——–
תוכן התשובה בקצרה
א. הב"י הביא את דברי האגור בשם שבלי הלקט שכדור הרי הוא מוקצה בשבת, משום דממאסי, שמטנפי ע"י טיט ועפר. וכן פסק מרן בשולחנו (סימן שח סמ"ה). ולפי"ז דוקא כדור דמימאס אסור, אבל משחקים סתם, מותרים בטלטול. אלא דהמעיין במקור הדין הוא שבלי הלקט, רואה שהאגור קיצר בהעתקה, וטעם האיסור הוא מפני שמשחק אינו בעל חשיבות, כדי לבטלו מדין מוקצה. ב. אולם מרן שבב"י הביא רק את האגור, ועל פי"ז פסק הכי בשו"ע, הבין כמש"כ בתחילה, שהרי לא ראה את ספר שבלי הלקט. ועוד יש פנים לפרש את הב"י שאסר כדור לא מדין מוקצה, אלא מצד עצם המשחק בו. ולפי"ז רק לשחק בכדור אסור, אך לטלטל משחקים מותר. ג. וראיה נפלאה דס"ל למרן להקל בטלטול משחקים יש להביא מפסק השו"ע (סימן שא ס"כ) דאסור לצאת במשחקים של לצנים. אלמא דלטלטלם שרי. וחזינן להדיא דמשחקים מותרים בטלטול. ואומנם שבלי הלקט יפרש שם את הגמ' כר"ח, שאינם כלי משחק. אך מרן שפירש כפרש"י שם, שהם משחקים, חזינן דמשחקים מותרים בטלטול. ד. מש"כ בראיה זו הפוסקים. ה. ואף אם נאמר דלא שייך כאן הכלל שקבלנו הוראות מרן, מאחר והוא לא ראה את גוף דברי שבלי הלקט, ואילו היה רואהו יתכן שהיה מסכים לאסור מהאי טעמא שכתב שבלי הלקט. (דבר שאינו, אחר ראותינו את הראיה מסימן שא). מ"מ כל כה"ג אין לנו הכרח בדעת מרן, ועל כן נחזי אנן בשאר הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. ובאמת כי רוב הראשונים מקלים, ועסקינן במילתא דרבנן, ועל כן העיקר להקל. ו. עוד יש להקל מצד שבימנו יש שימוש נוסף במשחקים מלבד עצם המשחק, והוא לצורכם של ההורים, כגון כדי שהילדים יהיו בשקט בשעת הצהרים, או להרגיע ילד כועס, או עצב. או משחקי חשיבה והרכבה, המיועדים לשם פיתוח החשיבה. וכל זה לא היה בשנים קדמוניות. ונמצא דבימנו אף שבלי הלקט יודה להתיר, כיון שאין במשחק בימנו רק שימוש של עצם המשחק, שזה לבדו אינה סיבה להחשיבו כלי, אלא יש לו חשיבות אחרת, וזו סיבה לבטלו מדין מוקצה. ז. מה שכתבו בכך הפוסקים. ועל כן נראה עיקר להקל לטלטל משחקים וצעצועים, ואין בזה בית מיחוש.
(((שאלה:))) האם מותר לטלטל צעצועים לסוגיהם, או שיש לאסור בזה משום מוקצה.
