——–
כתב בשו"ת הריב"ש (סימן קנח) שהאבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו; כמש"כ זה בהלכות הרי"ף ז"ל בפ' ואלו מגלחין, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מהלכות אבל). דאפי' לבית הכנסת אינו יוצא בשבת ראשונה, מדקאמר, דבשבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו; דאי בשוק, מאי יושב במקומו איכא דאלמא, בשבת ראשונה אף לבית הכנסת אינו יוצא וכן דקדק הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. מ"מ יש מנהגות חלוקים בארצות בזה. כי בכל קטלוני"א אין נשמרין מזה, זולתי בחול, שמתפללין בבית האבל, אבל ביום השבת שחרית הולך לבית הכנסת, כיון שאין אבלות בשבת, ואינו יושב במקומו; כ"כ רבינו האיי גאון ורש"י; ושבת ראשונ' פירוש שבוע; וכן נהגו בזאת העיר. ויש נוהגין שלא לצאת לבית הכנסת בשבת ראשונה, אפילו ביום השבת; כמו שידעת מנהג בלנסי"אה נמצא שיש מנהגים שונים בכל המקומות ואין לדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אלא כל עדה לפי מנהגה יכולה לצאת לתפילה וכל שכן למצווה מדאורייתא.
וכן איתא בב"י (יו"ד סימן שצג) לדידן שהאבל יוצא לבית הכנסת להתפלל בשני וחמישי מפני קריאת התורה כל שכן שיצא כדי למול אפילו תוך שלשה ימים ראשונים ואפילו יש שם מוהל אחר וציין לנמוקי יוסף שכתב אינו יוצא מפתח ביתו היינו דווקא לטייל אבל לדבר מצווה שרי ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבית הכנסת לשמוע תפלה או מגילה וכל שכן בתשעה באב שכולם אבלים והוי ליה כהולך לבית האבל ובספר הפרנס תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (בסימן רלז) כתב אבל אם אין שם מוהל אחר אלא הוא ילך לבה"כ אפילו ביום ראשון וימול אבל אם יש שם מוהל אחר ג' ימים ראשונים לא יצא מפתח ביתו וימול אותו תוך ביתו ובשאר הימים ילך לבית הכנסת אבל מורי ורבי לא אמר כן ע"כ ולא פירש מה דעת רבו ונראה שכוונתו שיכול לצאת גם ביום הראשון אעפ"י שיש מוהל אחר כהב"י וכן ראיתי בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות מילה שציין לספר הפרנס (סימן קנ"ח) שאבל מותר להיות בעל ברית בכל יום.
וגם הברכי יוסף (בסימן שצא) כתב כן וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן רפט) ובשדי חמד בפאת השדה מערכת בין המצרים (סימן ב אות ח) והעלו עוד שהמוהל והסנדק דינם שווה וכ"כ בספר שובע שמחות (פרק ד סעיף ה) (ועיין עוד בדברינו בסימן ו שמעלת הסנדק גדולה יותר ממעלת המוהל). ושו"ר בספר אור זרוע (ח"ב – הלכות אבילות (סימן תמ) שכתב אבל מותר להיות בעל ברית ויתפלל בביתו אח"כ כשמביאין הנער בביהכ"נ למולו גם הוא ילך ויהיה בעל ברית. וכ"כ הגהות אשרי (מסכת מועד קטן פרק ג סימן לז) ובספר הפרנס (סימן רלח) ובספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות מילה והרמ"א (ביו"ד סימן שצג סעיף ג) ובכללי המילה לר' גרשום ע"ש.
וצריך לומר שמה שהותר למוהל למול ביום הראשון הוא דווקא כשהוא אבל (אחר הקבורה) כי אונן פטור מכל המצוות ואף אם הוא אבי התינוק אין עליו חיוב המילה אלא על הב"ד וכן הסנדק דינא הכי עיין בט"ז (סי' שמ"א) בשו"ת מכתם לדוד (חלק יו"ד סימן נד) שזאת מצווה היא ויש לאוסר' כמו בכל המצוות וראיתי בברכ"י (סימן שמא אות ח) כשהמת נמסר לכתפים אעפ"י שלא נקבר יכול לברך אלא שבשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן פה) כתב אין לנו לשנות מנהגנו ושלא למסור לכתפים ע"ש .
ושו"ר בשו"ת יהודה יעלה (חלק א – יו"ד סימן שנו) דאונן יכול להיות מוהל אם אין שם אחר למול אבל הוא האונן לא יברך אלא אחר מברך על המילה והאונן ימול ובבאר יעקב הנ"ל שם ציין לשו"ת מהרש"ל שמילת בנו קודמת לקבורת אמו וגם בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן שכה) כתב ששמע שהגאון בעל זכרון יוסף עשה מעשה כמהרש"ל וכן הוריתי גם אני עני מפני טעם שלישי שכ' מהרש"ל כיון דנולד בן זכר במשפחה ונתרפאה כל המשפחה ע"ש ובשו"ת תשובה מאהבה שם כתב שאונן לא מברך וכתב עוד אם אפשר לקבור המת קודם שיוצאים מבה"כ שחרית מוטב ואם לאו המילה קודמת (אף בברית דחויה) והסנדק מברך להכניסו ע"ש בשם עוד פוסקים ובספר ברית אברהם ציין לבית מאיר והח"ס שלדעת המהרש"ל אונן יכול לברך וכ"כ עיקרי הד"ט ומהר"ם גלאנטי והגהות יד שאול והביאם זוכר הברית (סימן ח) עיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח' סימן לב) ובשו"ת חתם סופר (חלק ו-ליקוטים סימן לט) וכן ראיתי בשו"ת רדב"ז מכתב יד – א"ח,י"ד (חלק ח סימן קצו) שעדיף למול כשאונן ויברך להכניסו ושהחיינו ומל, ואחר כך קובר את המת. וכתב עוד שאם עובר היום ותדחה המילה לתשיעי, פשיטא דעושים המילה ואחר כך מתעסקים במת, וה"ל לאב כמאן דליתיה, דקיל"ן [קדושין כ"ט ע"א] בית דין מלין אותו בזמנו ואין ממתינין לאב, הכא נמי לא שנא, הוא יתעסק במתו, ואחרים יתעסקו במילה, והכא עדיף מלמדחיה למחר. וכתב עוד (בסימן קעד) איני רואה לבטל ברכת שהחיינו אפילו ביום ראשון של אבילות שהוא מדאורייתא, וכ"ש בשאר ימים. וכן ראיתי ברכ"י (סימן רסה) שכתב שאם האב אבל יכול לברך שהחיינו.
אלא שהרמ"א בשו"ע (שם סעיף ג) ציין לב"י הנ"ל אך כתב שבמדינות אלו נוהגין שאין יוצא אלא בשבת. ואם האבל מוהל או בעל ברית, לאחר שלשה, מתפלל בביתו, וכשמביאין התינוק למול, הולך האבל לבית הכנסת (הגהות אשירי). אבל תוך שלשה לא יצא אא"כ אין מוהל אחר בעיר וכ"כ שו"ת הראב"ד (סימן רי) ובכללי המילה לר' יעקב הגוזר (עמ' 77) ועיין עוד שם שאבל יכול להיות בעל ברית ובפירוש הבאר יעקב שם שכתב כן וציין לריטב"א שלא יכנס לסעודה ובשיורי ברכה (שם אות א) כתב בשם כנה"ג שיכול כהן לצאת לפדיון הבן לאחר ג' ימים וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן פו) בשם האגודה ס"פ אלו מגלחין וז"ל מוהל אבל אחר יום הג' ימול ואם אין שם מוהל אחר ימול אף ביום ראשון ולעול' ילך יחף לבה"כ וכ"כ ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים חודש טבת (אות מ) מוהל אבל ילך לב"ה יחף כדי למול ביום א' אם אין אחר אלא הוא, ואם יש אחר אז אסור עד ג' ימים, וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות מילה).
ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ט סימן ו) שציין לספר כל בו על ה' אבילות (עמוד 202) שמצדד להתיר לאחר ג' ימים, ובלילה. לצאת לחתונת בנו ובספר אגרות משה (חיו"ד סי' קס"ט) מתיר בסתמא עי"ש, ומשמע אפילו בתוך ג' ימים, וכך מצדד להתיר בספר קנין תורה (ח"ד סימן קכ"א) עי"ש, אבל רק להשתתף בחופה, אבל לא להשתתף ולאכול גם בסעודה.
ומה שכתב ילך יחף נראה שהכוונה ללא מנעלי עור וכן ראיתי בשו"ת הראב"ד (סימן רי) אלא שראיתי בשו"ת הלכות קטנות הנ"ל שכתב הלכה למעשה אבל שהוא בעל ברית מותר בנעילת הסנדל וכן הביאו הבאר יעקב הנ"ל והברכ"י (סימן שצא) כתב שאין לנעול וללבוש בגדי שבת ומה שכתב הלכות קטנות שמותר הוא מבן הרב שהיה רך בשנים ע"ש ובשדי חמד מערכת בין המצרים (סימן ב אות ח) כתב לכאן ולכאן ומשמע יותר שמתיר (עיין בשובע שמחות (פרק ד סעיף ה) שלדעת הגאון הרב מאשש שליט"א מותר לאבל לנעול מנעליו ומרן הגאון עובדיה יוסף שליט"א דעתו שאין לנעול נעלי עור) וכ"כ הש"ך (בס"ק ד) כהרמ"א הנ"ל וכתב עוד שאבי הבן פשיטא דאפילו תוך שלשה ימים יצא לכולי עלמא וכ"כ קיצור שולחן ערוך (סימן ריד סעיף ג) ובשו"ת חיים ביד (סימן קכד) ואם בדרך הילוכו כגון שהוא רופא נכנס לבית שיש בו מילה ומוהל דרך אגב ואפי' ביום הראשון ויש מוהל אחר.
וברור הדבר שאין בשום אופן לדחות את ברית המילה אם חל בזמן אבלות של האב או האם ואף אם היתה המילה דחויה כגון תינוק שחלה וכד' עיין עוד בדברינו (סימן יט) ובשו"ת יביע אומר (חלק ה) ובשובע שמחות הנ"ל. ומדאמרינן בירושלמי מת אחד במשפחה ידאגו כל המשפחה נולד בין בן זכר נתרפאה כל המשפחה והכנסתו לברית היא לידתו דהא גר במילתו אמרינן כקטן שנולד דמי ואם כן כבוד המת הוא והביאו שו"ת תשובה מאהבה הנ"ל.
ובאבל שמת לו דודו נשאלתי האם בתוך ג' לאבלו יכול לצאת אחר המטה? איתא במועד קטן (דף כג.) תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה – אינו יוצא מפתח ביתו וכו' ובמסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי (פרק ג הלכה ח) אבל עד ג' ימים אינו יוצא אחר המטה, משלשה ועד שבעה בשכונתו, אבל לא בשכונה אחרת. וכתב הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל – ענין האבלות) פירוש כשמת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות והביאו גם הב"י (ביו"ד סימן שצג) משמע דווקא כשמת לאחרים בשכונתו אינו יוצא תוך ג' לאבלו הא למתו יוצא אף תוך ג'.
והרי ידוע שדודו אינו מקרוביו שמתאבלים עליהם עיין בשו"ע (יו"ד סימן שעד סע' ד) ומדברי מרן (יו"ד סימן שצג סעיף א) משמע דווקא על מתו יוצא אחר המטה הא דודו לא. אלא שנראה לדייק מלשונו שעל כל מתו יוצא אע"פ שאינו מתאבל עליהם הלא כתב (בסימן שמ סע' א) וז"ל כל מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם וכו' ודייק מדבריו שיש מי שמת לו מת ואינו מתאבל עליו ונקרא מתו ולזה נראה כוונת מרן (בסימן שצג) שעל כל מתו אע"פ שאין ראוי להתאבל עליו מותר לצאת אחר מיטתו בזמן אבלו. ועוד שמרן שם (סעיף ג) כתב שאנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"ה ומשמע מדבריו אף בתוך ג' לאבלו ומזה משמע שכ"ש שרשאי לצאת לבית האבל וכן ראיתי לרמב"ן בתורת האדם (שער האבל – ענין האבלות) שכתב מטעם דלבית האבל יוצא ששתיהן בתי אבלים הם ושם נמי מתנחם עמהן, אבל לבית התפלה אינו יוצא ע"ש ועיין עוד בדברינו (בסימן עג).
וראיתי שנשאל בכיו"ב בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן שכה) באבל תוך ג' ימים שנעשה אונן על מת אחר אי מותר לצאת אחר המטה ולהתעסק בקבורתו והסכים לדיוק לשון הש"ך (יו"ד רסי' שצ"ג) דוקא למת אחר אינו הולך לבית הקברות אבל על מתו הולך לבה"ק. נראה לפי זה שלדודו אסור לצאת (ללא החילוק דלעיל) אלא שבסוף דבריו כתב שמצא דין זה מפורש במרדכי (דמס' מ"ק סי' תתקכ"א) ובהל' שמחות (למהר"מ מר"ב סי' תקט"ו) (ושם בסי' נ"ח) מייתי דפליג וס"ל אפי' למת אחר יכול ללוות בתוך ב' ימי אבלו ודלא כראב"ן וא"כ עכ"פ במתו פשיטא דמחויב לעסוק בהלויתו ע"ש.
ומדקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אף ביחיד. ועיין בתוספות בעירובין (דף מו.) שאפילו ביחיד במקום רבים נראה דלעולם הלכה כדברי המיקל באבל וראיתי בשו"ת גינת ורדים (חלק יו"ד כלל ה סימן י) שציין לספר כנה"ג בכללי דרכי הפוסקים (דף קס"ג סי' צ"א) כתב שהרב ב"י ס"ל דגם במחלוקת פוסקים הלכה כדברי המיקל באבל הלכך הכי נקטינן ע"ש. וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב סימן קמא) וכ"כ בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן קיג עמוד תש) הלכה כדברי המיקל באבל אף בפוסקים אחרונים. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד א סימן רכד) וכ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק א – יו"ד סימן כה) ועוד. איברא שראיתי בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה – יו"ד סימן קלד) דברי מרן ז"ל מחולקים בין מ"ש בב"י למ"ש בש"ע ולדעת החיד"א ז"ל דבריו בש"ע עיקר ולכן אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל. אבל מצד עיקר המחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם להראב"ד והרמב"ן ז"ל אם מרן הכריע כדעת המחמיר לא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל דאנחנו קבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל כמ"ש החיד"א ז"ל ביעיר אוזן (אות ס"ב) ע"ש. ומדכתבנו לעיל שהדבר לא ברור בדעת מרן האם הכוונה כל מתו או בדווקא מתו שמתאבל עליו והדעת נוטה שגם לדעת מרן שרי לצאת למתו בזמן אבלו אע"פ שאין זה מתו שראוי להתאבל עליו וכל כוונתו רק לשלול במת לאחרים.
ועוד דפשיטא דאין לנו להחמיר בז' ימי אבילות שאינו אלא מדרבנן ודלא מצינו לא בגמ' ולא בשמחות שאבל אסור לצאת מביתו עיין בערוך השולחן שם (סעיף ד) והאיסור הוא רק ממילא דכיון שאסור במלאכה ובמשא ומתן ולטייל מה יעשה חוץ לביתו וכיו"ב כתב הב"י שם בשם הנמוקי יוסף אף על גב דאמרינן אבל אינו יוצא מפתח ביתו היינו דוקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבית הכנסת לשמוע תפלה או מגילה וכל שכן בתשעה באב שכולם אבלים והוי ליה כהולך לבית האבל עכ"ל וגם הרא"ש (סו"ס לז) כתב מכאן נהגו באשכנז שבליל תשעה באב הולך לבית הכנסת וכן למחרת עד גמר קינות ואז הולך לביתו וכ"כ בשו"ת דברי חכמים (חלק יו"ד סימן לח) בשם הר"ן דאמרינן אבל אינו יוצא מפתח ביתו היינו דוקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי וכו' ע"ש. וכעין זה ראיתי בשו"ת הריב"ש (סימן קנח) שנשאל על המנהג לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות והשיב כיון שעושין זה לכבוד המת, אין לבטל מנהגם. כיון שאין הולכים לשוק לעסקיהם.
ולכן נראה להתיר לצאת אחר מיטת דודו ובמיוחד כשיש צורך כגון שלא היה בשלום עמו וכד' וטוב שבהליכתו לא ילך יחד עם הרבה אנשים אלא בצד והמיקל בכהאי גונא מפני הצורך לא הפסיד וכן ראיתי בשו"ת מכתם לדוד (חלק או"ח סימן יד) דלא הוי בציר מההיא שכתב הרמ"א בסי' הנז' דלדברים הצריכי' לו הרבה כגון ששלח מושל אחריו או לדבר האבד מותר לו לצאת. איברא שגשר החיים וערוך השולחן המקוצר (סימן קצג) לא כתבו כך ע"ש.
לסיכום: מוהל ספרדי שחל עליו אבלות שבעה רשאי לצאת ולמול גם כשיש מוהל אחר.
פירות הנושרים:
1. ספרדי אבל יוצא לבית הכנסת להתפלל מפני קריאת התורה בימי שבת שני וחמישי וכן לשאר דבר מצווה שרי. ואחינו אשכנזים נוהגין שאין יוצא אלא בשבת.
2. אין למוהל למול ביום הראשון כשהוא אונן וכן הדין בסנדק .
3. לאחינו אשכנזים כשהמוהל או בעל ברית אבל, אין לו למול אלא רק לאחר שלשה ימים ואם אין מוהל אחר יצא אפילו ביום הראשון.
4. גם לאחינו אשכנזים שרי למול בדרך הילוכו כגון שהוא רופא נכנס לבית שיש בו מילה ומוהל דרך אגב ואפי' ביום הראשון ויש מוהל אחר.
5. אם אבי הבן אבל יוצא אפילו תוך שלשה ימים לכולי עלמא.
6. המוהל או הסנדק שחל עליו אבלות ילך ללא מנעלי עור או יחף למול.
7. אין למוהל אבל ללבוש בגדי שבת.
8. דין כהן לצאת לפדיון הבן כדין המוהל הנ"ל.
9. אונן יכול להיות מוהל אם אין שם אחר למול והאונן לא יברך אלא אחר מברך על המילה והאונן ימול.
10. כשהמת נמסר לכתפים (חברת קדישא)אעפ"י שלא נקבר האונן יכול למול ולברך ויש מאחינו אשכנזים שלא נוהגים כן.
11. כשאב או האם אבלים וחל ברית מילה אין לדחות את הברית לאחר האבל ואף אם היתה המילה דחויה כגון תינוק שחלה.
12. שאבי הבן אונן אם אפשר לקבור המת קודם זמן המילה מוטב ואם לאו המילה קודמת. ובברכות יש נוהגים לברך גם כשהוא אונן.
13. אם עובר היום ותדחה המילה לתשיעי, פשיטא דעושים המילה ואחר כך מתעסקים במת, וה"ל לאב כמאן דליתיה והוא יתעסק במתו, ואחרים יתעסקו במילה, והכא עדיף מלמדחיה למחר.
14. אפילו ביום ראשון של אבילות שהוא מדאורייתא יברך האב שהחיינו וכ"ש בשאר ימים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5