——–
מוכח בילקוט שמעוני (פרשת וירא רמז פב) שיש חיוב לברך צדיק ולקלל רשע כשמזכירו וכן מובא בעוד מדרשים רבים דיש חיוב בדבר. וז"ל רבי יצחק פתח זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב כל מי שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה מה טעם זכר צדיק לברכה, וכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה מה טעם ושם רשעים ירקב, ארור המן ארורים בניו חרבונה זכור לטוב, מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן שנאמר ה' זכרנו יברך, אין לי אלא ששים רבוא מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקב"ה מזכיר שמו ומברכו שנאמר וה' אמר המכסה אני וגו'. וכ"כ במגן אבות לרשב"ץ (אבות פרק ב משנה יד) .
ומבואר יותר במסכת סופרים (פרק יד הלכה ג) דיש לקלס לצדיקים שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וז"ל אחר כך מקלס לצדיקים, ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל. ורב אמר צריך לומר, ארור המן, וארורים בניו. אמר ר' פנחס וצריך לומר חרבונא זכור לטוב. ר' ברכיה ר' ירמיה ר' חייא בשם ר' יוחנן, כד הוה מטי ר' יונתן להדין פסוקא, אשר הגלה נבוכדנצר, הוה אמר, נבוכדנצר רשיעא, שחיק טמיא, למזגי לטבא טיבותיה, ולביש בישותיה, שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וכן מובא בפסקי הרא"ש מסכת מגילה (פרק א סימן ח) והר"ן שם ובטור וב"י (סימן תרצ) בשם הירושל' שצ"ל אחר קריאת המגילה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל גם חרבונה זכור לטוב. ומנהג זה מובא בכל הראשונים והאחרונים וטעמם משום שנאמר (משלי י, יז) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.
ומה שהזכיר הפסוק לצדיק בלשון יחיד ורשעים בלשון רבים פי' רש"י ובחידושי הריטב"א ביומא (דף לח:) על ידי מעשיו הטובים צריכין כל היום להזכירו לשבח ולברכו, ורשעים מזכירין אותם על ידי אחרים כי על ידי מעשה רשע אחד יש לנו לקלל כל הרשעים כדכתיב שם רשעים ירקב. ועדיין לא מחוור לי למה צריך לקלל את שאר הרשעים וראיתי במגן אבות לרשב"ץ על אבות (פרק א משנה ז) שפירש הזהיר להתרחק משכן הרע לבריות, וכן הזהיר מלהתחבר לרשע, שהוא רע לשמים. והכתוב אומר 'ורועה כסילים ירוע', לפי שהוא למד ממעשיו. דהיינו נזכר לגנאי מפני חבירו שהוא הגורם ע"ש. ודע שאין הכוונה שהקללה תחול על כל הרשעים שהם רשעים גמורים בדוקא אלא אף בדבר אחד חטא גם עליו נאמרת הקללה וכמ"ש בספר חסידים (סימן תשמו) על אותו שלא מצאו בו אלא דבר אחד אמרו ושם רשעים ירקב ומזכירים אותו לגנאי כגון אותן שלא רצו ללמד מעשה הקטורת כדאיתא ביומא ע"ש.
ומה שקוראים בשם ישמעאל לכאורה אין לקרוא בשם זה דהא רשע הוא אלא הריטב"א שם כתב בשם התוספות כי מה שנהגו לקרוא שם צדיק ישמעאל כשמו של ישמעאל בן אברהם שהיה רשע דהיינו משום דסבירא לן כמאן דאמר כי ישמעאל עשה תשובה, אי נמי דשאני ישמעאל שהקב"ה קראו באותו השם.
ומטעם זה נוהגים להרעיש ברגליהם בקריאת המגילה כשהחזן אומר את השם המן כמ"ש בב"י (סימן תרצ) כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם וכתוב בהם שם המן ובניו ועל ידי הניקוש הם נמחקים ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות נה) וכ"כ מנהגי ישרון (עמוד 59) הא דנוהגין להקיש כשזוכרין המן הוא בשביל התינוקות שאין יודעין לומר שם רשעים ירקב כי הוא חיוב לומר כשמזכירין רשע ע"ש ומוכח מדבריהם שהגדולים שיודעים לומר שם רשעים ירקב צרכים לומר ואף יש להם חיוב בזה וראה ללבוש שנביא לקמן ורק לקטנים שאינם יודעים לומר אזי נוהגין להקיש כשזוכרין את המן וראה הבן איש חי (בהלכות פורים אות י).