(((תשובה:))) א. הב"י (סימן שח סמ"ה) הביא דכתב האגור (סימן תקכא) בשם שבלי הלקט (סימן קכא) שאסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדורים, שאינם ראויים לצור על פי צלוחית, דממאסי, שמטנפי על ידי טיט ועפר. וכן כדור של עץ אסור לטלטלו ולצחוק בו. ועל כך הביא הב"י, דהתוס' ביצה (יב ע"א סוד"ה ה"ג), מתירים. ושוב כתב, ומיהו בירושלמי פרק בתרא דתעניות (ה"ה) מצאתי, טור שמעון למה חרב, י"א מפני הזנות, וי"א שהיו משחקים בכדור. עכת"ד הב"י. ופסק מרן בשו"ע (סימן שח סמ"ה) אסור לשחוק בשבת ויום טוב בכדור. עכ"ל. וא"כ אחר שמבואר בב"י, דטעם האיסור הוא משום דממאסי, ופירושו דס"ל דהוי מוקצה מחמת מיאוס, ואף שילדים משחקים עמהם, דעת שוטים אינה דעת. או שסובר, שאין חשיבות במשחק כדי לתת עליו שם של שימוש, ולהוציאו מדין מיאוס. דהיינו בצירוף שמשחק אינו חשוב כ"כ, וגם מאוס, על כן כדור הוי מוקצה. וכ"כ לבאר בספר שבילי דוד (סימן שח סמ"ה), וע"ע בספר תוספת שבת (ס"ק קל) ביאור אחר. ומעתה שבואר דהוו מוקצה משום דמאיסי, א"כ שאר משחקים שרו בטלטול, כיון שאינם מאוסים, שהרי אין עליהם טיט ועפר. וכ"כ להקל מהאי טעמא בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ו הע' ח), ובספר יצחק ירנן שחיבר (סימן ל אות ג), ובכף החיים (סימן שח ס"ק רנו), ובשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"א סימן ה אות ה), ועע"ש. וע"ע לידידי הרה"ג ר' יצחק שחיבר שליט"א בספר מאור ישראל (עמ' רסח).
(((אלא))) דהמעיין בשבלי הלקט (סימן קכא) שהוא מקור דברי האגור, מבואר דס"ל דמשחק אין עליו שם חשיבות כדי לבטל את המשחק מדין מוקצה, ועל כן הכדור מוקצה, ולא מצד מיאוס. וכן ביארו האחרונים את איסור משחק בכדור בראותם את מקור דינו של האגור הוא שבלי הלקט הנ"ל. דכן כתב המ"א (סימן שח ס"ק עג) ונמשכו אחריו האחרונים, וכגון הא"ר (ס"ק פו), והפמ"ג בא"א (ס"ק עב), מ"ב (ס"ק קנז) ועוד, ולפי"ז אסור לטלטל גם שאר משחקים, דהוו מוקצה.
ב. (((ברם))) באמת יש להשיב על כך, כי אף שכן היא האמת בדעת האגור, בראותינו את מקורו, אשר משם שאב וינק את דבריו. מ"מ מרן שלא ראה את גוף דברי שבלי הלקט, אלא ראה רק את דברי האגור, ושם הביא בקצרה את תורף דברי שבלי הלקט, ומשמעות דבריו כהבנתנו הראשונה, וא"כ כל שראינו שאסר מרן בשו"ע לטלטל כדור, הוא רק בהבנה זו. ואף שספר שבלי הלקט השלם כן היה ביד מרן, וכאשר יראה הרואה בב"י בדוכתי טובי, וכ"כ מרן בהקדמת הב"י לך ראה שם, ומשמע שלמד בו על הסדר. וכ"כ בשו"ת איש מצליח (חאו"ח סימן יב אות ו) דספר שבלי הלקט היה ביד מרן בשלמות בכת"י, וקשה לומר שלא ראהו בדין מסויים. ע"כ. וכ"כ בספר ברכי נפשי סופר (ח"א עמ' טז). ואחר זמן נדפס ספר מבא השלחן (ח"א פרק ז עמ' קלט) וגם הוא כתב דהיה תדיר ביד מרן. מ"מ כאן ברור שלא היה ספר זה בהישג ידו, כי אם היה בידו לא היה מקום לספקו, ולדרך שדחק, וכאשר באמת פירש הב"י שלא נכונה את השבלי הלקט, בראותינו את דבריו שבפנים. ואל תתמה על חפץ, כיצד זה יתכן. כי היה כבר דבר זה לעולמים, לך ראה בספר נר יהודה סופר (סימן ז אות ג עמ' קנט) כמה דוגמאות, שאע"פ שהיה למרן ספר מסוים, היו מקומות שלא ראהו ע"ש. וכנראה הוא משום שכעת לא היה בהישג ידו, ופשוט. ויתר על כן כי כאן בהלכות מוקצה בזה הסימן (סימן שח) לעיל מינה (ס"ס יב) כתב הב"י בזה"ל, אחר זמן רב שכתבתי זה בא לידי ספר שבלי הלקט. וראה בב"י בסמוך בסעיף שאחריו שכתב דין משם שבלי הלקט. ועל כן נראה כי כנראה כשכתב את ספרו בחלקו הראשון של או"ח בתחילה לא היה ספר זה עמדו, ואח"כ השיגו ושוב הוסיף במקומות רבים דברים משמו, משא"כ בנידו"ד שלא ראהו גם אח"כ. ולפי"ז לדעת מרן שקבלנו הוראותיו, משחקים מותרים היום, כיון שאינם מאוסים, וע"ע לקמן (אות ה).
