——–
נוהגים לעשות בערב פסח זכר למקדש שני תבשילין. כמובא במאמר חמץ לרשב"ץ (אות קכו) דקי"ל (סוכה דף מא.) דעבדינן זכר למקדש. שנאמר ציון היא דורש אין לה. מכלל דבעיא דרישה. ומשום הכי מביאין שני תבשילין. ואמרו בגמרא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. שמצוה להקריב קרבן חגיגה עם קרבן פסח. שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן. שהם גדיים וטלאים לפסח. ובקר לקרבן חגיגה. ואלו שני תבשילין אפשר לעשותן מכל דבר מבושל. אפי' מיני ירקות וקטניות כגון סלקא וארוזא. שאינו אלא לזכר בעלמא. ונהגו להביא זרוע צלי וביצה מבושלת. וכמ"ש בספר המנהגות (ר' אשר מלוניל דף כד:) נהגו כל ישראל לצלות הזרוע זכר לזרוע הנטויה, ואין צולין אותו בשפוד של ברזל זכר לפסח אלא או בשפוד של עץ או בגחלים, גם צולים ביצה עמו על גבי גחלים הוא זכר לחגיגת ארבעה עשר שנאכלת צלי וראה עוד לקמן. וכמובא בכל אחרונים מנהג ישראל זה. אמנם בספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רנו) כתב דהני תבשילין נהגו העם לחזור אחר זרוע זכר לזרוע נטויה של הקב"ה והאחד צלי זכר לפסח והאחד אפי' מבושל דחגיגה לא הוקשה לפסח.
ובדרשות ר"י אבן שועיב (יום ראשון של פסח) מתלמידי הרשב"א פי' יותר בטעם בסוד שנצטוינו מצות בזה החג להיותם זכר ליציאת מצרים, והם פסח מצה ומרור ואיסור החמץ, ואף על פי שהם זכר ליציאת מצרים, יש להם טעם נעלם ונעלה ומופלא, ועל כן אמר שלמה שלשה המה נפלאו ממני. ואמרינן במדרש זה פסח מצה ומרור, ולכן נצטוינו במצרים קודם הגאולה להורות שאין טעמם לזכר היציאה לבד, אלא טעם אחר יש בהם נעלם. ומה שאנו אומרים פסח על שום שפסח המקום, מצה על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, מרור על שום שמררו המצרים הוא הנגלה והוא אמת. אבל יש בהם טעם אחר נעלם לבעלי האמת בהם ובפרטיהם, בהיות הפסח צלי אש ושלא ישברו בו עצם, ולא יאכל נא, ולא בשום משקין, ולזה היו צולין אותו בשפוד של מתכת דכתיב צלי אש ולא צלי מדבר אחר וכל זה טעם נכבד. (שמא צ"ל ולא היו צולין אותו בשפוד של מתכת וכו' נ.ב.) ומבואר כי עיקר פסח מצה ומרור וחמץ, אינו הטעם זכר ליציאת מצרים לבד, אבל יש להם טעם אחר גדול ונורא ותלוי במרכבה, ולכן חייבה תורה כרת באכילת חמץ, וגם בעשיית הפסח כרת דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה, מדה כנגד מדה, כי מי שאינו מקיים זה קוצץ בנטיעות המרכבה ולכן יכרת מעמיו. הנה נתבאר כי טעם אלו המצות מצה וחמץ הם חמורין מאד וחייב אדם ליזהר בהן הרבה.
ונראה שמטעם זה החמירו לעשות זכר לכל דבר כגון זכר לקרבן פסח אנו עושין את הזרוע כדלעיל וכמ"ש בספר אבודרהם (סדר ההגדה) צולין הזרוע על הגחלים מפני שהפסח אין צולין אותו אלא בשפוד של עץ רמון כמו שמפורש הטעם בפסח שני (פסחים עד, א) ואם באנו לחפש אחר שפוד של עץ יהיה טורח גדול וכ"כ הברכי יוסף (ס"ק ה) בשם עוד ראשונים ואחרונים ע"ש וכ"כ ערוך השולחן (סעיף ט) וכף החיים (אות נו). ומה שנהגו העם לחזור אחר זרוע מובא באחרונים זכר לזרוע נטויה של הקב"ה.
