——–
בית הכנסת נקרא "מקדש מעט", ונאמר: "ואת מקדשי תיראו", שיהיה מוראו של ה' השוכן בו עליו. על כן, כתב מרן השלחן ערוך (סימן קנא ס"א): בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגים בהם קלות ראש, כשחוק והיתול ושיחה בטילה. ואותם הנוהגים שם שחוק וקלות ראש, עליהם נאמר: "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי". וחובה קדושה להישמר ביתר שאת וביתר עוז באיסור זה, שבעוונות הרבים נעשה כהיתר אצל בני אדם. ובזוהר הקדוש הפליג מאוד בעונש המדבר דברים בטלים בבית הכנסת, עד שאמרו שאין לו חלק באלוהי ישראל, ה' יצילנו. (ח"ב רלו)
אומר הזוהר (תרומה קלא ע"ב): מי שמדבר דברי חול בבית הכנסת, אוי לו שמראה שיש פירוד בעולמות העליונים, אוי לו שגורע את האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלוהי ישראל, שמראה שאין לו אלוה ח"ו, שהרי אינו מתבייש להפסיק בשבחיו. ואפילו הוא מאמין שיש אלוה, אבל הוא מראה שכאילו הקב"ה לא נמצא בבית הכנסת. ואפילו הקב"ה שם, אינו ירא ממנו, ונוהג קלון בתיקון של מעלה שנתקן כשמתפללים, שכיון שמפסיק באמצע, מראה שאין השבחים והתפילות מתקנים כלום.
ובספר פלא יועץ (ערך בית הכנסת) כתב: "והחי יתן אל לבו לעמוד בבית הכנסת באימה ביראה ברתת ובזיע, ושלא לשוח שם שיחת חולין חס ושלום מאימת השכינה השורה שם. וידוע שהחמירו מאוד בזוהר הקדוש על המדבר בבית הכנסת, ואמרו שנוהג קלון בשכינה, ואין לו חלק באלוהי ישראל. תסמר שערת אנוש מראות החומרה שבו, ולבבות יכאבו על שנעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ. ואף ששומעים לפעמים החומרה שבדבר מהדורשים בעם, אין מניחים מנהגם הרע ועולם כמנהגו נוהג. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה. וביותר פשתה המספחת הזאת, בימי שמחות וגיל וימים טובים ולילי שמחת בית השואבה ויום שמחת תורה וימי הפורים וכדומה, מחמת עריבות השמחה מרבים בשחוק וקלות ראש. וכל מי שיש בידו למחות, ימחה על דבר כבוד שמו, ואם אין בידו למחות, יזהר בנפשו להיות כאילם לא יפתח פיו.
ויש שרוצה ליזהר שלא לדבר בבית הכנסת, אבל כשמדברים אליו אחרים נראה לו כבושה וכיוהרא שלא להשיב ולומר שאינו מדבר בבית הכנסת, ומתוך כך גם הוא מדבר בכאב לב עד שלבסוף נעשה לו כהיתר. והאיש הירא את ה' יאחזהו רעד מהחומרה שבדבר, ולא יבוש מפני כל, ויאמר בפה מלא, איני מדבר בבית הכנסת, שהרי זה דומה למי שרוצים לאבד ממנו הון עתק או להורגו, שלא יחוש לבושה ולא לשום דבר ויחיש מפלט לו. על אחת כמה וכמה שצריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. זה כלל גדול, שלא לעבור שום עבירה ושלא להימנע מקיום שום מצוה מפני הבושה, ועל זה אמרו: "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים". והנזהר בזה, מלבד שניצול מעונש חמור, נותנים לו גם כן שכר כעושה מצוה, שמקיים מצות "ומקדשי תיראו", שבית הכנסת הוא מקדש מעט וצריך לירא ממנו.
