השלושים. אבל ביתר ערי הארץ בכל מקרה היו צריכים לחגוג יומיים ראש השנה מחמת הספק. נמצא שבכל ערי הארץ היו עושים תמיד ראש השנה יומיים. ואף בירושלים יתכן מצב שיעשוהו יומיים [כשלא התקדש היום הראשון], וכך עושים אף אנו עד היום. (מסכת ביצה ה עמוד א ובפירוש רש"י)

עיבור השנה

פעם בשנתיים או שלוש, היו בית הדין מתכנסים כדי "לעבר את השנה", כלומר: להוסיף חודש נוסף לשנה [זאת כדי להדביק את הפער בין 12 חודשי הלבנה - לבין שנת החמה, כמוסבר לעיל].

החודש שהוסיפו היה תמיד לאחר חודש אדר, שהוא החודש האחרון בשנה לפי חודשי התורה. וכך באותה שנה נוצרו שני אדרים: אדר א' ואדר ב', כשאדר ב' הוא "אדר" העיקרי שבו חוגגים בעצם את ימי הפורים.

הטעם שמוסיפים את החודש הנוסף דוקא לאחר חודש אדר - כדי שלא יתבלבל לנו מנין החודשים, למשל: שתמיד חודש סיון יהיה החודש השלישי, וחודש תשרי יהיה החודש השביעי, וכן הלאה. וסיבה נוספת: מפני שחודש העיבור נעשה בעיקר לצורך חג הפסח, כדי שיֵצֵא באביב כמצוות התורה, לכן הוסמך העיבור דווקא לפני ניסן. [וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פרק ד הלכה א): שנה מעוברת היא שנה שמוסיפים בה חודש, ואין מוסיפים לעולם אלא אדר, ועושים אותה שנה שני אדרים אדר ראשון ואדר שני. ומפני מה מוסיפים חודש זה? מפני זמן האביב כדי שיהיה חג הפסח באותו זמן, שנאמר (דברים טז א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח", שיהיה חודש זה בזמן האביב, ולולא הוספת החודש הזה, היה הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים].

עיבור השנה נעשה בכובד ראש רב, במעמד של שבעה מחברי בית הדין, ובהסכמתו של נשיא בית הדין. לא היו יכולים להתכנס למעמד זה - אלא רק חכמים שנקראו והוזמנו מראש על ידי הנשיא, וזאת כדי שיגיעו ערוכים ומוכנים, אחר שעיינו היטב בדבר. כשהתכנסו כל החכמים המוזמנים לבית המדרש - נעלו אחריהם את הדלתות, שלא יכנסו אנשים נוספים, ונשאו ונתנו בדבר זמן ממושך, ואפילו אם הגיע זמן קריאת שמע ותפילה, לא היו מפסיקים באמצע הדיון, עד אשר הגיעו לכלל הסכמה והחלטה אם לעבר את השנה או לא. [ואם נחלקו בדבר, הולכים אחר הרוב]. (רמב"ם קידוש החודש פרק ד)

[בהקשר לכך, מספרת הגמרא: מעשה ברבן גמליאל שאמר: "השכימו לי שבעה חכמים לעלייה לדון לעבר את השנה". השכים - ומצא שמונה. אמר: "מי הוא שעלה שלא ברשות? יֵרֵד!" עמד שמואל הקטן ואמר: "אני הוא שעליתי שלא ברשות, אולם לא כדי להשתתף עמכם בעיבור השנה עליתי, אלא כדי ללמוד הלכה למעשה כיצד מעברים את השנה". אמר לו רבן גמליאל: "שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא שאמרו חכמים: "אין מעברים את השנה אלא במזומנים לה". ובאמת לא שמואל הקטן הוא זה שעלה שלא ברשות, אלא חכם אחר, אך כדי שלא לביישו, הטיל שמואל הקטן את הדבר על עצמו (מסכת סנהדרין יא ע"א וברש"י וערוך לנר)].