(((ומה))) גם כי מקום בראש יש לומר, והוא אשר הודיעני ידי"נ הרה"ג רבי אריאל טוויל שליט"א, כי אף את"ל דמרן יליף באגור שאסר מדין שמשחק אינו בעל חשיבות לתת עליו שם כלי. מ"מ י"ל שמרן יקל בשאר משחקים, כי י"ל דמה שפסק מרן לאסור את הכדור, הוא דוקא לשחוק בכדור, ולא לטלטלו. וכפי שדייק מרן בשולחנו הטהור לכתוב דאסור לשחוק בכדור, ולא כתב אסור לטלטלו. וכן הוא לו במפתחות הב"י עיין אליו. וכן יש לדייק את הב"י אשר הביא את האגור שאוסר, ושוב כתב, אבל התוס' מתירים, וסיים, מיהו בירושלמי מצאתי וכו'. וא"כ הכריע מחמת הירושלמי, ושם הלא אין שום גלוי דאסרוהו מדין מוקצה, וכמו שנמצא באמת להרוקח (סימן נה) דכתב לפרש להדיא את הירושלמי דאסרוהו משום ביטול תורה. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ו הע' ח) ע"ש. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת שלמת חיים (סימן רפח) דפשטות הירושלמי שהביא הב"י משמע משום השחוק. ע"כ. וכן משמע קצת בספר משחא דרבותא (סימן שח סמ"ה) ודו"ק. וכנראה לכך נתכוין בספר רוח חיים (סימן שח ס"ק ג) שציין אליו, וכן בספר פקודת אלעזר (שם) שהעתיקו. וע"ע בספר רש"י (בעריכת הרב פישמן, עמ' שמ) דהודפס שם ספר כת"י משנת רצו, והוא ליקוט פסקי קדמונים, ובעיקר מדברי רש"י, ופירשו שם את מש"כ בתניא רבתי לאסור לשחוק בכדור מטעמים אחרים והם משום פסיעה גסה, או י"ל דאסרו בירושלמי את הכדור, משום חשש טלטול ד' אמות, שהרי בקל יכולים ע"י משחק בכדור שמתגלגל להכשל בכך. ע"כ. וע"ע כיוצ"ב בשו"ת שם ושארית ישראל (בקונטרס השבת שבריש הספר אות ט). והרי אין רמז בירושלמי דאתו עלה מדין מוקצה, ועל כן ל' הב"י שכתב על האגור, אבל תוס', מורה ל' אבל דלא ס"ל כאגור, והוא משום שלא נראה למרן טעמו של האגור לאסור, ועדיפים לו דברי תוס'. אלא דשוב מסיק משום הירושלמי, וזהו ל' מיהו שכתב הב"י כלומר עדיין יש צד אחר לאסור, וא"כ אינו משום מוקצה, כי טעם זה אינו נראה למרן, אלא מצד עצם המשחק בכדור, וכאשר הראנו לדעת לעיל משם הפוסקים שנתנו כמה טעמי תריצי לאסור את המשחק בו, ושכן למדו בירושלמי. ודו"ק. ואין הכרח מכך שמרן הביא דין זה בהל' מוקצה, דס"ל לאסור את הכדור מדין מוקצה. די"ל בפשיטות כי כתבו כאן מאחר והאגור תלה זאת במוקצה, אך למסקנא דמילתא באמת לא אסרו מרן משום כך. וכמו שכבר ראינו כיוצ"ב לעיל מינה בסמוך (סעיף מא) שהוכנס דין שאינו מדיני מוקצה. ונמצא כי גם לפי פירוש זה, משחקים מותרים בטלטול. ושוב אחר זמן אינה ה' לידי שו"ת דברות יעקב דהאן (ח"ב סימן כד) דגם הוא למד שמרן אסר כדור לשחק בו ולא לטלטלו, והוא מטעם כרך של רומי האמור בב"י, ועל כן דייק לכתוב בשו"ע אסור לשחוק, ולא כתב אסור לטלטל. עכת"ד. [ועע"ש בדבריו ויש להשיבו ואכ"מ] .
