——–
שאלה
א. מה יותר חמור גויה או נדה?
ב. מה הדין בועל בארמית שהזיק ממון תוך כדי.
ג. מה הדין כשהבועל אינו מודע לחומרת מעשיו. האם קנאים פוגעים כמו רודף.
ד. האם יש דין יהרג ואל יעבור?
ה. האם יש דין להציל הרודף אחד ערוה להגנת הנרדפת או להציל מאיסור ונפק"מ כשהוא רודף אחד הערוה כגון אשת איש והיא תחילתה ברצון. דהיינו המילה רודף אינו דוקא.
שמעתי שפסק הגריש"א בענין על קרוב חילוני. שהדין שלא מתאבלים נאמר על פורש מדרכי ציבור וזה בעבירות שהם קווים אדומים לכולם וחילול שבת כהיום לצערינו אינו פורש מדרכי ציבור. ורק אכילה/ צום ביום כיפור וכן להתחתן עם גויה וברית מילה. כמובן שצריך לבדוק שמועה זו. אבל על דרכו אני מדמה ענין קנאים פוגעים בו.
(נשלח מהג"ר מתתיהו הלברשטט, ב"ב)
תשובה
בע"ה יום א' י"ח תמוז תשע"ו [צום נדחה]
לכבוד הג"ר מתתיהו הלברשטט שליט"א
שלום רב וכט"ס
א. מה יותר חמור גויה או נדה
א. באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ"ה פשטות הסוגיות בע"ז ל"ו [וגם נחלקו הראשונים האם זהו רק בז' עממין, עיין בטור סי' ט"ז, ואם השאלה נוגעת למעשה מאיזה צד יש לצרף גם זה].
אכן באמת נחלקו הראשונים בענין בא על ארמית בצנעא, וכתב בחידושי הר"ן סנהדרין פ"ב ע"א וז"ל, בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי' משום נשג"א. וא"ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל"מ וכיון שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי. ובפ' אין מעמידין אמרי' שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי' וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותי' הרי יש בו כרת. אלא שמ"מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא.
או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי' המלקיות יתרחק מן האיסור. ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין. ומאי דאמרינן בע"א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית' בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזרתם הית' בצנעא וה"ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי עכ"ל.
וא"כ יש ב' תירוצים בדבריו, ולתירוצו הראשון אה"נ בפרהסיא יש חילול ה' וכרת, ובצנעא הוא איסור דרבנן, וכ"ד המ"מ אישות פ"א ה"ד והטור סי' טז, ולפי תירוצו השני של הר"ן מדאורייתא אסור גם בצנעא ויש כרת בזה. וכ"כ הב"ש אהע"ז סי' ט"ז בשם דרישה וב"ח, וע"ש בח"מ ואבנ"מ סק"ד.
ומ"מ גם להדעות שסוברין שהאיסור הוא גם בצנעא, לכאורה כיון שלא נתחתם דינו בכרת אלא בדברי קבלה קיל טפי מנידה, אכן לא אדע מאי נפק"מ יש בשאלה זו.
אם השאלה אינה נוגעת למעשה מבחינה תורנית; האמת היא שיש חומר בזה שאין בזה ויש חומר בזה שאין בזה, ומו שכתב הרמב"ם והטור שם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו"ם ודבר זה גורם לידבק בעכו"ם שהבדילנו ה' מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו עכ"ל.
ומצאתי בב"ח אבן העזר סימן טז שנחית לשאלתכם הזו, וז"ל, ובסמ"ג (לאוין קיב) כתב עוד וז"ל והרי שלח הקדוש ברוך הוא ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי (ב יא) בגדה יהודה וגו' פי' שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגו' ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי.
ומצאתי על שם מהר"א שטיין וז"ל ראיתי בספר המצות [נ"א המדות] בשער התשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו' הרי שכתב עבירה זו בין אשת איש ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ"ל. עוד כתב מהר"א שטיין וז"ל יש מקשין אמאי לא הביא הסמ"ג הא דפרק עושין פסין (עירובין יט א) אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הגויה דנמשכת ערלתו ולא מבשקר ליה ונ"ל מאחר שפי' התוספות בפרק הזהב (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דאף הבא על הגויה עולה אחר י"ב חודש א"כ הוה כמו א"א שעולה נמי אחר י"ב חודש כדמוכח התם פרק הזהב (שם נט א) וא"כ מאחר שכתב הסמ"ג שהוא קשה מכל העריות א"כ ממילא לא גרע מעריות דא"א שאינו עולה עד אחר י"ב חודש וא"צ להזכירו עכ"ל מהרא"ש.
וכתב עליו מהרש"ל (בביאוריו לסמ"ג שם) וז"ל אבל מ"מ אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול ענשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר"ל שהפסד גדול יש כיון דע"י זה סופו להדבק בע"ז ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוספות פירשו לשם (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דהבא על הגויה אינו נענש לירד בגיהנום אלא אם כן יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנום דאז כשבא על הגויה ג"כ לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעלהו מיד אחר י"ב חודש ומשום הכי לא תני נמי הבא על הגויה באינך ג' שיורדין ואינן עולין מיד ומה"ט לא הזכירו הסמ"ג לפי שהוא רוצה להזכיר תכף העון במי שבא על הגויה בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ"ל מהרש"ל [עכ"ל הב"ח]. ואולי מדברי המ"מ שכתב שכאן המלקות פוטרו מכרת משא"כ בשאר חיי"כ דקי"ל שאינו פוטר, אולי חזינן דס"ל שקיל משאר חיי"כ.
אחר זמן רב ראיתי בספר יבקשו מפיהו שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [בחלק על נישואין], דבודאי גויה חמירא הרבה מנדה, והאריך שם בדבר זה, והביא שם כמה שמועות בשם מרן זצ"ל בענין זה [כמדומה], ואינו לפני כעת, ועי"ש באריכות והנפק"מ למעשה.
ב. אם יש פטור קם ליה בדרבה מיניה בבועל ארמית
ב. בענין אם יש בזה פטור של קלב"מ כמו הבא במחתרת תנן בכתובות כ"ט א' וז"ל, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית, וכתב רש"י וז"ל, כותית קסבר גירי אריות הן וישנן בלאו לא תתחתן בם, וגם לפי מה שהוכיחו התוס' [ד"ה ועל הכותית] והרמב"ן והרשב"א ושאר ראשונים שם להדיא מלעיל שם י"א א' דגויה לא שייכא בה קנס, מ"מ אי"ז מצד קלב"מ כלל, ואדרבה לא הזכירו כלל קלב"מ אלא רק האם יש קנס בגויה או לא.
אכן כתב מו"ז הגרע"א שם ע"ד התוס' הללו וז"ל, קשה בלאו ההיא דפ"ק הו"מ להקשות דאם איתא דגירי אריות הן אמאי תני כותית ליתני נכרית, ונראה דהומ"ל דטעמא דנכרית אין לה קנס כיון דקנאים פוגעים בו הו"ל כמו חייבי מיתות ב"ד דקלב"מ וא"כ היה מקום לחלק דזהו רק בנכרית ממש אבל בכותית דאפשר דהרבה מהם נתגיירו לש"ש והוו גרים גמורים והבא על הכותית אין קנאים פוגעים בו דשמא היא גיורת גמורה, וא"כ אף אם קמי שמיא גלי' דהיא מאותן גירי אריות מ"מ כיון דאנן לא ידעינן ואין קנאים פוגעים בו אינה בכלל חיוב מיתה ולהכי משלם קנס לזה הוצרכו לראיה מפ"ק דפרכינן דלמא אזלה ואכלה בגיותא אף דהתם עכ"פ עכשיו היא בכלל גיורת ואין קנאים פוגעים בו וא"כ אף אם תגדל ותמחה ותהיה נכרית למפרע מ"מ מגיע לה הקנס דהא לא הוי קלב"מ דבעידן דבא עליה לא היו קנאים פוגעים בו אע"כ דנכרית מצד עצמותה ליה לה קנס בלאו טעמא דקלב"מ בזה קשה על הנתינה עכ"ל הרע"א. ולכאורה מבואר בדברי הרע"א דס"ל בפשטות דכל היכא דקנאים פוגעין בו הדין הוא שא"א לחייבו ממון כדין קלב"מ אלא שבגויה נקטו טעמא אחרינא. [ועיין בשיעורי הגר"ד פוברסקי שם מה שהביא ע"ד הרע"א את הדעות דגם בספק קלב"מ איכא פטור דקלב"מ].
ויעויין עוד בחידושי ההפלאה שם, מה שדן ג"כ מצד קנאין פוגעין בו, והעלה כעי"ז דבכותים שאני, וז"ל, הרי אמרינן בפ' אין מעמידין [ע"ז לו ע"ב] דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וכן קשה בר"פ אלו הן הלוקין דחשיב כותים שם ואף דזה אינו אלא בפרהסיא כדאיתא בע"ז [שם] מ"מ דוחק לאוקמי מתני' דוקא בצינעה אבל בפרהסיא פטור מקנס ומלקות, ודוחק לחלק משום דרשות הוא עמ"ש משנה למלך ריש הל' רוצח. ולפמ"ש יש לומר דאין קנאין פוגעין בו כיון דעכ"פ מתנהגין במנהג יהדות, וגם מספיקא כיון דנטמעו בהן בנות ישראל וק"ל עכ"ל.
וכתב ע"ז בהערות הגרי"ש אלישיב וז"ל, ולכאו' אי משום הא לא איריא, דכבר ביאר המל"מ (פ"א מרוצח הט"ו) דדינא דקנאים פוגעים בו הוה רשות ולא מצוה וחיוב, וכן מצינו דיכול להרוג את הורגו ולא יחוייב בזה ברציחה כיון דלגביו דינא הוא דהבא להרגך יש כאן, וא"כ מי יימר דשייך לומר בזה דינא דקלב"מ כיון דלא מיקרי מחוייב מיתה, עכ"פ ההפלאה לא נחית לזה.
אכן ע"כ רש"י אינו סובר כן, ולדעתו אין כאן פטור קלב"מ כלל, וכן מבואר בדברי המאירי וז"ל, והכותית ואף היא שנויה לדעת האומר גירי אריות הן ונשארו באיסור חתנות אלא שמכיון שחייבין במצות הרי הן כשאר חייבי לאוין אלא שכבר עשאום אחר כן כגוים גמורים ויש שואלין ואם לדעת גירי אריות נאמרה היכי יהבינן להן קנס דאזלה ואכלה בגיותה ואם משום שלא יהא חוטא נשכר הרי אמרו בפרק ראשון י"א ע"א שאין נותנין קנס מטעם זה אלא לאשה העומדת בחזקת ישראלית ואינה שאלה שמכל מקום הואיל וישנה בכלל מצות לאו גיות מיקרי עכ"ל. וצ"ל בדעתם דפטור קלב"מ הוא רק אם חייב מיתה בב"ד, או עכ"פ בא במחתרת שאם בא לימלך מורין לו שיכול להרוג, אבל מיתה של קנאים פוגעין בו גריעא מכ"ז, שאם בא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שיש לו דין רודף מה שלא מצינו בכל חייבי מיתות שבתורה.
ומ"מ להדעות שיש קלב"מ גם בכרת [והוא מחלוקת תנאים] לכאורה אין חילוק בין זה לשאר חייבי כריתות, וגם להסוברים שהבועל שלא בפני עשרה אין לו דין זה מ"מ אפשר דהו"ל כעין חיי"כ שוגגין אע"פ שבפועל אינן מתחייבין כרת עי"ז וה"נ הכא, ואולי יש לחלק אי נימא להסוברין שהכרת הוא רק בי' היינו מצד חילול ה' א"כ בצנעא זהו שלא בכלל הענין ויל"ע.
וכעת ראיתי שכתב בשיעורי ר' שמואל סנהדרין דף פ"ב א' שהביא דברי הרע"א הנ"ל, וכתב ע"ז וז"ל, ושמעתי בשם האחרונים שהקשו דאי נימא דקנאין פוגעין בו הוי כמו חיי"מ וקי"ל בדר"מ, [וכמו רודף, דאף דלא הוי חיוב מיתה דב"ד מ"מ הוא בכלל דין קלב"מ, ה"נ לענין קנאין פוגעין בו], א"כ קשה מש"כ הרמב"ם פי"ב מהל' איסו"ב ה"ג דכהן הבא על הכותית לוקה מה"ת משום זונה, ומדכתב הרמב"ם בסתם משמע אפי' בפרהסיא, [וכן משמע קצת מל' הר"מ בה"ו שם וז"ל, לא פגעו בו הקנאין ולא הלקוהו ב"ד הרי ענשו מפורש בדברי קבלה וכו', עכ"ד. ומשמע דאפי' בפרהסיא ג"כ חייב מכת מרדות, שהרי כתב לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו, ולא משמע דלצדדין קתני, ולא הלקוהו היינו בצנעא וכשיטת הר"ן דגם בצינעא איכא כרת מדברי קבלה ודו"ק], ולמה לא נימא כיון דקנאין פוגעין בו הו"ל כחיי"מ וחיי"מ הא פטרי גם ממלקות.
ולכאורה מוכח מזה דלא כמש"כ הגרע"א דקנאין פוגעין בו הוי כמו חיי"מ דקי"ל בדר"מ. ועי' ב"אור שמח" [פ"א מרוצח הי"ג] שכתב בפשיטות דכיון דאם נתהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו [ומשום דהוי רק רשות] א"כ לא חשיב כחייב מיתה לקנאין, כיון דאם יחזור ויהרוג לקנאי יהא פטור תו לא מיקרי חיוב נפשות, דאוקי אותו נגד המקנא עיין שם.
אולם באמת אין מדברי הרמב"ם ראי' שלא כמש"כ הגרע"א, דנראה דגם ברודף לא יפטור ממלקות, ומשום דכיון דאינו חייב מיתת ב"ד אינו בכלל שתי רשעיות, דאי"ז רשעה המסורה לב"ד, והא דרודף פוטר מממון היינו משום דהוי בכלל "לא יהי' אסון" הא אם יש אסון פטור, אבל מלקות ומיתה דילפי' מקרא דכדי רשעתו באמת לא יפטר ברודף, וכן ראיתי בס' "אמרי משה, [סי' ל'] שהביא בשם הגר"ח ז"ל שאמר לו דרודף אינו פוטר ממלקות, (וע"ע בזה לעיל דע"ב ס"ק קכב באורך). ולפי"ז פשוט דגם קנאין פוגעין בו אינו פוטר ממלקות, אבל לענין ממון י"ל שפיר כמש"כ הגרע"א דקנאין פוגעין בו פוטר מממון וכמו ברודף, ודלא כמש"כ ה"אור שמח".
אלא דמטעם אחר נראה לומר כסברת האו"ש. דהנה בעיקר מה שתלה האו"ש דינא דנתהפך זמרי בהא דהוי רשות ולא מצוה, כבר נתבאר לעיל דאין עיקר החילוק בין מצוה לרשות, אלא דכל היכא דהוא מחיובא דידי' אין ההורגו חשוב רודף כלל, אבל בבועל ארמית דקנאין פוגעין בו אי"ז מחיובא מעשיו דבועל ארמית, אלא דכך נתקבלה הלכה דבשעת מעשה יש רשות לקנאין לפגוע בו, וע"כ חשיבי הקנאין רודפין לגבי נרדף עצמו.
ומה"ט נ"ל גם לענין קלב"מ, דקי"ל בדר"מ לא אמרי' אלא היכא דהוי מחיובא דידי', ואפי' לא הוי רק רשות וכמו במחתרת, אבל בקנאין פוגעין דלא הוי אלא היתרא ורשותא בעלמא אבל אי"ז בגדר חיובא דמעשיו, לא אמרי' בזה קלב"מ כיון דאי"ז מחיובא כלל. וזהו דלא כמש"כ הגרע"א דגם היכא דקנאין פוגעין בו פוטר מממון ודו"ק, עכ"ל הגרש"ר.
ג. התראה בבועל ארמית
ג. בענין מי שאינו מודע לחומרת מעשיו, יעויין מה שכתב הראב"ד שם וז"ל, בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל. ומסתמא שכונת שאלתכם ג"כ באופן שהיה חסרון בהתראה, דאם רק אינו יודע הפגם שנעשה בעולמות העליונים וכו' לא מצינו בכל התורה שאין עונשין על כל כה"ג, וסגי במה שיודע שהקב"ה אסר זאת וציוה עונש על כך, ומסברא בזה אין חילוק, אלא דאם לא היה התראה בזה כתב הראב"ד שאינן משובחין בכך, והוסיף בזה ג"כ דמ"מ בעינן התראה ומשמע דגם במי שיודע כבר טוב להתרות, כדקי"ל בשאר מיתות דהתראה היינו גם בחבר. וגם להרמב"ם פשיטא דבעינן מזיד.
ויעוי' מה שכתב המגיד משנה שם וז"ל, וי"ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות ב"ד אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומ"מ יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס עכ"ל, וגם בדבריו מבואר דבעינן שיהא מזיד, אך יותר מכך לא שמענו.
והואיל ואתאן להכי נבוא למש"כ בחידושי לבב דוד [רמב"ם שם] ע"ד הרב המגיד הללו וז"ל, קשה לי על דבריו שאמר כיון שהוא מזיד וכו' דבזמרי היכן מצינו שהיה מזיד, והלא אמרו שם דתפשה בבלוריתה והביאה אצל משה וכו', ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה וכו', אלמא שזמרי היה שוגג ולא מזיד ולמה יהרגהו והוא בשוגג, אלא ודאי שפינחס התרה בו שאמר לו ההלכה שקנאים פוגעים בו וממשה נתעלמה ההלכה עכ"ל. ולעד"נ זה לא קשיא, שכונתו היה רק לקנטר, וידע בואי שמשה ציוה שכל אלו אסורות, וכדכתיב ג"כ והמה בוכים וגו', כמבואר ברז"ל, וע"כ היה עבריין דהרי לא נשמעו להם עד שנצמדו לבעל פעור כמפורש בדברי רז"ל, וידע שלא טוב עשה בתוך עמיו, אלא שבא לקנטר, וטענתו על ציפורה אשת משה היתה ליצנותא בעלמא, וגם אם היה לו טענה לא היה זה היתר לעבור על גזירת נביא, דע"כ יש איזה הסבר לדברי הנביא ולא שוגג היה, וכמו שנקט ג"כ שם למסקנת דבריו.
ולהלכה פסק הרמ"א בחו"מ סי' תכ"ה ס"ד דדוקא אם התרו בו ולא פירש.
ד. יהרג ואל יעבור בבועל ארמית
ד. במה שהערתם אות ד' האם יש דין יהרג ואל יעבור, כתב בית יוסף אבן העזר סימן טז אות ב ד"ה ואם בא וז"ל, כתוב בארחות חיים (הל' ביאות אסורות אות ח) בשם הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה עמ' לו) ישראל הבא על הגויה כיון שהוא מחייבי מיתה שהרי קנאים יכולין לפגוע בו הרי הוא בכלל ג' עבירות ואפילו הגויה מתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור ונראה לי דהיינו דוקא לבוא עליה בפרהסיא עכ"ל.
וכן כתב הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' טז ס"ב וז"ל, הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחושן המשפט סימן תכ"ה, הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ם), כמו בשאר עריות, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז.
וכתב בביאור הגר"א ס"ק ט וז"ל, ר"ל אף על גב דעכו"ם הבא על בת ישראל אינו בכלל ג"ע כמ"ש בי"ד סי' קנ"ז ס"א בהגה וכמ"ש בכתובות ג' ב' ולידרוש להו כו' ובסנהדרין ע"ד ב' והא אסתר פרהסיא כו' ולא פריך והא גילוי עריות וכמ"ש ר"ת ושם משום דאין חייבין מיתה על ביאת נכרי משא"כ בבא על הכותית בפרהסיא כמש"ש במתני' פ"א ב' ובט"ז שם ודוקא בפרהסיא כמש"ש עכ"ל.
ה. הרודף אחר נערה המאורסה ואינה רוצה שיצילוה בנפשה
ה. בענין שאלה ה' ששאלתם בזה"ל: 'האם יש דין להציל הרודף אחד ערוה להגנת הנרדפת או להציל מאיסור ונפק"מ כשהוא רודף אחד הערוה כגון אשת איש והיא תחילתה ברצון. דהיינו המילה רודף אינו דוקא'.
אביא בזה מה שכתב השו"ע חו"מ סי' תכ"ה ס"ד וז"ל, רדף אחר ערוה, ואחרים היו רודפים אחריו להצילה, ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני, אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו ע"י הכאת אבריו, ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו. וכתב הסמ"ע ס"ק יב וז"ל, אין שומעין לה. משמע דוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחשה לנפשה שמא ימיתנה, ולכן אין שומעין לה דהתורה הקפידה אפגם כזה שלא יעשה, אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו, דנראה מדבריה שאינה חוששת אפגמה, בזה שומעין לה, וכן משמע לשון הברייתא [סנהדרין ע"ג ע"א] והרמב"ם שכתבו שלא יהרגני כמ"ש המחבר. אבל בטור [סעיף ה'] כתב דאפילו בכה"ג אין שומעין לה, וכתב הב"י [שם] דס"ל דאפילו בכה"ג י"ל דמקפדת שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה עכ"ל. ומבואר דיש בזה מחלוקת.
בכבוד רב
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב עקיבא משה סילבר שליט"א
שו"ת עם סגולה – חלק א
אסיפת תשובות ומכתבים בענינים שונים בהלכה ובאגדה
שהשבתי בהזדמנויות שונות – בחמלת ה' עלי
עם תשובות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א
עקיבא משה בלאמו"ר הגאון רבי יצחק אייזיק שליט"א סילבר
קרית ספר תשע"ו
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5