ומכלל מורא בית הכנסת, שלא יתן בקולו קול עוז אפילו לקרוא לשום אדם או למחות ביד אחרים העושים שלא כהוגן, אלא כשצריך לדבר, ילך אצלם וידבר להם בלחש בנועם שיח ובכובד ראש כעומד בהיכל המלך. ועין רואה איך עומדים בפני שרי הארץ ושופטיה בכבוד גדול, ואין קול ואין עונה קול דממה דקה, על זה ידוו כל הדווים, וגם הגויים המתהללים באלילים, ביושבם בבית תיפְלותם עומדים בכבוד גדול. והן אמת שהעומד לפני השופט, עיניו יחזו את אשר לפניו, ואם ירצה לדבר איזה שפת יתר, בחרונו יבהלוהו וחמת מלך מלאכי מוות, לא כן העומד בבית הכנסת שאינו רואה את אשר לפניו ואין נפרעים מן האדם תיכף ומיד, אלא בדרך שאדם רוצה לילך מניחים אותו, ויצר הרע עומד על ימינו לשִׂטְנו, ומסיתו להעבירו על דעת קונו, זהו כל רעת האדם בארץ. אבל חובת אדם אשר הוא יהודי ומאמין באמונה שלימה במציאות ה', מלך נורא ואיום בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו, וביותר מתגלה הארתו והשראת שכינתו בהיכל קודשו, והוא משגיח על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, ומשלם אפילו על שיחה קלה אם לטוב ואם למוטב, היום לעשותם ולמחר לקבל שכר ועונש, וביד האדם לכוף את יִצרו, וכך היא חובתו וכך נאה לו, כי זה כל האדם. אשרי איש ירא את ה' בכל מקום, וכל שכן בהיכל קודשו הס מפניו, ולא ישמע קולו בבואו אל הקודש לדבר עם חברו. והזהירות שלא לדבר בבית הכנסת היא אפילו שלא בשעת התפילה, אבל בשעת התפילה אפילו שלא בבית הכנסת, צריך ליזהר שלא לדבר מתחילת התפילה ועד סופה… ודי בזה למי שיש לו לב טוב, כי מי שאין לו לב טוב, לא יכנסו בו דברים כהנה וכהנה. עד כאן מדברי הפלא יועץ. ועיין עוד בספר הנפלא "קדושת בית הכנסת ובית המדרש".
כתב הגר"ח פלאג'י: על ידי שנוהג קדושה בבית הכנסת, הקב"ה שומע תפלתו ומצילו מן האויבים, ויראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח, ולא ימות לשחת, ולא יחסר לחמו. ולאחר מותו, תנוח נפשו בקבר לשכון בטח, וגופו ועצמותיו אינם נרקבים. וקדושת בית הכנסת תוסיף תת כוחה לטהרו, וכאשר ינהג בקדושה, כך ינהגו עימו, כי כאשר עשה, כן יעשה לו. ע"כ.
לקרוא לחבר – אם צריך להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחבר, יכנס ויאמר פסוק או דבר תורה שהוא, ואחר כך יקרא לו. ואם אינו יודע לקרוא, ישהה מעט [כשניה אחת], שגם זה מצוה לשהות בבית הכנסת, שנאמר: "אשרי יושבי ביתך". (סימן קנא ס"א)
להיכנס מחמת הגשמים – המהלך בדרך ויורדים עליו גשמים, לא יכנס לבית הכנסת כדי להינצל מהגשמים. אולם רשאי להיכנס אם יקרא פסוק כנ"ל. (קנא ס"א. ה"ב ז שלט)
קיצור דרך – אם יש לבית הכנסת שני פתחים, אחד מרחוב זה ואחד מרחוב אחר, לא יכנס במטרה לקצר דרכו לרחוב האחר. אבל אם נכנס כדי לקחת ספר וכיוצא, ועתה רוצה לקצר, מותר. וכל שכן אם נכנס להתפלל, שמותר לקצר. (סימן קנא ס"ה)
