——–
נחלקו רבותינו בפי' ובביאור מים שלנו ומהי הלינה הנדרשת, כמובא בדברי הרא"ש בפסחים (הלכות פסח בקצרה) ובשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן ב) על מהלך החמה שפרש"י שבימות ניסן המים חמין, שעדיין הן ימות הגשמים וחמה מהלכת בשיפולי רקיע, הילכך ממלא בערב ויצוננו עד למחר; ולפי זה, השואבן בבוקר ומניחן להצטנן עד הערב, שפיר דמי. אבל הר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם, לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, לדברי חכמי אומות העולם, המעינות רותחים בלילה, ואין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר. ולפי זה מותר לשואבן מיד בתחלת הלילה; וכן עמא דבר, לשאבן בין השמשות. ואם העת הוא חם, ישימם במרתף, שהוא קר, ואם העת קר, ישימם באויר, כי המרתף חם. ועיין בחידושי הריטב"א בפסחים (דף מב.) שהביא דעות נוספות בזה.
נמצא דבין לפי' רש"י על ההיא דדרש רבא אין לשין אלא במים שלנו ובין לפי' ה"ר אליעזר ממיץ יש קולא וחומרא. דלפירש"י לאו דוקא שלנו אלא שעבר עליהן י"ב שעות משנשאבו. ולפי ה"ר אליעזר צריך שלא יהיו מחוברין כשנכנס הלילה מפני שבלילה המעינות רותחין והשאובין בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד. וראה עוד לקמן בזה, ונראה דיש להחמיר כשני השיטות כדמוכח לקמן שאף בדיעבד אסור וכמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן פז) דלפרש"י ז"ל דהאי עברה ולשה אסור הוא משום קנסא מפני שעברה על דברי חז"ל דדוקא במזיד הוא דאסור אבל בשוגג מותר כדאמרינן בפ' שני די"ט (י"ז ע"א) לעבר ואפה מי"ט לשבת אבל אינו נראה כן לדעת הגאונים ז"ל דלאו משום קנסא אסרינן ליה אלא משום חשש חימוץ וא"כ בין בשוגג בין במזיד אסור ואע"ג דאמרינן עברה ולשה לא מוכח מהכא דבמזיד הוא דהא אשכחן כי האי לישנא בשוגג עבר ואפה בפ"ק דשבת (ג' ע"ב). ולא במצה של מצוה בלבד נאמרו דברים אלו כדעת קצת מן המפרשים ז"ל אלא אפי' במצה של כל שבעה נאמרו הדברים שלא מפני שימור מצה בלבד הצריכו לינה אלא מחשש חימוץ ולענין זה אף במצה של כל שבעה יש לחוש. וזהו כדברי הרי"ף בפסחים (דף יב:) והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יא) וספר הלכות גדולות (סימן יא הלכות פסח עמוד קעד) שאף בדיעבד אסורות וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד סימן קעח) מצה שנלושה במים שלא לנו או אפי' אם נתערבו מים שלא לנו במים שלנו ולשו בהן כל המצות שנלושו בהן אסורות בהנאה וראי' מהא דאבעי' להו (פסחים מ"ב ע"א) עברה ולשה מאי ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. ואין חילוק בין מצת מצוה לשאר מצות כמ"ש בתשובות רב נטרונאי גאון (אורח חיים סימן קכח) שנשאל לא ללוש אלא במים שלנו כיון דמשום חמץ הוא, שהמים הגרופים ממהרין להחמיץ, אין שנוי בין לילה ראשונה לשאר ימות הפסח, שהרי איסור חמץ נוהג כל שבעה.