אומר המדרש: בחצי הלילה, אחר דיונים ממושכים, אם החליטו לעבר את השנה, היו אומרים החכמים לאב בית הדין: "מבקשים אנו לעבר את השנה, שתהא השנה הזאת י"ג חודש. גוזר אתה עימנו?", והוא אומר להם: "מה שדעתכם, אף אני עמכם". באותה שעה יצא אור מבית המדרש ובא לפניהם, והיו יודעים שנתרצה להם האלוקים, שנאמר (תהלים קיב): "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים", ומה שהם גוזרים הקב"ה מסכים עמהם, שנאמר (תהלים נז): "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן, לָאֵל גֹּמֵר עָלָי". ישתבח שמו של הקב"ה, שהבריות גוזרים, והוא מסכים! ואם זוכים הם, שומעים בת קול שצווחת ואומרת בלשון הזה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, החודש הזה לכם", ואשרי העם העומדים במקום ההוא בשעה ההיא, שנאמר (תהילים פט טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" - באור פניו של הקב"ה היו מהלכים! (שמות רבה טו כ. פרקי דרבי אליעזר ז)

לאחר שהוחלט לעבר את השנה, כתבו אגרות לכל המקומות הרחוקים, והודיעו לכולם שעיברו את השנה, ומפני מה עיברוה. האגרות נכתבו על ידי נשיא בית הדין או בשמו, ונכתב בהן: "יוָדע לכם שהסכמתי אני וחברי, והוספנו חודש על שנה זו...".

על כך המליצו חז"ל (ילקו"ש תהילים תרעג) את הפסוק: "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם" (תהילים יט ה), שפסיקתם והכרעתם של חכמי ישראל יצאו לעולם כולו, ועל פיהם קבעו את כל החגים והמועדים.

התנכלויות ורדיפות

מצות "קידוש החודש", ועימה מצות "עיבור השנים", כפי שנעשו על ידי בית הדין של ישראל, היו לרועץ בעיני שונאי ישראל. צר היה להם לראות כיצד עם ישראל כולו מסדר את כל חייו וזמניו - על פי הוראותיו של בית הדין, מחכה ומצפה למוצא פיהם ואיננו סר מדבריהם. למעשה כל ההנהגה של העם מסורה בידיהם באופן חזק ביותר. תחת מנהיגותם, חי לו עם ישראל בבחינת: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", על פי קצב ולוח זמנים משלו, כשהוא מקדש את זמניו ואת חייו לעבודת ה'.

לכן ניסו במיוחד להתנכל דוקא למצוה זו. מעת שהחלה מלכות אדום הרשעה להשתלט על עם ישראל [החל מאמצע תקופת בית המקדש השני], ניסו הם רבות להתנכל לחיי התורה של עם ישראל, ובתוכם למצוה זו. אחת מגזירותיו של אנטיוכוס היתה: שלא לקדש את החודש. הגויים ראו בזה מצוה שנותנת לעם ישראל הרבה עוצמה וכח, ובביטולה חלילה ייאבד עם ישראל רבות מכוחו, תפארתו ועצמאותו.

"מהרסיך ומחרביך ממך יצאו"

אף מקרב עם ישראל עצמו - קמו כיתות שונות, שסילפו את התורה בכל מיני דרכים, ורצו להחליש את כוחם של חכמי ישראל.

מספרת הגמרא (מסכת ראש השנה כב ע"ב): פעם אחת בקשו הבייתוסים [כת שכפרה בתורה שבעל פה] להטעות את החכמים בקביעת החודש. לשם כך חיפשו שני בני אדם, לשוכרם תמורת 400 זוז, כדי שילכו ויעידו עדות שקר בפני בית הדין - שראו את הלבנה בהתחדשותה. היה שם אדם אחד "משלנו" ששמע את המזימה, והחליט להציג את עצמו כאחד "משלהם", כדי שיקחוהו כעד, ואז יפר את מזימתם.

אכן הלכו שני העדים - אחד משלנו ואחד משלהם - לבית הדין. נכנס הראשון "משלהם", העיד את עדותו ויצא. נכנס השני "משלנו", ורצה לרמוז לחכמים שעדותו עדות שוא, כאשר שאלוהו: "כיצד ראית את הירח?" השיב ואמר בדרך היתול: "עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו [את הירח] שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אוזניו דומים לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורים לי בסדיני".