וגם בספר כלבו (סימן נ) שהובא גם בב"י (סימן תעג) כתב שאין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון לפי שאין בו מוח שאם יצלהו בשפוד של עץ אחר שמא לחות העץ יבשלנו ויהיה מבושל ואסור וגם לא בשפוד של ברזל שמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל ואין צולין אותו רק על הגחלים שאם נחזר אחר שפוד של רימון יהיה טורח גדול, וכלשונו כתב בספר המנהגות (מלוניל דף כד עמוד:) נהגו כל ישראל לצלות הזרוע זכר לזרוע הנטויה, ואין צולין אותו בשפוד של ברזל זכר לפסח אלא או בשפוד של עץ או בגחלים, וכ"כ ב"י (או"ח סימן תעג) על מנהג זה לעשות צלי מזרוע בהמה זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון (פסחים עד.) ואם נחזר אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש ויש אומרים מפני שהיא קלה לבשל.
והובא גם בשו"ע (סעיף ד) שכתב להדיא שנהגו לצלותו ע"ג גחלים וז"ל הבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת. והרמ"א כתב שמנהגם לצלות את הביצה. ובענין הביצה אצל אחינו אשכנזים יש נוהגים לבשלה ויש נוהגים לצלותה ובקיצור שולחן ערוך (סימן קיח סעיף ה) לא הכריע בדבר הביצה בין צלויה בין מבושלת, ובספר אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) ובמאמר חמץ לרשב"ץ (אות קכו) מוכח דבעינן דוקא לבשלה דהא השני תבשילין הם זרוע וביצה: אחד מהם צלי זכר לפסח וא' מבושל זכר לחגיגה. ואין הזרוע אסור באכילה אלא בלילה וכמ"ש בספר ברית כהונה (עמ' קמא) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן כז) וכדברי האחרונים דעיקר להלכה ולמעשה, שמותר לאכול בשר הזרוע שהוא צלי בסעודת היום של פסח, שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום הפסח.
וכפי שכתבנו לעיל דברי האחרונים עפ"ז נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים כמובא גם באחרונים הט"ז (ס"ק ד) והמג"א (ס"ק ח) ושו"ע הרב (ס"ק כא) ערוך השולחן ס"ק ט) וכף החיים (אות סב) נהגו שהבשר יהיה צלי ע"ג גחלים זכר לפסח וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן קיח סעיף ה) שיהיה נצלה על הגחלים, זכר לפסח שהיה צלי אש. וראה עוד בפסקי תשובות שם דיש נוהגים לבשל הזרוע והביצה ואח"כ צולין אותן מעט ע"ג הגז ויש נוהגים לא לבשל אלא לצלותו כפשט דברי מרן.
ולפי זה נראה דאין מועיל לצלות את הזרוע ע"ג המנג'ל ואע"פ שהצלייה היא ע"י הגחלים דהא הבשר מונח ע"ג ברזל עצמו דהיינו הרשת של המנג'ל ובעינן ע"ג הגחלים ממש ובדוקא. ושמא יש לאמר מה שאין נוהגים היום לעשות כן משום טורח גדול וכפי שאין נוהגים לצלות ע"י שפוד של רמון מפני הטורח כדלעיל כן בנושא דידן שטורח גדול הוא לצלות את הזרוע וכ"ש ע"ג הגחלים וכ"ש לצלות עליהם ממש. וכמ"ש בספר אבודרהם שם שהרי"ף כתב שאין לחוש כיון שאינו אלא לזכר בעלמא ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש וכן כתב בעל העיטור.