ופי' שני השיטות וחומרתם הובאו בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן לב) ורבינו זלמן (סעיף ו) ובערוך השולחן (סעיף ג) לדעת רש"י שואבין המים אפי' ביום וזו היא הקולא ובלבד שישהו אותם י"ב שעות, ואפי' ישאבו אותן בין השמשות אין להם היתר עד שיעברו עליהם י"ב שעות וזו היא החומרא, ולדעת ה"ר אליעזר ממיץ יש להקל שאם נשאבו בין השמשות מותרים מיד (וראה בב"י סימן תנה לפירוש רבי אליעזר ממיץ יש ג' חילוקים בדבר נשאבו בין השמשות מותרים מיד. נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עד שיעבור עליהם עוד יום ולילה. נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו יום ולילה שאחריו) וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד) לפירושו השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד. ואם נשאבו אחר תחלת הלילה צריך להמתין עוד עד שיעבור עליהם יום ולילה ואם נשאבו ביום צריך להמתין שיעבור אותו היום וכל הלילה שלאחריו, והיא החומרא שלנו דלא סגי לן בהמתנת י"ב שעות בלבד לפי שטת מהר"י קארו בפי' דבריו, א"כ מיסדי המנהג שלנו המדקדקים לשאוב המים בין השמשות ומשהין אותן כל הלילה עושין כדברי שניהם להחמיר וכ"כ מחזיק ברכה (סימן תנה סעיף ב) וספר ברית כהונה (עמוד צד) שמנהג ג'רבא לשאוב אחר השקיעה עד לצאת הכוכבים. ובודאי דשרי בדיעבד לשאוב לפני השקיעה וכמ"ש שהוא כתב בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד – או"ח סימן ה) שהעיקר כדברי הריב"ן דיכול לשואבן אימתי שירצה. ומבואר שם קודם זה דאפילו בתחילת כל היום שפיר דמי כמו שיעוין שם, ושם סיים וזה דעת המחבר ועיקר. ואם כן לדעתו הוא ולדעתו בדעת מרן ז"ל לכתחלה שפיר דמי לשאוב מבע"י גם מתחילת היום. והגם דיש חולקים על זה וכמ"ש בזולת זה, היכא דיקשה הדבר וכנדון זה שפיר יש לסמוך על הסוברים כן דהוי כדיעבד. וכ"ש דפשט לשון מרן ז"ל מורה כן. וכן הרבה פוסקים סוברים כן בדעת מרן.
ועוד שיטה שלישית ראיתי בספר מצוות קטן (מצוה רכב) מה שמחמירין לשאוב המים בין יום ובין לילה ומורי הרב רבינו יצחק אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת, ועוד דהוי ליה למיתני שלנו כל הלילה, אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר והכי נמי אמרינן גבי קדשים.
אמנם למעשה זהו רק לכתחילה אמרינן שאין ללוש רק במים שלנו אבל בדיעבד שרי לאוכלה אף כשלשו במים שלא לנו כלל וכדלא הראשונים דלעיל וכמ"ש הרא"ש בפסחים (פרק ב סימן לא) לפרש"י אם עברה ולשה במים שלא לנו מותר דבהא לא מיבעיא ליה. ולישנא דרב יהודה משמע הכי דקאמר אשה לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהן כלל אבל לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אם יש לה מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו אבל אם אין לה מים שלנו ולשה במים שלא לנו מותר. וציין גם לבעל העיטור דהני מילי למצה משומרת ומים שלנו נמי למצה משומרת אבל לאכילה שרי דהא קיימא לן בצקות של נכרי וכו' והוא שאין בו סדקין וכן כתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל. והביא גם את דבריו במחזור ויטרי (הלכות פסח סימן מו) יש שאינן חוששין למים שלנו אלא ביום הראשון בלבד. וחולק ר' עליהם. דכיון דמשום חימוץ הוא מה לי בימים ראשונים מה לי בימים אחרונים: ואני הכותב מגמגם. מדאמרי' בפסחים הקמחים והבציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה המשתמרת באחרונה. אלמ' דלא חשו חכמים לשום שימור אלא לילי ראשונים של מצוה ולא היא דודאי לכתחילה צריך מים שלנו ע"כ. וגם מה שכתבנו לעיל בדעת הרי"ף שאף בדיעבד המצה אסורה כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד) לפי דברי רי"ף שאם עברה ולשה אסו' וכתב אבי העזרי אפי' לדברי רי"ף דוקא עברה ולשה במזיד אבל בשוגג מותר. והרש"בא כתב כרש"י ע"ש וכ"כ תלמידו של הרשב"א דרשות ר"י אבן שועיב (פרשת צו).