אלא שהרחיב בגנות המנהג הזה בשו"ת בן ימין (סימן א) שעושים שטות בבית אלהינו בשעת עבודתינו הפך מנהגם, שהם עומדים בבית תפלתם באימה וביראה ובכבוד, וקולם לא ישמע כמי שעומד לפני המלך, היש חילול ה' ושפלות האומה גדול מזה וזאת רעה חולה שגם הגדולים והזקנים מרבים להכות, והמנהג הקדום לא הוסד אלא לתינוקות דלאו בני דעת נינהו.
נמצא דאין ראוי להם לקרות לבניהם בשמם דאמור רבנן שם רשעים ירקב אבל בשינו מותר וכמ"ש התוספות במגילה (דף י:) רבה בר עופרן – גרסינן ולא גרסינן עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקו בשמייהו. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן רד) על הא דאמר רבי אלעזר ביומא שילהי פרק אמר להם הממונה רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו ופירש"י שם לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע. ופי' הדבר שמו של אדם הוא גופו. ה"ד ושם רשעים ירקב אטו שהשם ירקב אלא גופו. כמובא בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן קיב) בשם ספר החיים כי שמו של אדם הוא נשמתו שנאמר מתי ימות ואבד שמו וכאלה רבות. שמם מחית וגו' ואמחה את שמם. כן יעמוד זרעכם ושמכם זרעכם הוא שם הגוף ושמכם הוא שם הנשמות והוא שם התואר כי הנשמה אין לה שם קבוע עד יום צאתה מן הגוף כמבואר לעיל ואז ניכר שמה כי יצאה לפועל ומכריזין עליה יבא שלום ינוחו על משכבותם אם צדיק הוא.
ובשם נפוץ ראיתי שנחלקו רבותינו אי להזכיר את שמו או לשנותו כמובא בדברי התוספות בשבת (דף יב:) שבנא איש ירושלים ר"ת לא גריס שבנא דשבנא רשע הוה ולא מסקינן בשמיה דשם רשעים ירקב כדאמר בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לח:) אלא גרס שכנא דהוי נמי שם אדם כדאמר בסוטה (דף כא.) אלא כשכנא אחי הלל ונראה לר"י דשפיר גרס שבנא דאטו אם אחד רשע ושמו אברהם לא נקרא בשם זה אחר ואשכחן דתרי שבנא הוו וכו'. וכן אנו רואים היום רבים ששמם נפוץ והוא כשם של כמה מומרים ורשעים ואין אנו משנים את שמותם.
ומרן בב"י ובשו"ע (או"ח סימן תרצ סעיף טז) כתבו להלכה כלשונם ונראה שיש חיוב לומר כנ"ל וז"ל צריך שיאמר ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל שונאי ה', ברוכים כל המאמינים בה'; וצריך שיאמר: וגם חרבונה זכור לטוב. ולכאורה לפי המדרש אסתר רבה (פרשה י) אליהו זכור לטוב נדמה לחרבונה ואמר לו אדוני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי וגו' ואם כן מה צריך להזכיר את חרבונה לטובה טעם לזה ראיתי בערוך השולחן (ס"ק כב) שאע"פ שבמדרש אליהו נדמה בדמותו של חרבונה מ"מ כיון דנדמה בדמות חרבונה נזכירהו לטוב. וטעם אחר כתב בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פורים) אמר מהר"י סג"ל חרבונא הוא היה אליהו, לפיכך אנו אומרים חרבונא זכור לטוב משום דזכור לטוב הוא אליהו.
והמג"א (סימן תרצ ס"ק כא) ציין ללבוש שסובר שצריך לומר שם רשעים ירקב כשאומר המן בשעת קריאת המגילה בפורים, (דהיינו לא כמנהגינו שאומרים אחר קריאת המגילה), והשיג עליו הפמ"ג שם דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה וע"י זה צריך הש"ץ לשתוק בזמן זה. והליץ עבור הלבוש בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קצב) דשמא סובר כירושלמי שר' יונתן הוה אמר כד מטי להאי פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר אמר דבוכדנצר שחיק עצמות היה זה בשעת הקריאה וכן איתא בשירי קרבן שהר"ש בס' י"מ פי' על מה שרב אמר צריך לומר ארור המן הוא בעת הקריאה וא"כ מפורש שאינו הפסק וטוב לומר זה. ומה שקשה על הלבוש שסובר שאומרים שם רשעים ירקב כשאומר המן בשעת קריאת המגילה בפורים הוא הפסק, הנה איתא קושיא זו ותירוץ בשער הציון בס' משנה ברורה אות נ"ז. ועיי"ש שהביא ראיה מסוף סעי' י"ג שהוא מהא שבדורשה שקורא פסוק במגילה שלימה ודורשו אם כיוון לבו לצאת ידי חובתו יצא ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה שאסור להפסיק בה בענינים אחרים אלמא דהוא אף לכתחלה אין מה שדורש הפסק דאם לבדיעבד הא אף בשח בינתים בדברים אחרים נמי יצא כדאיתא ברמ"א סעי' ו'. אלא שכתב בסוף דבריו שמדברי הרא"ש (פ"א ה"ח) מפורש שהוא אחר קריאת המגילה וכמו שאנו נוהגין.
אלא שהמעיין במחצית השקל שם יראה שכוונת המג"א להעיר על דברי הלבוש בזה שציין לגבי נבוכדנצר כוונתו שר' יונתן הוה אמר כד מטי להאי פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר אמר נבוכדנצר שחיק עצמות היה זה בשעת קריאת המגילה ולמה לא הוי אמרינן כן בירמי' אלא שכל נבוכדנצר המוזכר בירמי' חי הוי והכא מת הוי ומיני' יליף המג"א ה"ה לענין המן כל זמן שמזכירים אותו כשהיה חי אין לומר שם רשעים ירקב. וטעם הדבר מובא שם דאין לקלל מלך ואף שהמן אדם ולא מלך אך עשיר הוא וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר ע"ש. ובזה לכאורה נראה שנפלה השגתו של הפמ"ג הנ"ל על המג"א דהיינו שאין בכוונתו לומר בזמן הקריאה שם רשעים ירקב מאחר והמן עדיין חי הוא. אלא שעדיין קשה דלפי זה על המת יש לומר שם רשעים ירקב וכדברי הירושלמי שר' יונתן הוה אמר כד מטי להאי פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר אמר נבוכדנצר שחיק עצמות ולכאורה למה אין אנו אומרים כן בזמן קריאת המגילה על נבוכנצר וכן על המן אחר שנתלה דהא לשיטת מחצית השקל יש לומר ונראה לומר כדברי שו"ת יוסף אומץ שנביא לקמן בס"ד.
ואני הקטן נראה לי לתרץ ולדייק מלשון המובא בראשית רבה (פרשה מט) ובעוד מדרשים רבים שרבי ברכיה ורבי חלבו משום רבי שמואל בר נחמן ור' יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה, אשר הגלה מירושלים עם הגולה וגו' הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות ולמה לא הוה אמר כן בירמיה אלא שכל נ"נ שכתוב בירמיה חי הוי, ברם הכא מת הוי, רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב עכ"ל, מדאמר ר' יונתן כשהיה מגיע וכו' ואילו בדברי רב כתב בפורים משמע שר' יונתן אמר שחיק עצמות לא היה בפורים ומה שרב אמר בפורים לכאורה משמע בזמן המגילה זה אינו מדלא כתוב רב כי הוי מטי להמן במגילה אלא בפורים דוקא דהיינו בפורים וכפי' מחצית השקל הנ"ל שאין לומר על החי שם רשעים ירקב וכמובא כדברי הראשונים הנ"ל ולקמן שצריך לומר אחר קריאת המגילה וכדברי ספר אבודרהם (פורים) בשם הירושלמי (פ"ד ה"ז) שצריך לומר אחר קריאת המגלה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש אשתו ברוכה אסתר ארורים כל העכו"ם ברוכים כל ישראל. גם חרבונה זכור לטוב משום שנאמר (משלי י, יז) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וכ"כ במחזור ויטרי (סימן תקכז) שחותם בא"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבו ומגן לצדיקים ומושיע לעמו ישראל מיד שונאיהם: ואחר כך מקלסין לצדיקים. ברוך מרדכי ברוכה אסתר ברוכים כל ישראל. ורב אמ' צריך לומר ארור המן וארורים בניו, וכ"כ בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג אה"ע סימן ה) שפירש הרב קרבן העדה הנ"ל צריך לומר ארור המן לאחר שקראו המגילה, אבל קודם לכן או בשעת קריאה לא שעדין לא מת. ע"ש.
ולכאורה מהנזכר לעיל כל מי שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה מטעם זכר צדיק לברכה, וכן כל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה מכאן מוכח שיש חיוב לקללו ולפי פי' מחצית השקל הכל ברור כשמש. אמנם לאחר סיום קריאת המגילה כבר אין יותר חובה להזכיר יותר את שמו של המן ומה שמזכירים אותו לשם מנהג בכדי לומר שם רשעים ירקב.
ולפי זה ברור מה שכתב בספר שבולי הלקט (ענין פורים סימן ר) בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאומרים אחר הברכה פיוט נאה כגון אשר הניא ואומר ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארור המן ארורה זרש ומכין ברגליהן או אבן על אבן ומשברין קדירות כשמעם שבר המן וזרש ולאחר זה עומדין הצבור ומשבחין לבורא אשר הציל את עמו ישראל ואומר מי כמוכה ג' פעמים עזי וזמרת יה ג' פעמים. ה' איש מלחמה ג"פ ה' ימלוך ג"פ וכל זה אינו חובה אלא מנהג טוב וכן מה שאמרו בשעת קריאת המגילה איש יהודי וגו' ויתלו את המן ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי שנהגו העם לאומרם בפה אחד אינו חובה ולא מנהג ע"כ. וכ"כ ראבי"ה (ח"ב מגילה סימן תקסד) דכל הני צריך למצוה בעלמא ולא לעכוב. וצ"ל שכל מה שכתב שזהו מנהג טוב אבל אם כבר אמר המן מוכרח לסיים ולומר שם רשעים ירקב וכדלעיל.
איברא שראיתי לחכמת שלמה (בסימן תר"צ) שביאר דמדינא דגמ' והירושלמי לומר אף בחייו ארור המן והכאה זו הוה במקום אמירה מדאסור להפסיק בדיבור בקריאת המגילה לכך מכין אותו דלא הוי הפסק ע"ש.
ומה שכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן קיב) דשם רשעים ירקב אין זה הפירוש דאסור להזכיר שמו אלא שאין קוראין לאחרים על שמם אבל איסור להזכיר שם רשע עצמו לא מצינו, ובתורה ובנביאים וכל התלמוד מלא מזה בהזכירן שם רשעים ובלעם ועמלק ולבן ופרעה, ובגמ' יעקב מינאה ועוד ועוד. ותשובתו לקוחה מהר"ם איסרלאס בתשובותיו (סימן מ"א) גבי בן משומד שעולה לס"ת וכבר השיג עליו בשו"ת יוסף אומץ (סימן יא) דלא זכר מ"ש התוס' במגילה דף כ"ג ע"א בההיא דאמרינן א"ל יעקב מינאה לרב יהודה הני ששה דיה"כ כנגד מי וז"ל אמר יעקב מצעה גרסינן שאם היה מין לא היה מזכירו יעקב דהא כתיב ושם רשעים ירקב עכ"ל. הרי דהתוס' כתבו בפירוש דאין להזכיר שם הרשע ומכח זה מחקו מ"ש בש"ס יעקב מינאה וכתבו דגרסינן יעקב מצעה שאם היה מין אין להזכירו דכתיב ושם רשעים ירקב וזה כנגד היסוד שכתב הרב ז"ל. ומה שהביא ראיה מן התורה והנביאים וכל התלמוד דמזכירין שם הרשעים אינה ראיה דהרי אמרו בסנהדרין דף ס"ג ע"ב אמר רבי יוחנן כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה וכי היכי דהתורה הזכירה שמות הרשעים יהא שרי לן להזכירם. ומה שהתורה הזכירה שמות ע"ז יש בו סוד וה"נ הזכירה הרשעים עכ"ל. ולפירושו אין להפסיק בזמן הקריאה ולומר שם רשעים ירקב על כל המן והמן דהא גם פרעה ועמלק ובלעם נקראים בתורה ואין אנו מפסיקים בקריאה ואומרים שם רשעים ירקב.
ומדכתבו לומר שגם חרבונה זכור לטוב למד מזה שו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג – אה"ע סימן ה) שאף שהיה בעצה אחת בתחילה עם המן וגם היה גוי. אפ"ה חזינן דיש להזכירו לטוב וזאת כיון שהיטיב עם מרדכי ועם ישראל שהזכיר בסופו רע על המן שהכין עץ למרדכי וכו', ותלו את המן. וא"כ לפ"ז לכאורה יש ללמוד אף לנידון דידן שכיון שאלו החיילים הדרוזים מטיבים עם ישראל ומוסרים נפשם על כך, לכן אע"פ שהם גויים, שפיר יש להזכירם לטוב. ושו"ר בספר חסידים (סימן תשצ) שכתב אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים יכולים לבקש להקב"ה שיקל בדינו וכן יכולים לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים וכן אמר ר' יוחנן על חרבונא זכור לטוב לפי שדבר על המן. וראיתי בכף החיים (אות קא) שיש לומר ד' תיבות וגם חרבונה זכור לטוב. אלא שדברי מסכת סופרים (פרק יד הלכה ג) הנ"ל ובירושלמי ובכל המדרשים אינו כן שלא כתבו את התיבה "וגם" וז"ל אמר ר' פנחס וצריך לומר חרבונא זכור לטוב ע"כ. ולא אמר שצריך לומר "וגם". ושמא יש לומר שדברי כף החיים נאמרו ע"פ הסוד כדרכו בקודש. אמנם ראיתי בספר אבודרהם (פורים) שכתב שיש לומר "גם" ללא האות וו. איברא שגם מרן כתב לומר וגם וכו' ע"ש. וכתב לי רבי בנימין הכהן שליט"א ביאור נפלא בגלל המילה הטובה שאמר אנו מזכירים אותו לשבח לכן אומרים "גם" חרבונה זכור לטוב, דהיינו מה שאמר "גם" הנה העץ וכו' הוא זה שזכור לטוב. ופי' זה מבאר יפה למה צריך לומר ד' תיבות שכוללות את התיבה "וגם".
ושו"ר שאכן דברי כף החיים הם ע"פ הסוד כמובא בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג אה"ע סימן ה) דכתב הרב חיד"א בס' דבש לפי (מערכת א אות יז) שיש להזכיר תמיד אליהו הנביא בד' אותיות ולומר "אליהו הנביא זכור לטוב" וזהו ג"כ סוד שאמרו אליהו בארבע [ברכות ד ע"ב, גבריאל בשתים אליהו בארבע עפיפות וכו'], פירוש שאומרים ד' תיבות אלו "אליהו הנביא זכור לטוב" הם בגי' ת' שמכניע קליפות וכו'. ע"כ. ועל כן הכא נמי כיון שחרבונה הוא אליהו צריך שיאמר "וגם חרבונה זכור לטוב" שהם ד' תיבות. ע"ש.
לסיכום: אחר קריאת המגילה אין חיוב לומר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל גם חרבונה זכור לטוב אלא דזהו רק מנהג טוב.
פירות הנושרים:
1. כשמזכיר שם רשע כגון נבוכדנצר כשהוא חי כגון בספ' ירמי' אין לקללו אך כשמזכירו שהוא מת יש לקללו ומיני' יליף לענין המן כל זמן שמזכירים אותו כשהיה חי במגילה אין לומר שם רשעים ירקב, וי"א שאין צריך.
2. חיילים דרוזים המטיבים עם ישראל ומוסרים נפשם על כך, אע"פ שהם גויים, שפיר יש להזכירם לטוב.
3. יש חיוב לברך צדיק ולקלל רשע כשמזכירו.
4. מה שנוהגין להקיש כשזוכרין המן הוא בשביל התינוקות שאין יודעין לומר שם רשעים ירקב.
5. י"א דמדינא דגמ' והירושלמי לומר אף בחייו ארור המן והכאה שאנו מכים במקום אמירה מדאסור להפסיק בדיבור בקריאת המגילה לכך מכין אותו דלא הוי הפסק ע"ש.
6. י"א שאומרים שם רשעים ירקב כשאומר המן בשעת קריאת המגילה בפורים. ואין נוהגים כן אלא שמכין המן כשקורין המגילה ואחר קריאת המגילה בלבד אומרים ארור המן וכו'.
7. לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע.
8. אין להזכיר שם של רשע ידוע אלא בשינוי ובשם נפוץ מותר להשתמש אע"פ שיש רשעים בשם זה.
9. יש לומר ד' תיבות "וגם חרבונה זכור לטוב".
10. כבר הרחיבו רבותינו בגנות המנהג שעושים שטות בבית אלהינו בשעת עבודתינו הפך מנהגם, שהם עומדים בבית תפלתם באימה וביראה ובכבוד, וקולם לא ישמע כמי שעומד לפני המלך, היש חילול ה' ושפלות האומה גדול מזה וזאת רעה חולה שגם הגדולים והזקנים מרבים להכות, והמנהג הקדום לא הוסד אלא לתינוקות דלאו בני דעת נינהו.
11. כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכי היכי דהתורה הזכירה שמות הרשעים יהא שרי לן להזכירם. ומה שהתורה הזכירה שמות ע"ז יש בו סוד וה"נ הזכירה הרשעים.
12. אין לקלל מלך כל זמן שהיה חי אף שעתה הוא מת דמכוח דבחייו ראוי היה לחלוק לו כבוד למלכות אבל אחרי מותו א"צ לחלוק לו כבוד, וכן באדם עשיר כגון המן אף שלא היה מלך כדכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר ורק לאחר מותו יש לקללו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5