איברא שראיתי בהגדה לפסח ברוך שומר הבטחתו לפי מנהגי יהודי לוב (עמ' 156) שמנהגם לבשל במים את הזרוע המונחת בקערה ורק למחרת ליל הסדר צולים ואוכלים אותו, ויש שנהגו לאוכלו בלילה זכר לקורבן פסח שמה משום שהוא מבושל ואינו צלוי אינו נראה כאוכל קדשים בחוץ.
נמצא שנהגו לקיים את צליית הזרוע ע"ג גחלים בדוקא זכר לקרבן פסח וכעין זה ראיתי בדעת הרש"ש המובא בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קנא) ובפסקי תשובות (תמה ס"ק ב) יש לשרוף את החמץ בדוקא ע"ג עצים כמו בנותר ולא בשאר דברים השורפים ולא בקש ובגבבא ואמנם בזה חלקו עליו הרבה פוס' ע"ש. וראה עוד בכף החיים (סימן תעג אות ס) שהמנהג שאין לשבר עצם הזרוע אלא יהיה שלם זכר לפסח ועצם לא תשברו בו. ואל תתמה כיצד יצלה על הגחלים ממש את הזרוע דהא יתלכלך ע"י הפחם של הגחלים דמוכח במסכת הוריות (דף יג:) שהיו אף אופים ע"ג הפחמין עצמם וז"ל חמשה דברים משיבים את הלימוד: פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן ע"ש. ואם הוא איסטיניס וכד' אזי ינסה לצלות ברשת רחבה דע"י כך ימעט המגע בין הברזל לזרוע עד כמה שניתן או ע"י שיפוד מעץ וכד'.
ומה שעושים זכר למעשה אבות דהיינו שיקח שני התבשילין זרוע והביצה ויאכלם ויזהר שלא יהיה שום אחד צלוי דהא אפילו ביצה צלוייה אסור לאכול באותה לילה כדאיתא במרדכ"י ומנהג אשכנז שצולין הזרוע והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותה ומשמרים אותה לליל שנייה כמובא בשו"ת מהרש"ל (סימן פח) והשיג על זה שהמנהג זר הוא בעיניו והוא נגד מנהג התלמוד עיין בע"פ (קי"ד:) ולפי דעתי נתפשט המנהג לפי שסוברים שצריך דווקא זרוע וזולתו מעכב ומשום הכי שומרים הזרוע לליל שנייה ואינם אוכלין ומשום הכי צולין אותה כדי שלא יאכלוהו וליתא כדאיתא בע"פ דאפי' בסילקא וארזי נפקי ב' תבשילין וראוי לחלק הב' תבשילין לכל המסובין ואח"כ אוכלין. וקשה לומר שאכן זהו הטעם דהא מוכח בירושלמי שהובא בראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תצח) רק מין שחיטה המנהג לא לאוכלו וז"ל הירושלמי מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. קומי רבי אימי אפילו בשר עגל או בשר עוף אמר ליה אפילו בשר עגל או בשר עוף סברי מימר אפילו ביצה אפילו קוליס, פירוש דג, מלשון קולייס האיספנין, אמר רבי יודן בר חנין ובלבד מין השחיטה. וכן ראיתי בערוך השולחן (סעיף ד) ובהגדה איש מצליח (עמ' 63) ובהגדה ליהודי לוב הנ"ל שאצלם דג צלוי וביצה צלויה מותר שאינם בכלל בשר אבל בכבד וטחול וכל המעיים הם בכלל בשר ואסורים בצלי כדמוכח לעניין נדרים ביו"ד בסי' רי"ז ע"ש ולפ"ז אסור לנו לאכול כבד בליל פסח שהרי א"א אלא בצלי דמליחה לא מהני לכבד ואין לו היתר אא"כ בשלו אח"כ או טיגנו בשומן ויש מי שהפריז על המדה לאסור גם ביצה צלויה ואין בזה טעם עכ"ד. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק לב) שאין איסור צלי בביצה. וכל סוג של צלי אסרינן דאף צלי קדר מקרי צלי לענין זה ואסור לאוכלו וכן צלי אחר בישול או בישול אחר צלי, וכשאסרו לאכול צלי נכנס הגזרה צלי קדרה ולא נפיק מכללא דאיסורא וכמ"ש הפר"ח.