וי"א דכל הני מילי מבורות ומעינות אבל מי נהרות אינם בכלל האיסור ואין צריך בהם לינה כלל דנתקררו בהלוכן וכפי' הראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תפה) וספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריא) וספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנו) והב"י הב"ח והפרישה (ס"ק ד) בדברי רש"י בתשובותיו שכתב שאין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמים לעיירות שאין להם מי נהרות אלא מי בורות ובארות הנובעים והם רותחין, משמע מדבריו שבנהרות ליכא למיחש. ומיהו אין לפרוץ גדרים של ראשונים. וכדברי הרדב"ז לקמן. דהיינו רק מטעם דאין לפרוץ גדר אסרו ולא מטעם חשש חימוץ וכן מובא בספר אור זרוע (ח"ב הלכות פסחים סימן רמ) שהרב ר' שמשון מפליירא זצ"ל כתב בספרו קיי"ל כרב אשי ונראה ליה האי אבעיא להו לא קאי אלא אמילתיה דרבא דאסר ללוש בחמין ובחמה והתם הוא דקאסר רב אשי אבל במים שלא לנו נראה דמותר לדברי הכל בדיעבד דהא צונן הן וחומרא בעלמא היא דקאמר רב יהודה ואין לנו לאסור בדיעבד עכ"ל. ולכאורה מסתייעא מילתא מבצקות של עכו"ם דאדם ממלא כריסו מהם ולא חייש למים שלא לנו.
וכאמור לעיל דבדיעבד שרי, ועוד ראיתי שהעלה הלק"ט שהובא בכף החיים (אות פד) כשאין לו מים שלנו אלא רק מי מעין התיר ללוש מצת מצוה ע"י מי מעין שלא לנו כלל ע"כ וכ"ש שיתיר ממי נהרות וכן ראיתי למרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח) מעשה בא בק"ק טריאיסטי שבאו אורחים שם בערב פסח אחר חצות ולא היה בקהל מצות להאכילם ולא מים שלנו והתרתי להם ללוש מצות במים שלא לנו על סמך הרי"ץ גיאת ובעל העטור ורש"י והרא"ש ומרדכי וריא"ז דס"ל דדין מים שלנו אינו אלא במצת מצוה כי כדאי להקת נביאים אלו לסמוך עליהם. מהר"ד קורינאלדי בהגהותיו כ"י. ויפה הורה כי הם אשכנזים ואינם אוכלים מצה הנילושה ביין. וכ"כ בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריא) וספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנו) וספר מצוות קטן (מצוה רכב) במים שלא לנו בדיעבד מותר ואפי' לכתחילה שרי למילש בהו אי לית ליה מיא אחריני ולזה הסכים הרא"ש. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף יא) וא"כ בשעת הדחק כזה שאין להם לאכול יש לסמוך על הפוסקים הנז'. ומה גם דיש מתירין בדיעבד ושעת הדחק כדיעבד דמי.
ואע"פ שבספר ערך השולחן (סעיף א) כתב שאין חילוק בין מצה של מצוה לשאר מצות ודלא כדברי הרא"ש והרי"ץ גיאת והראשונים הנ"ל מ"מ ודאי שבדיעבד יתיר ונסמוך על כל הני ראשונים. וכמ"ש בספר אור זרוע שם (בסימן רנו) בדיעבד אין לחוש אם אפו מצות בדיעבד במים שלא לנו נראה להיתר דבעברה ולשה לא איפסיק לא איסור ולא היתר ורב אשי דאמר אטו כולהי בחדא מחתא מחיתא הוה לא אמר רק משום קנס ובשל סופרים הלך אחר המיקל. גם פי' רבי' שלמה דרב אשי לא קאי רק אחמין דחמי חמה ולישנא דתלמודא משמע דמפסיק דרשה דרבא בין מים שלנו ובעיא דעברה ולשה. ועוד דלא דמי לבציקות של עכו"ם דהתם לא פשעה אבל הכא פשעה ויש לקונסה. בסברא זו לא נפסיד. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים ערב פסח אות סז) כשאין מים כלל שלנו, יקח שלא לנו וכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו מותרין, סמ"ק (סו"ס רכ"ב).
ומטעמים אלו התירו בשעת הדחק מחזיק ברכה (סימן תנה אות ג) ושו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן יח) ושו"ע המקוצר לרב רצאב"י (או"ח חלק ג סימן פו סעיף ה) מים שלנו הנשאבים ע"י גוי השואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם סי' תנ"ד דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה וכמ"ש הגאון חק יעקב ז"ל סק"ח שכן מבואר במהרי"ל שחומרא יתירה הוא לכתחילה וכ"כ רש"ל ע"ש וכן מפורש להדיא בש"ע להגאון ר"ז ז"ל ומ"ש הפר"ח ז"ל טעם משום דמכשירי מצוה כמצוה היינו לכתחילה ולכ"ע כל דלא אפשר חשיב כדיעבד ושרי וכ"כ הגאון ר"ז סי' תנ"ד סוף סעיף י"ב דאם מוכרח לשאוב ע"י גוי חשיב כדיעבד ומותר. ומזה נלמד לנוהגים להשתמש במי עדן ללישת המצות המים המגיעים מחו"ל אין להשתמש בהם אלא רק בשעת הדחק אם נשאבים ע"י גוי.
וכ"ש באופן שנראה לנו ע"י החוש שהמים קרים אפשר ללוש בהם ואין צורך להלין את המים כלל כגון שמים נמצאים במקפיא או ממסר שעות במקרר שודאי מים אלו מצוננים וכמ"ש המאירי שם בשם מחכמי הדורות שמי גשמים אינם צריכים לינה כלל מאחר שמקורם קרירות הן יורדות ומזה מוכח שה"ה במקפיא או מקרר וכן העלה להוכיח בשו"ת רדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים קעב) והתיר לכתחילה למי שקלט מים מהגשמים ואין צריכין לינה ללוש בהם המצה וז"ל יש מחלוקת פוסקים אם שואבים מן הנהרים ולדעת האומרים במים שבנהרות אין צריכין לינה כ"ש בנ"ד דטעמא הוי משום שהם קרים ומזה הטעם התיר הראב"ד מי הדוד וכתבו בעל אורחות חיים וכן כתב הרא"ש בשם רש"י ז"ל שבנהרות אין חשש וכתב לבסוף ומיהו אין לפרוץ גדרן של ראשונים. הא למדת שלא אסרו מי הנהרות אלא כדי שלא לפרוץ גדר א"נ מפני שהשמש מכה בהם בדרך הלוכן ומחמם אותם אבל בנ"ד לא שייך האי טעמא אי משום פריצת גדר ליכא שהרי לא דברו במים הנקלטים מן הגשמים ולא משום שהם מתחממים שהרי באויר הם היש לך מים קרים מאלו. ותו דאין השמש מחמם אלא המים שהם בקרקע אבל אותם שבכלים אין השמש של ניסן מחמם אותם ומי גשמים אינם לא בקרקע ולא בכלים לפיכך אין לחוש ולא בעו לינה ומיהו צריך להזהר שלא יניחם אחר קליטתן במקום שהשמש מכה ויומא דעיבא כוליה שמשא אלא יניחם במקום שלא תפוג צנתם ואין לנו להוסיף על גזרות חכמים. ותו כיון שעיקר הדין תלוי במחלוקת דאיכא כמה גאונים שכתבו דלא בעינן מים שלנו אלא למצה שמורה אבל לשאר המצות לא. ותו איכא פלוגתא בנהרות. הילכך בנ"ד יש לנו להקל כ"ש לפי מה שכתבתי דכ"ע מודו במים של גשמים דטעמא הוי משום חשש מים חמין והכא לא שייך וליכא לאקשויי דכל מדות חכמים כך הם ולא נתנו דבריהם לשיעורין שהרי אמרו אין לשין אלא במים שלנו וע"י לינה יצטננו. הכא נמי ירידתם באויר הקר הוי להו במקום לינה ויתר הכי מסתברא לי דמי גשמים לא בעו לינה לכ"ע ועדיפי ממים שלנו לפי הפירושים ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן עכ"ל.
והסכים עימו הברכי יוסף (בס"ק ד) וכתב מי שקלט מים מהגשמים מותר ללוש בהם מצה, ואינם צריכים לינה אליבא דכ"ע . ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צינתם. וכ"כ משנ"ב (ס"ק כח) וכף החיים (אות ד) שאין צריכים לינה שכבר נתקררו באויר דרך ירידתם מיהו אם אינו לש תיכף בהם צריך שלא יעמידם במקום שתפוג צינתם. איברא שבמחזיק ברכה (סימן תנה דין ב') חזר בו וכתב שאין להקל במי גשמים אם לא בשעת הדחק וכ"כ ערוך השולחן (בסעיף יא) העלה שגם מי גשמים בעינן שהייה יב' שעות וטעמו שאנו רואים בחוש שכמה פעמים יש בהם קצת חמימות. מוכח מדבריו שלא חלק על דברי הרדב"ז ורק משום שבחוש מרגישים שיש קצת חמימות אסר ולפי זה כשהדבר בדוק ומדוד ואינם לעולם חמים גם לשיטתו יהיה מותר. וכדבריו (בסעיף י) נהגו לערב לכתחילה מים שלא לנו מפני שאצלם במדינות הצפוניות רואים בחוש שהמים קרים מאוד ע"ש. איברא שבשו"ת חתם סופר (חלק ד סימן קנג) מוכח שאין סומכים על החוש ואע"פ שעינינו רואות שכל המים הנשארי' מהבאר צנים הם מאוד לפעמים עד להקפיא ככפור ומ"מ אמרו חז"ל אשה לא תלוש אלא במים שלנו מפני שהמעיינות חמין לכל מר ומר כפירושו מדוע לא ניסה זה בהכנסת יד אלא ע"כ אין המובחן הזה אבן בוחן כי חמימות המים באמצעיותם וגידי המים מתחממים ונכנס לתוך הקמח ואין זה נרגש בעליון המים ובחיצוניים. וכן אמרו הפשרת השלגי' לעולם רותחי' ועיין מג"א (סי' תנ"ה סק"ה) ועינינו רואות שהיד מתקרר בהם עכת"ל. ועל דרך האפשר נראה לומר שגם לשיטתו ע"י הכנסת האצבע לבדיקת חום המים אין לסמוך עליה (דאל"ה הדרא קושייתו לדוכתה מדוע לא הציעו חז"ל לבדוק את המים ע"י הכנסת אצבעו פנימה) הא ע"י מכשור אלקטרוני שבודק את הטמפרטורה בכלל צדדי המים עליונים ותחתונים וגידי המים שמא גם הוא יתיר.
וכן בנושא דידן במים הנמצאים במקרר וכ"ש במקפיא שכל המים יחד קרים אף לשיטת החת"ס שכתב חמימות המים באמצעיותם וגדי המים מתחממים לא שייך האי טעמא במקרר דהא כל המים קפאו במקפיא וענינו רואות שהפך הכל לקרח גם באמצעיתם. ואי משום פריצת גדר ליכא שהרי לא דברו במים המקוררים ע"י המקרר ולא שייך נמי טעמא שהם מתחממים שהרי נמצאים במקרר היש לך מים קרים מאלו אף במעיינות אינם קרים כמים במקפיא. ותו דאין השמש מחמם אלא המים שהם בקרקע אבל אותם שבכלים במקרר אין השמש של ניסן מחמם אותם כלל דאינם לא בקרקע ולא בכלים לפיכך אין לחוש ולא בעו לינה כלל דהא אנו רואים לא רק בחוש אלא ע"י אמצעים אלקטרונים את טמפרטורת המים וכל הטעם שיש להלין את המים רק בכדי לצננם דכיון דמשום חמץ הוא שהמים הגרופים ממהרים להחמיץ הילכך ליכא שינוי בין בלילה הראשון לשאר ימי הפסח דאיסור חמץ נוהג כל שבעה וכי יש מים יותר צוננים ממים הנמצאים בתוך המקרר. דהא אם נשאבו מן הנהרות יש להקל בדיעבד דידוע דלדעת רש"י עיקר הדין דמים שלא לנו קאי דוקא אמעינות. ועוד מדאיכא כמה גאונים שכתבו דלא בעינן מים שלנו אלא למצה שמורה אבל לשאר המצות לא, ודאי א"כ דחזינא האי סברא לאיצטרופי ולהקל במים ששהו במקרר עכ"פ לשאר מצות. זאת ועוד לדעת ה"ר אליעזר ממיץ כנ"ל אם נשאבו בין השמשות מותרים מיד שהרי לא הספיקו להתחמם ע"י החמה שתחת הארץ. דהיינו כל שלא עבר עליהם חלק מהלילה מותרים דהא לנו משך היום והצטננו הילכך בנ"ד יש לנו להקל. וגם בשערי תשובה (ס"ק א) בשם מור וקציעה כתב במדינות שלנו שהם בארצות צפוניות שבימי ניסן הוא זמן קר יש להקל עכ"פ במים שלא לנו בדיעבד בשעת הדחק ע"ש וסיים את דבריו ונראה שהכל לפי ראות עיני המורה לפי העת והזמן.
