——–
איתא במסכת סופרים (פרק ב הלכה ב) בין תיבה לתיבה כמלא אות, ובין אות לאות כמלא שיער וכו'. ומהוא כמלא אות פירשו במנחות (דף ל.) כמלא אות בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. וכן כתבו בהלכות קטנות לרי"ף (מנחות הלכות ספר תורה – דף ג:) ובהלכות קטנות לרא"ש (מנחות הלכות ספר תורה סימן ט) וברמב"ם (הלכות סת"ם פרק ז הלכה ד) ובספר האשכול שם (דף סא.) ורבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ב חלק ב דף יז טור ד) ועוד. דכמלא אות קטנה וכוונתם לאות יו"ד וכן כתוב להדיא בספר יראים (סימן שצט דפוס ישן טז) בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה פי' יו"ד וכ"כ בספר 'הלכות קצובות' מתקופת הגאונים (בהלכות ספר תורה אות ג) ובין דיבור לדיבור שהיא תיבה כמלא אות אחד קטן וזהו יו"ד ובין אות לאות כחוט השיער ושלא יתערב אות באות וכו'.
אלא שהירושלמי במגילה (פרק א דף עא) כתוב בין אות לאות כל שהוא וכ"כ בספר האשכול (הלכות ספר תורה דף סא:) אלא שבמקום אחר (הלכות מזוזה דף ע.) כתב כמלא חוט השערה ע"ש. אפשר לומר דשיעור כמלא חוט שערה היינו שיעור כל שהוא מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. וכפי שכתב בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות הלכות ספר תורה סימן יד) שיהיה מעט ריוח בין אות לאות ולא יהא ריוח יותר מדאי עד שיהא נקרא כשתי תיבות:
ומלשון כמלא אות וכמלא חוט השערה אין לדייק שצריך שלא יפחת ולא יוסיף מאות קטנה בין תיבה לתיבה ומחוט השערה בין אות לאות. מדכתבו פעם בלשון חוט השערה ופעם בלשון כל שהוא משמע לאו דווקא כמלא חוט השערה ממש אלא קרוב לחוט השערה ולא יותר. וכן ראיתי בספר קול סופרים (ס' ז סע' ג) שכתב המניחין ריוח גדול מחוט שערה לפי שמניחין הרבה בין תיבה לתיבה יותר ממלא או"ק ועי"ז ניכר דזה תיבה אחת אין להם על מה לסמוך. ובמשנת הסופר וביאור הסופר (סימן ז סעיף א ד"ה כחוט השערה) כתב בשם הב"ח והש"ך וקסת סופר דמצוה בעלמא כחוט השערה לא יותר וי"א שלכל הפחות יהיה כחוט השערה.
נמצאנו למדים כל שיש ריוח כל שהוא בין אות לאות כשר עיין לשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן טו) שציין לעדות סופר מובהק שכן נהגו סופרים מובהקים שבעיה"ק ת"ו להכשיר בלי שום פקפוק ע"י הפסק שבין אות לאות כל שניכר אפילו ע"י זכוכית המגדלת עיי"ש. ואוסיף ע"ז שכך זכורני גם שהייתי רואה להגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל וכו' ע"ש.
ובריוח גדול מחוט השערה עד כדי ריוח גדול כמלא אות יו"ד בין אות לאות נראה לכאורה לפסול שמא יקראנה כב' תיבות דשיעור בין תיבה לתיבה כמלא יו"ד. כדאיתא במסכת סופרים עירב האותיות או הפסוק באמצע השם יותר ממלא אות קטנה שהוא שיעור בין תיבה לתיבה לא יקרא בו לפי שנראה כשתי תיבות והובא בשו"ת רב פעלים (חלק ג – יו"ד סימן כא). וכן פשוט בשו"ת יכין ובועז (חלק א סימן כד) אם כתב החסר מלא שאמרנו שגורר האות היתרה ואפי' כמה בכל דף אי אפשר לומר שיניח מקום הגרר חלק בלא כתיבה שהרי בזה תראה התיבה כשתי תיבות והספר פסול. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (חלק ג – יו"ד סימן כא) ועוד.