אכילה ושתיה – בתי כנסת, אין אוכלים בהם ואין שותים בהם. ואולם לצורך מצוה, מותר, כגון שמתקיים שם שיעור בהלכה ובאגדה, ומגישים לציבור תה וקפה ומיני מזונות לחזקם בשמיעת השיעור. וכן תלמידי חכמים הלומדים שם בקביעות, יש להקל להם לאכול ולשתות שם. (קנא ס"א. משנה ברורה. ח"ב רלט)
סעודת מצוה – מן הדין מותר היה לערוך סעודות מצוה כסעודה שלישית וסיום מסכת בבית הכנסת, ובלבד שיזהרו מלדבר שיחה בטלה וכנ"ל. אך מאחר ועינינו הרואות שקשה להזהר בזה, לא ראוי לערוך שם סעודה אלא בחדר הסמוך. ואולם מעט מיני ברכות שמחלקים לעילוי נשמה, רשאים לחלק בתוך בית הכנסת. (ה"ב ז שכז)
שינה – אין ישנים בבית הכנסת אפילו שנת עראי, אבל בבית המדרש, מותר. כיון שבבית המדרש שוהים זמן רב ללמוד ולשמוע דברי תורה, וקשה להיזהר אפילו משינת עראי, אבל לתלמיד חכם הלומד שם בקביעות, מותר אפילו שינת קבע. (קנא ס"ג ומשנ"ב. ה"ב ז שמו)
צורת הישיבה – ישב בבית הכנסת בכבוד ודרך ארץ, ולא ישב רגל על רגל, שזו דרך גאווה. אולם אם כוונתו לתת ספר על רגליו כדי שיהיה לו נח לקריאה, יש להקל. (ח"ב רמו)
חשבונות של מצוה – כקופת צדקה וכיוצא, מותר לחשבם בבית הכנסת. (סימן קנא ס"א)
ניקיון המקום – מכבוד בית הכנסת, לנקותו ולשוטפו היטב, וכל שכן שיש להקפיד שלא ללכלכו. ואם השתמש בנייר טישו, לא ישאיר את הנייר על השלחן וילך, וכל שכן שאחרים נמאסים מזה. (קנא ס"ט. ה"ב ז שנט) ואם רואה נייר על הרצפה, מצוה שיזרקהו באשפה, אף שלא הוא זרקו על הרצפה, וכדרך שהיה נוהג בביתו.
שמירת הספרים – ראוי ונכון מאוד לכרוך את הספרים והסידורים שבבית הכנסת, כי רבים לומדים ומתפללים בהם ומצוי שנקרעים, ואין זה מכבודם.
נר תמיד – מכבוד בית הכנסת שיהיה המקום מואר בכל עת אפילו ביום ואפילו כשאין אנשים, שנאמר (ישעיה כד טו): "בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'". (סימן קנא ס"ט. ח"ב רלו)
זמן הדלקת התאורה – התאורה הגדולה שבבית הכנסת שלאורה קוראים ומתפללים, יש להדליקה טרם שיבואו הציבור, מפני כבוד השכינה שמקדימה לבוא למקום שמתפללים בו עשרה. ועוד, שאין מן הראוי שיגיעו הציבור והמקום יהיה חשוך. [וכל שכן שיש להיזהר שלא יהיה בית הכנסת נעול והציבור ימתינו עד שיפתחוהו]. ובפרט בשבתות יקפידו לכוון את השעון טרם שמגיעים הציבור לתפילה, שאין זה כבוד שימתינו בחושך, וחז"ל נזהרו מאוד בכבוד הציבור. (כל בו, ארחות חיים, משנ"ב. ה"ב ז שנט)
נר נשמה – המנהג להדליק נר נשמה לעילוי נשמת הנפטר, ואפשר להדליק גם נר חשמלי. ועילוי הנשמה היותר טוב, להתנדב עבור הדלקת החשמל שבבתי מדרשות העוסקים בתורה, שבזה יגרום נחת רוח גדולה לנפטר, ויהיה למליץ יושר עליו, שמזכה את העוסקים בתורה בתאורה טובה מאירת עיניים. (יחוה דעת ח"ה סימן ס)