שאלוהו חכמים: "מי הזקיקך לכך" - לבוא ולהעיד כך? השיב להם: "שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את החכמים, אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים, ויטעו את חכמים". אמרו לו: מאתים הזוז שקיבלת - הרי הם נתונים לך במתנה [למרות שלא בצעת את השליחות שהטילו עליך. כי יש רשות לבית דין לקנוס ממון ולעשותו הפקר (רש"י)], והשוכר אותך - יימתח על העמוד לקבלת מלקות.

באותה שעה התקינו חכמים, שלא לקבל כל עד, אלא רק "מן המכירים" - מי שמוּכר כאדם מהימן.

חכמי ישראל נרדפים

מבאר המהרש"א (חידושי אגדות שם), כי דבריו של העד לחכמים, בתארו כיצד נראה הירח, לא היו דברים של היתול בעלמא, אלא הוא ביקש לרמוז להם על המצב העגום אשר הביא לכך שהבייתוסים מרימים את ראשם ומעיזים להתנכל לחכמים:

"עולה הייתי במעלה אדומים" - כוונתו לרמוז על מלכות אדום הרשעה שעלתה ופשטה על ישראל, התנכלה לחכמי ישראל והצרה את צעדיהם ואת סמכותם.

"וראיתיו" [את הירח] - ראיתי את מצבם הקשה של חכמי ישראל, שנמשלו ללבנה [כמו שאמרו חז"ל (מסכת חולין ס ע"ב), שעם ישראל מונים ללבנה, והצדיקים נקראים על שם הלבנה שהיא המאור הקטן, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, וכמו שיורחב עוד בהמשך] - עד כמה הם רדופים.

"שהוא רבוץ בין שני סלעים" - כפי שמספרת הגמרא (מסכת סנהדרין יד ע"א), שכאשר ראתה מלכות הרשעה, שבמצות "קידוש החודש", יש צורך דווקא בחכמים "סמוכים" [שנסמכו בשלשלת רצופה מרב לתלמיד, החל ממשה רבנו] - הוציאה גזירה שכל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכים בה - תיחרב, ואף תחומיה וסביבותיה - ייעקרו. והנה התנא רבי יהודה בן בבא אשר נסמך מרבותיו, רצה להעביר את שלשלת הסמיכה הלאה לתלמידיו. מה עשה? כדי לא לסכן שום עיר, הלך וישב עם חמישה מתלמידיו בין שני הרים גדולים, במקום שלא שייך לשום תחום - בין הערים אושא לשפרעם, ושם הסמיך אותם. והנה לפתע שמעו את האויבים מתקרבים, אמר רבי יהודה בן בבא לתלמידיו: "בני, רוצו ותברחו". אמרו לו: "רבי, ומה יהיה עליך?!", אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים", ואכן רבי יהודה בן בבא נותר במקום, והרגוהו האויבים באכזריות רבה.

ברבות הימים אמרו עליו חכמים: "זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא - בטלו דיני קנסות מישראל", כי בזכות מסירות נפש זו נמשכה הסמיכה, וכך היתה סמכות לבית הדין להמשיך ולדון בדינים שבהם יש צורך דווקא בהכרעתם של "סמוכים" [כמו דיני קנסות, קידוש החודש ועוד].

הרי לנו עד כמה נרדפו חכמי ישראל כדי למונעם מן ה"סמיכה" ומן ההנהגה של עם ישראל, עד שהוצרכו ללכת בין ההרים והסלעים.

"ראשו דומה לעגל" - כפי שמספרת הגמרא (מסכת פסחים קיב ע"א): רבי עקיבא נתפס על ידי מלכות הרשעה כשהוא מלמד תורה לרבים, וחבשוהו בבית האסורים. הלך אליו רבי שמעון בר יוחאי וביקש ממנו: "רבי, למדני תורה". אמר לו: "איני מלמדך". הפציר בו רבי שמעון מאוד. אמר לו רבי עקיבא: "בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק - פרה רוצה להניק", כלומר אני חפץ ללמדך, אף יותר ממה שאתה חפץ ללמוד ממני, אלא שאיני יכול מפני הסכנה.