ג. (((שוב))) הראני ידי"נ הרה"ג עמיחי עידן שליט"א, ראיה נפלאה כי דעת מרן להתיר משחקים. דהנה פסק מרן (סימן שא סעיף כ) וז"ל, אין יוצאים באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים, ונראה כרוכב עליו, והוא נושאו והולך ברגליו. ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב בכף הרגל, והולכים בהם בטיט. ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו, דאין יוצאים במסכות ותחפושות, שהם עשויים לצחוק, אלמא דלצאת לא יוצאים, אבל מותרים המה בטלטול. וחזינן כי משחקים מותרים בטלטול. ומרן נמשך אחר פרש"י בשבת (סו רע"ב), דתפס כנ"ל בפירוש הגמרא, וכפי שעשה גם הטור. וכ"כ לפרש הערוך (ערך אנקטמין) ע"ש, דהוא של שחוק. וגם קטירי פירש שהוא של ליצנים, (אלא דהביא שם עוד פירוש). וכ"כ בשמו התוס' (שם ד"ה קישורי). וכ"כ באוצר הגאונים (סימן רח) בביאור כל הני, דהם לצחוק. וכ"כ הר"ן בהלכות (דף ל סוע"א), וע"ע במאירי (שם ד"ה וכן סמוכות), וכ"כ בחידושי הר"ן (שם ד"ה מאי).
(((אבל))) שבלי הלקט והאגור יפרשו שם את הסוגיא כדפר"ח בגליון, שאין הם כלים של משחק. וז"ל, לוקטמין חמרא דאכפי, גידם מי שידיו קצוצות, עושין לו יד של עץ, ונקרא חמרא דאכפי. פרמי, פי' פרמו, יש מי שאומרים חתיכה של בגד שקושרים לזקנים ששפתותיהם מתרפות. ע"כ. וע' בערוך הנ"ל שהוסיף ביאור וז"ל, שקושרין לזקנים על פיהם, למען רירם, מפני ששפתותיהם מתרפטות. ע"כ. וכ"כ הרי"ף (שם). וכן הוא ברמב"ם, שראינו שאוסר משחקים משום מוקצה, ופירש (פי"ט הט"ו) וז"ל, אנקטמין של עץ, אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינם מדרכי המלבוש, ואם יצאו פטורין. ע"כ. ובמ"מ (סוף אות טו) הראה לפירוש המשניות (שם), שהוא כמו מנעל מעץ. ע"כ. דהיינו דאינו עשוי לשחוק. [וכדרכו של הרמב"ם להמשך אחר הרי"ף, וכמש"כ כאן בהערה. וכן דרכו ללכת בדרכו של הר"ח, וכמש"כ בספר מנוחת שלום סופר (ח"ה סימן יד).]
(((ומעתה))) שמפורש בדעת מרן להקל לטלטל משחקים, א"כ על כרחך לפרש כמו אחד מן הפירושים האמורים לעיל, במה שאסר מרן כדור. או כיון שהוא מאוס, או שאסר לשחק בכדור בלבד. ופירוש קמא נראה עיקר, כי הוה סוגיא בדוכתא, בדין מוקצה, וגם כן היא פשטות הב"י. ואיך שלא יהיה, גם לפירוש בתרא שרי לשחק במשחקים, ונאסר רק כדור, וכדמוכח ג"כ מסימן שא (סעיף כ) הנזכר.
ד. (((הן))) לא אכחד דבקונטרס תורת משה (ח"א הנדפס בסוף ספר ויען שמואל חלק ד בהוצאת ישיבת כסא רחמים) והוא קובץ מכתבים מהגאון משה לוי זצ"ל, ושם (בסימן י אות ה) כתב לחלק בין משחקים שמשתמש בגופן כגון ללובשם, או לשבת עליהם, דלא הוו מוקצה, משא"כ משחקים שרק מעבירים אותם, כגון כדור, ושח מט, וכדו', בזה אסור. ולחילוק זה אין ראיה מן השו"ע הנ"ל, ברם הוכרח הוא להגיע לחילוק זה, מאחר ואיהו לשיטתיה דיליף במרן שאוסר כדור, כאשר הוראנו לדעת מגוף שבלי הלקט שהוא המקור, וה"ה גם שאר משחקים, ושכ"כ הרמב"ם (אשר יובא לקמן אות ה). ועל כן הוכרח לחלק כן ולדחוק, כדי שיבואו הדברים יחדיו. אולם אחר ראותינו את כל האמור, קושיא מעיקרא ליתא, דהרמב"ם אה"נ לא ביאר דמיירי במשחקים כדאיתא בשבת (דף סו) הנ"ל. ומרן שביאר כרש"י דמיירי במשחקים, אה"נ ס"ל דמשחק שרי. ובר מין דין לא הבנתי את חילוקו של הגאון משה לוי זצ"ל, כי מאחר והטעם שמשחק הוה מוקצה, הוא מכיון ששימוש של משחק אינו חשוב שימוש להוציא מדין מוקצה. (לפי השבלי הלקט דלשיטתיה דהגר"מ לוי נקיט מרן כוותיה). א"כ מאי שנא אם יושב על גבי המשחק, או מעבירו, או טס עליו, הכל דבר אחד, והוה מוקצה. וכבר מילתי אמורה, דאיהו הוכרח לכך מפני הסתירה, ובאמת אין סתירה.
(((ועוד))) ראיתי לספר מתנת משה (ח"ב הל' מוקצה הל' ו) דגם הוא הביא ראיה מהמשנה הנ"ל, ומינה הלך בדרך חדשה, ולחלק יצא בין משחקי ילדים דשרו, למשחקי מבוגרים. כי של מבוגרים לא חשיבי כלי, מאחר והמשחק אינו אלא בזבוז זמן. משא"כ משחקי ילדים, שיש תועלת לילד, לרוגע ושלות נפשו, כדי שלא יפרקו מעליהם עול אחר שיגדלו, ויהיה עליהם עול תורה בעזה"י. ושכן מבואר בתוספתא שבת (פי"ד הט"ו) מטלטלים את הקרקש ואת הפנקס לתינוק, ואין מקרקשים את הקרקש לתינוק. ע"כ. ומבואר שהקרקש הוא כלי משחק, ואינו מוקצה, ומותר בטלטול, רק שאסור להשמיע בו קול. וי"ל מפני שהוא מיועד לקטנים, וכל כה"ג אינו מוקצה. עכת"ד. ולענ"ד ראיתו ממתני' דשבת, ראיה לסתור, כי במשנה הנ"ל הם משחקים של מבוגרים המיועדים לקרקס, לך ראה בערוך, ובראשונים הנזכרים לעיל. ומה גם, דמי גילה לו שכדור שאסר מרן מיירי בכדור המיועד למשחקי גדולים, והיא אוקימתא במרן שאסר כדור מכל מקום, בין המיועד לגדולים ובין המיועד לקטנים. ועל כן נראה עיקר, כי לדעת מרן שקבלנו הוראותיו משחק אינו מוקצה, וכאמור. ועוד אעיר כי לכאורה מוכח ממתני' דשבת (סוף פרק ט) דמשחקים מותרים, דאיתא התם, המוציא חגב חי טהור בכל שהוא חייב. והוא מטעם דחגב חי טהור חזי ליתנו לתינוק לשחק בו, ע"ש. וחזינן, דשרי לטלטל חגב, כיון שמשתמשים בו לקטן לשחוק בו, והוא מוסכם אף לרבנן. ולכאורה מוכח דחגב היתרו משום שהוא משחק. ברם באמת אין ראיה, כי השבלי הלקט וסיעתיה יבארו דאה"נ הוי מוקצה, ושם דיברו רק משום דיני הוצאה.