איסור נתיצה – אסור לנתוץ ולהרוס דבר מבית הכנסת, כגון לשבור קיר וכיוצא. אולם לצורך בית הכנסת, מותר לכתחילה. על כן מותר לפתוח חלון, או לקדוח בקיר ובארון קודש, כדי להעביר חוטי חשמל ומערכת אזעקה וכיוצא. (ה"ב ז שעו)
אסור לשבור מכלי בית הכנסת, כשולחנות וספסלים וכיוצא, אבל לצורך, מותר, כגון ששובר ספסל על מנת לתקנו. ואם התיישנו רהיטי בית הכנסת, ואין מכבוד בית הכנסת להשתמש בהם, מותר להחליפם באחרים. ואחר שהוציאום מבית הכנסת, פקעה קדושתם ורשאים להשתמש בהם לענייני חולין. (ה"ב ז שפ)
הכנסת נשק – חייל המצויד בנשק, רצוי מאוד שקודם כניסתו לבית הכנסת, יכסה את נשקו תחת בגדיו באופן שלא יראה החוצה. מפני שהתפילה מאריכה ימיו ושנותיו של האדם והסכין מקצר, ואין ראוי להיכנס בדבר המקצר למקום שמאריך ימיו. וגם אין זה מכבוד בית הכנסת להיכנס בו בכלי משחית. ואם אי אפשר לכסותו, כגון רובה שהוא גדול, יש להקל לו להיכנס עמו להתפלל. (שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן יח)
הבאת ילדים – לא יביא ילדים קטנים מדי לבית הכנסת, שכיון שאינם מתפללים, קמים ומסתובבים ומפריעים לציבור, והגורם לכך זה האבא שחושב שעושה מצוה או האמא שרוצה שקט בבית, וזה זלזול בקדושת בית הכנסת. (עיין משנ"ב קכד סקכ"ח)
והשל"ה היה קורא תגר על המביאים ילדים קטנים מדי לבית הכנסת, כי הם משחקים ומרקדים ומחללים קדושתו, ומבלבלים התפלה, וגם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע שהתחנכו בו להשתגע ולבזות קדושתו, אבל ילדים דעתנים, אדרבה יביאם וילמדם דרך ארץ לשבת באימה וביראה, ולא יניחם לזוז ממקומם, ויזרזם לענות אמן, קדיש וקדושה. (משנה ברורה צח סק"ג)
עדיף להתפלל ביחידות בביתו, מלהביא את בניו הקטנים כשיודע שיפריעו לציבור. (אור לציון. ה תקי)
הרוצה להרגיל את בנו הקטן לבוא לבית הכנסת, יעשה זאת בהדרגה, שיביאהו בתחילה לתפילה אחת קצרה, כמנחה של שבת. ולהודיעו קודם על קדושת ומעלת בית הכנסת כפי הבנתו, ושהוא בא בתנאי שיושב יפה על יד האבא כל התפלה. אם הוא מוכן לזה, יש להביאו, ואף לתת לו ממתק קטן על התנהגותו היפה כדי לעודדו ולחזקו. ולאחר זמן שעומד בזה, יש להוסיף לו עוד תפילה ועוד תפילה בהדרגה, כך שמקטנות יקבל את הקדושה והמורא מבית הכנסת.
נשיקות – יש להיזהר שלא להתנשק בפנים דרך חיבה ואהבה בבית הכנסת, כדי להראות שאין אהבה כאהבתנו למקום ברוך הוא. ואותם שנהגו לנשק את בניהם וחבריהם לאחר התפלה, ישתדלו לעשות כן ביציאתם מבית הכנסת בחוץ. וכן כתבו מרבני מרוקו הרה"ג רבי יצחק חזן זצ"ל (יחוה דעת ח"ג סימן ה), והרה"ג רבי יהושע מאמאן שליט"א (עמק יהושע ח"ג או"ח סימן יח, ח"ו סימן כא). ולשומעים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה
כסלו התשע"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5