וזהו: "ראשו דומה לעגל", הראש אלו גדולי הדור המנהיגים את העם, כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי. אך גרמה מלכות הרשעה שיהיה בבחינת "כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד" (ירמיהו לא יז), שלא יכל לינק תורה כחפצו מרבו רבי עקיבא. [ואמנם נסמך רבי שמעון בר יוחאי על ידי רבי יהודה בן בבא].

"אוזניו דומים לגדי" - האוזניים אלו הם התלמידים, המקבלים את תורתם מרבותיהם על ידי האזנה. והנה בדרך כלל, התלמידים הולכים וגדלים, בבחינת "גדיים נעשים תיישים" (מסכת ברכות סג ע"א). אבל גזירותיה של מלכות הרשעה גורמות לכך שהם נשארים בגדר "גדיים", שלא יכולים לגדול כראוי בתורה, מחמת הרדיפות אחר לומדי התורה.

"קרניו דומות לצבי" - הקרניים אלו הם הנשיאים, שיש להם קרן וממשלה וסמכות. אולם מחמת הרדיפות הרבות, הקרניים הללו דומות לקרני צבי, שאין בהן הרבה כח, אלא הן יותר ליופי. אף הנשיאים איבדו הרבה מכוחם ושליטתם והנהגתם, וכמעט שנותרה "קרנם" וממשלתם כדבר ייצוגי בלבד.

"וזנבו מונחת לו בין ירכותיו" - הזנב השמוט מסמל את המון העם - שנמצא בשפל, מחמת שאין לו הנהגה חזקה.

"והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי" - כשהסתכלתי בשכלי על המצב העגום, נרתעתי וחרדתי, עד שנפלתי לאחורי מלהעיד כרצון הבייתוסים.

קידוש החודש תחת גזירות ורדיפות

יחד עם גזירותיהם ורדיפותיהם של הרומאים, המשיכה שלשלת הסמיכה, ועימה מצות קידוש החודש, מתוך מסירות נפש, במשך עוד כמה וכמה דורות.

אף לאחר שנחרב בית המקדש, ונעקרה הסנהדרין [בית הדין הגדול] מירושלים, היא המשיכה לנדוד ממקום למקום, ואל מקום מושבה הגיעו העדים להעיד, ושם קידשו את החודש, כפי שאומרת הגמרא (מסכת ראש השנה לא ע"א): עשר גלויות גלתה סנהדרין: מלשכת הגזית לחנות [מעבר זה היה ארבעים שנה קודם החורבן, שהסנהדרין עקרו ממקומם ב"לשכת הגזית" הצמודה לבית המקדש, וישבו בחנויות בהר הבית, כדי להפסיק לדון ולהכריע בדיני נפשות הניתנים להכרעה דווקא בשלכת הגזית, וזאת מפני קושי התקופה שרבו בה רוצחים. (רש"י. ובמסכת שבת טו ע"א)] ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה [מעבר זה הוא עם חורבן בית המקדש וירושלים, שביקש רבן יוחנן בן זכאי מנירון קיסר רומי: "תן לי יבנה וחכמיה" ואכן מעוז התורה עבר ליבנה (כמסופר במסכת גיטין נו ע"ב)], ומיבנה לאושא [מקום מושבו של רבן גמליאל], ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי, ומציפורי לטבריה. "וטבריה עמוקה מכולן" ["שפלים היו אז מכל המסעות שגלו" (רש"י)].

באופן כללי אנו רואים, שהסנהדרין הלכה והתרחקה מאזור ירושלים והדרום - ששם עיני רומי פקוחות יותר, לעבר מקומות מרוחקים בגליל, ששם לא ישיגום הלוחצים.

אף לאחר שהתפרקה הסנהדרין ממקום מושבה בטבריה, המשיכו לקדש את החודשים במקומות סתר שונים, שלא היו ידועים לגייסות רומי. החכמים המקדשים ואף השלוחים שיצאו לבשר על קידוש החודש - היו נתונים בסכנה.