שיטות הראשונים
ה. (((שוב))) נשוב לנידו"ד כי כתבנו דלדעת מרן משחקים אינם מוקצים. ואם לחשך אדם כי י"ל דאין הכרח במרן, כיון שיתכן שאם היה רואה את שבלי הלקט במקורו, היה גם הוא אוסר. דבר שאינו, אחר ראותינו כי דעת מרן להקל במשחקים להדיא, וכמבואר לו בסי' שא ס"ב. מ"מ אף למטוניה, כיון שאין לנו בירור בדעת מרן בזה, מאחר שיתכן שאז לא היה מסכים עם שבלי הלקט, אלא היה תופס כתוס'. כל כה"ג אמרינן דל מהכא דעת מרן ונחזי אנן, וכמש"כ בכמה דוכתי, וכגון בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן ח אות ד), ובפתיחה לח"ב (ס"ס א). והנה בראשונים במח' הוא שנוי, דהנה כדברי התוס' להקל, כן מבואר עוד בתוס' שבת (דף מה ע"ב ד"ה הכא) בשם רב יוסף, וכן דעת התוס' שם. (ומה שדחו, הוא מפני שאינו מיוחד לכך, משא"כ בנידו"ד. ודו"ק). ושוב ראיתי שהוכיח כן מן התוס' בשו"ת תפל"מ (ח"א סימן כב אות ה), ושכ"כ גם בחידושי הר"ן (שם), ובהגהות מרדכי (שם) ובשם ר' שמשון. [שוב בינותי שאינה ראיה לגבי סתם משחק, כי לשתק תינוק לכו"ע שרי, שהוא דבר חשוב ומחשיבו כלי, בשונה מסתם משחק, וכדלקמן (אות ו).] וכן מבואר להקל ברש"י ביצה (דף כג ע"ב) בפירוש המשנה, עגלה של קטן טמאה מדרס, וניטלת בשבת. וז"ל, עגלה של קטן, שעושין לו לשחוק, ויושב עליה, ומטלטלין אותו עליה. עכ"ל. ומבואר דמשחק שרי לטלטלו בשבת. וכ"כ להדיא בריטב"א (שם) דמיירי בעשוי לשחק, וקמ"ל דטמאה מדרס, דלא תימא כיון שאין עושין אותה אלא למשחק בעלמא, אין זה עיקר מדרס וכו', ע"ש. וכן פרש"י בשבת (סו ע"א ד"ה עגלה) את המשנה הנ"ל בביצה. וכ"כ בשו"ת רש"י (סימן רפה), וכ"כ במחזור ויטרי (הלכות פסח ס"ס צד עמ' 219), והובא בנימוקי ר"ש (שבת סו ע"א) הכי, בשם רבו. וכ"כ כל' רש"י הרע"ב (ביצה פ"ב מ"י). וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ד ח"א דף כט ע"א). וכן דעת שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן פב) דמשחקים אינם מוקצים, כיון דס"ל שהנאה מדבר מוציאתו מדין מוקצה, ולכן התיר לטלטל ציפורים המשמיעים קול נעים ומיועדים לכך. [ובפשטות כן דעת הרא"ש שם שהשיבו להסכים שהנאה מדבר מחשיבתו שימוש, ומבטלו ממוקצה. אך לא בבעלי חיים, דבזה לא פלוג רבנן. והרי לא דחה את ראייתו של המהר"ח או"ז מסליקוסתא. ומש"כ בשו"ת תפל"מ (ח"א סימן כב אות ד) להיפך בדעת הרא"ש, וביאר דשאני סליקוסתא שעשויה להריח בה. תחילה הרא"ש לא כתב כן, ומשמע שמודה למהר"ח או"ז בזה. עוד בה, דלטעמיה פרחי נוי (שאין להם ריח) יהיו מוקצים, וכן יש לו לפסוק למסקנתו שם אתמהא. ודו"ק כי קיצרתי.]
(((ומאידך))) מלבד האגור ושבלי הלקט הנזכרים שאוסרים כדור, כן איתא בספר תניא רבתי (סימן יט ד"ה נר) שאסור לשחוק בכדור בשבת. וכן מבואר בתשובות הרמב"ם פריימן (סימן קח), וכן הודפס במהדורת מקיצי נרדמים (סימן קעט) ביתר ביאור. ברם ממה שהודפס בפאר הדור (סימן קיז) אין ראיה מדעת הרמב"ם, כי שם מיירי באבנים סתם, ולא במיוחדים לכך. [אך ע"פ המבואר במבוא לפאר הדור, כנראה המדוייק ביותר הוצאת מקיצי נרדמים. וכ"כ בשו"ת תפל"מ הנ"ל, וששמע שכן מתבאר בתשובה בל' ערבית. וע"ע בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן ז אות ט) גבי אלו תשובות הרמב"ם יותר מדוייקות. ומ"מ הראת לדעת, דיש בזה עקולי ופשורי בדעת הרמב"ם.] וכיון דחזינן דרוב הראשונים מקלים, כן עיקר. ואע"פ שהרמב"ם הוא מרא דאתרא דארעא ישראל, וא"כ יש לנו לילך אבתריה. מ"מ כל היכא שרוב הראשונים פליגי עליה, לא נקטינן כוותייה, וכמבואר בריש ספרנו זה ע"ש.
צעצועים המיוחדים להרגיע תינוקות
עוד טעמים להקל
ו. (((ולגבי))) צעצועים המיועדים לתינוקות כדי להרגיעם, בזה אינם מוקצים לכו"ע. כי תכליתם אינם למשחק, אלא להרגיע את התינוק, וזהו בודאי דבר בעל חשיבות גדולה, ודבר זה ברור מסברא. וכן איתא להדיא בתוספתא דשבת (פי"ד הט"ו) ונביאה בעז"ה לקמן. וכן פסק להקל בזה בספר מנוח"א (ח"א פי"ב הע' 122) וכדאיתא בתוספתא הנ"ל, וכיוצ"ב בירושלמי (פ"ק דביצה ה"ב), והובא בב"י (ס"ס שח). ע"כ.
(((ובאמת))) כי מהאי טעמא טען ידי"נ הרה"ג עמיחי עידן שליט"א, כי כל משחקי הילדים היום מותרים, דכיון שהדרך כדי להרגיע ילד כועס או עצב או בוכה וכדו', היא לתת לו משחק שהוא אוהב שישחק בו. או כשההורים חפצים לישון בשבת, נותנים לילדים משחק, כדי שישמר השקט, וכיוצ"ב. ובפרט משחקי הרכבה, ומשחקי יצירה, אשר כל תכליתם היא לפיתוח כושר היצירה והחשיבה, ולשם כך קונים אותם ההורים. ונמצא שבימנו אנו, השימוש במשחקים אינו רק עצם המשחק, כבשנים קדמוניות, אלא יש לו גם חשיבות רבה בפני עצמה, לצורכם של ההורים. ומטעם זה לבדו אף לשבלי הלקט וסיעתיה היום יש לומר כי המשחקים אינם מוקצים, בשונה מלפני שנים, שכנראה מחמת שלא היו מצויים כל כך משחקים, כי לא היו מייצרים משחקים, ומשווקים בחניות רבות המיוחדות לכך, וממילא לא היה את השימוש שיש לנו היום במשחקים. ועל כן אף לדעת השבלי הלקט ודעימיה, יש לומר שמשחקים היום אינם מוקצים.
(((ועוד))) יש להקל מצד אחר והוא, דע' בספר אליה רבה (סימן שח ס"ק פו) דצטט משבולי הלקט דמחשבת התינוק שחישב לשחק בו, לא משוי לו כלי. ע"כ. [ולפנינו לא כתוב כן, אלא שמחשבת השחוק שחישב לשחק וכו'. וכנראה ציטוט זה הוא משבלי הלקט הקצר, ואת"י.] ודייק מל' זו הפמ"ג (סימן שח א"א ס"ק עב) דדוקא מחשבת התינוק לא תועיל, אך של אביו תועיל, וק"ו אם שיחק מער"ש. ואולם סיים הפמ"ג, וצ"ע. ולפי דבריו, אף לשבלי הלקט ומרן, בימינו אנו, שההורים קונים את המשחקים, לא הוו מוקצה. וכ"כ להקל בדומה מהאי טעמא היום בכדורים, כיון שגדולים היום משחקים בכדור, שוב לא הוי מוקצה, בשו"ת שאלי ציון (ח"א סימן יא ד"ה ומאידך גיסא) וע"ש באורך מדיני טומאה. ובריש התשובה כתב שהסכים עם היתרו, הגאב"ד רפ"צ פרנק זצ"ל.
מה שהעלו בזה הפוסקים
ז. (((וכן))) מבואר להקל בכדור משום מוקצה בשו"ת רבי משה פרובינצאלו (סימן נג בהוצאת אור המזרח), וע"ש בהגהה. וכ"כ להקל הגאון ר"ח ויטאל בספרו חיים שנים ישלם (סימן שלח) הנדפ"מ בהוצאת מכון הררי קדם לשחק במשחק השח מט. וע"ש בהערות המהדיר (אות כו), וע"ע ברמ"א (סימן שלח ס"ה). וכ"כ להקל באורך בשו"ת שעלי ציון (ח"א סי"א) אף לדעת מרן בכדורים. ושהסכים עמדו הגרפ"צ פרנק זצ"ל. וכ"כ להקל בטלטול משחקים מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח ס"ס לט בסוגרים מרובעות). וכן מבואר להקל מעיקר הדין בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ו אות ח), וכ"כ בספר ילקו"י (שארית יוסף ח"ג סימן שח הע' א), ועוד עיין לו באורך בילקו"י שבת (ח"ב הע' ל,לא). וכ"כ להקל מעיקר הדין בשו"ת ברית אברהם דניאל (ח"א סימן ה) ע"ש באורך מכמה טעמי תריצי. וכ"כ ידידי הרה"ג רבי יצחק שחיבר שליט"א בקובץ מאור ישראל (עמ' רסח), ע"ש. וכ"כ להקל בשו"ת דברות יעקב (ח"ב סימן כד). וכ"כ להקל בשו"ת אור יצחק עבאדי (סימן קנה) דמשחקים אינם מוקצים, אא"כ מאוסים, ברם אסורים משום ביטול תורה.
(((וע"ע))) בשו"ת הרדב"ז (סוף ח"ג), ובברכ"י (סימן שלח ס"ק א) מפי ספרים. וע"ע בזה בספר חסד לאלפים (סימן שלח אות ב). [ואולם ברמב"ם הנ"ל בפאר הדור (סימן קיז) מבואר דעצם המשחק שרי, וכן כאן בב"י (סימן שח סימן מה), ועוד בב"י (סימן שלח ס"ה) ע"ש. וכן הוא בספר דע"ת (סימן שח סימן מה).] וע' בשו"ת מהריט"ץ החדשות (סימן רב) דכתב לאסור בחריפות ובתוקף את המשחק בכדור. וע"ע בספר פתח הדביר (סימן שלח ס"ק ד) לאסור בזה האיסר, ופליג על ר"ח ויטאל, ושכ"כ לאסור הגאון ר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן קפ). ובשו"ת זרע אמת (ח"א ס"ס לג) אסר כדור, וכדפסק מרן. וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (סימן רפח) דלמרן אסור, ועל כן כתב דאף לאשכנזי גדול שחפץ לשחק בכדור עם תינוק הבוכה להרגיעו, לאו יאות עבדי, כי עכ"פ אתרא דמרן [כאן בא"י] . ע"כ. וכ"כ בספר כף החיים (סימן שח ס"ק רנז) בדעת מרן. וכ"כ באורך ובתוקף בשו"ת אורח משפט (או"ח סימן קנב) ע"ש, שגער במי שהתיר בזמנו. (אולם שם מיירי שנעשים עוונות רבים בעקבות המשחק). וכ"כ לאסור את הכדור בספר קצות השלחן (סימן קי אות טז), וכ"כ בשו"ת פרח שושנה (סימן ס) לאסור בזה האיסר. וע"ע בשו"ת שעלי ציון (ח"א ר"ס יב) כי לגרב"צ עוזיאל זצ"ל היה פשוט לאסור כדור. וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (סימן שלט), וע"ע בשו"ת מלמד להועיל (ס"ס נג), ובשו"ת תפל"מ (ח"א סימן כב אות ו), וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סימן תעב), ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ח סימן יב אות ב), ובשו"ת שאילת חמדת צבי (ח"א סימן כב), ובשו"ת באר משה (ח"ב סימן כז,לג), ועוד לו בח"ו (סימן צח), וע"ע בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סימן לא), ובקובץ לוית חן (בהוצאת ישיבת לוית חן עמ' קנ), ובשו"ת אלקבץ (ח"ב סימן ד) הנדפ"מ יליף במרן דאסר כשבלי הלקט מטעם שאינו מחשיבו כלי המשחק.
המורם מכל, משחקים בשבת אינם מוקצים, ומותרים בטלטול.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5