וכן משמע משו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן פב) ומשו"ת הריב"ש (סימן ז) שכתבו שע"י שיעבה האות שלפניה ושלאחריה לא יראו כשתי תיבות וזה פשוט ואין בזה לא שינוי אות ולא שלא על הסדר ע"כ מדכתבו שיעבה האות שלפניה ושלאחריה ואח"כ יראה וכו' משמע ללא עיבוי פסול.
איברא אפשר לומר דתלוי בסוגי הכתיבה ובראיה ואין שיעור מדוייק לפסילה ואף בריוח אות יו"ד כל עוד שנקראת ככתיבה אחת בדיעבד שרי. וכן משמע מרבינו ירוחם שם ושו"ת יכין ובועז (חלק א סימן כד) והרמב"ם (בהלכות סת"ם פרק ח הלכה ד) וז"ל יתכוין שתהיה אות סמוכה לחברתה ביותר ולא תדבק בה ולא תתרחק ממנה כדי שלא תתראה התיבה כשתי תיבות אלא יהיה בין אות לאות כחוט השערה, ואם הרחיק אות מאות כדי שתראה התיבה כשתי תיבות לתינוק שאינו רגיל הרי זה פסול עד שיתקן ע"כ. מדלא כתב שיעור לפסילה משמע דתלוי בראיה בלבד. ושו"ר בשו"ת זכרון יהודה (סימן כח) בנו של הרא"ש שנשאל בשיעור אות קטנה שיש להניח בין תיבה וכתב שהוא מכתיבת הספר אמנם אין הספר נפסל אם לא שקרבן עד שיראו כתיבה אחת. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן פט) דהיינו לכתחלה הריוח יהיה כאות י' מזה הכתב שכותב עתה ופחות משיעור זה תלוי בראיה .
וכן נשאל בשו"ת מהר"י בן לב (חלק ג סימן ט) שלא יהיה לא פחות ולא יותר או שנאמר דמאי דקאמר כמלא חוט השערה היינו לומר שלא יהיה פחות אבל אם יהיה יתר על חוט השערה ופחות מאות קטנה שפיר דמי מאחר שפחות מאות קטנה אינו שיעור למה שצריך שיהיה בין תיבה לתיבה ומה שאמר בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה היינו לא פחות ולא יותר ואפשר לומר איפכא דמאי דקאמר כמלא חוט השערה דוקא נקט לא פחות ולא יותר ומה שאמר כמלא אות קטנה לאו דוקא נקט אלא דהוא הדין כשיהי' יותר מחוט השערה ולא אתא אלא לאפוקי שלא תהיה יתר מאות קטנה ואפשר לומר נמי דמאי דקאמר כמלא חוט השערה היינו לכתחלה וכן נמי מאי דקאמר כמלא אות קטנה אבל מאי דצריך לעכובא הוא שלא יהיו מופרדות זו מזו כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כשתים ולא יקרבם ביותר שלא תהא שתי תיבות נראות כאחת ובהך פירושא ניחא מאי דכתב בעל הטורים דאם לא כן מאי האי דכתב השיעורים שנאמרו בגמרא והוא הוסיף עד שלא תהא תיבה אחת נראית כשתים ושתי תיבות נראות כאחת אלא ודאי נראה דדעתו וסברתו הוא כדאמרן דס"ל דמאי דאתמר בגמרא הוא לכתחלה כדי שתהא הכתיבה נאה ומיושרת אבל לעכובא כל זמן שתיבה אחת לא תהיה נראית כשתים ושתי תיבות נראות כאחת לא מפסיל עכת"ד. וכן כתב רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק או"ח סימן סו) וצריך שיכסה כל הכתב שלפניו ושלאחריו ולא יראה התינוק רק זאת התיבה לבד אז אם יקרא אותו תיבה אחת כשר ואם לאו פסול. וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן כד סעיף ב) ובשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קמד) דמהני הכרת תינוק אפי' הרבה פחות ממלא יו"ד.
ואל יקשה לך מברכות (דף נו.) דאמר ליה בר הדיא לרבא פטר חמור גהיט מתפילך ופרש"י שם וכל פטר חמר תפדה בשה והוא חסר וי"ו, ובתפילין של רבא כתבו הכותב מלא ואחר כך מחקו, והיינו גהיט – מחוק. משמע כשגרר הסופר את האות וי"ו היה נראה כב' תיבות ע"ש. והרגיש בזה הב"י (או"ח סימן לב) ותירץ אות רי"ש דחמר כתב על מקום המחק. ע"ש.
נמצאנו למדים דתלוי אם נראית כב' תיבות ולא בהרחקת אות א' או יותר, דהכל תלוי אם נראית כב' תיבות או תיבה אחת, וזה יתברר ע"י תינוק דלא חכים ולא טפש. וצריך לומר אף בהפסק כמלא אות יו"ד ויותר בין האותיות והתינוק קורא אותו כתיבה אחת שרי דשיעורין שנאמרו בין אות לאות ובין תיבה לתיבה אינן אלא למצוה מן המובחר ובדיעבד תליא בקריאת תינוק. וכל שאינה נראת כב' תיבות שרי. (ומשמע בין שיהיה ההפסק מלמעלה (בראשי האותיות) או מלמטה (במושב). דכיון דבחד מינייהו שוה). וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן פב) דאע"ג דאמרינן בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. הני מילי למצוה מן המובחר אבל לעכב לא. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה וכיון שלא היה בין התיבות כשיעור פרשה כשר בדיעבד. ע"ש. וכ"כ הש"ך (יו"ד סימן רעד ס"ק ד) והט"ז שם (ס"ק ב) וקול יעקב שם (אות ט).
אלא שבשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ב סימן יח ובסימן ל) כתב דהרמב"ם ריש פרק עשירי חזר ושנה פסול זה מכלל עשרים דברים שפסולין בספר תורה וידוע שקפידה זו לא שייכה אלא בראשי אותיות מלמעלה שלא יהיו מפורדין מלמעלה בין אות לאות אבל אם היו מפורדין מלמטה לא משגחינן בה והראיה על זה מאות דלי"ת ואות וא"ו ואות למ"ד ואות רי"ש שהאות הבאה אחר אות מאלו אין זיווגם עולה יפה אלא מלמעל' לבד ואין משגחינן על ריוח שמלמטה שיש בין זו לזו ובן אותיות הפשוטות וארוכות בין מלמעלה בין למטה אין מקפידין אם ראש הלמ"ד מגיע לאות שבשיטה שלמעלה הימנה ואף על פי שאין בין ראש הלמ"ד ובן האות שלמעלה ריוח כמלוא אות קטנה שפיר דמי כל שיש ביניהם ריוח כחוט השערה וכן נו"ן וכא"ף פשוטה ומגעת לראש תיבה שלמטה הימנה אעפ"י שאין ביניהם ריוח כמלוא אות קטנה שפיר דמי כל שיש הפרש ביניהם כחוט השערה וכיון שאנו מסתכלין בראשי האותיות שיהיו מזווגות זו לזו ולא יהיה ביניהם הפרש כמלוא אות קטנה אם כן תיבה זו פסולה וכיון דעיקרא דהאי מילתא הוי משום דבעינן כתיבה תמה ואם כן כל שמופלגת אות אחת מן התיבה הרי אין זו כתיבה תמה דכתיבה תמה לא הויא אלא כל שהתיבה סמיכה אהדדי שלא יהיו אותיותיה מופרדות זו לעצמה וזו לעצמה נמצינו למדין דבכהאי גוונא דנדון דידן יש לפסול כיון שיש שם ריוח בין הנו"ן בין היו"ד עכת"ד.
וכן דעת המג"א (בסי' ל"ב ס"ק ל"ג) שכתב יש להסתפק אם כתב מצות כו', וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה ע"ש. איברא שראיתי בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רסג) שמה שכתב המג"א שהלבוש כ' יש להחמיר ט"ס הוא כי לא נמצא כן בלבוש וכבר הרגיש בזה אלי' רבה ע"ש. וכ"כ קסת סופר (סימן ז סעיף ט) דיש להחמיר דכל עוד שאינו מאריך את האות גם למעלה נחשבת כשתי אותיות. וכן משמע ממשנ"ב (סימן לב ס"ק קיב) שמסתפק בזה. וכ"כ גט פשוט (סימן קכה ס"ק פא) והובא במשנת הסופר שם.
וכ"כ המהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק א סימן עח) בסוף דבריו ציין לט"ז ולספר גט פשוט שנשאל אם תיבה א' נראית כשתים מלמעלה וכו' וסו"ד כ' והכלל העולה דאם יש הפרש וריוח הרבה מלמעלה אע"ג דלמטה סמוכים הם פשיטא דהוו כשתי תיבות, ואם הריוח שלמעלה אינו הרבה כל כך ותינוק קורא אותה ב' תיבות. סמכינן עליו להחמיר ולא להקל. וכן ב' תיבות שלא יהיו נראים כא' מלמעלה ומלמטה והוא ספק פסול בסת"מ. והניף ידו שנית בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן ריא).
וכן משמע מהב"י (באו"ח סימן לב) שכתב בשם הר"י אסכנדרני דיש להסתפק במצות הראשון אם כתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכות הצד"י למטה אח"כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אע"פ שדבקה מלמטה וכן נותן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צד"י לאל"ף ומכל מקום כל שנראית כשתי תיבות הרי זו פסולה עכ"ל משמע יש להחמיר בריוח כמלא יו"ד בראשי האותיות אף שסמוכים במושבי האותיות.
מיהו יש לדחות מדתלא בראיה בסוף דבריו בריוח כמלא יו"ד והרי כל המלאות והחסרות אינם זולת וי"ו או יו"ד והם קטנות ודקות ואינם תופסות אלא מעט מקום עיין בשו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן פב) ומשמע ע"י אריכות הצד"י למטה יועיל להוציאו מפיסול ותועיל בכך ראית תינוק להכשירו כדלעיל. ועוד שמהב"י (באו"ח סימן לו) משמע דלכתחלה שיעור הריוח צריך להיות בין ראשי האותיות ובדיעבד שהפליג בראשי האותיות אינו נפסל כל עוד שמושבי האותיות סמוכים. מדכתב בשם חסיד (בכתרי אותיות) כשיכתוב ארצנו יכתוב הוי"ו תוך הנו"ן שמע מינה שצריך להסמיך הראשים ואם כן כשיכתוב ארצך טוב לעקם צואר הצד"י מעט לצד ימין כדי שיקרב קצת הכ"ף הפשוט לראש הצד"י אבל בלי צורך לא יעקם שום אות כי כן קבלנו שיהיו כולם בעמידה פשוטים ולא מוטים לא לימין ולא לשמאל. עכ"ד. משמע בדיעבד כשהמושבי האותיות סמוכים אחת לשניה והפליג בראשי האותיות בדיעבד כשר ללא שאלת תינוק וצריך לומר כשהפליג פחות מאות יו"ד אין צריך שאלת תינוק כי מדלעיל מוכח כשהפליג שיעור אות יו"ד בראשי האותיות צריך שאלת תינוק.
ולכתחלה גם האותיות שמושבם ארוך יותר מראשם יש להסמיכם בראשם כמלא חוט השערה אף שע"י כך יצטרך לעקם את צורת האות מדכתב טוב לעקם הא לא עיקם בדיעבד שרי. נמצאנו למדים שסמיכות ראשי האותיות חשוב יותר מקבלה שהאותיות יעמדו ביושר.
ובספר מסורת צורת האותיות ראיתי תמונות כתיבת יד של מהר"ם זבארו מתקופת גירוש ספרד, ושל רבינו חיים אבואלעפיה, והר"ן, ומהר"י אבוהב, ורבינו עזרא פיג'ו, ורבינו סולמן אוחנה ובכולם כשהמושב האות ארוך יותר מראשו כגון באותיות עי"ן, ונו"ן, גימ"ל, בי"ת. כתבו את ראש האות הסמוכה בתוך האות הקודמת דהיינו מובלעת בכדי להסמיך את הראשי האותיות. איברא שראיתי בספר סנסן ליאיר (ע' רכב) לרב הגאון הרב מאיר מזוז שליט"א צילום מגלה מכי"ק הרה"ג ר' משה זבארו זצ"ל שבתיבה "פתשגן" האריך הרבה את רגל השמאלית של האות גימ"ל (בכדי לסיים בסוף השיטה) כך שבין הראשים נוצר ריוח של שני אותיות יו"ד.
וכן ראיתי בשו"ת פרח שושן (חלק או"ח כלל ב סימן ד) (שהשיג על שו"ת גינת ורדים) דתלא הכל בראיה דכל היכא דנראת כב' תיבות אע"פ שהיא דבוקה מלמטה פסולה, והטעם דהפסול תלוי אם נראת כב' תיבות ולא בהרחקת אות א' או יותר, אלא הכל תלוי בראיית העין דאם נראת כב' תיבות או תיבה אחת, וזה יתברר ע"י תינוק דלא חכים ולא טפש. ע"ש. וכן כתב בערוך השולחן (או"ח סימן לב אות מד). וכ"כ ביאור הסופר ובילקוט הסופר (סימן ז) בשם החיד"א ועוד אחרונים דאפשר להקל ע"י תינוק. וציין לחיד"א ולמק"מ ע"ש. וכ"כ בקול יעקב (סימן לב אות קטז) וכ"כ בספר יריעות שלמה (פרק י סעיף כא) וציין לשדי חמד ועוד אחרונים. ועוד מדכתבנו לעיל שהלבוש לא הכריע בזה ומה שכתב המג"א בשם הלבוש הוא טעות סופר. וכן משמע מהט"ז שם (ס"ק כא) ומרבינו זלמן (סימן לב אות לו).
מאחר וספק זה לא הוכרע וחלק מהפוסקים כתבו כל שנראה כב' תיבות פסולה ולא כתבו אם להכשיר ע"י תינוק ( ב"י, ט"ז, ר"ז, ועוד) אפשר לומר שטעמם דבעינן כתיבה תמה וזה לא הוי כתיבה תמה ומה יועיל לזה קריאת התינוק כפי שיוד"י אל"ף ופ"א שאינן נוגעות פשיטא שאין להכשיר ע"י קריאת תינוק ואע"פ שמותר לתקנן, היינו להחשב כסדרן מאחר שעיקר צורת אותיות נעשו כסדרן, אבל להכשיר בלא תיקון משום קריאת תינוק לא יעלה על הדעת להכשיר וכן מבואר בקוצו של יו"ד לדעת ר"ת אין לו תקנה אפילו ע"י תינוק והכי נמי מסתברא דתינוק ודאי יקראו אותו יו"ד ואפילו הכי פסל ר"ת. וכשהאות נחלק לשנים אם אין פרידתן ניכר להדיא הפמ"ג אוסר לתקן, ואם פרידתן ניכר להדיא שהן שתי אותיות אף שהתינוק קורא לאות אחת לכו"ע אסור לתקן. וכן כל אות שדבוקה בחברתה אינה נכרת בכתיבה תמה. נמצא שיועיל תינוק אם נתקנה ובכך יוכשר ומ"מ אין להכשיר ללא תיקון. ובריוח של אות יו"ד לא הוי כתיבה תמה אף שתינוק יקראנה וגם אין אפשרות לתקנה דהיינו להאריך את ראש האות בכדי להסמיכו מה יועיל בכה"ג קריאת תינוק.
ושו"ר מוהר"י קולון ז"ל (בשרש ס"ט) על יודי הא"לף והפ"א שאינם נוגעות פשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת תינוק שלא אמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובציר ליה שעורא כגון ואו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיעה לאורך וא"ו או אם כשעור יוד ולכך תועיל קריאת תינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וא"ו יש לה מדלא קראה יוד אבל היכא דפשיטא לו שאין האות בצורתה מה תועיל קריאת תינוק ועינינו הרואות שאין האות בצורתה עכ"ל. ראה איך דקדק בלשונו שאמר היכא שנפסקה האות ובציר ליה שעורא כגון ואו קטיעא שאנו מסופקין אם הגיעה לאורך ואו או אם כשעור יו"ד ולכך תועיל קריאת תינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא וכו'. משמע מדבריו שאין להראות לתינוק אלא היכא שנסתפקנו ספק גמור שאין דעתנו נוטה לכאן יותר מכאן אמנם אם דעתו של גדול נוטה יותר לפסול אז לא תועיל קריאת תינוק שהרי אפילו גדול היודע הענין עם כל זה לא הכריחתו דעתו לנטות לשיקראנה כתקנה ואיך נכשרה על ידי קריאת תינוק אין זה כי אם שנשתבש דעתו של תינוק ואין ראוי לסמוך עליו.
ועיין עוד בספר בכורי סופרים (סימן ב הערה כה) שכתב בשם הבני יונה שכל שהוא מדין כתיבה תמה אין מועיל בהו קריאת תינוק וראה עוד בזה בשו"ת הרד"ך (סימן א) ובשו"ת מים עמוקים (חלק א סימן יח) ובשו"ת דרכי נועם (חלק אה"ע סימן ג) ובשו"ת חתם סופר (חלק ד אה"ע ב סימן ח) ובשו"ת אחיעזר (חלק א – אה"ע סימן ל) ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – יו"ד סימן טו) ובשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קפו) ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן יב) ובמשנה ברורה (סימן לב ס"ק נב) ובשו"ת זבחי צדק (חלק או"ח סימן א) ועוד. בכמה דינים שאין מועיל קריאת תינוק להכשיר ואף ספק בצורת האות אין להראות לתינוק אלא דוקא כשאנו מסופקים בו ספק שוה בשוה שאין דעתינו נוטה ימין ושמאל. הא אם דעתינו נוטה שאותה אות יותר נוטה לפיסול אין מקום להכשירה על ידי קריאת תינוק. מה שאין כן לגבי גטין דלא בעינן כתיבה תמה אלא דוקא שלא יהיה משמע שתי משמעיות.
נראה לחלק כפי שכתבנו (בסימן נב) בשם גינת ורדים (סימן יח) שיש חילוק בין מגילה וס"ת למזוזות ותפילין שאין כיום ס"ת כשר לכן ניתן להקל וכ"כ בשו"ת הר צבי (או"ח א סימן לב) שציין לספר אשי ישראל, שבת (דף קד ע"א), דשינוי הכתבים הוא רק בתפלין ומזוזות, אבל בספר תורה לכולי עלמא כולם כשרים. ולגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל בספר שמחת כהן (סימן יד) בדין באות למ"ד ללא ראש רק קו פשוט שבספר תורה שאינו רק תקנת עזרא נראה להקל להמשיך ולקרא ולברך עליו ולא להוציא ס"ת אחר ובתפילין שהיא מצווה עשה דאוריתא יש לפסול. ומזה נראה שיש להקל ולסמוך על הפוסקים המכשירים ע"י תינוק בס"ת ולהחמיר בתפילין ומזוזות והמיקל גם בתפילין ומזוזות יש לו על מי לסמוך. ואתי שפיר מה שראיתי לעיל בספר סנסן ליאיר צילום מגלה שתיבת "פתשגן" האריך הרבה את רגל השמאלית (בכדי לסיים בסוף השיטה) כך שבין הראשים נוצר ריוח של שני אותיות יו"ד. ורק קשיא לי לכתחילה מי שרי.
ונראה לומר כשיש ריוח גדול בין אות לאות הפוסל מותר לעשות נקבים במקום הריוח בכדי להכשירו בדומה למה שכתב בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רצח שאלה ג') שהי' כתוב בתפילין ב"פ וכתבתם ואם יגרור כל התיבה יהי' יותר משיעור ט' יודין הפסק. ועשה מעשה לעשות נקבים במקום הגרר שלא יהי' ראוי לכתיבה כד' הפוסקים שאם אינו ראוי לכתיבה לא הוי סתימה. כבר נהגו כל הסופרים לעשות כן ויפה עשה. ונשאל בספר גן המלך (סימן ג) מעשה בא לידינו בתפלין שטעה הסופר וכתב אזכרה אחת שני פעמים וקדר הסופר אחת מהן ונשאר המקום חלול והיו רוצים לפוסלו משום דשיעור זה חשיב כהפסק שבין פרשה לפרשה אליבא דר"ת דמשער לה בג' אותיות ואמרתי שהוא כשר מב' טעמים חדא שכבר נהגו להכשי' בריוח זה בין תיבה לתיבה ולא חשו לשיעוריה דר"ת. ועוד דע"כ לא נאמר שיעור זה שפוסל רק כשנשאר בקלף מקום פנוי בלא כתיבה אבל אם ההפסק היה בשביל נקב של הריוח שבנתיים אינו ראוי לכתיבה ליכא למיחש ליה כלל. וכ"כ בספר קול יעקב (סימן לב אות קכד) ובקול סופרים (סי' ז סע' ה).
אך יש לדחות שאין הנדון דומה לראיה כלל דבהפסק פרשה פתוחה או סתומה בעינן מקום פנוי הראוי לכתיבה וליתא דהרי המקום מנוקב או מקודר ואינו יכול להעיד על פרשה פתוחה או סתומה ואילו הריוח בין אות לאות אינו מעיד לכלום ועוד שע"י הנקבים מיגרע גרע דיותר יתחלקו שתי חלקי התיבה. עיין לשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם סימן צא) בקרע שבין אות לאות מחלקת התיבה ונעשה כשתי תיבות ונשתנה צורתה בזה ולא כן הקרע שבין תיבה לתיבה. ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – יו"ד סימן יח) ובשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן כה) שציין לדוד אמת שמחלק בזה שאם עדיין לא הוציאו את הס"ת אז אם יש בו קרע בין אות לאות אין להוציאו לכתחלה ובין תיבה לתיבה מותר להוציאו לכתחלה. וא"כ נראה דנקב לא יועיל בתוך מילה.
ופ"ת (יו"ד סימן רעו ס"ק ה) מצא שכתוב בספר חמודי דניאל כ"י שני שמות שהיו כמו תיבה אחת צויתי לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק ואפילו בתפילין ומזוזות מותר לעשות כן ואין לה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב וכן אם כתב שם הקודש נחלק ונראה כב' תיבות יחתוך באמצע במקום הפנוי ויקרב אותם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק ויהא נזהר שישאר קלף לכ"א בלא המטלית. ובשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קמד) הסכים לעשות כעצתו של בעל חמודי דניאל.
לסיכום: כשיש בתיבה ריוח גדול כמלא יו"ד בין ראשי האותיות ומושבי האותיות סמוכים יש להראות לתינוק ובתפילין ומזוזות עדיף להחמיר.
פירות הנושרים:
1. טוב לקרב ראשי האותיות אע"פ שע"ז נצטרך לעקם את האות.
2. לכתחילה אין לעקם את האותיות אלא לצורך.
3. לכתחילה יפליג בין תיבה לתיבה כמלא אות, ובין אות לאות כמלא שיער כדי שתהא הכתיבה נאה ומיושרת. ובדיעבד אינו פוסל אלא על פי תינוק דלא חכים ולא טפש.
4. אין הכוונה כמלא חוט השערה ממש אלא קרוב לחוט השערה ולא יותר.
5. שיעור אות קטנה שיש להניח בין תיבה היא אות יו"ד זהה לכתיבת יו"ד שבספר.
6. כתב הוצאך מלא ביו"ד בין צד"י לאל"ף ומחק היו"ד והאריך את מושב הצד"י וכדומה יש לשאול תינוק אם נראית לו שתי תיבות הרי זו פסולה.
7. דכל היכא שתיבה אחת נראת כב' תיבות אע"פ שהיא סמוכה מלמטה פסולה.
8. כשיש ריוח כמלא יו"ד בראשי ומושבי האותיות פסול ולא מועיל שאלת תינוק.
9. שאלת תינוק מועילה גם כשיש ריוח יותר מאות יו"ד בראשי האותיות ובמושב סמוכים.
10. בריוח פחות מאות יו"ד בראשי האותיות ובמושב סמוכים כשר ואין צריך שאלת תינוק.
11. יש מחמירים ופוסלים כשיש ריוח בראשי האותיות אע"ג דלמטה סמוכים ונקראת תיבה אחת ע"י תינוק ויש לחוש להם בתפילין ומזוזות.
12. כשמחק אות מיותרת צריך שיעבה את האות שלפניה ושלאחריה כדי שלא יראו כשתי תיבות ואין בזה לא שינוי אות ולא שלא על הסדר.
13. כשנשאר בקלף מקום פנוי בלא כתיבה בשיעור הפוסל אם בהפסק יש נקבים בריוח שבנתיים ואינו ראוי לכתיבה או מקודר ליכא למיחש.
14. בריוח פסול בין אותיות לא מועיל נקבים.
15. תיבות סמוכות ונראות כאחת אפשר לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק ואפילו בתפילין ומזוזות מותר לעשות כן ואין לה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב וכן אם נראה כב' תיבות יחתוך באמצע במקום הפנוי ויקרב אותם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק ויהא נזהר שישאר קלף לכ"א בלא המטלית.
16. יש חילוק בין ס"ת למזוזות ותפילין מאחר ואין קיום ס"ת כשר והוא מתקנת עזרא ניתן להקל בספקות ובתפלין ומזוזות שהיא מצווה עשה דאורייתא יש לפסול.
17. והמיקל גם בתפילין ומזוזות להכשיר ע"י קריאת תינוק בריוח אות יו"ד בראשי האותיות כשהמושבים סמוכים יש לו על מי לסמוך.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5