אותה תקופה קשה שבה קידשו את החודש במסירות נפש תחת רדיפת הרומאים, הטביעה את חותמה על הנוסח שאומרים יחד עם "ברכת הלבנה", כדלהלן:

בית הדין היו מעמידים שומרים מבחוץ בעת קידוש החודש, להזהירם מפני הסכנה. והיו אומרים את הפסוקים: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן". כמו כן היו מתפללים ואומרים: "כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַקְּדִים כְּנֶגְדֵּךְ [כנגד הלבנה], וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִגַּע בָּךְ. כָּךְ אִם יְרַקְּדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדֵּנוּ לְהַזִּיקֵנוּ, לֹא יוּכְלוּ לִגַּע בָּנוּ, וְלֹא יִשְׁלְטוּ בָנוּ, וְלֹא יַעֲשׂוּ בָנוּ שׁוּם רשֶׁם כְּלָל וְעִקָּר...". לאחר שקידשו את החודש, היו שואלים אלו אשר בפנים לאלו שעמדו בחוץ: "שלום עליכם", כלומר מעין סיסמא - "מה נשמע, מה קורה?", והשומרים מבחוץ ענו להם "עליכם שלום", כלומר "הכל בסדר". ואז יכלו לצאת ולהודיע על קידוש החודש, ושלחו בחשאי שליחים להודיע הדבר לתפוצות ישראל. (עולת החודש עמוד 77)

אולם מצב קשה זה לא היה יכול להימשך. קידוש החודש ועימו קביעת כל המועדים - הלכו ועמדו בפני סכנת אובדן ממשית - ואז קם הלל הנשיא ועשה מעשה.

חתימת הלוח העברי על ידי הלל הנשיא

כשראה הלל האמורא הנשיא האחרון [נינו של רבי יהודה הנשיא שחיבר את המשנה], שתוכפות הצרות ומתגברות הגזירות שהמלכויות גוזרות על ישראל, ומתמעטים התלמידים שראויים לקבל סמיכה, שיהיו כל דבריהם כאילו קיבלנום בסיני, חשש שמא תגזור המלכות גזירה, ותהרוג את הסמוכים המועטים שנותרו, וכך יתקלקלו חס ושלום כל המועדים. מה עשה? עמד הוא ובית דינו - כולם סמוכים תלמיד מפי רב עד משה רבנו, וסידרו חשבון קביעות החודשים והמועדים עד עת גאולתנו השלימה. וקידשו למפרע את כל החודשים העולים לפי חשבון זה.

כך נוצר לוח השנה שבידינו - כשכל החגים וראשי החודשים התקדשו מראש על ידי הלל ובית דינו [בשנת ד'קי"ט - לפני כ- 1655 שנה, שנת 359 למניינם].

עד כה, כל זמן שהיו ישראל מקדשים את החודשים על פי הראייה, היו כל חשבונות העיבור מצויים בידי חכמי ישראל בלבד, כדי שתיעשה מצוות קידוש החודש כמצוותה, ויקבלוה כהוראה "מגבוה" מבית הדין, ולא כל אחד ינסה לחשב לעצמו. אבל כעת, שלוח השנה נקבע מראש, ובטלה מצוות קידוש החודש על פי הראייה, עמד הלל וגילה את חשבונות המולדות המקובלים בידינו ממשה רבנו, וכך נותרו בידינו חלק מחשבונות אלו.

ראש חודש - בעבר, בהווה ובעתיד

התורה נתנה חשיבות רבה ליום ראש חודש, כפי שכתוב (במדבר י י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם - וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם...", וכמו כן ציוותה התורה ביום זה להביא קורבנות מיוחדים, ככתוב (במדבר כח יא): "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה', פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִים...".

בעבר - בימים הקדמונים, היה ראש חודש נחוג כעין "יום טוב", שבו שבת העם ממלאכה, והיו הולכים להקביל בו פני הנביא וגדולי הדור, לקבל מהם הדרכה ומוסר - כחיזוק חודשי לעבודת ה'. כמו כן היו עושים סעודות ושמחה בכל משפחה ומשפחה.