ואף שאסור לומר בשר זה לפסח או זרוע זה לפסח. פשט לשון הש"ס והפוסקים מוכח דלכתחילה אסור לומר, ואם בדיעבד אמר בשר זה לפסח מותר וכן פסק הברכי יוסף (באו"ח סימן תסט) וז"ל לענין הלכה כבר כתבנו דקצת האחרונים הסכימו דבדיעבד מותר. וכן דעתי הקצרה נוטה. וכן ראיתי בארחות חיים דף ע"ז ע"א (דין ערבי פסחים אות יא) שכתב פסק הר"ש ז"ל אדם הקונה שה לא יאמר זה לפסח, דנראה כמקדיש לשם פסח, ואם אמר מותר לאכול, אבל כל בשר אחר מותר וכו', עכ"ל. הרי דשנים מכל מרבוואתא קמאי הר"ש וארחות חיים דמייתי ליה, בפירוש כתבו דאם אמר שה זה לפסח מותר לאכול. ואף דבמאי דסברי דדוקא על שה אסור לא קי"ל הכי, מ"מ במאי דשרו אם אמר, באכילה, הכי נקיטינן. ושו"ר בהגדת איש מצליח (עמ' 18) שגם העלה כן ע"ש.
וכן מובא לעשות זכר לטיט את החרוסת כמ"ש הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא) החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן. ובהגדה של פסח לריטב"א עשה זכר גם לתבן וז"ל החרוסת צריך שתהיה עבה כעין טיט, ונותן בו מיני תבלין שיהיו נראים שם למעלה זכר לתבן. ויש שרצו שתהיה בצבע כטיט כמובא בלקט יושר (חלק א עמוד פג ענין ה) שמצוה לתן לחרוסת רמונים וכל הפירות הנזכרים בשיר השירים, אבל אגסים שקו' בירן אינן ידוע לו למה יתן בחרוסת, מ"מ אין לשנות המנהג. וזכורני ששמעתי מאבי ר' משה ז"ל, הנותן אגסים בחרוסת כשעור בתוך תפוחים ואגוזים יהא לו צבע כמו טיט, אבל מסתמא הגאון סבר לעשותו עב זכר לטיט, אבל לעשות לו צבע כמו טיט מסתמא זה לא מצינו בספרים.
ויתרה מזו ראיתי שכתוב בספר שבלי הלקט (סי' ס"ד) יש משימין בו מעט חומר או גרירת לבנה, זכר לטיט. שהובא בברכי יוסף (או"ח סימן תעג ס"ק יב) וציין לרב המקובל מהר"ם די לונזאנו זלה"ה בכ"י ממש: נבהלתי מראות שגעון כזה, אולי גם בפורים יוציאו מהם דם זכר לגזרת ההריגה, והלא צריכין להפך היגון לששון והרע בטוב, ויצא שבוש זה מט"ס שנפל בפירוש רשב"ם ופירוש רש"י פרק ערבי פסחים (קטז א) שכתוב וחרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ואני בדקתי בפירוש כ"י ישן נושן וכתוב בו וחרוסת שכותשין בו הטב זכר טיט, והוא מוכרח שהוא פירוש על מ"ש שם חרוסת זכר לטיט, עכ"ל. ופירוש רש"י בנסחא שלפני כתוב נמי וחרוסת, שכותשין וכו'. ומאידך ציין גם לרב בית דוד סי' רנ"ג הביא משם רש"י ורשב"ם חרס שכותשין, ותמה על הרמב"ם וסמ"ג והטור שלא כתבו כן, וכתב דבשלוניקי העידו זקנים שהיו נותנין בחרוסת אבן קיילירמינ"י כתוש. ע"ש באורך. ומאי דסמיך אמאי דכתיב בפירוש רש"י ורשב"ם, כבר העיד הר"מ די לונזנו שבנסחת כ"י ליתיה, ונראית נסחה נכונה. ומנהג איזה קהילות שבשלוניקי אפשר שנתפשט על פי נסחת רש"י ורשב"ם או על פי שבלי הלקט. אבל כמדומה שברוב העיירות לא נהגו מנהג זה.
לסיכום: נהגו לצלות את הזרוע דוקא ע"ג גחלים זכר לפסח. ומותר לאכול בשר שנאמר עליו שהוא לפסח.
פירות הנושרים:
1. נהגו כל ישראל לזכר הפסח לצלות זרוע והוא גם זכר לזרוע הנטויה ולהניחו בקערת הסדר.
2. נהגו שהזרוע יהיה של כבש או בקר.
3. יש הדור יותר לקחת זרוע ימין כנגד החסד כנודע.
4. נהגו לעשות את התבשיל השני ע"י ביצה.
5. יש צולים את הביצה על גבי גחלים הוא זכר לחגיגת ארבעה עשר שנאכלת צלי ויש שמבשלים אותה וזהו דעת מרן.
6. הנוהגים לצלות את הביצה י"א שיצלה יחד עם הזרוע.
7. הצולה את הזרוע ע"ג מנג'ל אינו ע"פ המנהג הקדום דאע"פ שהצלייה ע"י הגחלים עדיין הבשר מונח ע"ג ברזל דהיינו רשת של המנג'ל ובעינן ע"ג הגחלים בדוקא ולא בחום ע"י ברזל. דאף בשפוד של ברזל אסרו דשמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל ואין צולין אותו רק על הגחלים .
8. מה שאין נוהגים היום לצלות את הזרוע על המנג'ל יש לומר משום טורח גדול ובמיוחד לפני הפסח וכפי שאין נוהגים לצלות ע"י שפוד של רמון מפני הטורח כך יש טורח גדול לצלות ע"ג הגחלים וכ"ש לצלות עליהם ממש.
9. יש שנהגו שלא לשבר עצם הזרוע אלא יהיה שלם זכר לפסח שנאמר ועצם לא תשברו בו.
10. יש נוהגים לשרוף את החמץ דוקא ע"ג עצים כמו בנותר ולא בשאר דברים השורפים ולא בקש ובגבבא. ויש דאינם חוששים לזה כלל.
11. מותר לאכול בשר הזרוע שהוא צלי בסעודת היום של פסח, שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום הפסח.
12. כל סוג של צלי אסרינן בליל פסח דאף צלי קדר מקרי צלי לענין זה ואסור לאוכלו וכן צלי אחר בישול או בישול אחר צלי אסור, כשאסרו לאכול צלי נכנס הגזרה צלי קדרה ולא נפיק מכללא דאיסורא.
13. החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, ומתבלין אותה בתבלין כמו טיט בתבן. וצריך שתהיה עבה כעין טיט, ויש נותנים בה מיני תבלין שיהיו נראים שם למעלה זכר לתבן. ויש שרצו שיהא לה צבע כטיט.
14. הקונה שה לא יאמר זה לפסח, דנראה כמקדיש לשם פסח, ואם אמר מותר לאוכלו וכ"ש בשר אחר.
15. הקונה בשר לפסח יאמר בשר זה ליום טוב או בשר זה לחג.
16. יש שנוהגים לבשל במים את הזרוע המונחת בקערה ורק למחרת ליל הסדר צולים ואוכלים אותו, ויש שנהגו לאוכלו בלילה זכר לקורבן פסח שמה משום שהוא מבושל ואינו צלוי אינו נראה כאוכל קדשים בחוץ.
17. בצים ודגים צלויים מותר לאוכלם בליל הסדר שאינם דומים לבשר ולא יבואו לטעות בהם.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5