ומה שהשיג בספר גן המלך (סימן קלו) שהוא גם בעל שו"ת גינת ורדים, על דברי הב"י א"ח סי' תנ"ה דמים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי שלנו לשין בהם. וקשה דמה ענין ביטול שייך כאן דלא שייך ביטול אלא בדבר אסור שרבה עליו ההיתר ומבטלו מגזרת הכתוב אבל טעם שלא ללוש במים שלנו הוי משום שממהרין להחמיץ מפני חומן וכיצד נקל ללוש בהם מפני שנתבטלו אכתי יש בהם קצת חום ומחמיץ את העיסה ולא שייך להתיר בהם בביטול דחד בתרי. תו קשיא דביטול חד בתרי לא נאמר אלא בתערובת יבש ביבש ותערובת לח בלח בעינן ס' וכאן הוי תערובת לח בלח עכ"ל. צ"ל שאין כאן ביטול איסור כלל אלא צינון המים ובכה"ג נצטננו וכדברינו לעיל וכמ"ש המג"א (ס"ק טו) ורבינו זלמן (סעיף כח) ומשנ"ב (ס"ק לח) וערוך השולחן (סעיף י) וכתב בקיצור שולחן ערוך (סימן קט סעיף ז) דלאו דוקא חד בתרי אלא די ברוב ממים שלנו וכמ"ש הפר"ח (ס"ק ד). וכתבו האחרונים דאף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו. ומדברי מרן בב"י ובשו"ע (סעיף ד) דנתבטלו ברוב דקאמר היינו חד בתרי ומשמע דבבציר מהכי לא בטיל וכ"כ ערך השולחן (ס"ק ב). וזה מסייע דלאו מדין ביטול איסור אתי עלה מרן, אלא מדין צינון דמשום ביטול איסור סגי ביטול ברוב וא"צ ביטול חד בתרי.
ואע"פ שיש במי הברז תערובת של כלור ולכאורה יש לחוש שמא הוא יחמיץ את המצה מובא בספר ברית כהונה (עמוד צט סעיף כה) שנהגו בג'רבא ללוש במים מהבארות ולא מחלקים בין מלוחים מעט או הרבה וכ"ש במי הברז שלנו שאין לחוש כלל מפני תערובת הכלור ע"ש וכ"כ האור לציון (חלק ג פרק יא סעיף ג). ודלא כדברי פסקי תשובות (סעיף ז) שאסר מי ברז בשל הכלור. וכן ראיתי שחשש לכלור בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן שסב) וגם במי ברז העלה להחמיר דמצאנו בזה מחלוקת רבותינו הצדיקים האחרונים יש מתירין ליקח מים שלנו מברז ויש אוסרין ועיין בשו"ת בית שערים א"ח סי' רט"ז שכתב שלא ישאבו מן הברז וכן אנו נוהגין ששואבין מים מן המעיין דוקא ומלינים אותם.
ואין לומר בענין מים שלנו שהחיוב הוא בדוקא לשאוב אותם בין השמשות, שהרי החשש הוא מחימוץ בלבד ותו לא וזהו לכ"ע, והיינו טעמא דחששו למי שאין לו מים צוננים לכן בעו מים שלנו וכפי שכתב רש"י חשו חכמים לכמה עיירות שאין להם רק מי מעיינות ואמרו שילינו כל הלילה כדי שיצטננו עד יום מחרת. שהובא בספר האגור (הלכות לישת מצה סימן תשנז) וגם מרן (בסעיף ב) התיר ללוש במים המכונסים בסוסטירנה סמוך לשאיבתן ואמנם זהו בשעת הדחק וזאת רק בשל חומם בחורף כמי הבאר. וכ"כ הראב"ד שהובא בב"י שם מצאתי כי מי הדות שהם קרים אין צריכים לינה ומותר ללוש בהם תיכף שנשאבו עכ"ל. וכן בעל שלטי הגבורים שהובא בשו"ת הרמ"ע מפאנו שם פי' את דברי ה"ר אליעזר ממיץ שאם נשאבו ביום מותרים מיד וכ"כ מג"א (בס"ק טו) שמותר לערב לכתחילה מים שלא לנו במים שלנו שאין הטעם משום איסור אלא שכשלא לנו הם חמים וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחילה אמנם נשאר בצ"ע. ובעל המשנ"ב (ס"ק לח) כתב בשם אחרונים אפילו ברובא והטעם כיון דרובו צונן מתקרר אף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו.
ואם יאמרו וישערו החוקרים ע"פ כלי מדידה שלהם שעדיף לשאוב ביום או בלילה, וכי ח"ו נשמע להם נגד מה שיסדו חכמינו הקדושים. שאם נחקור תמיד בדעת הטבעיים בטלה תורה ח"ו. ובודאי אין הכונה חס ושלום לשנות מאומה מדברי רבותינו הקדושים אלא בדברים שלא דיברו רבותינו ולא היו בזמנם. וכן בענין מים שלנו בעינן מים קרים בדוקא ואין הטעם משום איסור כדלעיל זיל בתר טעמא אדרבא עדיפי ממים שלנו וע"פ המדידות נוכל לדעת את חומם המדוייק שלא יחמיץ את המצה. בזה נראה דיש להתחשב בחכמי הטבע וע"ד לעיל שהר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם, לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, לדברי חכמי אומות העולם . וגם טעמו של המהרי"ל (מנהגים הלכות מים דלישת המצות) שרצה כ"ד שעות נתרחקו המים מן השמש, זהו רק בכדי לצנן את המים ולא מטעם אחר ע"ש. ולפירש"י לאו דוקא שלנו אלא שעבר עליהן י"ב שעות משנשאבו. וצ"ל כ"ש אם היו במקרר כזמן זה שמותר. וכעין זה מובא בפסקי תשובות (סימן תנט סעיף א) בשם הגאון ממונקאטש זצ"ל שהתיר לפתוח חלון כשאין השמש זורחת כנגד החלון ובחוץ קר ומנשבת רוח קרה דאין להחמיר משום יומא דעיבא כוליה שימשא זיל בתר טעמא שהטעם שהחמירו הוא כדי שלא תתחמם העיסה מפני חום השמש.
וכפי שכתב הרדב"ז לעיל בענין מי הגשם דלא בעו לינה לכ"ע ויותר מזה כתב שעדיפי ממים שלנו לפי הפירושים ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן כך נראה שאפשר להקל ולולי דמסתפינא היה נראה להקל אף לכתחילה ע"י מדידה המים ע"י מד חום. וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קמה) על דברי החת"ס הנ"ל דאינו בגדר צונן אעפ"י שנראה צונן לפנינו, אבל אם אפשר לברר ע"י מדידה אמיתית שקרים ביותר גם הח"ס מודה אחרי שכבר היו פעם אחת מים שלנו, שהרי כתב הח"ס שם דאין הקפאת החלונות מבחוץ ראיה לקרירת החדר דכן הדרך בחדרים המזיעים מבפנים והי' חושש הח"ס להבל הנכנס לתוך המים וא"כ אם עומדים על המשמר ע"י מודד חום שהמים אחרי שלנו לעולם לא הגיעו לחום אפילו קרוב לחמימות המים שלנו הרגילים, א"כ אין חשש ופקפק, והתיר עוד להעמיד בחדר ממוזג קצת שקובעים ע"י המודד שאין מזג האויר שבתוך החדר עולה על קרירת מים שלנו סתם, בזה אפשר להקל ע"ש.
ומה שמצינו בגמ' פסחים (דף מ"ב.) אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרשה רב מתנה בפפוניא למחר אייתו כולי עלמא ואמרו ליה הב לן מיא אמר להו אנא מיא דביתו אמרי. משמע דעד עתה לא לשו בני פפוניה במים שלנו וכמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן קסה) דבאמת בסתם מים צוננים מתחילה לא גזרו כלל, דדוקא בפושרים חיישינן לחימוץ, אבל במים צוננים לא חיישינן, דלזה כ"ע זריזין הם ככהנים ואופין מצות בהם, ואתא רב יהודה וחידש אשה לא תלוש אלא במים שלנו כיון דנשים עצלניות הן חיישינן אפי' במים שלא לנו, ולפי שהי' דבר חדש טעו בזה כשדרש רב מתנא דמים שלו קאמר ולא שלנו בלילה עד שהסביר. ולפ"ז מעיקר דינא אנשים אפילו לכתחילה לשין בסתם וצ"ל דכמו שגזרו בפושרין שלא ללוש משום לא פלוג ה"נ שוב גזרו גם על אנשים ומשום לא פלוג, נמצא דנשים מצווין שלא ללוש כי אם במים שלנו מעיקר דינא ואנשים משום לא פלוג ויובן בכך דברי התנא באומרו והאשה לא תלוש, כוונתו שכל עיקר דין מים שלנו מחמת האשה דחיישינן שבעצלנותה יבואו המצות לידי חימוץ, אבל בשאר אינשי לא היינו חוששין לכך דזריזין הם, ורק משום לא פלוג גזרו גם על האנשים לאפות המצות רק במים שלנו, והבן. ויהי' נפ"מ כגון שנשפכו המים שלנו או שלא הספיקו ונחלקו בזה האחרונים ז"ל לענין דיעבד ולפ"ז באנשים ודאי דיש להקל כה"ג ודו"ק. איברא שראיתי לאור לציון (חלק ג פרק יא סעיף ג) שהעלה שאין לקחת מים מהמקרר ולומר שכיון שקרים הם כשרים ללוש בהם מצה וכדין מים שלנו.
לסיכום: נראה דיש להקל וללוש במים שהיו במקפיא או במקרר במשך היום והינם מצוננים וזאת אף שלא לנו. אמנם לכתחילה טוב להלין את המים כל הלילה כמנהג רבותינו הקדושים בכל הזמנים. אבל מדינא ודאי שרי.
פירות הנושרים:
1. אע"פ שיש במי הברז תערובת כלור נראה דאין לחוש ויש שחוששים.
2. נהגו ללוש במים מהבארות ולא מחלקים בין מלוחים מעט או הרבה .
3. יש נוהגים שלא לשאוב מן הברז אלא שואבין מים מן המעיין דוקא ומלינים אותם.
4. אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו מותר לערב מים שלא לנו במים שלנו י"א לאו דוקא חד בתרי אלא די ברוב ממים שלנו ודעת מרן חד בתרי. וי"א דלא מהני ביטול או שעכ"פ בעינן ס' במים שלנו כנגד המים שלא לנו.
5. מי גשמים לא בעו לינה לכ"ע ועדיפי ממים שלנו ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צנתן.
6. מים שלנו הנשאבים ע"י גוי השואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה.
7. כשאין כלל מים שלנו, יקח שלא לנו וכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו מותרין.
8. צריך ללוש במים שלנו בכל המצות ולא רק במצת מצוה.
9. מותר להעמיד בחדר מזגן שקובעים ע"י המודד שאין מזג האויר שבתוך החדר עולה על קרירת מים שלנו סתם.
10. זמן השאיבה הטוב ביותר לכ"ע הוא בדיוק בין השמשות.
11. עדיף להקדים מאשר לאחר אחר בין השמשות.
12. מצוה שהוא ישאב בעצמו את המים.
13. כשיש לו מים ממעין או מנהר בלבד יקח מים מהנהר.
14. מצות שנילושו במים שלא לנו מותר לאוכלם.
15. י"א דאין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, וטעם לדבר משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר ובדיעבד יש לסמוך על זה.
16. ביטול חד בתרי נאמר דוקא בתערובת יבש ביבש ובתערובת לח בלח בעינן ס' ולכאורה במים שלנו ומים שלא לנו הוי תערובת לח בלח. אלא שאין כאן ביטול איסור כלל אלא צינון המים בלבד ובכה"ג נצטננו.
17. אין לומר שהחיוב הוא בדוקא לשאוב מים ולהלינם למצות מצה דהא מי גשמים מותרים לכתחילה ואינם צרכים שאיבה ולינה כלל.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5