[בנביא אנו מוצאים עדויות לכך שהיה זה יום שביתה - שכן מצינו שיהונתן אומר לדוד (שמואל א כ יט): "וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה" וכוונתו היתה לערב ראש חודש, שאז עדיין הוא "יום המעשה" שעושים בו מלאכה, אבל בראש חודש כבר לא היו עושים מלאכה. וכן קבעו אנשי כנסת הגדולה שיהיו קוראים בתורה בראש חודש ארבעה אנשים, כמו בחול המועד, "לפי שאין בו מלאכה". מה שאין כן בשני וחמישי של ימות החול שקוראים רק שלושה "משום ביטול מלאכה". וכן רואים אנו שביום זה הלכו לקבל פני הנביא, כמו שאמר בעלה של השונמית: "מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו [לנביא אלישע] הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?!" (מלכים ב ד כג). וכן ראינו את עניין הסעודות והשמחה שעשו בכל משפחה, ואף בבית המלך, כמו שאמר דוד אל יהונתן (שמואל א כ ה-ו): "הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל... כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה"].

ובבית המקדש - ניכרה התכונה והשמחה בכפל כפליים, שכן היו מביאים קרבנות מוסף, והלויים שוררו שירה מיוחדת לכבוד ראש חודש. לזה הצטרפה אף השמחה של מעמד קידוש החודש שנעשה בבית הדין הסמוך.

כיום - משחרב בית המקדש, בעוונותינו הרבים, התבטלו הקרבנות. ותקופה לאחר מכן בטלה אף מצוות קידוש החודש על פי הראייה. כך נתדלדלו מאוד ראשי החודשים שלנו. ואולם עלינו לדעת כי לא בטלה מהם קדושת ראש חודש - כי כאמור הלל הנשיא ובית דינו קידשו מראש את כל ראשי החודשים, והקדושה חלה על כל ראש חודש וראש חודש בבוא שעתו לפי החשבון, עד ביאת משיח צדקנו.

בעתיד - עת יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו - ימנה סנהדרין ויחדש את הסמיכה, ושוב יקדשו את החודשים על פי הראייה. אף עבודת הקורבנות בבית המקדש תשוב ותתחדש במהרה בימינו, אמן.

בנבואה על ימים אלו נאמר (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנַי - אָמַר ה'".

אמרו ישראל לפני הקב"ה: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי! מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" רבונו של עולם, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיה לנו, שהיינו עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים ורואים את השכינה? אמר להם הקב"ה: בני! בעבר הייתם עולים שלוש פעמים בשנה, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים בכל חודש וחודש, ובכל שבת ושבת! (ילקו"ש ישעיה רמז תקיד)

והיאך אפשר שיבוא כל אחד לירושלים בכל חודש ובכל שבת? והלוא אמר רבי לוי, עתידה ירושלים להתרחב ולהיות כארץ ישראל, וארץ ישראל - ככל העולם כולו, ואם כן כיצד יבואו עם ישראל ממרחקים כה גדולים אל בית המקדש בראש חודש ובשבת? אלא אומר המדרש שהעננים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר. וכשחל ראש חודש בשבת מביאים אותם העננים פעמיים, בבוקר בהשכמה לתפילת שחרית, ופעם שניה במנחה. (ילקו"ש ישעיה רמז תקג)

הנביא יחזקאל התנבא על נס נפלא שיתרחש בשערי בית המקדש (יחזקאל מו א): "כֹּה אָמַר ה'... שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" - רבי אליעזר אומר: השערים שטבעו בארץ [לאחר חורבן בית המקדש] עתידים לעלות ולהתחדש כל אחד ואחד במקומו, ושער החצר הפנימית הפונה לצד מזרח - בששת ימי השבוע יהיה סגור, וביום השבת שעריו נפתחים מאליהם, ויודעים כל העם שבא יום השבת! וכן בראש חודש יהיו ישראל עומדים ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, ויודעים שבאותה שעה עלתה הלבנה, ומחדשים את החודש בעולמות העליונים. (ילקו"ש יחזקאל רמז שפג) (ועיין עוד בחוברת הנפלאה "ארבע התעניות ובין המצרים בהלכה ובאגדה")

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן